חגיגה כד ע"ב

דף כד - ב

אבל אם נגעה ידו הטמאה ביד חבירו הטהורה, היא לא מטמאת את ידו של חבירו, ואפילו לא לקודש.

ורבי יוחנן אמר:

א. יד טמאה שנגעה ביד טהורה - נטמאת היד השניה! אחד אם נגעה היד הטמאה בידו שלו, הטהורה, ואחד אם נגעה ידו ביד חבירו הטהורה. ופוסלת את הקודש.

ב. וזה שאמרתי שאם נגעה ידו בידו של חבירו, נטמאה ידו של חבירו, ופוסלת את הקודש, זה רק אם באותה היד הטמאה שלו הוא נגע ביד חבירו.

אבל אם תחילה הוא נגע בידו השניה, הטהורה, ואחר כך נגעה היד השניה [שנטמאה מידו הראשונה] בידו של חבירו - אין בכוחה לטמא את ידו של חבירו, ואפילו לא לפסול את הקודש.

ג. ולא אמרתי שיד מטמאת חברתה - בין שלו בין של חבירו - אלא רק בכדי לפסול את הקודש, אבל לא לטמא, שאין אותו קודש פוסל קודש אחר. ^[8]

ממאי, מנין יש לנו ללמוד שיד מטמאת אפילו את יד חבירו?

מדקתני סיפא במשנתנו: שהיד מטמאה חבירתה לקודש, אבל לא לתרומה

והא תו [פעמיים אותו דין, שהיד מטמאה את חבירתה לקודש] - למה לי לתנא לחזור ולומר? והרי הא תנא ליה כבר ברישא של משנתנו שלקודש מטביל שתיהן?!

אלא לאו, שמע מינה: לאתויי [לרבות באה הסיפא של המשנה], שאפילו את יד חבירו מטמאת ידו, והיא פוסלת את הקודש.

הרי למדת מדברי רבי יוחנן, שאמר אין ידו שנוגעת ביד חבירו מטמאת אלא אם נגע בה באותה היד הטמאה, אבל נגע בה בידו השניה, היא אינה מטמאת את יד חבירו, שאין הטעם משום גזירה שמא תגע היד הטמאה בקודש, ובחיבורין דוקא.

שהרי אם תמצי לומר שמדובר דוקא בחיבורין, והיינו, שידו הטמאה נוגעת בידו הטהורה, וידו הטהורה נוגעת ביד חבירו, וחבירו נוגע בידו בקודש - מה לי אם נגע ביד חבירו בידו הטמאה, ומה לי אם נגע בה בידו הטהורה, והרי שלושת הידות מחוברות הן, ויש לחוש שמא תגע היד הטמאה שלו בקודש באותה שעה [על פי טורי אבן]. ^[9]

ואף ריש לקיש הדר ביה, והודה לדברי רבי יוחנן שהיד מטמאת את יד חבירו:

דאמר רבי יונה אמר רבי אמי אמר ריש לקיש: א. אחד ידו ואחד יד חבירו נטמאים ממגע ידו הטמאה.

ב. ובלבד שיהא המגע בחבירו באותה היד הטמאה. אך אין יד חבירו נטמאת ממגע ידו הטהורה שנגעה בידו טמאה.

הרי למדנו שחזר בו ריש לקיש והודה לדברי רבי יוחנן.

ג. לא אמרו יד מטמאת את חברתה - בין שלו ובין של חבירו - אלא לפסול, אבל לא לטמא קודש אחר.

ודין זה שאנו אומרים שאין יד מטמאת את חברתה אלא לפסול אבל לא לטמא - תנאי היא שנחלקו בו.

דתנן: כל הפוסל בתרומה, כל דבר טומאה, שאם יגע בתרומה הוא יפסלנה - מטמא את הידים להיות "שניות לטומאה".

ויד טמאה מטמא את חברתה.

דברי רבי יהושע.

וחכמים אומרים: ידים הרי שניות הן לטומאה, ואין שני עושה שני! ולפיכך אין יד שהיא "שניה לטומאה" מטמאת את חברתה לעשותה אף היא "שניה לטומאה".

מאי לאו, כך הוא שאמרו חכמים: שני הוא דלא עביד, אין היד הטמאה עושה את היד הטהורה שני לטומאה היות ו"אין שני עושה שני", הא "שלישי לטומאה" כן עביד היד הטמאה את היד הטהורה!

וביאור מחלוקתם, שרבי יהושע סבר: יד טמאה עושה את חברתה הטהורה שתהא "שניה" כמותה, וגם היא "מטמאת" את הקודש להיות שלישי, וקודש זה יפסול קודש אחר.

ואילו רבנן סוברים: אי אפשר שתהא היד הטמאה, שהיא עצמה אינה אלא שני לטומאה, עושה את היד הטהורה שניה כמותה, כי אין שני עושה שני. אלא היד הטהורה נעשית שלישי לטומאה. וכיון שהיא עצמה אינה אלא שלישית לטומאה, הרי הקודש שתגע בו נפסל ולא נטמא, וכדין קודש שנגע בשלישי לטומאה.

הרי שלדעת רבי יהושע, הסובר שידו הטהורה נעשית שני לטומאה, היא "מטמאת" את הקודש, ככל שני לטומאה.

ואילו לדעת חכמים, אין היד הטהורה, שהיא שלישית לטומאה, מטמאת את הקודש אלא רק "פוסלת" את הקודש, ככל שלישי לטומאה.

ודחינן: דלמא אין כוונת חכמים לומר שאינה עושה את היד האחרת שני לטומאה אלא שלישי, אלא:

יד טמאה לא שני עביד ליד הטהורה ולא שלישי עביד לה!

ונחלקו חכמים על גוף דין משנתנו, ואינם סוברים את המעלה שיד טמאה מטמאת את חברתה, אלא לדעתם אינה מטמאת כלל. אך מי שסובר שיש את המעלה הזאת, יתכן שהוא סובר שהיא מטמאת חבירתה אפילו לטמא את הקודש, ולכן אמר "ידים לעלם שניות הן", ולפיכך יד מטמאה את חבירתה.

אלא - יד מטמאת את חברתה לפסול אבל לא לטמא - כי הני תנאי, תנאים אלו הם שנחלקו בה:

דתניא: יד, אפילו שהיא נגובה [ואין עליה משקין שנעשו תחילה], הרי היא מטמא את חבירתה כדי "לטמא" בקודש, אבל לא לתרומה, דברי רבי

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אותה יד נגובה, מטמאת את חברתה רק לפסול בקודש, אבל לא לטמא אותו.

שנינו במשנה: אוכלין אוכלים "נגובין" בידים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש:

תניא: אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס:

מה חידוש יש במשנתנו שאין אוכלים בידים מסואבות מאכל קודש גם כשהקודש "מנוגב"?

וכי יש "נגובה" לקודש!? וכי קודש לא "יוכשר" לקבל טומאה מחמת היותו נגוב?!

והלא חיבת הקודש מכשרתן, את כל המאכלים של הקודש לקבל טומאה אפילו כשלא הוכשרו על ידי ביאת מים עליהן, ואין זה חידוש שהוא אסור באכילת קודש שלא הוכשר לקבל טומאה על ידי מים. אלא, כיון שנגעו ידיו המסואבות בקודש, בודאי טימאוהו.

לא צריכא [המשך דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא, תוספות], זה שהזכירה משנתנו ניגוב, אין בו ענין להכשר קבלת טומאה.

אלא רק לענין שלא ייטמאו המשקין שעל גבי האוכל מהידים, וייעשו ראשון לטומאה [כדין: כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה].

ובענין זה עוסקת משנתנו:

כגון שתחב לו חבירו, שהיו ידיו טהורות, לתוך פיו, תרומה או קודש, או שתחב הוא - שהיו ידיו מסואבות - לעצמו באמצעות כוש וכרכר ^[10] תרומה או קודש, ולא נגעו ידיו באוכל, ונמצאו התרומה או הקודש טהורים ומותרים באכילה -

וביקש לאכול עוד בידיו המסואבות צנון ובצל של חולין - שאין עליהם משקין עמהן, יחד עם התרומה או הקודש שבפיו.

ומשמעות "אוכלים אוכלין של חולין נגובין בידים מסואבות, בתרומה", הוא שמותר לו לאכול את החולין הללו יחד עם התרומה או הקודש שבפיו.

כי הואיל ולא היו על החולין משקין, הם לא נטמאו, ולכן הם לא מטמאים את תרומה או את הקודש שבפיו, ומתיר לאוכלם ביחד.

[שאם היו עליהן משקין, הם היו נטמאים מידיו, והיו נעשים ראשון לטומאה, והיו חוזרים ועושים את את החולין שניים, ואז יטמאו החולין את התרומה שבפיו. רש"י].

והחידוש הוא בכך שאין חוששין לגבי תרומה, שמא כשמכניס את החולין לפיו יבוא ליגע אז בידיו המסואבות בתרומה שבפיו.

אבל לאכול בידים מסואבות חולין יחד עם הקודש - אסור, ואפילו אם לא היו משקים על החולין, כי:

לקודש עשו חכמים מעלה, וגזרו בהו רבנן, שמא יגע בידיו המסואבות בקודש, ויטמאנו.

אבל לתרומה - לא גזרו בהו רבנן. אלא מסתמכים עליו שהוא נזהר שלא יגעו ידיו המסואבות בתרומה. ^[11]

שנינו במשנה: האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה:

מאי טעמא הצריכום חכמים טבילה? והרי האונן לא היה טמא, ואף מחוסר הכפורים כבר השלים טהרתו?

ומפרשינן: כיון דעד השתא הוו אסירי [עד עכשיו היו אסורים] - אם מפני אנינות ואם מפני שהיה מחוסר כפורים - אצרכינהו רבנן טבילה, כיון שיש לחוש שמא באותו זמן שנאסר בקדשים, הסיח דעתו משמירת טהרתו, ונטמא [מאירי].

מתניתין:

חומר בתרומה מבקודש:

שביהודה [מפרש בגמרא למה נקט יהודה] נאמנין עמי הארץ על טהרת יין לנסכים, ושמן למנחות, שהם מביאים בכל ימות השנה, ולא רק בזמן שדורכין בה בני אדם את היין והשמן. ^[12], ^[13] וכמבואר הטעם בגמרא לעיל כב א, שתיקנו חכמים לקבל מהם ולהאמינם - אף שאין עם הארץ נאמן על הטהרות - כדי שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ומקטיר לשמים; אבל תרומה לא איכפת לו לעם הארץ שלא נקבל הימנו, כיון שיכול ליתנו לחבירו כהן. ^[14]

אבל בתרומה אינן נאמנין על טהרתה בשאר ימות השנה.

ואולם בשעת הגיתות [בעת דריכת היין] והבדים [דריכת השמן], הרי הם נאמנים אף על התרומה, מפני שבאותה שעה מטהרים הם את עצמם ואת כליהם על פי חברים, כדי להפריש תרומה בטהרה. ^[15]

עברו הגיתות והבדים, והביאו לו עמי הארץ לחבר חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו, מפני שבשעה זו אין נאמנים על טהרתה. ^[16] אבל מניחה עם הארץ בידו לשעת הגת הבאה, ואז יקבלנה החבר הימנו. ^[17]

ואם אמר לו עם הארץ לחבר, כשהביא לו חבית של תרומה בשאר ימות השנה: הפרשתי לתוכה של חבית התרומה, רביעית הלוג [רש"י] של קודש - הרי הוא נאמן אף על התרומה. ^[18] והטעם: מתוך שנאמן על הקודש שבתוכה, הרי הוא נאמן אף על התרומה. ^[19]

ואע"ג דלא פריק רב שיזבי כיון דא"ר יוחנן אחד ידו ואחד ידו של חבירו לפסול אבל לא לטמא ש"מ מדאשוי ליה לידו ליד חבירו בחיבורין סבירא ליה כרב שיזבי דאי לא תימא הכי יד חבירו שלא בחיבורין איצטריכא ליה למימר דלא מטמאה אלא לאו בחיבורין סבירא ליה.

ור"ל נמי הדר ביה ואמר כרבי יוחנן. ואסיקנא לפסול אבל לא לטמא תנאי היא דתניא יד נגובה מטמאה לחברתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי ר' רבי יוסי ב"ר יהודה אומר אותה היד לפסול אבל לא לטמא:
מעלה תשיעית אוכלין אוכלים נגובין בידים מסואבות לתרומה אבל לא לקדש כיון דבהדיא אמר רחמנא וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו. פי' אם הוכשרו האוכלין מטמאין ואם לא הוכשרו אין מטמאין ושנינן במשנתנו אוכלין אוכלים נגובין. פי' יבישין שלא הוכשרו ואע"ג שהאוכלין הללו הן תרומה אוכלין אותן בידים מסואבות שכיון שלא הוכשרו אין מקבלין טומאה והני מילי לתרומה אבל לקדש עשו בו מעלה שאע"פ שהם נגובין לא יאכלו לאדם טהור בידים מסואבות. ומתמיה ר' חנניה בן אנטיגנוס וכי יש נגובה לקדש והלא חיבתן מכשרתן.

כלומר חיבת הקדש משוה לאוכלין נגובין כאלו הוכשרו והנוגע בהן בידים מסואבות ודאי טימאו כי כמוכשרין הן חשובין למה ליה למתניי' ופרקינן ודאי לנגוע בידים מסואבות לאכלי קדש ואע"פ שהן נגובין לא אצטריכא ליה. כי אצטריך ליה כגון שלא נגען הוא בידו אלא תחב לו אדם טהור וידיו טהורות לתוך פיו של זה שהוא כולו טהור וידיו טמאות שנטמאו בהיסח הדעת או הוא עצמו תחב בכוש או בכרכר והכניסם לתוך פיו וביקש לאכול צנון ובצל של חולין עמהן. אם הן אוכלי קדש גזרו בהן שמא יכניס ידו לתוך פיו להפך המאכל בפיו ויגע בהן ויטמאם אבל באוכלי תרומה לא גזרו בהן. וכן עוד אמרו גבי בשר הקדש האי דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. האי בשר דאתכשר במאי אי נימא דאתכשר בדם קדשים כו' ואסיקנא אלא דאתכשר בחיבת הקדש ואמרינן אימור דמהניא חיבת [הקדש] לא יפסוליה לטמויי כדי למיניינא ביה ראשון ושני נמי מהניא חיבת הקדש וכבר פירשנוהו בפסחים בפרק ראשון:
מעלה עשירית אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה זו כבר פרשנוה בפסחים בסוף פרק האשה אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים מאי טעמא אנינות יום הוא מדאורייתא שנאמר לא אכלתי באוני ממנו אבל לא אנינות לילה אלא מדרבנן הוא בקדשים אפילו בלילה בפסח שהוא עשה שיש בו כרת דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה לא העמידו דבריהם במקום כרת כו' ודבריהן פשוטין הן:
כבר שלמו המעלות שיש לקדש על מעלות התרומה.

מה שביארנו במעלת י"א שהאונן והמחוסר כפורים אף לאחר הבאת כפרתו צריכין טבילה לא נאמר אלא לאכילה אבל נוגעין הם בקדשי' קודם טבילה זו ומ"מ מחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו פוסל אף בנגיעה:

המשנה השניה חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה עברו הגתות והבדין הביאו לו חבית יין של תרומה לא יקבלה ממנו אבל מניחה לגת הבאה אבל אם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן כדי יין וכדי שמן המדמיעות נאמנין עליהן בשעת הגתות והבדים וקודם לגתות שבעי' יום אמר הר"ם פי' מה שייחד ארץ יהודה משאר ארץ ישראל לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנים בה הכותיים ולא היו יכולים לטהר שם שום דבר ולשמרו ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העמים ובארץ יהודה היו נאמנים בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור כשהי' אומר אדם זה היין טהור והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות כי לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר ולא שיקל בו ולא שיאמ' טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו ואינם נאמנין באמרם זה יין של תרומה טהור הוא אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרים כלם ומטהרין כליהם ועצמן כדי שיהיה מה שסוחטין מהענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהם מקילין בתרומה אינן שומרי' אותה שמור גמור ולפיכך אינן נאמני' ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהם לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחה לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהוא בספק ואמרו אבל מניחה לגת הבאה ר"ל בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן לפי שבאותה שעה הוא נאמן ואם אמ' לו הפרשתי בתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן וכיון שהוא נאמן במקצתה ר"ל אותו רביעית של קדש והעקר נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכלה שהוא טהורה ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם אבאר לך פירושם והוא כי המדומע כבר קדמו לך כלל משפטיו במס' תרומות וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם דמע בכאן רוצה בו שהם נאמנין באמרם אלו הקנקנים טהורי' אע"פ שהוא קודם לגתות ע' יום ובירושלמי אמרו קודחי' בהם את הדמע וענינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע ולשון התוספתא קודם לגתות ע' יום נאמנין על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה ובשעת הגתות והבדי' אף על התרומה אבל בבבלי ביאר שאינן נאמני' באמרם קנקן ריקן שהוא טהור לתרומה בשום פנים אפי' בשעת הגתות וכי מאמרם בזו המשנה נאמני' על כדי יין ושמן המדומעות רוצה בו המעורבות בלבד ואינו מענין הדמע שהוא התרומה וענין אותה התערובות כמו שזכרו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות ע' יום ומפני שכונתו היתה להוציא הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש והן נאמנין על טהרת הקדש כמו שהוא העקר ולפיכך היו נאמנין על אלו הקנקנים אפי' קודם לגתות ע' יום והוא הזמן שהעם מתחילים להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר ואלו הדינין כלם שאמרו נאמנין ואין נאמנין הם בעמי הארץ אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה ונסמוך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במס' דמאי ועוד יתבאר הכל במס' טהרות:

אמר המאירי חמר בתרומה וכו' שביהודה נאמנין וכו' והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר חמר בתרומה וכו' מתוך שהזכיר במשנה ראשונה מעלות שיש [לקדש על התרומה הוא חוזר ומזכיר עכשיו מעלות שיש] לתרומה על הקדש ואמר שנאמנין עמי הארץ כל השנה כלה על טהרת יינן ושמנן לענין קדשים כגון יינם לנסכים ושמנן למנחות שנאמנין לומר יין זה שמרתיו בטהרה וראוי לנסכים שמן זה שמרתיו בטהרה וראוי למנחות ומקבלין אותם מהם וכמו שפרשנו הטעם למעלה שאם תאמר אין נאמנין יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומה שאמר ביהודה וכו' הוא הדין שאף בני גליל נאמני' בכך אלא שאין בני גליל רשאין להביא את הקדש בירושלם שרצועה של כותיים מפסקת בין גליל לירושלם וארץ העמים טמאה ואע"פ שאמרו חבריא מדכן בגלילא ר"ל שמטהרין יינן לנסכים ושמנן למנחות ואם אינן רשאין להביאם לירושלם טהרתם למה מ"מ בטוחין הם שמא תתגלה להם דרך אחרת למהלך ירושלם שלא בדרך רצועה זו ומ"מ אף ביהודה לא היו נאמנים על התרומה ואין כהן חבר רשאי לקבלה שמא טמאה היא ואסורה לו אף בימי טומאתו ואע"פ שאומר שמרתיה בטהרה אינו נאמן ואין חוששין לאיבת עם הארץ שהרי רשאי ליתנה לכהן עם הארץ שכמותו:

ובשעת הגיתות והבדים נאמנין אף על התרומה שאם תרם את טבלו והביא חבית של תרומה לכהן חבר מקבל הימנו של יין בשעת הגת ושל שמן בשעת הבד ואינו חושש שמא נטמאת שבשעת הגתות והבדים הכל מטהרין את כליהם על פי חברים עברו הגתות והבדים חזרו עמי הארץ לטומאתם ישנה ואין כהן חבר מקבלה מהם ונותנה לכהן עם הארץ שכמותו אבל מניחה לגת הבאה כלו' שאם עם הארץ זה רוצה ליתנה על כל פנים לכהן חבר מניחה עם הארץ זה בביתו עד שנה אחרת לגת הבאה ומקבלה ממנו ואע"פ שמכיר בה שהיא ישנה שלא גזרו עליהם טומאה בשעה זו וכן שמתוך שנאמן על של עכשו נאמן על של אשתקד וי"מ אותה דוקא שנותנה לו בחזקת של עכשו ואין הדברים נראין כלל ואם אמר הפרשתי וכו' כלו' שהביא עם הארץ זה חבית של יין של תרומה לכהן חבר שלא בשעת הגתות ואמ' לו הפרשתי בתוך חבית של תרומה זו רביעית לוג קדש כלומר לנסכים ששערתי כשיעור תרומה שהייתי חייב להפריש ומצאתי בחבית זו באותו שיעור ועוד רביעית והפרשתי את החבית לתרומה ורביעית היתר שבו לנסכים שאני חייב להביא ועדין אותו רביעית בתוכו נאמן אף על התרומה ואף בשאר ימות השנה שמתוך שהוא נאמן על הקדש שבה נאמן אף על התרומה כדי יין וכדי שמן המדומעות ר"ל מדומעות בתרומה שהתרומה נקראת דמע כמו שאמרו מלאתך [ודמעך מלאתך] אלו בכורים ודמעך זו תרומה כגון שהיה כלי זה מלא יין ועדין לא ניטלה תרומתו ומתוך שהוא נאמן על תרומה שבו בשעת הגתות נאמן על הכלי ואפי' קודם לגתות ע' יום נאמנים על הכלים המוכנים להעמיד התרומה בתוכן ואע"פ שביין ושמן עצמן לא הקדימו להם נאמנות אלא דוקא שעת הגתות לבד כדים שאני שממהרין הם ומקדימין לטהר את הכלים ופי' בגמ' דדוקא שראינוהו יושב ומשמרו בחזקת טהרה להוציא ממנו נסכים שהם קדש על דרך זה הוא שנאמן על הקנקנים בשעת הגתות וקודם להם ע' יום אם ראינוהו משמר את הכלי על דעת טהרה זו אבל אם אין דעתו בחבית זו אלא לטהרת התרומה אפי' בעוד שהתרומה בתוכו אין נאמני' על הקנקנים ואפי' בשעת הגתות [וכל] שעורה ממנו התרומה הקנקן טמא ולא עוד אלא שי"מ שצריך הכהן המקבלה לערותה לתוך כליו ואין זה כלום שבעוד שהתרומה לשם מיהא הואיל ונאמן על התרומה נאמן על הכלי ואם היה שם קדש גמור נאמן אף על הכלי אף בכל השנה כל זמן שהקדש בתוכו ואם יצא ממנו אין נאמני' עליו אף בשעת הגתות:

ונמצא ביאור המשנה כדי יין וכדי שמן המדומעות בתרומה וגמר בדעתו על מה שבתוכן לקדש נאמן על הקדש ואגבו נאמן על התרומה ועל הקנקנים ונאמנותו על הקנקנים הוא ע' יום קודם הגתות ואם היה שם קדש ממש נאמנים על התרומה ואף כל השנה ואם היה בהם תרומה ואין שם גמר דעת לקדש אין נאמן על הקנקנים אף בשעת הגתות ר"ל שאם הם ריקנים אע"פ שנשתמש בהם [קדש] אין נאמני' ואף בשעת הגתות:

ולענין ביאור היינו סבורים במשנתנו דבכדים שיש בהם טבל קאמ' כלו' שלא תרם מיין ושמן שבתוכו שהתרומה נקראת דמע כמו שביארנו ונאמנים על הכדים לומר שלא נטמאו ונאמנות זו בשעת הגתות ובשעת הבדים וקודם להם ע' יום ובגמ' אמרו אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה כלו' אין עמי הארץ נאמנין על כליהם לומ' טהורים הם ולא על תרומתם לומר שמרתיה בטהרה ושאל קנקנים דמאי כלומר דאכתי תרומה פירושה שלא בשעת הגתות אבל קנקנים אי דקדש ר"ל שמלאים קדש כגון יין לנסכים הרי כל ימות השנה נאמנין על הקדש וודאי נאמנין אגבו על הקנקנים שגנאי הוא למזבח להיות באר שנואה ומימיה חביבין ואי דתרומה פשיטא דהא אפי' אתרומה גופה לא מהימן כדפירשנוה במתניתין ופירשוה בקנקנים ריקנים שכבר היו מלאים קדש והורקו ואין נאמנים בשום זמן מכל ימות השנה אף בשעת הגתות שאין בקדש חלוק בין שעת הגתות לשאר הזמנים ולימד שאע"פ שאלו היה קדש בתוכם היה נאמן על הקנקנים עכשו מיהא שאין קדש בתוכם אינו נאמן על הקנקנים וכן בקנקנים מלאים תרומה ובשעת הגתות דאע"ג דאתרומה מהימן לא מהימן אקנקנים ואין אומרים מגו דמהימן וכו' אלא בקדש ומטמאי' את הכלי' וצריך הכהן לדעת קצת לערות לקנקן טהור שלו ועל הדרך שאמרו לגין טמא ומשקין שבתוכו טהורין והקשה מדקאמר במתני' כדי יין וכדי שמן המדומעות וקס"ד מדומעות בתרומה ר"ל שיש בתוכן תרומה ונאמנין עליהם בשעת הגתות וקודם להם ע' יום אלמא דקנקנים דתרומה נאמנים עליהם בשעת הגתות וקודם להם ע' יום ופרשוה במדומעות דקדש ושאל ומי איכא דמוע לקדש כלו' שאין לשון דמוע נופל אלא על מה שחובה עליו להפריש כגון תרומה ותירץ שהוא בודאי קורא לה מדומע משום תרומה שבו ומ"מ איירי במטהר טבלו לנסכים כלו' שגמר בדעתו ליטול ממנו נסכים והוו ליה מלאים דקדש ומגו דמהימן אקדש נאמן אכדים ושמא תאמר מאי איריא שעת הגתות אף כל ימות השנה כן וכמו שאמרו ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן אף על התרומה אף כל השנה וודאי הוא הדין אקנקנים שמא לא נאמ' כן אלא לתרומה אבל אקנקנים דוקא בשעת הגתות או שמא התם בשהפריש לגמרי והוה ליה קדש גמור אבל זו אינה אלא שטיהר טבלו על דעת כך כלומר שגמר בדעתו כן ואם רצה לחזור חוזר ודיו שנאמינהו על הכלים בשעת הגתות ובע' יום הסמוכין להם ונמצא פי' משנתנו על הדרך שכתבנוהו וענין ע' יום הוא מפני שדרך לטרוח בכלים של יין ע' יום קודם לגתות וכן בשל שמן:

הא תו למה לי היא תנא לי' רישא פירוש אי לא הוי תני בסיפא שהיד מטמא את חברתה בקודש ממילא הוה ידענא טעמא דרישא דמשום הכי הוא של מה צריך להטביל יהד הטהורה אילולי משום גזירה שמא תיגע בחברתה והאי דקתני סיפא לאתויי יד חבירו:

מאי לאו שני הוא דלא עביד הא שלישי עביד פירוש מכלל דר' יהושע דאמר ודי מטמא את חברתה להיות שני כיוצא בה קאמר ובקדשים פליגי אלב לתרומה מודה ר' יהושע שאין היד מטמא את חברתה ומתנ'י דהכא אליבא דכ"ע היא ופליגי ר' יהושע וחכמים בטומאת היד השניי' שקיבלה טומאה מן הטמאה או לפסול או לטמא ודחי למא לא שני ולא שלישי עבדו פירוש ול"פ בקדשים אלא בתרומה דר' יהושע אית לי' שהיד מטמא את חבירתה בתרומה ומתנ'י דלא כר' יהושע אלא כרבנן אבל לעולם בקדשים ל"פ דתרווייהו אית להו לטמא:

האונן והמחוסר יכיפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה פירוש אונן ומחוסר כיפורים אסורין בקודש ולא מבעיא בעודן אוננים ומחוסרי כיפורים אלא אע"ג דעבר אנינותן והביאו כפרתן עדיין הצן צריכין טביהל אבל לא בתרומה קאי אנולה מילתא שאין אונן ומחוסר כיפורים אסורין בתרומה

שביהודא נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה פירש למורה אם הקדישיהו למזבח בשעת הגתות והבדים נאמנין על שמירתו כל ימות השנה ואין נ"ל שאין לחלק בדבר אלא אע"ג דהקדישו בשאר ימות השנה נאמן דמאן מוכח ומאן ידע מתי הקדיישו אל אכיון דמקדיש לי' אמרי' בודאי קים ל'י דמשומר הוי בטהרה:

בד"ה דתנן כל הפוסל כו' ועי"ל דלרבנן איצטריך התם דפליגי עליה דר' יהושע כו' עכ"ל אע"ג דרבנן דהיינו חכמים דפליגי עליה דר"י לא פליגי ברישא אלא אידים דאין אחת מטמאה חברתה כדקתני וחכ"א ידים שניות הן כו' משמע להו דפליגי נמי אההיא דכל הפוסל כו' מדקאמרי ואין שני עושה שני בחולין:

בא"ד אלא קמתמה כיון שלא מצינו טומאה כהאי גוונא היכי אמרינן ליה הכא עכ"ל וכצ"ל ור"ל ר"א דקאמר התם לר"י אלא שני שני למה הכי קמתמה כיון שלא מצינו בדוכתא אחריתי טומאה בכה"ג דשני עושה שני היכי אמרינן ליה כאן גבי אוכלים טמאים משום דלמא שדי משקין דלית לן למגזר משום הא כיון דלא מצינו בכה"ג וע"ש בחולין פ"ב בתוס':

בא"ד וההיא דהתם כו' ולא לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כצ"ל:

בד"ה לא צריכא כו' ואוכל עמה זית או בצל בתרומה ולהכי כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספתא ופי' דאוכל עמה זית או בצל של חולין בתרומה עושה כן משא"כ בקודש דאסור לעשות כן ולפי הנוסחא בתוס' לפנינו או בצל של תרומה דמשמע דאוכל הבצל של תרומה עם הקודש א"א להולמו דהיאך יאכל התרומה גופה בידים מסואבות ואם אכלה ג"כ בכוש ודאי דהכל שרי:

בד"ה שביהודה נאמנין כו' א"נ הוה מצינן למימר ביחדו לנסכים נמי וכגון שידוע לנו שחולין הן שיחדן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל שלא קדשן בשעת הגתות אלא שיחד כולן לקדשן לנסכים ושוב כי אקדישה בכל השנה נאמן דא"ל שאימת קודש כו' ודוקא שייחד כולן לנסכים בכל השנה אבל אם לא ייחדן רק ליטול מתוכו נסכים אינו נאמן אלא ע' יום כדלקמן במטהר טבלו ליקח ממנו נסכים כפירוש הר"א שם ודו"ק:

גמרא בכוש ובכרכר. ופרש"י ותוס' דלא מקבלי טומאה. והתוי"ט הקשה דהא בלא"ה אין ידים מטמאין כלי ונראה דאישתמיט מכ"ת משנה ארוכה במס' טבו"י פ"ד מ"ב ומנחתה בכפישה כו'. ופי' שם הר"ש והרע"ב משום היכרא דלא אתיא למינגע בהחלה עצמה והוא מפרש"י בנדה וה"נ דכוותה ועט"א:

רש"י ד"ה כיון דעד האידנא. וכן אונן ואע"פ שאסור במעשר מותר בתרומה. כצ"ל. ומשמע מפי' דלהכי אצ"ט לתרומה משום דלא הוו אסירי עד השתא וכ"מ יותר בפי' הרע"ב. וק"ל דהא בנדה (עא ב) ס"ל לב"ה דיולדת אף שאסורה לאכול בתרומה כל ימי מלאת והיא נקראת טבו"י ארוך מ"מ כשנשלמו מותרת בתרומה בלתי טבילה. וכי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן. ועוד בשאר טמאין אף ב"ש מודו שמותרין בתרומה אחר שהעריב שמשן אע"פ שהיו אסורין להם אחר טבילתן עד הע"ש ואפי' טבלו מבקר:

[בא"ד כיון דעד האידנא. מוכל זר יתירא כו'. עמש"כ בהשמטות למס' שבת (כח)] :

תד"ה דתנן. ומיהו כו' דאף ר"י ל"ק רק לקדש כו'. וז"ל הר"ש שם וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש כו' כדתנן בפ' חומר בקדש כו'. אבל בירושל' כאן איתא ומה רבי (ר"ל שאמר יד כו' לטמא בקדש) כר' יהושע כו' ודר' יהושע רבא (פי' גדול) מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דאמר ר"י בתרומה:

במשנה נאמנין על טהרת יין ושמן כימה"ש. עט"א שתמה על פי' רח"כ שבתוס' זבחים (פח) דמדומע דשם היינו מעורב בערלה כו' דל"מ מדומע בכל הגמרא אלא ע"י תערובת תרומה ולא על שאר איסורין. והנה בסיפא דמתני' כדי כו' המדומעות. אמרי דבר"ח מדומעות דקדש כו' לקמן כ"ה ב' ע"ש ובפרש"י:

במשנה שם ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. רש"י פי' רביעית הלוג והט"א פי' רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים. אמנם בשמן מצינו רביעית הלוג לנזיר בפ' שתי מדות:

תד"ה שביהודה. א"נ כו' וכגון שידוע לנו שכולן הן שיחדן. כ"נ דצ"ל. וכ"נ מתוך דברי המהרש"א ע"ש ובתוי"ט (וכן בהמהרש"א) הועתק כהשבוש:

(כד סע"ב תוספות) ד"ה שביהודה וכו' הקדישו למזבח בשעת הבציר וכו' דאי בלא הקדישו בשעת הבציר וכו'.—אבל מדברי הרמב"ם ברפי"א ממטמאי משכב ומושב משמע, שאין חילוק בזה, וכן עיקר, דהא לר' יוסי דאמר לעיל (כב א) בטעמא דנאמנין כל ימות השנה על הקדש, שלא יהא כל או"א בונה במה לעצמו א"א לחלק בין הקדישו בשעת הבציר ובין הקדישו בשאר ימות השנה, ולא מצינו שיחלקו רבנן על ר' יוסי בדין זה.

אבל יד חבירו. אם נגעה ביד חברו לא טימאתה: באותה היד. אם נגע ביד הראשונה ביד חברו אבל השניה אינה מטמאה יד חברו: ולפסול. את הקדש הוא דאמר יד מטמא חבירתה אבל לא לטמא: הא תנא ליה רישא. ולקדש מטבילין שניהן: אין שני עושה שני. אין יד שהיא שניה עושה את חבירתה שניה מכלל דשמעי' לר' יהושע דאמר היד מטמא את חבירתה להיות כמותה: ודלמא לא שני ולא שלישי. דלית להו הך מעלה דמתני' אבל מאן דאית ליה אפי' לטמא אית ליה להכי קאמר ידים לעולם שניות הן לפיכך אין יד מטמא את חבירתה: וכי יש נגובה בקדש. והלא תיבת הקדש מכשרת אלא אין נגובה זו לומר כשלא הוכשרו אלא כשהוכשרו לטומאה ועכשיו הן נגובין וטומאה הן מקבלין ולא הוצרכה משנתנו לדבר באוכלי קדש נגובין אלא באוכלי חולין נגובין ואוכלין קדש: תחב לו חברו. בידים טהורות וזה האוכל ידיו מסואבות: או שתחבן הוא עצמו בכוש או בכרכר. שהן פשוטי כלי עץ ואין מקבלין טומאה: וביקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן. שאין ידים מטמאות את החולין ואפ''ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש פן תגע ידו מסואבת באוכלי קדש שבפיו: לענין תרומה. אע''פ שהיד מסואבת פוסלתה לא עשו מעלה אלא אמרינן זהיר ולא נגע וה''ק מתניתין אוכלין חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ולהכי נקט נגובין שאילו עכשיו היו משקין עליהם היו משקין נעשין ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותם ואית דמסיק מלתא בנגובין שמעולם לא הוכשרו וקשיא לי בחולין מה לי הוכשרו מה לי לא הוכשרו הלא אין ידים מועילות כלום לחולין: כיון דעד האידנא אסירי. דמחוסר כפורים מותר בתרומה ואסור בקדש וכן אונן ואע''פ שאסורים במעשר שני מותרין בתרומה כדאמרינן במסכת יבמות מוכל זר יתירה זרות אסרתי לך ולא אנינות: מתני' שביהודה נאמנין. עמי הארץ: על טהרת יין ושמן. של קודש אם הקדישוהו למזבח בשעת הגיתות והבדים נאמנין על שמירתן כל ימות השנה. ובגמ' מפרש מאי שנא יהודה דנקט: ובשעת הגיתות והבדים. הכל מטהרין את כליהם: והביאו לו. עמי הארץ לכהן חבר: אבל מניחה. עם הארץ לגת הבאה ואז יתננה לכהן: רביעית לוג שמן נאמן. דמיגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה:

דתנן כל הפוסל את התרומה כו'. קשה לר''י דאמרינן בפ''ק דשבת (דף יד. ושם) אף הידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך דאמר וכו' מאי קאמר אפי' כל מילי נמי דפוסל את התרומה מטמא ידים כדתנן הכא וי''ל דספר נגזרה ראשון ואח''כ של שאר מילי ועוד יש לומר דלרבנן איצטריך התם דפליגי עליה דרבי יהושע ומיהו טפי נראה לומר דאף ר' יהושע לא קאמר רק לקדש כדמשמע כולה שמעתין אבל לתרומה לא וכי קאמר בסיפא דמתני' אמר להם רבי יהושע והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים אמרו ליה אין למדין דברי תורה כו' ומאי קא מקשי להו הא איהו מודה דכתבי הקדש מיירי אף לתרומה וההיא דכל הפוסל את התרומה דוקא לקדש התם לאו קושיא היא אלא סיומא דמלתא קמסיק בא ליתן טעם על דבריו למה שני עושה שני דה''נ מצינו בתרומה כ''ש לקדש אבל קשה להר''ר אלחנן מאי סייעתא מייתי למילתיה מכתבי הקדש שאני התם משום דר' פרנך כל האוחז ס''ת ערום כו' ותירץ הר''י דבספר נמי היכא דלא שייך דר' פרנך קאמר ליה כגון רצועות של תפילין עם התפילין אבל אכתי היה קשה להר''ר אלחנן בפ''ב דחולין (דף לד.) מצינו לשני עושה שני ע''י משקין ופריך תחילה נמי הוה ואמאי לא קאמר ביד שמטמאה את חברתה כי הכא וי''ל דאיהו קאמר ליה במס' ידים לכך לא חש להביא סייעתא ממה שאמר איהו וגם ע''י ספר לא בעי למימר מצינו שני עושה שני דהתם טעמא רבה איכא משום דר' פרנך ומיהו התם לא בעי למימר שני עושה שני משום גזרה דשבת די''ח דבר דאמרינן דלמא שדי משקין דתרומה לפיו כי אכיל אוכלין טמאים דהתם נמי ידע הא טעמא אלא קמתמה כיון שלא מצינו טומאה כהאי גוונא היכי גזרינן א''ל הכא וההיא דהתם דקאמר שלישי שני לקדש ולא לתרומה בחולין שנעשו עטה''ק וקשה אמאי לא חשיב לה גבי מעלות הכא וי''ל דהתם מפרש טעמא שאני תרומה שטהרתה טמאה היא אצל הקדש א''כ לאו משום מעלה היא הר''ר אלחנן ומיהו למאן דלית ליה התם דאהדר ליה הכי ר''א לר' יהושע ולא קמסיק אף אני לא אמרתי דקאמר התם אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן א''כ אמאי לא חשיב ליה וי''ל דאיכא למימר דבתרומה לא גזור משום דזריזין גבי תרומה אבל לא גבי קדש הלכך לא שייך למימר בהן מעלה ודוגמתו מצינו בריש פירקין בירושלמי גבי חומר בקדש ר' חייא בשם ר' יוחנן מפני שאוכלי תרומה זריזין הן ואוכלי קדש אינן זריזין א''ר. חנינא קומי ר' מנא הדא היא מעלה אילו דבר שבזה ובזה בזה טהור ובזה טמא הדא היא מעלה אלמא לא חשבינן ליה מעלה בדבר התלוי בזריזות: לא צריכא שתחב לו חבירו בפיו או שתחב כו'. משמע דהוי לישנא דהש''ס מיהו בתוספתא גרסינן ליה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר וכי יש נגובה בקודש אלא תחב ליה חבריה או שתחב הוא בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל של תרומה ולהכי נקט כוש דהוו ליה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה פשוטים קטנים ודומה לו ההיא דריש חולין (דף ג. ושם) כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה משום דהוה פשוטי כלי עץ דלא מקבל טומאה וכי אמרינן בהמוכר את [הבית] (ב''ב דף סו.) דף של נחתומין טמא אע''ג דלית ליה בית קבול כלל התם טמא משום משמש אדם ומשתמש ממשמשי אדם וכן ההיא דטבלא המתהפכת טמאה דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) אף למ''ד מסגרתו למטה היתה אע''ג דלא מחברא לטבלא כדדשמע בריש סוכה (דף ה.) אלא מטעם משמשי אדם הוי והכי איתא בהדיא בת''כ ובריש סוכה פירשתי: לקדש גזור רבנן. שמא יגע בידיו שניות לקדש שבתוך פיו וכן פירש רש''י ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק פיו דחשיב משקה בפרק בתרא דעירובין (דף צט ושם) גבי אכל דבילה בידים מסואבות: . שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן בכל השנה. פרש''י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנין בשמירה ואמר הר''ר אלחנן דכן יתכן לפרש דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה''ל חולין ונטמא בטומאת ע''ה וכי קדש עליו משום דאקדשיה פקע ליה טומאה מיניה א''נ הוה מצינו למימר ביחדו לנסכים נמי וכגון שידוע לנו שחולין הן שיחדן וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו ומעיקרא היה נזהר לשומרו בטהרה וכן מצינו גבי תרומה בסמוך דע''ה מניח תרומה של כל ימות השנה לשנה הבאה בשעת הגיתות ליתנה לחבר ותניא בתוספתא אע''פ שמכירה החבר שהיא היא ואפי' בחבר עצמו משמע בגמרא שישהנה לשנה הבאה: