חגיגה כ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

והתניא: הרי שהיו חמריו ופועליו, שהם עמי הארץ המטמאים טהרות במגעם, טעונין טהרות שלו - אף על פי שהפליג [התרחק] מהן יותר ממיל, הרי טהרותיו טהורות אם לא הודיעם שהוא מפליג מהן.

ואין חוששין שמא נגעו בטהרות שבחביות, כיון שאינם יודעים שהוא מפליג מהם, חוששים הם בכל רגע שמא יחזור.

ואם אמר להם בעל הבית: לכו לדרככם, ואני אבוא אחריכם. כיון שנתעלמו עיניו מהן הרי טהרותיו טמאות, שמא נגעו בהם.

והשתא תיקשי: הניחא אם אדם משמר מה שביד חבירו, ניחא זה שברישא טהרותיו טהורות מפני שהוא משמרן, ובסיפא אין להם שימור, לפי שהלך מהם.

אבל אי סלקא דעתך שאין אדם משמר מה שביד חבירו, אם כן: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?! והרי אף ברישא אינם משומרים, ולמה טהרותיו טהורות?! ^[1]

אמר, תירץ רבי יצחק נפחא: לעולם אין אדם משמר מה שביד חבירו. וזה שברישא טהרותיו טהורות, מדובר במטהר חמריו ופועליו לכך, שהטביל אותם לטהרם, ואין לחוש למגעם. ^[2]

ומקשינן עלה: אי הכי, שטיהרם, סיפא נמי, למה טהרותיו טמאות? והרי הם משמרים את האחרים שלא יגעו, וממגע שלהם אין לחוש כיון שהטבילן?!

ומשנינן: אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו, ויש לחוש שמא נגע בהם עם הארץ אחר, שלא הוטבל.

ותמהינן: אי הכי - רישא נמי נחוש, כיון שאין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו?!

ומשנינן: הברייתא מדברת בכגון שבא להם דרך עקלתון. כשיכול לבוא עליהם פתאום בדרך עקלתון, שלא יבחינו בבואו, ולפיכך מפחדים הם ממנו.

ותמהינן: אי הכי, שחוששים מפני הבעל הבית היות ויכול לבוא מבלי שיבחינו בו, סיפא נמי יקפידו על מגע חביריהם כיון שיכול לבוא באופן שלא יבחינו בו?!

ומשנינן: סיפא, כיון דאמר להו: לכו, ואני אבוא אחריכם! - מיסמך סמכא דעתייהו, בטוחים הם שלא יבוא פתאום. ולכן אין מקפידין על מגע חביריהם.

הדרן עלך פרק אין דורשין

הערות

^[1] צריך ביאור, למה ברישא חשוב שימור מה שביד חבירו? והרי השימור הוא מכח הסברא שחוששים הם לגעת בו מיראתו, ואין זה כלל שימור שלו? ! וכתב החזון איש [סימן קכט לדף זה]: אפשר דהמקשה סבר, כי זה מה שמרתתי מיניה חשיב שמירה דידיה. וכיון דביטלו חכמים שמירה ביד חבירו, גם זה לא חשיב שמירה במאי דמטיל אימתו עליהן.

^[2] ביאר החזון איש: ומשני: אין הכי נמי שאם היה צריך שמירה מנגיעתן הוי חשיב כשמירה דידיה ביד חבירו, שאינה שמירה. אבל כאן במטהר חמריו עסקינן, ואין צריך רק שמירה ממגע אחרים, וחמריו שומרין את האחרים שלא יגעו, וחשיב שמירה דידהו, אע"ג דמחמת אימתו משמרין.

פרק שלישי - חומר בקודש

מתניתין:

חומר בקודש מבתרומה בדברים הבאים: ^[3] א. שמטבילין כלים טמאים כשהם נמצאים בשעת הטבילה בתוך כלים, אך טבילה שכזאת מועילה רק לטהרם לתרומה, אבל לא לקודש. וכפי שיתבאר הטעם בגמרא. ^[4]

ב. יש טומאות מדרבנן, שבהן גזרו חכמים שאם תיגע הטומאה מדבריהם בחלק מסויים של כלי, שיש לו שימוש בפני עצמו, או בצד מסויים של הכלי, היא תטמא רק את אותו החלק, או רק את אותו הצד, ולא את כל הכלי.

אפשרות שכזאת, של טומאה בחלק מהכלי או בצד אחד מצידי הכלי ולא בכלי כולו, תיתכן רק בטומאה דרבנן, ולא בטומאה דאורייתא, שבה נטמא כל הכלי כאחד.

ועתה מבארת המשנה כי יש חילוק בין תרומה לקודש בכך שביחס לקודש נחשב כל הכלי טמא, גם אם נגעה הטומאה מדרבנן רק בחלק מסויים של הכלי, בעוד שביחס לתרומה, רק החלק שנגעה בו הטומאה, טמא.

אחוריים [בית קיבול, כעין רגל שהיא בסיס לכוס של זכוכית או של כסף, מאירי] של הכלי -

ותוך של הכלי -

ובית הצביטה [יבואר בגמרא] -

שכל אחד מהם ראוי לשמוש בפני עצמו.

הרי כל חלק שיש לו שימוש בפני עצמו חשוב כלי בפני עצמו לגבי תרומה [גירסת הטו"א].

ולכן, אם נטמאו אחוריו או בית צביטתו של הכלי בטומאה דרבנן, אינו טמא אלא הוא, ויכול להניח תרומה בשאר חלקי הכלי. ^[5]

אבל לא לקודש, שאם נטמא אחד מהם אפילו בטומאה דרבנן נטמאו כולם, ואם הניח בהם קודש נטמא או נפסל. ^[6]

ג. הנושא את המדרס, מנעל של זב [רש"י], ^[7] שהוא אב הטומאה בידו האחת, הרי הוא רשאי להיות נושא את התרומה [הנמצאת בתוך חבית], בידו השניה, ולא יטמאנה. ^[8] אבל לא ישא את הקודש, והטעם מתבאר בגמרא. ^[9]

ד. בגדי אוכלי תרומה - מדרס הן לקודש, וכפי שנתבאר בפרק הקודם. ^[10]

ה. ועתה מבארת המשנה את מעלות הקודש על תרומה בעניני טבילה:

לא כמדת הקודש מדת התרומה בענין הטבילה. ^[11]

ואלו הן החילוקים שביניהם:

שלקודש [גירסת הטו"א]:

אם בא להטביל בגד טמא, והיו כנפי הבגד קשורין זה בזה [מאירי], הרי זה מתיר תחילה את הקשר, קודם שיטבילנו, מפני שבתוך קשר מהודק אין המים נכנסים.

וגזרו לקודש אפילו בקשר שאינו מהודק.

ומנגב [מיבש] את הבגד אם היה לח, מפני שהמים שעליו דומים לחציצה.

ומטביל את הבגד. ואחר כך חוזר וקושר אותו, אם ירצה.

ואילו לתרומה:

קושר את הבגד אם ירצה, ואחר כך מטביל. ואינו חושש לקשר משום חציצה, שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ.

ואף אינו חושש להטבילו כשהוא לח, שהרי אף דם וחלב, שהם חוצצים כשהם יבשים, מכל מקום כשהם לחים אינם חוצצים, וכל שכן מים שאין חוצצין כלל [מאירי]. ^[12]

ו. כלים הנגמרים בטהרה, צריכין טבילה לשימוש של קודש.

כלים של חבר, שמשעת גמר מלאכתם [שאז נראו לקבלת טומאה] לא באה עליהם טומאה, הרי אנו חוששים שמא קודם גמר מלאכתם התיז עליו עם הארץ רוק, שהוא מטמא כרוקו של זב, ועדיין לח היה הרוק כשנגמרה מלאכתו של הכלי, וטימא אז הרוק הלח את הכלי.

וחשש זה הוא רק ביחס לקודש, אבל לא לתרומה.

ז. הכלי שיש בו חתיכות הרבה, הרי הכלי מצרף את מה שבתוכו לעשותם כאילו היו חתיכה אחת, שאם נגע טמא באחת מהן הרי זה טימא את כולן. ודבר זה נוהג רק בחתיכות של קודש [גירסת הטו"א].

ונחלקו בגמרא רבי יוחנן ורבי חנין אם דין זה הוא מן התורה או שהוא רק מעלה מדרבנן.

אבל לא בתרומה!

שאם נגע אב הטומאה בחתיכה אחת של תרומה שבכלי, נעשית החתיכה הראשונה ראשון לטומאה, וזו שנגעה בראשונה נעשית שני לטומאה, והשלישית נעשית שלישי לטומאה, והשאר טהורות שאין לתרומה אלא שלישי ולא יותר [רש"י]. ^[13]

ח. הרביעי לטומאה בקודש [חתיכת קודש שנגעה בשלישי לטומאה] הרי הוא פסול.

ואילו השלישי לטומאה [שנטמא משני לטומאה] בלבד, הוא שטמא בתרומה.

ט. וכן יש חומר בקודש, לענין נגיעה.

שבתרומה [גירסת הטו"א], אם נטמאת אחת מידיו בטומאה דרבנן המטמאת את הידים לבדן, הרי חברתה, היד השניה שלא נטמאה, טהורה, ואינה פוסלת את התרומה.

ואילו לקודש - מטביל שתיהן! ואם לא הטביל את שתיהן, נגיעת כל אחת מהן מטמאה את הקודש.

כיון שהיד מטמאת את חברתה ^[14] לקודש, אבל לא לתרומה.

י. אוכלין [מותר לאכול] אוכלים נגובין [שלא הוכשרו מעולם לקבל טומאה על ידי נתינת מים], בידים מסואבות [ידים שנטמאו בטומאה המטמאת את הידים, שהן שני לטומאה, וכמבואר בפרק הקודם] רק באכילת תרומה, הואיל ולא הוכשר האוכל לקבל טומאה.

אבל לא בקודש.

הערות

^[3] כתב הטורי אבן שיש חילוק בין "לקודש" ו"לתרומה", לבין "בקודש" ו"בתרומה". לקודש" פירושו, שאין אנו דנים על הקודש בעצמו, אלא שאנו דנין על כלי או על דבר אחר כדי להשתמש בו לקודש וכיוצא בזה. ואילו "בקודש" פירושו, שאנו דנים על הקודש עצמו. והספרים נשתבשו בזה, והמשנה המובאת כאן היא לפי גירסתו של בעל הטורי אבן. עוד כתב הטורי אבן: דין מי חטאת במעלות אלו כדין הקודש, שהרי החמירו במי חטאת יותר מן הקודש כמבואר בפרק הקודם. ומיהו לענין המעלה השלישית, כתב הטורי אבן לקמן כג א, שמעלה זו אינה במי חטאת, מפני שטעם מעלה זו משום מעשה שהיה, ומעשה שהיה בקודש היה, ראה שם.

^[4] נחלקו בטעם המעלה, אמוראים בגמרא: יש הסובר: משום שהכלי הפנימי מתהדק לתחתיתו של הכלי החיצון, ואין באים המים תחתיו. ויש הסובר: גזירה שמא יטביל בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, שאינו כשר להטביל בו כלים, כיון שאין למים שבתוכו חיבור מספיק למים שבמקוה. ורש"י כתב שהיו אף הכלים החיצוניים טמאים, והטבילם לטהרם, ובהערות לקמן כב א יתבאר ענין זה.

^[5] ואם נטמא תוכו מכל מקום נטמא כולו אף לתרומה, מאירי; וכן כתוב במשנה במסכת כלים שהובאה בסוגיין כב ב על משנתנו: נטמא תוכו כולו טמא; וכן היא גירסת רש"י בפסחים יז ב, ולא כהגירסא שהביא הר"ש בכלים פרק כה משנה א. ואף הר"ש הסיק שם שהיא הגירסא הנכונה. ומיהו מלשון רש"י כאן, שכתב: כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו, כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה - משמע לכאורה שאף אם נטמא תוכו לא נטמאו שאר חלקיו, וכמו שדקדק הרש"ש. וראה מה שכתב בזה הרש"ש, ובמה שכתב עוד על דברי רש"י, שכל חלק וחלק מהכלי ראוי לתשמיש.

^[6] ביאור דין זה הוא, שמן התורה אי אפשר שייטמא כלי אלא מאב הטומאה, אבל חכמים אמרו שמשקין טמאים מטמאים את הכלי גזירה משום משקים שהם אב הטומאה, כגון רוקו של זב ומימי רגליו. ועשו חכמים היכר לטומאה זו, שלא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים, ואמרו: אם נטמאו "אחוריו" של הכלי או "בית צביטתו" במשקין טמאין, אין טמא אלא אותו מקום ולא הכלי כולו. אבל אם נטמא תוכו של הכלי ואפילו במשקין טמאין, נטמא כל הכלי. ומכל מקום לא אמרו כן אלא לגבי תרומה, אבל לקודש לא הקילו ובכל אופן נטמא כולו.

^[7] המאירי מבאר כי נקט התנא בשם "מדרס", שהוא כינוי למנעל של זב שהוא דורס בו, לפי שה"מדרס" הוא "שם מושאל" לכל מה שדורס עליו הזב, או נשען עליו, או יושב עליו. אך רש"י כתב ש"מדרס" הוא מנעל של זב. ויש לפרש כוונתו, שאין דין משנתנו אלא במנעל של זב. והטעם, הואיל וגזרו חכמים על כך משום מעשה שהיה, ואותו מעשה במנעל היה, לפיכך לא גזרו אלא במנעל. וראה בסוגיא כג א ובהערות שם.

^[8] ביאר המאירי: הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה. המדרס הוא אב הטומאה. האדם הנושא אותו נעשה ראשון לטומאה. והכלי שהוא נושא אינו מקבל טומאה מן האדם, היות ואין כלי נטמא אלא מאב הטומאה. נמצאת תרומה שבתוכו טהורה. ואין גוזרין שמא יגע המדרס עצמו שבידו האחת בכלי שבידו השניה ויטמאהו, ויטמא הכלי את התרומה שבתוכו. ואילו רש"י מפרש מעלה זו דוקא בכלי חרס, שאין מיטמא אלא מאוירו ולא מגבו, והחידוש הוא שאין לגזור שמא יכניס את המדרס לאוירו של הכלי חרס שבו מצויה התרומה. אבל בכלי עץ, שהוא מקבל טומאה גם מגבו, דבר המצוי הוא שיגע המדרס בגבו של כלי, וראוי לגזור אף לתרומה.

^[9] בגמרא מתבאר שזו היא גזירה משום מעשה שהיה, שנפל המדרס לתוך החבית. והחמירו לגבי קודש, ולא לגבי תרומה.

^[10] עיין במאירי שביאר מדוע נזכרו כאן דוקא מעלות אלו, למרות שכבר הוזכרו בפרק הקודם, ולא הוזכרו כאן אף שאר המעלות שנשנו בפרק הקודם.

^[11] לדעת רש"י מתייחסת ההקדמה "לא כמדת הקודש מדת התרומה" רק למעלה החמישית. אבל הרש"ש טוען כי בפשטות יש לומר שהקדמה זו היא ביחס לכל המעלות שנשנו להלן.

^[12] הטורי אבן דקדק בלשון המשנה, שבמעלות הראשונות נזכרת הקולא בתרומה קודם החומר שבקודש, ואילו במעלות אחרונות הוא בהיפוך, ראה שם.

^[13] הרש"ש דקדק מלשונו של רש"י, שאין הכלי מצרף לקודש אלא כשנגעו החתיכות זו בזו. ותמה על זה, שהרי במנחות כד א מבואר שאין צריך שיגעו זה בזה. וכן משמע מלשונו שהכלי מצרף רק כשנגע בו אב הטומאה, ותמה אף על זה. ותירץ בדרך אפשר, כי באמת לגבי קודש אין צריך שיגעו זה בזה, ואין צריך שיהא הנוגע אב הטומאה. ורק לרבותא של תרומה נקט רש"י באופן הזה, כדי ללמד שאפילו הכי אין נטמאות כולן.

^[14] משנגעה היד הטמאה בטהורה. והתוס' בדף כד א ד"ה בחיבורין כתבו, שאפילו אם לא נגעה הטמאה בטהורה בכל זאת טמאה גם היד השניה, היות וחיישינן שמא נגעה גם היד השניה בדבר המטמאה.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיו חמריו ופועליו שהיו עמי הארץ טעונין (נושאים) טהרות, ואינם נוגעים בטהרות עצמן אלא בכלי חרס שבהם הן מונחות, אף על פי שהפליג (שהתרחק) מהן בתוך הליכתו יותר ממיל — טהרותיו טהורות, שכיון שלא ידעו שהלך, הרי הוא משמר מה שבידם, ואין לחשוש שמא נגעו בטהרות. ואם אמר להם: "לכו ואני אבוא אחריכם", כיון שנתעלמו עיניו מהן — טהרותיו טמאות.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בהתחלה ומה שונה בסוף]? אמר ר' יצחק נפחא: רישא [בראש] מדובר במטהר חמריו ופועליו לכך שדואג שיטבלו ויטהרו קודם לכן, ואז אין לחשוש לטומאה.

ושואלים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, במקרה ששנינו בסופה גם כן] יהיו טהורים! ומשיבים: אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו, ושמא פגעו בדרכם בעם הארץ אחר, והוא נגע וטימא את הדברים.

ומקשים: אי הכי, רישא נמי [אם כך, בתחילת הברייתא גם כן] נחשוש שמא פגשו בעם הארץ שנגע בהם. ואף שהזהיר פועליו להשמר בטהרה, הרי הם אינם חוששים לטומאת עם הארץ! ומשיבים: בבא להם דרך עקלתון, כשאינו הולך ממש אחריהם, באופן שרואים אותו, אלא שיכול לבוא בדרך עקומה, וכיון שחוששים בכל רגע שיבוא — נזהרים שלא להטמא, ולכן נשמרים גם ממגע עמי הארץ אחרים אף שכשלעצמם אינם מקפידים על כך.

ומקשים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, בסוף גם כן] כיון שבא להם בדרך עקלתון שיכול לבוא בכל רגע ולראותם וודאי חוששים הם ונזהרים! ומשיבים: כיון שאמר להו [להם]: "לכו ואני אבוא אחריכם" — מיסמך סמכא דעתייהו [סומכת דעתם] שלא יראה, ושוב אין הם מקפידים.

א משנה חומר (חומרה, הקפדה יתירה) יש בקדש מבתרומה, כיצד? שמטבילין כלים טמאים בתוך כלים אחרים שאף הם טמאים לתרומה, אבל לא לקדש, שלקודש צריך להטביל כל כלי לעצמו. וכן יש דין אחוריים ותוך ובית הצביטה (מקום אחיזת הכלי) בכלים של תרומה שבכל אחד מאלה יש שימוש לעצמו, הרי כל אחד נחשב לכלי לעצמו, ואם נטמא — אינו מטמא את כל הכלי, אבל לא בקדש, שבקודש אם נטמא חלק מן הכלי — כולו טמא.

וכן הנושא את המדרס (דבר הטמא בטומאת מדרס הזב) יכול להיות נושא את התרומה באותה שעה, אם נזהר שלא יגעו זה בזה, אבל לא את הקדש, שאם נשא באותה שעה את הקודש, הרי הקודש נטמא. בגדי אוכלי תרומה נחשבים כאילו היו מדרס לאוכלי קדש.

ועוד חומרות בקודש: לא כמדת הקדש מדת התרומה; שבקדש אם היתה לו ערימה של כלים או בגד קשור, הריהו מתיר את הקשר ומנגב אם היתה בו לחות, שכל אלה נחשבים כחציצה, ואחר כך מטביל, ואחר כך אם רוצה קושר שוב. ובתרומה, אם רוצה קושר מלכתחילה ואחר כך מטביל, ואינו צריך לחשוש לחציצה.

כלים הנגמרים בטהרה שנזהרו בהם בגמר עשייתם שלא יבואו לידי טומאה, בכל זאת צריכין טבילה לקדש כדי שייחשבו לטהורים, אבל לא לתרומה שאנחנו סומכים על טהרת הכלי בשעת עשייתו. ועוד: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש שכל הדברים הנמצאים בתוך הכלי, אפילו אינם נוגעים זה בזה, נחשבים כיחידה אחת, ואם נטמא אחד מהם — כולם טמאים. אבל לא לתרומה שכל אחד נטמא לעצמו והשאר טהורים.

ועוד: הרביעי לטומאה בקדש — פסול, כלומר, טמא בטומאה קלה ואינו מטמא אחר במגעו, והשלישי בלבד פסול בתרומה, והרביעי בו טהור לחלוטין. ועוד: ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו בטומאה מדברי סופרים המטמאת ידים בלבד — חבירתה טהורה, ובקדש אם נטמאת אחת — מטביל שתיהן, שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. ועוד: אוכלין אוכלים (מאכלים) נגובין (יבשים) שלא הוכשרו לקבל טומאה בידים מסואבות (טמאות שני לטומאה) בתרומה שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה אבל לא בקדש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But isn’t it taught in a baraita: With regard to one whose donkey drivers and workers, who were amei ha’aretz, were bearing pure food, without touching the pure food itself but only the earthenware vessels containing them, even if he distanced himself from them as they walked by more than a mil, his pure foods are pure. Since the workers are unaware of his departure, he is still considered to be guarding the food in their possession and need not be concerned that they may have touched the pure foods. But if he said to them: Go, and I will follow behind you, then once they are no longer within his eyesight, his pure foods are impure.

The Gemara asks: What is different in the first clause of the baraita, where the food remains pure, and what is different in the latter clause, where the food is impure? Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: The first clause is referring to one who purifies his donkey drivers and workers for this purpose, meaning that he ensured that they immersed and purified themselves beforehand, so that concern for impurity was removed.

The Gemara questions this: If so, in the latter clause they should also be pure. The Gemara responds: An am ha’aretz is not particular about the contact of his colleague, and therefore there is concern that they might have encountered another am ha’aretz on the way, who touched the produce and thereby rendered it impure.

The Gemara counters: If so, in the first clause of the baraita there should also be concern that they might have met an am ha’aretz, and despite the employer’s warning to his workers to stay ritually pure, they are not careful with regard to the impurity of another am ha’aretz. The Gemara answers: The first clause is referring to a situation when he comes across them via a circuitous path. Since he is not walking directly behind them but can appear from the sides, they cannot always see him. Consequently, they are concerned that he may return at any moment. Therefore, they are careful not to render themselves ritually impure, and they are also wary of the contact of other amei ha’aretz, although they are not usually particular about the contact of their colleagues.

The Gemara raises a difficulty: If so, in the latter clause, too, since he can arrive from around a corner at any given moment, they should certainly be cautious. The Gemara responds: Since he said to them: Go and I will follow behind you, they rely on this, and they do not consider themselves to be under observation. Consequently, they are not particular about the contact of another am ha’aretz.

MISHNA: Concerning several matters there is greater stringency with regard to sacrificial food than with regard to teruma, a portion of the produce designated for the priest. This expresses itself in many ways, the first being that one may immerse vessels inside other vessels to purify them for teruma; but not for sacrificial food, for which one must immerse each vessel separately. Another difference is that the halakhot of the back of a vessel and its inside and its place for gripping apply to vessels used for teruma, meaning that each part of the vessel has its own use and is considered a separate vessel in that it does not convey impurity to the other parts of the vessel when it contracts impurity; but not to sacrificial food, for which an impure section of the vessel does convey impurity to all the other sections.

Likewise, one who carries an object trodden on by a zav, a man suffering from gonorrhea, may carry teruma at the same time, if he is careful that neither he nor the impure object should come into contact with the teruma, but this may not be done with sacrificial food. The garments of those who eat teruma are like an object trodden on by a zav with regard to sacrificial food.

The mishna lists other stringencies that apply to sacrificial foods but not to teruma: The characteristics of teruma are not like the characteristics of sacrificial food, as in the case of vessels that are used with sacrificial food, if one has a garment or vessel that is tied up he must untie it and dry it if there was any moisture on it, as both a knot and absorbed moisture are considered interpositions that prevent the water of the ritual bath from reaching the entire garment. And he may then immerse them, and afterward he may tie them up again if he wishes. But with regard to teruma he may, if he so desires, tie up the garment and then immerse it without any concern that the knot might be considered an interposition.

Vessels that were fashioned and completed in purity nevertheless require immersion to be considered pure for sacrificial foods, but not for teruma. A vessel combines all the food that is in it with regard to sacrificial food, meaning that if one piece of food becomes impure all the other pieces become impure as well; but not with regard to teruma, concerning which each piece is treated independently.

The mishna continues the list of differences between sacrificial food and teruma. Sacrificial food that is impure with fourth-degree impurity is disqualified, meaning that the sacrificial food is rendered impure but it does not impart impurity to other items. Teruma is disqualified when it is impure with third-degree impurity; it is not susceptible to fourth-degree impurity at all. And with regard to teruma, if one of one’s hands became impure by rabbinic law that renders only the hands impure, its counterpart, i.e., the other hand, remains pure. But with regard to sacrificial food, if one hand becomes impure he must immerse them both, as one hand renders its counterpart impure with regard to sacrificial food but not with regard to teruma. One may eat dry foods, i.e., foods that have never come into contact with liquid and are therefore not susceptible to impurity, with impure hands when it is teruma, but not when it is sacrificial food.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פשוטות הן:

הדרן עלך אין דורשין בעריות.

פרק ג חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כו'.

אע"פ שאמרנו שחזקה אין אדם משמר מה שביד חברו אם טיהר בעל הבית את הפועלים עמי ארץ להביא טהרותיו והם יודעים מתוך כך שבעל הבית נזהר עליהם והרי הוא הולך אחריהם אע"פ שאינו עכשו עמהם טהורים הואיל והם יודעים שהוא אחריהם מתיראים הם ממנו שמא יבא עליהם פתאם אחר שלא הודיעם שהוא מפליג מהם ולא יניחו ליגע בהם עם הארץ המתלוה עמהם בדרך ולנגיעת עצמם אין חששא שהרי נטהרו לכך ואם אמר לכו ואני אבא אחריכם הואיל והודיעם שהוא מפליג כיון שנתעלמו [מ]עיניו טמאות שאין עם הארץ מקפיד על מגע חברו ולענין ביאור מיהא מתחלה היה המקשה סבור בזו של היו חמריו ופועליו טעונים טהרות שלא נטהרו חמרים ופועלים ומה שאמרו טהרותיו טהורות מפני שאדם משמר מה שביד חברו והיה מקשה ממנה למה שאמרו חזקה אין אדם משמר וכו' ולמגע עצמם אין חוששין שהענין בשהטהרות בחביות של חרס שאין מטמאין מגבן ואם מתורת משא הרי בתוספתא אמרו אין עם הארץ מטמא במשא שא"כ אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום מ"מ תירצה במטהר חמריו לכך ואין צריכין שמור שאף אם נגעו טהורים ואין לחוש אלא על מגע חבריהם כל זמן שידעו בהפלגתו ושמא תאמר והרי בשמועת נפלה מעפרתו כתבנו שאף כשבעל המעפרת יודע בחברו שהוא טהור מעפרתו טמאה בזה אין השני יודע שבעל המעפרת נזהר בטהרתה ואינו חושש לשמרה וכן שאינו מתירא ממנו אחר שאינו שכיר שלו אבל כאן הואיל והוא טיהרם לכך יודעים בו שקפיד בטהרתם ונזהרים בשמירת עצמם: נשלם הפרק ת"ל:

חומר בקדש וכו' מתוך שנתגלגל הדבר בפרק אין דורשין להזכיר מעלות שבין חולין למעשר ותרומה וקדש ומי חטאת נמשך בעל התלמוד לבאר בפרק זה בארוכה מעלות שבין קדש לתרומה הן מעלות שיש לקדש על התרומה הן מעלות שיש לתרומה על הקדש וזו היא כונת הפרק ונתגלגל על ידי זה לבאר שהרגלים אין לעם הארץ טומאה בהם והרי הם כחברים לענין טומאה אלא שלאחר הרגל חזרו לטומאתן ישנה כמו שיתבאר ועל זה הצד יסוב רוב הפרק על ג' ענינים הראשון לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והשני לבאר מעלות שיש לתרומה על הקדש והשלישי לבאר שהרגלים אין דינן שוה לשאר ימות השנה לענין טומאת עם הארץ ועל איזה צד נטהרו טומאותיו בזמן זה ר"ל ברגלים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה חומר מבקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילי' כלי' בתוך כלים בתרומה אבל לא בקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה אבל לא את הקדש בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל כלים הנגמרים בטהרה צריכי' טבילה בקדש אבל לא בתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה והרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה בקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא חברתה בקדש אבל לא בתרומה אוכלי' אוכלי' נגובים בידים מסואבות לתרומה אבל לא לקדש אונן ומחוסר כפורי' צריכי' טבילה בקדש אבל לא בתרומה אמר הר"מ פי' מטבילי' כלי בתוך כלי בתרומה אבל לא בקדש ענינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלי' ונטבילם במקוה ולא נעשה כן בכלי' שנרצה להשתמש בהם בקדש כי מפני מעלת הקדש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלי' אע"פ שהמי' נכנסי' שם וענין אחוריים ותוך דין אחוריים ותוך לא שנשים אחורי הכלי בתוכו כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאי' אינו מטמא הדבר שבתוכו אם הוא תרומה אבל אם היה קדש מטמא מה שבתוכו והיו עושי' בכליהם בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע כדי להשים האצבע שם בשעת השתיה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי והוא הנקרא בית הצביעה או בית הצביטה ואם נטמאו אחורי הכלי במשקי' טמאי' לא נטמאת בית צביטתו לתרומה ונטמאת לקדש ועוד יתבארו לך אלו העקרי' כלם במס' כלים ובמס' טהרות ואמ' הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה ר"ל שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד והוא שנשים שניהם בלוח וירים אותה ואסור לעשותן כן בקדש ואמרו מנגב ומטביל ר"ל שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית תמנע המים מלהכנס ואמרו ובתרומה קושר ואחר כך מטביל הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלי' והם קשורים קצתם בקצתם כמו המטות ודומיהם צריכים טבילה וכו' פי' ואפי' היה העושה אותם תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכים הערב השמש וזה לקדש ורוצה באמרו הכלי מצטרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא ככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מן הטומאה בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקדש מטמא הכלי וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתו' עשה כל מה שבכף אחת וכבר זכרנו דבר שלישי ורביעי בפרק א' מפסחים כל מה שצריך לה בזה המקום וכשנטמאת ידו בדברים שמטמאים את הידים וכבר זכרנו מה הם במה שקדם ויהיה באותה היד לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש אפי' שלא נגעה היד הטהורה בטומאה ואם אין שם לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטומאה ואז תפסול אותה לקדש ועוד יתבארו כל אלו המקרים כלם במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק משפטיהן עיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחלתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה שלמה ועיון אמתי אוכלי' אוכלי' נגובין וכו' פי' העקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העקר ואכל אוכלי' נגובין בידו והן טמאי' אין ספק שנטמאו ואין אנו צריכים בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעם בידיו ולא במלקחיים ודומיהם וזה גזרה שמא יאכל לאחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו כמו שנתבארו אותן העקרי' במקומן וזאת הגזירה לא עשינו אותה בתרומה וכבר קדם לך בפסחי' וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיטבול כמו שבאר לשם ולענין נגיעה מחוסר כפורים פוסל את הקדש כשנגע בו והאונן מותר ליגע בו כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והזכיר מהם י"א מעלות אלא שהוזכר בגמ' לדעת קצת שיש בה שתים שהם עולות לטעם אחד ולא נמנו אלא עשר מעלות ומ"מ לפי מה שעלה לנו מסוגיית הגמרא טעמים חלוקים הם ונמצאו י"א כמו שיתבאר בפרטי הדברים:

המעלה הראשונה מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כלו' שמטביל שני כלים כאחד אחד בתוך חברו במקוה של מ' סאה ועולה טבילה לשניהם להשתמש בהם תרומה ולא עלתה טבילתם להשתמש בהם קדש ופי' עליה בגמ' שתי סבות לדעת שני אמוראים והוא שאחד מהם פי' הטעם מפני שכבדו של כלי חוצץ כלו' שאחורים של שולי הכלי הפנימי מתדבק על תוך שוליו של חיצון ואין המים באים ביניהם דרך הרוחה אבל לתרומה אע"פ שחציצה פוסלת בה אבק חציצה כזו אינה פוסלת שהרי מ"מ נכנסות הם על צד הדחק ומצאנו בנימוקי הגאונים שאם היה כבד כליטרא חוצץ אף לתרומה וכן מצאתיה אחרי כן בתלמוד המערב ולטעם זה שכתבנו בין שחיצון טהור בין שחיצון טמא לא עלתה טבילה להם לקדש אלא לתרומה זהו טעם הנזכר בגמ' ראשון אלא שמעלה חמשית והיא שבקדש מתיר ומנגב היא מטעם חציצה כמו שיתבאר ומתוך כך נחשבו לדעת זה שתי מעלות אלו כאחת ונמצאו עשר מעלות אלא שהוזכר על מעלה זו טעם אחר בגמ' שלא מתורת חציצה והוא שמא יטבול כלי בתוך כלי שפיו צר עד שאין בו כשפופרת הנאד כגון שהכניס בו מחטין וצנורות או שאר כלים דקים והרי אותם כלים הדקים שבפנים אין נטבלין אלא במים שנכנסו בתוך הכלי החיצון ואין אותה טבילה מועילה כלל לשום טהרה ואע"פ שפי הכלי החיצון פתוח ומתערב עם מי המקוה אין עירובן מועיל הואיל ואין אותו נקב כשפופרת הנאד והוא כדי להכניס בו שתי אצבעות ויתר משהו בכדי שיוכלו האצבעות להתגלגל בנקב ואמר במעלה זו שאפי' היה רחב כשפופרת הנאד אנו גוזרין לקדש אבל לא לתרומה ונאמרו על מעלה זו בגמרא שני דינין האחד שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיה הכלי הראשון טהור אבל אם היה הכלי החיצון טמא מתוך שעלתה טבילה לחיצון עלתה לפנימי אפי' לקדש ואפי' אין בפיו כשפופרת הנאד וכל שכן אם יש בפיו כשפופרת הנאד שאין גוזרים אטו כלי שאין בו ומ"מ יש חולקים לומר דוקא בשיש בה כשפופרת הנאד מפני שהם מפרשים והני מילי בכלי טהור כלו' והני מילי דלא סלקא טבילה בכלי בתוך כלי אף כשהחיצון רחב דוקא חיצון טהור הא נטמא מותר ואין גוזרי' הא כל שאין שם כשפופרת הנאד אף בחיצון טמא לא עלתה טבילה למה שבתוכו ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים כדעת ראשון כלו' דהני מלי שאין מטבילי' כלי בתוך כלי אא"כ יש בו כשפופרת הנאד דוקא כשחיצון טהור אבל אם חיצון טמא מגו דסלקא טבילה אחיצון לטהר תוכו על ידי מים הנכנסין לתוך פיו טהור כל מה שבפנים והדין השני הוא שלא נאמרה גזרה זו אלא בכלים שיש במינן שפיהם צר כגון אשישה וצלוחית והדומים להם אבל כלים שאין במינן שפיהם צר כגון סלים וקערות מותר ובזו נמצא חולק עם פירוש הראשון ואנו פוסקין כדעת שניה ואף גדולי המחברים פסקו כדעת שניה ואעפ"כ לא הביאו דין זה בהיתר סל וקערה אלא שאף בזו אסרו ולא נראו הדברים:

המעלה השנית אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש כלו' שאחוריו ותוכו ובית הצביטה שלו חלוקין זה מזה ואין נחשבין לכלי אחד ואם נטמא זה בטומאת סופרים לא נטמא חברו לענין תרומה ר"ל שאם נטמאו אחוריו של כלי בטומאת סופרים והיתה תרומה בתוכו או בבית צביטתו לא נטמאת וכן אם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ולא תוכו לתרומה אבל לקדש נטמא אחד מהם אף בטומאת סופרים נטמא כלו ואם נטמא תוכו מ"מ נטמא כלו אף לתרומה ומ"מ בטומאה דאוריתא נטמא אחד נטמא כלו אף לתרומה ואחורים אלו פי' בו שיש להם בית קבול כעין רגל הנעשה בכוס של זכוכית או של כסף וי"מ אחורים גב הכלי וא"כ אין כלי חרס בכלל שאין להם טומאת גב אלא שנראה כמו שפירשנו ומ"מ בריתא שהביאו בגמרא והיא שאמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים פרשוה גדולי הרבנים בשאר כלים ואפשר שלא משום אחוריו הוצרכו להעמידו בכך אלא משום אגנו ואזנו וידיו שמן הסתם אין להם בית קיבול וטומאת גב בכלי חרס ליכא ותוכו פי' חללו ובית צביטתו פי' בגמ' מקום שצובטו כלו' שאוחז בו ומושיטו לאחרים ויש שם בית קיבול מעט ובתלמוד המערב גורסים בית צביעתו ופירושו מקום שאצבעותיו מקבלים בו את הכלי בשעת אחיזתו וי"מ בית אצבע שבעובי שפתו וי"מ חקק שבקצה הקערה החקוק לעצמו שנותנין בו חרדל וחומץ ומטביל שם את הפת אחר שמוציאו מן התבשיל:

המעלה השלישית הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש פי' מדרס עיקר הנחתו למנעל של זב שהוא דורס בו והושאל אח"כ לכל מה שדרס הזב או שכב או נשען או ישב עליו ואמ' בכאן שאם הוא נושא דבר הטמא מדרס בידו אחת נושא את התרומה בידו האחרת בתוך כלי שבידו הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה שהרי המדרס אב הטומאה והנושאה ראשון והכלי שהוא נושא בידו האחרת אינו מקבל טומאה מן האדם שאין כלי מיטמא אלא מאב הטומאה ונמצאת תרומה שבתוכו טהורה ואין גוזרי' שיגע המדרס לכלי ויטמאהו ומ"מ לקדש גוזרי' ואסור וגדולי הרבנים מפרשים מעלה זו בכלי חרס שאין מיטמא אלא מאוירו ואין לגזור שיכניס את המדרס לאוירו של כלי אבל בכלי עץ הואיל ומיטמא מגבו דבר המצוי הוא שיגע במדרס לגבו של כלי וראוי לגזור אף לתרומה וכל שכן לפי' זה שאסור לו לישא את התרומה בלא כלי אע"פ שאינו נוגע בה ויש מתירים אחר שאין הנושאה נוגע בה וכן י"מ מעלה זו במי שסנדלו טמאה מדרס ונושאה על כתפו שנושא את התרומה בכתף השניה ובלבד שלא יגעו זה בזו ומ"מ בגמרא נראה שבכלי חרס היא שנויה ששאלו בה קדש מאי טעמא לא משום מעשה שהיה באחד שהיה מעביר חבית יין ממקום למקום ונפסקה רצועת סנדלו ונפלה לאויר החבית ונטמאת וחזרו ושאלו א"כ בתרומה נמי נגזור ותירצו בה שלא גזרו אלא לכעין המעשה שאירע שהיה יין של קדש אלמא שבכלי חרס נאמרה שאין ההכנסה לאוירה מצויה ואין לגזור בה אלא לכעין מה שאירע ואף בזו יתבאר בגמ' לדעת קצת אמוראים שאם עבר ונשא הואיל והוזהר בנגיעת המדרס לכלי טהור אפי' לקדש וכן פסקוה גדולי המחברים:

המעלה הרביעית בגדי אוכלי תרומה אע"פ שהם טהורים ונזהרים מן הטמאות הרי בגדיהם מדרס לקדש וכבר הוזכרה מעלה זו בפרק שלפנינו ושם פרשנו הטעם ואני תמה מאחר שחזר בכאן מעלה המפורשת שם מפני מה לא חזר להזכיר מה שאמרו שם נוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין ואפשר שהיא רמוזה במעלה תשיעית באמרו ובקדש מטביל את שתיהן וכן מה שהזכירו שם טבל לתרומה לא הוחזק לקדש שאפשר שהיא רמוזה בזו על הצד שפרשנו בפרק שלפנינו הטעם בזו שאין אוכלי תרומה מכוונים בטהרת כליהם אלא למה שהם רגילים לאכול ומתוך כך אין טהרתם מועילה לגדולה מהם ומ"מ מה שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אין למנותה בכאן הואיל ומן המקראות הוא יוצא לומר כן שלא נמנו כאן אלא מעלות שמתקנת חכמים:

המעלה החמשית שבקדש מתיר ומנגב ואח"כ מטביל ועקר הדברים בפי' מעלה זו מה שפירשו בה גדולי המחברים והוא בכלי שהוא נעשה פצולין פצולין כגון מטה ותיבה וכיוצא בהן שהם מורכבים מהרבה דפין אם נטמא וצריך להטבילו אם לתרומה הוא צריך יכול להטבילו כאחד ואפי' היו הדפין מפורדין קושרם תחלה אם ירצה ואח"כ מטביל שאין אנו חוששי' לחציצת עפר הנכנס בין הלוחות לענין תרומה אבל לקדש מתיר ומנגב ר"ל שמנקהו מעפר הכנוס בין הלוחות ומטביל ויש לפרשה בבגד על דרך זה שאם היה לו בגד קשור מתיר הקשר ומנגבו מטיט המתדבק בתוך הקשר ומטביל וגדולי הרבנים מפרשים שאם יש כאן בגד טמא כגון מפה וסדין וכיוצא בהם וכנפיו קשורים זה בזה צריך להתיר את קשריו קודם שיטבילם כדי שיכנסו המים לשם וכן אם היה אותו סדין לח במים אחרים מנגבו תחלה שהבגד מתעבה בעוד שהוא לח ואינו מתפשט תמיד אבל בתרומה קושר שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ וכ"ש שאין צריך לנגב שאף דם וחלב אין חוצצין לחים אע"פ שחוצצין יבשים כ"ש מים שאין חוצצי' כלל זו היא שטת פירושם והדברים זרים חדא שקושר משמע שצריך הוא לקשירה וסדין למה הוא קושרו ועוד שלחות שבו מה ענין לחוץ כלל אף לקדש ולא מצינו סרך בזה כלל ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי שהזכיר מנגב אחר ההטבלה ר"ל מתיר ומטביל ומנגב ואני מפרש שהיא שנויה בדבר שצריך קשירה כגון טלית של ציצית שצריך להתיר הקשרים ולהטביל ואחר כך מנגב כדי לקשרו יפה שכל שהוא לח אינו מתקשר יפה ולא [הזכיר נגוב לסרך מעלה שאלו כן היה לו לומר ובתרומה מלחלח וקושר ומטביל אלא שלא] הוזכר הנגוב אלא לצורך הקשירה:

המעלה הששית כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה פירוש צריכים טבילה לקדש אפי' נגמרו על ידי חבר ובשמירה מכל טומאה ואע"פ שמאחר שהיתה שעת הגמר שלהם כך היה לנו לומר שלא יהא צריך טבילה אף לקדש שהרי אין שום כלי מקבל טומאה עד שנגמר אעפ"כ הואיל ולא נעשו מתחלת עשייתם בטהרה יש לחוש שמא בשעה שלא היו נזהרין בו הניחו עם הארץ לישב בסמוך לו ונפלה צינורא מפיו על הכלי ועדין היא לחה בשעת גמר הכלי ואין חוששין בזו לתרומה ואף לקדש פי' בגמ' שטבילה לבד הוא צריך אבל לא הערב שמש ובתוספתא ראיתי אפי' נגמרו בעזרה וזה שהצרכנו להיות הצנורא לחה בשעת קבלת הטומאה הוא מפני שמחשש זיבה אנו באין בה כלומ' שמא אותו עם הארץ זב הוא ורקו של זב אינו מטמא ביבש אלא בלח ושמא תאמ' אם אתה חושש בו לזיבה יטמא בהיסט וכבר כתבנו למעלה שאינו מטמא בהיסט שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום אפשר שמאחר שאינו אלא חששא בעלמא דיינו בו בטומאת מגע וכבר ביארנו בפרק ב' שלפעמים אנו באין בטומאת בגדי עם הארץ מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה וי"מ בחשש צנורא שלא מחמת זיבה הוא שזיבת האיש דבר שאינו מצוי הוא אלא שדנו משקין היוצאין ממנו כמשקין שנוגע בהן וכמו שאמרו במס' טבול יום ובפרק כסוי הדם ושאר כל (המשקים) [הטמאים] בין קלים בין חמורים משקין היוצאין מהם כמשקין שנגע בהן אלו ואלו תחלה ופי' בגמ' שמעלות אלו הנזכרות הם שנויות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל חמש מעלות שאנו מתחילין בהן עכשיו לא נשנו אלא לקדש הגמור:

המעלה השביעית הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה שאם יש בכלי זה אוכלין הנפרדין כגון חתיכות או סלת או צמוקין או גרוגרות וכיוצא באלו ונגע טבול יום או שאר הטמאים באחד מהם הרי הן כחתיכה אחת ונטמאו כלן ופי' בגמ' אפי' בכלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי השלחן וגדולי המחברים פי' אפי' לא היו הפירות נוגעין זה בזה אבל לתרומה אין טמא אלא מקום מגעו והראויות ליטמא על ידה כגון אם נגע ראשון באחד מהם הרי אותה הגרוגרת שניה והסמוכה לה שלישית לתרומה והשאר טהור:

המעלה השמינית הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ומעלה זו ידוע בכל התלמוד במדרגות הטומאה שהראשון פוסל שני בחולין והשני שלישי לתרומה והשלישי רביעי לקדש אלא שרביעי בקדש אינו מן התורה אלא מקל וחומר כמו שאמרו מחוסר כפורים שמותר בתרומה כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה פסול בקדש עד שיביא כפרתו שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיפסול רביעי לקדש אבל שלישי לקדש מן התורה הוא דכתי' והבשר אשר יגע בכל טמא ומאחר שהוא אומר בכל טמא אף בטומאה שניה כן שהרי השני טמא מן התורה כדכתי' כל אשר בתוכו יטמא שהרי הכלי ראשון ומה שבתוכו טמא ושלישי בתרומה יוצא לנו בתלמוד שוטה מטבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה ולענין מה שהביאו רביעי בקדש מקל וחומר של מחוסר כפורים יש שואלים והרי אמרו דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"כ כשם שבתרומה שלישי ותו לא כך בקדש ואם תשיבני שאלו כן הרי הקל וחומר בא לחנם שהרי שלישי לקדש מקרא מלא הוא והיכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן דיו והרי אנו פסקנוה בשני של קמא אף בהיכא דמיפריך קל וחומר אלא שנראה דמעלות דרבנן עבוד בהו חומרא יתירא ולא מפקעינן להו משום דיו:

המעלה התשיעית שבתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן פי' נטמאת ידו אחת ור"ל בטומאת סופרים כגון משקין וספרים שלא נטמא הגוף בנגיעתם ואעפ"כ לענין קדשים נטמאת חברתה ר"ל ידו האחרת והעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין ר"ל אע"פ שלא נגעה ידו הטהורה בידו הטמאה בשעה שנגעה היד האחרת בטומאה או בשעה שנגעה הטהורה בקדש (ומה שהעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין פירושו אע"פ שפירשה בשעה שנגעה בקדש) [מטביל שתיהן במ' סאה ופירשו בה בברייתא שתיהן כאחת ואם נגע בקדש] בלא הטבלה אף בידו הטהורה טימא ופי' בגמרא שאף אם נגעה ידו ביד חברו אף יד חברו טמאה לקדש שאין חלוק בין יד חברו ליד השניה וי"מ שאף בידו של עצמו דוקא כשנגעה יד השניה ביד זו בשעה שנגעה בטומאה [ומה שהעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין פירושו אע"פ שפירשה בשעה שנגעה בקדש] ולאיזו (טומאה שתירצה) [שיטה שתרצה] פי' בגמ' לדעת [חכמים] שהלכה כדבריהם שאין יד זו השניה כחברתה לטמא אחר ר"ל לעשות את הקדש שלישי לפסול את הרביעי אלא שנעשית שלישית לפסול את הקדש מכח היד האחרת שהיא שניה ומ"מ אין משתמש בה לכתחלה לתרומה ומה שאמרו במשנתנו שהיד מטמאה את חברתה לקדש פירושה מטמאה להיות פוסלת את הקדש:

המעלה העשירית אוכלין אוכלין נגובין בתרומה פירוש שלא הוכשרו לקבל טומאה בידים מסואבות שהרי אינם מוכשרים אבל לא בקדש שחבת הקדש מכשרתן ושאלו בגמ' וכי יש נגיבה בקדש והלא חבת הקדש הכשיר ומפרש שאפי' לא נגע בקדש אלא שתחב לו חברו הטהור אוכלי' לתוך פיו או הוא עצמו בכוש או כרכר שהן פשוטי כלי עץ ולא קבלו טומאה בטומאת ידיו ובקש לאכול עמהם צנון או בצל של חולין דרך ליפתן שהרי אין קפידא בטומאת חולין ואסור לו להכניסן בידו לפיו שמא יגע באוכלין של קדש שבפיו ובתרומה לא גזרו ונמצא שאוכלין נגובין פירושו על אוכלין של חולין שהוא אוכלן עם אותן של קדש או של תרומה אבל אותם שבפיו מוכשרין הם אם של קדש מחמת חבתן אם של תרומה בהכשר ממש שאם אין מוכשרין מהו שאמ' שלענין תרומה לא גזרו הרי מחמת שלא הוכשרו הוא שאין חבה לתרומה להכשיר ואפשר שזו היא המעלה שיש לקדש חבה ולא לתרומה ויש אומרים שמשקה טופח שבפיו מכשירם ומאחר שפירשנו אוכלין נגובין בשל חולין פי' שאין עליהם משקה שאלו היו החולין טופחין במשקה הרי המשקה תחלה מחמת הידים ואוכל הטופח בהם שני ופוסל את התרומה לתוך הפה ואין לפרש נגובים שלא הוכשרו שאפי' הוכשרו אין סתם ידים מטמא חולין ואף אם תפרש ידים מסואבות בטומאה דאורייתא ומטמאות את האוכלין הרי האוכל שלישי ואין פוסלין את התרומה אלא שבנגובין עכשו הוא אומר כן וזה שאמרו בחיבת הקדש שהיא מכשרת דוקא לפסול אבל לא לטמא וכמו שאמרו בפסחים אימר דמהניא ליה חבת הקדש לאיפסולי למימני ביה ראשון ושני מי מהני ובתלמוד המערב אמרו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא את שטומאתו על ידי מים בלבד עושה מנין את שאין טומאתו על ידי מים בלבד אין עושה מנין ומ"מ הרי הוא ספק כמו שיתבאר וממה שכתבנו למדת שהיו ידיו טמאות מותר לי לאכל קדש שלא הוכשר בכוש או בכרכר שלא נאסר אלא במבקש לאכל בצל או צנון עמהם ומ"מ גדולי המחברים אסרוה אף בסתם ואין נראה כן:

ה"ג אי הכי מ"ש רישא ומ"ש סיפא פירוש אי בעמי הארץ עסקינן מ"ש רישא מסיפא הרי גם ברישא תני אפילו הפליגו ממנו יותר ממיעל וכיון דלא קחזי לה אמאי טהרותיו טהרות:

ה"ג אלא אמר ר' יצחק רישא במטהר חמייריו ופועליו לכך פירוש ומש"ה טהורות שאין להקפיד על מגען מפני שטהורין הן ולא תיפשוט מהכא אדם משמר מה שביד חבירו אי הכי סיפא נמי אע"פ שהודיען שהאו מפליג יהיו טהורות כיון דטהור הוא ומהדר אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו ומש"ה חיישנ' והם טמאות ורישא אע"ג דהפליגו ממנו מורתתי ואל מנחי' ליגע מפני שבא להן דרך עקלתון אבל סיפא כיון דאמר להו לכו ואני אבא אחריכם סמכא דעתייהו:

אחורים ותוך ובית הצבעה כו' פירש המורה במשנה כלי הראוי להשתמש בתוכו באחוריו בבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפ"ע לענין תרומה שאם נטמא זה לא יטמא זה ואינו נ"ל שאחורי הכוס המוזכרין בברכות בפ' אלו דברים וגם היא משנה בפ' כ"ה דכלים לאיזה שימוש חזו ואפ"ה הן חלוקין לטומאה:

הכלי מצרף מה שבתוכה לקודש אבל להא לתרומה פ'י אע"פ שהאוכלין הן פרודין הכלי מצרפן להיות כאלו הן אוכל אחד משא"כ בתרומה דדוקא אם היו האוכלין דתרומה נוגעים זה בזה אז הן מצטרפין אפילו בלא כלי אלא ע"ג קרקע אבל אם אין נוגעין אינן מצטרפין אפילו בכלי וכשהן נוגעין נמי שהן מצטרפין דוקא להשלים הביצה אבל לא שיהו כאוכל אחד שאם נגע הטמא במקצת טימא את כולו כדפרישית בפ' העור והרוטב במהדורא קמא ומהדורא תנינא אבל הכלי מצרף מה שבתוכו בקודש לעשותן אפי' הן פרודין כאוכל אחד שאם נגע הטמא מקצתן טימא את כולן ובפ' הקומץ בתרא בעו בני ר' חייא האי דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש היכא דנגעי בהדדי אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא או דילמא לא שנא ופטיש להו רב כהנא מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן כל דהוא:

בד"ה והתניא כו' אלמא אדם כו' ועוד לא היה צריך לאוקמי רישא במטהר לכך כיון שלא הודיעו כו' עכ"ל ר"ל אי היה מיירי בסתומות בפ"ב דע"ג לא הוה צריך לאוקמי רישא במטהר כיון דאיירי בלא הודיעו שהפליג דבהכי מפלגינן התם במתני' לגבי עובד כוכבים אבל הכא ודאי דהוצרך לאוקמי במטהר כיון דאין אדם משמר כו' ואהא כתבו דיש לדחות דהתם נמי אע"ג דלא נחית להכי דאין משמר כו' דאגב דהוצרך לאוקמי הכא במטהר משום דשני לעיל ר"י דאין אדם משמר כו' אוקמא לה נמי התם הכי דאדהכא קסמיך והאי ועוד שכתבו הוא הוכחה לפר"י דהמתרץ לאוקמא בסתומות דהשתא לא איצטריך לאוקמא במטהר די"ל דסיפא קשיא ליה דאי סתומות לא יטמא בהעלמת עין כראיה קמייתא שכתב ר"י וכ"ה בתוספות דע"ג שלא הביאו ראייה לפר"י אלא מסיפא דאי בסתומות איירי לא יטמאו בהעלמת עין אף בהודעה שהפליג וע"ש בתוספות:

בד"ה מ"ש רישא מ"ש סיפא כו' אך בפי' שלפני מצאתי כתוב ופי' לעולם כו' וכ"ת מ"ש רישא כו' וכן פירש מורי דהוה כמו וליטעמיך כו' עכ"ל כל זה סותר הדיבור לעיל שפירשו דמ"ש רישא כו' הוא מדברי המקשה שבא להוכיח דאדם משמר מה שביד חבירו והוא שיטת רש"י ור"י הכא ובפ"ב דע"ג אבל בדיבור זה פירשו דמ"ש רישא כו' הם דברי המתרץ ולו ב' פירושים הא' הוא כמו וכ"ת מ"ש רישא כו' ולפי' שני הוא כמו וליטעמיך מ"ש רישא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה חומר בקודש י"א כו' דררא דטומאה קצת ואפילו קמייתא נמי כו' עכ"ל צ"ל ואפילו בתרייתא נמי דקמייתא הוי דררא דטומאה דאורייתא ואפילו בתרייתא נמי דמיהו הוה קצת דררא דטומאה דרבנן:

בד"ה הנושא את כו' שלא יגע בה עכ"ל. בתרומה גופה אבל בחבית אפילו יגע באוירה אין לחוש דלא הוי נושא אב הטומאה לטמא כלי חרס כדמפרשי ואזיל לדחות פרש"י וכן מ"ש וכי תניא בת"כ כו' התם בנוגע בה נפרש לה נמי דהאי נושא המדרס נוגע בתרומה גופה דהוה אב הטומאה לממני ראשון ושני אע"ג דלא היה אב הטומאה לטמא כלי לגבי אוכלין ומשקין לממני בהו ראשון ושני ולפסול התרומה הוה נושא המדרס אב הטומאה בשלא פירש מן הטומאה וכן לטמא שאר כלים חוץ מכלי חרס ואדם הוה אב הטומאה כמ"ש דאיתא בת"כ בגדים אחרים מנין כו' וכ"ה במסכת זבין ובריש אהלות. עיין שם וק"ל:

במשנה מטבילין כלים בתו"כ לתרומה. פרש"י ששניהם טמאים. עי' לקמן (כב) תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמרא. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:

במשנה שם אבל לא לקדש. הן הרמב"ם והרע"ב אחריו פי' משום חציצה. ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמרא. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהל' מקואות כ' דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי (וכדפרש"י לגרסתו) וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפרש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש (וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר) ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחדושי לשו"ע א"ח סי' קס ע"ש. ובחדושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' (ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת) והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:

במשנה שם שבקדש כו' ומנגיב. עי' פרש"י. והרע"ב הוסיף עוד (מפי' הרמב"ם) דשמנונית שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת (ס"ד קכ) ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז (עד ב) דמפרשינן בגמרא שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמרא דע"ז:

במשנה שם ובקדש מטביל שתיהן. הרמב"ם (וכן הרע"ב אחריו) פי' ויהיה באותה היד לחלוחית כו' ע"ש. וק"ל דלפ"ז מ"ק ריו"ח לקמן (כד ב) מדקתני סיפא שהיד מטמא חבירתה כו' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא כו'. ואם איתא לפירושו מאי פריך הלא רישא בלחה דוקא ובלא נגיעה וסיפא בנגובה ובנגיעה. ודע שבמשנה דירושלמי הגי' והיד מטמא א"ח בקדש כו' משמע דזה מעלה בפ"ע. וכן איתא שם פלוגתא דתנאי כמה מעלות בקדש דר"מ סובר י"ג ור' יוסי סובר י"ב וע"ש בק"ע דפליגי אם לחשוב בית הצביטה למעלה בפ"ע. ושניהם חושבין תרתי דס"פ דלעיל דנוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין. ודטבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש. אבל ממתני' משמע דלא חשבה להנך תרתי. מדחזרה ושנאה כאן בגדי א"ת מדרס לקדש השנויה שם לבדה ושבקה להנך תרתי. והתוס' נתנו טעם לזה. לכן יותר נראה דס"ל כרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן. וחשבו ג"כ להא דהיד מטמא א"ח בפ"ע כנ"ל ופליגי בבית הצביטה:

רש"י ד"ה אחוריים. כלי הראוי להשתמש כו'. משמע דדוקא אם אחוריים ראוים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתנו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן (כב ב) פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראוים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתנו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתנו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד (וריו"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובטין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפרש"י) ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו (ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כנים ואוגנים כו') מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:

רש"י ד"ה לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו כו'. משמע דמפרש דזה לא קאי רק על מאי דסמוך ליה. אבל פשטיה משמע דקאי אכל הני דחשיב אח"ז וכ"נ מהתוס':

רש"י ד"ה אבל לא לתרומה. אלא אותה שנגע בה הויא ראשון כו'. ק"ל דמשמע מדבריו דמיירי דהחתיכות נוגעות אהדדי והלא במנחות (כד) מסיק ר"כ דלא בעינן דנגעי וכ"כ בעצמו בפסחים (יט) ומשמע עוד מפי' כאן דאיירי באה"ט ושם אמרי' דאפי' בטבו"י נמי. ואפשר דלרבותא אבל לא לתרומה נקיט הכי:

תד"ה הנושא. מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים כו' הכריע המשכב טמא האוכלין. ברייתא זו ל"י מקומה איה. וגם הדין תמוה לע"ד דהא קי"ל (שבת פג ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב. ותנן נמי בפ"ה דזבים מ"ג כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור. וע"ש במ"ה בהרע"ב ותוי"ט. ולפ"ז גם קושייתם על רש"י אינה מבוררת. דיכול להיות דיש לו דין אה"ט גמור לטמא אף כלי חרס ואפ"ה אינו מטמא בהיסט מידי דהוה אשאר אה"ט חוץ מזב. רק מהתו"כ שהביאו הוי תיובתיה. ואולי דכוונת רש"י דהמדרס אינו נוגע באוירה ולאפוקי מהמעשה שהיה שנפלה לאוירה:

בסה"ד אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי חרס אפי' כו'. כצ"ל:

חמריו ופועליו. עמי הארץ: טעונין טהרות. כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו: טהרותיו טהורות. ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס''ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא: א''ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך. לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן: בבא להן דרך עקלתון. כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה: מתני' חומר בקדש מבתרומה כו'. שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים: אבל לא לקדש. בגמרא מפרש טעמא: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ': אבל לא לקדש. שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס. מנעל של זב: נושא את התרומה. בחבית שאינו נוגע באוירה: אבל לא את הקדש. בגמרא מפרש טעמא: לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו מדת התרומה: שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה ואח''כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא: ובתרומה. אם רצה לקושרו קושר ואח''כ מטביל: כלים הנגמרים בטהרה. שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה: צריכין טבילה לקדש. ובגמרא מפרש טעמא: הכלי מצרף את מה שבתוכו. אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן: אבל לא לתרומה. אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות: פסול. ואינו פוסל עוד אחר: אם נטמאת אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף: נגובין. שהיו נגובין מימיהן שלא הוכשרו לטומאה מעולם: בידים מסואבות. שניות לתרומה דכיון דלא הוכשרה לא מיפסלא: אבל לא לקדש. בגמרא מפרש טעמא:

והתניא וכו'. אלמא אדם משמר מה שביד חברו ובפ' בתרא דע''ז (דף סט.) פרש''י גבי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דהא חזי ליה דנגע דקתני טעונין טהרות והני לא בחביות מיירי שהיו סתומות אלא באוכלין מיירי בלא חביות אך קשה להר''ר אלחנן לוקמי בחביות ולא תקשה ליה ועוד דהכא כי אקשי ור''ל שאדם משמר מה שביד חברו היכי מצי משמר ליה כיון דאינו בחביות ותו למה לי נתעלמו עיניו מהם לטמאותם תיפוק ליה שהוא נוגע בהם ועוד אפי' בלא סיפא נמי תיקשי ליה מ''ט דרישא ופי' הר''י דהכא בחביות מיירי ואמנם פתוחות הן דאי סתומות לא יטמאו בהעלמת עין ועוד לא היה צורך לאוקמי רישא במטהר לכך כיון שלא הודיעו שהוא מפליג ומיהו זה יש לדחות דאגב דמוקי ליה הכא משום שינויא דשני' ליה אוקמ' גם התם בע''ז ופריך מינה מכח ההיא דהכא דאי לא תימא הכי אלא אקשי ליה מסברא כי יש לחוש שמא נגעו בהך ברישא א''כ הכא בשמעתין כי פריך מ''ש רישא משום מה שביד חבירו כו' אכתי תיקשי ליה ליחוש שמא יגע בהם אלא ודאי מסברא לא קשיא דלא נגעו דמרתתי כיון שלא הודיעום שהוא מפליג ומיהו הוה מצי לאקשויי ולטעמיך רישא גופא ליחוש שמא נגע וכן בכמה דוכתי ולא פריך ליה: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא . א''ר יצחק רישא במטהר חמריו ופועליו לכך. כך כתוב בספרים ויש פי' כתוב ולא גרסינן ליה אך בפי' שלפני מצאתי כתוב ופירוש לעולם אין אדם משמר מה שביד חבירו וכי תימא מאי שנא רישא במטהר חמריו ופועליו לכך ולפיכך מרתת ובפי' ישנים כתוב וכן פי' מורי דהוי כמו וליטעמיך כלומר אדמוכחת מרישא דאדם משמר תיקשי לסיפא והיינו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דאי אדם משמר סיפא אמאי לא אלא במטהר לכך: בבא להם דרך עקלתון. ואפ''ה בעינן שיטהרם לכך כדי שיהו מרתתים ליגע בו ואי לאו הכי לא מירתתי הואיל ומוסרין להם הטהרות ומחזיקים עצמם כטהורים ואפי' מזהירין אותן שלא ליגע סברי דלא קפדי אהך אבל בנכרי סגי בדרך עקלתון לחוד דלעולם יודע הוא שמקפיד על מגעו ומרתת: מתני' חומר בקדש. י''א מעלות חשיב לרבא ולרבי אילא י' מעלות והיה קשה להר''ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל (דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קא חשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בבתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה והכי נמי בפ''ק דנדה (דף ו.) לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהן אשתו נדה: הנושא את המדרס. מנעל של זב נושא את התרומה ובלבד שלא יגע בה רק נושא את החבית וכי תניא בתורת כהנים הנושא את המדרס מטמא שנים ופוסל אחד פי' מטמא שנים ופוסל אחד דהוה אב הטומאה ועושה ראשון ושני בחולין ופוסל בתרומה התם בנוגע בה ועל מה שפרש''י נושא מדרס שנושא את התרומה בחבית ואינו נוגע באוירה וקשה לפירושו דחשיב ליה להאי נושא אב הטומאה לטמא כלי כמו זב וא''כ ליטמא האי חבית ותרומה שבתוכו בהיסט מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה הכריע המשכב טימא האוכלין ועוד תניא בת''כ הנוגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו) אין לי אלא בגדים שהוא לבוש בגדים אחרים מנלן ת''ל בגד בגדיו א''כ מה ת''ל בגדיו לפרט פי' לפרט אדם וכלי חרס אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי אפי' בעת נשאו את המדרס אלא ודאי אפי' יגע באוירה אין לחוש: לא כמדת התרומה מדת הקדש. לפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא: הכלי מצרף מה שבתוכו. הקשה הרב רבי אפרים דבפ''ק דחולין (דף כד: ושם) דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנא ליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותירץ הר''י דלא מצינו צירוף לחולין: כלים הנגמרים וכו'. אומר הר''ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשומרם בטהרה בזמן עשייתן עד עת גומרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להן לשומרם בטהרה:

דף כ - ב

הדרן עלך פרק אין דורשין

הערות

פרק שלישי - חומר בקודש

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד