חגיגה כו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

אומרין להם לעמי הארץ ברגל: הזהרו שלא תגעו בשולחן ותטמאוהו.

כל הכלים שהיו במקדש, יש להם שניים ושלישים [כלים חילופיים כפולים] כדי שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן להשתמש בהן עד שיטבילו את הראשונים וייטהרו.

כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה לאחר הרגל, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין.

ובגמרא יתבארו דברי רבי אליעזר ודברי חכמים.

גמרא:

תנא בברייתא: כך היו אומרים להם לעמי הארץ ברגלים: הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה, שאת שניהם אין יכולים להטביל, כדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן: ותנא דידן [דמשנתנו] מאי טעמא לא תני מנורה אלא שולחן?

כי שולחן הרי כתיב ביה: לחם פנים לפני "תמיד", ואין יכולים להסירו ממנו ולהטביל את השולחן, אבל מנורה לא כתיב בה [בהדלקת נרותיה] "תמיד", ואין צריך להדליקה אלא מערב עד בוקר, הרי שבבוקר יכולים להטבילה.

ומפרשינן: ואידך [תנא דברייתא] הסובר: אף את המנורה אין יכולין להטביל, טעמו: כיון דכתיב: ואת המנורה [תשים] נכח השולחן, כמאן דכתיב בה במנורה "תמיד", דמי, שהרי אמרה תורה שכל זמן שהשולחן שם תהא המנורה נכחו. ^[23] ואידך [תנא דמשנתנו] שאין חושש לזה, כי: ההוא קרא כדי לקבוע לה למנורה מקום הוא דאתא, שיעמידנה כנגד השולחן, אבל לא אמרה תורה שתהא תמיד עומדת המנורה נוכח השולחן, ויכול ליקחה משם ולהטבילה.

ומקשה הגמרא על שאומרים לעמי הארץ לבל יגעו בשולחן -

ותיפוק לי שאין השולחן - שהיה עשוי מעצי שטים - מקבל טומאה כלל?

דהרי כלי עץ העשוי לנחת [להיות מונח] במקום אחד הוא ואינו עשוי לטלטול, וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא, כדמפרש טעמא ואזיל, הרי נמצא שאף אם יגעו בו לא יטמאוהו, ולמה לנו להזהירם?

ומפרשינן להך דינא: מאי טעמא אין כלי עץ העשוי לנחת מיטמא?

כי אמרה תורה: כל אשר יפול עליו מהם [מן השרצים] במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, הרי שהקישה תורה כלי עץ לשק, כדי ללמדך:

כלי עץ דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל הן כשהוא מלא והן כשהוא ריקם שהרי לתבואה הוא עומד, אף כל - הנזכרים באותו פסוק, וכלי עץ מכללם - אין הם מיטמאים אלא כשהוא מיטלטל מלא וריקם, ולא כשעשוי הוא לעמוד במקום אחד ולא לטלטול. ^[24] וכיון שכן: הרי השולחן אינו מיטמא, ולמה לנו להזהירם על הנגיעה בו?

ומשנינן: האי נמי [השולחן] מיטלטל מלא וריקם הוא, כדריש לקיש

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: על השולחן "הטהור", ויש לך ללמוד: מכלל שהוא טמא כלומר: אפשר שיהיה השולחן טמא, ואמאי, הרי השולחן כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה?

אלא, מלמד שמגביהין אותו את השולחן ומראין בו לעולי רגלים את לחם הפנים שעליו, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שהרי סילוקו של לחם הפנים מן השולחן בשבת כסידורו בשבת שלפניו, כדמפרש ואזיל.

והואיל ומטלטלים את השולחן, שוב אין זה כלי עץ העשוי לנחת.

דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, כסידורו כך סילוקו שלא נתקרר הלחם משעת סידורו בשבת ועד שעת סילוקו בשבת שלאחריו, שנאמר: לשום לחם חום ביום הלקחו, שיהיה עדיין חם ביום שלוקחים את הלחם מעל השולחן. ^[25]

ומתמהת הגמרא על שביארנו, שהיה השולחן מקבל טומאה רק משום שאינו עשוי לנחת, ואילו עשוי היה לנחת אכן לא היה מיטמא:

ותיפוק לי משום ציפוי השולחן שהיה של זהב, ואם כן כלי מתכת הוא, ואף כשעשוי הוא לנחת הרי הוא מיטמא.

דהתנן שציפוי של אבן מפקיע כלי מקבלת טומאה כיון שנעשה כלי אבן שאינו מקבל טומאה, ואם להקל מועיל הציפוי, כל שכן שהוא מועיל להחמיר:

שכך שנינו במסכת כלים:

השולחן והדולפקי [כסא מתקפל ומכוסה עור] שנפחתו [נשבר קצתם], או שחיפן בשייש ונעשו כלי אבן שאינם מקבלים טומאה, ושייר בהם - שלא נפחת ולא ציפה אותם - מקום הנחת כוסות, הרי הוא עדיין טמא, כיון שעדיין ראוי הוא למלאכתו הראשונה אף לאחר הפחת וללא מקום הציפוי.

רבי יהודה אומר: אין די שישייר מקום הנחת כוסות אלא אף מקום הנחת החתיכות של לחם ובשר, אבל אם לא שייר מקום החתיכות, אין שם שולחן של עץ עליו, והרי הוא טהור.

הרי למדת שציפוי אבן מוציאו מתורת כלי עץ או עור ועושהו כלי אבן, וכן ציפוי זהב עושהו לכלי מתכת.

וכי תימא לפיכך אין ציפוי הזהב שעל השולחן במקדש עושהו לכלי מתכות, כי שאני עצי שטים מהם עשוי היה השולחן דחשיבי [חשובים הם] ולא בטלי על ידי הציפוי.

הניחא לריש לקיש הסובר כן, דאמר ריש לקיש: לא שנו הך דקתני שציפויו מבטלו [רש"י] אלא בכלי אכסלגים [שם מקום, תוספות מנחות צז א] הבאין ממדינת הים שאינם חשובים כל כך, אבל בכלי מסמים שהם חשובים לא בטלי על ידי הציפוי -

שפיר יש לפרש גם בעניננו, הואיל ומעצי שטים היה עשוי השולחן, לא נפקע ממנו תורת כלי עץ על ידי ציפוי הזהב שעליו.

אלא לרבי יוחנן, דאמר: אפילו בכלי מסמים נמי בטלי על ידי הציפוי, ואף שחושבים הם -

מאי איכא למימר גבי שולחן, למה לא יתבטל שמו על ידי הציפוי? ^[26]

וכי תימא לתרץ:

כאן - שאנו אומרים: ציפויו מבטלו - בציפוי עומד שהוא קבוע במסמרים לגוף הכלי.

כאן - בשולחן, לפיכך אין ציפויו מבטלו - בציפוי שאינו עומד, כלומר: שמא תאמר שלא היה ציפויו עומד וקבוע במסמרים [רש"י], ולפיכך אינו מקבל טומאה אילו היה עשוי לנחת. ^[27] אף זה אי אפשר לומר, דהא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן:

א. בציפוי עומד בלבד הוא שאמרו "ציפויו מבטלו", או אף בציפוי שאינו עומד?

ב. בחופה את לבזבזיו [מכסה הציפוי אף את שפתו] הוא שאמרו: ציפויו מבטלו, או אף בשאינו חופה את לבזבזיו?

ואמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש:

לא שנא בציפוי עומד ולא שנא בציפוי שאינו עומד, ולא שנא בחופה את לבזבזיו ולא שנא בשאינו חופה את לבזבזיו, בין כך ובין כך ציפויו מבטלו.

אלא מסבירה הגמרא באופן אחר את הטעם, שדין השולחן ככלי עץ ולא ככלי מתכות ואף שהיה מצופה זהב, [ולפיכך צריכים אנו לומר שלא היה השולחן כלי העשוי לנחת והיה ראוי לקבל טומאה, ועל כן הזהירו את עמי הארץ שלא יגעו בו], כי:

הערות

^[23] כלומר: דין הוא בשולחן, שתהא המנורה עומדת נכחו, וכיון שצריך שיהא לחם הפנים על השולחן תמיד, ממילא צריך שתהא המנורה נכחו; וראה חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה בפרשת אמור.

^[24] וכן למדו חז"ל מהיקש זה, שכלי עץ שנופחו גדול כשיעור שקבעו חכמים אינו טמא כיון שאינו מיטלטל מלא וריקם.

^[25] כתבו התוספות: לענין שהיה רך, ומה שאמר הפסוק: "חום" ביום הלקחו, לאו דוקא, וראה שם מה שהכריחם לזה.

^[26] אין קושיית הגמרא כאן על ריש לקיש שאמר שהשולחן אינו מקבל טומאה אם לא שהיו מראים אותו לעולי רגלים, כי לשיטתו שלו הרי ניחא; ואין נידון הגמרא כאן אלא על המקשה שהקשה על משנתנו: ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא.

^[27] לשון רש"י: ציפוי שאינו עומד, שאינו מחוזק במסמרים ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד הוא. וצריך לפרש כוונתו, שמא תאמר: כך היה לרבותינו בקבלה שלא היה ציפויו עומד, ועל כן הקשו רבותינו למה מקבל השולחן טומאה; שאם לא כן אי אפשר לעשות קושיא מכח "אפשר". והתוספות פירשו באופן אחר: ציפוי השולחן היה עשוי כציפוי הארון שהיו שלשה כלים החיצון והפנימי זהב והפנימי עשוי עץ, ואין זה ציפוי עומד.

שלא תגעו בשלחן של לחם הפנים. שאם אתם מטמאים אותו במגע יש קושי להוציאו לטבילה, שכן על ידי זה תתבטל מצוות לחם הפנים הצריך להיות מצוי תמיד על השולחן.

וממשיכה המשנה: כל הכלים שהיו במקדש יש להם כדוגמתם שניים ושלישים כתחליף, שאם נטמאו הראשונים — יביאו שניים תחתיהן. ועוד: כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה אחר הרגל, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע, כיון שהם מחוברים לקרקע, אינם נטמאים כמו הקרקע עצמה, אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים טעם אחר: אין אלה טעונים טבילה מפני שהן מצופין.

א גמרא תנא [שנה החכם] בתוספתא, כך אומרים להם: הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה. שגם במנורה יש להיזהר שלא לטמאה, שאף היא צריכה לשמש תמיד. ושואלים: והתנא דידן [שלנו] במשנה, מאי טעמא [מה טעם] לא תני [שנה] גם מנורה? ומשיבים: שלחן כתיב ביה [נאמר בו] "לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), ולכן צריכים להשתדל שהשולחן לא יוסר ממקומו, וישאר תמיד במקומו, אולם מנורה לא כתיב [נאמר] בה לשון "תמיד", ולכן אפשר להוציאה ממקומה להטבילה.

ואידך [והאחר] התנא בתוספתא, מדוע מונה הוא גם את המנורה — כיון דכתיב [שנאמר]: "ואת המנרה נכח השלחן" (שמות כו, לה), כמאן דכתיב [כמי, כאילו שנאמר] בה "תמיד" דמי [נחשבת]. ואידך [והאחר] התנא במשנתנו שאיננו מפרש כן, סבור כי הפסוק ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא [שבא], לומר היכן מקום הנחת המנורה, אבל אין ללמוד מכאן שהמנורה צריכה לעמוד תמיד נוכח השולחן.

לעצם חובת הזהירות בטהרת השולחן שואלים: ותיפוק [ויצא] לי שאין להזהר בטהרת השולחן משום ששולחן זה אינו מקבל טומאה, שהרי כלי עץ העשוי לנחת (להיות מונח במקום אחד, ולא להטלטל) הוא, והלכה היא: כל כלי עץ גדול העשוי לנחת ואיננו מיטלטל — לא מטמא. מאי טעמא [מה טעם] אינו מיטמא — כי דומיא [בדומה] לשק בעינן [צריכים אנו] שיהיה כלי העץ כדי שיקבל טומאה. ומה דמיונו לשק — מה שק מיטלטל גם בהיותו מלא וגם ריקם, אף כל כלי עץ שהוא מיטלטל מלא וריקם מקבל טומאה. וכיון ששולחן לחם הפנים איננו עשוי לטלטול — איננו מקבל טומאה!

ומשיבים: האי נמי [זה גם כן], השולחן, מיטלטל מלא וריקם הוא. וכדעת ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על השלחן הטהר" (ויקרא כד, ו) מכלל שהוא עשוי להיות טמא ולכן הזהירה התורה שיהא טהור.

ולכאורה אמאי [מדוע]? הלוא כלי עץ העשוי לנחת הוא, ואינו מקבל טומאה! אלא מלמד שהיו מגביהין אותו, את השולחן ומראין בו לעולי רגלים העומדים בעזרה את לחם הפנים שהיה מונח עליו, מאחר ואסור לישראלים להיכנס להיכל, מקום שם נמצא השולחן, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שעושה בלחם נס תמידי כי בשעת סילוקו (הוצאתו של הלחם ביום השבת) הוא טרי כסידורו, כבזמן שסדרוהו מתחילה בשבת הקודמת. שאמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים: כסידורו כך סילוקו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז), שביום הלקחו היה חם כמו ביום שהניחוהו.

ומקשים: ותיפוק [ותצא] לי הלכה זו שהשולחן מקבל טומאה לא משום שניתן לטלטול, אלא משום ציפוי. דהתנן [שהרי שנינו במשנה]: השלחן והדולפקי (מעין כסא מתקפל) שנפחתו (נשברו), או שחיפן (ציפה אותן) בשייש, וכיון שאבן אינה מקבלת טומאה הריהם טהורים, ואם שייר בהם מקום הנחת כוסות שלא נשבר, או שלא חיפהו בשיש — טמא. ר' יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות של בשר ולחם אף הוא צריך להיות שלם וגלוי, ואז נידון הוא ככלי עץ. ומכל מקום למדים אנו מכאן שכלי עץ מצופה בטל לגבי ציפויו, ונידון כמוהו. וכמו שכלי עץ המצופה באבן הריהו טהור משום ציפוי האבן, כך כלי עץ המצופה בזהב, אף שהוא טהור מחמת עצמו — הריהו טמא משום ציפוי הזהב.

וכי תימא [ואם תאמר] כי שאני [שונים] עצי שטים שמהם נעשה השולחן דחשיבי ולא בטלי [שהם חשובים ואינם בטלים] אף לגבי ציפויים, הניחא [זה נוח] לשיטת ריש לקיש שאמר: לא שנו שכלי עץ בטל לגבי ציפויו אלא בכלי אכסלגים (עץ מסויים, שאינו יקר כל כך) הבאין ממדינת הים שהם בטלים לגבי ציפויים, אבל בכלי מסמים שהעץ עצמו יקר מאוד — לא בטלי [אינם בטלים], אם כן שפיר [יפה] אפשר לומר שעץ השולחן אינו בטל לגבי ציפוי הזהב שלו. אלא לשיטת ר' יוחנן, שאמר: אפילו בכלי מסמים נמי בטלי [גם כן בטלים], שכל עץ בטל לגבי ציפויו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

וכי תימא [ואם תאמר] שיש הבדל כאן בציפוי עומד, שאם הציפוי קבוע בעץ ואיננו זז ממנו, העץ הולך אחר הציפוי, ואילו כאן מדובר בציפוי שאינו עומד וכיון שציפוי הזהב על כלי המקדש הוא ציפוי שאפשר להסיר אותו, אינו מבטל את השולחן — והא בעא מיניה [והרי כבר שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: האם הלכה זו שכלי עץ בטל לציפויו, היא דווקא בציפוי עומד או גם בציפוי שאינו עומד, ועוד שאל אותו: האם מדובר בציפוי החופה (העוטף) את לבזבזיו (דפנות, של טבלת השולחן) או אף בשאינו חופה את לבזבזיו.

ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא שנא [אינו שונה] בציפוי עומד ולא שנא [ואינו שונה] בציפוי שאינו עומד, לא שנא [אינו שונה] בחופה את לבזבזיו ולא שנא [ואינו שונה] בשאינו חופה את לבזבזיו. ואם כן לדעת ר' יוחנן כל כלי עץ בטל לגבי ציפויו, ואם כן אף השולחן בטל לגבי ציפוי הזהב שלו, וצריך לקבל טומאה! אלא כך יש לומר: שאני [שונה] שלחן הפנים מטעם אחר —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that you not touch the table of the shewbread. If you defile it by touching it, it would need to be removed for immersion, and this would lead to the temporary suspension of the mitzva of the shewbread, which had to be on the table at all times.

The mishna continues: All the vessels that were in the Temple had second and third substitute vessels, so that if the first ones became impure they could bring the second ones in their place. All the vessels that were in the Temple required immersion after the Festival, apart from the golden altar and the bronze altar, because they are considered like the ground and therefore, like land itself, not susceptible to impurity. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is because they are coated.

GEMARA: A tanna taught in a baraita that they would say to the am ha’aretz priests: Be careful lest you touch the table, as explained above, or the candelabrum, as the Gemara will explain. The Gemara asks: And regarding the tanna of our mishna, what is the reason he did not teach that they were instructed not to touch the candelabrum as well? The Gemara answers: With regard to the table it is written: “Shewbread before Me always” (Exodus 25:30), indicating that the table holding the shewbread must always be in its place, whereas with regard to the candelabrum it is not written “always,” and therefore it can be removed for immersing.

The Gemara asks: And regarding the other tanna, in the baraita, why does he include the candelabrum? The Gemara answers: Since it is written: “And you shall set the table without the veil and the candelabrum opposite the table” (Exodus 26:35), indicating that the candelabrum must always be placed opposite the table; it is as though it is written “always” with regard to the candelabrum as well. And the other tanna, in the mishna, who does not object to removing the candelabrum for immersion, would reply: That verse comes only to establish a place for the candelabrum, to describe where it must be positioned, but it does not mean to say that it must be opposite the table at all times.

The Gemara poses a question concerning the requirement to keep amei ha’aretz away from the table: And let us derive it, i.e., let it be established, that it is not necessary to take care against contact with the table, as it is incapable of contracting ritual impurity. This is because it is a wooden vessel designated to rest in a fixed place, and the halakha is that any large, wooden vessel designated to rest in a fixed place cannot become impure. What is the reason for this halakha? Since wooden vessels and sacks are juxtaposed in the verse describing their impurity (Leviticus 11:32), we require a wooden vessel to be similar to a sack in order to be capable of contracting impurity, in the following manner: Just as a sack is carried when it is both full and empty, so too any wooden vessel that is carried full and empty can contract impurity, as opposed to vessels, such as the table, that are designated to rest in a fixed place. The table should therefore not be susceptible to impurity at all.

The Gemara answers: The table too is in fact carried full and empty, in accordance with the words of Reish Lakish. For Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And you shall set them in two rows, six in a row, upon the pure table” (Leviticus 24:6)? The words “pure table” teach by inference that it is capable of becoming impure, and therefore the Torah warns us to make sure it is pure when the twelve loaves of bread are placed there.

And why indeed is the table susceptible to ritual impurity, being that it is a wooden vessel designated to rest in a fixed place and should therefore not be susceptible to impurity? Rather, this verse teaches that they would lift the table with the shewbread on it to display the shewbread to the pilgrims standing in the Temple courtyard, as it was prohibited for Israelites to enter the Sanctuary, where the table stood, and they would say to them: Behold your affection before God, Who performs a perpetual miracle with the bread, for when it is removed from the table on Shabbat it is just as fresh as when it was arranged on the previous Shabbat. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with the shewbread: As its condition during its arrangement, so was its condition during its removal, as it is stated: “To place hot bread on the day when it was taken away” (I Samuel 21:7), indicating that it was as hot on the day of its removal as it was on the day when it was placed.

The Gemara asks another question: Let us derive this fact, i.e., that the table can contract ritual impurity, not because it is portable but due to its golden coating. For didn’t we learn in a mishna (Kelim 22:1): Concerning a table and a dulpaki that some of its surface became broken off, or that one coated with marble, i.e., stone not being susceptible to impurity: If he left on them a place on the surface that remained unbroken or uncoated, big enough for placing cups, it remains susceptible to impurity as a wooden vessel. Rabbi Yehuda says: It must have an unbroken and uncoated place big enough for placing pieces of meat and bread as well in order to maintain susceptibility to impurity as a wooden vessel. It is clear from this mishna that if a table is completely coated with stone it is not susceptible to impurity, showing that the status of a vessel follows its external coating, not its main material. The Temple table, which was coated with gold, should have the status of a metal vessel.

The Gemara proposes a possible answer: And if you would say that acacia wood, from which the Temple table was made, is different, as it is an important, valuable kind of wood and is therefore not nullified by a coating, this works out well according to Reish Lakish, who said: They taught that a wooden vessel is nullified by its coating only with regard to vessels made of cheap akhselag wood which comes from overseas, but vessels made of expensive masmi wood are not nullified by a coating. According to this opinion it is fine, for we can say that the acacia wood of the table is also not nullified by its golden coating. But according to Rabbi Yoḥanan, who said: Even expensive masmi vessels are also nullified by a coating, what is there to say?

The Gemara proposes another possible answer: And if you would say that the mishna is not applicable because here in the mishna the wood is nullified by its coating because it is speaking of a fixed coating, whereas there in the case of the Temple table the golden coating is not fixed onto the wood, this is impossible. For didn’t Reish Lakish inquire of Rabbi Yoḥanan: Does this law that vessels follow their coating deal only with a fixed coating or even with a coating that is not fixed? And he asked him further: Does it deal only with a coating that covers the table’s rim as well as the table itself, or even with one that does not cover its rim?

And Rabbi Yoḥanan said to him in response: It is not different if it is a fixed coating and it is not different if it is a coating that is not fixed; and it is not different if the coating covers the table’s rim and it is not different if it does not cover its rim. Therefore, since the coating always determines the status of the vessel, the Temple table, with its gold coating, should be susceptible to impurity. Rather, we must say a different explanation as to why the coating does not make the table susceptible to impurity: The table is different

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה מטבילין הכלים ששמשו בהן במקדש. ואומר להן הזהרו שמא תגעו בשלחן מכלל שאם יגעו בשלחן מטמא ומקשינן וכי שולחן בר קיבולי טומאה הוא והא כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מקבל טומאה דבעינן כלי עץ דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקם אף כלי עץ מיטלטל מלא וריקם ופרקינן שלחן זה שבמקדש נמי מיטלטל ואפי' מלא דהא מגביהין היו הכהנים אותו בעודנו הלחם סדור עליו ומראין אותו לעולי רגלים. ומקשינן ולולי שמיטלטל מלא וריקם שלחן של מקדש לא הוה מטמא.

תיפוק לי משום ציפוי דכיון דהוא מצופה זהב הוה ליה ככלי מתכות ומקבל טומאה דהא נפק ליה מתורת כלי עץ דתנן בכלים פרק כ"ב השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשייש כו'. ואסיקנא טעמא דשייר מקום הנחת כוסות שלא חיפהו בשייש אבל לא שייר בו מקום שאינו מחופה טהור שבא החיפוי בשייש שאינו מקבל טומאה כדקי"ל כלי גללין כלי אבנים כלי אדמה אין מקבלין טומאה וביטל העץ ויבא צפוי הזהב ויבטל העץ ויקבל טומאה ככלי מתכות דהא אפי' פשוטין מקבלין.

וכי תימא שאני עצי שטים דכיון דחשיבי לא בטלי בציפויין. הניחא לר"ל דאמר לא שנו שלחן שחיפהו בטיל עצו אלא בכלי אכסלגוס דזילי. אבל בכלי [מסמים] פי' עצי (אבנים) [מסמים] דיקירי לא בטיל אלא לר' יוחנן דאמר כל כלי עץ בטל בציפויין ל"ש כלי אכסלגס ול"ש כלי מסמים ל"ש ציפוי עומד ל"ש ציפוי שאינו עומד ל"ש חופה את לבזבזין ול"ש אינו חופה הכל בטל בצפויו. האי שלחן כיון דמצופה הוא אע"ג דאינו מיטלטל מלא וריקם הרי הוא ככלי מתכות ומקבל טומאה.

המנורה לא היה דינה בענין זה כדין השולחן ופרשו הטעם בגמרא מפני שלא נאמר בה תמיד ואע"פ שכתו' להעלות נר תמיד זו בהדלקה כתיבא והדלקה אי אפשר לה בלא הפסק וא"כ תמיד האמור בו הוא מלילה ללילה כתמיד האמור בתמיד של שחר ושל בין הערבים ובחביתי כהן גדול אבל למקומה לא נאמר בה תמיד ואע"ג דכתיב המנורה נכח השלחן וכשאתה מסלקה אינה נכח השלחן לא נאמר אלא להודיע קביעות מקומה לא שנהא צריכין בה להתמדה:

כלי עץ העשוי לנחת ר"ל להיותו קבוע במקום אחד ואינו מיטלטל אינו מקבל טומאה ואף המיטלטל ריקן אם אינו מיטלטל מלא כגון כלי המחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש אינו מקבל טומאה לכלי המיטלטל מלא וריקן אנו צריכין וממה שהוקשו בכלי מדין כלים לשק ושלחן המקדש אע"פ שרוב השנה היה קבוע מ"מ מיטלטל היה ברגלים שהיו מגביהין אותו ומראין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום שסלוקו כסדורו הוא שאמרו נס גדול נעשה בלחם הפנים שנ' לשום לחם חום ביום הלקחו:

כלי עץ העשוי לנחת והיה מצופה במתכת הכלי נמשך אחר הצפוי והואיל וכלי של מתכת אף על פי שאין מיטלטל מקבל טומאה אף זה נמשך אחר צפויו ונדון ככלי של מתכת ומקבל טומאה אע"פ שאינו מיטלטל אפי' לא היה צפויו קבוע אלא שאפשר להנידו ואע"פ שלא נתחפו לבזביזיו של כלי הואיל וכל גוף הכלי מחופה ואפי' היה העץ חשוב שלא היה לנו לומר בו שיהא בטל אצל הצפוי כיוצא בזה אמרו להקל שכלי המקבל טומאה שחפהו בדבר שאינו מקבל טומאה כגון בשיש ודומיהם הכלי נמשך אחר הצפוי ואינו מקבל טומאה אא"כ נשתייר באותו כלי מגולה בכדי הנחת כוסות או חתיכות שבכך הוא ראוי למלאכתו הראשונה והוא שאמרו השלחן ר"ל של היסב והדולבקי והוא כסא המתקפל והיה מנהגם לחפותו בעור ונפחתו ר"ל שנשברו או שחיפן בשיש אבל נשתייר כשכסהו בכדי הנחת כוסות או חתיכות טמא ומ"מ שלחן המקדש צריכים אנן לבא בטומאתו מטעם מיטלטל שאם מפני שהוא מצופה זהב והולך אחר צפויו הרי הכתוב קראו עץ למעט שלא לדונו אחר צפויו כדכתיב המזבח עץ שלש אמות וכו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני יי':

בד"ה מנורה לא כתיב בה תמיד כו' והקשה הר"א כו' וי"ל דמ"מ כו' מחמת הנס דולק כל היום כו' עכ"ל דבהא מיתרצן כל הקושיות דתמיד דנרות אכולה נרות קאי ולא על הנר המערבי דלא יסמוך הכתוב המצוה על הנס ועיין ע"ז באורך ברא"ם פ' תצוה:

שם בד"ה שאני שלחן דרחמנא כו' ומיהו הך קרא דמזבח של עץ מתרגם כו' עכ"ל בתוספות דפ' שתי הלחם דבריהם מבוארים יותר דקצרו כאן בדבריהם מלתרץ קושיא השניה וז"ל שם י"ל דהא דכתיב מזבח עץ לאו אמזבח קאי אלא כדמתרגם יונתן פתורא דלקבל מדבחא ואידך לישנא סבר דאפילו לא קאי אשלחן מ"מ מדאפקי' לשלחן בלשון מזבח ש"מ דמזבח נמי בטל צפויו כצפוי השלחן עכ"ל גם מ"ש הכא עוד והרר"א תירץ דלא קשה מידי כדתנן כו' מבואר שם דבא לתרץ גם כן קושיא השניה וז"ל א"נ היינו טעמא דבטל צפויו גבייהו כדמפרש התם כו' מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה כו' עכ"ל שם והם בעצמם דברי הרר"א דהכא אבל דבריהם בין דהכא בין דהתם אינם מובנים לן בזה דהא לרבנן קשיא להו דהציפוי בטל לאידך לישנא מטעם עץ טעמא דר"א מטעם קרקע דבהא פליגי רבנן עליה דר"א לאידך לישנא וא"כ מאי מייתי מדמפרש לה הכא טעמא דמתניתין מדכתיב מזבח אדמה כו' דהא אליבא דר"א קאמרינן הכי בשמעתין אבל לרבנן בלאו האי טעמא בטל הצפוי והדרן קושיין לדוכתין דהכא בטל הצפוי ובההיא דשלחן ודולבקי לא בטל הצפוי ונראה ליישב בדוחק דלתירוצם קיימא נמי הך סברא מדאפקיה לשלחן בלשון מזבח ש"מ דבמזבח נמי בטל הצפוי כמ"ש בתוספות דמנחות אלא שהוסיפו בתירוצם בתרא משום דקשיא להו דהאי קרא לא כתיב אלא במזבח הזהב כתרגום יונתן ובמזבח הנחושת אכתי מנלן דלא מצינו ביה דמקרי עץ דלהוי הצפוי בטל לגביה ואהא קאמרי דלא ק"מ כדתנן במתניתין כו' ומפרש טעמא בגמרא דבמזבח נחושת כתיב אדמה דכקרקע דמי לר"א ולמזבח הזהב מקיש ליה ה"נ נימא לרבנן בהיפך דמקשינן מזבח נחושת למזבח הזהב דמקרי עץ כת"י ודו"ק:

בא"ד אך צ"ע האי קרא כו' אי מזבח הזהב אמתים ותו לא עכ"ל פי' דאי במזבח הזהב מתוקם קרא (כתיב) אמתים קומתו כתיב בתורה ותו לא ובהאי קרא כתיב ג' אמות כשיעור קומת מזבח נחושת בתורה אבל קשה אי בעי לכוון המזבח דיחזקאל כשיעור הכתוב בתורה אמאי לא תקשי להו מאורך באיזה מזבח שיהיה דהכא כתיב וארכו שתים אמות ובתורה כתיב בזהב אמה ארכו ובנחושת ה' אמות וצ"ע:

תד"ה בכלי. דקשה דהכא משמע כו'. כצ"ל:

תד"ה שאני. אבל שאר שלחן ודולבקי כו'. כצ"ל:

בא"ד דכתיב מזבח אדמה תעשה לי. כצ"ל:

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, כְּסִדּוּרוֹ כָּךְ סִלּוּקוֹ. נראה לי בס"ד טעם לנס זה ללמדנו על התורה שרמוזה בלחם הפנים שיהיה התלהבות וחמימות חשק האדם בה בסוף שעת לימוד שנתייגע כהתחלת שעת לימודו שעדיין לא יגע ובמסכת יומא כתבתי בזה בס"ד.

(כו ב תוספות) ד"ה שלא וכו' דאילו ישראל לא היו ראויין וכו'.—עי' ירוש' סוף פרק זה, דאיתא שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים. והיינו שמוציאין אותו מהיכל לעזרת ישראל, והביא זה במל"מ פי"א הי"א ממטמאי משכב ומושב (ע"ש). ועי' עוד בתוס' ישנים יומא נד א (ד"ה ומראין), שגם דעתם שאין מוציאים השלחן לחוץ.

טעונין טבילה. מפני טומאת הרגל: חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע. שהכתוב קראו מזבח אדמה ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו: מפני שהן מצופין. בגמרא מפרש: גמ' מנורה לא כתיב בה תמיד. כלומר תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ''ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב (שמות כח) תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה אבל תמיד האמור בשלחן תמיד יום ולילה הוא דמשבת לשבת הוא ערוך עליו: נוכח השלחן. כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו: ותיפוק לי. דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא: דומיא דשק בעינן. לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא): מה שק מיטלטל מלא וריקם. יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש אע''פ שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר: השלחן הטהור. שאמרתי שיהא טהור מכלל שהוא ראוי לטומאה והלא כלי עץ העשוי לנחת הוא: סילוקו כסידורו. שסילוקו לשבת הבאה חם כיום סידורו: חם ביום הלקחו. שיהא חם ביום הלקחו מעל השלחן: ותיפוק לי. דמקבל טומאה ואפילו הוא עשוי לנחת: משום ציפויו. שהוא מתכת דכלי מתכת לא איתקש לשק: דהתנן. דבתר ציפוי אזלינן: הדולפקי. כסא המתקפל ומכוסה עור: שחיפהו בשייש. דשוב הוי ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה: ושייר בהן. מן הפחיתה או מן החיפוי כדי הנחת כוסות: טמא. שעדיין ראוי למלאכתו ראשונה: רבי יהודה אומר. צריך אף הנחת חתיכות לחם ובשר ואי לא לאו שלחן הוא אלמא ציפויו מבטלו אפילו להקל וכל שכן להחמיר: לא שנו. הך דקתני ציפויו מבטלו אלא בעצי אכסלגים שאינו חשוב כ''כ: ציפוי שאינו עומד. שאינו מחוזק במסמרים יפה ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד הוא: לבזבזין. שפה לשלחן סביב:

שלא תגעו בשלחן. בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחות קאמר דאילו ישראל לא היו ראוין לילך אף בין אולם למזבח וכן פירש רש''י: מנורה לא כתיב בה תמיד. פי' רש''י דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן דהאי תמיד מלילה ללילה הוי כמו עולת תמיד האמור בתמיד ובחביתי כ''ג אבל ביום לא היה דולק דמערב ועד בקר כתיב תן לה מדתה מערב עד בקר הלכך כל היום יכול לסלקה אבל תמיד האמור בשלחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליו משבת לשבת והקשה הר''ר אלחנן דהא במסכת תמיד (דף ל:) משמע דנר מערבי דולק כל היום שממנה היה מדליק ובה היה מסיים ומסתמא מתמיד נפקא ועוד קשה להר''ר אלחנן עלה דההיא דהא כתיב מערב עד בקר ושיערו חכמים מדתה לחצי לוג וי''ל דמ''מ לא היה בה טפי מבשאר נרות ומ''מ ממילא מחמת הנס דולק כל היום ובשעה שלא היה הנס היו דולקין אותה בבקר כדי להדליק ממנה האחרות: כלי עץ העשוי לנחת. הקשה הר''ר אלחנן כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלים אותה ואם כן אין עשוי לנחת ואם כן אמאי צריך ראייה מקרא השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא ותירץ דלא איצטריך קרא רק לנוב וגבעון ושילה ובית עולמים שלא היתה מטולטלת ושמעינן מקרא שהיו מגביהין אותה ולא נראה כיון שהיתה מטולטלת כבר אף משבאו לבית עולמים נמי לא נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה אלא י''ל דלא מהני טלטולה כיון דלא היתה מטולטלת לבדה כי אם בהדי שאר כלים: סילוקו כסידורו. לענין שהיה רך ומה שאמר הפסוק חום ביום הלקחו לאו דוקא אלא דחם לא היה דאיכא מ''ד במנחות (דף צה:) שהיא נאפת מערב שבת ואי אפשר . שישמור החום עד השבת אם לא שנאמר לדבריו נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבקר: בכלי אכסלגים. יתכן לפרש שהיא שם עיר וחשובים כלים הבאים משם וקשה דהכא משמע של עץ היו והתם בזבחים פרק דם חטאת (דף צד.) משמע שהיו של עור כדפי' רש''י גבי העור טעון כבוס במקו' קדוש [וע' תוס' מנחות צז. ד''ה כלי]: כאן בצפוי עומד. ושל מקדש לא היה עומד דשלש שולחנות היו במקדש כמין שלשה ארונות שעשה בצלאל והצפוי נוח להסירו וי''מ בצפוי עומד צפוי דשייש כגון שלחן ודולבקי דשייש עב וחזק וגם בלא עץ נמי עומד מאליו לכך לא חשיב העץ אבל שלחן של משה הזהב היה דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי לפיכך העץ עיקר והצפוי בטל לגביה: שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ. יש להקשות מזבח נמי איקרי עץ דכתיב המזבח עץ שלש אמות ותנן ליה במתני' דפליגי ביה משום דלא בטיל הצפוי אגב העץ אלא העץ בטל ועוד אמר בסמוך ואיבעית אימא רבנן לר''א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין מיבטל בטל צפוי לגבייהו אלמא טעמא משום דהצפוי בטל לגבי העץ ואילו גבי שלחן ודולבקי היכא דלא שייר כלום בטל העץ אגב הצפוי ומיהו הך קרא דמזבח של עץ מתרגם יהונתן פתורא דסמוך למזבח דדהבא אבל מזבח לא מיקרי של עץ וגם שלחן לא מצינו דאיקרי עץ כי אם השלחן דסמוך למזבח מדאפקי' בלשון מזבח אבל שמא שלחן ודולבקי עץ לא איקרי לפיכך לא בטיל הצפוי לגבייהו אי לא שייר כלום והר''ר אלחנן תי' דלא קשה מידי כדתנן במתני' כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב והנחשת מזבח הנחשת דכתיב מזבח אבנים תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות ואיתקוש להדדי לפיכך נבטל צפוי גבי מזבח הנחשת הלכך לא מקבלי טומאה אך צריך עיון האי קרא דמזבח שלש אמות במאי מיתוקם אי מזבח הזהב אמתים ותו לא:

דף כו - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד