יבמות ה ע"ב

דף ה - ב

ומשנינן: אלא, לעולם,  מקרא קמא, מסמיכות איסור כלאיים למצות ציצית, אנו למדים שעשה דוחה לא תעשה.

והוא מופנה, גם לרבנן! על אף שלדבריהם צריך את "צמר ופשתים" כדי ללמד שאין כלאיים אלא בבגד צמר ופשתים.

כי אם כן, אם תאמר שלא בא הפסוק הזה לאפנויי, ולדרוש סמוכים, לימא קרא "ציצית תעשה לך", כמו הלשון שנקט הכתוב בפרשת ציצית.

שינוי הלשון - "גדילים" במקום "ציצית"

- למה לי?

שמע מינה, לאפנויי, לדרוש סמוכים, של ציצית לכלאיים, וללמוד מכאן שעשה דוחה לא תעשה.

ודחינן: הרי האי לשון "גדילים" שנקט הכתוב, לא לאפנויי למדרש סמוכים הוא בא.

אלא לשיעורא של ציצית הוא דאתא, בא ללמד!

שהרי כך דרשו חכמים מלשון "גדילים": "גדיל", שהוא כמה חוטים מלופפים יחד, הרי הוא עשוי לפחות משנים חוטים. שיש בו לפחות שני חוטים מלופפים יחד.

"גדילים", בלשון רבים, שאמר הכתוב "גדילים תעשה לך" - הרי הם עשויים משני גדילים, כשבכל גדיל יש שני חוטים. וביחד הם ארבעה חוטים.

אמרה תורה: הכנס את ארבעת החוטים בחור שבכנף הבגד, כפול אותם משני צידי החור, ואז יהיו לפניך שמונה חוטים.

עשה משמונת החוטים גדיל, על ידי שאחד החוטים ילפף את שבעת החוטים.

אך אל תעשה גדיל מכל אורך החוטים.

אלא, רק שליש מאורך החוטים תעשה גדיל,

ובאורך הנותר [של שני שלישי החוט], פותלהו לגדיל - מתוכו!

השאר את שני השלישים הנותרים של אורך החוטים, כשהם חוטים, בצורת "פתילים" נפרדים, היוצאים מן הגדיל, ותלויים תחתיו.

וכיון שלצורך לימוד זה אמרה תורה לשון "גדילים", אין הוא בא לאפנויי לסמוכים, ואין ללמוד ממנו שעשה דוחה לא תעשה.

ומביאה הגמרא לימוד אחר, לדרוש סמוכים מהפסוק הזה:

כי אם כן, אם תאמר שלא בא הפסוק הזה לאפנויי לדרוש סמוכים, לימא קרא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים" - "יחדו" שהוסיף הכתוב למה לי?

שמע מינה לאפנויי לסמוכים, ללמד שמצות ציצית דוחה איסור כלאיים.

ופרכינן: ואכתי מיבעי ליה, לתוכף שתי תכיפות - חיבור!

עדיין צריך ל"יחדו", ואינו מיותר. כי יש לנו ללמוד מ"יחדו" את השיעור לחיבור בין בגד צמר לבגד פשתים, שאסור משום כלאיים.

ולמדנו מ"יחדו" שכך אמרה תורה - אם תוחב את המחט עם החוט פעמיים בבגד, ומחבר בכך את בגד צמר ואת בגד פשתים שיהיו מחוברים היטב "יחדו", זהו השיעור לחיבור כלאיים שאסור.

ואילו התוכף תכיפה אחת בלבד, שתוחב פעם אחת את המחט בבגד הצמר ובבגד הפשתים - אינו נחשב חיבור לכלאיים, שאין זה חיבור יפה, אלא ארעי, ואינו אסור מן התורה.

וכיון ש"יחדו" אינו מיותר, אין הוא משמש לאפנויי לסמוכים!

ולכן, מביאה הגמרא הסבר אחר כיצד לדרוש את הפסוק הזה לסמוכים:

אם כן, שלא בא הכתוב הזה לאפנויי לסמוכים,

לכתוב רחמנא "לא תלבש צמר ופשתים יחדו".

"שעטנז" שהוסיף רחמנא - למה לי?

שמע מינה, לאפנויי למדרש סמוכים

אך גם לימוד זה יש לדחות:

ואכתי מיבעי ליה, עדיין צריך לומר "שעטנז", ללמד שאין חייבים משום כלאיים על חוט העשוי מצמר ופשתים, עד שיהא חוט הכלאיים, מתוקן יפה היטב מתערובת צמר ופשתים יחד, בכל השלבים של עשיית החוט.

א. שיהא שוע ביחד. ^[1]

שתהיה החלקת הצמר הגזוז מהצאן, והחלקת הפשתים הנקצרים מהקרקע, כשהם מעורבים ביחד - שיסרקו אותם ויחליקו אותם ביחד במסרק.

ב. יהיה החוט טווי מתערובת צמר ופשתים, יחד.

ג. ויהיה חוט הכלאיים נוז, ארוג בבגד.

שאין חייבים על כלאיים אלא בבגד ארוג [ולא בבגד העשוי מלבד, כגון צמר ופשתים לחוצים יחד].

ואם כן, אין "שעטנז" מופנה לדרוש ממנו סמוכים, ומנין לנו שעשה דוחה לא תעשה!?

אך אין הגמרא מקבלת את הדחיה:

אלא, לעולם בא הפסוק הזה, גם לאפנויי, וגם ללמד "על שוע טווי ונוז".

וכולה - גם לאפנויי למדרש סמוכים, וגם "שוע טווי ונוז" - מ"שעטנז" נפקא!

כי המילה "שעטנז" מיותרת היא, כדי לאפנויי, למדרש סמוכים.

אך אם היא היתה באה רק לאפנויי, לא היה צריך לנקוט לשון "שעטנז", אלא "לא תלבש כלאים, צמר ופשתים יחדו".

ובכך שנקט הכתוב לשון "שעטנז", הוא בא גם ללמד ענין נוסף, שחוט הכלאיים צריך להיות "שוע, טווי" מצמר ופשתים מעורבים, ו"נוז", באריג.

ועתה, לאחר שענתה הגמרא על השאלה השניה שנשאלה לעיל [בסוף דף ג עמוד ב], מנין שעשה דוחה לא תעשה, ניגשת הגמרא לברר את המענה לשאלה הראשונה: מפני מה יש צורך בלימוד של "עליה", והרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!

כי אמנם אשכחן מצאנו עתה את המקור לכך דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא.

אבל עשה שידחה לא תעשה שיש בו כרת - היכא אשכחן היכן מצאנו דדחי, עד דאיצטריך ללימוד מיוחד מהמילה "עליה", למיסרה לערוה, שלא תדחה מצות הייבום את איסור הערוה, למרות שהיא בכרת!?

וכי תימא, נילף ממצות מילה, שהיא דוחה את לא תעשה מלאכה בשבת, על אף שיש בו כרת.

יש לפרוך: מה למילה, שמצותה היא מצוה חמורה, שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות! ששלש עשרה פעם מוזכרת הברית במצות מילה.

ולכן רק היא, מכח חומרתה, דוחה היא את איסור המלאכה בשבת על אף שיש בו כרת!

וכי תימא נלמד ממצות קרבן פסח שדוחה שחיטתו את השבת.

יש לפרוך: מה לקרבן פסח שהוא חמור, שכן יש עונש כרת למי שנמנע מלקיים מצות הקרבת קרבן פסח.

תאמר במצות יבום, שאין עונש כרת למי שמבטלה.

וכי תימא נלמד מקרבן תמיד שמצות עבודתו דוחה את השבת.

יש לפרוך: מה לתמיד שהוא מצוה חשובה, שכן הוא קרבן תדיר, בכל יום.

תאמר במצות יבום, שאינה תדירה.

ומשנינן: אמנם מחדא, מאחד הדברים שדוחים את השבת, לא אתיא, אי אפשר ללמוד על מצות יבום שתדחה איסור שיש בו כרת.

אבל תיתי, יש להביא וללמוד את הדחיה של מצות יבום לאיסור כרת של הערוה - מתרתי, משני דברים שדוחים את השבת.

והוינן בה: מהי, מאלו שני דברים תיתי, תלמדם?

אם ממילה ופסח, יש לדחות, שכן יש בשניהם, בביטולם, כרת!

אם מפסח ותמיד, יש לדחות, שכן יש בשניהם צורך גבוה, למזבח!

אם ממילה ותמיד, יש לדחות, שכן ישנן למצות מילה ותמיד עוד לפני הדבור, בהר סיני.

וזו היא חשיבות מיוחדת, ולכן אין ללמוד ממצוות אלו למצוות שלא היו לפני הדיבור.

ופירכה זאת, היא רק אליבא דמאן דאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עוד לפני מעמד הר סיני - עולת תמיד הוה!

[אבל למאן דאמר עולה שהקריבו ישראל במדבר היתה עולת ראיה אין זו פירכא].

ומוסיפה הגמרא, שאפילו משלשתם יחד אי אפשר ללמוד למצות יבום:

ומכולהו, ממילה ומפסח ומתמיד יחד - נמי אי אפשר ללמוד, שכן ישנן לשלשתן עוד לפני הדבור.

ומעתה, כיון שאין לנו כל מקור שעשה של יבום ידחה לא תעשה של ערוה שיש בו כרת, חוזרת וניצבת השאלה הראשונה על דברי הברייתא בדף ג ב:

לשם מה יש צורך בלימוד מיוחד של "עליה" ללמד שאחות אשה אינה מתייבמת!?

והרי יש לנו לדעת זאת גם ללא הלימוד הזה, כי לא מצינו בכל התורה שעשה ידחה לא תעשה שיש בו כרת!

ומתרצת הגמרא תירוץ חדש:

אלא, לכן איצטריך "עליה" לשלול את היבום בערוה:

כי סלקא דעתך אמינא, תיתי, הייתי מעלה על הדעת לומר, שנבוא ונלמד למצות ייבום שתדחה את איסור הערוה - ממצות כבוד אב ואם.

דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר: [ויקרא יט] "איש אמו ואביו תיראו, ו [בכל זאת] את שבתותי תשמורו, [כי] אני ה'!" -

"אני ה'" - ולפיכך, כולכם, איש, אביו, ואמו - חייבין בכבודי, ואין כבודי נדחה מפני כבוד אב ואם.

מאי לאו, המדובר כאן הוא בכגון דאמר ליה אביו: שחוט לי בשבת, או בשל לי בשבת.

ובא הכתוב ללמד שאין מצות כיבוד אב דוחה שבת.

ומדייקת הגמרא: וטעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמורו, אני ה'",

הא לאו הכי - דחי מצות כיבוד אב ואם את איסור מלאכת שבת, על אף שיש בה איסור סקילה!

והוא הדין שיש לה למצות יבום לדחות איסור ערוה שיש בו כרת.

ולכן איצטריך "עליה" למעט זאת, כמו שהוצרך הכתוב "אני ה'" למעט כיבוד אב ואם מדחיית מלאכת שבת.

ודוחה הגמרא: לא תדייק מכאן, שלולי הפסוק "אני ה'", היתה מצות כיבוד אב ואם דוחה את מלאכת שבת, על אף שהיא בכרת!

שוע טוי ונוז. מפורש במסכת נדה (דף ס"א ד"ה שועי).

אלא כולה משעטנז נפקא. פירוש לעולם כדאמרן יחדיו למה לי ודקאמרת מיבעי ליה שתי תכיפות משעטנז נפיק שיהו שוע טיוי ונוז ויהיו כולן דבר אחד כלומר מחוברין יפה כאלו הן בגד אחד דכיון דאפקינהו רחמנא בשם אחד למקרי שעטנז ולא שעטנזים אלמא בשנעשו הצמר והפשתים בגד קאמר ורש"י פירש כולה משעטנז נפקא דאי למעוטי לכתוב רחמנא לא תלבש כלאים צמר ופשתים יחדיו ומדאפקי' בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא וקשה לי אימא כוליה לשוע טווי ונוז אתי.

לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרא. קשיא לן מאי אולמא דהך דרשא אחריתא מהא לאו מי אמרינן טעמא דכתב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי ולהכי איצטריך קרא למיסרה ללמד על כל התורה דדחי ותו למה לי עליה למיסרה כיון דכתב רחמנא גדילים לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא מינה שמעינן דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת דאי ס"ד שיש בו כרת דחי שאין בו כרת מבעיא והיכי אמרינן נמי דהו"א דדחי מואת שבתותי תשמורו.
ואיכא למימר ודאי אי עליה ליכא למידרש הוא הכי נמי אלא עליה איכא למימר דלג"ש אחריתי אתיא וכדלקמן וכבר פירשתי דלא עבדינן בנין אב ללמד שיבא עשה וידחה לא תעשה בין שיש בו כרת בין שאין בו כרת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש והכי קאמר היכא אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה וללמוד על עצמה יצאת שאם תאמר מינה וללמד על הכלל כולו דדחי מוטב למידרשי' לאידך ג"שכדר' ולא לחדש ממנו דחיה לכל לא תעשה שבתורה שיש בהן כרת דחמירי.
והאי דלא גמרינן מציצית דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת איכא למימר משום דדילמא דסבירא לן מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה כדלקמן. ומיהו ודאי כי קס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בכל התורה הוי יכלינן לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי אלא פרכינן בכולה שמעתא מינה ובה ולא קמא ליה כלל דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בעלמא.

וכי תימא לילף ממילה. קשיא לן, והא שבת עשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות אלא דקיימא לן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ניגמור מהכא דדחי ואם תאמר דעדיפא מינה אקשי דמתרץ לכולא מילתא מאי טעמא לא גמרינן מהתם אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת וכו' והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ולמה לי קרא הא לא קשיא כדמתרץ בפרק ואלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) ס"ד אמינא הואיל והוקש כבודו לבבוד המקום אימא ליציית ליה, קמ"ל.
אלא הא קשיא היכי דייקינן מינה לכל התורה כולה הא לאו הכי דחי לימא שאני התם משום דהוקש כבודו הוא אלא חדא מתרי טעמי נקיט ואע"ג דהא עדיפא. וכן נמי הא דגמרו לה לקמן (יבמות דף ו' ע"ב) ממיתת ב"ד לא דחיא שבת הוה לי' למימר וליטעמך עשה ולא תעשה הוא.
והא דלא פרכינן גבי מילה שכן כרת משום דמילה בזמנה דדחיא שבת אין בה כרת אבל אמה הצד פרכינן ממילה ופסח שכן יש בה צד כרת.

הא דדייק ברייתא גבי כבוד אע"ג דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו' וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו. פירש"י משום דאני כו' משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבדה הקב"ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים ואע"ג דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכרה בו שבת נדרוש כן ואני אומר עיקר דרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם ואין במשמע מורא כן וממילא משתמע אני ה' כולכם חייבים בכבודי.

שוע טווי ונוז. פרש"י ז"ל (בד"ה שוע) שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקין יחד במסרק. טווי, יחד. ונוז מלשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד. כן פירש במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סא, ב בד"ה שוע ואילך) וכן משמע לכאורה במסכת כלאים (פ"ט, מ"א) דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז עליו אביו שבשמים דמשמע דמשוע טווי ונוז מפיק אריג. ור"ת ז"ל (בספר הישר סי' לח וסי' תשנ) הקשה עליו אם כן כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע לא טווי ולא נוז איכא, כדאמרינן במנחות פרק התכלת (מנחות לט, א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא הוי חבור וכדאמר הכא נמי דשתי תכיפות דאורייתא. ואפילו בבגדי כהונה שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא שלא היו חלוקין במסרק יחד, ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא פרק בא לו (יומא סט, א). ועוד קשיא לי מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות לט, ב) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית ואותביניה מדתניא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית ופריק מדרבנן, ואותביניה תו אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן, כלומר, קא סלקא דעתא חוטי צמר ופשתים יחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים, ופריק אימא צמר או פשתים, דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא, ופירש ר"ת ז"ל שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל אחד שזור לעצמו שהן כך אם תכף בהן ב' תכיפות חבור הוא דכתיב יחדו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדו כלומר מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה. ותדע לך מדאמר התם בפרק האשה (נדה שם) ואימא או שוע או טווי או נוז, דאלמא כי היכי דשוע וטווי קאי אכל חד באפי נפשיה, הכי נמי נוז אכל חד באפי נפשיה קאי. והא דאמרינן התם בהאשה האי חוטא דכתנא דאבד בגלימא ונפקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, בחוט שאינו שזור קאמר, וגלימא נמי אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשפתא דגלימא כדאיתא בפרק בתרא דערובין (צו, ב) גבי המוצא תכלת בשוק. וזו ששנינו במס' כלאים (שם) אין אסור משום כלאים אל טווי ואריג שנא' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, לאו למימר דממשמע טווי ונוז נפיק אריג, אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק. והתם (מ"ט) קתני. הלבדין אסורין מפני שהן שוע, אף על פי שאינו טווי ונוז, ומדרבנן קאמר דשוע או טווי או נוז אסורין והיינו דרבנן, והיינו דקתני נלוז ומליז עליו אביו שבשמים, אלמא לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקוש כדרך השזורין שפותלין אותן. והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרי בספרי (שלח פי' קטז) פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מנין כו'.

אלא כולה משעטנז נפקא. פרש"י ז"ל (בד"ה שלה) מדאפקוה רחמנא בלשון שעטנז ולא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. ואינו מחוור דדלמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא ה"פ, אלא לעולם מיחדו נפקא, וכי תימא יחדו אצטריך לתוכף תכיפה אחת אינה חבור, כולה משעטנז נפקא מדקאמר שעטנז ולא כתיב שעטנזים אלמא בשעושה הצמר והפשתים בגד אחד קאמר (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא.

מה להנך שכן לפני הדבור. ואם תאמר תיתי ממוספין ומהנך, יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן תדירין. והיינו נמי טעמא דלא יליף ממילה ותמיד למאן דאמר (חגיגה ו, א) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, משום דהני תדירין. ואם תאמר נילף מקרבנות צבור שדוחין את השבת כדדרשינן בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א) מבמועדיכם יש לומר דהני נמי חשיבי תדירין כיון שישנן בכל שנה.

מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. איכא למידק כיון דמכלל אסור אתה שומע התר בעלמא, למה לי להדורי בתר דרשא דאת שבתותי ליגמר מעליה גופא, דטעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי דחי, אלמא אתיעשה ודחי ל"ת שיש בו כרת , דמאי אולמיה דדרשא דאת שבתותי מדרשא דעליה. ועוד היאך אפשר לומר בדאמר ליה שחוט לי בשל לי ולאשמועינן בעלמא דדחי, דהא מדאצטריך רחמנא למכתב גדילים לומר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, שמע מינה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, דאי סלקא דעתך שיש בו כרת דחי, שאין בו כרת מבעיא. ואיכא מאן דמתרץ (רמב"ן בד"ה לא תעשה) דמעליה לא מצי למיגמר, דאיכא למימר דאצטריך לדרשא אחרינא ולגזירה שוה דעליה עליה כדאיתא לקמן (יבמות ט, א) ולא עבדינן בנין אב ללמד על התורה כולה עד שירבה אותו הכתוב בפירוש וכדכתיב לעיל, והכא הכי קאמר היכי אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה. ותמיהא לי דאם כן מואת שבתותי נמי לא נגמר, דדלמא ללאו דמחמר הוא דאתא, ומשום דאיכא לאו ועשה, ואצטריך לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום אימא ניציית קא משמע לן, וכדאיתא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) ועוד דאי משום דעליה איכא למימר דלגזירה שוה אחריתי אתיא, מאי קשיא ליה אמאי איצטריך עליה למיסרא דלמא לג"ש הוא דאתא וכשתמצא לומר דלמיסרא לערוה הוא דאתא, ליגמר מינה דבעלמא דחי. ובתוס' (ג, ב ד"ה טעמא) מתרצין דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי, אלא משום דברייתא (לעיל יבמות ג, ב) קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, משמע להו דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר אצטריך. ואף על גב דאמר רבא לקמן (יבמות ח, א) ערוה לא צריך קרא וצרה נמי לא צריך קרא, דאלמא הא דקתני בברייתא שומע אני לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרה שלא במקום מצוה נקט ליה ההיא סברא דרבא היא, ואנן השתא הוה סלקא דעתין דברייתא דוקא קתני שאני שומע בין בעריות בין בצרות וזה נכון. ויש לומר עוד דאי בעלמא אשכחן בהדיא עשה דדחי לא תעשה שיש בו כרת, מעליה לא נגמר אעלמא דדחי, ולא דרשינן נמי עליה לאיסורא, משום דאדרבה הוה דרשינן ליה להיתרא, והוה דרשינן הכי, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה, ומשום דבעלמא לא דחי אצטריך קרא להיתרא. אלא ודאי כיון דלא דריש ליה תנא להיתרא אלא אדרבה דריש ליה איפכא לאיסורא, שמע מינה דשמעינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. והלכך עליה לא אצטריך להיתרא, דאם כן לישתוק קרא מינה ואנא ידענא דדחי כדדחי בעלמא, ומשום הכי מהדר אמינא לן בעלמא דדחי ולא ילפינן עליה ובעלמא דחי. והיינו נמי דכי אמר רבא לקמן ערוה לא צריכא קרא מדאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, פריך רב אשי (להלן יבמות ח, ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, ומשום מלתיה דרבא פריך לה רב אשי, דכל היכא דהוה סלקא דעתא למילף משום דוכתא דבעלמא דחי, לא הוי מצי רב אשי למיפרך הכא מטעמא דאמרן. אבל מדפריק רבא דערוה לא צריכא קרא מיד פירכה רב אשי וכסברא דכולה סוגיין. והא דמהדרינן עליה דרב אשי אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה, לא הוי מסקי אדעתייהו בכולה שמעתין עד התם במסקנא, כי היכי דרב אשי לא הוה מסיק לא אדעתיה. ורבא נמי דאמר ערוה לא צריכה קרא, מהאי טעמא דלגלות ערותה דחדא קאמר לה, ועליה קא סמיך למימר דעליה לא צריך למימר ערוה, דמלגלות ערותה שמעינן לה, ומינה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והוא הדין דהוה מצי רבא למימר עליה להיתרא לא מצית אמרת דתקשי לך מנא לן דבעלמא דחי, דאם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדתרצינין אדרב אשי, אלא משום דעד השתא הוה פשיטא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, משום הכי אהדר להו רבא בההוא לישנא דלא דחי, וקושטא דמלת אמר להו, כן תירצו בתוס' (שם).

טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. כלומר ולהכי אצטריך עליה לאיסורא. ואיכא למידק אימא איפכא דעליה להיתרא ואת שבתותי תשמורו לאיסורא, ולגלוי אעלמא דלא דחי ולא נילף מיבום לקולא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן כדאמרינן לקמן (יבמות ח, א) וכדאמרינן נמי הכא נגמר מהכא דלא דחי כלומר ולחומרא. ויש מתרצים (תוס' לעיל (יבמות ג, ב) ד"ה לימא) דאי משום הא לא אצטריך את שבתותי, דלעולם מיבום לא ילפינן הואיל ועיקר מצותו על ידי דחייה. וקשיא לי דהא כי מייתינן לה לקמן (יבמות מ, א) בהיקשא דר' יונה ואמרינן סלקא דעתך אמינא מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין אמר רחמנא עליה, לא דחינן אי משום הא לא אצטריך דשאני אשת אחד דעיקר מצוה בכך. ואיכא למימר דשאני התם דמתורת היקשא אתינן לה דהוקשו כל העריות, וכיון דאקשינהו חד דינא אית להו לכולהו מילי בין לקולא בין לחומרא.והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי את לאו שיש בו כרת, איכא למימר משום דדלמא סבירא לן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כדאיתא לקמן (יבמות ז, א) ואלא מיהו ודאי אלו קמה לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, הוינן יכולין לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי, דכיון דאפילו לא תעשה שיש בו כרת דחי כל שכן לא תעשה גרידא. אלא דשקלינן וטרינן בה ולא קמה לן דדחי. ובתוס' (בד"ה טעמא ובתוס' הרא"ש) מתרצים דהא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, משום דאיכא למימר דלמאי דקא סלקא דעתא למיגמר השתא משבת, צמר ופשתים לא מיתר לן כלל, דאצטריך לדוקיה כרבא לומר דצמר ופשתין פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וראשו נמי לא מיתר. אי נמי יש לומר דדלמא כלאים בציצית איצטריך משום דציצית עשה שאינו שוה בכל, סלקא דעתך אמינא דעשה שאינו שוה לא דחי להו השוה בכל, משום הכי אצטריך למשרי בהדיא כלאים בציצית.

וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. ואם תאמר לעולם בעלמא לא דחי והכא אצטריך משום דהוקש כבודו לכבוד המקום סלקא דעתך אמינא דחי להכי אצטריך למיכתב דלא דחי. וכענין זה אמרו במציעא (לב, א) גבי יכול אמר לו אביו היטמא, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, והא הוה ליה כבוד אב עשה והאי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה וכו'. ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום הא נמי לידחי קא משמע לן. ויש לומר דאי בעלמא לא דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום לא מקילינן כולי האי שידחה לאו שיש בו כרת, אבל התם דליכא אלא עשה ולא תעשה הוא דהוה אמינא דמשום דהוקש דחי אפילו לאו שיש עמו עשה, וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו משום דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, השתא דאיכא עשה דכבוד אב דאלים ועדיף מעשה דעלמא הוה אמינא דדחי לכך אצטריך למיכתב דלא דחי, משא"כ בלאו שיש בו כרת, ואם תאמר אם כן כיון דסלקא דעתא דמשום שהוקש דחי לאו ועשה אפילו הכי פשיטא לן דאינן בדין שידחה לאו שיש בו כרת היכי ניחא לן מאי דילפינן בברייתא (בבא מציעא שם) שאמר לו אביו אל תחזיר תטמא משבתותי תשמורו, דשאני שבת שיש בו כרת ואף על פי שהוקש אינו בדין שידחה, אבל להיטמא ושלא להחזיר ישמע לו מפני שהוקש כבודו לכבוד המקום. ויש לומר כיון דבעינן למימר השתא הא לאו הכי דחי ואפילו הכי מיעטיה קרא דאפילו במקום כבוד לא דחי, אלמא לא אמרינן טעם דהוקש בשום מקום ואפילו במקום עשה ולא תעשה.

והאי יחדיו מבעי ליה לתוכף תכיפה א' אינו חיבור וא"ת דילמא דמבעי ליה אפי' לתכיפה א' וי"ל דקושטא נקט דלא משמע יחדיו בפחות משתי תכיפות א"נ דבכלאים ושעטנז דהיינו ערובי שפיר משמע לאסור תכיפה א':

ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז פרש"י ז"ל שיהא הצמר והפשתים שוע ביחד וטווי ביחד וארוג והקשה ר"ת ז"ל א"כ כלאים דשריא רחמנא בציצית משום דקשר העליון דאורייתא היכא משכחת לה בעי' שוע טווי ונוז וליכא ועוד דשרא רחמנא בבגדי כהונה ארוג איכא שוע וטווי ביחד ליכא ועוד דלשון נוז לא משמע אלא שזור וכדתניא נלוז ומלוז הוא אביו שבשמים כלומ' לשון עקש ופתלתול וכדאמ' בסנהדרין מנזייתא דמר לא אמרי' ביה לא מידי אבל ר"ת פי' שיהא הצמר והפשתים כל א' בפני עצמו שוע טווי ונוז ואחרי כן מחובר יחדיו והשת' איכא כלאי' בבגדי כהונה דשזורי' היו וכן בציצית כי כל בגדיהם היו מחוטי' שזורים וכן חוטי ציצית צריך שיהיו שזורים והא דאמרי' בהאשה האי חוטי' דכתנא דאבד בגלמיה ואנפקי' ולא ידע אי אנפיק או לא בתיק שפיר דמי מאי טעמ' מדאוריית' שעטנז אמר רחמנא עד שיהיו טווי ונוז פר"ת ז"ל דהאי בחוט שאינו שזור קאמר וגלימא בזמן התלמוד לא היה שזורה אלא ר' דשיפתא דגלימא כדאית' בפ' בתרא דערובין גבי המוציא תכלת בשוק וזו שנינו במס' כלאים אין אסור כלאים אלא שוע טווי ונוז וארוג כדכתי' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז לאו למימרא דמשוע ונזו נפקא לן ארוג אלא מלשון יחדיו הוא דנפיק וצ"ע:

יש גורסים משעטנז קא נפקא כלו' דמשעטנז דהעלאה גמרינן לשעטנז דלבישה שיהא שוע טווי ונוז דליתא דשאני העלאה דלא נפיש' אהניית' ורש"י ז"ל גורס כלה משעטנז נפקא ופירושו הוא דשורת הדין אין צריך לכתוב אלא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו ולאפנויי לדרשא דהכא כתב שעטנז ומיהו אי משום האי בלחוד מסתייה דלכתוב כלאים ומפנה לדרשא כתב שעטנז למדרש שוע וטווי ונוז והקשו בתוס' דילמא כולה כתביה רחמנא משום שוע טווי ונוז וליכא מופנה לדרשא לכך פי' דאדלעיל מהדר דלעולם יחדיו מופנה לדרשא דלחבור דשתי תכיפות משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזי' אלמא כשנעשו הצמר והפשתים בגד א' קאמר וה"ג אלא כולה משעטנז נפקא וא"ת והשתא דאתיא מיתורא דיחדיו דדחי עשה לא תעשה גרידא ואפי' לאו השו' בכל ראשו וזקנו וראשו גבי מצורע מאי דרשי ביה בשלמא ההוא תנא אפשר דלא מייתר ליה האי יתור' דיחדיו דקסבר דחבור משעטנז לא נפקא שפיר א"נ דשאני ציצית דהיא שקולה ככל המצות וחשיב להא חומרא כעשה אלא לדידן דדרשי' האי יתורא דציצית מאי איכא למימר וי"ל בראשו אצטריך הא גופה דהקפת הראש שמה הקפה וזקנו למילף מניה דגילוח מצורע בתער באיסור השחתת זקן דהתם הכי דרשי' ליה בנזיר בפ"ג מינים ואידך ראשו דנזיר אצטריך משום דאית ביה עשה ולא תעשה דהוה ס"ד דאע"ג דאפשר בשאלה לא הוה דחי להו לתרווייהו אלא לא תעשה שיש בו כרת היכא דאשכחן דדחי כלו' בשום דוכתא וא"ת ונגמר מיבמה דאשת אח ונהי דלא גמרי' מיניה לשאר עריות דשאני חד מתרי לאוין כדאמ' לקמן מיהו נגמר מיניה לעלמא והשתא נמי לא אתיא אלא למילף היכא דאשכחן דדחי אפי' חד לאו שיש בו כרת בכל הני דמתני' דכל כי האי גוונא דאשת אח שאי אפשר לעולם אלא בדחי' בשום צד לא חשיבא דחייא כיון שא"א לקיים עשה דלא יטמא אלא בדחיית לאו דלא יטמא וכן פי' ר"י והרמב"ן ז"ל:

מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ופי' וכאלו יש בה מצות עשה דומה והשתא לא נקיט שכן יש בה כרת כדנקט גבי פסח משום דהאי טעמא עדיף להו ומיהו בסמוך דצריך ליה נקטיה מה למילה ופסח שכן כרת וא"ת הא כרת יש במילה אינו במילה בזמנה הדוחה שבת אלא במילה דגדול שאינו מל את עצמו שאינו דוחה שבת שיהא מילה שלא בזמנה וי"ל דמ"מ כיון שיש כרת במצוה זו לגבי גדול מצות עשה דחמירא ככרת חשיב הכא ובכל דוכתא ומיהו כי מצי נקט אידך טעמא דר"ג בריתות עדיף ליה משום האי פירכא מה לתמיד שכן תדיר וא"ת והא מוספין וקרבנו' צבור דדחו וי"ל דהנהו נמי לגבי אידך דעלמא תדירי' חשיבי:

מה להנך שכן ישנן לפני הדבר פרש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדבר פי' לפי' דאף ע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגים בה לאו בתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אע"ה אפי' ערובי תבשילים ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל תמיד הוה וק"ל והא איכא מוספים וקרבנות צבור שלא היו לפני הדבר ועוד למאן דסבר עולת ראייה הוה מאי איכא למימר וי"ל דניחא ליה לאשמועי' האי טעמא דתמיד נמי היה לפני הדבר כדכתיב ויעלו עולות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומיהו בלאו ה"נ מצי למימר מה להלן שכן תדיר דלגבי יבום ואפי' שלא במקום ערוה תדיר חשיב כ"ש במקום ערוה:

כלכם חייבים בכבודי פירש"י ז"ל דנפקא לן מאני ה' והק' בתוס' חדא דאני ה' יש לדורשו נאמן ליפרע או לשלם שכר כדדרשי' בעלמא ותו אמאי לא נקט ליה ופירשו דנפקא לן מלישנא דתשמרו לשון זרוז. מאי לאו דאמר לי' שחוט בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי וא"ת ולמאי דס"ד השתא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת למה לי דכתב רחמנא דדחי ל"ת גרידא כדאמר לעיל וי"ל דס"ל השתא בציצית לא מייתר א"נ דשאני ציצית שהוא עשה קל שאינו שוה בכל וראשו וזקנו אצטריך כדפרי' לעיל וא"ת ולמאי דס"ד השתא תפשוט דאתי עשה ודחי ל"ת ועש' דתרווייהו איתנהו בשבת וכ"ת כדאמר באלו מציאו' שאני מצות כבוד אב ואם שהוקש' כבודם לכבוד המקום ואלים למדחי אידך עשה א"כ נפרוך השתא דאף ללא תעשה לא נגמור מהאי טעמא ותו דעשה של שבת אלים טובא דשקולה שבת כנגד כל התורה כולה וא"ת דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דאידך עדיף לן דלא מיירי אלא בלאו דמחמ' ומיהו מעיקרא דמייתי לה הוה ס"ד הכי דמורא דאב חמיר למדחי אפי' עשה ול"ת שיש בו כרת כשאין עשה מיהת ותו לא אצטריך עליה ודחי בלאו דמחמר פי' שאין בו כרת ופרכי' א"ה לא דחי אלא הא דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא נגמר מהכא דלא דחי וא"ת דלימא דשאני הכא דשבת עש' ולא תעש' וי"ל דלגבי מצות כבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דהשב' לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא וקמ"ל דכי מוקמי' ליה בבישול ואפ"ה לא אמרי' דנגמר מיהא ולא דחי ואדרבא אמרינן דגמרי מהא דדחי ואלו הכא אמרי' דנגמר מינה דלא דחי ונעשה ממנו בנין אב וי"ל דגבי בישול שיש בו כרת לא אתא קרא לעשות בנין אב דלא דחי דא"כ לשתוק קרא דהא כן הדעת נוטה דאע"ג דאשכ' דדוחה לא תעשה גרידא אנן סביר' לן ודאי דשאני איסורא רבא מאיסורא זוטא אבל הכא דהוה ס"ד דדחי מההיא דציצית ואידך דלעיל אתא קרא למימר דלא נגמר מהתם אלא דנגמר מהכא לכל התורה דלא דחי והנהו חדוש נינהו וא"ת ואם באת לומר בהפך דהנהו בנין אב לקול' והא דהכא חדוש עליך להביא ראי' וזה ברור וע"ז הדרך הולכת כל השמועה ודוק:

לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו. והאי דנקט האי קרא דכתיב גבי כהנים ולא נקט ולא תשחית את פאת זקנך דכתי' גבי ישראל משום דגבי ישראל לא כתיב גלוח אבל גבי כהנים דכתי' גלוח נקט ההוא קרא משום דקיי"ל דאינו חייב אלא בגילוח שיש בו השחתה ואע"ג דגבי ישראל נמי בעינן גילוח שיש בו השחתה דילפינן מכהנים. מיהו התנא קרא דכתיב ביה בהדיא בעי למנקט:

מה לפסח שכן כרת שאם לא יעשה אותו בי"ד יתחייב כרת. אבל במילה לא יתחייב כרת אם לא מל בשמיני ומ"מ פריך למסקנא מה למילה ופסח שכן כרת שאם לא יעשה אותם לעולם יתחייב כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרת מעמיו:

ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' וא"כ ר"ל דאע"ג דאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וא"ת ואימא איפכא דאע"ג דאת שבתותי תשמורו איש אמו ואביו תיראו ויהיה כבוד דוחה את השבת. וכ"ת דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הא חומרא דאתי לידי קולא היא דדרשינן מיניה הא בעלמא דחי ולחומרא דידיה לא אצטריך. וכ"ת דאית לן למדרש טפי מרישיה לסיפיה ולא מסיפיה לרישא דהא הכא בסמוך גבי מקדש דריש מסיפיה לרישיה. וי"ל דהכא דריש ליה הכי משום דכתיב אני ה' דמשמע שיהיה מוראי למעלה ממוראכם כדאמרי' במדרש והתקדשת' והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי אין לפרש אם לא כתב ואת שבתותי דחי דאדרבה מסברא אית לן למימר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ה"ק ואת שבתותי תשמורו מיותר להשמיענו הא בעלמא דחי דאי אמרינן בעלמא לא דחי לשתוק קרא משבתותי תשמורו ואנא ידענא דלא דחי מסברא אלא ודאי מייתר קרא לאשמעינן דבעלמא דחי. ואין להקשו' מאי שנא לעיל דאמרינן תיתי מפסח ומילה לא אמרינן מדאצטריך והכא אמרינן מדאצטריך. וי"ל דשאני לעיל דפסח ומילה היתירא הוא וזה לא ידעינן מסברא אבל הכא דאתא קרא לאיסורא אין לומר נילף מיניה דא"כ לשתוק קרא מיניה דלעול' נימא מסברא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר לעיל יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת מנין לומר כן כיון דלא ידעינן קרא דאת שבתותי תשמורו הא לעולם בלא פסוק יש לנו לומר דלא דחי. ופי' הר' יוסף קאנון א) דנימא הכי יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת דנימא עליה להיתירא מה להלן יבום אף כאן יבום. ונימא הכי נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה ונילף מיניה בעלמא ת"ל את שבתותי תשמורו וא"כ לא מצינו למימר עליה להיתירא דא"כ לשתוק קרא מעליה ואנן הוי ידעינן מאת שבתותי תשמורו דמשמע הא בעלמא דחי ומדאצטריך עליה ודאי דעליה לאיסורא:

ומקשה אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכי אשכחן דדחי דאצטריך עליה לאוסרה.

תוס' בד"ה כולכם חייבים בכבודי מאני ה' כו' וא"ת ל"ל קרא בכיבוד אב ואם דלא דחי כו' עכ"ל פי' דל"ל קרא למסקנא דאתא קרא דשבת לגופיה ללאו דמחמר אבל למאי דס"ד השתא הא ודאי לא אצטריך אלא למידק מיניה דבעלמא דחי ועוד נכתוב בזה לקמן בסמוך:

בד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' דמה לכיבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כו' עכ"ל אבל ליכא למפרך דמה לפסח תמיד ומילה שכן ישנם לפני הדבור כדפריך בגמרא דכיבוד אב נמי ישנו לפני הדבור כדאמר בפרק ד' מיתות וצריך לומר דאע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דאיכא למפרך מה להנך שכן הכשר מצוה היינו למפרך פירכא זו דלא נילף לחומרא בעלמא דלא דחי מלאו דמחמר אבל דנילף כיבוד אב דדחי שבת דהיינו לקולא ודאי אית ליה נמי האי פירכא ומהאי טעמא נמי לפי מאי דס"ד השתא דדחי בעלמא אפ"ה איצטריך תמיד פסח ומילה דס"ד למילף מכיבוד אב דלא דחי כמ"ש התוס' לקמן ולא הוה פרכינן דמה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה כדפרכינן הכא משום דלחומרא לא פרכינן האי פירכא ומיהו המדחה קאמר דלחומרא נמי פרכינן האי פירכא דלא נילף בעלמא דלא דחי מלאו דמחמר וק"ל:

גמרא [מפסח וכו' מתמיד וכו'. נ"ל דאין זה מקשן ותרצן רק הכל הוא דברי עצמו וכ"ת מפסח כו' וכ"ת מתמיד כו' דאל"כ קשה מאי קמתרץ מפסח הא ע"כ גם הוא יודע דאיכא למיפרך דאל"כ לא לכתוב מילה ונילף מפסח ג"כ כמו כל לאו שיש בו כרת וכן כשמתרץ מתמיד קשה א"כ לא יכתוב מילה ופסח ונילף ג"כ מתמיד וק"ל]:

שם ממילה ופסח שכן כרת כו'. גבי מילה דדחיא שבת לא שייך כרת אלא בגדול שלא מל עצמו ואינו דוחה שבת איכא כרת ולכך לא היה רק פירכא כל דהוא אחדא מתרתי אבל מעיקרא דבעי למילף ממילה לחודא לא פריך ליה הך פירכא כל דהו אחדא מחדא וכצ"ל שכן צורך גבוה לא הוי רק פירכא כל דהו אחדא מתרתי וכן שכן תדיר כמ"ש התוספות גבי פסח ומילה לא הוי רק פירכא כל דהו בכל שנה וק"ל:

תד"ה עד שיהא שוע כו'. [מה שהניח מהר"ם בצ"ע לפי דברי (דת"ק) [ריב"ן] ל"ל יחדיו לתוכף שתי תכיפות הא בעינן שיהיו טווים ביחד נראה דלא קשה כלום דאשמועינן שיהיה טווי בחזוק בשתי תכיפות לאפוקי שלא נימא אף אם טווי קצת בענין שיכול להתיר הטווי ממילא אפ"ה הוי כלאים קמ"ל דבעינן דוקא שיהיה טווי כראוי ודו"ק]:

בא"ד אלא על טווי וארוג שנא' כו' ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי כו' עכ"ל כצ"ל. דלא הוזכר במתניתין רק טווי וארוג ולא מייתי שעטנז רק על טווי אבל ארוג כיון שאינו נוז לא משעטנז נפקא אלא מיחדיו וק"ל:

ד"ה כולה משעטנז נפקא כו'. וא"ת ול"ל קרא למילף מכלאים וכו' נילף משריפת קדשים וכו' והא לא קשה נילף מהבערת בת כהן מדאיצטריך לא תבערו ש"מ דבעלמא דחי דלפי משמעות לשון התוספות משמע דלאו מיותר הוא לא תבערו כדי ללמוד בת כהן דלא דחי שהרי כתבו דהוי גמרינן מכלאים בציצית דלידחי אבל בלא הלימוד מכלאים לא הוה אמינא כלל דדחי וק"ל:

[ד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' פירוש דמהכא ילפינן בעלמא וכו'. ר"ל דלא תאמר שהדיוק הוא מדאיצטרך למכתב כאן שבתותי תשמרו הא אי לא הוי נכתוב היה אמרינן דדחיא אפילו כאן ש"מ דבעלמא במקום שלא יש לימוד דחי אפי' יש בו כרת דא"כ קשה אכתי לא איצטריך עליה דהא נוכל למילף בכל לאו שיש בו כרת דלא דחי מכיבוד אב ואם תאמר מה לכיבוד שכן הכשר מצוה הא השתא לא ס"ד פירכא של הכשר מצוה לענין זה כמ"ש בחדושי הלכות גם נראה דאין צריך למילף זה רק התוס' כתבו כאן לפי האמת ולפי הס"ד כתבו הוכחה אחרת דאדרבה נילף ממקדש וכו' מיהו מל' רש"י בסמוך גבי מקדש משמע שהלימוד הוא מדאצטריך כאן גבי מקדש לאשמעינן דלא דחי הא לאו הכי ה"א כאן דחי ממילא נילף בעלמא דדחי לפ"ז קשה למ"ש דממאי איצטריך עליה נילף בכל מקום לאיסורא ואם יש איזה פירכות אם כן אינו מקשי כלום אחר כך נגמור מהכא דלא דחי גם לפרש"י גבי הכשר מצוה לא שייך פירכות זו ויש ליישב ודו"ק:

ושוב ראיתי במהדורא בתרא בחדושי הלכות כתב פירוש אחר מהכוונת התוספות שכתבו פירוש זה לקמן (יבמות דף ו) ע"ב ד"ה לא תבערו ואדרבה משם משמע להדיא כוונת התוספות כמו שכתבתי ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

בא"ד ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת כו' עכ"ל אע"ג ממקדש קאמר לקמן נמי הא בעלמא דחי מ"מ כיבוד אב הוה ילפינן ממקדש דדחי דבכל מילי דשבת ה"א דלא דחי כמ"ש התוספות לקמן נמי גבי מילה ופסח ותמיד ויש לדקדק לפ"ז למאי דסליק אדעתין דהכא בכיבוד אב מיירי בשחיטה ובישול ובמקדש איירי בבונה וסותר הני תרתי קראי ל"ל לאשמעינן הא בעלמא דחי דלגופן לא אצטריכו תרתי כיון דכל חדא איכא למילף מחבריה ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה כו' עכ"ל. וק"ק דאכתי כיון דהכא איכא כרת ול"ת ועשה איכא למידק מיניה הא בעלמא דחי אפי' בכה"ג דאיכא כרת ול"ת ועשה ויש ליישב דלית לן למימר מדאיצטריך אלא דהכא לא דחי ל"ת שיש בו כרת אבל בעלמא דחי ל"ת שיש בו כרת דהאי עשה דכבוד אב ע"כ דגרע טפי כמ"ש התוס' אבל דהכא לא דחי עשה ול"ת ובעלמא דחי עשה ול"ת לית לן למימר כיון דהוקש כבודם לא יגרע האי עשה מעשה דעלמא וק"ל:

תוס' ד"ה עד שיהא שוע טווי ונוז וכו'. צ"ע לפירוש ריב"ן יחדיו דאתי לתוכף שתי תכיפות ל"ל דאם שוע וטווי הצמר והפשתים יחד בלא תכיפה נמי הוי שעטנז וא"ל דתכיפה הוי כאילו טווי יחד וא"כ מה מקשו התוס' כלאים בציצית היכי משכחת לפירוש ריב"ן שהרי צריך שיהיו שני חוטין תכלת צמר לבדין ומה בכך בקשירה דהוי כמו תכיפה והוי כאילו טווי יחד וצ"ע:

רש"י בד"ה מקרא קמא כו' ודקאמר לרבנן דלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד שיהא כו' מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא כו' כצ"ל. :

גמרא ממילה כו' שכן ישנה לפני הדיבור. בס' אוי"ק פ' לך הקשה מהא דאיתא לקמן (עא ב) דל"נ פריעה לא"א וא"כ נילף מינה ונ"ל ליישב ע"פ הא דאיתא במנחות (עב) דאף דהקטר ח"ו כשרין כל הלילה עכ"ז דוחין אה"ש מפני שכבר דחתו שחיטה וה"נ דכוותה ועי' בסוגיא דציצין בשבת (קלג ב) גם בלא"ה לק"מ דכיון דמל ולא פרע כאילו לא מל (שם קלז ב) במשנה לכן הוה הכשר מילה וכן לפמש"כ התוס' בד"ה ומכולהו לק"מ דמילה קרי לה בזבחים (צא א) תדירה לגבי פסח:

שם ומכולהו נמי שכן ישנן לפה"ד. ועי' בתוס' וק"ל מצוה דאכילת מצה בליל א' ש"פ נילף מינייהו שתדחה ל"ת שיש בו כרת ואלמה תנן בפ' כ"ש שא"י בטבל כו' ועי' בש"א תשו' צ"ו:

תד"ה עד. כמו שפי' ריב"ן שוע כו'. בנדה הביאו פי' זה בשם רש"י:

תד"ה ומכולהו. ולעד"נ דאיכא למידחי דעכ"פ מין קרבן נאמר לפה"ד לכ"ע:

תד"ה טעמא. דמה לכבוד או"א שכן הכשר מצוה. עי' מהרש"א אבל קשה דא"כ לא נילף מיניה דבעלמא דחי אלא עשה דלפה"ד אפי' בהכשר מצוה דל"מ למילף זה מפסח ומו"ת וי"ל:

בא"ד (בדף ו) דא"כ ה"ל למיפרך כו' דדחי כדפריך לעיל. כצ"ל:

גמ' יכול יהא כבוד אב ואם. עי' כתובות דף מ' ע"א תוס' ישנים ד"ה אי אמרה:

תוס' ד"ה כולה וי"ל דש"ה דלא בטלה מצותו. עיין שבועות דף ג ע"א תד"ה ועל:

תוס' ד"ה טעמא כו'. לפר"י (לעיל דף ג). צ"ל לקמן ד' ח ע"א ד"ה רבא: