דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

או שניהן יוצאין מלפנים מן העיר ונכנסים אליה, וראו זה את זה קודם שהיו במודיעים, שהיה יכול החבר לקנות ממנו לפנים מן העיר אלא שפשע ולא קנה ממנו [מאירי] -

הרי הם כלחוץ ואין הקדר נאמן. [1]

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו כחילוק המבואר בברייתא:

כי יש להקשות על משנתנו מיניה וביה, שהרי שנינו:

הקדר שמכר את הקדירות ונכנס "לפנים מן המודיעים" הרי זה נאמן. ומשמע: טעמא דנכנס לפנים מן המודיעים, הא אם נכנס רק למודיעים גופה, לא מהימן

והרי אימא סיפא: יצא [מן המודיעים] אינו נאמן, ומשמע: הא מודיעים גופה, הרי הוא נאמן, וקשיא רישא לסיפא?! [2]

אלא לאו שמע מינה:

כאן - סיפא - בקדר יוצא וחבר נכנס, ולפיכך אילו היה במודיעים עצמה היה נאמן.

וכאן - רישא - בששניהן יוצאין, או שניהן נכנסין, ולפיכך אינו נאמן אלא לפנים מן המודיעים. [3]

תנא בברייתא:

אין נאמנין עמי הארץ על כליהם מן המודיעים ולפנים, אלא בכלי חרס הדקין כגון קדרות כוסות וקיתוניות כיון שאי אפשר בלי כלים אלו; אבל כלים גסים כגון חבית ליין אין הם נאמנים אלא כשהביאום לירושלים עצמה, וכפי שיתבאר במשנה לקמן.

ואין נאמנין אלא לקודש. [4]

אמר ריש לקיש: והוא, שהיו כלי החרס קטנים עד שניטלין כל אחד ואחד מהם בידו אחת, אז נאמן עם הארץ.

ורבי יוחנן אמר: אפילו גדולים שאינן ניטלין בידו אחת.

אמר ריש לקיש: לא שנו שהקדרים נאמנים על כלי חרס, אלא כשהן ריקנין, אבל מלאין לא. [5]

ורבי יוחנן אמר: אפילו מלאים, ואפילו אפיקרסותו לתוכו [אפילו מלאין משקין של הקדר שאינן של קודש]. [6]

ואמר רבא: ומודה רבי יוחנן: במשקין עצמן שהן טמאין. שלא האמינוהו אלא על הכלים ולא על המשקים.

ואל תתמה שיאמרו חכמים כעין זה שיהיה דין הכלים חלוק מדין המשקין שבתוכו, שהרי כל דברי חכמים כך הן, וכמו שמצינו במשנה באהלות [פרק ה משנה ד] שחילקו חכמים בין הכלים למה שבתוכם:

כלי חרס של עם הארץ המוקף צמיד פתיל שהיה באוהל המת, או שהיה סותם את הארובה שבין הבית [שיש בו מת] לעליה, אין הוא מציל אלא על אוכלין ומשקין שלא ייטמאו ולא על הכלים, וכפי שנתבאר כל זה לעיל דף כב [לדעת בית שמאי, וחזרו בית הלל להורות כדבריהם, כמו ששנינו באהלות שם].

ואם היו לגין [כדין] משאר מינים מלא משקין - שהיו בתוך כלי חרס של עם הארץ המוקף צמיד פתיל, או שהיו עומדים בעליה וכלי חרס של עם הארץ מפסיק בין הבית לעליה - הרי הלגין עצמן טמאין טומאת שבעה, לפי שאין כלי חרס של עם הארץ מציל עליהן מלהיטמא. ואילו המשקין שבתוך הלגין הרי הן טהורין, שכלי החרס הציל עליהן.

ועל דרך זה אף כאן, המשקין טמאין והכלי טהור.

מתניתין:

עוד חומר בתרומה מבקודש:

א. הגבאין [גובי מיסי מלך גוי, והם עמי הארץ] שנכנסו לתוך הבית כדי לקחת עבוט, ויש לחוש שמא נגעו בשאר כלי הבית, [תוספות יום טוב].

וכן הגנבים שהחזירו את הכלים של חרס שגנבו, ויש לחוש שמא נגעו בו בתוכו [שאין כלי חרס מיטמא אלא מתוכו] וטימאוהו [רש"י]. [7]

הרי אלו נאמנין לומר לגבי קודש לא נגענו, אבל לתרומה אין נאמנים [רש"י]. [8]

ב. ובירושלים עצמה נאמנין הקדרים על הקודש, על טהרת כלי חרס, אפילו גסין, וכל שכן דקין בשביל קודש, ויתבאר בגמרא. [9]

ובשעת הרגל נאמנים עמי הארץ אף על התרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: הגבאין שנכנסו לתוך הבית, נאמנין לומר לא נגענו:

ורמינהו ממשנה בטהרות: הגבאין שנכנסו לתוך הבית, הרי הבית כולו טמא! כל כלי הבית טמאין, שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים, ואילו במשנתנו שנינו שנאמנין הם לומר לא נגענו?!

ומשנינן: לא קשיא:

הא - המשנה בטהרות ששנינו: הבית כולו טמא - כגון דאיכא נכרי בהדייהו [יש נכרי עמהם], הואיל ויש להם אימה ממנו וממשמשין בכל הבית, כדמפרש ואזיל.

הא משנתנו ששנינו: נאמנין לומר לא נגענו - כגון דליכא נכרי בהדייהו.

דתנן: אם יש נכרי עמהן [עם הגבאים], הרי אלו נאמנין לומר לא נכנסנו כלל לבית, אבל אין נאמנין לומר: נכנסנו אבל לא נגענו. [10]

ומפרשינן: וכי איכא נכרי בהדייהו - מאי הוי [כשיש נכרי עמהן מדוע אין נאמנין]?

נחלקו בדבר רבי יוחנן ורבי אלעזר:

חד אמר: כי אימת נכרי עצמו עליהן, שמא יענישם בגוף או בממון.

וחד אמר: אימת מלכות עליהן, שמא ילשין עליהם הנכרי אצל המלכות לומר שהם חסים על נגישתם וממשכנים בבהלה, ולפיכך מחפשין יפה יפה ונוגעים בכל, [מאירי].

מאי בינייהו בין רבי יוחנן לרבי אלעזר?

איכא בינייהו כשהיה עמהן נכרי שאינו חשוב, שאין יראים ממנו עצמו אלא ממלשינותו.

שנינו במשנה: וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנין לומר לא נגענו:

ורמינהי ממשנה בטהרות:

הגנבים שנכנסו לתוך הבית, אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים.

הרי שמקום דריסתם הוא טמא, וכל שכן הכלים עצמן שגנבו והחזירו שהן טמאים?!

אמר רב פנחס משמיה דרבה: משנתנו עוסקת כשעשו הגנבים תשובה ומתוך כך החזירום, ולפיכך אינם משקרים.

דיקא נמי שמשנתנו עוסקת בגנבים שעשו תשובה, מדקתני: שהחזירו את הכלים. [11]

שמע מינה!

שנינו במשנה: ובירושלים נאמנין על הקודש:

תנא בברייתא: נאמנין על כלי חרס גסין [וכל שכן דקין] לקודש.

וכל כך למה, שהאמינום חכמים על הכלים הדקים אפילו חוץ לירושלים, ובירושלים עצמה האמינום אף על הגסין [רש"י]?

לפי שאין עושין כבשונות בירושלים.

שנינו במשנה: ובשעת הרגל [נאמנין] אף על התרומה: מנהני מילי?

אמר רבי יהושע בן לוי: מדאמר קרא בענין פילגש בגבעה: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים".

הכתוב עשאן כולם - בשעת אסיפה - חברים, ואף הרגל שעת אסיפה היא. [12]

מתניתין:

חבר הפותח את חביתו למכור יין בירושלים ברגל, וכן המתחיל בעיסתו [ככרו] למוכרו [רש"י ביצה יא] וכל הבא לקנות הרי הוא ממשמש בהם, ואף עמי הארץ ממשמשים בהם - על גב הרגל, בעבור מעלת הרגל, שכולם חברים בו [מלאכת שלמה].

רבי יהודה אומר: יגמור למכור!

רשאי הוא למכור את כל מה שנשאר, אפילו לחברים, ולכל אדם, גם לאחר הרגל [רש"י ביצה]. [13] וחכמים אומרים: לא יגמור לאחר הרגל. כי אף על פי שברגל הם טהורים, לא שטהרתם טהרה, אלא שברגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע. [14]

גמרא:

יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא, אקילעא על פתח ביתו דרבי יצחק נפחא.

פתח חד מהם ואמר נסתפק: לדעת חכמים הסוברים: לא יגמור לאחר הרגל - מהו שיניחנה לרגל אחר? [15]

אמר ליה אידך: והרי יד הכל ומכללם עמי הארץ ממשמשין בה ברגל, ואת אמרת יניחנה לרגל אחר?!

אמר ליה: אטו, וכי עד האידנא [עד עכשיו] כשהתירו לו למוכרו ברגל לאו יד הכל ממשמשין בה, ומכל מקום התרת, וכך יש לנו להתיר ברגל אחר?!

אמר ליה: הכי השתא, מהו הדמיון!? הרי אין הנדון דומה לראיה.

כי: בשלמא עד האידנא, ברגל כשהתרנו לו למוכרו, הטעם שהתרנוהו הוא משום שטומאת עם הארץ ברגל - רחמנא טהרה.

אלא השתא, הרי טמאה היא למפרע, וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא. [16] נימא כתנאי:

דתני חדא: יניחנה לרגל אחר.

ותניא אידך: לא יניחנה לרגל אחר.

מאי לאו, תנאי היא שנחלקו לפי דעת חכמים דמשנתנו הסוברים שלא יגמור, אם מכל מקום יכול להניחה לרגל הבא.

ודחינן: לא כאשר אתה סבור שאליבא דחכמים נחלקו התנאים, אלא:

הא דקתני: יניחנה לרגל אחר, רבי יהודה דמשנתנו היא.

והא דקתני לא יניחנה, רבנן דמשנתנו היא.

ותמהינן עלה: ותסברא! וכי סבור אתה שיתכן לומר כאשר אמרת, שהברייתא הסוברת יניחנה לרגל אחר, רבי יהודה היא?! והא רבי יהודה יגמור מיד לאחר הרגל קאמר, ואין צריך להניחה לרגל הבא?! [17]

אלא מפרשת הגמרא את הברייתות בהיפוך: הא דקתני לא יניחנה לרגל אחר, רבי יהודה היא, וכדמפרש ואזיל, שאין צריך להניחה לרגל הבא, אלא יכול לגמור מיד לאחר הרגל.

והא דקתני יניחנה לרגל אחר, רבנן היא.

ומאי "לא יניחנה" דקאמר רבי יהודה בברייתא, והרי אף מיד לאחר הרגל יגמור וכל שכן שאם רצה יניחנה לרגל אחר?

הכי קאמר: שאין צריך להניחה לאחר הרגל אלא יגמור מיד. [18]

מתניתין:

אף שברגל כולם חברים, אין הדברים אמורים אלא לגבי זה שברגל עצמו לא יחששו למגעם, אבל משעבר הרגל, הרי כל מה שנגעו בו עמי הארץ הכל טמא למפרע.

ולפיכך: משעבר הרגל, היו מעבירין על טהרת עזרה.

מעבירין את הכלים ממקומן, כדי להטבילן, ולטהר את העזרה מטומאת עם הארץ שנגעו בהם. [19]

ואם עבר הרגל ליום ששי [יצא הרגל ונכנס יום ששי], לא היו מעבירין ביום ששי על טהרת עזרה מפני כבוד השבת, שהיו הכהנים צריכים להתעסק איש בביתו לצורך השבת, ואין להם פנאי להעביר על טהרת העזרה, אלא היו מעבירין ביום ראשון. [20]

רבי יהודה אומר: אף לא היו מעבירין על טהרת עזרה ביום חמישי הסמוך לרגל מאחריו, מפני שאין הכהנים פנויין [כדמפרש בגמרא], והיו מעבירין ביום ראשון. [21]

גמרא:

תנא בברייתא לפרש מה ששנינו: אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין:

שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן.

טרודים הם ביום שלאחר הרגל להוציא את הדשן שנתערם על גבי המזבח מרוב קרבנות שהיו ישראל מביאין ברגלים. [22]

מתניתין:

כיצד מעבירין על טהרת עזרה?

מטבילין לאחר הרגל את הכלים שהיו במקדש.

ואילו את השולחן שאין יכולים להטבילו, מפני לחם הפנים שעליו, ואמרה תורה: לחם פנים לפני "תמיד" -

הערות

[1] כתב רש"י: קדר נכנס וחבר יוצא כל שכן הוא משניהם יוצאים שאינו נאמן, כי הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים, יחזור החבר הצריך ליקח, ויקח שם ממנו, וראה מה שכתב לפקפק על זה בטורי אבן.

[2] ראה ברש"ש שביאר למה לא מקשה הגמרא מיניה וביה על תחילת המשנה ששנינו: מן המודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס, ומשמע הא מודיעים עצמה אינו נאמן, ושוב קתני: מן המודיעים ולחוץ אין נאמן, ומשמע, הא מודיעים עצמה הרי זה נאמן, ראה שם ובתוספות יום טוב.

[3] כתב בטורי אבן: אינו מוכח לגמרי מתניתין כברייתא, ואין להוכיח כל החילוקים האלו מן המשנה, ולא אמר: אף אנן נמי תנינא, אלא דמוכח ממתניתין דבמודיעים עצמה יש חילוק בדינה לענין נאמנות עם הארץ, וראה עוד שם.

[4] במאירי כתב הטעם, הואיל ובתרומה אין שעת אכילתה עוברת, ובטורי אבן כתב הטעם משום דרק קודש נאכל בירושלים, והואיל ואין עושין כבשונות בירושלים התירו להם, מה שאין כן תרומה שנאכלת בכל מקום.

[5] ראה ביאור דברי ריש לקיש בהערה הבאה.

[6] כתב הטורי אבן: איני יודע מה ענין אפירקסותו למשקין, ולא מצאנו בשום דוכתא שמשקין קרואין כן? ! ועוד תמה: הרי תחילת דברי רבי יוחנן שאמר: אפילו מלאים היינו נמי שמלאים משקים של חול, כי אילו משקים של קודש הרי עם הארץ נאמן עליהם ומה חידוש יש שנאמן על הכדים אפילו מלאים, ולמה יחלוק על כך ריש לקיש ויאמר שאין נאמן כשהן מלאים; וכיון שכן, למה צריך להוסיף "אפילו אפיקרסותו לתוכו", הרי כבר שמענו זה מתחילת דבריו, וראה שם שהאריך בזה. ולפיכך הסכים בטורי אבן עם פירוש הערוך, ד"אפיקרסותו" הוא סוג של בגד, וקא משמע לן, דאף על גב דבגדי עם הארץ מדרס הן לפרושים וכפי שנתבאר במשנה לעיל יח ב, מכל מקום נאמן על הכלים. וכך הוא ביאור דברי רבי יוחנן: אפילו מלאין משקים של חול שאין נאמן עליהם, מכל מקום נאמן על הכלים, וביותר, אפילו אם יש בתוכו בגד שהוא טמא טומאת מדרס ובכחו לטמא את הכלי מן התורה [אילו היה טמא מדרס ממש, מה שאין כן במשקין שאין מטמאין כלים מן התורה אפילו כשהן טמאים] אפילו הכי נאמן עם הארץ. וראה שם שכתב שנאמן אף על הבגד עצמו.

[7] ורבינו חננאל פירש אף גבי גנבים שהנדון הוא לומר שלא נגעו בכלים אחרים זולתם.

[8] אבל שיטת התוספות שאף לתרומה נאמנים; ובטורי אבן תמה על רש"י מה סברא יש לחלק בין תרומה לקודש, ולמה יקילו בקודש החמור יותר מבתרומה? !

[9] משמעות דברי רש"י הוא, כי הקדרים בלבד נאמנים על כלי חרס שלהם, דומיא דנאמנות הקדרים על הכלים הדקים מן המודיעים ולפנים. ולפי זה אין המציעתא והסיפא בענין אחד: ובירושלים נאמנין על הקודש, לא קאי אלא על הקדרין; ובשעת הרגל על התרומה, קאי על כל עמי הארץ.

[10] כתב המאירי: ואם אמרו לא נכנסנו כלל נאמנין, שאין אדם עשוי לשקר כל כך, וכן שהם תרתי ספיקי [שמא נכנס ושמא נגע].

[11] רש"י לא פירש מה הדיוק מלשון המשנה. ולפי פירוש רבינו חננאל שהגנבים אומרים שלא נגעו בכלים אחרים זולתם, יש לפרש הדיוק, שאם לא עשו תשובה למה הזכירה משנתנו כלל שהחזירו את הכלים, כיון שאין הנידון על אותם כלים שהחזירו. וראה עוד בפירוש רבינו חננאל מה שכתב בכל ענין זה.

[12] הרמב"ם בפרק יא ממטמאי משכב ומושב כתב: מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל, וטעמו, דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתם שגזרו בעם הארץ, ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל, תוספות יום טוב. וברש"י ביצה יא כתב הטעם שהאמינו לעמי הארץ ברגלים, כדי שלא לביישן.

[13] וראה רש"י כאן בגמרא ד"ה טמאה היא, דאי לאו שהתירו לו למכור היה אסור למוכרה, שאין חבר מותר למכור דבר טמא, וראה בהערה בהמשך. והטעם, כי הוא מן הדברים שהתירו סופן משום תחילתן, שאם אתה אומר לא יגמור, אף הוא אינו מתחיל, ואין מזון מצוי לעולי רגלים. כך איתא בגמרא ביצה יא ב; וכך אמרו שם: אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וכו', ורחבה אמר רבי יהודה: אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל ואליבא דרבי יהודה דאמר יגמור. ומפרש שם בגמרא, דרחבה חידוש השמיענו, כי מהו דתימא טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן אליבא דרבי יהודה, ואף על גב דלא התחיל נמי, קא משמע לן: התירו סופן משום תחילתן, התחיל אין, לא התחיל לא. ובטורי אבן הקשה: האיך סלקא דעתין לומר דכטהרה שויוה רבנן, והרי רבי יהודה גופיה אמר במשנה לקמן שמטבילין את הכלים לאחר שעבר הרגל מפני מגע עם הארץ, הרי שאין מגע עם הארץ כטהרה? ! ותירץ בספר אור גדול [בגליון המשניות]: הוה אמינא רק לענין קודש הצריכום טבילה אבל לא לחולין, ראה שם.

[14] רש"י הוכיח כן, ממה שאמרו במשנה לקמן, שלאחר הרגל היו מטבילין את כל הכלים שהיו במקדש מפני עמי הארץ שנגעו בהם ברגל.

[15] לעיל כד ב וכה א, גבי תרומה שנאמן עליה בשעת הגיתות והבדים, מבואר, שאם הניחה עם הארץ בידו הרי הוא נאמן עליה לגת אחרת, ואם קיבלה החבר מידו נסתפקו בגמרא אם יניחנה בידו לגת הבאה. ובטורי אבן האריך כאן לבאר, אם יש דמיון בין הנידונים, ובביאור ספק הגמרא כאן, ראה שם, וכן במאירי חילק בין הנידונים.

[16] ביאר המאירי: כשעבר הרגל נטמאת מיד ממגע של מפרע, ומאחר שירדה לה שם טומאה אין רגל מפקיעה, שהרגל מונע את הטומאה שלא לירד באוכלין מכח מגע עם הארץ, אבל אינו מפקיע את הטומאה שירדה להם כבר. ולפי מה שהוכיח החזון איש [קכט לדף כד ב] מדברי הגמרא לעיל כה ב [לדעת הסובר: יניחנו לרגל אחר], שאפילו אם נגע עם הארץ בטהרות באמצע השנה הרי זה מניחו לרגל וטהור [שהרי אמרו שם על מי שירש מעם הארץ: "ויניחנו לרגל"], מתבארת פלוגתתם באופן זה: הסובר לא יניחנו לרגל אחר, מפני שהוא סובר: אין הרגל מתיר טומאה שכבר ירדה לו, ואף כשנגע עם הארץ בטהרות ברגל, כאילו ירדה לו טומאה אחר הרגל, וכמו שביאר המאירי. והסובר יניחנו לרגל אחר, מפני שהוא סובר: אפילו אם נגע עם הארץ לאחר הרגל הרי הרגל מטהרו, ולפיכך יניחנו לרגל אחר. ואולם בטורי אבן כאן מבואר, שאם נגע עם הארץ באמצע השנה בטהרות, לכולי עלמא לא פקעה טומאתו כשהגיע הרגל.

[17] כתב המאירי: זה שאמרו: מאי לאו הא דקתני יניחנה רבי יהודה, פירושה: שסבורין היו לומר, שמאחר שעלה לנו לדעת חכמים שאינו מניחה לרגל אחר, אף רבי יהודה דקאמר "יגמור" בהנחה לרגל אחר אמרה, אבל לא כשעבר הרגל מיד. וחכמים אמרו לא יגמור אף בהנחה לרגל אחר. ואם כן, שאלתנו היא גוף מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים. ואמר ליה: ותסברא, והא רבי יהודה "יגמור" קאמר, ו"יגמור" לאלתר משמע.

[18] מסקנת הגמרא לגירסת רש"י שאליבא דרבנן יניחנה לרגל אחר [ויש גירסאות אחרות במאירי, ולפיהם פסק שלא יניחנה לרגל אחר וכדעת הרמב"ם]. וכן נקטה הגמרא בפשיטות לעיל כה ב, שהיורש מעם הארץ באמצע השנה יניחנו לרגל.

[19] במאירי כתב שלש פירושים אחרים בלשון מעבירין: א. מכריזין ביניהם לטהר העזרה. מלשון "ויעבירו קול במחנה". ב. מניחין כל דבר אחר ועוסקין בכך מלשון "אין מעבירין על המצוות". ג. מקדימין מיד למלאכה זו מלשון "ויעבור את הכושי", שפירושו: הקדים אותו.

[20] ועשו חכמים את הימים שלאחר הרגל עד יום ראשון כרגל עצמו, ולכן יכולים היו להשתמש בכלים עד שיטבילום ביום ראשון, טורי אבן. ולמדנו מדבריו, דפשיטא ליה שבאותו זמן לא היו משתמשים בכלים החילופיים שהיו להם, כמבואר במשנה הבאה.

[21] לשון רש"י: אין מטבילין אותן אלא לאחר השבת, ומשמע, שבשבת לא היו מטבילין אותו. ותמה על זה בטורי אבן, כיון שאך משום שבות הוא שאסור להטביל כלי בשבת, והרי אין שבות במקדש? ! וראה שם מה שכתב בזה.

[22] תמה הטורי אבן: כיון שכן, אף בכל יום אחר שנסתיים בו הרגל היה לו לרבי יהודה לומר

או שניהן יוצאין — דינה כלחוץ ולא יקנה ממנו. שאם נכנסים — ימתינו עד שיכנסו ואז יקנו מהם, ואם יוצאים — הרי יכלו לעשות את העיסקה קודם, ומשלא עשו, שוב לא יעשו.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] דבר זה, שאפשר לדייק את הדברים מלשון המשנה. כיצד? הקדר שמכר את הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעים, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שנכנס לפנים מן המודיעים, הא [הרי] במודיעים גופה [עצמה] לא מהימן [אינו נאמן]. אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו: יצא — אינו נאמן, ומכאן אפשר לדייק: הא [הרי] מודיעים גופה [עצמה] — נאמן, ואם כן סתירה פנימית מצויה בדין זה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבדיל: כאן בקדר יוצא וחבר נכנס שאז נאמן, כאן בששניהן יוצאין או שניהן נכנסין, ועל פי זה מתיישבים דיוקי המשנה יחד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א תנא [שנה החכם]: נאמנין הכל לומר שהם טהורים, דווקא בכלי חרס הדקין (הקטנים) לקודש שאי אפשר בלעדם. אמר ריש לקיש: שיעורם של כלים קטנים והוא שניטלין בידו אחת ולא יותר מזה. ור' יוחנן אמר: לאו דווקא, אפילו שהם גדולים ואין ניטלין בידו אחת.

אמר ריש לקיש: לא שנו שנאמנים אלא כשהיו הכדים ריקנין, אבל היו הכדים מלאין — לא. ור' יוחנן אמר: אפילו היו הכדים מלאים, ואפילו אפיקרסותו (כנף בגדו) לתוכו של הכלי, אין חוששים לטומאה, שחכמים לא גזרו באלה. ואמר רבא: ומודה ר' יוחנן במשקין עצמן שהן טמאין, שאף שלא גזרו חכמים לטמא את הכדים, לא התירו גזירת טומאת המשקים. ואל תתמה שהדבר נראה כסתירה שהרי כבר אמרנו שיכול להיות מעין זה; לגין מלא משקין והוא כלי שהיה בתוך כד שהיה עליו צמיד פתיל באהל המת, והלכה היא שהלגין — טמאין טומאת שבעה, ומשקין טהורין.

ב משנה הגבאין (גובי מיסים מטעם המלכות) שהיו עמי הארץ שנכנסו לתוך הבית לגבות מס, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים שגנבו — נאמנין לומר: לא נגענו בשאר כלים שבבית, והם טהורים. ובירושלים נאמנין הכל על הקודש, כל ימות השנה ובשעת הרגל נאמנים אף על התרומה.

ג גמרא ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: הגבאין שנכנסו לתוך הבית — הבית כולו טמא! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] — דאיכא [שיש] גוי בהדייהו [איתם] שאז הם עושים חיפוש שלם בכל הבית כולו, ובודאי נגעו בכל דבר. הא [זה] — דליכא [שאין] גוי בהדייהו [איתם], שאז אם אמרו שלא נגעו בדבר — נאמנים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם יש גוי עמהן עם הגבאים — נאמנין לומר "לא נכנסנו", אבל אין נאמנים לומר "נכנסנו אבל לא נגענו".

לעצם הענין שואלים: וכי איכא [וכאשר יש] גוי בהדייהו [איתם] מאי הוי [מה יש] מדוע משתנה הדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: אימת גוי עליהן, שכיון שהוא גוי, ואיננו מישראל חוששים הם מפניו שמא יענישם, שמן הסתם הוא הממונה עליהם. וחד [ואחד מהם] אמר: אימת מלכות עליהן, שמא ימסור הגוי למלכות, והם מתייראים שלא לעשות חיפושם בשלימות. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה, אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] באופן שהיה זה גוי שאינו חשוב, שאז אין אימת הגוי עליהם, אבל עדיין יש אימת מלכות עליהם.

ד שנינו במשנה: וכן הגנבים שהחזירו את הכלים — נאמנים. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הגנבים שנכנסו לתוך הבית — אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים, ואינם נאמנים לומר: שם לא נגענו. אמר רב פנחס משמיה [משמו] של רב: במשנתנו מדובר כשעשו הגנבים תשובה ומשום כך הם נאמנים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני [ששנינו] שהחזירו את הכלים, משמע שהחזירו את הכלים בשעת תשובתם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ה שנינו: ובירושלים נאמנין על הקדש. תנא [שנה החכם]: נאמנין אף על כלי חרס הגסין (גדולים) לקדש, ולא רק הקטנים. וכל כך למה התירו חכמים, ולא גזרו בהם טומאה כמו בכל מקום אחר — לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, שתיקנו חכמים בגלל קדושת העיר ויופיה שלא יעשו בה כבשונות, ולכן בהכרח צריכים להביא כלי חרס מבחוץ, ולכך לא גזרו עליהם.

ו ועוד שנינו במשנה: ובשעת הרגל נאמנים אף על התרומה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שיש הבדל בין שעת הרגל לזמן אחר? אמר ר' יהושע בן לוי, שאמר קרא [הכתוב] בענין פלגש בגבעה: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ, יא), והרי זה בא ללמדנו שכאשר באים כל ישראל יחד לעיר אחת הכתוב עשאן כולן חברים, וכאן דורש "חברים" במובן — שומרי הלכה בדקדוק.

ז משנה הפותח את חביתו של יין, ומוכר ממנה לכל, וכן המתחיל בעיסתו ומוכר ממנה לכל על גב (אגב) הרגל, כלומר בתוך הרגל, שבו הכל נחשבים כטהורים, ר' יהודה אומר: כיון שבשעה שהתחיל למכור נחשב היה הדבר לטהור — יגמור אף לאחר הרגל, ומחשיבים הכל כטהור ואין חוששים למגע עם הארץ שהיה בינתים, וחכמים אומרים: לא יגמור.

ח גמרא יתיב [ישב] ר' אמי ור' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא [בחצירו] של ר' יצחק נפחא, פתח חד [אחד מהם] ואמר: מהו שיניחנה לרגל אחר? האם מותר להניח את החבית הזו עד רגל אחר ואז אפשר יהיה להשתמש בה כטהורה גם לדעת חכמים?

אמר ליה אידך [לו האחר]: הלא בינתיים יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת [ואתה אומר] יניחנה לרגל אחר?! אמר ליה [לו]: אטו [וכי] עד האידנא [עכשיו], כל ימות הרגל לאו [האם לא] יד הכל ממשמשין בה? והלא בימות הרגל התרת! אמר ליה [לו]: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא [נניח] עד האידנא [עכשיו] טומאת עם הארץ ברגל רחמנא [התורה] טהרה אותה ולכן אין חוששים לטומאתה, אלא השתא [עכשיו] טמאה היא שהרי חוששים כל השנה לטומאת עם הארץ.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהוא כמחלוקת תנאים] באותו ענין; דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: יניחנה לרגל אחר, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יניחנה לרגל אחר. מאי לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו עצמה?

ודוחים: לא, אפשר לומר הא דקתני [זה ששנה] יניחנה — דעת ר' יהודה היא, והא דקתני [וזה ששנה] לא יניחנה —דעת רבנן [חכמים] היא, האומרים לא יגמור. ומקשים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? הא [הרי] ר' יהודה יגמור קאמר [אמר] ואם מותר לו לגמור, למה לו להניחה לרגל אחר?! אלא כך צריך לומר: הא דקתני [זה ששנה] לא יניחנה — דעת ר' יהודה היא, והא דקתני [וזה ששנה] יניחנה — דעת רבנן [חכמים] היא. ומאי [ומה פירוש] לא יניחנה — הכוונה היא שאין צריך להניחה, שהרי לדעת ר' יהודה יכול לגומרה בטהרה גם עכשיו.

ט משנה משעבר הרגל — מעבירין על טהרת העזרה, שהיו מטהרים את כל הכלים שבעזרה מפני טומאת עמי הארץ שנגעו בהם בתוך הרגל. עבר הרגל ליום ששי — לא היו מעבירין מיד, מפני כבוד השבת, שהרי על הכהנים לעסוק בצרכי השבת, ולכן דוחים זאת לאחר השבת. ר' יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, לפי שאין הכהנים פנויין.

י גמרא תנא [שנה החכם] בתוספתא להסביר את דברי ר' יהודה: שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן, משום שבמשך החג היה מצטבר אפר ושומן (דשן) רב מאוד על גבי המזבח, ולא היו מסירים אותו כל ימות הרגל, והיו צריכים להסיר כמויות גדולות מאוד לאחר מכן, ולכן היו כולם עסוקים בכך במוצאי החג ולא היה להם פנאי לעסוק בדברים אחרים.

יא משנה כיצד מעבירין על טהרת העזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם לכהנים עמי הארץ ברגל: הזהרו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or both are leaving it, it is considered like outside the perimeter and the ḥaver may not acquire vessels from him. The reason is that if they are both entering the perimeter they can easily wait until they are inside and then conduct the transaction, and if they are both leaving they should have completed the deal beforehand, and the ḥaver may not make up for this lapse by doing so now.

Abaye said: We, too, learn this in the mishna. For it is taught there: A potter who was selling pots and entered within the Modi’im area is deemed credible, which indicates that the only reason he is deemed credible is that he is inside the Modi’im area, thus implying that in Modi’im itself he is not deemed credible. But now say the latter clause of the mishna: If he left he is not deemed credible, thus implying that in Modi’im itself he is deemed credible, which contradicts the previous inference. Rather, must one not conclude from the mishna the following distinction: Here, in the latter clause, it is referring to a potter who is leaving and a ḥaver who is entering, in which case he is deemed credible; and there, in the first clause, it is referring to a situation where they are both leaving or both entering, in which case he is not deemed credible. Consequently, both inferences from the mishna are upheld. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the case.

§ A tanna taught in the Tosefta (3:33): All people, including amei ha’aretz, are deemed credible with regard to purity from Modi’im and inward only with regard to small earthenware vessels, and they may be used for sacrificial food. Since these small vessels were needed by all, the Sages deemed the amei ha’aretz credible concerning them. The amora’im discussed the meaning of the term small vessels. Reish Lakish said: It is speaking of those vessels that can be picked up in one hand, but no larger. And Rabbi Yoḥanan said: Even if they cannot be picked up in one hand, they can still be called small vessels.

Reish Lakish said further: They taught in the baraita only that amei ha’aretz are deemed credible with regard to empty vessels, but if they are full of liquid they are not deemed credible. And Rabbi Yoḥanan said: Even if the jugs are full, and even if his garment [apikarsuto] is inside the vessel, the Sages were not concerned about impurity, as they did not apply their decree to such vessels at all. And Rava said: And Rabbi Yoḥanan concedes with regard to the liquids themselves in the vessel that they are impure, for although the Sages declared the vessels to be pure they did not waive the decree that liquids touched by amei ha’aretz are impure. And do not be perplexed by this apparent contradiction, for there is a similar halakha in a case of an earthenware pitcher full of liquid in a room with a corpse and the pitcher is tightly sealed with another earthenware vessel of an am ha’aretz, where the halakha is that the pitcher is impure with a seven-day impurity, while the liquids remain pure.

MISHNA: In the case of amei ha’aretz tax collectors who entered a house to collect items for a tax, and similarly thieves who returned the vessels they had stolen, they are deemed credible when they say: We did not touch the rest of the objects in the house, and those items remain pure. And in Jerusalem all people, even amei ha’aretz, are deemed credible with regard to sacrificial food throughout the year, and during a pilgrimage Festival they are deemed credible even with regard to teruma.

GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from a different mishna (Teharot 7:6): If amei ha’aretz tax collectors entered a house, the entire house is impure. The Gemara answers: It is not difficult, as that mishna is referring to a situation where there is a gentile with them, in which case they conduct a thorough search in the whole house, and certainly will have touched everything; whereas this mishna deals with a case when there is no gentile with them, and their claim not to have touched anything is therefore accepted. As we learned in a mishna (Teharot 7:6): If there is a gentile with the tax collectors, they are deemed credible if they were to say: We did not enter the house at all; but they are not deemed credible if they were to say: We entered the house but did not touch its vessels.

The Gemara raises a question: And when there is a gentile with them, what of it? Why does this affect the halakha? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disputed this issue. One said: The fear of the gentile, who is their senior, is upon them, for they are afraid he might punish them. And one said: The fear of the kingdom, i.e., the government, is upon them, as the gentile might report them to the authorities if they do not carry out a thorough search. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara responds: The practical difference between them is the case of a gentile who is not important, i.e., he does not have senior authority. In that case they are not afraid of him personally, but there is still concern that he might report them to the government authorities.

§ It is taught in the mishna: And similarly thieves who returned vessels are deemed credible. And the Gemara raises a contradiction from the following mishna (Teharot 7:6): Concerning the thieves who entered a house, only the place where the feet of the thieves had trodden is impure. The implication is that all the vessels of the section of the house where they had entered are impure, and they are not deemed credible if they say that they did not touch a particular item. Rav Pinḥas said in the name of Rav: The mishna here is referring to a case where the thieves repented, which is why they are deemed credible, whereas the mishna in Teharot is referring to a case in which the thieves did not repent. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches: Thieves who returned vessels, which indicates that they repented and made restoration willingly. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the case.

§ The mishna teaches: And in Jerusalem all people are deemed credible with regard to sacrificial food. A tanna taught in a baraita: They are deemed credible even with regard to large earthenware vessels for sacrificial food, and not only small ones. And why did the Sages exhibit so much leniency, waiving their regular decrees of impurity within Jerusalem for large vessels and all the way to Modi’im for small vessels? Because there is a principle that potters’ kilns may not be made in Jerusalem, in order to preserve the quality of the air in the city. It is therefore necessary to bring in earthenware vessels from outside the city, and consequently the Sages were lenient concerning such utensils.

§ It was taught in the mishna: And during a pilgrimage Festival they are deemed credible even with regard to teruma. The Gemara poses a question: From where are these matters derived, i.e., that there is a difference between Festival days and other periods? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The verse states concerning the incident of the concubine in Gibeah: “And all the men of Israel gathered to the city, like one man, united [ḥaverim]” (Judges 20:11). This verse is interpreted to teach that whenever the entire people of Israel gathers together in a single place, the Torah makes, i.e., considers, all of them ḥaverim. The final word of the phrase, ḥaverim, is a reference to the members of a group dedicated to scrupulous observance of mitzvot, as the term is used by the Sages.

MISHNA: In the case of one who opens his barrel of wine for public sale, and similarly one who starts selling his dough during the time of the pilgrimage Festival, and these items perforce come into contact with amei ha’aretz, Rabbi Yehuda says: Since the food was pure, despite its contact with amei ha’aretz, when he began selling it, he may finish selling it in a state of purity even after the Festival, and there is no concern about the contact that has been made by amei ha’aretz during the Festival. But the Rabbis say: He may not finish selling it.

GEMARA: Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa were once sitting in the courtyard of Rabbi Yitzḥak Nappaḥa. One of them opened the discussion and said: What is the halakha with regard to the possibility of him leaving his wine for another, subsequent pilgrimage Festival and continuing to sell it at that point? Although according to the Rabbis one may not continue selling it once the Festival has concluded, may he leave the barrel aside until the next Festival, at which point it would once again be able to be sold in purity?

The other Sage said to him: Everyone’s hand has touched it, and yet you are saying that perhaps he may leave it for another pilgrimage Festival and then sell it in purity? How could such a possibility even be considered? He said back to him: Is that to say that until now, throughout the Festival, everyone’s hand was not touching it? It was permitted during the Festival despite the fact that everyone was touching it; apparently, their touching did not render it impure at all. He said to him: How can these cases be compared? Granted, until now, the Merciful One declares pure the impurity of the am ha’aretz during the Festival, and consequently his impurity is disregarded, but now that the Festival has passed, the touch of an am ha’aretz is once again considered impure.

The Gemara suggests: Let us say this dispute between amora’im is parallel to a dispute between tanna’im. For it is taught in one baraita: He may leave it for another pilgrimage Festival and then continue to sell it. And it was taught in a different baraita: He may not leave it for another Festival. What, is it not so that this very issue is a dispute between these two tanna’im, the authors of these two baraitot?

The Gemara rejects this suggestion: No, it is possible that this baraita, which teaches that he may leave it, follows the opinion, cited in the mishna, of Rabbi Yehuda, who allows the wine seller to finish selling his wine after the Festival, whereas that baraita, which teaches that he may not leave it, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who prohibit him to finish it. The Gemara questions this conclusion: And how can you understand it that way? Didn’t Rabbi Yehuda say he may finish it after the Festival? Consequently, there would be no need for him to leave it for another Festival. Rather, say as follows: This baraita, which teaches that he may not leave it, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, whereas that baraita, which teaches that he may leave it, is in accordance with the opinion of the Rabbis. And what is the meaning of the statement: He may not leave it for another Festival? It means that he has no need to leave it for another Festival, as Rabbi Yehuda maintains he can finish selling it in purity immediately.

MISHNA: Once the pilgrimage Festival has passed by, the priests pass all the vessels of the Temple courtyard through a process of purification, since they were touched by am ha’aretz priests during the Festival. If the Festival passed by into a Friday, i.e., if the Festival ended on Thursday night, they would not pass the vessels through the purification process on that day, due to the honor of Shabbat, in order to give the priests time to prepare the requirements of Shabbat. Rabbi Yehuda says: They do not even purify them on Thursday, in the event that the Festival ended on Wednesday night, because the priests are not free to do so.

GEMARA: A tanna taught in a baraita, in explanation of Rabbi Yehuda’s words: The priests do not purify the vessels of the Temple courtyard on Thursday, as the priests are not free from removing the ashes. During the Festival days a large quantity of ash would accumulate on the altar, due to the large number of offerings brought at that time. Because they would not remove the ashes on the Festival itself, they would have to remove a very large amount afterward. Consequently, all the priests were kept busy with this task upon the conclusion of the Festival, which did not leave them with enough time to deal with other matters.

MISHNA: How do they pass all the vessels of the Temple courtyard through a process of purification? They immerse the vessels that were in the Temple. And they say to the am ha’aretz priests who served in the Temple during the Festival: Be careful

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא נאמנין על כלי חרס הדקין לקדש אמר ר"ל והוא שניטלין בידו אחת וריקנין אבל מליאין לא כלומר אינם נאמנים ור' יוחנן אמר אע"פ שאינן ניטלין בידו אחת ובין מליאין ובין ריקנין ואפי' אפיקרסתו לתוכן נאמנין אמר רבה אע"ג דר"ל אמר אין נאמנין על כלי חרס מליאין [מודה] היה במשקין עצמן שהן טהורין ואל תתמה שהרי לגין טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין. קודם לגיתות שבעים יום נאמן אמר אביי ש"מ דיטרח אריסא מקמי הגתות אגולפי שבעים יום:

מתני' הגבאים שנכנסו לתוך הבית נאמנים לומר לא נגענו.

אוקימנא בדאיכא נכרי בהדייהו כדתנן אם יש נכרי נאמן לומר נכנסנו אבל לא נגענו מ"ט ר' יוחנן ור' אלעזר חד א' אימת נכרי עליהן וחד אמר אימת מלכות עליהן.

מאי בינייהו איכא בינייהו נכרי שאינו חשוב דלית להו אימה. והא דתנינן הגבאין שנכנסו לתוך הבית כולו טמא אוקימנא בדליכא נכרי בהדייהו. דכיון דלית אימתה דחד עלייהו נגעו בכל כלים שבבית.

וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנים לומר לא נגענו פי' לא נגעו זולתם. דווקא שהחזירו הא לא החזירו כל הבית טמא ומקשינן עלה כל הבית טמא ורמינהו הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי גנבים הנה אע"פ שלא החזירו הכלים הבית טהור כלומר אינו טמא. ופריק רב פנחס בגנבים שבאו לגנוב ועשו תשובה ולא גנבו כלום. ואמרינ' כשם שלא גנבו לא נגעו ואין טמא אלא מקום מגע רגליהם ודאי דאי אפשר לעבור אא"כ נגעו ומשום שעשו תשובה אין אנו מחזיקין אותם בזה הדרך וכן נמי גנבים השנוים במשנתנו אינן נאמנים אלא אם עשו תשובה אבל אם לא עשו תשובה בין אלו ובין אלו הבית כולו טמא. דחיישינן דלמא עברי עלייהו ונגעו בהן כדי לגנבן ונטרדו או לקחו טובים מהן והניחו אלו שלא יכלו לעמסן כולן כאחת. ואמרינן דיקא נמי דקתני במתניתין שהחזירו את הכלים ש"מ כשעשו תשובה ש"מ:

ובירושלים נאמנים על הקדש תנא נאמנין על כלי חרס הגסין בירושלים. לפי שאין עושין כבשונות בירושלים ומשום הכי מזדהרי ומנטרי להון לפיכך לא גזרו בהו טומאה מספק.

ובשעת הרגל נאמנין אף על התרומה מנא הני מילי אריב"ל דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל העירה כאיש אחד חברים הכתוב עשה לכל ישראל בשעת אסיפתן כאחד אפי' את עמי הארץ עשה אותן חברים:

מתני' הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו ברגל פי' כדי למכור ונשאר לו אחר הרגל ר' יהודה אומר יגמור וחכ"א לא יגמור ומיבעיא לן אליבא דחכמים דאמרי לא יגמור מהו שיניחנה לרגל אחר ודחינן יד הכל ממשמשין בה כלומר נגעו בה עמי הארץ ויניחנה לרגל אחר וא"ת אי הכי ברגל עצמו היאך שותין אותה שאני זה הרגל עצמו דהא טומאת עם הארץ ברגל ההיא רחמנא טהריה הא השתא טמאה היא ואתינן לאוקומה כתנאי ודחינן לה ואסיקנא ההיא תנא דתני יניחנה לרגל אחר לרבנן היא והא דתני לא יניחנה לר' יהודה היא ומאי לא יניחנה כלומר אין צריך להניחה אלא יגמור וישתה את כולה:
ירושלמי ר' חנניה בשם ר' יוחנן התירו סופן משום תחילתן שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא אינו פותח ונמצא ממעט בשמחת הרגל:

כלי חרס הדקים שאמרו במשנה שנאמנים עליהם מן המודיעים ולפנים אפי' אין ניטלין בידו אחת הם קרואים דקים הואיל וראויין לבשל בהם הקרבנות:

כלים אלו שעמי הארץ נאמנין עליהם אפי' היו בתוכן משקין טמאין או אוכלין טמאין או אפי' בגדיו שהם מדרס הכלים טהורים לקדש ואל תתמה שהרי פרשנו למעלה שהלגין טמא טומאת ז' ומשקין שבתוכו טהורין על דרך זה ג"כ הכלים טהורין ומה שבתוכו טמא:

המשנה הרביעית הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבי' שהחזירו את הכלים נאמני' לומ' לא נגענו ובירושלם נאמני' על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה אמר הר"מ פי' שהחזירו ענינו שעשו תשובה והחזירו מעצמן ולפיכך נאמנין ואמרו ובירושלם נאמני' על הקדש רוצה בו כלי חרס הגדולים כגון הצלוחיות הגדולות והקדרות נאמנין עמי הארץ עליהם שהן טהורות לקדש לפי שלא היה אפשר להיות בירושלם כבשן לשרוף בו כלי חרס ולפיכך היו חסין עליהם ולא היו מטמאי' אותם ועוד הקלו בהן לפי שהיו מועטות והעקר אצלנו כל ישראל חברים ברגל כמו שהזכרתי לך כמה פעמים ולפיכך נאמנין אף על התרומה:

אמר המאירי הגבאים שנכנסו וכו' כונת המשנה כשלפניה לבאר מעלה שלישית שיש לתרומה על הקדש והתחיל בה בענין החלק השלישי ואמ' שהגבאים ר"ל גבאי המלך ישראלי' והם עמי ארץ שגובים מסים וארנוניות בשליחות מלך גוי מיד ישראל חבריהם ונכנסו לתוך הבית של ישראל חבר למשכן נאמנים לומר לא נגענו אלא בכלים אלו שנטלנו ושאר הכלים טהורין לקדש אבל לא לתרומה וכן הגנבים שגנבו את הכלים והחזירום נאמנין לומר לא נגענו במקום המטמאם כגון שהיו כלי חרש ומעידים על עצמם שלא הכניסו ידיהם באוירם נאמנין לקדש אבל לא לתרומה שאין צרכה מרבה לכלי' כמו שביארנו ופי' בגמ' דדוקא שהחזירום מחמת תשובה שאין משקרים אבל החזירום מחמת יראה אין נאמנין ובירושלם נאמנין על הקדש וכו' דבר זה מוסב על משנה שלפניה ובכלים הגסים שלא אמרו שבכלים הגסים אין נאמנים אלא חוץ לירושלם אף מן המודיעים ולפנים הא בירושלם עצמה נאמנין שמ"מ צריכין הם לכלי היין שבמקדש ולחבורות של אוכלי שלמים כמו שפרשנו למעלה ובשעת הרגל אף על התרומה שטומאת עם הארץ ברגל טהרה היא וי"מ אותה על משנה זו של גבאים ולענין מה שאמרו עליה בגמ' שלא אמרן נאמנין אלא בשאין גוי לשם הא יש עמו גוי אין נאמנין דאימת מלכות עליהם ומחפשין יפה יפה ונוגעים בכל הכלים ואמ' על זה שבירושלם אפי' יש עמהם גוי נאמנין ואפי' בגסים מפני שאין עושין כבשונות בירושלים הקלו בה:

זהו ביאור המשנה ומה שנאמר עליה בגמרא כך הוא:

מה שביארנו במשנה שהגבאים נאמני' לומ' לא נגענו דוקא בשאין גוי בא עמהם אבל אם גוי בא עמהם אין נאמנין מתוך שהם מתיראים שילשינם הגוי למלך לומ' שהם חסים על נגישתם ממשכנים בבהלה ונוגעין בכל ומאחר שמחמת מלשינות אתה בא לומ' כן אף בגוי שאינו חשוב אתה אומר כן שאע"פ שאינו מתירא מן הגוי מחמת עצמו לרדותו אם אינו ממשכן יפה מתירא הוא מן המלכות שמא ילשינהו הגוי על הדרך שביארנו ואם אמרו לא נכנסנו כלל נאמנין שאין אדם עשוי לשקר כל כך וכן שהם תרתי ספיקי וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שלא נתבררו לנו ולשונם בזה גבאי מלכות שנכנסו לתוך הבית למשכן כל מה שבבית טמא ואם יש עמהם גוי נאמנין לומ' לא נגענו שאימת הגוי עליהם במד"א שיש שם עדים שנכנסו או שהיה המשכון בידם אבל אם אמרו הם מעצמם נכנסנו ולא נגענו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ודרך זה מצאוה בתלמוד המערב והוא כנגד שיטת התלמוד שלנו ונסחו של תלמוד המערב הגבאין וכו' נאמנים לומר לא נגענו וכו' תמן תני הגבאי' שנכנסו לבית כל הבית טמא ואם יש עמהן גוי נאמני' לומר נכנסנו אבל לא נגענו בשיש עדי' יודעים:

הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום דריסת רגליהם מתוך אימתן אין נוגעי' אלא במזדמן הא מקום דריסתן טמא ואין נאמני' לומר לא נגענו אלא אם כן החזירום מחמת התשובה כמו שביארנו במשנה:

זה שכתבנו שאין עושין כבשונות בירושלם פירושו לא של סיד ולא של קדרות ושאר כלי חרש שמתוך שעשן הכבשן מרבה הרוח באה ונוצחת בו עד העזרה ונמצאו תימורת עשן ותימורת הקטורת מתערבים זה בזה אבל תנורים אין עשנם מרבה ואין לחוש בו לכך:

המשנה החמישית הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתן על גב הרגל ר' יהודה אומר יגמור וחכ"א לא יגמור משעבר הרגל היו מעבירי' על טהרת העזרה עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירי' מפני כבוד השבת ר' יהודה אומ' אף לא ביום חמשי שאין הכהני' פנויים אמר הר"מ פי' כבר ביארתי לך כי כל ישראל חברים ברגל ונתנו עם הארץ כתלמיד חכם ברגל וכשנתערב היד בחבית ועיסה ברגל ר' יהודה אומ' כיון שנתת טומאת עם הארץ טהרה ברגל הרי הוא כאלו לא נגע בה עם הארץ לעולם וגומר לשתותה אחר הרגל כאלו היא טהורה ויעשה כל מה שיעשה אדם בדבר טהור וחכמי' אומ' כי כל מה שעשו אינו אלא ברגל בלבד ומאמ' ר' יהודה אף לא יום חמשי ר"ל אם עבר הרגל ברביעי לא היו מעבירין בחמשי לפי שהיו טרודין בדשון המזבח ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה החמשית והוא מענין החלק השלישי שכבר הוחל ביאורו במשנה שלפני זו ואמר הפותח את חביתו וכו' ממשנה זו ואילך לא דברו במעלות טומאה וקדש אלא מתוך שפירש במשנה שלפניה שטומאת עם הארץ ברגל בטהרה היא נדונת ושכל ישראל חברים הם ברגל וכלי' שלהם ואוכלין ומשקין שלהם טהורין שהכל מטהרין עצמן ברגל וידוע שאחר הרגל חזרו לטומאתן ביאר עכשו על חבר הפותח חביתו של יין למכרה בירושלם לרגל וכן שהתחיל בעסתו למכרה על יד הרגל וידוע שאף עמי הארץ שבאו לרגל באים ליקח וממשמשין ונוגעין בכלי היין ולא הספיק לגמור במכירת כל יין שבחבית ועבר הרגל ר' יהודה אומר יגמור כלו' יזהר מכאן ואילך מטומאת עם הארץ וימכרנו בטהרה אף לחברים שאין מטמאין אותו עכשו מחמת מגע שנגעו בו למפרע שאם אתה אומר שלא יגמור אף הוא אינו מתחיל אם אינו יודע שיספיק לגמור ונמצא מזון מתמעט לעולי רגלים וחכמים אומרים לא יגמור למכרו לחברים ואע"פ שמכאן ואילך הוא נזהר במגען של עמי הארץ שעכשו אנו מטמאין אותו מכח מגע שנגעו בו ברגל ואע"פ שלא טמאום באותה שעה וכמו שאמרו במשנה הסמוכה לזו שכשעבר הרגל היו מטבילין כל כלים שבעזרה והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ובגמ' נאמר עליה שאי אפשר לו להניחה עד רגל אחר שימכרנה בחזקת טהרה לחברים על הדרך שאמרו בתרומה שמניחה לגת הבאה שהתרומה מתוך שלא הותרה לכל מיחדין לה מקום ופורשין הימנה ואין טומאה מצויה בה אבל חבית זו של חולין יד הכל ממשמשין בה ברגל וכשעבר הרגל נטמאת מיד ממגע של מפרע ומאחר שירדה לה שם טומאה אין רגל מפקיעה שהרגל מונע את הטומאה שלא לירד באוכלין מכח מגע עם הארץ אבל אינו מפקיע את הטומאה שירדה להם כבר:

ולענין ביאור זה שאמרו תנא חדא יניחנה ותני חדא לא יניחנה מאי לאו הא דקתני יניחנה ר' יהודה וכו' פירושה שסבורין היו לומר שמאחר שעלה לנו לדעת חכמים שאינו מניחה לרגל אחר אף ר' יהודה דקאמר יגמור בהנחה לרגל אחר אמרה אבל לא כשעבר הרגל מיד וחכמים אמרו לא יגמור אף בהנחה לרגל אחר וא"כ שאלתנו היא גוף מחלקתם של ר' יהודה וחכמים ואמר ליה ותסברא וכו' והא ר' יהודה יגמור קאמר ויגמור לאלתר משמע אלא תרויהו ר' יהודה והא דקתני יניחנה עצה בעלמא היא כדי שיקפצו בה לוקחים והא דקתני לא יניחנה פירושו שאינו צריך להניחה ולרבנן מיהא אף בהנחה לא וכמו שפרשנו ופסקנו ומ"מ יש גורסין הא דאמ' יניחנה רבנן וא"כ לרבנן בהנחה לרגל אחר רשאי למכור וכנגד מה שפסקנו אלא שגדולי המחברים פסקוה כדברינו ואף לענין ביאור משנתנו יש שפרשוה בעם הארץ הפותח חביתו ואינו כן שהרי אף הוא אינו נשמע לנו עד שאמר עליה לא יגמור ואם לאסור ללוקחים היה לו לומר לא יקחו ועוד שהרי בראשון של י"ט מנאוה בכלל אותם שהתירו סופן משום תחלתן ולדעת ר' יהודה ואם בעם הארץ אף הוא אינו נמנע בכך עד שנאמ' אי לא שרית ליה אתי לאימנועי אלא בחבר היא שנויה על הדרך שכתבנו:

המשנה הששית עבר הרגל וכו' וכונתה לבאר מה שכיון לבאר בשלפניה והוא שאחר הרגל היו מטמאין את הכל מכח מגע שנגעו ברגל ומפני זה אמרו שאחר שעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה כלו' שמכריזין ביניהם לטהר העזרה מלשון ויעבירו קול וי"מ מעבירין שמניחין כל דבר אחר ועוסקין בכך מלשון אין מעבירין על המצות וי"מ מקדימין כלומר שמקדימין מיד למלאכה זו מלשון עובר לעשיתן [ואני אומר מלשון ויעבור את הכושי הקדים]:

עבר הרגל ביום ששי כלו' שי"ט אחרון היה ביום חמשי לא היו מעבירים מפני כבוד שבת שיהיו כהנים משתדלין בצרכי ביתם לשבת ר' יוסי אומר אף לא ליום החמשי כלו' אם יו"ט אחרון ברביעי לפי שאין הכהנים פנאין ופי' בגמ' שטרודים הם להוציא את הדשן שנתקבץ במזבח כל ימות הרגל שלא היו מדשנין ברגל כמו שאמרו במס' תמיד הרגלים לא היו מדשנין מפני שנוי הוא למזבח ונמצא שיום חמשי טרידי' בדשן וששי בשבת:

כיצד מעבירין וכו' בא לפרש טהרה זו מה היא שלא תטעה לומר שעזרה עצמה צריכה טהרה אלא שמטבילין כל הכלים שבמקדש ואומרין להם הזהרו שלא תגעו בשלחן כלו' שכל ימות הרגל היו מכריזין להמון הזהרו שלא תגעו בשלחן שאי אפשר להטבילו מפני שאסור לסלקו ממקומו שהרי כתוב בו לפני תמיד כלו' שלא תזוז משם וי"מ שאחר הרגל מזהירין את הכהנים שלא לסלק את השלחן כדי להטבילו שאסור הוא להזיזו ממקומו והכל אמת:

זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנין לומר לא נגענו פירוש המורה וכן הגנבים שגנבו כלי חרש והחזירום נאמנין לומר לא נגענו לתוכן וקשיא לי טובא דהא עמי הארץ בחזקת זבין הן כדאמרן לעיל דצינורא דידהו מטמאה וא"כ אע"פ שלא נגע באוירו היא מטמא במשא ואע"פ שהיה מוקף צמיד פתיל כדין זב והכי תנן בפירוש בפ"ג דמסכת טהרות שעם הארץ מטמא משכבות ומושבות וכלי חרש המוקפין צמיד פתיל ונ"ל לפרש דהאי דקתני נאמנין לומר לא נגענו לאו אכלים שהחזירו קתני שהרי הם נגעום ונשאוום אלא אשאר כלי הבית קתני שהם נאמנין לומר לא נגענו בשאר כלים כ"א באלה שנגבו והאי דקתני שהחזירהו לומר שנודע הגנב והעיד כי לא נגעתי שאם לא הודע הגנב מי יעיד לומר לא נגענו ומקהש ממאי דתנן הגנבין שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים אלמא מקום דריסת רגליהם בחזקת טומאה הוא שנגעו בכלים וכיון דהוא בחזקת טומאה היאך אנו מאמינין אותן לומר לא נגענו וכי נאמן עם הארץ במה שהוא חשוב ומשני רב פפאב בשעשה תשובה ודייקא נמי דקתני שהחזירהו פירוש דאי משום הכי קתני שהחזירו לומר שנודע הגנב הו"ל למיתני הגנבים שנמצאו נאמנין לומר לא נגענו א"ו מדקתני שהחזירו ש"מ שעשו תשובה והחזירו מאליהן וכיון שעשו תשובה נאמנין הן בתוך תשובתן לומר לא נגענו בשאר הכלים ואע"פ שאין עם הארץ נאמן אל אשעשו תשובה נאמנין:

ובירושלים נאמנין על הקודש פירש המורה במשנה בגמרא מפרש לה ומשמע מפירושו דמאי דאמרינן בגמרא תנאי נאמנין על כלי חרס הגנסין לקודש בירושלים פירוש אדמתני' הוא וכך ראיתי שפירשו שאר מפרשים דהאי תנאי אתא לפרושי מתנ'י וכך פירש נמי רבי' יצחק בו"ר מלכי צדק זצוק"ל וקשיא לי דאי מתני' אכלי חרס קיימא אמאי אפסיק ותנא הגבאין והגנבין והדר תני ובירושלים נאמנין על הקדש ברישא דתנא מן המודיעים ולפנים נאמנין על כ"ח ותנ' דנאמנים על כ"ח הדקין אבל לא על הגסין התם הול"ל למיתני ובירושלים נאנמין על הקודש אפילו על ככ"ח הגסין ומשום הכי נראה לי לפרש דהאי דתנא ובירושלים נאמנין על הקגש אכל עמי הארץ קאי וה"ק הגבאין עמי הארץ וכן הגנבים נאמנים לומר לא נגענו כדפרישנא להו ובירושלים נאמני' עמי הארץ על הקדש שאם נגעו בקדש טהור הוא ודוקא על הקודש אבל לא על התרומה שאם נגעו בתרומה פסולה ובשעת הרגל נאמנין אף על התרומה מפני שהן חברים ברגל ואי קשיא הרי גם ביהודא נאמנין על הקודש ואמאי תני בירושלים בלחוד תשובה מאי דנאמנין ביהודה על הקודש דוקא על קודש דידהו אבל אם נגעו בקודש דחבר פסולוהו דהשתא בגדיהן מדרס לפרושין כ"ש לקודש אבל בירושלים אע"פ שנגעו בקודש דאחרים הן נאמנין לומר טהורין אנחנו וטבלנון שהרי כמה נהנין עמי הארץ עולין במשמרתן ועושין עבודה ונוגעי בקדשים הלכך כל עמי הארץ בחזקת טהרה הן לגבי קדש והאי דאמרי' תנא נאמנין על כ"ח הגסין לקודש בירושלים מילתא באנפי נפשה האי ומשום דתנן שמגע ע"ה בקדש בירושלים אפילו לקודש דמן המודיעות ולפנים אינן נאמנין אלא על כלי חרס הדקין ובירושלים הן נאמנין אף על הגסין:

לרבנן דאמרי לא יגמור מהו שיניחנא לרגל אחר פי' דודאי ע"ה אע"פ שכל פירותיו הן בחזקת טומאה כל ימות השנה ברגל כטהורים שוויידנו רבנן ואם הניח ע"ה פירות שנשארו לו אחר הרגל לרגל אחר טהורין הן אלא בחבר קמבעיא לן שי שלהחמיר על הדבר שלא יוציא מתחת ידו דבר טמא ואמר לי' יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת יניחנה לרגל אחר פי' פשיטא ודאי שאסור להניחה לרגל אחר שהרי יד הכל ממשמשו בה ויטמאוה ואסור לחבר למכור דבר טמא אמר לו אידך אטו עד האידנא לאו יד הכל ממשמשין בה פי' והאיך התרתה לו למכור בתוך הרגל ומה לי למכור בתוך הרגל מה לי לרגל אחר א"ל הכי השתא כו' פירוש בתוך הרגל טומאת ע"ה כטהרה שוינהו רבנן אלא אחר הרגל איגלאי מילתא למפרע דטמאה הות ושוב אסור לחבר למוכר אפ'י ברגל הבא:

משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה פי' המורה מעבירין את הכלים ממקומן להטבילן ולטהר את העזרה ואינו י"ל דמה העברה שיייך בכלים הרי המזבחות לא היו מקבלין טומאה ובשוליחן לא יהיו נוגעים וי"א גם במנורה וכלי עזרה שמשתמשין בהן מה מקום קבוע יש להן עד שאתה אומר מעבירין אותו ממקומו ונ"ל מעבירין הוא לשון הכרזה כמו ויעבירו קול במחנה שהיו מכריזין שכל הכהנים יהיו זהירים לטהר כלי העזרה:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

ובשעת הרגל אף על התרומה כו' כאיש אחד חברים כו'. ובירושלמי יליף מדכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו עיר שהוא עושה כל ישראל חברים ופריך מעתה בשאר ימות השנה נמי ומשני לבד בשעה ששם עלו שבטים הוא דכתיב ולדרש תלמודנו לא יתיישב מעתה אפילו בשאר ימות השנה נמי כו':

[רש"י ד"ה וכן שניהם יוצאין. וכ"ש קדר נכנס וחבר יוצא כו'. לכאורה אין זה כ"ש דמשניהם נכנסין אין ללמוד דהכא טריחא ליה מלתא לחזור. ומשניהם יוצאין אין ללמוד דהתם ה"ל ליקח ממנו בהיותם בפנים] :

שם רש"י ד"ה ואל תתמה. שהרי שמענו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה נאמנין לומר. אחומר בקדש מבתרומה כו'. כצ"ל ועי' תוי"ט:

הפותח את חביתו וכו' רבי יהודה אומר יגמור וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ע' בס"ד ע"ש באורך:

תוס' ד"ה סלוקו כסדורו וכו' חום כיום הלקחו לאו דוקא וכו' ע"ש במחילה מכבוד רבותנו הצרפתים הכל היה דרך נס ואם נשמר חומו משבת לשבת כ"ש שנשמר חומו מע"ש למחר ביום שבת לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

תוס' ד"ה שאני שלחן וכו' אך צ"ע האי קרא דמזבח שלש אמות במאי מתוקם וכו' וקשה הא שפיר מתוקם כדמתרגם יונתן כדלעיל דהיינו בשלחן שאצל המזבח. גיליון. לקוטי ר"ב כ"י:

(כו א משנה רש"י) ד"ה נאמנין וכו' שנינו בתוספתא וכו' ואין נאמנין על טהרת תרומה וכו'.—כן הנוסח בתוספתא שלפנינו [פ"ג הכ"ט]; אבל מן התוס' (ד"ה הגבאין) נראה שהיה להם נוסח אחר בתוספתא "נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה". ומה שהעתיקו עוד ברש"י ותוס' "ולא אפר חטאת אפי' עשו תשובה" חסר לפנינו בתוספתא.

(שם) ד"ה על כלי וכו' תניא בירושלמי וכו'.—וכ"ה בתוס' ד"ה ובירושלים וט"ס הוא, וצ"ל "בירושלים" (וכן העתיק בכ"מ פי"א ה"ה ממטמאי משכב ומושב), והוא בתוספתא פ"ג ל"ד.

וכן שניהם יוצאין. הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח (וממנו) לא יקח עוד וכ''ש קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח: תנא נאמנין על כלי חרס הדקין לקדש. הא דתנן מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס בכלי חרס הדקין אמרו שא''א בלא הם כדפרשינן לעיל אבל גסין כגון חבית ליין אין נאמנין אלא בתוך ירושלים כדלקמן ואני לא כך שמעתי ולבי מגמגם על שמועתי ששמעתי כשפיהן צר שאין אצבעו נכנס לתוכו וסופינו שאנו מטהרין אותם אפילו מליאים משקין טמאין: ואפי' אפיקרסותו בתוכו. אפי' מלאין משקין שלו שאינן של קדש: ואל תתמה. שכל דברי חכמי' כך הן שהרי שמעתי אצל כלי חרס המציל את המשקין שבתוכו ואין מציל כל כלי שטף שהלגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין: מתני' הגבאין. ישראל שהן גבאין למלך נכרי לגבות מיד ישראל גולגליות ומסין וארנוניות: שנכנסו לתוך הבית. לעבוט עבוטו וכן הגנבים שגנבו כלי חרס והחזירום: נאמנים לומר. שלא נגעו לתוכו לקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מתרומה קיימא ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם אף אם עשו תשובה דשין בטומאה היו: ובירושלים נאמנין כו'. מפרש בגמרא: גמ' כל הבית כולו טמא. כל כלי הבית טמאין שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים: איכא נכרי בהדייהו. אין נאמנין לומר לא נגענו דמרתתו אם לא יחפשו כל הבית: אימת נכרי עליהם. פן יענישם בגוף או בממון: אימת מלכות. שמא ילשין עליהן נכרי אצל המלך: נכרי שאינו חשוב. אימתו ליכא אימת מלכות איכא: אלא מקום דריסת רגלי הגנבים. מ''מ דריסתו מיהא טמא וכ''ש כלים שגנבו והחזירו: כשעשו תשובה. ומחמת תשובה החזירום הלכך לא משקרי: על כלי חרס הגסין. וכ''ש הדקין ובהדיא תניא בירושלמי נאמנין על טהרת כל הכלים לקדש: וכל כך למה. מהדר אף על הדקים מן המודיעים ולפנים: שאין עושין כבשונות בירושלים. לא לדקים ולא לגסין ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים שכל יחיד ויחיד נסכו בביתו לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעים אבל בעלי הלשכה המוסרין נסכים לצבור די להם בנכנסין לתוך העיר ולשם בלבד האמינום על החביות א''נ יחידים צריכים לדקים אף לבישול שלמיהן יום יום: ויאסף כל איש ישראל וגו'. בפלגש בגבעה כתיב שנאספו כל ישראל בגבעה: הכתוב עשאן חברים. ורגל שעת אסיפה הוא: מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח את חביתו למכור יין בירושלים ברגל וכל הבא ליקח ממשמש ואף עמי הארץ ממשמשים: לא יגמור. אחר הרגל אע''פ שברגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע כדאמר במתני' עבר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע''ה ברגל: רבי יהודה אומר יגמור. וטעמא מפ' במסכת ביצה (דף יא:) ג' דברים הותרו סופן משום תחילתם וזה כמו כן שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים: גמ' מהו שיניחנה כו'. אליבא דרבנן בעי לה: אטו האידנא. כל ימי הרגל לא ממשמשו בה הכל והתרת ברגל: טמאה היא. למפרע וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא לעולם וי''מ אותה בע''ה ואי אפשר לומר בע''ה לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעי ליה ועוד דאמר במסכת ביצה שזו היא אחד מג' דברים שהותרו סופן משום תחילתן ואי בע''ה אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא במאי דמזבין ברגל: ה''ג מאי לאו תנאי היא לא הא דקתני יניחנה ר' יהודה והא דתני לא יניחנה רבנן ותסברא והא רבי יהודה יגמור קאמר אלא הא דתניא יניחנה רבנן והא דתניא לא יניחנה רבי יהודה היא ומאי לא יניחנה כו'. מאי לאו תנאי היא ואליבא דרבנן ותפשוט בעיא דלעיל דפלוגתא דתנאי היא: מתני' מעבירין על טהרת עזרה. מעבירין את הכלים ממקומן ולהטבילן ולטהר את העזרה מטומאת ע''ה שנגעו בהן ברגל שאע''פ שעשאם הכתוב חברים ברגל לא מפני שטהורין הן הלכך לאחר הרגל מגען טמא למפרע: מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי שבת: אף לא ליום החמישי. אם עבר הרגל ליום חמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת: גמ' לפי שאין הכהנים פנויין. במוצאי יום טוב להטבילן שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה: מתני' ואומרים להם. לכהנים ע''ה ברגל: הזהרו שלא תגעו בשלחן. שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד (שמות כה):

הגבאין שנכנסו לבית וכו'. לקדש ובתרומה קאי ולא לחטאת ובהדיא תניא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה והא חטאת הוי קדש כדקתני התם ולא אפר חטאת ואפי' עשו תשובה. הר''ר שמעון: ובירושלים נאמנין על טהרת כלי חרס הגסים. וכ''ש הדקין וכן תניא בהדיא בירושלמי נאמנין על טהרת כל הכלים. הר''ר שמעון:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד