יבמות ג ע"ב

דף ג - ב

מנין אחד בא למעוטי שיטתו דרב, הסובר שאם זינתה אשה תחת בעלה, שהיא עצמה אינה מתייבמת, הרי אף צרתה, הנקראת "צרת סוטה", פטורה מן הייבום ומן החליצה.

ובאה המשנה למעט, ולשלול את דבריו.

ומנין שני בא, כדי למעוטי שיטתו דרב אסי, הסובר ש"איילונית", שאינה מסוגלת להוליד, והיא עצמה אינה מתייבמת, פוטרת אף את צרתה מן הייבום ומן החליצה.

ובאה המשנה לשלול זאת.

וממשיכה הגמרא לבאר:

ולרב ולרב אסי, המוסיפים צרת סוטה וצרת איילונית, המנין ברישא של המשנה והמנין בסיפא - למעוטי מאי, מה בא כל אחד מהם למעט?

ועונה הגמרא:

אי סבירא להו לרב ורב אסי דהדדי, האחד את שיטת השני, יש לומר שבאים שני המנינים למעט:

חדא, האחד בא - למעוטי צרת ממאנת ביבם.

שאם נפלה לפני היבם יבמה קטנה, שהשיאוה אמה ואחיה, ואין נשואיה אלא מדרבנן, ומיאנה הקטנה בנשואי בעלה לאחר שנפלה לפני היבם, הרי גם היא וגם צרתה אסורים ביבום [מגזירת חכמים, וכפי שיתבאר בפרק זה], אך הן מחוייבות בחליצה.

וזה באה המשנה למעט, שצרת ממאנת אינה כשאר צרת ערוה, אלא היא חייבת בחליצה, לפי שכל איסורה ליבום הוא רק מתקנת חכמים.

וחדא, ומנין אחד בא - למעוטי צרת "מחזיר גרושתו".

שאם האח המת היה נשוי לאשה, וגירשה, והלכה האשה ונישאה לאיש אחר, ובכך היא נאסרה לחזור לבעלה הראשון, ומת הבעל השני או גירשה, וחזר הבעל הראשון ולקחה לו לאשה באיסור -

הרי היא עצמה אינה מתייבמת, לפי שהיתה אסורה על האח המת באיסור של "מחזיר גרושתו משנשאת לאחר".

אך צרתה מתייבמת [לדעת חכמים, ולדעת רבי יוסי בן כיפר מסתפקת הגמרא לקמן יא ב].

ובאה המשנה למעט, ולומר, שאין צרת "מחזיר גרושתו", כשאר צרות ערוה.

ואי לא סבירא להו רב ורב אסי דהדדי, האחד את שיטת חבירו, הרי הם יסבירו, כל אחד לשיטתו, את שני המיעוטים משני המנינים, כך:

חדא מנין במשנה, בא למעוטי את שיטתו דחבריה.

וחדא מנין, בא למעוטי או צרת ממאנת, או צרת מחזיר גרושתו.

אך עדיין יש להקשות:

לרב, הסובר שסוטה [זונה] וצרתה פטורות מן היבום,

וכמו כן לרב אסי, הסובר שגם צרת איילונית אינה מתייבמת, ליתנינהו!

מדוע לא שונה אותן התנא במשנתנו, ויאמר שגם איילונית וסוטה פוטרות צרותיהן.

ומשנינן: לפי שצרת סוטה או צרת איילונית, אינה ב"צרת צרה".

כי הרי איסורן של "צרת איילונית" או "צרת סוטה" הוא איסור השוה בכל האחים, ולא יתכן שאחד האחים ייבם את צרת הסוטה או את צרת האיילונית, ותיפול שוב בנפילה שניה עם צרתה הנחשבת "צרת צרה".

ועתה דנה הגמרא במקור הדין השנוי במשנה, שערוה, וצרתה, וצרת צרתה, פטורות מן היבום והחליצה:

והוינן בה: מנא הני מילי? מנין לנו שערוה וצרתה, וצרת צרתה לעולם אינן מתייבמות ואינן חולצות?

[עיין בגירסת הגר"א, שלא גרס צרת צרה. והרבה יסודות שנאמרו בצרת ערוה תלויים בגירסא זו]

דתנו רבנן: כתיב בפרשת עריות [ויקרא יח], באיסור ערות אחות אשה:

"ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה, בחייה".

המילה "עליה" מיותרת היא, והיא באה לדרוש ממנה!

ומה תלמוד לומר? מה יתור המילה "עליה" בא ללמד?

לפי שנאמר בפרשת יבום [דברים כה]: "יבמה יבא עליה".

כיון שציווה הכתוב "יבמה יבוא עליה", שומע אני, היה מקום לומר, שהתירה התורה את כל איסורי ערוה במקום מצות יבום,

ואפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה, הכתוב "יבמה יבוא עליה" מדבר.

אין לומר כך.

כי יש ללמוד בגזירה שוה, שלא צותה התורה לייבם את מי שאסורה על היבם באיסור ערוה. כי:

נאמר כאן, באיסור ערוה של אחות אשתו "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה".

ונאמר להלן, במצוות ייבום "יבמה יבוא עליה".

מה להלן, בפרשת ייבום, נאמר "יבמה יבוא עליה" במקום מצוה של ייבום.

אף כאן, בפרשת עריות, נאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה"

- אפילו במקום מצוה של יבום!

ואמר רחמנא: אפילו אם נופלת לפניך יבמה מהאח המת, שמצוה לייבמה, כאן, כיון שהיא אחות אשתך - לא תקח אותה!

עד כאן - הלימוד לפטור ערוה.

ומכאן - הלימוד לפטור צרת ערוה:

ואין לי לאסור מן המקרא הזה אלא היא, את היבמה עצמה שהיא אחות אשה.

צרתה של אחות אשה - מנין שגם היא אינה מתייבמת? תלמוד לומר: "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור".

הלשון "לא תקח לצרור" מלמד כי גם את צרתה של אחות אשתך "לא תקח". וכאמור מדבר הכתוב אפילו במקום מצות יבום.

ואין לי מכאן מקור אלא רק לאסור לייבום את צרתה של אחות אשתו.

צרת צרתה של אחות אשתו, כאשר הלכה צרת הערוה והתייבמה על ידי אח אחר, והיתה לה צרה גם בבית הזה, ומת האח שייבם אותה, וחזרה צרת הערוה ונפלה פעם שניה, יחד עם צרתה, לפני היבם שהיתה אסורה עליו בנפילה הראשונה משום צרת ערוה.

והיא עצמה אינה מתייבמת, לפי שנאסרה עליו בנפילה הראשונה כאשת אח שיש לו בנים, ושוב אין לה היתר עולמית.

אך מניין שגם צרת הצרה, שזו היא לה נפילתה הראשונה לייבום, ומעולם לא נאסרה, שאף היא אינה מתייבמת?

תלמוד לומר: "לצרור", בכפל לשון, ולא אמר הכתוב "לצור" גרידא.

מלמד הכתוב בלשון "לצרור", לאסור צרות הרבה - שגם צרת צרה, וכן הלאה עד עולם, אסורה.

ואין לי ללמוד מהמקרא הזה, העוסק בערות אחות אשה, אלא רק את אחות אשה, שהיא אינה מתייבמת.

שאר עריות - מניין שגם הן אינן מתייבמות? אמרת, יש לך ללמוד אותן במה מצינו מאחות אשה, ולומר כך:

מה אחות אשה, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - והיא אסורה ליבם.

אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - הרי היא אסורה ליבם.

ואין לי ללמוד אלא הן, העריות עצמן, שהן אינן מתייבמות.

צרותיהן של שאר העריות - מניין שגם הן אינן מתייבמות?

אמרת, יש לך ללמוד גם אותן, ב"מה מצינו" מצרת אחות אשה, ולומר כך:

מה אחות אשה, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואסורה ליבם - וצרתה אסורה.

אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואסורה ליבם - הרי צרתה אסורה.

מכאן אמרו חכמים: חמש עשרה נשים - פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן, מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם.

ועתה מבארת הברייתא שאין ללמוד מהפסוק "לא תקח לצרור", שכל "צרת ערוה" אסורה כמו איסור ערוה עצמה, ואפילו שלא במקום מצות ייבום. ויהיה אסור לכל אדם לשאת את כל הצרות של כל הנשים האסורות עליו באיסור ערוה.

כי היה מסתבר לומר, שהכתוב "לצרור", אשר אינו עוסק במצות יבום, בא ללמד, שאם היתה הערוה נשואה לאדם זר, ולו אשה נוספת, הרי עצם הקירבה בין שתי הנשים, בהיותן נשואות לאדם אחד, מטיל על האשה האחרת שם "צרת ערוה", ומכח השם הזה היא תהיה אסורה עליו כמו הערוה עצמה.

והיינו, שאם ימות בעלה של צרת הערוה, או יגרשנה, תהיה אסורה להנשא למי שהערוה עצמה אסורה לו:

יכול שאני מרבה [ממשמעות "לצרור"] לאסור את "צרת הערוה" בכל מקום, אפילו שלא במקום ייבום.

והיינו, יכול שאני מרבה מהפסוק הזה אף את שש עריות [אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו שיש לה בנים].

ושש עריות אלו, הן עריות "חמורות" מאלו, מהחמש עשרה עריות שבמשנתנו, בכך שהן אינן יכולות להנשא לאף אחד מן האחים, כי הן אסורות על כל האחים בשוה.

ויכול, שיהו גם צרותיהם של ששת העריות הללו אסורות.

והיינו, שאין הפסוק "לצרור" מדבר בצרת ערוה במקום יבום דוקא, אלא גם שלא במקום יבום!?

אי אפשר לרבות כך, כי:

אמרת, יש לך להשיב, ולומר, שיש ללמוד ב"מה מצינו" שאין איסור צרת ערוה נוהג אלא במקום יבום.

מה אחות אשתו, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגת חטאת, ואפשר לה לינשא לשאר האחים, ואסורה ליבם הזה שנשא את אחותה - וצרתה אסורה.

אף כל אשה שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לה לינשא לשאר האחים, ואסורה ליבם הזה - צרתה אסורה.

יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל דאי אפשר להן לינשא לאחים - צרותיהן מותרות.

וטעם הדבר: לפי שאין צרה של ערוה נאסרת, אלא כשהיא צרה מאח.

כי אין התורה אוסרת צרת ערוה באיסור חדש הנקרא צרת ערוה, אלא רק פוטרת אותה מן היבום, ואז ממילא היא אסורה על היבם באיסור אשת אח, כאשת אח שיש לו בנים.

אך צרת ערוה שלא במקום יבום, אינה נאסרת, כי איננה אשת אח, ואיננה נאסרת מחמת שם של צרת ערוה גרידא.

וממשיכה הברייתא ושואלת: אזהרה של לאו, לערוה ולצרתה במקום יבום, שמענו.

אזהרה לאחות אשה מ"אשה אל אחותה לא תקח", וממנה למדנו ב"מה מצינו" לשאר העריות.

אזהרה לצרת אחות אשה מ"לצרור", וממנה לשאר עריות, ב"מה מצינו".

אך כיון שהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", בפשוטו, אינו עוסק במקום שיש בו מצות יבום, ורק מגזירה שוה של "עליה" למדנו שגם במקום מצות יבום הוא אמור, יתכן ורק על איסור הלאו, האמור בפסוק הזה, מגלה הלימוד של "עליה" שהוא שייך אפילו במקום יבום.

אבל עונש כרת, שאינו מוזכר בכתוב הזה - מניין שגם במקום ייבום נאמר עונש כרת בערוה ובצרתה? ^[1]

אמר קרא, בסוף אותה הפרשה [שיש בה אזהרות לכל העריות], שיש עונש כרת על כל מי שמוזהרים עליה בפרשה הזאת "כי כל אשר יעשה מכל התועבות - ונכרתה".

וכיון שבאזהרת אחות אשה הוסיפה התורה את המילה "עליה", ללמדך שפסוק זה מדבר אפילו במקום מצות יבום, וכן במילה "לצרור" כללה התורה גם איסור צרת ערוה במקום יבום. הרי שתיהן, הערוה וצרתה, גם כלולות בעונש הכרת הכללי שבסוף הפרשה.

שהרי גם הן נחשבות בכלל "כל התועבות", שענשן כרת.

נמצא, שעיקר חידושה של הברייתא הוא, שיש לימוד מיוחד בתורה, מיתור המילה "עליה", המלמד שגם במקום מצות יבום נאמר איסור של גילוי ערוה.

ועתה דנה הגמרא בחידוש הנלמד מהמילה "עליה".

טעמא דכתב רחמנא "עליה".

הא לאו הכי - הוה אמינא שאחות אשה מייבמת.

מאי טעמא? הכיצד הותר איסור הערוה?

דאמרינן: אתי מצות עשה של יבום ודחי איסור לא תעשה של עריות.

ומקשה הגמרא:

א. אימר דאמרינן "אתי עשה ודחי לא תעשה", כשהמדובר בדחיית איסור לא תעשה גרידא.

אבל כשהמדובר בדחיית לא תעשה שיש בו כרת - מי דחי מצות עשה!?

ב. ותו, ועוד יש לנו לדעת: איסור לא תעשה גרידא - מנלן דמצות עשה דחי ליה?

---

ולרב אסי למעוטי מאי. איכא דקשיא ליה ולרב אסי נמי נימא למעוטי דידהו לפי שאינן בצרת צרה ולא למעוטינהו מעיקר דינא דאשכחן מיעוטא כי האי גוונא כדאמרינן בריש מסכתא קמא (דף ה') מניינא דמתני' למעומי דר' הושעיא דבנזקי ממונא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי וניחא ליה דעדיפא מיניה קאמר.
והא דאמרינן צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו לומר שאינן פטורות מן החליצה אבל מי היבום איפשר שאינן מתייבמות ומיעוטא לדברי הכל הוא והיינו דלא אקשינן למאן דאמר צרת ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ליתנינהו לפי שלדברי הכל אינן פוטרות מן החליצה ומן היבום אלא אוסרות אותן להתייבם. ולי נראה דמיעוטא לחליצה לא צריך אלא מניינא לומר הני עושות צרותיהן כמותן ופוטרות אותן לגמרי אבל ממאנת ומחזיר גרושתו אינן עושות צרותיהן כמותן אלא הן אסורות צרותיהן מתייבמות ולמאן דאית להו הני צרותיהן כמותן מיעוטא לדרב ודרב אסי וכולהו לית להו דהדדי.

[צרות צרותיה מנין.] לא גרסינן בברייתא צרות צרותיהן מנין תלמוד לומר כדכתיב בתורת כהנים במקצת נוסחי ובירושלמי נמי גרסינן לה אבל בגמרא דילן לא גרסינן לה. תדע דהא לקמן (יבמות דף י"ג) אפיסקא דמתני' הדר איבעיא להו בגמרא מנא הני מילי ואמר רב יהודה לצרור ורב אשי אמר סברא הוא וכו' וליתא נמי בכולהו נוסחי דוקי ולא בהלכות רבינו הגדול ז"ל.

הא דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה. דגמרינן מציצית הקשו בתוספות מה לציצית שכן שקולה כנגד כל המצות ולי נראה דלא דייקינן הכי בשכרן של מצות דהא לקמן (יבמות דף ו') דקס"ד למימר שאני לאווי שבת דחמירי מסקינן דתנא גמר מנייהו ולא פריך הכא נמי לא פרכינן וכל דכן הוא דלאוי שבת לדינא חמירי ועשה דציצית לא חמיר אלא למתן שכרו ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות.

חדא למעוטי צרת ממאנת. פירוש, ממאנת ביבם.

וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. יש מי שפירש (רש"י ד"ה צרת ממאנת וד"ה מחזיר גרושתו, תו"י ותוס' הרא"ש) דצרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת פטורות מן היבום אבל לא מן החליצה, ומשום דאינן פטורות מן החליצה ממעט לה במתניתין, ולעולם אוסרות אותן להתיבם. ולא דמיין לט"ו נשים דמתניתין דפטורות לגמרי. (ויש מפרשים דהכי קאמר למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דצרותיהן מותרות לגמרי מן החליצה ומן היבום) ואינו מחוור דמנינא דמתניתין משמע דממעט צרותיהן דכותייהו לגמרי, כלומר פוטרות מן החליצה ומן היבום, ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל אלא חולצות או מתיבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו, דאינן עושות צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי וחולצות או מתיבמות. ולמאן דאית ליה (להלן יבמות יא, ב. יב, א) דהני צרותיהן אסורות כמותן, מנינא למעוטי דרב ודרב אסי, דכולהו לית להו דהדדי. וכן פירש הרמב"ן נר"ו. (ד"ה רב אסי, ועי' ריטב"א ד"ה ודאמרינן וגהש"ס ותוס' ע"א כאן).

הא דתני' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו. ה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דחשש עריות פסיק לה דא"א לינשא לאחרים נקט להו, וה"ה לט"ו עריות לפי שאין צרה אלא מאח.

והא דתני' שאין צרה אלא מאח. לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שא"א לינשא לאחים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר אם תאמר מאין זו שלא נלמד מאחות אשה שש עריות שחמורות ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא. ומינה נמי שמעינן דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, דאלו מטעמא קמא לא שמעינן לה, דאדרבה הוה משמע דבין נשאו לאחים ובין נשאו לאחרים צרותיהן אסורות.

בפי' רש"י עונש מניין פרש"י אם ייבם א' מן העריות או צרותיה' וא"ת והיכן מצינו שיש עליהן עונש דקתני מניין וכו' וי"ל דתנא קים ליה במילתי' ואורחא הוא בהכי:

ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מניין דדחי פי' גבי לא תעשה שיש בו כרת לא אמר מנ"ל כדאמר לקמן באידך משום דהשתא ס"ד דתנא מפיק לי' משום דדחי לא תעש' גריד' דלא שנא בין איסורא רבא לאיסורא זוטא ולהכי מתמהינן דאי מהאי טעמא איסורא רבא מדחי וי"ל פי' חמור מקל להקל עליו הא ודאי לא ידחו ומשו' דלא מודינן לה בעיקר דינא מתמהינן הכי ולא אמרי' מ"ל אבל באידך קים לן דהכי דינא בכל התור' אלא דאמרי' מנ"ל וא"ת וכיון דאפי' איתא לא ילפי' מיהא לנדון שלפנינו למה לי' למי' השתא כלתו גרידא מ"ל וי"ל דאע"ג דלא נפקא ליה מינ' כלום כיון דאתא לדידיה בעי לצרוכי א"נ דהכי קאמר מ"ל דדחי דדילמא מצית לאתויי מדוכתא דשמעי' מיהו אפי' ל"ת שיש בו כרת והכי קאמר בתוספתא ולמה הביא ראי' דדחי ל"ת שיש בו כרת מדכתיב עליה ולימא הכי טעמא דאמר רחמנא עליה דלא דחי הא לאו הכי הוה אמינא דדחי דהא דכוותא דייקי' לקמן גבי אמר לו אביו לבשל לו או לשחוט וגבי לא תבערו אש ותריץ דאנן השתא על תנא דמתני' קיימים דאפי' מקמי דכתב רחמנא עליה קאמר שומע אני אפי' על א' מן העריות וזה ברור ופשוט:

מניינא דסיפא ורישא למעוטי דרב ודרב אסי וא"ת למה לי תני מנייני מחד מניינא ממעטינן כלהו דכיון דתני מניינא לא שייר מידי. וי"ל דאצטריך יתור מניינא למעוטינהו דאי לאו הכי הוה אמינא דשמא מתני' סבירא כוותיה דרב ורב אסי והא דלא תני להו לפי שאינן שוות להנהו דמתני' לפי שאינן בצרת צרה כדאמרינן לקמן להכי אצטריך יתור דמתני' לאשמעינן ט"ו דמתני' פוטרות צרותיהן אבל דרב אסי ודרב אינם פוטרות:

למעוטי צרת ממאנת דאמרינן לקמן דאסורה וטעמא גזרה משום צרת בתו הממאנת והא דאמרינן (לקמן) וכולן שמיאנו צרותיהן מותרות התם מיירי דמיאנה בבעל דאגלאי מלתא דלא הוה אשת אחיו אבל הכא איירי דמיאנה ביבם. וא"ת אמאי לא קאמר למעוטי דשמואל דקאמר לקמן צרת ממאנת אסורה כמו שהזכיר רב ורב אסי. וי"ל דמשו"ה לא הזכיר הכא שמואל משום דאיכא למימר דשמואל סבר לה שפיר מעוטא דמתני' דאינה אסורה מחליצה ומיבום אלא מחלץ חלצה א) ואי נמי שמא ס"ל צרת ממאנת אסורה לייבם אבל לחלוץ לא קאמר אבל לעיל קאמר שפיר למעוטי דרב ורב אסי דכיון דאמר רב טומאה כתיבא בה כעריות (הוי) [הרי] אסורה מחליצה ומיבום וכן רב אסי דממעט איילונית מוהיה הבכור אשר תלד א"כ חשיב ליה ערוה ופטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה ולא מצי סבר כמתני' דממעט להו. להכי הזכיר בהדיא לעיל למעוטי דרב ודרב אסי והכא לא קאמר למעוטי דשמואל. דשמואל נמי מצי סבר כן דאינה פוטרת צרתה מחליצה ומיבום דמחלץ חלצה דטעמא דשמואל לא הוי מקרא אלא משום צרת בתו ממאנת:

ואמר רחמנא לא תקח עליה. וקשה מאי חזית דהך דרשא דעליה דרשת לאיסורא ואמרת דאפילו במקום יבום אמר רחמנא לא תקח ואפוך אנא ואמינא דהאי עליה דאסר רחמנא גבי אחות אשה שרא ליה גבי יבמה דכתיב יבא עליה. ותי' הר"י משום דשקלא וטריא דהאי שמעתא דלקמן. דעשה דוחה לא תעשה. וקס"ד דלא משוינן חילוק בין לא תעשה גרידא ובין לא תעשה שיש בו כרת דבתרוייהו אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וכיון שכן עליה להיתירא לא אצטריך אלא ודאי לאיסורא הוא דעבדינן ג"ש:

שאין צרה אלא מאח. ואי ק"ל אמאי אצטריך למימר שאין צרה אלא מאח ולא סגי ליה בהואיל וא"א להנשא לאחין וכו'. דהא ודאי שמעינן מינה דאלו שש עריות חמורות הואיל ולא אפשר להנשא לאחין צרותיהן מותרות. ואפשר לתרץ דאצטריך דאי לא הוה אמר אלא יצאו שש עריות כו' הוה אמינא הני שש עריות הוא דצרותיהן מותרות משום דלא אפשר להו למיהוי במקום מצוה כלל אבל הנך ט"ו הוה אמינא דהואיל והוו במקום מצוה דלמא אפילו שלא במקום מצוה צרותיהן אסורות ומעיקרא נמי כי אמר יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מה טעם מפני שהוקשו כל העריות זו לזו וכיון דמקשינן הני שש לט"ו דהם כלם אסורות נקיש נמי ט"ו לשש מה התם שלא במקום מצוה אף הכא נמי שלא במקום מצוה ואמינא דהני ט"ו אפילו שלא במקום מצוה אסורות ולהכי אצטריך ליה למימר שאין צרה אלא מאח ב) ט"ו אינן אסורות אלא במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה שרו:

ואמרי' מנה"מ, פי' שאלו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן דאלו שש עריות צרותיהן מותרת, דת"ר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עלי' בחיי' מלי' מה ת"ל לפי שנאמר יבמה יבא עלי' שומע אני אפי' בא' ממכל עריות האומורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עלי' ונאמר להלן יבמה יבא עלי' מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח אין לה אלא היא צרתה מנין א"ק לצרור ואל לצור פי' אלא תקח קאי, וה"ק אשה אל אחותה לא תקח לצרור דהיינו צרתה הבאה עלי' לצרור אותה וכמו שהערוה אסורה ליבם גם צרתה אסורה שהיא ערוה להתחיב לע זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל שהיא ערוה וחייבים ע"ז כרת ולע שגגתה חטאת אסורה ליבם, אין לי אל אהן צרותיהן מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבים עז"כ עש"ח ואסורה ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבים עז"כ ועש"ח ואסור הליבם וצרתה אסורה מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צו"ל מן החליצה ומן היבום ע"ס כל העולם, יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו שיהי' צרותיהן אסורין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבן עז"כ ועש"ח ואפשר להנשא לאחין צרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבן עז"כ ועש"ח ואפשר להנשא לאחין צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל וא"א להנשא לאחין צרותיהן מותרות. שאין צרה אלא מאח, אזהרה שמענו פי' שאסור ליבם עונש מנין א"ק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה:

ואקשי' טעמא דכתוב רחמנא עלי' הא לא"ה הו"א אחות אשה מיבמה מ"ט דאתי עשה ודחי את ל"ת, אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, ל"ת גרידא, ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מנין דדחי.

תוס' בד"ה למעוטי דרב כו' וי"ל דהכא לא מצי למתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה כו' (ב) עכ"ל והמקשה דפריך לרב ולרב אסי ליתנינהו ה"ה דה"מ למפרך לימעטו תרוייהו ממנינא דרישא כיון דלא מסיק אדעתיה השתא לפי שאינן בצרת צרה אלא דניחא ליה למפרך הכי לרב ולרב אסי בפשיטות:

בד"ה טעמא דכתב כו' ורבא לא היה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת כו' עכ"ל וליכא לאקשויי כיון דעיקר קושיית התלמוד הוא מכח דלא דרש להיתירא א"כ לא קמשני רבא כלום לקמן די"ל דודאי לפי סברת המקשה דאתא קרא לאשמועינן דבעלמא דחי א"כ לא אתי קרא כלל לגופיה ואית לן למימר טפי דאתא לגופיה להיתירא ואהא קמשני רבא שפיר דאתא קרא לגופיה למשרי צרה שלא במקום מצוה ורב אשי לא פריך עליה דרבא אלא דאכתי מאי חזית דאתא קרא להיתירא דצרת ערוה שלא במקום מצוה נימא דאתא קרא להיתרא דערוה גופה במקים מצוה וק"ל:

בד"ה לא תעשה שיש בו כרת כו' ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח עכ"ל פי' דהאי תירוצא דסד"א נילף מאשת אח כו' קאי לקמן במסקנא וא"כ חדא איסורא מיהא נילף בעלמא דדחי ואנן קי"ל דבשום מקום אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת גם לאידך שינויא דמסקנא יש להקשות כך ומהרש"ל הבין בשמעתין דכל הנך שנויא דמסקנא אית להו דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בחדא איסורא זולת לפי תירוצא דרבא דמסקנא ואינו כן דהא לפי מה שכתבו התוס' כאן ואור"י דמאשת אח לא מצי למילף מידי דלידחי כו' א"כ אפי' חדא איסורא ליכא למילף דדחי בעלמא וכן לשנויא דסד"א דאתיא מהיקשא דרבי יונה כו' א"כ כל ל"ת שיש בו כרת בעלמא ודאי לא הוה מצינן למילף מידי מאשת אח מהאי טעמא אלא דאצטריך עליה לעריות דלא אתי מאשת אח מהיקשא דרבי יונה כו' וכן פרש"י לקמן בהדיא ועיין עוד בזה לקמן במקומו:

בא"ד אלא דוקא אחות אשה כו' עכ"ל ואהא ודאי שפיר פרכינן הכא תרי איסורי כו' כמו שפר"י דמאשת אח לא מצינן למילף בעלמא דדחי משום דאשת אח מצותו בכך וה"נ ליכא למילף תרי איסורי דאחות אשה מאשת אח כיון דאיסור אחות אשה אין מצותו בכך וק"ל:

גמרא למעוטי דרב ודרב אסי כו'. יש לדקדק כיון דכל חדא בעי מיעוטא באנפי נפשיה מהני תרי מיעוטי א"כ לא אימעטו אלא הכי תרי דהיינו דרב ודרב אסי ומהיכא אימעט להו צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דס"ל לש"ס דלא איצטריכו להו למעט רק הני תרי דרב ודרב אסי דסד"א לפוטרן מדאורייתא כהני דמתני' כדסבר רב ורב אסי לקמן אבל צרת ממאנת ומחזיר גרושתו לית בה איסורא דאורייתא וק"ל:

בתוספות בד"ה טעמא דכתב כו'. ורבא לא הוה צ"ל אלא להיתרא לא מצית כו' עכ"ל. ר"ל כיון דמסיק אדעתיה שפיר למימר דלא איצטריך קרא אלא לאשמועינן דבעלמא דחי אלא דהוה קשיא ליה דא"כ טפי לוקמיה לגופיה ולהיתרא לא ה"ל לרבא למינקט בדבריו כלל ערוה גופה לא צריך קרא דאין עשה כו' דהא ודאי ידע נמי המקשה ולא ה"ל להשיב אלא על קושייתו דלהיתרא לא מצית כו' ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין בזה וק"ל:

תוס' ד"ה יכול שאני מרבה וכו' ה"מ למימר יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה. פי' ט"ו נשים הנזכרים במתניתין רק שהן נשואות לנכרי ולא לאחר והכי ה"ל למימר אמרת מה אחות אשה שאסרה התורה היינו במקום מצות היבום כדדרשינן לעיל נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה וכו' אף כל דוקא במקום מצוה:

ד"ה טעמא דכתב רחמנא ובו' עד דאין עשה דוחה ל"ת. פירוש שאין לתנא שום פסוק שעשה דוחה לא תעשה והא דכתיב עליה לא לגופיה אצטריך דבלאו הכי הוא אסור דמהי תיתי ה"א להתיר אלא לא כתבו אלא למידק מיניה דדוקא הכא הוא אסור הא בעלמא עשה דוחה ל"ת:

ב"ד ואמר ר"י דאי בעלמא אין עשה דוחה ל"ת. פירוש דאי לית ליה לתנא פסוק בעלמא דעשה דוחה ל"ת וכן מה שאמר אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה ל"ת פירושו שיש לו פסוק ע"ז אלא שהמקשה שואל מנלן ר"ל איזה פסוק הוא ורבא לא היה צ"ל וכו' פי' מאחר שכתבנו שהיינו יכולין לתרץ שלעולם אין לתנא שום פסוק שעשה דוחה ל"ת והא דכתבה התורה עליה למילף מיניה דבעלמא דחי אלא שעיקר קושייתו של המקשה היה שא"כ היה לו לתנא למדרש עליה להיתרא א"כ רבא לקמן דאמר ערוה גופה לא צריכה קרא וכו' כי אצטריך קרא לצרת סוטה לא היה צריך לכל זה אלא היה לו להשיב הא דכתב עליה לא לגופיה אצטריך אלא למידק מיניה דבעלמא דחי מאי אמרת ה"ל לתנא למדרש עליה להיתרא להיתרא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא וכו' כדלקמן (יבמות דף ה':)

ד"ה לא תעשה שיש בו כרת וכו' עד אלא על כרחך לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח אלא דוקא אחות אשה וכו'. נראה דלאו דוקא אחות אשה אלא ה"ה דעריות במקום יבום דהא בכולן שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי אלא דר"ל רוקא באחות אשה ודומיה דהיינו במקום יבום אשת אח דשייך בהם לומר הואיל ואשתרי אשתרי אבל בכל התורה כולה לא ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת וק"ל:

רש"י בד"ה שאין צרה כו' לא דמי איסור כו' כצ"ל. תוס' בד"ה לפי שאינן כו' דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות כו'. נ"ב פי' דומיא דטומאה דכתיב בעריות אל תטמאו בכל אלה וק"ל:

בד"ה טעמא כו' ורבא לא הוה צריך למימר אלא להיתירא לא מצית אמרת כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש לא הל"ל ערוה גופה לא צריך קרא דאין עשה דוחה כו' אלא ה"ל לאוקמי עליה לאיסור ולמידק מיניה הא בעלמא דחי מאי אית לך למימר אם כן נידרש להיתירא כמו שפירש להיתירא לא מצית כו' (ועי' במהרש"א):

תד"ה לפי. עי' בגה"ש מה שהביא בשם הירושלמי. ואנכי עיינתי שמה ולא מצאתי שמדבר רק באם עבר הבועל ונשאה ולו אשה אחרת ובמסקנא לא איפשיטא להתירא ועי' ביאור הירושלמי ברחבה במל"מ פ"ו מהל' יבום והביא גם התוס' שלפנינו ע"ש ומה שהקשה בס' חוסן ישועות על תירוץ הר"י מהא דפריך הש"ס לרב ליתנינהו הא לר"י ב"כ לקמן (לפי' ר"י) ל"ל הא דרב ונימא דבפלוגתא לא קמיירי נעלם ממנו שכבר קדמהו בזה המל"מ שם ותירץ בטוב ע"ש. ומש"כ לתרץ קושיית התוס' משום דכל שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל וצרת סוטה לא מ"ל שתהא אסורה לבעל כו'. אני אומר ולטעמך סוטה עצמה נמי תהא זקוקה לו משום דלא מ"ל גבי בעל שתפול לפניו ליבום. ועי' במל"מ שהעיר כזה על תירוץ הראשון דהתוס' ויישבו ומש"כ עוד ביישוב קושיית התוס' משום דאיסורה לבועל אינה שוה בכל (ול"ד לאחות אשה) דהיכא דהיתה אסורה עליו מעיקרא משום אחות אשה לא קרינן בה ונטמאה לבועל כו' תמוה לקראה משום זה איסור שאש"ב וגם דינו ללא אמת. עי' שו"ע אה"ע סי' קע"ח סי"ט בהגהה ובהגר"א ס"ק כ"ב כ"ג. ומ"מ הרווחנו בסברתו זאת ליישב תמיהת המל"מ שם בר"ד על הא דאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דאיתא בסוטה דמתייבמת לו אמאי הא טומאה כתיבא בה בלאו כדאיתא לקמן (נו ב) וזה ודאי אשב"כ גמור אבל גם סברתו לא מחוור דא"כ אפי' איסורה לבעל אינו דומה לאחות אשה שהיא בכרת וסוטה אינה אלא בלאו. וגם קדושין תופסין בה לכ"ע כדאיתא בסוף החולץ:

תד"ה יכול. המ"ל כו'. עי' לקמן (ח ב) תד"ה למישרי וצע"ק:

גמ' לפי שאינה בצרת צרה. לקמן ד' יו"ד ע"ב:

שם לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. עיין תשובת רשד"ם חלק יו"ד סי' רלא:

רש"י ד"ה צרת ממאנת וכו' כדאית' בפירקין. דף יב ע"א וצ"ע:

שם ד"ה מחזיר גרושתו וכו' שתיהן אסורות להתיבם. עי' לקמן דף יב ע"א וצ"ע:

תוס' ד"ה לפי כו' כך צרתה פטורה. להדיא איתא בירושלמי ר"פ יו"ד דמסכתין דצרתה מותרת:

דרב ודרב אסי. דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.): צרת ממאנת. הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע''ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת: מחזיר גרושתו. אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא: ליתנינהו. לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן: לפי שאינן בצרת צרה. דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן: מנה''מ. דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות: עליה מה תלמוד לומר. לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת: שומע אני. אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם: לצרור. צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור: זדונה כרת. בפרשת עריות (ויקרא יח) כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.): ט''ו נשים. תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד ייבום לעולם: יכול שאני מרבה כו'. שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה: שאין צרה אלא מאח. הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא רמי' איסור אשת אח עלה ושריא ליה: עונש מניין. אם ייבם ערוה או צרתה: ה''א אחות אשה מייבמת. מייבם: מאי טעמא. והלא בכרת קאי עלה: דאתי עשה. דייבום: ודחי את לא תעשה. דמקרא ילפינן דאתי עשה ודחי ל''ת כדמפרש ואזיל:

למעוטי דרב ודרב אסי. וא''ת לימעט תרוייהו ממנינא דרישא דכיון דתנן ט''ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמר בפ''ק דקדושין (דף טז:) וכ''ת תנא ושייר והא ארבעה קתני וי''ל דהכא לא מצי למיתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה וליכא למעוטי מדלא קתני להו אלא מייתורא דמתני' וטעמא דרב אסי ודפליג עליה אפרש לקמן בע''ה: לפי שאינן בצרת צרה. וא''ת דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה בה כמו לענין בעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי''ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל ועוד אר''י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' (דברים כד) אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה (במדב' ה) והא דפריך לקמן (ד' יא:) נבעלה טומאה כתיבה בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה: מה אחות אשה מיוחדת כו'. וא''ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על יבמתו (לקמן דף נד. ושם) וי''ל דאהיקש דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח.) סמיך: יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו. המ''ל יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה: טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת. ותימה לר''י דמנא ליה הא נימא דאי לאו עליה נמי אחות אשה לא מתייבמת דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואיצטריך עליה למיסר לאשמעינן דבעלמא דחי דכה''ג. אמר לקמן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי וכ''ת דאשומע אני דברייתא קפריך דמשמע לישנא דאי לאו עליה ה''א דדחי א''כ מאי משני רבא בסוף מסקנא ערוה גופיה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת אלא ע''כ שומע אני לאו דוקא והכי קאמר אם ת''ל דדחי הא כתיב עליה ומיהו עיקרא לאו להכי אתא ואר''י דאי בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת לא ה''ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה''ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך קרא להיתירא ולהכי דריש ליה לגופיה לאיסורא ורב אשי דפריך לקמן (דף ח:) ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להיתירא ארבא דמסיק דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת פריך כמו שפי' ר''י ברבי מאיר אבל כל כמה דס''ד דדחי לא מצי למיפרך הכי ורבא לא הוה צ''ל אלא להיתירא לא מצית אמרת דא''כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כדמשני לקמן אקושיא דרב אשי דעיקר דקדוק הש''ס הוא מכח דלא דריש להיתירא אלא לפי דעתו של מקשה היה פשוט דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת השיב לו רבא האמת דאינו כן: לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. וא''ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ''ת דהיינו הא דקאמר לקמן (דף ז:) אלא איצטריך סד''א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח דא''כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש''ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה