אבל את יד חבירו לא תטמא יד טמאה. ור' יוחנן אמר: אחד ידו ואחד יד חבירו, ודווקא כשנגע באותה היד שנגעה בטומאה, ועוד: ידו הטמאה יכולה רק לפסול, אבל לא לטמא אחרים.

ומעירים: ממאי [ממה מהיכן] למד דבר זה — מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף, בהמשך] המשנה: שהיד מטמאה את חבירתה לקדש, אבל לא לתרומה. ויש לשאול: הא תו [זו עוד] למה לי לומר שנית? הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותה בתחילה] שהיד מטמאה את חבירתה לקודש! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבא הדבר לאתויי [להביא, להוסיף] שגם את יד חבירו מטמאה, ולא רק ידו שלו.

ומעירים: ואף ריש לקיש הדר ביה [חזר בו] ואמר כר' יוחנן. שאמר ר' יונה אמר ר' אמי אמר ריש לקיש: אחד ידו ואחד יד חבירו, ודווקא בשנגע באותה היד שנטמאה, ואינה גורמת אלא לפסול אבל לא לטמא.

ומעירים: ובענין זה של לפסול אבל לא לטמא — תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הפוסל בתרומה כל דבר שהוא בדרגת שני לטומאה, שמגעו פוסל את התרומה — מטמא ידים להיות אף הן שניות לטומאה. ויד שהיא שניה לטומאה מטמא חבירתה, אלו דברי ר' יהושע. וחכמים אומרים: ידים עצמן שניות הן, ואין שני עושה שני בחולין.

מאי לאו [האם לא] ראוי שנדייק מן הלשון כך: שני הוא דלא עביד [שאינו עושה] שיהיה שני כמותו לטמא אחרים, הא [הרי] שלישי עביד [הוא עושה], שהיד הנוגעת נעשית טמאה בדרגת פסול בלבד. ולפי זה לדעת ר' יהושע היד מטמאה אחרים ואינה פסולה בלבד.

ראיה זו דוחים: דלמא [שמא] לדעת חכמים לא שני עביד [עושה] ולא שלישי עושה טומאה כלשהי בנוגע בה, שלדעתם יד שנטמאה אינה מטמאה ואינה פוסלת כלל יד אחרת, ושלא כמשנתנו. ואילו השיטה שבמשנה כדעת ר' יהושע היא, שיד מטמאה ממש.

אלא מחלוקת זו היא כי הני תנאי [כמו תנאים אלה] שנחלקו בדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יד נגובה מטמא את חבירתה לטמא בקדש, אבל לא לתרומה, אלו דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אותה יד לפסול, אבל לא לטמא. הרי שנחלקו תנאים אלה באותו ענין ממש.

א שנינו במשנה: אוכלין אוכלים (מאכלים) נגובין (יבשים) שלא הוכשרו לקבל טומאה בידים מסואבות (טמאות שני לטומאה) בתרומה, שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה, אבל לא בקודש. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' חנינא בן אנטיגנוס: וכי יש נגובה לענין קדש? שהרי ההבדל בין יד נגובה ויד רטובה מתבסס על כך, שהרטיבות מכשירה את הדבר לקבל טומאה, אבל בקודש אין צורך בהכשר הזה, והלא חיבת הקדש עצמה מכשרתן לקבל טומאה, אף דברים שלא נרטבו כלל.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה במשנה אלא כגון שהיו ידיו טמאות אבל שתחב לו חבירו לתוך פיו, או שתחב הוא לעצמו בכוש (פלך) ובכרכר (מחזיק החוט בנול) שהם פשוטי כלי עץ (שאין להם בית קיבול) שאינם מקבלים טומאה ואין האוכל נוגע כלל בידיו במאכל הקודש, וביקש (ורוצה) לאכול צנון ובצל של חולין עמהם שאינן נטמאים מחמת ידיו.

במקרה כזה לקדש גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שמא ישכח ויגע בידו הטמאה במאכל הקודש שבפיו, אבל לתרומה לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

ב שנינו במשנה שהאונן (לאחר גמר אנינותו) ומחוסר כפורים לאחר שהביא קרבן כפרתו צריכים טבילה לצורך אכילת קודש אבל לא לאכילת תרומה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] — כיון שעד האידנא הוו אסירי [עכשיו היו אסורים] באכילת קדשים ושמא לא נזהרו כראוי מן הטומאה, לכך אצרכינהו רבנן [הצריכו אותם חכמים] טבילה כהכנה לאכילת קדשים.

ג משנה עד כאן שנינו מעלות וחומרות שיש בקדשים על התרומה. אולם יש גם חומר בתרומה מבקודש, שביהודה נאמנין הכל (אף עמי הארץ) על טהרת יין ושמן של קדשים כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים כאשר דורכים את הענבים יינות ואת הזיתים בגת ובבית הבד לעשיית יין ושמן — נאמנים אף על טהרת התרומה, לפי שבזמן זה הכול מטהרים את כליהם.

עברו הגיתות והבדים, והביאו לו עמי הארץ חבית של יין של תרומה — לא יקבלנה ממנו שמא נטמאו, שהרי בזמן אחר אין נאמנים על כך. אבל מניחה הנותן לגת הבאה, וכיון שבשעת הגת התירו — יכול לתת לו גם את החבית הזו, למרות שלפני כן אסור היה לו לקחת אותה. ואם אמר לו הנותן הפרשתי לתוכה של חבית זו של תרומה גם רביעית קדש — נאמן, שכן אף עמי הארצות נאמנים על טהרה לענין הקדשים ולכן נאמן אף על התרומה שהקדשים מעורבים בה.

כדי יין וכדי שמן