חגיגה כד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

אמר תירץ ריש לקיש משום בר קפרא: לא נצרכא עדותו של רבי עקיבא - שהיא אכן רק מדרבנן - אלא לשיירי מנחה, לאחר שנקמצו, והוקטר הקומץ, שאותן הכלי מצרף רק מדרבנן [ומדאורייתא לא, כדמפרש טעמא ואזיל; ובסמוך מקשה הגמרא: תינח סולת, לבונה וגחלים מאי איכא למימר?!].

ומפני מה שונים שיירי מנחה משאר קודש שהכלי מצרפו מדאורייתא, כי:

מדאורייתא רק קודש הצריך לכלי - שקידושו על ידי הכלי, דומיא דקטורת שבכף של נשיאים שהכף קידשה [טורי אבן] - הוא שהכלי מצרפו.

אבל קודש שאין צריך לכלי - כגון שיירי מנחה, שהן עומדים לאכילת כהנים - אין כלי מצרפו.

ואתו רבנן וגזרו: דאף על גב דאינו צריך לכלי - כמו שיירי מנחה - כלי מצרפו. ^[1]

ואכתי מקשינן: תינח שיירי מנחה כשהן סולת, שבהן צירוף הכלי הוא אכן רק מדרבנן.

אבל קטורת ולבונה [וגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת, מאירי] שאף עליהם אמר רבי עקיבא שהם נפסלים, ומשמע מדרבנן בעלמא [כיון ששנינו "הוסיף"], מאי איכא למימר, לדעת רב חנין הסובר שצירוף כלי הוא מדאורייתא? שהרי אלו צריכים הם לכלי!

אמר פירש רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המשנה בעדיות מדוברת בכגון שצברן לסממני הקטורת ולגרגירי הלבונה על גבי קרטבלא [עור שלוק] שאין לו תוך, וצירוף בכלי כעין זה הוא רק מדרבנן, כי:

מדאורייתא רק כלי שיש לו תוך - בדומה לכף של קטורת - הוא שמצרף את מה שבתוכו להיות כאחד לגבי טומאה.

אבל כלי שאין לו תוך - אינו מצרף את מה שעל גביו להיות אחד.

ואתו ובאו רבנן ותיקנו: דאף על גב דאין לו תוך לכלי, אף הוא מצרף את אשר על גביו. ^[2] ופליגא דרבי חנין, שאמר צירוף כלי מדאורייתא הוא, אדרבי חייא בר אבא.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא - שהיא מדרבנן וכדקתני: "הוסיף" - נשנית משנה זו, ששנינו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש.

הרי למדת בדעת רבי יוחנן, שכל עיקר דין צירוף כלי אינו אלא מדרבנן! שנינו במשנה: הרביעי בקודש פסול:

תניא אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול?

ודין הוא [מדין קל וחומר הוא נלמד]:

ומה מחוסר כפורים [כגון זב ויולדת שטבלו והעריב שמשם, ועדיין עליהם להביא קרבן לכפרתם למחרת, ועד שלא הביאו כפרתם "מחוסרי כפורים" הם נקראים], שכשר לתרומה [רש"י], מותר הוא באכילת תרומה, מכל מקום הרי הוא פסול לקודש, אסור הוא באכילת קדשים. ^[3]

שלישי לטומאה, שהוא חמור מן המחוסר כפורים, בכך שהרי פסול הוא בתרומה.

כלומר: אם שני לטומאה [אפילו חולין] נגע בתרומה, הוא עשאה שלישי לטומאה, ופסלה. ^[4]

אינו דין שיעשה שלישי לטומאה, בנגעו בקודש - רביעי לקודש, ויפסול את הקודש בכך.

שמא תאמר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

הואיל ואתה בא ללמוד משלישי לתרומה, אם כן כשאתה בא ללמוד ממנו לקודש לא תלמד אלא שיש לקודש שלישי לטומאה, אבל רביעי לא תלמד.

אינו כן, כיון שבכל מקום שאם תאמר בו "דיו" שוב לא תלמד קל וחומר, כי אינך נצרך לו, הרי אתה למד ממנו אפילו יותר מן הנידון -

והרי כבר למדנו שלישי לקודש מן התורה, כדמפרש ואזיל.

ואם כן, אתה למד רביעי בקל וחומר, כיון שלשלישי כשלעצמו אינו צריך [נתבאר על פי רש"י פסחים יח ב].

ומפרשינן לה: שלישי לקודש מן התורה - מנין?

דכתיב: "והבשר [של קדשים] אשר יגע בכל טמא - לא יאכל!".

מי, האם לא עסקינן דנגע הבשר של קודש בשני לטומאה, שאף הוא נקרא "טמא", וקאמר רחמנא: לא יאכל.

רביעי מקל וחומר - הא דאמרן. ^[5]

שנינו במשנה: ולתרומה, אם נטמאת אחת מידיו, חבירתה טהורה.

ואילו לקודש, אם נטמאת ידו האחת, מטביל שתיהן, ואם לא יטביל שתיהן, ויגע בקודש אפילו ביד הטהורה, יטמא הקודש.

אמר רב שיזבי: מעלה זו שאמרו חכמים, אין פירושה כי בכחה של היד הראשונה לטמאות את היד השניה, אלא רק בחיבורין שנו את משנתנו!

והיינו, גזירה היא שגזרו חכמים, שצריך לטבול גם את היד השניה, במקום שבא לנגוע בקודש בידו הטהורה בעוד שידו הטמאה נוגעת בידו הטהורה [וזו היא משמעות "בחיבורין"].

כי במצב שכזה יש לחשוש שמא תגע היד הטמאה עצמה בקודש, ותטמאנו.

ולכן חייבוהו להטביל את שתי הידים, ואם לא יטביל, ותגע ידו הטמאה בטהורה, ובהיותה נוגעת בה תיגע היד הטהורה בקודש, אז כל אחת מן הידים, אפילו היד הטהורה, תטמא את הקודש, מגזירת חכמים.

אבל שלא בחיבורין, כגון שנגעה תחילה היד הטהורה בטמאה, ופרשה ממנה, ונגעה הטהורה בקודש - לא נטמא הקודש. כי אין בכחה של היד הטמאה לטמאות את היד השניה הטהורה. ^[6]

גזרו חכמים שכל דבר הפוסל את התרומה - מטמא את המשקין, להיות "תחילה".

כלומר: כל דבר הפוסל את התרומה, כגון ידים שהן שניות לטומאה ופוסלות במגען את התרומה, אם נגעו הידים במשקין, הרי הן עושין את המשקין בדרגה של "ראשון לטומאה".

דבר "טמא" נקרא זה שיכול להעביר את הטומאה הלאה.

דבר "פסול" [בעניני טהרה] נקרא זה שבעצמו נטמא, אך אין בכוחו להעביר טומאה הלאה.

איתיביה אביי לרב שיזבי מהא דתניא: יד טמאה, אפילו כשהיתה נגובה - שאין בה משקין שייטמאו מהיד, ויהיו ראשון לטומאה, ויטמאו את היד השניה הנוגעת בהן [כדין משקין המטמאין את הידים מדרבנן] - הרי היד עצמה מטמא את היד חבירתה, שנגעה בה, ויש בכח היד שנטמאה מחברתה כדי "לטמא" הלאה, לקודש.

כלומר: אותו קודש שנגעה בו היד הטהורה [לאחר שנגעה ביד הטמאה], הרי הוא "טמא", ולא "פסול", ולכן, יש בכחו לטמא קודש אחר.

ליד הטמאה יש דין של שני לטומאה, והקודש הראשון שנגעה בו היד נעשה שלישי לטומאה, והוא פוסל קודש אחר, שנעשה רביעי לטומאה.

אבל לא מטמאת היד הטמאה את חבירתה ביחס לתרומה, שאפילו לפסול את התרומה גרידא לא תפסול היד השניה, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין בכחה של היד הטהורה אלא לפסול את הקודש שנוגעת בו.

אבל לא לטמא אותו עד שיוכל לפסול קודש אחר.

ולכן אם יגע קודש זה, שהוא רק פסול ואינו טמא בקודש אחר, הוא לא יפסלנו.

ותיקשי: אי אמרת בשלמא, שיד מטמא את חברתה לקודש שלא בחיבורין, והיינו, שהיד השניה נטמאת מן הראשונה - היינו רבותיה ד"נגובה"!

כלומר: ניחא חידוש הברייתא, שאפילו יד נגובה, שאין עליה משקין לטמא את היד השניה, מטמאת היד הטמאה בעצמה את הטהורה.

אלא אי אמרת: רק בחיבורין, רק כשנוגעת היד הטמאה בטהורה בשעה שהיד הטהורה נוגעת בקודש, אין, אז נטמא הקודש ממגע היד הטהורה.

אבל שלא בחיבורין, בשעה שאין היד הטמאה נטגעת בטהורה, לא נטמא הקודש ממגע היד הטהורה, כי היא נשארת בטהרתה, היות ולא גזרו עליה טומאה, אלא גזרו רק בנגיעה בחיבורין, מפני החשש שמא בשעת החיבור, תיגע גם היד הטמאה בקודש.

אם כן, מאי רבותא דיד "נגובה" [מה חידוש יש ביד נגובה שהיא מטמאה את הקודש]?

והרי כיון שאנו חוששים שהיד הטמאה עצמה, שהיא שני לטומאה תגע בקודש, בשעת החיבור, הרי ודאי שיד טמאה מטמאה את הקודש בעצמה, ואין היא צריכה למשקין שבתוכה כדי לטמאות אותו?!

איתמר נמי, שהיד השניה, הטהורה, שנגעה בטמאה, מטמאת אפילו שלא בחיבורין, כיון שהיא עצמה נטמאת [טורי אבן]: ^[7]

דאיתמר: אמר ריש לקיש: לא שנו שידו הטמאה של אדם הנוגעת ביד טהורה מטמאת אותה, אלא כשנגעה היד הטמאה בידו הטהורה, שלו עצמו.

הערות

^[1] א. לכאורה יש להקשות: הרי אף קודש הצריך לכלי כדי לקדשו, כיון שנכנס בכלי כבר נתקדש ושוב אינו צריך עוד לכלי, והאיך משכחת לה קודש הצריך לכלי? ! שמא תאמר: כיון שכניסת הקודש לכלי היתה לצורך, הרי כל עוד שהקודש בכלי חשוב הוא כצריך לכלי. אם כן צריך לומר כי שיירי מנחה שאמרנו שהם חשובים "אינו צריך לכלי" מדובר שהוציאם מן הכלי שנתן בה את המנחה כדי לקדשה, והכניסם לכלי אחר. ולא משמע כן. ומלשון המאירי למדו אחרונים ישוב לקושיא זו, שכתב: ולא סוף דבר במה שיש בו צורך לכלי כגון הקטורת שבכף שהוא צריך להתקדש בכלי שרת להקטרה, וכן בסולת [רק] שיעור הקמיצה, אבל שירים שאינו צריר לכלי, שהרי הם בבל תקטירו, ולאכילת כהנים, אז לא יהא כלי מצרפו, אלא אף מה שאינו צריך לכלי וכו'. משמע מדבריו, שאין נקרא "צריך לכלי" אלא כשהוא מתקדש להקטרה, אבל כשהכניס מנחה לכלי, הרי רק אותו חלק שיוקטר על המזבח דהיינו הקומץ הוא זה שנכנס בכלי להקטרה, אבל השאר מתחילתו לא נכנס להתקדש להקטרה, ולפיכך חשובין השיריים כקודש שאינו צריך לכלי. וראה היטב בתוספות מנחות כד א בתירוצם השני שהובאו בהערה הבאה. ב. ראה עוד בביאור דברי הגמרא, בהערה בהמשך הסוגיא.

^[2] א. בגמרא מנחות כד א, אמר רב כהנא: צריך לכלי, הכלי מצרפו, אין צריך לכלי, אין הכלי מצרפו. והקשו התוספות שם: הרי לעיל בגמרא אמרו שגזרו רבנן אף באין צריך לכלי שיהא הכלי מצרפו? ! ותירצו בתירוץ ראשון: שמא סבר רב כהנא כתירוץ הגמרא גבי לבונה וגחלים. ביאור דבריהם, כי באותו ביאור שאמרו בגמרא בלבונה וגחלים - יש לבאר גם "סולת" שנזכרה במשנה, ואין צורך לתירוצו של בר קפרא, ואכן לדעת רבה בר אבוה אין קודש "שאינו צריך לכלי" עושה צירוף אפילו מדרבנן. ומבואר לפי תירוץ זה, שלא באו דברי רבה בר אבוה להשלים תירוץ הגמרא הקודם, אלא תירוץ אחר הוא שחלוק על התירוץ הקודם, ואף על גב שלא אמרו "אלא" בגמרא. ולפי זה צריך ביאור, מה הועיל בר קפרא שתירץ על הסולת דמיירי בשיירי מנחה, כיון שעדיין יקשה מקטורת לבונה וגחלים? ! ואין לומר כי מודה הוא לתירוצם, שהרי אם כן, מנין לתוספות לומר שרבה בר אבוה חלק על בר קפרא בזה. ובתירוץ שני תירצו: אף רבנן לא גזרו אלא בשיירי מנחה מפני שהיו צריכים לכלי קודם שקמץ את המנחה, ואילו בסוגיא במנחות מיירי כשאינו צריך לכלי כלל, ובזה אפילו רבנן לא גזרו. ולפי ביאור זה יש לפרש, שדברי רבה בר אבוה משלימים את דברי בר קפרא, שהוא לא תירץ אלא על סולת, ואילו הם תירצו אף על לבונה וגחלים, ואף שיש בתירוץ זה כדי לתרץ אף על סולת, מכל מקום משנה אינה זזה ממקומה, ואף תירוץ הראשון אמת. ב. הקשה הטורי אבן ד"ה שא"צ: כיון דאפילו מדרבנן אין מקדש כלי כשאינו צריך לו אלא בשיירי מנחה, אם כן איך אמרו במשנה שמעלה זו היא חומר בקודש מבתרומה, והרי תרומה אינה צריכה לכלי, ואף קודש דוגמתה אינו מקדש, וראה מה שתירץ שם ג. דברי התוספות בתירוצם הראשון שנקטו בדעת רבה בר אבוה שבאין צריך לכלי אינו אסור אפילו מדרבנן, הם שלא כדברי הר"ש בסוף פרק קמא דטהרות, שהוא כתב שם להוכיח מדברי רבה בר אבוה גופיה, שבאין צריך לכלי הכלי מצרפו מדרבנן, שהרי כלי שאין לו תוך אינו מקדש, ואם כן "אינו צריך לכלי" הוא, ומכל מקום אסור מדרבנן, וכבר הקשה כן על דברי התוספות בטורי אבן בד"ה דאורייתא. ד. ומיהו אף שיטת הר"ש צריכה ביאור: שהרי כתב, שרבה בר אבוה מודה לבר קפרא שכל שאינו צריך לכלי אינו מקדש מן התורה ורק מדרבנן הכלי מצרפו, וכיון שכלי שאין לו תוך "אינו צריך לכלי" הוא, הרי שמדאורייתא לא מיקרי "צריך לכלי", ולמה אמרו בגמרא, שאינו מקדש מן התורה משום דין חדש דבעינן כלי שיש לו תוך? ! ה. ראה מה שכתב הטורי אבן בד"ה דאורייתא על דברי התוספות והר"ש. ו. הקשו התוספות: למה לא תירצה הגמרא, שמדאורייתא רק כלי שרת מצרף דומיא דכף של קטורת, ולא כלי של חול, ואתו רבנן וגזרו אפילו בשל חול? ! ולא יישבו.

^[3] במסכת יבמות עד ב הוא נלמד ממה שאמרה תורה: א. ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור. ב. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. ג. וכפר עליה הכהן וטהרה, ומשמע עד שלא כיפר לא טהרה. ומפרשת הגמרא את הפסוק הראשון למעשר שני, ואת השני לתרומה, ואת השלישי לקדשים.

^[4] במסכת סוטה כט א הוא נלמד מקל וחומר: ומה טבול יום שמותר בחולין אסור בתרומה [כמבואר ביבמות עד ב מן המקראות שהובאו לעיל בהערה], שני לטומאה שהוא פסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי לתרומה [כן הוא בגמרא שם, וכן הביא רש"י בפסחים יח ב, וראה לשון רש"י כאן]. ואף שיש לומר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויהיה אף בתרומה רק שני ולא שלישי, כיון שאם תאמר דיו מיפריך קל וחומר, שהרי אינך צריך ללמוד על שני לתרומה, שהוא בכלל חולין, לפיכך ילפינן אפילו לשלישי [רש"י סוטה שם].

^[5] הוסיף רש"י: ואפילו למאן דאמר: אפילו היכא דמיפריך קל וחומר אמרינן דיו, הני מעלות דרבנן נינהו, ולאו דאורייתא, והאי דנקט "ולמדנו שלישי לקודש" מילתא בעלמא היא דאשמעינן, דשלישי לקודש מן התורה הוא. ומבואר שיטת רש"י שרביעי בקודש אינו מן התורה, ומלשונו אתה למד שלמד כן ממה שנשנה דין זה בין המעלות שבמשנתנו, ומשנתנו מעלות דרבנן הן. וברש"י בפסחים יט א ד"ה א"ל האריך יותר בהוכחתו: ותדע דקתני לה גבי מעלות דחומר בקודש, דקיימא לן התם דכולהו מדרבנן נינהו, וזו מחמש מעלות האחרונות היא, ואמר התם חמש אחרונות לית להו דררא דטומאה דאורייתא [ראה לעיל כא ב]. ויתירה מזו כתב רש"י בחולין לה א ד"ה אלא: האי שלישי עביד רביעי בקודש מעלה היא דרבנן, דהא גבי מעלות וכו', ואע"ג דמייתינן לה בקל וחומר ממחוסר כפורים, לאו קל וחומר דאורייתא הוא, דהא משלישי דתרומה הוא דמייתינן לה, והיא גופה לא כתיבא בהדיא, ואסמכתא בעלמא היא. תדע, דהא גבי מעלות תניא ! [ביאור דבריו, דהא גבי שלישי נמי איכא למימר "דיו", וכמו שנזכר לעיל, כיון שאין אנו אומרים: כל היכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן דיו]. אולם שיטת התוספות כאן ולעיל כא ב אינה כן, ודחו ראיית רש"י ממה שהוא נמנה בין חמש המעלות האחרונות, ראה דבריהם, וכתבו מזה עוד בפסחים יח ובחולין לה.

^[6] כן פירשו רש"י ורבינו חננאל. והקשו התוספות ממה ששנינו: ובקודש יטבול את שתיהן, ואילו לשיטת רש"י שהטהורה מעולם לא נטמאת, למה יטבילנה? ! ותירצו בתירוץ אחד, ויש ליישבו, דהכי קאמר: הא נטמאה ידו אחת, חברתה טהורה. ובקודש בתחילתו, הצריכו חכמים להטביל שתיהן, שמא נטמאו שתיהן. ובתירוץ שני, ביארו ביאור אחר בגמרא: אין היד השניה נטמאת אלא אם כן סיבת טומאת הראשונה עדיין קיימת, שנוגעת עכשיו בדבר המטמאה [כגון בספר שהוא מטמא את הידים], כי גזרו חכמים שמא תגע אף היד השניה בדבר המטמא. וראה עוד שם בביאור הסוגיא לפירוש זה. ובעל המאור מפרש "בחיבורין", שהיד הטמאה נגעה ביד הטהורה, אבל אם נטמאה יד אחת לא נטמאה השניה מאליה, וראה בדבריו ביאור הסוגיא, ובמה שכתב עליו הראב"ד בהשגותיו עליו.

^[7] מדברי בעל המאור נראה שאינו גורס: איתמר "נמי", אלא "איתמר" בלבד, והוא ענין חדש, וקצת משמע כן מרש"י שלא פירש כלל את הסייעתא, אבל רבינו חננאל והטורי אבן גורסים "איתמר נמי" וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

לא נצרכא [נצרכה] עדותו של ר' עקיבא לעצם ההלכה שכלי מצרף, שהיא מן התורה, אלא לשירי מנחה (המנחה הנשארת לאחר שהקטירו את קומצה ולבונתה, ונאכלת לכהן) שבהם הצירוף הוא רק מדברי סופרים. כי דאורייתא [מדין תורה] כל דבר הצריך לכלי, כלומר, דבר הצריך להיות בכלי לשם קידושו וכיוצא בזה — הכלי מצרפו לקבל טומאה, למרות שאין כל החלקים נוגעים זה בזה, אבל דבר שאין צריך לכלי — אין כלי מצרפו.

ושיירי מנחה, כיון שאינם צריכים עוד לכלי, שכן לאחר קמיצה הם ניתנים לכהן, ואינם צריכים עוד לכלי שיקדשם, אינם מצטרפים מדין תורה, ואתו רבנן [ובאו חכמים] וגזרו דאף על גב [שאף על פי] שאינו צריך לכלי — בכל זאת הכלי מצרפו.

ומקשים: תינח [נניח] תירצת ביחס לסלת של שיירי מנחות, אבל קטורת ולבונה מאי איכא למימר [מה יש לומר] עליהן? שהרי בוודאי הן צריכות לכלי, ואם דין צירוף הוא מן התורה לשם מה הוסיף אותן ר' עקיבא? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כגון שצברן על גבי קרטבלא [טבלת עור] ולא בכלי ממש, כי דאורייתא [מדין תורה] כלי שיש לו תוך — מצרף, אין לו תוך, אלא הוא שטוח — אינו מצרף, ואתו רבנן [ובאו חכמים] ותיקנו דאף על גב [שאף על פי] שאין לו תוך — מצרף.

ומעירים ופליגא [וחלוקה] דעה זו של ר' חנין האומרת כי צירוף לענין טומאה הוא מן התורה, על דעת ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו שלנו, שמשנתנו שהכלי מצרף מה שבתוכו היא כשיטת ר' עקיבא, ואם כן סבור הוא שאין לדבר מקור בתורה, אלא היא גזירת חכמים בלבד.

א שנינו במשנה שהרביעי בקדש פסול. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מנין לרביעי בקדש שהוא פסול — ודין (קל וחומר) הוא; ומה מחוסר כפורים, כלומר, טמא שחייב להביא קרבן כדי שיוכל לבוא למקדש ולאכול קדשים, שמותר באכילת תרומה, בכל זאת פסול בקדש כמפורש בתורה, שלישי לטומאה שפסול בתרומה — אינו דין שיעשה רביעי לקדש? ולמדנו שלישי לקדש מן התורה ממקור אחר ורביעי בקל וחומר.

ומסבירים: שלישי לקדש מן התורה מנין? דכתיב [שנאמר]: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) מי לא עסקינן [האם אין אנחנו עוסקים] באותו כתוב במקרה שנגע אפילו בשני לטומאה, שאף הוא קרוי טמא, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא יאכל" משום שנטמא. ורביעי לקודש נלמד מקל וחומר — הא דאמרן [זה שאמרנו], הקל וחומר של ר' יוסי.

ב שנינו במשנה: ובתרומה, אם נטמאת ידו אחת — אין ידו האחרת טמאה בטומאת ידים, אבל בקודש נטמאות שתיהן. אמר רב שיזבי: מה שאמרנו שאם נטמא ביד אחת נטמאת גם השניה — בחיבורין שנו, כאשר ידו האחת נוגעת בדבר טמא, וידו השניה נוגעת ביד שנטמאה. אבל שלא בחיבורין — לא.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: יד נגובה (יבשה, שאין עליה משקה) מטמא חבירתה לטמא לקדש, אבל לא לתרומה, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: היד איננה מטמאה ממש ואינה יכולה אלא לפסול, אבל לא לטמא אחרים.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר אף שלא בחיבורין — היינו רבותיה [זוהי הרבותא, החידוש] שביד נגובה, שאף על פי שיד נגובה שאין עליה משקה אינה מטמאה, מכל מקום גזרו בה וטימאוה לקודש, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בחיבורין — אין [כן], שגזרו בה שמא נגעה הטמאה בקודש, ושלא בחיבורין — לא, אם כן מאי [מה] הרבותא [החידוש] ביד

נגובה? איתמר נמי [נאמר גם כן] שחלקו אמוראים בענין כעין זה, אמר ריש לקיש: לא שנו שיד אחת מטמאה את השניה אלא ידו של אותו אדם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Akiva’s testimony is not needed to teach the basic halakha that a vessel combines its ingredients, which is Torah law; it is necessary only for the remainders of the meal-offering, the part of a meal-offering left over after a fistful of it and its frankincense have been sacrificed on the altar, which is eaten by a priest. In such a case the halakha of combining applies only by rabbinic law, for by Torah law only when an item requires a vessel in order for it to be sanctified does the vessel combine it with regard to impurity, even if its parts are not touching each other. But in the case of something that does not require a vessel, the vessel does not combine it. The remainder of a meal-offering no longer requires a vessel, since it is given to a priest after the fistful is sacrificed, so the flour in a vessel would not be considered combined according to Torah law.

And the Sages came and decreed that even if something does not require a vessel, such as the leftover flour of the meal-offering, the vessel nevertheless combines it.

The Gemara raises a difficulty: It works out well in the case of flour, which can be said to refer to the flour left over from meal-offerings, but with regard to incense and frankincense, what is there to say? In these cases a vessel is certainly required, but if the halakha of combining applies to them from the Torah, why did Rabbi Akiva include them in his list? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: For example, if he piled them up on a leather board [kartavla], rather than in a containing vessel. By Torah law a vessel that has an inside combines its ingredients, but one that is flat and does not have an inside does not combine. And the Sages came and decreed that even if it does not have an inside it nevertheless combines what is placed on it.

The Gemara comments: And this opinion of Rabbi Ḥanin’s, that impurity by combining is derived from the Torah, disagrees with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba. For Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said in reference to our mishna: This mishna was taught based on Rabbi Akiva’s testimony. In other words, the mishna’s teaching that a vessel combines its contents follows the statement of Rabbi Akiva, indicating that it is by rabbinic law, unlike Rabbi Ḥanin, who said that it is based on a source from the Torah.

§ It was taught in the mishna: The fourth degree of impurity, with regard to sacrificial food, is disqualified. It is taught in a baraita: Rabbi Yosei said: From where is it derived with regard to the fourth degree of ritual impurity, that with regard to sacrificial food it is disqualified? It is a logical derivation, by a fortiori: If one who is lacking atonement, an impure person who is obligated to bring an offering to complete his purification process, who is permitted to eat teruma, is nevertheless disqualified with regard to the consumption of sacrificial food, as specified in the Torah, then concerning something that is impure to the third degree of ritual impurity, which is disqualified if it is teruma, is it not right that it should engender a fourth degree of ritual impurity when it touches sacrificial food? Therefore, we have learned that there is a third degree of impurity with regard to sacrificial food from the Torah, and that there is a fourth degree of impurity from a fortiori reasoning.

The above baraita taught that there is a third degree of impurity for sacrificial food from the Torah. The Gemara asks: From where is this derived? As it is written: “And the meat that touches any impure thing shall not be eaten” (Leviticus 7:19). Is it not so that we are not dealing in that verse with meat that touches any “impure thing” at all, even if it touched something that is of the second degree of ritual impurity, which is also called an “impure thing”? And yet the Merciful One states with regard to that meat, which having touched a second-degree impurity is now impure to the third degree: “It shall not be eaten,” meaning that it has been rendered unfit due to impurity. And as for the baraita’s statement that the fourth level of impurity is derived by an a fortiori inference – it is as we said just above, the a fortiori inference put forth by Rabbi Yosei.

§ It was taught in the mishna: And with regard to teruma, if one of one’s hands became impure with impurity by rabbinic law that renders only the hands impure, its counterpart, the other hand, remains pure. But with regard to sacrificial food, if one hand becomes impure he must immerse them both. Rav Sheizevi said: When they said that with regard to sacrificial food a hand that is rendered impure renders the other hand impure as well, they taught this only for a situation when the pure hand is in contact with the sacrificial food when the impure hand touches it. But if the pure hand is not in contact with the sacrificial food, no, the pure hand is not rendered impure by touching the impure hand. According to Rav Sheizevi, the Sages enacted the decree that one hand renders the other impure because they were concerned that the impure hand may have touched the sacrificial food directly without being noticed. Therefore, the decree applies only when the pure hand is touching the sacrificial food.

Abaye raised an objection to Rav Sheizevi from the following teaching: Even a dry hand that is impure renders its counterpart, i.e., the other hand, impure, to the extent that the second hand will now render impure any food that it touches. This is true with regard to sacrificial food but not with regard to teruma. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: The second hand is not rendered impure to such a severe extent. It can merely disqualify sacrificial food that it touches, by rendering it impure to the fourth degree, but not render it impure with third-degree impurity.

Granted, if you say that the second hand becomes impure even when it is not in contact with the sacrificial food, this would explain the noteworthiness of a dry hand rendering its counterpart impure. It teaches that even though normally a dry hand would not render another hand impure, the Sages nevertheless declared it impure with regard to sacrificial food. But if you say that when the second hand is in contact with sacrificial food, yes, the decree that the second hand becomes impure applies, lest the impure hand touch the sacrificial food directly, but when it is not in contact, no, the decree does not apply, then what is the noteworthiness of stating that it applies in the case of a dry hand?

It was also stated that amora’im disputed a similar issue: Reish Lakish said: They taught that one hand renders the other impure only if the second hand is his own hand,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא מדרבנן היא מדקתני רישא העיד ר' שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו וקתני הוסיף ר' עקיבא אלמא צירוף דרבנן הוא ופריק ר"ל אליבא דרבי חנין לעולם צירוף דאורייתא ור' עקיבא שירי מנחות אתא לאשמעינן דמדאורייתא דבר הצריך לכלי כלי מצרפו שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו.

ואתו רבנן ועשו מעלה וגזרו אפי' בדבר שאין צריך לכלי ומקשינן תינח דמצרף הכלי הסלת מפני שצריכה כלי קטורת לבונה וגחלים מאי כלי צריכי.

ופריק רב נחמן כגון שצברן ע"ג קטבליא מדאורייתא יש לו תוך מצרף. אין לו תוך אינו מצרף. ואתו רבנן תקינו דאע"ג דאין לו תוך מצרף ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר משמיה דר' יוחנן מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ומסתברא דצירוף כלי מדרבנן היא דהר ר' יוחנן מוקים לה ממתניתין מעדותו של ר' עקיבא ומשנתנו מעלה מדרבנן וכבר פירשנוהו בפסחים בפ' הראשון:
מעלה שביעית הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה פי' טמא מת הוא אבי הטומאה וטומאתו ז' דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים והנוגע בו טמא טומאת ערב שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. עוד קדשים הנוגעים בטמא השני שהוא טמא טומאת ערב נטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נמצא שלישי לקדש טמא מן התורה כמו שפירשנו.

ורביעי מק"ו כדתניא מניין לרביעי בקדש שפסול ודין הוא ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה שנא' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. ותנן נמי העריב שמשו אוכל בתרומה פסול הוא זה המחוסר כפורים בקדשים כדתנן הביא כפרתו אוכל (בתרומה) [בקדשים] וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעד שלא הביאה כפרתה לא נגמרה טהרתה ובמאי אי לתרומה הא כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא והיא התרומה שגם היא נקראת קדשים. אלא לאו בטהרת קדשים הכתוב מדבר עכשיו שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש וזו היא מעלת הקדש על התרומה:
מעלה שמינית שהיד מטמא לחברתה בקדש אבל לא בתרומה אמר רב שיזבי בחבורין שנו. פי' כגון שחיבר ידו לידו האחרת אבל אם לא חיבר היד הטמאה לטהורה לא. ומותיב אביי עלה יד נגובה מטמאה לחברתה לקדש וכו'.

הא דאמרינן אמר רב שזבי בחבורין שנו אבל שלא בחיבורין לא. פרש"י ז"ל כגון שבשעה שהיתה הטומאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש דגזרו רבנן דילמא אתי למגע טמאה בקדש וכולן כמו שמפורש בפירושו והראב"ד פירש [שלא] בחבורין שפירשה יד הראשונה מן הדבר המטמא אם נגעה בה יד השניה טהורה ואין כל זה מחוור.
אבל עיקר פירושה ראיתי בספר המאור וכך מפורש שם בחבורין והיינו שנגעה יד שניה בראשונה ושלא בחבורין כגון שלא נגעה בה כלל אין אומרין בקדש נטמאת אחת נטמאת חברתה (אלא) [שלא] נגעה בה.
ואותביה אביי יד נגובה פי' כגון שהיו שתי ידיו טמאות והטביל אחת מהן ונשתיירה האחרת נגובה מטמאה את חברת' אי אמרת בשלמא אע"פ שלא נגע זו בזו טמאתה היינו רבותא דנגובה שלא תאמר אין יד מטמא את חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגעה היא מטמאה לשניה מאי רבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדיין בטומאתה עומדת ומטמא את חברתה בנגיעה כדרך שהיד מטמא' בתחילת טומאה כשנגעה בה:

איתמר ריש לקיש אמר לא שנו אלא בידו. בין בחבורין בין שלא בחבורין אבל יד חבירו בחבורין ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חבירו כאותה היד לפסול. ראיתי מפורש שם כאותה היד של חבירו שנגעה ביד הטמאה נטמאת לפסול את הקדש אבל יד שנית של חבירו שלא נגעה בטומאה כלל טהורה לגמרי שלא גזרו שלא בחבורין אלא בנוגע ראשון ובזה אפשר כדברי ר"ש.
ויותר הוא מחוור כן לומר, שאם נגעה יד חבירו באותה יד שקבלה טומאה תחלה נטמאת אף זו לפסול, אבל אם נגעה יד חבירו ביד שניה שלו או קבלה טומאה מחברתה בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אינה מטמאה כלל.
ובדקתי ומצאתי בתוספתא כלשון הזה האחרון ולא כדברי רש"י ז"ל וכך שנויה שם ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל את אחת מהן ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות שהיד מטמאה את חברתה לטמא בקדש (ודברי) רבי יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והיא הברייתא שהביאו בגמרא יד נגובה מטמאה את חברתה כו' ונתברר ממנה הפירוש בספר המאור:

סליק מסכת חגיגה

ולענין ביאור הקשו בגמ' תינח סלת כלומר דאית ביה שירי מנחה קטורת ולבונה וגחלים מאי איכא למימר וא"ת בקטורת שירי חפינה והרי מותר חפינה אינו נאכל אלא נשרף וצריך הוא לכלי ומ"מ יש גורסין תינח סלת וקטורת כלו' סלת משירי קמיצה וקטורת מדין מותר חפינה לבונה וגחלים מאי איכא למימר וכו' ותירצוה שצררן על גבי קטבלא וכו' על הדרך שביארנו במשנתנו ומ"מ העלו בגמ' שכלם מדברי סופרים ומעדותו של ר' עקיבא כדאיתא בגמרא גחלים אלו שכתבנו עליהם שבהקדש הכלי מצרפן פירושו בגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת והתבאר בתלמוד המערב שבמסכתא זו דוקא בגחלים של יום הכפורים שאותה מחתה בעצמה שחתה בה מוליך לפני ולפנים ובהיכל כמו שביארנו ברביעי של יומא אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינה מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומערה בשל זהב לא נטמאו כלן במגע מקצתן ואף גדולי המחברים פסקוה כן ונראין הדברים אע"פ שגדולי המגיהים לא הודו בה כמו שביארנו בחמשי של יומא במקום אחר התבאר שאם היו שני צבורין בתוך כלי ודבר אחר מפסיק ביניהם ונטמא אחד משניהם אם היה מה שביניהם צריך לכלי הכלי מצרפו ונטמא הכל ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה לבד וכן יש במעלה זו דינין אחרים ואין זה מקומן:

כל הפוסל את התרומה והוא טומאה שניה מטמא את הידים להיות שניות שכך גזרו על טומאת הידים שאפי' באה להם טומאה מטומאה שניה יהו הם שניות גם כן:

מה שביארנו במעלה עשירית על אוכלין של קדש שחיבת הקדש מכשרתן ומקבלה טומאה אע"פ שלא הוכשרו מן הידים המסואבות וכ"ש מטומאה ודאית כבר ביארנו שאין הדבר ברור כן אלא לפסול את הקדש לאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני לא נתברר ומ"מ הרי זה ספק ר"ל שאם נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני של קדש אע"פ שלא הוכשר או של דבר אחר והוכשר הרי השני ספק ודבר זה יתבאר במס' חולין:

מה שביארנו במשנה בענין נטמאת ידו אחת שיש מפרש בה אע"פ שלא נגעה ידו האחרת ליד זו בשעה שהיא נוגעת בטומאה ושי"מ דוקא בשנגעה בה בשעת נגיעת הטומאה הכל תלוי בביאור סוגיא זו והריני צריך להעירך על ביאורה בקצרה כדי שתעמוד על אפני אותם הסברות והוא שאמרו אמר ר' שזבי בחבורין שנו ר"ל שבשעה שהיתה טהורה נוגעת בקדש היתה יד הטמאה נוגעת בטהורה ושמא מתוך קורבתה פושטת ונוגעת בו ומתוך גזרה זו אף הטהורה טמאה לקדש או שמא שהיד הטמאה שניה ועושה את חברתה שלישית לפסול את הקדש הא שלא בחבורין שלא נגעה טמאה בטהורה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ואפי' נגעה כבר הואיל ופירשה בשעה שנגעה טהורה בקדש לא טמאה טהורה את מקדש שבדרך זה אין לגזור לנגיעת טומאה זו וכן שבדרך זה אין אומרים שהיד הטמאה עושה לחברתה שלישית והעלו בה אף שלא בחבורין ומ"מ דוקא בשנגעה ידו הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה כפי' אחרון שפירשנו במשנתנו כך נראית שיטתם של גדולי הרבנים וקשה לדבריהם מהו שאמרו ולקדש מטביל את שתיהן שאם נגע בקדש בחבורין הרי נטמא הקדש ומאי מהניא תו טבילה והיה לו לומר ולקדש טמא ואם לא נגע עדין יטביל הטמאה ודיו שהרי אתה אומר אף בלא הטבלה שאין חברתה מטמאה בלא חבורין ואפשר שמ"מ מטביל את שתיהן לכתחלה ואין הדברים נראין שמשנתנו דרך תקנה היא שונה אותה ודרך מעלות כלו' שבתרומה אין צריך להטביל את שתיהן ובקדש צריך עד שאם לא הטביל מטמאה היא את חברתה לקדש ומתוך כך י"מ בחבורין שנו שכבר נגעה יד הטמאה בטהורה ואע"פ שלא נגעה בה בשעת נגיעת הטומאה ושפירשה בשעת נגיעת הקדש שמ"מ בנגיעתה עשאתה שלישי לפסול את הקדש ובדרך זה מטביל את שתיהן במ' סאה ואם לא הטביל טימא ובתרומה אף בנגיעתה לא טימאה את חברתה לענין שתהא צריכה טבילה אלא שלענין נטילה מיהא צריך כמו שכתבו גדולי המחברים הא אם לא נגעה אין צורך להטבלת הטהורה כלל אפי' לקדש וכן כתבוה גדולי המחברים וא"כ הם פסקו כרב שזבי שאמ' בחבורין שנו ואע"פ שנשארו בקושיא ומ"מ אנו פוסקין כקושיא של גמרא ואף שלא בחבורין טמאה ר"ל אע"פ שלא טמא יד הטהורה בשעת נגיעת הטמאה בטומאה או בשעת נגיעת הטהורה בקדש כפי' ראשון שפרשנו במשנתנו ומ"מ לשון חבורין אין מתישב יפה לפי' זה ויש לפרש בחבורי' שבשעה שנגעה ידו בטומאה היתה חברתה נוגעת בה הא לאו הכי אע"פ שנגעה אח"כ אין צריך טבילה לטהורה כלל והעלינו בה אף שלא בחבורין ר"ל אף בשלא נגעה הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה ואף זה כפי' ראשון שבמשנתנו ובלבד שנפרש דהוא הדין אע"פ שלא נגעה בשעת נגיעה בקדש ומ"מ לענין חבורי' נראה כפירוש זה ר"ל על שעת נגיעת הטומאה והוא הנראה מפני שהוא דומה לחבורין דעלמא כמו שאמרו במס' ע"ז ל"ז ב' שאם נגע טמא מת באדם אותו השני טמא טומאת ז' אם נטמא בחבורין כלו' שבשעה שהיה נוגע במת היה נוגע בחברו ובשלא בחבורין טומאת ערב:

ולענין ביאור הסוגיא הקשה אביי ממה שאמרו יד נגובה מטמאה את חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה ופי' הדברים שהידים שניות עד שיטול ולא יסיח דעתו מהם ואפי' סתם ידים ר"ל שלא ידע בהן בודאי שנטמאו ומ"מ בזו לא בסתם ידים היא אמורה להספיק להם בנטילה אלא בטומאה הצריכה להטבלת ידים כגון יד שנגעה בודאי בטומאת סופרים ואמ' יד נגובה כלו' שנגעה במשקין ונטמאו המשקין מטומאת סתם ידים שהן שניות ונעשו המשקין תחלה שכל הפוסל את התרומה כגון טומאה שניה מטמא משקין להיות תחלה מגזרת משקה זב וזבה כמו שביארנו במס' ברכות פרק דברים ונמצאת ידו טמאה עכשו טומאה שניה ודאית מחמת המשקי' להצריכה הטבלה במ' סאה ומ"מ נגובה היא עכשו ר"ל שאין בה משקה טופח מטמאה את חברתה לעשותה שניה כמותה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי אבל לא לתרומה ר' יהודה אומר לפסול ר"ל שמטמאה את חברתה לעשותה שלישית לפסול את הקדש במגעה לא שיהא אותו הקדש חוזר ופוסל אי אמרת בשלמא שלא בחבורין נמי היינו רבותא דנגובה אלא אי אמרת דוקא בחבורי' מאי רבותא דנגובה ולפי' ראשון יש לפרש בשלמא אי אמרת אפי' שלא בחבורין נמי מטמאה ר"ל אף כשאין יד טמאה נוגעת בטהורה בשעה שהיא נוגעת בקדש אנו אומ' שנטמא הקדש היינו רבותא דנגובה שלא תאמר זה שאנו מטמאין את הקדש בנגיעת טהורה אף שלא בחבור הטמאה דוקא בשהמשקה טופח עדין על הטמאה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ומפני שאנו חוששין שתהא חברתה נוגעת במשקה הטופח ותטמא עמה באותם המשקין ותעשה חברתה שניה מחמת המשקין הא כל שאין משקה טופח עליה אינה מטמאה קמ"ל נגובה כלו' שאע"פ שהיא נגובה בשעת נגיעה בקדש מטמאה דמעלה הוא דעבוד בה רבנן אלא אי אמרת דוקא בחבורין וטעמא מגזרה שמא יגע בטמאה לקדש מאי רבותא דנגובה וכי מפני שנתנגבה פקעה טומאתה והרי מחשש מגע יד הטמאה אנו מטמאין את הקדש ולא מצד טומאת הטהורה ולפי' אחרון שפירשנו בחבורין שבעוד שידו נוגעת בטומאה היתה חברתה נוגעת בה יש לפרש היינו רבותא שלא סוף דבר אם לא נגבה שנטמאה זו במשקין אלא אפי' בנגובה ואין בטהורה טומאת משקין מטמאה אלא אם דוקא בחבורין מה הועיל אם היא נגובה עכשו הרי מ"מ בשעה שנגעה במשקין אלו היתה חברתה מחברת עמה ולפי' גדולי המחברים שהזכרנו למעלה אין מתישב יפה היינו רבותא דנגובה ויש לדחק בשלמא אי אמרת שלא בחבורין כלו' שאפי' לא נגעה זו בחברתה נאמ' שהיא טמאה היינו רבותא דנגובה שלא סוף דבר בעוד שהמשקין לחים שיש לחוש שמא תפול צינורא מזו לזו אלא אף בנגובה אלא אי אמרת דוקא בשנגע ומטומאת מגע חברתה נגעו בה מאי ריבותא דנגובה הא ודאי בין לחה בין נגובה טמאה היא והיה לו לומר יד שנטמאת ואין לבי מתישב בה ומגדולי הראשונים שבגירונ"א כתבוה כדבריהם ופי' נגובה במי שהיו ידיו טמאות והטביל את האחת ואותה שלא הטביל הוא קורא נגובה ופי' אי אמרת בשלמא אפי' לא נגעו זו לזו טימא את הקדש אף בנגיעת הטהורה היינו ריבותא בנגובה שלימדנו לגזור בסוף טומאה בזו שהטביל אחת ונשארה האחרת טמאה שתהא אותה שלא הטביל גורמת טומאה לחברתה כתחלת טומאה ר"ל כשנטמאת האחת לבד שלא תאמר אין יד מטמאה חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגע היא מטמאה לשניה מאי ריבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדין היא בטומאתה כתחלת טומאתה שבשעת נגיעה ואף בתוספתא נראה כפי' זה והוא שאמרו שם בתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל אחת מהם ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות (שהיה) [שהיד] מטמאה את חברתה לטמא בקדש דברי ר' ור' יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והרי ודאי זו היא הבריתא שהביאו בסוגיא זו יד נגובה מטמאה את חברתה וכו' ולשון גדולי המחברים בזו נטמאת ידו אחת ונגע בה בידו השניה או ביד חברו פסל את השניה והרי היא כשלישי ואם היתה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חברתה וצריך להטביל את שתיהן לקדש אבל לתרומה נטמאת ידו אחת לא נטמאת חברתה ואפי' נגע בה כשהיא נגובה ואין צריך להטביל ידו שנטמאת אלא נוטלה ונוגע בתרומה הרי שהם מפרשין חבורים כדברי גדולי הראשונים ונגובה כפי' גדולי הרבנים ואין הדברים מתישבין:

ופליגא דר' חייא בר אבא כו' פירוש והאי דאמרן לעיל חמש בתרייתא ולית להו דררא דאורייתא והצירוף הוא אחד מהם כר' חיייא בר אבא אתי דאי לר' חנן דאורייתא היא. ובפ' הקומץ בתרא בעי לה נהי כהנא אם הצירוף הוא מדאורייתא או מדרבנן ופשטו לי' דהוא מדאורייתא ועיין בקונטרסי התם:

ולמדנו שלישי לקודש מן החזרה ורביעי מק"ו פירוש והאי דאמרן לעיל חמש בתרייתא ליה להו דררא דאורייתא ס"ל כרבנן דדרשי דיו אפילו היכא דמיפרק ק"ו הילכך מתני' מעלה דרבנן היא: עיין בפ' השוחט במה"ק שהבאתי ברייתא בפירוש שאין ולד רביעי אלא בקודע ואל בחולין שנעשו על טהרת הקודש:

ובתרומה אם ניטמאת תחת מדיו חברתה טהורה ובקדודש מטביל את שתיהן שהיד מטמאה את הברחה בקודשא בל אל בתרו י פירוש בא ליתן טעם למה בקודש מטביל את שתיהן אם ניטמאת הימנית למה השמאלית טמאה וקא יהיב טעמא שהיד מטמאת את חברתה בקודש ומש"ה גגזרו עליו להטביל את שתיהן שאם אתה אומר לא יטביל אלא הימנית שניטמאת שמא ישתמש בקדשים בידו השמאלית ויתעצל להטביל הימנית ויגע עם הימנית בשמאליית מש"ה גזרו עליו שלא יגע בקדשים עד שיטביל שתיהן ומיהו אם נגע בידו השמאלית לקודש קודם שהטביל את הימנית לא פסלתו שהרי טהורה היא דדוקא לכתחלה אסרו עליו שלא יגע עד שיטביל את שתיהן אבל אם עבר ונגע לא פסלתו דע"כ ל"פ תנאי דלקמן אלא כשנגעה הטמאה בטהורה אבל היכא דלא נגעה כ"ע ל"פ שאם נגעה טהורה בקדשים לא פסלן:

אמר רב שיזבו בחיבורין שנו אבל שלא בחיבורין לא פירוש דוקא כשהטהורה מחוברת בקדשים אז הטמאה מטמאתה אבל אם אינה מחוברת בקדשים אפילו אם נגעה טמאה בטהורה אינה מטמאתה ומתני' מכוס גזרת חיבורין היא:

בד"ה מנין לרביעי בקודש שהוא פסול פרש"י כו' ובפ"ק דפסחים כו' אלמא ודאי דרבנן כו' וכן אור"ת כו' עכ"ל פי' דקשה לר"י אמאי דמייתי רש"י ראייה משמעתין דרביעי בקודש דרבנן מדחשיב ליה גבי מעלות דרבנן תקשי ליה הא צירוף כלי הוי דאורייתא לרבי חנין כו' ואפ"ה חשיב ליה במעלות בתרייתא אלא דתירץ ר"י דקרי ליה לצירוף מעלות דרבנן משום דלא משכח ליה בחולין מיהו לקודש ודאי דהוי דאורייתא ה"נ איכא למימר ברביעי בקודש וכן אור"ת לדחות ראיית רש"י דאפי' לר"י ור"ש דאין טומאה עושה כיוצא בה משכחת שפיר ד' בקודש דאורייתא ע"י עצים ולבונה ועיין בתוס' פ"ק דפסחים ופ"ב דחולין:

בפרש"י בד"ה שלישי שפסול בתרומה כו' ומה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה ג' בתרומה עכ"ל כצ"ל והס"ד וכ"ה במסכת סוטה פרק כשם ובפרש"י פ"ק דפסחים אלא דהתם נקט חולין במקום מעשר כפרש"י שם ואח"כ מ"ה בפרש"י אינו דין שיעשה ד' לקודש וא"ת דיו כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' לתרומה דברי רבי ר' יוסי ב"י אומר לפסול כו' כצ"ל והכי מייתינן לברייתא זו לקמן וכ"ה בתוספתא:

תוס' בד"ה בחבורין שנו פרש"י כו' כצ"ל:

גמרא תניא אר"י כו' ומה מח"כ שמותר בתרומה פוסל בקדש. כ"ה הגי' בתוספתא פ"ג וכן בירושלמי והיא נכונה לענין הנדרש ועמ"ש לעיל במשנה:

לא נצרכא. להאי עדות דר' עקיבא דמדרבנן אלא לסולת של שירי מנחה: דאלו מדאורייתא הצריך לכלי. דומיא דקטורת שבכף דאיירי בה קרא כלי מצרפו ושאינו צריך לכלי כגון שירי מנחה שהן אכילת כהן אין הכלי מצרפן. מאי איכא למימר הרי צריכין לכלי: קרטבלא. עור שלוק: ופליגא הא דר' חנין. דאמר לעיל צירוף דאורייתא אדר' חייא בר אבא: מחוסר כפורים כשר לתרומה ופסול לקדש. ביבמות ילפינן לה מקראי בפרק הערל (דף עד:): שלישי שפסול בתרומה. כדנפקא לן ק''ו במסכת סוטה (דף כט.) ומה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה: אינו דין שיעשה רביעי לקדש. וא''ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון א''כ ק''ו לא צריך שהרי למדנו שלישי לקדש מן התורה והיכא דמיפריך ק''ו לא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדאמרינן בבבא קמא (דף כה.) ולמ''ד נמי אמרינן דיו הני מעלות דרבנן נינהו ולאו דאורייתא והאי דנקט ולמדנו שלישי לקדש מלתא בעלמא היא דאשמעינן דשלישי לקדש מן התורה הוא: מי לא עסקינן כו'. מי לא משתמע (כו') נמי מהאי קרא: דנגע בשני. דהא אשכחן דאיקרי שני טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא וה''ל הכלי ראשון ומה שבתוכו שני וקרי ליה טמא וקאמר רחמנא והבשר אשר יגע בכל טמא בשני וה''ל שלישי לא יאכל והאי קרא בבשר שלמים כתיב: בחיבורין שנו. מתניתין דקתני יד מטמאה את חבירתה לקדש כגון שבעוד שהיד הטמאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש דגזור רבנן דלמא אתי למינגע טמאה בקדש ולמ''ד פסול לקמן לפסול דמעלה בעלמא היא: אבל שלא בחיבורין. שלאחר שפירשה מן הטהורה חזרה טהורה ונגעה בקדש טהור ואין יד מטמאה חבירתה לעשותה אפי' שלישית לפסול: יד נגובה. אע''פ שאין בה משקין: לטמא את הקדש. לעשות רביעי: ר' יוסי בר' יהודה אומר. חבירתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה: אי אמרת בשלמא שלא בחיבורין. קאמר דמטמאה היינו רבותא דנגובה ואע''ג דנגובה היא כשנגעה בזו ואין לחוש שמא נגעה היד הטהורה במשקין שבטמאה שהן ראשונים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה והויא לה הך יד נמי שניה מחמת המשקין כמו חבירתה אפילו הכי מטמאה דמעלה דרבנן היא שהיד מטמאה את חבירתה להעשות שניה כמותה לקדש אלא אי אמרת לא אמרינן אלא בחיבורין וטעמא משום דלמא נגע טמא לקדש מאי רבותא דנגובה אטו יד קמייתא לא מטמיא לה לקדש בלא משקין הלא שניה היא:

חטאת מדרבנן דאינו קודש אלא חול כדמוכח בהתכלת (מנחות דף נב. ושם) שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר''ע דמשמע דהוי דרבנן כמו רישא כדדייק הכא והשתא מתוקמא דרשה דמייתי בכולי הש''ס והבשר לרבות עצים ולבונה כר''י דפרק המנחות והנסכים (שם דף קב: ושם) דאי לרבנן הא משמע אף בשר בתר שחיטה יש לה פדיון ומיהו יכילנא לאוקומי כרבנן ובהוקדשו בכלי וכדמוקמינן לה בפסחי אך איכא לדחות דלא קאי רק אלבונה ולא אעצים וכן בריש המנחות והנסכים פי' בשם הר''י דעיקר קרא לא קאי רק אלבונה אבל אעצים לא הוי רק אסמכתא בעלמא והתם הארכתי ולא שייך הכא ואין להביא ראיה מהא דלא חשיב עצים בפרק שני דמעילה (דף ט.) כי חשיב אינך הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסרי כפרה משום דלא שייך ביה פיגול אף בהולכה ובהקטרה דלא קרבן גמור הוא: דאורייתא יש לו תוך מצרף. הקשה הר''ר אלחנן אמאי לא קאמר כגון שצברו בכלי חול דאורייתא כלי שרת מצרף ולא של חול דבעינן דומיא דכף ואע''פ שיש לו תוך וצ''ע: מנין לרביעי בקדש שהוא פסול. פרש''י ולמ''ד דיו הני מעלות דרבנן נינהו ולא דאורייתא והאי דקאמר ולמדנו שלישי מן התורה מילתא בעלמא הוא ולא קאמר נמי מק''ו אלא מלתא בעלמא הוא ובפ''ק דפסחים (דף יט.) פי' רש''י גבי ההיא דר' יוסי ור' שמעון דאין משקה מטמא באוכל ואין טומאה עושה כיוצא בה היכי אשכחן רביעי בקדש אלמא ודאי דרבנן הוא ומביא ראיה דמכילתין חשיב גבי מעלות דרבנן בתרייתא וקשה לר''י לר' חנין דאית ליה צירוף כלי דאורייתא וקחשיב ליה גבי מעלות דרבנן ולר' יוחנן דאית. ליה צירוף דרבנן הוא הא מוקי לה כר' עקיבא ור''ע סבר שלישי בחולין דאורייתא וא''כ רביעי בקדש נמי דאורייתא קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דמי לא עסקינן דנגע וכו' ותירץ הר''י דקרי להו דרבנן משום דלא משכח לה לחולין שנעשו על טהרת הקדש [דהוי דאורייתא] וכן אר''ת דמשכחת לה לרביעי בקדש [דאורייתא] ע''י עצים ולבונה דטמאין ע''י חיבת הקדש וכי מיבעי ליה לר''ל בצריד של מנחות (מנחות דף קב:) אי מונין בו ראשון ושני אי לא דאי מהני חיבת הקדש למנות בו ראשון ושני למ''ד אין אוכל מטמא אוכל פשיטא ליה האי והיה קשה להר''ר אלחנן לפר''ת דמוקי לה ע''י עצים ולבונה וכי עדיפא מאוכל גמור דלא אהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני: בחיבורין שנו. פרש''י שבשעה שהיד טמאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת לקדש וקשה לפי' דא''כ השניה אינה טמאה כלל והקדש טמא מחמת גזרה שמא יגע בראשונה הטמאה ואמאי קאמר ובקדש יטבול שתיהן יטבול טמאה ויש ליישבו דה''ק הא נטמאה ידו אחת חבירתה טהורה ובקדש בתחילתו הצריכו חכמים להטביל שתיהן שמא נטמאו שתיהן ועי''ל בחיבורין שנו דיד אחת נוגעת בספר הפוסלה ויד האחרת הנוגעת בה תדון כאילו נגעה בספר דגזרינן לה שמא תגע וכן הא דתנן לקמן יד מטמאה חברתה ועושה אותה שניה בקדש מוקמינן לה בשמעתין הכי לפי מאי דס''ד לדברי ר' יהושע דיד מטמאה חברתה להיות שניה ומאיזה טעם לא תהיה שלישית אלא ודאי דגזרינן שמא נגעה בספר עצמה ואפי' לא נגע ביד השניה טמאה שמא נגעה בספר ותניא בתוספתא המטביל את ידו אחת מהן כל טהרות שעשה בטהורה עד שלא הטביל את הטמאה טמאות שהיד מטמא חברתה לקדש משמע דבלא נגיעה מטמאת לה והשתא יתכן דהוי מעלה לר' יוסי שאינה אלא בכלל רביעי ליפסול בקדש אבל לא לתרומה דבתרומה אין יותר משלישי לכן אינה מטמאה רק קדש דעושה רביעי ולית ליה יד מטמאה את חברתה להיות שניה אלא מטמאה להיות שלישית והקשה הר''ר אלחנן אמאי חשיב האי מעלה במתני' הא הויא בכלל רביעי בקדש ותירץ דמ''מ מעלה אחרת היא דיד מטמאה את חברתה דס''ד כיון דאין גופו נטמא אלא מאב הטומאה גם ידיו נמי לא קמ''ל: אלא אי אמרת בחיבורין אין וכו' מאי רבותא. ואי משום תרומה דלא מטמאה אף בחיבורין לא נחית להו רבותא אלא רבותא דקדש: אחד ידו ואחד יד חברו לפסול. דהואיל ומטמא יד חברו די לנו בכך. אם יפסל אבל לריש לקיש דאמר דוקא ידו מוקי טעמא משום איחלופי יד טהורה ביד טמאה לפיכך כי היכי דידו טמאה מטמאה קדש דשניה היא אף טהורה נמי וכן משמע בסמוך כי הדר ביה ריש לקיש פירש לדבריו לפסול אבל לא לטמא משמע דמעיקרא סבירא ליה לטמא בשם רבינו שמואל.

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד