יבמות ב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

יד. ואשת אחיו שלא היה בעולמו.

מצות יבום נאמרה אך ורק כשהיו שני האחים יחד בעולם, שנאמר בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדו", שהיתה להם ישיבה אחת יחדו בעולם.

אך אם נולד אח לאחר מיתת אחיו, אין האח הנולד מייבם את אשת אחיו שמת בטרם לידתו של האח הזה, והיא אסורה עליו כ"אשת אח שיש לו בנים".

והיינו, שכל אשת אח שאין בה מצות יבום, אין היא נכללת באשת אח שאין לה בנים [שאותה התירה התורה ליבם], אלא היא באיסור ערוה של אשת אח שאין לו היתר ליבום.

ואיסור זה הוא לעולם, ואין אפשרות להתיר אותו אפילו לא במקום מצות יבום!

וכגון, שהתייבמה אשת האח המת לאח אחר, שהיה עמו בעולמו. ולאחר מכן מת האח הזה, והרי היא נופלת לפני האח שנולד, מאחיו הזה, שהיה עמו בעולמו, ויש לו בה מצות יבום.

אך כיון שהיא אסורה לו מצד אשת אח של האח הראשון, שהוא איסור ערוה כאשת אח שיש לה בנים, שאיסורה איסור עולם - הרי אין בכח מצות יבום של הנפילה מהאח השני להתיר את איסור ערות אשת אח שחל עליה מחמת האח הראשון, שלא היה עמו בעולמו, והרי היא פטורה מן החליצה ומהיבום, כערות אחות אשתו.

והיא אף פוטרת את צרתה הנופלת עמה מנישואי אחיו השני.

שכך למדנו לקמן, שכל ערוה שעונשה כרת, הנופלת ליבום עם צרה, שתיהן פטורות מן החליצה והיבום.

והן אסורות עליו לעולם באיסור כרת, של אשת אח, שלא הותר לייבום, דהיינו, כאשת אח שיש לה בנים, שאין היתר לאיסורה.

והרי הוא איסור עולם, שאי אפשר להתירו אפילו אם תיפול לפניו שוב לייבום [כשתתייבם לאח אחר, וימות, ותחזור תיפול לפניו ממנו].

טו. וכלתו.

אם לאחר שמת בנו, או לאחר שגירשה בנו, נשא אותה אחיו, ומת האח, הרי כלת בנו, שהיא ערוה עליו [ואסורה עליו לעולם], נופלת לפניו.

והיא פטורה מהחליצה ומהיבום כדין ערוה, ופוטרת צרתה.

וחוזרת ואומרת המשנה את מה שאמרה בתחילה:

הרי חמש עשרה נשים אלו - פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן, מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם

ומוסיפה המשנה ומגדירה, ש"צרת ערוה" נחשבת רק זאת שנפלה ליבום בשעת מיתת האח, יחד עם הערוה.

אך אם אירע שלפני מיתת האח הפסיקה הערוה מלהיות אשת האח, וכפי שתבאר המשנה, ובשעת מיתת האח נופלת ליבום הצרה לבדה - אין היא נפטרת מדין צרת ערוה, למרות שהיתה נשואה יחד עם הערוה לאח הזה.

וכולן, כל הנשים שאסורות להתייבם מחמת היותן ערוה -

אם מתו בחיי האח, ונמצא שבשעת מיתה של אחיו נופלת רק הצרה, ולא הערוה.

או מיאנו,

אם אירע שהיו אותן ערוות נשואות לאחיו בשעה שהן קטנות, שהשיאון לו, אחיהן או אמן, בנישואין שתיקנו להן חכמים [כי קטנה אינה יכולה להנשא מן התורה אלא על ידי אביה].

ותיקנו להם חכמים שהן יכולות למאן ולומר "אין רצוני בקידושין שקידשוני אמי או אחי לבעל זה", ובאמירה זו בלבד היא יוצאת ממנו, ללא צורך בגט.

ולכן, אם אירע שמיאנה הערוה הקטנה בקידושי בעלה, נמצא שאינה נופלת לפניו ליבום עם צרתה, אלא הצרה בלבד נופלת.

או נתגרשו אותן ערוות מהאח לפני מותו.

או שנמצאו אותן ערוות שהן אילונית [אשה שאינה יכולה להוליד]. ונמצא שהיו קידושיהן בטעות, ולא היו נשואות לאחיו שמת.

כל אלו, כיון שלא נופלות הערוות כלל ליבום.

לכן, צרותיהן מותרות להתייבם, לפי שבשעת מיתה אין הן צרות ערוה.

ומוסיף התנא, כי מה שאמר "וכולן שמיאנו", לא בכל הנשים הללו יש אפשרות של מיאון, וכמו כן, לא בכל הנשים הללו יש אפשרות שהן תמצאנה איילונית.

ומה שאמר "וכולן שמיאנו" - לאו דוקא הוא.

אלא, יש להוציא מן הכלל הזה, את כל אותן העריות שיכולות להעשות ערוה עליו רק בהיותן גדולות, כשהן נעשות קרובותיו מכח נשואיו עם אשתו, וכיון שהן גדולות, הן אינן יכולות למאן.

וכמו כן, באותן הנשים אי אפשר לומר שהן נמצאו איילונית, וכפי שיתבאר:

ואי אתה יכול לומר בחמותו, ובאם חמותו, ובאם חמיו: "שנמצאו אילונית" או "שמיאנו".

שהרי איסור חמותו יתכן אך ורק לאחר שנשא את אשתו, בתה של חמותו, וכיון שיש לחמותו בת, הרי היא אינה איילונית, והרי היא בהכרח גדולה שאינה יכולה למאן, היות שקטנה אינה יולדת.

ועתה מבארת המשנה כיצד הן פוטרות צרותיהן:

ונוקטת המשנה לדוגמא את ערות בתו, משום שהיא נמצאת בתחילת רשימת חמש עשרה הנשים.

היתה בתו, או אחת מכל העריות הללו, נשואות לאחיו המת, והיתה לו, לאחיו המת, גם אשה אחרת.

ומת אחיו בלי בנים -

הרי כשם שבתו, שאסורה לו באיסור ערוה, פטורה מהחליצה ומהיבום [ומדובר כאן שאין שם אח נוסף, אלא הוא בלבד, כי אם היה אח אחר, אין היא פטורה מן היבום והחליצה, והיה התנא צריך לומר "כשם שהיא אסורה ליבם זה"] -

כך צרתה פטורה מהחליצה ומן היבום.

ועתה מבארת המשנה כיצד פוטרות צרות הערוה את צרותיהן?

אם היה שם אח נוסף, והלכה צרת בתו, ונשאת, נתייבמה לאחיו השני, שמותרת לו.

והיתה לו לאחיו השני עוד אשה אחרת, ומת האח השני ללא בנים -

וחזרה צרת בתו ונפלה לפניו שנית, מאחיו השני, יחד עם צרתה - כשם שצרת בתו פטורה מן החליצה ומן היבום, כיון שנאסרה עליו עולמית בנפילתה הראשונה, כשנפלה לפניו יחד עם בתו, כדין "אשת אח שיש לו בנים", שאין לה היתר לעולם. ^[1]

כך צרת צרתה, האשה השניה של אחיו השני, פטורה מן החליצה ומן היבום.

[ועיין בהקדמה, ובהערות על המשנה, במה שדנו כל גדולי האחרונים בשאלה היסודית: האם צרת ערוה פוטרת את צרתה משם חדש, של צרת "צרת ערוה", או כיון שצרת ערוה היא ערוה של אשת אח, הרי היא ככל ערוה הפוטרת את צרתה, ואין פה פטור של שם חדש, הנקרא צרת "צרת ערוה"].

ולפי אותו העיקרון, גם צרתה של צרת ערוה פטורה, ואפילו הן מאה אחים, והלכה צרת הצרה ונשאת לאחיו השלישי, וכך הלאה.

ועתה מבארת המשנה את מה שאמרה לעיל "וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות".

כיצד "אם מתו הערוות, צרותיהן מותרות"?

היתה בתו של היבם, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, והיתה לו לאחיו עוד אשה אחרת.

ומתה בתו, או נתגרשה מאחיו, ואחר כך מת אחיו -

צרתה מותרת!

לפי שלא היתה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום, שהיא השעה שמת בו אחיו.

ומוסיפה המשנה עוד הלכה:

וכל ערוה קטנה, היכולה למאן בקידושי בעלה, ולא מיאנה בבעלה -

כיון שקידושיה הם רק מדרבנן, אין היא פוטרת את צרתה.

אבל בכל זאת, כיון שצרתה היא צרת ערוה מדרבנן, לכן צרתה חולצת ולא מתייבמת.

ודין זה הוא אפילו אם תמאן הערוה עתה ביבם, ותאמר שאינה רוצה בקידושי בעלה המת ואף על פי שייפקעו עתה קידושיה למפרע, ונמצא שצרתה לא היתה צרת ערוה מעולם, וצריך היה להיות דינה כדין צרת ערוה שמיאנה, שהיא מותרת להתייבם.

בכל זאת, כאן, שלא מיאנה הערוה בבעלה בחייו, אלא מיאנה בקידושיה אליו רק אחר שנפלה אל היבם, אסרו חכמים לצרתה להתייבם.

כי היות והערוה לא מיאנה בבעלה כשהוא היה בחיים, ורק עתה, לאחר מותו היא ממאנת בקידושיו, נראים נשואיה בעיני האנשים כנשואים גמורים, וצרתה נראית להם כצרת ערוה, ואם נתירנה להתייבם, יבואו אנשים לטעות, ולחשוב שצרת ערוה מותרת.

גמרא:

מבארת הגמרא את סדר הרשימה של חמש עשרה הנשים:

והוינן בה: מכדי, הרי כולהו, כל פטורן של חמש עשרה עריות מיבום - מהפטור של אחות אשה מיבום, ילפינן להו. ^[2]

שיתברר לקמן, שפטור ערוה וצרתה נלמד מהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה, בחייה".

ואם כן, ליתני לערות אחות אשה ברישא, שהרי היא המקור לפטור ערוה וצרתה!? וכי תימא לתרץ, שהתנא לפי הסדר של חומרי חומרי עונשי עריות נקט,

ובשיטת רבי שמעון היא, דאמר מיתת שריפה, היא המיתה החמורה ביותר מתוך ארבע מיתות בית דין.

ולכן התחיל התנא בבתו, שהעונש עליה הוא החמור ביותר, מיתת שריפה. והמשיך ונקט את קרובות הבת, ואת חמותו ואם חמותו, שכולן עונשן בשריפה.

אי אפשר לתרץ כך. כי:

אי הכי, שהתנא נוקט לפי סדר חומרת העונש, והוא הולך בשיטת רבי שמעון שמיתת שריפה היא החמורה ביותר, תיקשי:

ליתני ערות חמותו ברישא, לפני בתו, היות דעיקר דין מיתת שריפה - בחמותו כתיבא!

שהמקור לדין שריפה בבתו, נלמד לקמן בגזירה שוה מחמותו, שבה נאמר במפורש דין שריפה.

וכיון שחמותו היא המקור לדין שריפה, יש להקדימה לפני בתו.

ועוד יש להקשות: בתר אחר חמותו, ליתני יש לשנות את ערות כלתו, שהעונש עליה הוא סקילה, ולא לשנותה אחרונה, היות דבתר אחר מיתת שריפה - מיתת סקילה היא בדרגה החמורה אחרי שריפה!

ומדוע שנה התנא את כלתו, שהיא בסקילה, רק בסוף הרשימה, לאחר שאר העריות, שאינן אלא חייבי כריתות, ואין בהן כלל מיתת בית דין!?

ולכן, חוזרת הגמרא, ומביאה הסבר אחר להקדמת בתו:

אלא, ערות בתו, כיון שאינה כתובה במפורש בתורה, אלא דאתיא מדרשא, מדרשת הכתובים היא נלמדת - חביבא ליה, חביבה היא לתנא לשנותה, ולכן הקדימה לפני כל העריות.

הערות

^[1] מלשון רש"י בד"ה כשם שצרת בתו פטורה, משמע שבנפילה הראשונה נאסרת צרת הערוה משום אשת אח שיש לה בנים [דהיינו, אשת אח שאין לו היתר ליבום], ונאסרת בכך לעולם. ולכן, אם התייבמה לאח אחר, ומת אותו אח, והיא חוזרת ונופלת לפני האח שהיתה אסורה לו בנפילה הראשונה בתורת "צרת ערוה", הרי היא אסורה עליו עתה משום אשת אח "שיש לה בנים" [שלא הותר ליבום], ומכח היותה ערות אשת אח שלא הותר ליבום, היא פוטרת גם את צרתה, בנפילה השניה. וביאור זה מתאים עם הוכחת רבי עקיבא איגר, שכל צרת ערוה נאסרת לעולם בתורת אשת אח, ולא בתורת "צרת ערוה". ולכן, בנפילתה השניה היא פוטרת את צרתה משום שהיא עצמה ערוה של אשת אח, ובכוחה לפטור את צרתה בתור "צרת ערוה", ולא בתור "צרת צרת ערוה". ולרש"י לא קשה קושיית רבי עקיבא איגר: מדוע צריך פסוק לצרת צרת ערוה, והרי היא צרת ערוה של אשת אח. כי לולי חידוש הפסוק, היה מקום לומר שאין היא נאסרת לעולם כאשת אח שיש לה בנים אלא רק כ"צרת ערוה". ואין לנו ראיה שהיא יכולה לפטור צרתה. ורק משגילה הכתוב שגם צרת "צרת ערוה" פטורה מן היבום, הוא גילה בכך שצרת ערוה נאסרת לעולם בתורת אשת אח שלא הותר ליבום, ומכח היותה ערוה של אשת אח היא פוטרת את צרתה. אך מדברי התוס' בעמוד הקודם [בד"ה עד סוף העום] מתבאר, שגם אחרי הלימוד מהפסוק, אין צרת ערוה פוטרת את צרתה מכח היותה אשת אח, אלא רק מכח היותה צרת צרת ערוה. ולדבריהם אכן קיימת קושיית רבי עקיבא איגר, מדוע הוצרך הפסוק לחדש זאת, והרי אפשר לפוטרה מדין צרת ערוה של אשת אח [ועיין בהרחבה בשעורי רבינו שמואל סימן ב].

^[2] רש"י מבאר "מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן", שהכונה היא לכל העריות, שנלמד פטורן מהיבום ומהחליצה מדין אחות אשה, וכפי שיבואר [בדף ג ב]. והקשה עליו הריטב"א, הרי לקמן [ח א] אמר רבא, שעריות פטורות מן היבום מסברא, היות שאין עשה של יבום דוחה לא תעשה של ערוה כיון שיש בו כרת, ואין צורך ללמוד זאת מאחות אשה. ולכן מבאר הריטב"א, שאין כונת הגמרא לפטור של ערוה עצמה מן היבום, אלא לפטור של צרתה, שאותו יש ללמוד מדין אחות אשה, שפוטרת צרתה אפילו מן החליצה. אך יש שתירצו, כי דברי רבא, שיש לנו לדעת מסברא שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, הן רק סברא לאסור יבום, אך אינם מקור לפטור מחליצה. ונמצא שערוה עצמה צריכה לימוד מאחות אשה, כדי להפטר מן החליצה, וזה ביאור הגמרא, שאת כל העריות יש ללמוד מאחות אשה. [ועיין בהגהות על הריטב"א, שהאריך להוכיח ששיטת רש"י היא בכל מקום, שיש ללמוד את פטור ערוה עצמה מאחות אשה, והכונה היא לפטור מחליצה].

וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר, אשתו של אח שמת לפני שהאח הזה נולד. וכפי שנלמד להלן לא חלה במקרה זה על האח הזה חובת ייבום, ולא עוד אלא שבגלל שאין כאן לגביו מצות ייבום אשת אח זה נשארת היא באיסורה עליו באיסור ערוה כאשת אח שלא הותרה. וכן אם הדיתה אשת האח המת קודם נישואיה לאחיו כלתו, ומת בנו ונשאה אחיו, ואחר כך מת אח זה. הרי חמש עשרה נשים אלו פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.

וכולן, כל אותן הנשים שמנינו, האסורות משום ערוה, הדברים שנאמרו ביחס אליהן אמורים רק כאשר אותן קרובות ("עריות") היו נשואות לאח שמת עד מותו. אבל, אם מתו עוד בחיי הבעל (האח שמת), או מיאנו בבעליהן כשהיו קטנות, שתיקנו חכמים שילדה קטנה שמת אביה רשאים אימה ואחיה להשיא אותה, אבל נישואין אלה אינם נישואין גמורים, ותיקנו שילדה זו יכולה למאן, שאם אמרה בעודה קטנה שאיננה רוצה בנישואין הרי היא עוקרת בכך לחלוטין את הנישואין הללו,

או נתגרשו הקרובות מן הבעל (האח שמת), או שנמצאו אילונית (אשה פגומה מבחינה מינית, עד כדי כך שאינה נחשבת כאשה גמורה) ונישואין לאשה כזו נחשבים כנישואי טעות ובטלים מיסודם — הרי במקרים אלה צרותיהן מותרות, לפי שפטור זה של צרת ערוה כוחו יפה לגבי היבם רק כאשר היתה הערוה עצמה אשת אחיו בשעת מותו, כאשר חלה עליה מצות ייבום.

ומעירה המשנה לגבי לשונו של כלל זה, שאיננה מדוייקת לחלוטין, לפי שאי (אין) אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית שהרי אילונית אינה יולדת ולכן אינה יכולה להיות חמות. וכן אינה מדוייקת בהן הלשון או שמיאנו כיון שהממאנת היא רק ילדה קטנה, שאינה מסוגלת ללדת.

ומעתה מבארת המשנה כיצד פוטרות צרותיהן: היתה בתו למשל, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו (לאח) אשה אחרת, ומת האח, כשם שבתו פטורה — כך צרתה פטורה. הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, שהרי היא מותרת לו, לפי שאינה בגדר ערוה לו, ולו אשה אחרת, ומת גם הוא בלי בנים, ונפלה אשה זו לפני היבם הראשון, אבי הבת, כשם שצרת בתו פטורה — כך צרת צרתה (האשה האחרת) פטורה.

אפילו הן מאה אחים, וחזר הדבר כך, שאם לאשה שנפטרה מייבום משום שהיא צרת ערוה או צרת צרה, יש צרה נוספת, הרי אף צרה זו פטורה ופוטרת מייבום.

כיצד היה המקרה שאם מתו צרותיהן מותרות: כגון שהיתה בתו, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו (לאח) אשה אחרת שאינה ערוה לו, אם מתה בתו או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו — צרתה מותרת. ועוד כלל אמרו:

כל אחת מן העריות הללו שהיתה קטנה היכולה למאן אף על פי שלא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. איננה מתייבמת — משום שהיא צרת ערוה, אבל איננה פטורה לגמרי מן הייבום וצריכה חליצה, משום שהנישואין של אותה ערוה לא היו נישואין גמורים, ולכן אין האשה האחרת נחשבת מדין תורה כצרת ערוה.

א גמרא תחילה שואלים על סדר הדברים במשנה: מכדי כולהו [הרי כולם], כל העריות הללו הפטורות ופוטרות, מדין אחות אשה ילפינן [אנו לומדים] כפי שיבואר להלן, שעיקר הלימוד לפטור את הקרובות מן הייבום הוא מן הדין האמור באחות אשתו, ואם כן ליתני [שישנה] אחות אשה ברישא [בתחילה], ואחר כך ישנה את כל המקרים האחרים הבאים ונלמדים ממנה!

וכי תימא [ואם תאמר]: כי התנא חומרי־חומרי [את הדברים החמורים־חמורים] נקט תחילה, שסידר אותם לפי חומרת האיסורים, ושיטת ר' שמעון היא, שאמר שמיתת בית דין בשריפה חמורה יותר מאשר סקילה. ולכן, בתו ובת בתו ובת בנו וכו' שהן עריות שהחוטא בהן נענש בשריפה — הקדימן התנא, ואחר כך סידר את אלה שעונשן חמור פחות —

אולם גם כך אין הסדר ברור; כי אי הכי [אם כך] ליתני [שישנה] דין חמותו ברישא [בתחילה], שעיקר דין שריפה הלא בחמותו כתיבא [נאמר], ככתוב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (ויקרא כ, יד)! ועוד: לפי סדר זה בתר [אחר] דין חמותו ליתני [שישנה] דין כלתו, דבתר [שהלא אחר] מיתת שריפה סקילה חמורה משאר עונשי מיתות בית דין!

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר אחרת: בתו, כיון דאתיא מדרשא [שעצם איסורה בא, נלמד, מדרשה] ולא נכתב במפורש בתורה, על כן היא חביבא ליה [חביבה עליו, על התנא], שכיון שיש בכך חידוש הקדים אותה לפני כל המקרים האחרים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the same applies to the wife of a brother with whom he did not coexist, i.e., the wife of a man who died before his brother was born. As will be explained, the obligation of levirate marriage does not apply to the yavam in this case. Since levirate marriage does not apply to him, the yevama remains forbidden to him as his brother’s wife. And the last case is if one’s yevama had previously been his daughter-in-law, and after his son had died one’s brother married her, before he too passed away. These fifteen women exempt their rival wives and the rival wives of their rival wives from ḥalitza and levirate marriage forever.

§ And with regard to all of these women listed as prohibited relations, these halakhot apply only if they were married to the deceased brother until the time of his death. However, this is not the case if they died during the deceased brother’s lifetime, or if they refused their husbands when they were minors. This refusal is referring to the decree of the Sages that a girl under the age of twelve whose father is no longer alive may be married off by her mother or brothers. However, this marriage is not final, as she can terminate it by performing an act of refusal, i.e., by declaring, while still a minor, that she does not desire this marriage. In this case, the marriage is annulled retroactively and she is considered as though she were never married at all.

Or if those women were divorced by their husband, the deceased brother, or were found to be a sexually underdeveloped woman [aylonit], i.e., a woman who is so underdeveloped that she is not considered a woman in the full sense, these halakhot do not apply. Her marriage is considered a mistaken marriage and is null and void. In all these cases their rival wives are permitted, as the exemption for rival wives of forbidden relatives applies only when the forbidden relative was the brother’s wife at the time of his death, when the halakhot of levirate marriage came into effect.

§ And the mishna comments that the language of this principle is imprecise, as you cannot say with regard to his mother-in-law and with regard to his mother-in-law’s mother and with regard to his father-in-law’s mother that they were found to be an aylonit, as an aylonit is sterile and therefore cannot become a mother or a mother-in-law. Nor is the mishna precise when it states: Or refused, as refusal applies only to minors, who cannot give birth.

§ The mishna explains: How do these women exempt their rival wives? If, for example, his daughter or any one of those women with whom relations are forbidden was married to his brother and this brother had another wife, and the brother died, then just as his daughter is exempt from levirate marriage, so too her rival wife is exempt. If his daughter’s rival wife subsequently went and married his second brother, to whom she is permitted, and he had another wife, and he died childless as well, which means that his wife comes before the first yavam, the daughter’s father, for levirate marriage, then just as his daughter’s rival wife is exempt, so too the rival wife of her rival wife is exempt.

The mishna adds: Even if they are one hundred brothers, the same logic applies. If a woman is exempt from levirate marriage because she is the rival wife of a forbidden relative or the rival wife of a rival wife of this kind, and she herself has an additional rival wife, this rival wife is also exempt and in turn exempts her own rival wives from levirate marriage.

How so? What are the cases in which if they died their rival wives are permitted? If, for example, one’s daughter or any one of those women with whom relations are forbidden was married to his brother, and this brother had another wife, and then his daughter died or was divorced and afterward his brother died, her rival wife is permitted to him.

§ The mishna states another principle: And if any of these forbidden relatives was a minor who could refuse her husband, then even if she did not refuse, her rival wife performs ḥalitza and does not enter into levirate marriage. The rival wife may not enter into levirate marriage, as she is the rival wife of a forbidden relative. However, she is not entirely exempt from levirate marriage and must be released by ḥalitza because the marriage of the forbidden relative was not a fully valid marriage, and therefore, by Torah law, the other woman is not considered a rival wife of a forbidden relative.

GEMARA: The Gemara asks a question with regard to the order of the mishna’s list: Now, since the halakha that all these women with whom relations are forbidden are exempt from levirate marriage and exempt their rival wives is derived from the case of a wife’s sister, as demonstrated later, let the mishna teach the case of a wife’s sister first and only afterward mention the other instances, which are derived from that halakha.

And if you would say that the tanna cited the cases in order of severity, then you must say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that execution by burning is more severe than stoning. For this reason, the tanna began with the cases of one’s daughter and his daughter’s daughter and his son’s daughter and so forth, since one who has relations with these women is punished by burning, after which the tanna listed those cases that entail a lesser penalty.

However, the Gemara argues that even so, the order of the mishna remains problematic. If so, let him teach the case of one’s mother-in-law first, as the main transgression that entails burning is written with regard to his mother-in-law, as it is stated: “And if a man take with his wife also her mother, it is wickedness; they shall be burnt with fire, both he and they” (Leviticus 20:14). And furthermore, after his mother-in-law let him teach his daughter-in-law, as after execution by burning, stoning is the most severe of the other capital punishments imposed by the courts.

Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of the following: With regard to his daughter, since this prohibition is actually derived from a homiletical interpretation and is not explicitly stated in the Torah, it is therefore dear to the tanna. Consequently, he listed this novel case of a daughter first.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. בגמרא (דף י"ב) מוקי לה רב אסי בשלא הכיר בה ומפני שקדושי אחיו קדושי טעות היו צרתה מותרת ומשמע מינה דאילונית בשלא הכיר בה לא בעי גיטא כלל ואפילו מדרבנן דאי בעי גיטא צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם.
ואיכא למידק עלה מדתנן בפרק אלמנה נזונית (דף ק') הממאנת והשניי' והאילונית אין להם כתובה כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא.ואיכא למידק אילונית אפי' גיטא נמי לא בעי והא דקתני כתובה משום שארא א"נ משום דקא במי למיתני סיפא אם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה.
והא דתנן במסכת גיטין בפ' השולח (גיטין דף מ"ו) המוציא אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר ומפרש עלה התם דהאיש לקלקולה שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה דמשמע ודאי דבעיא גיטא דאי בולא כלום נפקא מאי תקנתיה כשלא יחזיר ממילא מקלקלא ההיא לא קשיא מידי דההיא משום חשש איילונית הוא מוציא אותה כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונמצאו בה מקצת סימני איילונית ואעפ"י כן הוציאה בלא כתובה כדקתני בסיפא דההיא מתני' אבל איילונית גמורה בכל הסימנין אפילו גט מדבריהם אינה צריכה ואפילו בעל דהיינו מתני' ובודאי דרבא מוקי לה למתני' בשהכיר בה ולדידי' לא שמעינן ממתני' כלום אלא מיהו מדרב אסי נשמע לדברי הכל דהא לא פליגי עלי' דרבא בהא אלא משום צרת איילונית פליגי ושמא יש לומר שזה הדין בנושא קטנה אבל גדולה לאו מקח טעות הוא וצריכה גט מפני שהיה לו לבדוק ובהכי משכחת נהו להנך מתני' דכתבי'.
והוי יודע שזו ששנו חכמים בכמה מקומות בסדר נשים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין וקטנה שמא תמצא איילונית דברי ר' מאיר אי אפשר להעמידה אלא בשקדש אחיו על מנת שאפילו תמצא איילונית תהא מקודשת אבל קדשה סתם תתייבם ואין בכך כלום אי איילונית היא אין זו אשת אחיו אי לאו איילונית היא שפיר קא מייבם.
ורבינו תם ז"ל כתב בספר הישר אעפ"י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות כל זמן שלא הכיר בה מימיו לא מחזקינן ליה במקפיד ואיפשר דלגבי איסורא חששו שמא לא יקפיד ולפיכך אסורה לאחיו ספיקא דאורייתא הוא אבל לענין כתובה אין לה כלום ולדבריו מתני' לרב אסי בשלא הכיר בה בשעת קידושין והכיר בה בסוף והקפיד ומת הא לא הכיר כלל צרתה חולצת ולא מתייבמת שמא לא יקפיד ועל דעת כן נמי קדש וקשה לי דהוה ליה למיתני בכיצד צרותיהן מתה בתו או נתגרשה או נמצאת איילונית ואח"כ מת אחיו אלא משמע אפי' לאחר מיתת אחיו צרתה מותרת וכך שנויי' בתוספתא וכולן שנמצאו איילונית או שהיו נשואות לאחרים בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות. ועוד אמר רבינו תם ז"ל דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל, וכן הלכה.

וכולן שמתו או שנתגרשו וכו' צרותיהן מותרות. ואפילו נשא ואחר כך גירש כדאיתא לקמן.

או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרות. פלוגתא דרב אסי ורבא היא בפרקין (יב, א) בצרת איילונית דרב אסי אמר אסורה ומוקי לה למתניתין בשלא הכיר בה דמקח טעות עבד. ורבא אמר מותרת ואפילו הכיר בה, ומתניתין בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה. ומשמע ודאי מדרב אסי דמוקי לה בשלא הכיר בה ומשום מקח טעות, דאיילונית בשלא הכיר בה אפילו גט אינה צריכה ואפילו בעל, לפי שאין אדם מוחל על דבר זה לעולם. ואינו מעלה אותו על דעתו. ותדע לך דאלו צריכה גט ואפילו מדרבנן, צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם ואי קשיא לך הא דתנן בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות ק, ב) הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה, דמשמע כתובתה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא, כדדייקינן גבי הא דתנן (שם עג, א) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. יש לומר דהא דקתני התם לישנא דאין להן כתובה משום ממאנת ושניה. אי נמי משום סיפא נקיט ליה דקתני ואם מתחלה נשאה לשם איילונות יש לה כתובה. מיהו קשיא מדתנן בפרק השולח (גיטין מו, ב) המגרש את אשתו משום איילונית לא יחזיר ואוקמינא טעמא בגמרא משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים, ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשה. ואי בלא גיטא נפקא קלקולא ממילא איתא. ויש לומר דההיא לאו באיילונית גמורה היא, אלא משום חשש איילונית הוא מוציאה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצא בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצאה בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימנין. ותדע לך דאי באיילונית גמורה מאי חשש קלקול איכא, דהא איילונית אינה יולדת, וכדאמרינן (כתובות יא, א) מאי איילונית דוכרניתא דלא ילדה. ולעולם איילונית גמורה בכדי נפקא ואפילו גט מדבריהם אינה צריכה. ואיכא למימר דאפילו לרבא אינה צריכה גט בשלא הכיר בה, דלא פליג רבא עליה אלא בצרה בלבד ובשהכיר בה, אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליג ובכדי לא נימא דפליגי. ואם איתא להא, הא דאמרינן (להלן יבמות עא, ב) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא אילונית, דוקא בשקבל עליו הבעל אף על פי שתמצא אילונית, אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך. אבל ר"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' קע"ה) דלרבא נשואי אילונית לאו מקח טעות חשבינן להו וקיימא לן כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא (יבמות יב, ב) ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם.

גמ' מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן. ואף על גב דאסיקנא לקמן (יבמות ח, א) דערוה לא צריכה קרא, וצרה נמי לא צריכה קרא, יש לומר דלמאי דסליק אדעתין מעיקרא קאמר דהוה סבירא ליה דעיקר אסורה במקום יבום מעליה נפקא (להלן יבמות ג, ב) אי נמי יש לומר דאפילו למסקנא עיקר איסורא דצרה מאחות אשה נפקא מדכתיב בה לצרור לומר דמקום מצוה אפילו צרה אסירא כנ"ל.

בתר חמותו ליתני כלתו דבתר שריפה סקילה חמורה. וה"ה אם לא היתה סקילה חמורה מהרג וחנק, מכל מקום מכולהו אינך דמתניתין חמורה, לפי שהיא במיתת בית דין ואינך אינן אלא בכרת בלבד. אלא אלומי קושיא הוא, כלומר חמורה מהרג וחנק וכל שכן מכרת גרידא. ועוד דאיהו במיתת בית דין ובכרת ושארא אינן אלא בכרת גרידא.

וכולן אם מתו או מיאנו פי' שמיאנו בבעל ומשכח' מיאון בבתו ביתומה בחיי האב כדפרש"י:

או שנמצאו אילונית פי' בין בחיי הבעל בין לאחר מיתתו וכן מפורש בתוספתא ורב אשי פירשה בגמ' דדוקא שנמצאו שלא הכיר בה הבעל והוה ליה מקח טעות למפרע ואינה אשתו כלל אלא זנות בעלמא ולפיכך אינה פוטרת צרה ושמעי' מיהא דאילוני' שלא הכיר בה הוא מקח טעות ואפי' גיטה מדרבנן לא בעי' דאי לא הויא צרתה צרת ערוה מדרבנן וחולצ' ולא מתייבמת וק"ל דהא דקתני הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה כתובה הוא דלית להו הא גיטא בעיא דהכי דייקי התם ויש לומר דמשום שנייה וממאנת תנא הכי. תו קשיא לן הא דאמר קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים קטן שמא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערוה ואם איתא תתייבם קטנה ממה נפשך דהא אפי' תמצא אילונית ארוסת אחיו בעלמא היא ושריא ליה תירץ ר"ת ז"ל דלרבא דאוקים מתני' בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה ולא משום טענת מקח טעות אפשר דאילנות שלא הכיר בה בעיא גיטא מדרבנן ואתיא מתני' דלעיל כפשטייהו דטעמא דמתני' לדידיה לאו משו' מקח טעות הוא כדאיתא בגמ' והלכתא כרבא:

גמרא מכדי כלהו מאחות אשה ילפי' פיר"שי כלהו עריות וק"ל דהא אסיק רבא בגמ' דערוה לא צריכה קרא ודוחק הוא לפרושי כל סוגיי' דס"ד מעיקר' וי"ל דודאי למסקנא ערוה לא צריכה קרא לפוטר' מן החליצ' ומן הייבום דהא לא אתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת ומיהו צרה גופה צריכא קרא לאוסרה כשהוא צרת אחות אשה מדכתיב לצרור דאי לא הא חזיא לייבום שאין בה ערות אשת אח דשרי רחמנא ומאי דאמרי' בגמ' דצרה נמי לא צריכה קרא היינו בתר דכת' רחמנ' לאחר וכתב כרת בסוף הפרשה הויא לה צרת אחות אשה לאו שיש בו כרת וכדפרש"י לקמן אשתכח דאיסור צרה מאחו' אשה נפק' ומינה ילפי' לשאר עריו' לאסור צרותיהם ותנא דמתני' לא איירי הכא אלא באיסור צרות וכדדייק רב אשי לקמן דלא קתני פוטרות ופטורות וא"כ למסקנ' איסור צרות דקתני תנא מאחות אשה נפקא ולפירש"י במסקנ' י"ל כולהו עריות שפוטרו צרותיה מאשה ילפי':

ובתר חמותו ליתנו כלתו דבתר שריפ' סקילה חמור' כלומר וראוי להקדימה לשאר עריות דמתני' שהם חייבי כריתות והקשו בתו' דאפי' לא תנא סקילה בתר שריפה אלא אחר הרג וחנק ראוי להקדימה לחייבי כריתות וכו' שהרי יש בה כרת ומיתה ותימא דאלומוי קושי' הוא דאפילו כדפרש"י ז"ל דבתו מנשואתו מכלל אשה ובתה נפקא והכי מוכח בפ' אלו הן הנשרפין וק"ל הא דכתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך ואמרי' לקמן במכילתי' והתם בסנהדרי' אין לי אלא אחותו בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו בת אביו שהי' בת אמו בת אביו ובת אמו מנין ת"ל אחותך היא ולמה לי קרא נימא דאחותו בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל מאחותו בת אביו כדאמ' הכא וי"ל דשאני התם דכיון דכתב או בת אמך ור"ל בת אמך ולא בת אבי' היא הנותנ' דכי נתיר בת אביך היינו דכוות' בת אביך ולא בת אמך ולפרש"י שכת' במשנה כלה ובתו אתא מדרש' ולאידך פי' היינו קצת בתו דקתני בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא פי' עיקר איסורי' נמי אתו מדרשא וכיון דאית בה תרתי מדרשא אקדמה ואע"ג דתנא לא איירי הכא בדין עיקר אסורייהו דאמ' רב יצחק הא אתמרא בפ' אלו הן נשרפין גבי הא דאמרי' בתו מארוסתו בשרפה מניין:

וכולן אם מתו. הך מתני' הו"ל לא זו אף זו לא זו מתו דבדין הוא דצרותיהן מותרות דאין הערוה קיימת בשעת יבום אלא אפילו מיאנו דאיתא הערוה קמן מ"מ צרותיהן מותרות ול"מ מיאנו דכמו שלא נשאת מעולם לו דמי דהמיאון קא עקר קדושי קמאי ופשיטא דצרותיהן מותרות אלא אפילו נתגרשו דעשה מעשה קדושין גמורים אפ"ה צרותיהן מותרות ול"מ נתגרשו דבשעה שמת לא היתה ערוה עמו בתורת אישות לפי שעשה מעשה לעקור קדושי' אלא אפילו נמצאת אילונית דבשעה שמת היתה הערוה עמו בתורת אישות לפי שלא עשו מעשה לעקור הקדושין אלא הם בסוף כמו שהם בתחלה אפ"ה צרותיהן מותרות משום דהוי כמי שלא היתה אשתו:

א) וה"ר ר' יעקב מקורביל מפרש דמאי אמרת דלמא איילונית היא וא"כ לא היתה אשת אחיו. לפי שאילו היה יודע שהיא איילונית לא קדשה. כמו כן נמי אם היה יודע בבירור שימות כשהיא קטנה לא יקפיד בזמן מועט כ"כ אם היא איילונית. ועוד י"ל דהא דאמרינן קטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית היינו לפטור צרתה להנשא לשוק דשמא תמצא איילונית ונמצא שיש לו לייבם הצרה לפי שהצרה זקוקה לו והיינו כי הכא:

ליתני לאחות אשה ברישא. וקשה הא דאמרי' פ' ד' מיתות כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר והלכך מאי קשיא ליה הכא ליתני אחות אשה כו'. ואית דמתרצי דכי אמרי' אין מוקדם ומאוחר ה"מ היכא דקא חשיב המנין לגבי מעשה כגון ז' סמנים וקאמר דכל מקום דאמר דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ מז' סמנים וסדר יומא כדקאמר התם. וא"נ י"ל דנהי דאמרינן אין מוקדם ומאוחר שאם עשה מהמאוחר מוקדם לא קפדינן בה. מיהו מ"מ צריך לתת טעם בדבר למה הקדים המאוחר והכא נמי נהי דאין מוקדם מיהו מ"מ כיון דמן הדין הוה ליה למתני' לאחות אשה ברישא צריך לתת טעם למה לא הקדימה ומש"ה קא מיבעיא ליה דליתני לאחות אשה ברישא:

וכולן אם מתו או מיאנו לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילנות או מיאנו, פי' אם מתו ט"ו נשים או שנתגרשו קודם מיתת בעליהן שבשעת נפילת הצרה ליבום אין הערוה צרתה אע"פ שהיתה צרתה מתחילה כיון שבשעת נפילה אינה צרתה מותרת להתיבם, וכן נמי אם היתה הערוה יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחי' ומיאנה בו בחיי' צרתה מותרת אע"פ שלא נתן לה גט שבמיאון נפטרת ועקרה כל הקדושין כאילו אינן, וכן נמי אם נמצאת הערוה איילנות צרתה מותרת מפני שקדושי איילנות הן קדושי טעות כדאמרינן לקמן וכאילו לא היתה הערוה צרתה. ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שהרי יש להן בנים איילנות היא דוכרניתא דלא ילדה ממאנת נמי כיון שהביאה שתי שערות א"י למאן ובנים א"א להיות בלא סמנים כדאמרי' בגמ' אר"ס בנים ה"ה כסמנין ור"ז אמר אין בנים בלא סמנים ואע"ג דבדקנוה ואין בה שתי שערות, משום צער לידה חיישינן שמא נשרו:

כיצד פוטרת צרותיהן היתה בתו או א' מכל העריות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן ק' כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרת היתה בתו או א' מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת הוא צרתה מותרת וכל היכולה למאן ולא מיאנה חולצת ולא מתיבמת פי' היתה הערוה קטנה ויתומה שהשיאוה אמה ואחי' שאין קדושיה אלא מדרבנן ולא הספיקה למאן עד שמת בעלה צרתה חולצת ולא מתיבמת שלהתיבם אינה יכולה מפני שנשאות צרות ערותה מדרבנן ובאל חליצה נמי לא נפקא דכיון דקדושין מדרבנן לא אלימי לאפקועי צרה בכדי הלכך חולצת ולא מתיבמת ואי קשיא הכא תנן שאי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו וכו' ואמרי בפ' המדיר שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה היכא דהוי קדושי טעות, י"ל דהכי אמרי' התם אר"כ משמי' דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה הימנו גט זה הי' מעשה ואל הי' כח לחכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דתניא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפסה מותרת ואיזהו זו, זו שקדושיה קדושי טעות שאפי' בנה מורכב ע"כ ממאנת והולכת לה, אלמא חכמים פליגי על ר"י ואמרו כיון דבעלה ולא מיאנה אחולי' אחלה להנאה, ואע"ג דאיכא לאקשויי לחכמים נמי כגון שקידש אחיו את חמותו על תנאי ולא נתקים התנאי וקדושין קדושי טעות שהרי לא אחלה להנאה שהיא ממאנת ויוצאה אע"פ שיש לה בנים ולא ממאנת, אין זה כלום דקדושין על תנאי ולא נתקים התנאי אינן קדושין כלל ופשיטא דצרתה מותרת ולא איצטריך לתנא למיתני אלא קדושי איילנות שהי' בסתם בלי תנאי ועמדה עד עכשו בחזקת אשתו ועכשו נמצאו למפרע קדושי טעות, וכן נמי הממאנת שעמדה עד עכשו בחזקת אשתו מדרבנן ועכשו מינה ועקרה הקדושין אבל המקדש ע"ת לעולם לא נתקיימו הקדושין עד שיקים התנאי הלכך כי לא קיים תנאו לא הי' קדושין כלל ומ"ה דלא איצטריך לאתנא:

שש עריות חמורות מאלו מפני שנשאת לאחרים צרותיהן מותרות אמו אשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו, פי' אלו שש עריות חמורות מהן בזה הענין שהן אסורות לכל האחים והלכך אם נשאת א' מהן לאשי זה ולו אשה אחרת ומת צרתה מותרת לא' מן האחין שאין צרתה אסורה אלא הנופלת לפניו עם הערוה ליבום. אמרי' בגמ' מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא אנוסת אביו וקתני מפני שנישאת לאחרים, לאחרים אין לאחים לא מאן שמעת לי' האי סברא ר"י דתנן נישא אדם אנוסת אביו ומפותח אביו ואנוסת בנו ומפותח בנו ור"י אוסר באנוסת אביו ומפותח אביו וסתם מתני' ר"י הוא ומ"ה לא תנאי י"ו נשים, פי' לרבנן י"ו הן שפוטרין צרותיהן הרי יכול ראובן לישא אם שמעון שהיא אנוסת אביו והיא נופלת לפניו ליבום ופוטרת צרתה ואשת אחיו מאביו הוא כגון שגירשה או שמת ויש לו בנים שהיא אסורה לכל האחים:

בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו כו' מיהו בפ' בא סימן משמע דבקדושי קטנות נמי קמיירי כו' עכ"ל לכאורה פי' דאנן אליבא דרבי ישמעאל קיימינן ומשכחת ליה שפיר שהיתה חמותו קטנה כשנשאה אחיו והיה לו בת עמה ונשאה זה ומתה הבת דאל"כ לית כאן דין יבום ואיסור חמותו אף לאחר מיתת הבת בשריפה הוא לרבי ישמעאל בפ' הנשרפין ובפרק נושאין אבל לרבי עקיבא דלית ליה התם איסור חמותו אף לאחר מיתת הבת ע"כ לא משכחת איסור חמותו אלא שאותה הבת היתה לה מאיש אחר ואח"כ נשאה אחיו ומת בלא בנים כפרש"י במתניתין וא"כ ע"כ גדולה היתה כשנשאה אחיו דקטנה אינה ראויה לילד דהכי פרכינן בפשיטות בפרק אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפרק אין בין המודר מההיא דג' נשים משמשות במוך דתני רב ביבי וגרסינן במלתיה דרב ביבי קטנה שמא תתעבר ותמות וליכא לתרץ קושית התוס' דכיון דאליבא דר' עקיבא לא משכחת לה לא קתני לה ובכה"ג נמי אמרינן דבפלוגתא לא קמיירי דהא לא אתא כרבי ישמעאל דלרבי ישמעאל משכחת לה שפיר ולא אתמר הכי דבפלוגתא לא קמיירי אלא בשאינו סותר חד מהני תנאי ועוד דמ"מ להני אמוראי דלקמן דאמרי דבפלוגתא קמיירי מאי איכא למימר ומיהו אין אנו צריכין לכל זה אלא דדברי התוס' נמשכים כפי מאי דמסקינן בפרקין (א) אההיא דרב ביבי דגרסינן במלתיה שמא תמות ואיכא קטנה דמיעברא ולא מתה והשתא שפיר משכחת לרבי ישמעאל דבקדושי קטנות קמיירי ואפילו באותה הבת שהיתה לה מאיש אחר קודם שנשאת לאחיו ושוב כשזכינו ללמוד פ' האשה רבה ראינו שכתבו התוס' שם דלרבי עקיבא לא מיעט קרא חמותו לאחר מיתת הבת אלא משריפה אבל כרת איכא ולפי זה אתיין דבריהם הכא כהוגן אפי' אליבא דר"ע ומיהו מהרש"ל כתב שם דלישנא דתלמודא דפרק הנשרפין לא משמע כן אלא דאיסורא בעלמא הוא כנראה מפרש"י וסמ"ג ודו"ק:

שייך למהדורא קמא בתוספות בד"ה ואי אתה יכול כו' בסופו וסמ"ג עכ"ל גם מפרש"י בשמעתין מוכח כן ממה שדקדק לפרש בת היה לו מאיש אחר כו' דאי מאחיו ומתה הבת לא היה לו בה איסור לאו ויש לדחות דלכך דקדק לפרש כן אפילו לרע"ק דהוה איסור כרת בחמותו לאחר מיתת הבת מ"מ משמע ליה דמתני' איירי בחמותו דאית בה איסור שריפה כדמוכח בגמרא בסמוך וק"ל:

תוס' ד"ה או שנמצאו איילונית וכו' עד תדע דע"כ ממאנת לא בעיא גיטא. פי' ואפ"ה תני אין להם כתובה דמשמע הא גיטא בעיא אלא ע"כ צ"ל דמשום שנייה נקט האי לישנא דהיא צריכא גט:

ד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' עד דליכא למימר דמשום ר' יהודה נמנו. ר"ל דשמא לעולם ר' ישמעאל איירי בקדושי טעות ובתו שבאה למאן היה בקדושי קטנות ומה שנמנו לא משום רבי ישמעאל דהוא לא קאמר אלא בקדושי טעות אלא משום רבי יהודה הוא דנמנו והא דאמרו דבר שאמר אותו צדיק לאו ממש אותו דבר שאיהו לא קאמר אלא בקדושי טעות אלא דומה לאותו דבר שהוא אמר שנמצא ענין שיכולה הבת למאן אפילו בנה מורכב על כתפה ונכשל בו זרעו שבאה ג"כ בתו למאן כשבנה מורכב על כתפה וק"ל:

תד"ה או שנמצאו. ותימה כו'. אנכי תמה מדוע לא נחלק דהכא מיירי בנתקדשה לחודא (והא דלקמן (כ א) אמרינן קפסיק ותני ל"ש כו' ול"ש כו'. עמש"כ בזה בס"ד בגיטין (כו ב) בתד"ה קא פסיק) וכל הנך דמשמע דבעי גט מיירי בנשאת או שבעל ג"כ דאחולי אחיל או משום דאין עושה בעילתו בע"ז עי' היטב סוגיא דהמדיר על מתניתין דכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכמו שהביאו עצמם בסה"ד. והכא א"ל דכ"ע מודו שצריכה גט כיון דלא אתני בפירוש וכן מבואר להדיא בירושלמי דלמ"ד משום מקח טעות מיירי מתניתין דוקא מן האירוסין ולמ"ד דאף מן הנשואין הוה טעמא דאיילונית כמי שאינה בעולם כו' ע"ש (ועי' בחדושי הרשב"א ובנ"י) אלמא דמן הנשואין לא שייך מק"ט ומטעמא דפרישית ודלא כקה"ע שפי' דהוה כהכיר בה ואל תקשה עלי מהא דלקמן (טו א) יש תנאי בביאה א"ב דמשמע דלאחרים אף דאין תנאי בביאה מ"מ איילונית הוה מק"ט די"ל דס"ל כרבא דאף בהכיר בה שרי הצרה ודיקא נמי דקאמרי היתה וכמו שפרש"י שם בתירוץ הראשון:

מה שהקשה הגרע"א בחדושיו על תירוץ ר"ת מהא דלקמן (סא ב) וכר"מ מי ס"ל כו' ותניא קטנה מתיבמת כו' דר"א. ומאי קושיא דלמא מיירי בדלא קבל עליו. ובקל י"ל דא"כ מאי קמ"ל פשיטא וכמו דר"מ אינו מפרש דמיירי בקבל משום דממילא נשמע דאי בלא קבל ודאי דמתייבמת ממ"נ. ועוד נ"ל לתרץ דהנ"י הביא בשמו (של ר"ת) דאליבא דרבא דהל' כוותיה אתיא הא דר"מ כפשטיה אף בדלא קבל עליו ע"ש ואזלא שפיר הסוגיא דשם אליבא דרבא ואדרבה משם קשיא לפי' הרר"א כפי מה שתירץ המחבר דבריו דר"מ חייש ג"כ למיעוטא דלא קפדי ע"ש (גם זה לא מחוור לע"ד דהא הוה ס"ס דלמא לאו איילונית היא ואת"ל איילונית דלמא קפיד ובכל ספק הוה הרוב להתיר וא"כ האיסור הוה מיעוטא דמיעוטא דמודה ר"מ דל"ח) וא"כ מאי קשיא דלמא ר"א לא ס"ל כוותיה בהא דניחוש ג"כ למיעוטא דלא קפדי (דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא כנ"ל) אבל למיעוטא דאיילונית גרידא גם ר"א חייש:

תד"ה ואי. מש"כ המהרש"א ומיהו א"א צריכין לכ"ז כו' ואיכא קטנה דמיעברא ולא מתה כו' והשתא שפיר משכחת לרי"ש כו' ואפי' באותה הבת שהיתה לה מאיש אחר קודם שנשאת לאחיו. תמוה דהא מסקינן שם בנים ה"ה כסימנים כו' וא"כ כבר היתה גדולה קודם שנשאת לאחיו:

במתני' וכולן שמתו וכו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות.
הטעם דאילונית משום דהוי מקח טעות ואינה אשת אחיו, וא"ת מה טעמא דרבי מאיר דקטנה לא מתיבמת שמא תמצא אילונית ופוגע באשת אח, והא אינה אשת אח כלל, תירצו בתוס' בשם ר"ת דזהו באמת רק בקיבל עליה, ובשם הר"ר אברהם מבורגולייה תירצו דמתניתין דהכא מיירי בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אלו היה קיים לא היה מקפיד.
ונראה לי תירוץ הר"ר אברהם עיקר, דעל תירוצו של ר"ת, קשי' לי מלקמן פ' הבא על יבמתו (דף סא ע"ב) וכר' מאיר מי סבר לה (ר"א) וכו' ותניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר"א, ומה קושיא דלמא ר"א מיירי בלא קבל עליה.
ומה שדחו בתוס' תירוץ הר"ר אברהם מהתוספתא דאיתא נמצאת אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות, יש ליישב, די"ל דודאי רובא דאנשי קפדי ומיעוטא הוא דלא קפדי, ומש"ה בנמצאו אילונית לאחר מיתה צרותיהן מותרות דלא חיישינן למיעוטא, אבל בההיא דקטן וקטנה דר"מ הוא דסובר לא חולצת דחייש למיעוטא, ולדידיה שפיר חייש שמא האח שמת מהמיעוט דלא קפדי.
וא"ת הא אמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לד ע"ב) כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לע"ז, ואיכא נמי שאר בהמות כו' הוי ליה מיעוטא דמיעוטא (ולא היה חייש ר"מ לאסור גבינות בית אוניקי בהנאה, לולי טעמא דנתן שרוב עגלים נשחטין לע"ז) יש לומר התם שאני, דהמיעוט השני הוא מכללא דהמיעוט הראשון, דהעגלים הן מיעוטא, ומאותן מיעוט עגלים נשחטין מיעוט מהן לע"ז, אבל הכא כל חד מיעוט עומד בפני עצמו, דעלי' חיישינן שהיא ממיעוט נשים דאילונית הן, ועל הבעל חיישינן שהוא ממיעוט דלא קפדי וכל אחד מהני הוי מיעוט מעליא:

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שריה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שרא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לה בנים ואפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי אחיו שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו לייבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן ענוש כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים: וכלתו. שמת בנו ונשא אחיו כלתו אסורה לו לעולם ואפילו לאחר מיתת בנו: וכולן שמתו. שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ' ב''ש (לקמן קט.) קרי לה יתומה בחיי האב ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה: ואי אתה יכול לומר כו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו הלכך לאו אילונית היא ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש לקמן בפ' ב''ש: כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדיליף בגמרא: הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני. דהיכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשניה פטורה דכתיב את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ולא שתים ואם ייבם האחד את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו: כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית: כך צרת צרתה. אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה וטעמא יליף בגמרא מלצרור (ויקרא יח) שצרת ערוה פוטרת צרתה: ואפי' הם ק'. אחים והלכה צרת צרתה של בתו ונתייבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן נאסרות על זה וכן לעולם: צרתה מותרת. להתייבם לו שהרי בשעת זיקת ייבום אינה צרתה: וכל היכולה למאן. כגון שהערוה קטנה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה אינה אלא מדרבנן וזיקת נפילתה מדרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כדמפרש טעמא בגמרא שנראית צרת ערוה: גמ' מכדי כולהו. עריות מה שפטורות מן הייבום: מאחות אשה ילפינן. לקמן בשמעתין: ור''ש היא. דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין מט:) שריפה חמורה ולהכי תנא רישא בתו ובת בתו כולהו עד אם חמיו בשריפה: בחמותו כתיב. ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו (ויקרא כ): כלתו בסקילה. בפ' ד' מיתות (שם דף נג.) וכל שאר עריות דמתני' אינן במיתת בית דין אלא בכרת: כיון דאתיא מדרשא. ליאסר עליו חביבא ליה לתנא ואקדמה ברישא ולקמן מפרשי לה:

או שנמצאו אילונית. דאילונית קדושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו ותימה [דאמרינן] (לקמן ד' סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כו' קטנה שמא תמצא אילונית ואמאי תתייבם ממה נפשך דאם אינה אילונית שפיר מייבם ואם היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואר''ת דההיא בקבלה עילויה וכה''ג משני בריש בן סורר (סנהדרין סט:) וה''ר אברהם מבורגויילה תירץ בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד ולא נהירא דבהדיא קתני בתוספתא (פ''א) נמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות ובגמ' אפרש בע''ה למאן דשרי צרת בתו אילונית אפי' בהכיר בה מאי חידוש השמיענו בתוספתא בין מחיים בין אחר מיתה וא''ת דהכא משמע דאילונית לא בעי גט [אפי' מדרבנן] דאי בעיא היתה צרתה חולצת ולא מתייבמת כדתנן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה כו' ובכתובות בפרק אלמנה (דף ק:) תנן הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה משמע הא גיטא בעיא דהכי דייק בהמדיר (כתובות דף עג. ושם) וי''ל דהתם נקט האי לישנא משום דלא מצי למנקט אינן צריכין גט משום שניה דקתני בהדייהו תדע דע''כ ממאנת לא בעיא גיטא א''נ בהמדיר לא דייק הכי אלא משום דברישא קתני אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דתנן בהשולח (גיטין דף מו: ושם) המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר ומפרש משום קלקולא דשמא תנשא לאחר ויהיה לה בנים ויאמר כו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים דמשמע בעיא גט אר''י דהתם במוציאה משום ספק אילונית שאין הסימנים ניכרים יפה תדע דקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה דבהערל (לקמן עט:) פליגי ר''ע ור''א בסריס חמה אם חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה ובאילונית לא אשכחן דפליגי אף על גב דבקידשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ''ד בהמדיר (כתובות עב:) דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל אילונית שום אדם אין מוחל ואפי' לאביי דמפרש טעמא משום דאין אדם בועל בעילת זנות היינו בשאר מומין דמסיק אדעתיה ובדעתו אפי' יהיו בה מומין בועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק אדעתיה ומשום חשש אילונית לא יהא בועל לשם קדושין: ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה. וא''ת משכחת לה מיאון בקידושי טעות דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ותירץ ריב''ן דמתני' איירי בקטנות ועוד אמר ר''י דבקדושי טעות מצי למימר דאפי' מיאון אינה צריכה ולא הוה מצי למיתני בסיפא כל שיכולה למאן כו' וממאנת דר' ישמעאל לאו דוקא דאפי' לא מיאנה לאו אשתו היא ואם ערוה היא צרתה מותרת מיהו בפרק בא סימן (נדה נב. ושם) משמע דבקדושי קטנות [נמי] איירי ר' ישמעאל גבי בתו של ר' ישמעאל שבאת למאן בבית המדרש ובנה מורכב על כתיפה ורבתה בכיה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ומשום ר' ישמעאל קאמר דנמנו דליכא למימר משום דר' יהודה נמנו דאמר עד שירבה השחור על הלבן דהא מודה רבי יהודה בנבעלת דאינה יכולה למאן והא דפריך בפרק נושאין על האנוסה (לקמן ק: ושם) וממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות כר' ישמעאל הא דשביק קידושי קטנות דאיירי בהו לאו משום דמודי ר' ישמעאל בקידושי קטנות אלא משום דההיא סוגיא אליבא דשמואל ושמואל לא סבר לה כרבי ישמעאל בקדושי קטנות כדמוכח בפרק מי שמת (ב''ב קנו: ושם) אבל בקדושי טעות סבר כוותיה כדאמר בהמדיר (כתובות עד. ושם) קידש על תנאי ובעלה אינה צריכה הימנו גט והיינו כרבי ישמעאל וצריך לומר מתני' לא כרבי ישמעאל והא דקאמר בגמרא (דף ט.) בפלוגתא לא קמיירי היינו דוקא אמנינא דט''ו נשים: דלבתר שריפה סקילה חמורה. בחנם נקט הכי דאפילו היתה סקילה קלה בכל ד' מיתות בית דין ה''ל למיתני כלתו בתר חמותו דבכל הנך ליכא מיתה אלא כרת לחודיה: בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה. היינו בתו מאנוסתו כדפי' בקונטרס אבל בתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא דלא גרע מבת אשתו וא''ת והיכי נפקא והא אין מזהירין מן הדין כדאמר לקמן בפ''ב (דף כב:) גבי אחותך בת אביך (היא) או בת אמך דצריך למכתב אחותך היא לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין ואר''י דלא דמי דהתם לא איירי קרא אלא באחותו שאינה מן האב ומן האם דבת אביך או בת אמך משמע מן האב שלא מן האם ומן האם שלא מן האב וכדמפרש קרא בהדיא מולדת בית או מולדת חוץ (ויקרא יח) דמתרגמינן

דף ב - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד