חגיגה כז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

שאני שולחן דרחמנא קרייה "עץ", ללמדך: ציפוי בטל לגבי שולחן [רש"י לקמן].

דכתיב: המזבח [השולחן העומד מול המזבח, רש"י יחזקאל] עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ, וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. ^[1]

הרי שקראו הכתוב לשולחן: עץ. ^[2]

ואגב שהביאה הגמרא מקרא זה, מפרשתו הגמרא:

פתח במזבח [המזבח עץ שלש אמות] וסיים בשולחן [זה השולחן]?

רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו: בזמן שבית המקדש קיים, הרי המזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם שמזמין עליו אורחים מכפר עליו. ^[3] שנינו במשנה: כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים וכו' כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב [עשוי עץ ומצופה זהב לקטורת] ומזבח הנחושת [עשוי עץ ומצופה נחושת לקרבנות] מפני שהן כקרקע: ^[4]

ומפרשינן: מזבח הנחושת הרי הוא כקרקע, משום דכתיב: מזבח "אדמה" תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וקראו הכתוב "אדמה" כדי ללמדך שהמזבח עליו זובחים עולות ושלמים דינו כקרקע.

ומזבח הזהב הרי הוא כקרקע משום דכתיב: המנורה והמזבחות [הנחושת והזהב] הרי שאיתקוש מזבחות זה לזה, וכשם שמזבח הנחושת חשוב כקרקע כך מזבח הזהב.

שנינו במשנה: כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים מפני שהן מצופין:

קא סלקא דעתין: חכמים מודים לרבי אליעזר שאין המזבחות מקבלים טומאה, אלא שאין הטעם משום שהן כקרקע, אלא מפני שהן מצופין:

ותמהינן: אדרבה כיון דמצופין נינהו מיטמאו, כלומר: מעיקר הדין לא היה לנו לטמאם משום שכלי עץ העשוי לנחת הן, אלא משום ציפוים הוא שיש לנו לטמאותם, והאיך אתה אומר שהציפוי גורם שלא יקבלו טומאה?

ומשנינן: אימא: וחכמים מטמאין - שלא כדברי רבי אליעזר המטהרן - שאין המזבחות כקרקע, ושמא תאמר: מכל מקום כלי עץ העשויים לנחת הן ואינן מיטמאין, אף זה אינו, מפני שהן מצופין וכלי מתכות הן.

איבעית אימא: לעולם חכמים מודים לרבי אליעזר שאין המזבחות מקבלות טומאה, ואין טעמם מפני שהוא כקרקע, אלא מפני שכלי עץ העשויים לנחת הם, ואף שמצופין הן הרי גילה הכתוב שקרא לכולם "עץ" שהציפוי בטל לגביהם. ^[5]

ומה שאמרו חכמים "מפני שהן מצופין":

רבנן לרבי אליעזר קאמרי: מאי דעתיך [מה היא סברתך] שאתה אומר אין המזבחות מקבלות טומאה משום שהן כקרקע, ונראה מדבריך שבלא טעם זה היו מקבלים טומאה אף שכלי עץ העשוי לנחת הם, הרי ודאי טעמך משום דמצופין הן, ואין להם תורת כלי עץ אלא שמכל מקום אין מקבלין טומאה מפני שהן כקרקע.

אך אין הדבר כן כי מיבטל בטיל צפויין גבייהו [הציפוי מתבטל לגביו] ואין הם מקבלים טומאה משום שהם כלי עץ העשוי לנחת, ואין צורך לדבריך שאתה אומר: אין מקבלין טומאה מפני שהן כקרקע.

אמר רבי אבהו אמר רבי אליעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן.

ויש לך ללמוד כן מקל וחומר מסלמנדרא [חיה הנבראת מן האש כשבוערים אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק, רש"י]. ^[6] ומה סלמנדרא שתולדת אש היא [מן האש היא נוצרת] - הסך מדמה על גופו, מועיל לו הדם שאין אור שולטת בו [כך הוא טבע דם הסלמנדרא] -

תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב: הלא כה דברי כאש נאם ה', על אחת כמה וכמה שאין אור שולט בהן. ^[7]

אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל.

ויש לך ללומדו בקל וחומר ממזבח הזהב: מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, נעשה בו נס שאף לאחר כמה שנים אין האור שולטת בו בזהב ואינו נפחת [רש"י]. ^[8]

פושעי ישראל שמלאין מצוות כרמון, דכתיב: כפלח הרמון "רקתך", אל תקרי "רקתך" אלא "רקנין שבך", ללמדך שמלאים הם מצוות כרמון - על אחת כמה וכמה שאין אור שולט בהן. ^[9]

הדרן עלך פרק חומר בקודש וסליקא לה מסכת חגיגה

הערות

^[1] כתבו התוספות במנחות צז א: אין שיעור זה לא למזבח ולא לשולחן, ושמא זה היה גובהן של סניפים, וראה מה שכתבו התוספות כאן בסוף ד"ה שאני.

^[2] מכל סוגייתנו נראה, כי אף השולחנות שהיו במקדש היו עשויים עץ ומצופים זהב [ושולחנו של משה מפורש הוא בכתוב, שכך היה] ; וזה לכאורה שלא כדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה [א יח] שכתב: המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד, ואם עשו אותם של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין. ותמה על דבריו הרש"ש בהערותיו על הרמב"ם מסוגייתנו, וראה מנחת חינוך תחילת מצוה צז מה שכתב בזה, ובאבן האזל בהלכות בית הבחירה שם.

^[3] כתבו התוספות: דגדול כח הלגימה, וכמו שאמרו בסנהדרין קג ב: גדולה לגימה [אכילה שמאכילין אורחים, רש"י שם] שמעלמת עינים מן הרשעים, מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו, רש"י שם.

^[4] במשכן משה היה המזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת עשוי עצי שטים ומצופה זהב, ומזבח החיצון שעליו היו מקטירים קרבנות, היה עשוי עצי שטים ומצופה נחושת. ב. מזבח הקטורת שהיה במקדש, מתבאר מן הכתובים [מלכים א, ו, פסוק כ וכב] שהיה מצופה בארז ומצופה בזהב, ופירש במצודות וכן פירש הרד"ק, שהיה עשוי אבנים ושני ציפויים עליו, התחתון ארז ועליו ציפוי זהב. מזבח החיצון שבמקדש היה עשוי בנין אבנים ולא היה מצופה כלל. ג. דברי המשנה, הסוגיא, ודברי רש"י כאן, אי אפשר לפרש על המזבחות שהיו במקדש, אלא על מזבחות כעין של משה. אך ודאי שאין הנדון כאן על מה שהיה בימי משה, אלא כתבו האחרונים שהנידון הוא על דרך "אילו" היו המזבחות עשויות כעין שהיו בימי משה. ובדרך אחרת, שהנדון הוא אם לעתיד לבוא יהיו המזבחות עשויות כעין של משה, [על פי תוספות יום טוב שכתב כן על מזבח הנחושת שבמשנתנו].

^[5] לשון רש"י ד"ה מיבטל, דרחמנא קרא עץ "לכולהו", ולא ביאר רש"י היכן קראו הכתוב למזבחות "עץ", וראה בתוספות ד"ה שאני שנקטו כי המזבח קרוי "עץ" הואיל ונזכר מזבח בלשון הכתוב כדכתיב: המזבח עץ שלש אמות, אך לשון רש"י שכתב "לכולהו" משמע, לאו דוקא משום שהנידון הוא על המזבח.

^[6] ברש"י חולין קכז א ד"ה וסלמנדרא, פירש: שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים. ובתוספות בשם הערוך הביאו מה שכתב בתרגום יהונתן לפרש "החולד והעכבר": כרכושתא וסלמנדרא.

^[7] כתב מהרש"א: מתוך דברי תורה ואש שבהן נעשה גופן אש כמו שאמרו: תלמיד חכם דרתח אורייתא הוא דרתחא ביה.

^[8] אבל מתוספות משמע, שאין האור שולטת בעץ שמתחתיו אף על פי שאינו מצופה זהב אלא כעובי דינר זהב. ועל פי דבריהם ביאר מהרש"א, שהמצוות שהן "נחמדים מזהב ומפז רב" מגינים על פושעי ישראל מאש של גיהנם שלא ישלוט בהן.

^[9] בברכות נז א איתא: מאי "רקתך", אפילו ריקנין שבך מלאים וכו'.

דרחמנא קרייה [שהתורה קראה אותו] "עץ", דכתיב [שנאמר]: "המזבח עץ שלש אמות גבה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), משמע שהשולחן קרוי בכתוב "עץ", אף על פי שאין העץ שבו נראה, ומטעם זה נדון ככלי עץ, ולא היה מקבל טומאה לולא היו מזיזים אותו.

כיון שהוזכר פסוק זה, מבארים דבר תמוה שבו; פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן! ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] והסבירו מדוע פתח במזבח וסיים בשלחן, ודרשו: בזמן שבית המקדש קיים — מזבח מכפר על אדם, עכשיו משחרב בית המקדש שלחנו של אדם מכפר עליו, שאם הוא מאכיל עליו אורחים, הרי זו כפרת עוון בשבילו.

א שנינו במשנה: כל הכלים שבמקדש יש להם שניים כדוגמתם, מפני שהם עשוים להיטמא, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שאינם מקבלים טומאה. מזבח הנחושת — דכתיב [שנאמר]: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא), שמזבח הנחושת נקרא "אדמה", ללמדנו: כשם שאדמה אינה נטמאת — כך המזבח איננו נטמא. מזבח הזהב — דכתיב [שנאמר]: "המנרה והמזבחת" (במדבר ג, לא), איתקוש [הוקשו, הושוו] בפסוק זה המזבחות זה לזה, שכשם שמזבח הנחושת אינו מקבל טומאה גם זה של הזהב אינו מקבל טומאה.

ב שנינו במשנה שר' אליעזר נתן טעם לטהרת המזבחות מפני שהם כקרקע, וחכמים אומרים: מפני שהן מצופים. ותוהים: אדרבה (להיפך) כיון שמצופין נינהו [הם] מיטמאו [הרי הם נטמאים], שהרי ציפויים עשוי מתכת, ומתכת הלא מקבלת טומאה! ומתרצים: אימא [אמור] ותקן את הגירסה, וחכמים אומרים: אכן מטמאין הן, מפני שהן מצופין.

ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] שהגירסה כפי שאמרנו, וכך יש להבין: רבנן [חכמים] לר' אליעזר קאמרי [אומרים]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה נותן טעם זה לטהרתם, משום שמצופין הם במתכת, ולכן לולא הטעם שהם כקרקע היו נטמאים — זה אינו, כיון שציפוי המתכת אינו חשוב, אלא

מיבטל בטיל צפויין גבייהו [בטל הציפוי לגביהם], וכיון שגוף המזבחות הללו אינו של מתכת אינם מקבלים טומאה, גם אם אינם נחשבים כמחוברים לקרקע.

כיון שהוזכר ציפויו של המזבח מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: תלמידי חכמים אין אור (אש) של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא שהיא בריה שאמרו שנבראת מן האש ואין האש שולטת בה, ומה סלמנדרא שתולדת אש בלבד היא בכל זאת הסך מדמה על גופו אין אור (אש) שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב [שנאמר]: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כג, כט), שתלמידי חכמים מתאחדים עם התורה שהם לומדים, ואם כן כולם אש — על אחת כמה וכמה שאין האש שולטת בהם.

אמר ריש לקיש: אין אור (אש) של גיהנם שולטת גם בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו ציפוי אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים שמבערים עליו קטורת ואין האור שולטת בו, שאין הזהב נפחת, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, ומניין לנו — דכתיב [שנאמר]: "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ד, ג), ודורשים: אל תקרי "רקתך" אלא רקנין שבך (שדורש כאילו כתוב "ריקתך"), שאף הם מלאים במצוות כרימון — על אחת כמה וכמה שאין אש הגיהנם שולטת בהם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

because the Merciful One called it: “Wood,” as it is written with regard to the table of the shewbread: “The altar, three cubits high, and its length two cubits, was of wood, and so its corners, its length, and its walls were also of wood, and he said to me: This is the table that is before the Lord” (Ezekiel 41:22). This verse indicates that even though the table was coated, its identity as a wooden vessel was preserved, which means that, like all wooden vessels, it would not be susceptible to impurity were it not for the fact that they took it out to show to the pilgrims.

As the Gemara has cited the above verse, it clarifies a puzzling aspect of it: The verse began with the word “altar” and ended with the word “table,” both words describing the same item. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say the following exposition: When the Temple is standing the altar atones for a person; now that the Temple has been destroyed, it is a person’s table that atones for him, for his feeding of needy guests atones for his sins.

§ The mishna taught: All the vessels that were in the Temple had second and third substitute vessels, etc. All the vessels that were in the Temple required immersion, apart from the golden altar and the bronze altar, because they are considered like the ground. The Gemara cites the relevant sources: The bronze altar is considered like the ground, as it written concerning this altar: “An altar of earth you shall make for Me” (Exodus 20:21). The golden altar is considered like the ground, as it is written: “The candelabrum and the altars” (Numbers 3:31). The plural word “altars” indicates that the two altars of the Temple, the bronze one and the golden one, are compared to each other, teaching that just as the bronze altar is like the ground in that it cannot contract impurity, the same applies to the golden altar.

§ According to the mishna, Rabbi Eliezer maintains that the altars are pure because they are like the ground, and the Rabbis say: It is because they are coated. The mishna seems to be saying that the Rabbis are offering a different reason for the altars not being susceptible to impurity, namely, that they are coated. The Gemara is puzzled by this: On the contrary, since they are coated with gold or bronze that is a reason that they should contract impurity, as the metal coating makes the entire altar considered as a metal vessel, as stated above, and metal is susceptible to impurity. The Gemara answers: Say and emend the mishna text as follows: And the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer altogether, and declare the altars to be susceptible to impurity, because they are coated.

And if you wish, say that our text of the mishna is correct, and we should understand that the Rabbis were saying their statement in response to Rabbi Eliezer: What is your reasoning for stating that the altars are not susceptible to impurity because they are like the ground? Why didn’t you say simply that they are wooden vessels fixed in one place? For that is sufficient reason for them not to be susceptible to impurity. Is it because they are coated with metal, and therefore they would be considered metal vessels rather than wooden ones, and susceptible to impurity, were it not for the fact that they are considered like the ground?

This is a mistake, for the coating is not important, and their coating is nullified and considered subordinate to them, so that they are indeed considered wooden vessels in a fixed place and therefore not susceptible to impurity. Although generally the status of a vessel does follow its coating, the Temple table and its altars are exceptions, as derived from the verse in Ezekiel cited above (41:22). There is therefore no need to mention that they are compared to the ground. Since these altars are made of wood they do not contract impurity, irrespective of whether or not they are attached to the ground.

§ Apropos the coating of the altar, the Gemara cites an Aggadic teaching: Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: The fire of Gehenna has no power over Torah scholars. This can be derived by an a fortiori inference from the salamander [salamandra], a creature created out of fire and immune to its effects, and whose blood is fireproof: If a salamander, which is merely a product of fire, and nevertheless when one anoints his body with its blood, fire has no power over him, all the more so should fire not have any power over Torah scholars, whose entire bodies are fire, as it is written: “Surely My words are as fire, says the Lord” (Jeremiah 23:29), and the words of Torah become part of the Torah scholars’ very bodies.

Reish Lakish said: The fire of Gehenna has no power over the sinners of Israel either. This can be derived by an a fortiori inference from the golden altar: If the golden altar, which has on it a coating that is no more than the thickness of a gold dinar, and which has incense burning on it for many years and yet fire has no power over it, as the gold miraculously remained undamaged, all the more so should immunity from fire be granted to the sinners of Israel, who are filled with good deeds as a pomegranate is full of seeds, as it is written: “Your temples [rakatekh] are like a pomegranate split open” (Song of Songs 4:3), which is to be expounded as follows: Do not read this word as rakatekh, rather read it as reikanin shebakh, meaning the empty, worthless people among you; even these people are as full of good deeds as a pomegranate is full of seeds.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקי' שאני שלחן של מקדש דהא אע"ג דמצופה זהב הוא איקרי עץ שנאמר המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' אלמא דמקרי עץ ומשום הכי בעינן להיותו מטלטל מלא וריקם זו ההלכה כולה ענין השלחן שצפויו אינו מבטל העץ שלו היא במסכת מנחות בפרק שתי הלחם ומפורשת שם כאשר פירשנו והרבה טעו בה דכתיב על השלחן הטהור מכלל דזימנין הוא טמא והשלחן פשוטי כלי עץ הוא ומסגרתו למטה היתה. ותניא (בתוספתא ספ"ג) שלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת. משום דמטלטל מלא וריקם. ומעשה שהטבילו המנורה בלילי יום כו'.

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שהן כקרקע. דכתיב מזבח אדמה וכתיב המנורה והמזבחות [אתקוש מזבחות] להדדי דלהוו כולהו כאדמה דלא מקבלי טומאה.

וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין. אי בעי תימא לר' אלעזר קאמרי ליה דקאמר טעמא מפני שהן כקרקע דלא מטמו. הא לאו הכי הוו מטמא. והא פשוטי כלי עץ (פשוטי) נינהו ולא מטמו. וכי תימא משום דמצופין. דברי חכמים לר' אליעזר בתימה האי דאמרת דמטמו משום צפויו מיבטיל בטיל ציפויהו והוו להו כלי עץ. אלא בין משום שהן מצופין בין משום שהן כקרקע אפי' הכי טעונין טבילה לפי' שנינו כל הכלים טעונין טבילה ואפי' המזבח. א"ר אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שהוא תולדת אש הסך מדמו אין אור שולט בו. ת"ח (שמשתמשין) שכל גופן אש כדכתיב הלא כה דברי כאש עאכ"ו.

אמר ר"ל אפי' פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין צפויו אלא כעובי דינר הוה כמה שנים ואין אור שולט בו פושעי ישראל שהן מליאין מצות כרמון.

שנאמר כפלח הרמון רקתך. אפי' ריקנין שבך מלאין מצות כרמון עאכ"ו:

הדרן עלך חומר בקודש.

סליקא ליה מסכת חגיגה. האל יסיר ממנו אף ורוגז וחימה ותוגה.

זה שפתח בפסוק זה במזבח וסיים בשלחן כדי להעיר ולומר לך בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עכשו שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם בהכנסת אורחים מכפרת עליו:

המשנה השביעית כיצד מעבירי' על טהרת העזרה מטבילי' את כל הכלי' שהיו במקדש ואומרי' להם הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה ויתטמאו את כל הכלי' כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישיי' שאם נטמאו הראשונים יבאו השניי' תחתיהם כל הכלים שהיו במקדש טעוני' טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר' אליעזר וחכ"א מפני שהן מצופין אמר הר"ם פי' זהו לפי שבני אדם היו מעורבין במקדש ברגלים כמו שנצטוינו יראה כל זכורך אבל היו נזהרי' בשלחן לבדו לפי שאמר השם ית' לפני תמיד ואי אפשר לסלקו ולשום אחר במקומו:

אמר המאירי כל הכלים שהיו במקדש היו בהם שניים ושלישיים שאם נטמא אחד יביאו אחר תחתיו עד שיטבילוהו ובשלחן מיהא ראיתי לקצת מפרשים שלא היה שם אלא אחד וכל הכלים שהיו במקדש היו טעונין טבילה ר"ל אם נגעו בהם עמי הארץ או אם נטמאו בשאר טמאות וכו' וטעונין הערב השמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת שהן כקרקע שהכתוב קרא מזבח הנחשת מזבח אדמה וכתיב במקום אחר המנורה והמזבחות הוקשו זה לזה ובתלמוד המערב מביאה למזבח הזהב מדכתי' את גגו ואת קירותיו הכתוב קראו קרקע וחכמים אומרים מפני שהם מצופים פי' בגמ' כלו' אינך צריך לטהרם מטעם שהם כקרקע שאפי' היו של עץ הרי אין מטלטלין ואם מפני צפוים הרי כלי בית המקדש אינם בטלים לגבי צפוים אלא צפוים בטל אצלם:

זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל זהו שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת חגיגה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת יום טוב בעזר הצור ובישועתו אמן אמן.

כז תד"ה מזבח אדמה כו' גבי מזבח אבנים כו' אומר הרר"א דקאי לתרוייהו ולמורי נראה כו' עכ"ל ר"ל דק"ל דהכא מוקמי' קרא מזבח אדמה על מזבח נחושת שהיה בימי משה והתם בזבחים מוקמינן לה על מזבח שהיה בבית עולמים ודרשינן מיניה התם מזבח אדמה שלא יבננו ע"ג כיפין ותירצו דאומר הר"א דמזבח אדמה קאי לתרוייהו בין אמזבח נחושת ובין אמזבח אבנים ולמורי נראה דחדא נינהו דמזבח של משה נחושת היה במקום מזבח אבנים שהיה בבית עולמים וכה"ג כו' וק"ל:

בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר כו' עכשיו שלחנו כו'. מפורש באגדה דס"פ ח"ה:

ת"ח אין אור של גיהנם שולטת כו'. ובפרק אין דורשין באחר שהיה עולה עשן מקברו והיה אור של גיהנם שולטת בו כבר כתבנו בו בשם הירושלמי שהיה גרע טפי משאר תלמידי חכמים פושעי ישראל שהיה יודע רבונו ומרד בו וכהאי גוונא חילקו בתוס' לקמן גבי פושעי ישראל:

ת"ח שכל גופן אש כו' דברי כאש וגו'. דמתוך דברי תורה אש שבהן נעשה גופן אש כמ"ש ת"ח דרתח אורייתא הא דרתחא ביה:

שאין עליו אלא כעובי דינר כו' אין האור כו'. כפרש"י דינר זהב דבר מועט לא חסר זהבה כו' עכ"ל ומדברי התוס' נראה לפרש דה"ק שלא היה העובי יותר מדינר זהב ואעפ"כ לא נשרף העץ שתחתיו שהזהב הדק מגין עליו ובדמיון זה פושעי ישראל שגם הם מלאים מצות כדכתיב כפלח הרמון וגו' ואלו המצות שהם דמיון הזהב כמ"ש הנחמדים מזהב הם מגינין עליהם מאש של גיהנם שלא ישלוט בהן:

תד"ה ואב"א. ולל"ק דמוקי לה לרבנן דמטמא ולא בטל כו'. כצ"ל:

עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הַמִּזְבֵּחַ קַיָּם, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו. נראה לי 'שלחן' [388] בגימטריא 'יכפר כמזבח' [387] עם הכולל גם 'אשם' ראשי תיבות שלחן אדם מכפר.
ונראה לי אֲדֹנָ־י שְׁמָעָה אֲדֹנָ־י סְלָחָה אֲדֹנָ־י הַקְשִׁיבָה (דניאל ט, יט) 'שמעה' ראשי תיבות שלחן מכפר על האדם והכי קאמר: אֲדֹנָ־י הבט בזכות זה אף על פי שאין לנו מזבח עתה שְׁמָעָ־ה שלחן מכפר על האדם ולכן אֲדֹנָ־י סְלָחָה אף על פי שאין לנו מזבח.
גם נרמז באותיות שלחן אימתי מכפר דוקא אם אומרים עליו דברי תורה דכתיב בה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) וזהו שלחן חלק האותיות לשתים וקרי ביה 'של חן' רוצה לומר יהיה השלחן של חן זה חשיב שלחן לכפר.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. קַל־וָחֹמֶר מִסָלָמַנְדְּרָא!. מקשים אם כן יהיו התלמידי חכמים הולכים על האש ולא ישרפו כיון דיליף מסלמנדרא? ונראה לי דדם הסלמנדרא הוא גשמי יוכל להדבק בגוף הגשמי ויגין עליו מן האש אבל התורה רוחנית אינה נדבקת בגוף שהוא גשמי כדי שתגין עליו אבל על הנפש שהיא רוחנית תדבק ותגין עליה מן האש.
ועוד נראה לי בס"ד כיון שחטא אדם הראשון נעשה בגוף האדם זוהמת הנחש והיא חוצצת בין הגוף ובין אור התורה הקדוש כשיהיה מלביש את הגוף אך כנגד דם הסלמנדרא אינו חוצץ כי מין במינו אינו חוצץ ולכן תמצא שיש חכמים שגופם נטהר מן זוהמת הנחש גם בעודם בחיים ולכך היו בעודם בחיים נוגעים באש ואינם נכוים וכמו רבי זירא. ואל תתמה על רבי חנינא בן תרדיון שנשרף באש כי ענין עשרה הרוגי מלכות היה מפלאות תמים דעים ויש טעם כמוס בדבר.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁגּוּפָן אֵשׁ. יש להבין מהיכא משמע שגופן אש דבקרא מפורש על דברי תורה דכתיב (ירמיה כג, כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ? ועיין מהרש"א ז"ל.
ונראה לי בס"ד דהדיבור של התורה שהאדם מוציא מפיו בחמשה מוצאות הפה הנה הוא יוצא מכח הגוף שלו ונמצא זה הדבור והקול וההבל של דברי תורה הוא גופו של האדם וכיון דדברי תורה קראם אש נמצא גופו של אדם נעשה אש שיש לו דין אש.
ונראה לי בס"ד הכתוב (תהלים קב, יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, 'תָקוּם' ראשי תיבות תקח קל וחומר מסלמנדרא ובזה תְּרַחֵם צִיּוֹן הוא תלמיד חכם המצויין בהלכה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פז, ב). ולדעת רבי שמעון בן לקיש שיש קל וחומר ממזבח הזהב בזה יובן רמז הכתוב (תהלים מד, כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, 'קוּמָה' ראשי תיבות קל וחומר ממזבח הזהב הוא יהיה עֶזְרָתָה לָּנוּ.
והנה מהרש"א ז"ל נרגש מאלישע אחר שעלה עשן מקברו והיה אור של גיהנם שולט בו עיין שם. ונראה לי בס"ד בעונשים של גיהנם יש כמה מינים שיש מדורות שהם אש בוערה בהם תמיד ויש מדורים שאין בהם אש אלא הם מלאים עשן ונידונין שם בעשן בלבד ויש מדורים מלאים שלג וברד ונידונין בהם וכאן יליף על אש דוקא אך אחר נידון במדורים שיש בהם עשן בלבד ולכך אמר 'מתי ימות ויעלה עשן מקברו' ולא אמר יעלה אש להבה.
ומה שאמר רבי יוחנן (לעיל בדף טו:) 'רבותא למקלא רביה בנורא' הנה תלמודא דידן לא גריס בנורא ורק בעין יעקב גריס בנורא ולגרסתנו 'למקלא רביה' היינו בעשן ואפילו לגרס דגרסי 'בנורא' הנה רבי יוחנן קאמר הכי והאי מימרא דתלמידי חכמים אין אור גיהנם שולטת בהם רבי אלעזר קאמר לו ואפשר דרבי יוחנן לית ליה האי קל וחומר דהכא ולכן חשב דאחר נידון באש ממש.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר אין אור גיהנם שולטת היינו אינה שולטת לעשותו אפר דידוע הרשעים נשרפים ונעשים אפר ואחר כך חוזר זה האפר להיות גוף שלם ותכנס בו הנפש וחוזר ונשרף וכן על זה הדרך לא ישבותו וכאן קאמר אין שולטת לעשותו אפר כדי שיחזור ויהיה גוף אלא ישאר כמו שהוא ורק נכווה באש ומצטער שיעור כויה.
ודע דמפורש בספרים זה הגוף שנקבר בקבר ונעשה עפר ונשאר ממנו רק עצם אחד בלבד בשביל התחיה אין זה נשרף בגיהנם אלא מן עפרו יתהווה גוף חדש שתתלבש בו הנפש ויהיו נידונים שניהם בגיהנם וכמו שכתב מהר"א הכהן ז"ל.

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל־וָחֹמֶר מִמִּזְבַּחַ הַזָּהָב. כתב הגאון מהרי"ש [מורינו הרב יוסף שאול] ז"ל בדברי שאול, העולם מקשים דילמא סך מדמה של סלמנדרא על המזבח ולכך לא שלטה בו האש? ומתרצים כיון דסלמנדרא הוא טמא אין סכין המזבח דהיוצא מן הטמא טמא ולזה כיוונו התוספות שהביאו התרגום דסלמנדרא. וכתב דשאל אותו אחד על זה דהא המזבח אינו מקבל טומאה דהוה כלי עץ העשוי לנחת ותירץ לו דלא מבעיא ללישנא קמא אלא גם ללישנא בתרא דאמרי דמבטיל בטיל צפויין לגבייהו וכו' על כל פנים מאיס לגבוה שיסוכו בדבר טמא עיין שם.
ולי אנא עבדא נראה דאין כאן קושיא דהא אמרינן באורח חיים סימן תקפ"ו גבי שופר אם צפהו זהב באורך השופר מבחוץ במקום שאין נוגע שם בשפתיו וגם לא הוסיף על ארכו אם נשתנה קולו מחמת הצפוי אסור משום דהוי קול שופר ודבר אחר עיין שם. ואם כן הכא נמי רחמנא אמר וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר (שמות כה, יא) זהב אמר רחמנא ולא זהב ודבר אחר ואם יש צורך בצפוי זה היה צריך לצוותו בפירוש על דבר זה.
ועוד נראה לי בס"ד כיון דסלמנדרא היא בריה בעל חי לא מהני דמה אלא לבריה בעל חי כמוה ולא לעץ וכיוצא, תדע כיון דידעו בבית שני שהאויב ישרוף את ההיכל וכמו שאמרו רבן יוחנן בן זכאי להיכל למה אתה מבעית עצמך (יומא לט:) כבר ידענו שנתנבא עליך הנביא פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ (זכריה יא, א) ואמאי לא סכו אותו בסלמנדרא כדי שלא תשלוט בו האש? אלא ודאי דם סלמנדרא אינו דוחה האש אלא רק מבשר בעלי חיים ולא מן העץ.
ועוד נראה לי בס"ד דמזבח הפנים מביאים לו האש בכל יום במחתה ממזבח החיצון ושם היה אש של מעלה מעורב בו ובודאי דם סלמנדרא לא יוכל לדחות כח אש של מעלה שזה טבע וזה למעלה מן הטבע ואמרו בגמרא (יומא כא:) דאפילו בבית שני היה אש של מעלה ורק לא סייעה לאכול הקרבנות ועם כל זה לא יוכל דם של סלמנדרא לדחות כחה.

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן. נראה לי בס"ד אותיות רִמּוֹן במילואם כזה רי־ש מ־ם וא־ו נו־ן יהיה מאותיות המלוי צירוף ישאו־ן מ־ו וידוע מים בלשון מצרי הוא מו וכמו שכתב מהר"ם מלבים ז"ל בביאור התורה.
וידוע ישראל מעלין מיין נוקבין מן בירורי ניצוצי קדושה שמבררים על ידי המצות ואלו הבירורין נקראים מים שהם מו בלשון מצרי וזהו ישאון מ־ו הנרמז בתוך אותיות רמון דאלו המים נושאין ומעלים אותם מתתא לעילא רמוזים בתוך רמון. ולזה אמר מְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן רוצה לומר כמלוי רמון שהוא ישאון מו.
ועוד נראה לי בס"ד הא דנקיט רִמּוֹן כי רמון בהפוך מרון שהוא לשון חירות כמו שאמרו רז"ל על מאמר עוברין לפניו כבני מרון (משנה ראש השנה א, ב) והאדם יהיה לו חירות מכח המצות.
נמצא מזבח הפנימי שהוא עץ מצופה זהב הוא סימן טוב לישראל כי ממנו יוצא הוכחה טובה להם כדיליף הכא לכן עץ זהב הוא מספר סימן טוב כי עץ [160] גימטריא סימן [160] וזהב [17] גימטריא טוב [17] וידוע העץ הוא מצד החסד והזהב מצד הדין והרי כאן הדין עושה הגנה לעץ שדוחה דין של אש שלא ישלוט בעץ וְהָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) וזהב שהוא רמז למצות שהם תיקון העשיה שהיא דין מגינים על האדם. גם זהב רמז לתורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק (בראשית ב, יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שהיא תורת חיים.

רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן. מקשים כיון דמלאים איך קרי להו רקנין? ונראה לי בס"ד רקנין מצד המעשה ומלאים מצד המחשבה.
אי נמי יש מצות שיש בהם תערובת כונה גשמית שאין המצוה כולה כליל לה' סולת נקיה אלא מעורב בה כונה של הנאה גשמית וזו תדמה לפרי הרמון שכל פרט ופרט יש בו אוכל ויש בו גרעין שהוא גם כן נאכל אך גרעין נחשב לגבי חלק הפרי והם מלאים מצות כאלו שדומין לרמון אבל רקנין הם ממצות שלימות שאין בהם שום תערובת של כונת הנאה גשמית אלא כולה קודש קדשים.
אי נמי מלאים מצד הדיבור שלומדין בהלכות של המצות ונחשב להם מעשה מצד לימוד תורת חיים.

רש"י ד"ה סלמדנרא חיה הנבראת וכו'. עיין חולין ד' קכז ע"א ברש"י ד"ה וסלמנדרא:

ק"ו ממזבח הזהב וכו' הרשב"ץ בתשובה ח"ג סי' ע' הקשה ותירץ בזה עיין בדבריו באורך והרב פלתי סי' מ"ג פירש דברי התוס' מדנפשיה וכיוין לדברי הרשב"ץ אך ק"ק על הרשב"ץ שלא זכר דברי התוספות הוא ברחמיו יוסיף לנו שנות חיים:

רחמנא קרייה עץ. אף כשהוא מצופה: שולחנו מכפר עליו. בהכנסת אורחין: הכי גרסינן מזבח הנחושת דכתיב מזבח אדמה הכתוב קראו אדמה למזבח שמעלין עליו העולות והשלמים והיינו מזבח הנחשת: אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו. דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת: מאי דעתיך. דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אע''ג דעשוין לנחת: מפני שהן מצופין. ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות: מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומא': סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק: כעובי דינר זהב. דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:

שלחנו של אדם מכפר. דגדול כח הלגימא כדאיתא בהגדת חלק (סנהדרין דף קו.): מזבח אדמה תעשה לי. וכי מוקמי לה בזבחים פרק קדשי קדשים (דף נח. ושם) גבי מזבח אבנים להאי קרא דמזבח אדמה אמר הר''ר אלחנן דקאי לתרוייהו ולמורי נראה לפי שהיה מזבח של משה במקום מזבח של אבנים של בית עולמים וכי האי גוונא דריש התם (דף נט.) כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל ודריש ליה מזבח אבנים במקום מזבח דנחושת: ואיבעית אימא רבנן לר''א כו'. וקשה למה לי השלחן הטהור מכלל שהיה טמא תיפוק ליה משום ציפוי דאף במזבחות נמי הוה מטמא [ר''א] משום ציפוי אי לאו טעמא דכקרקע נינהו ללישנא בתרא אע''פ דרחמנא קרינהו עץ אם כן השלחן נמי טמא אע''ג דאיקרי עץ משום ציפוי וללישנא קמא דמוקי לה כרבנן דמטמא ולא בטל הציפוי לגבי עץ ותירץ הר''ר אלחנן דאיצטריך שפיר קרא דהשלחן דאף במזבחות נמי לא ידעינן ליה שיהיה בטל לגבי הציפוי אלא משום דיליף משלחן דאף על גב דמיקרי עץ התורה טמאתו משום ציפוי ורבנן דאמרי מבטיל בטיל ציפוי לגבייהו אמרי מדאיצטריך לרבויי שלחן דהא מסברא טמא משום ציפוי אלא ודאי לאשמועינן דאע''ג שיש לו ציפוי צריך קרא לרבויי דמקבל טומאה ואי לאו הרבוי הציפוי בטל א''כ ממילא גבי מזבח דליכא רבוי הצפוי בטל ללישנא בתרא: סלמנדרא. החלד והעכבר תרגמם יהונתן כרכושתא וסלמנדרא. ערוך: פושעי ישראל אין אור של גיהנם כו'. נראה לי דלאו בפושעי ישראל בגופן דהא אמרינן בראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן גיהנם כלה והם אינם כלים אלא בפושעי קצת קאמר ומשום דמסיק להו אברהם לכולהו חוץ מבועלי הכותית (דמבשקר ליה) ערלתיה כדאמר בריש עושין פסין (עירובין דף יט.) וכי אמרינן בסוף הזהב (ב''מ דף נח:) הכל יורדין ועולין חוץ משלשה לאו בגיהנם מיירי אלא במקום אחד לידון הן יורדין ואף הנידון לאחר שנים עשר חדש עולין ואין נידונין יותר משנה תמימה: שאין בו אלא עובי דינר. בתנחומא יש שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל (שמות ג):

דף כז - א

הדרן עלך פרק חומר בקודש וסליקא לה מסכת חגיגה

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד