חגיגה יט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

[רבי] מאיר היה אומר: מטביל בעליונה, דאמרינן "גוד אסיק".

ואילו אני אומר: מטביל בתחתונה כי אמרינן "גוד אחית", ולא בעליונה כי לא אמרינן "גוד אסיק"?! אמר ליה רבי יוחנן לעולא:

אי תניא בברייתא כדבריך, שרבי יהודה אינו מודה לרבי מאיר - תניא! כלומר: חוזרני בי!

שנינו במשנה: הטובל לחולין והוחזק לחולין, אסור למעשר.

ותמהינן: מני מתניתין?

משנתנו, המצריכה כוונה בטבילה לענין מעשר, אף על גב שבחולין לא בעי כוונה, הרי בהכרח בשיטת רבנן היא - במשנה במסכת פרה, הנזכרת לעיל יח ב - דשני להו בין חולין למעשר שני לענין טומאות שהם מדברי סופרים. והוא הדין שיש מעלה במעשר שני, הגדולה מן החולין, לענין כוונה בטבילה.

ואם כן, תיקשי לך: אימא סיפא דמשנתנו:

בגדי עם הארץ - מדרס לפרושין האוכלים חוליהן בטהרת חולין.

בגדי פרושין - מדרס לאוכלי תרומה.

ולא המשיך התנא לומר שבגדי פרושין הם מדרס לאוכלי מעשר.

ובהכרח, שהסיפא אתאן הולכת לדברי רבי מאיר, דאמר: חולין ומעשר כהדדי נינהו [שוין הן]. כי לפי חכמים, הסוברים שמעלת המעשר גדולה מן החולין, יש להחמיר גם לגבי בגדים, ולומר שבגדי פרושים שהם טהורים לחולין הרי הם מדרס לאוכלי מעשר.

ואם כן תיקשי, וכי נאמר שהרישא של משנתנו היא לפי רבנן, ואילו הסיפא של משנתנו היא לפי רבי מאיר?!

ומשנינן: אין! אכן כך צריך להדחק, ולומר: רישא - רבנן, וסיפא - רבי מאיר!

ואילו רב אחא בר אדא, מתני לה, שונה בסיפא, בענין מעלות הבגדים, "חמש מעלות", במקום ארבע מעלות שאנו שונים, שהוסיף מעלה אחת בסיפא: בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר שני.

ומוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. ^[1]

אמר רב מרי: שמע מינה ממשנתנו: חולין שנעשו על טהרת הקודש - כקודש דמו.

והיינו, מי שנוהג לאכול את מאכלי החולין בטהרה כאילו היו קודש, לא אומרים שבטלה דעתו, ואין מעלה שכזו, אלא אכן יש מעלה שכזו, והנוהג בה צריך לשמור את החולין שלו כאילו היו קודש, ושמירתם אכן מועילה גם לקודש.

ומפרש רב מרי: ממאי, מהיכן משמע במשנתנו שחולין שנעשו על טהרת הקודש מעלתם היא כמעלת הקודש?

הערות

^[1] השפת אמת והחזון איש סימן קכט לדף זה, צידדו לומר, שלא תלתה הגמרא ענין זה במחלוקת רבי מאיר ורבנן, אלא משום סתירת רישא לסיפא, וכמו שמקשה הגמרא. אבל לרב אחא בר אדא, שמפרש אף את הסיפא באותו ענין, אכן אין דין זה תלוי כלל במחלוקת רבי מאיר וחכמים. וראה שם בחזון איש שנדחק בלשון הגמרא "מוקי לה כולה כרבנן". ולעיל בגמרא יח ב מבואר, שלא החמירו חכמים אלא גבי אכילת מעשר ולא לענין נגיעה, ואם כן אף משנתנו אינה אלא לענין אכילת מעשר ולא לנגיעה. טורי אבן.

מאיר היה אומר: מטביל בעליונה, ואני אומר: בתחתונה ולא בעליונה, הרי שלדעת ר' יהודה אין אומרים "גוד אסיק"! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אי תניא [אם שנויה ברייתא] — תניא [שנויה], הרי מפורש שיש מחלוקת תנאים בדבר, ור' יהודה באמת איננו מקבל את ההנחה של "גוד אסיק".

א שנינו במשנה: הטובל לחולין והוחזק לחולין — אסור במעשר. ומעירים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו] — כשיטת רבנן [חכמים] היא שחלקו על ר' מאיר, דשני להו [ששונה להם, שיש הבדל אצלם] בין חולין למעשר, שלדעתם כל הטעון מים מדברי סופרים, אם נגע בחולין — החולין טהורים, ואם נגע במעשר — טימאהו,

אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו, ושם נאמר כי בגדי עם הארץ שאינו מקפיד על טומאה וטהרה, נחשבים כאילו היו טמאים בטומאת מדרס הזב, שהיא אב הטומאה לפרושין, לאלה שאוכלים חולין בטהרה. ואילו בגדי פרושין, למרות שהם נזהרים בטהרה, נחשבים כמדרס לכהנים אוכלי תרומה.

אתאן [באנו הגענו] איפוא לשיטת ר' מאיר, שאמר: חולין ומעשר כהדדי נינהו [זה כמו זה הם] שהרי איננו מחלק בין אוכלי חולין למעשר, ותמוה שבמשנה רישא רבנן [תחילתה כדעת חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת ר' מאיר?! ומשיבים: אין [כן] למרות שהדבר איננו רגיל, יש לפרש שרישא רבנן [תחילתה כדעת חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת ר' מאיר.

אכן, רב אחא בר אדא מתני לה בסיפא [היה שונה גם בסופה] של המשנה חמש מעלות, שהיה מונה בה גם מעלה נוספת שבגדי אוכלי חולין בטהרה הם מדרס למעשר, ומוקי לה [ומעמיד איפוא אותה] את המשנה כולה כרבנן [כדעת חכמים].

ב אמר רב מרי: שמע מינה [למד ממנה] ממשנתנו כי חולין שנעשו על טהרת הקודש, כלומר: באותם דקדוקים והקפדות שמקפידים בהם בטהרת קדשים — כקודש דמו [הם נחשבים]. וממאי [וממה] מסיקים אנו דבר זה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Meir would say: One may immerse in the upper one, and I say: In the lower one but not in the upper one. This demonstrates that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition. Rabbi Yoḥanan said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it. Therefore, it is clear that the matter is held in dispute between tanna’im and that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition.

§ It is taught in the mishna: One who immersed for the purpose of eating non-sacred food with the intention of assuming a presumptive status of ritual purity for non-sacred food it is prohibited for him to eat tithes. The Gemara comments: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of the Rabbis, who differentiate between non-sacred produce and tithes, since they maintain the following: If one who is required by rabbinic law to immerse touches non-sacred food, it remains pure, but if he comes into contact with tithes they are rendered ritually impure.

However, in that case, say the latter clause of the mishna, which states that the garments of an am ha’aretz, who is not careful with regard to the halakhot of ritual purity, are considered to be rendered ritually impure by the impurity imparted by the treading of a zav, which is considered a primary source of ritual impurity, for perushin, individuals who are careful to eat even non-sacred food in a state of purity. The garments of perushin, although they are careful to remain ritually pure, are nevertheless considered to be rendered impure by the treading of a zav for priests who partake of teruma. Consequently, the latter clause differs from the opinion of the Rabbis in the earlier clause.

Therefore, we have arrived at the opinion of Rabbi Meir, who said: Non-sacred produce and tithes are similar to one another, as this clause of the mishna does not distinguish between those eating non-sacred food and those eating tithes. Is the earlier clause the opinion of the Rabbis and the latter clause the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: Yes; although it is unusual, in this instance we must explain that the earlier clause was said by the Rabbis and the latter clause by Rabbi Meir.

However, Rav Aḥa bar Adda would teach that five levels of ritual purity are listed in the latter clause of the mishna, by counting the clause that states that the clothes of those who eat non-sacred produce in a state of purity are ritually impure for tithes, and in this way he establishes the entire mishna in accordance with the opinion of the Rabbis.

§ Rav Mari said: They learn from the mishna that non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is like sacrificial food. From where is this deduced?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלמא לר"י גוד אחית אית ליה גוד אסיק לית ליה א"ל אי תניא הכי בהדיא הא אפשיטא בעיא דילך:
מתני' טבל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר כו'. פי' זה מעשר שני הוא דכתיב ביה ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' ומתניתין רבנן הוא דאמרי יש מעלה למעשר מן החולין ומקשינן אימא סיפא בגדי עם הארץ מדרס לפרושין פירוש הפרושין שהן חברים האוכלים חוליהן בטהרה וכשנוגעין בבגדי עם הארץ כאילו נטמאו מדרס וצריכין טבילה לאכול חוליהן בטהרה וקתני בתר הא בגדי פירושין מדרס לאוכלי תרומה ודייקינן מדלא קתני מדרס לאוכלי מעשר ש"מ חולין ומעשר שני כי הדדי נינהו לית בינייהו מעלה מני ר' מאיר היא דקתני כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא קודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר רישא רבנן וסיפא ר' מאיר ומפרקי' אין רישא רבנן וסיפא ר' מאיר.

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ראיתי מפרשים משום גזירה שמא תשב עליהן אשתו נדה. ואינו נ"ל שכיון שהן כזבים וצינורא שלהן מטמאה כדאמרי' לקמן מה אנו צריכין לתלות הטעם באשתו. ובפ' השוחט דקא יהיב הא טעמא לא יהיב לי' אלא על בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש שגופן הוא טהור. שהרי אוכלין תרומה ובבגדיהן החמירו שמא ישבה עליהן אשתו נדה אבל בעמי הארץ אין צריך זה הטעם שהן כזבים לכל דבריהן ועושין מדרס כזב עיין ב"ה כ"ד דספר הלקט:

בד"ה בתחתונה ולא בעליונה כו' ולא קאמר דשאני התם משום מקוה שלם כו' בגיטין דנצוק וקטפרס אינו חיבור כו' אף שני טהור אלמא קטפרס חיבור אלא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פ"ב דגיטין:

בא"ד ולא שייך הכא כלל רק לקמן מפרש עכ"ל לקמן בפרק חומר בקודש אההיא דעירוב מקואות כו' ע"ש:

בד"ה בגדי ע"ה מדרס לפרושים כו' אבל ק"ל דתנן התם הנועל בית הבד בפני הבדדין והיו שם כלים טמאים מדרס משמע דמטמא מדרס ובסמוך כו' עכ"ל קושייתם אינה מבוררת לן כפי שפירשוה הרמב"ם והר"ש ברפ"י דטהרות דלאו משום מדרס דע"ה נגעו בה דאיירי דטיהרן אלא שהם יטמאו עצמן בכלים טמאים מדרס אשר שם בין בהיסט בין במגע ויחזרו ויטמאו הכלי ואהא קאי נמי מלתא דר"י דמשום מגע הכלי הטמא מדרס אין אנו חוששין שע"ה נזהרין בזה אלא שאין ע"ה בקיאין בהיסט גם הר"ש בפ"ק דטהרות הביא דברי התוס' דהכא זולת קושיא זו גם ר"ת בתירוצו לפנינו ולא תירצו כפי שהבינו התוס' שמשום טומאת מדרס ע"ה נגעו בה וכפי פי' רמב"ם ור"ש לא חש לתרצה דלא קשה מהך ולא מידי וההיא [דמובל] נמי לא חש לתרצה די"ל נמי כדלעיל משום חשש אשה דאמרינן דחיישינן שמא נכנס עובד כוכבים או אשה כההיא דתנן גבי גנבים שם ובפי' הר"ש שם בפ"ז דטהרות לשיטת ר"ת ובדברי ר"ת הכא לא מתרצא אלא הך דפרק בנות כותים ולמה לא גזרו עליהן מדרס והיסט כמו שגזרו עליהן מעיינות ודו"ק:

בא"ד ואין לומר משום גופו לא היה חש רק משום בגדיו כו' והקשה לו הר"י דאמר שלהי פרק הנזקין אין כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ע"כ היה נראה לפרש דלגבי תרומה כו' וראיה לדבריו מצינו בירושלמי כו' עכ"ל אבל הר"ש בפי' הוכיח מכח קושית רישא לסיפא דמתני' לדברי הירושלמי דצריך לומר נמי משום טומאת אשתו נדה היא וע"ש באורך:

תד"ה בתחתונה. וכ"מ בפ"ב דע"ז מתוך פרש"י שפי' כו'. הן בפרש"י שלפנינו שם אינו כן ועי' בהגהת הב"ח:

בא"ד דהתם לעיל איכא טעם אחרינא קטפרס שסופו לירד כו' יין שבתוך הגישתא א"ס לירד. חילוק זה מצאתי בתוספתא דאהלות פ"ד שא"ר יוסי בשם זקנים הראשונים. אבל חזרו לומר דלעולם לא הוי חבור. הביאוה הר"ש והא"ר שם בפ"ג מ"ג וסתם מתני' שם כדחזרו לומר:

תד"ה בגדי. ועוד מצינו בפ' ב"כ הכא בכותי שטבל. כצ"ל. וכן לקמן לתחת רגלו של כותי. דכי מוקי לה בכותי ערום:

בא"ד כדאמרי' לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. נראה דכוונו להא דאמרי' בב"מ (פג) ע"ש. שוב מצאתי כן להתוי"ט בפ"ז דטהרות מ"ה:

בא"ד הרי שהיה חמריו כו' ואם אמר לכו כו'. כצ"ל:

בא"ד ועוד דחייש לטומאה דאורייתא ולא לשל טומאה דרבנן. כצ"ל:

תוס' ד"ה בגדי וכו' היה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב. עיין בר"ש פ"א מ"ג דכלים:

ה''ג מאיר היה אומר מטבילין בעליונה. ול''ג מכלל דר' יהודה וה''פ ר' יהודה אומר מאיר היה אומר מטבילין בעליונה דאמר גוד אסיק את מי אמצעיתה למעלה ע''י חרדלית של גשמים להכשיר את העליונה וכל שכן דמטבילין בתחתונה דכיון דאית ליה גוד אסיק כ''ש דאית ליה גוד אחית ומדלא קתני ואני חולק עליו לומר כך וכך ש''מ דר' יהודה כר''מ ס''ל: והא תניא. דחלוק עליו וה''ג מאיר היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה אלמא פליג עליה: אמר להו אי תניא. בהדיא דחולקין תניא ונלך אחריה וחוזר אני בי ובלשון הכתוב בספרים איני יכול להעמידה דא''כ מתנייתא קשיין אהדדי ומאי חזית דציית לבתרייתא: רבנן היא. דפליגי עליה דר''מ בכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ואסרוהו במעשר: מדרס לאוכלי תרומה. ולא אמר מדרס למעשר: חמש מעלות. פרושים ואוכלי מעשר ואוכלי תרומה ואוכלי קודש וחטאת: שנעשו על טהרת הקודש. אדם הרגיל לאכול קדשים מקבל עליו לאכול חוליו בטהרת הקודש כדי שיהו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקודש:

בתחתונה ולא בעליונה. משמע הכא דקטפרס הוי חיבור ואנן תנן ומייתי לה פ''ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה . ועוד למה לי ג' גממיות בתרי סגי בזה כ' ובזה כ' וחרדלית מחברתן ותירץ ר''ת דשאני הכא דאיכא מקוה שלם באמצע וכן משמע בפ' בתרא דע''ז (דף עב. ושם) מתוך פרש''י שפי' קטפרס גממיות בזה כ' ובזה כ' וחרדלית מחברתן ולא נקט ג' כדאיתא הכא אלמא מסתבר ליה טעמא שיש לחלק ואל תתמה היכי מדמה ליה למיפשט מהך דהכא בעייתו מהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון כההוא דלעיל ולא קאמר דשאני התם משום מקוה שלם דהתם לעיל איכא טעמא אחרינא קטפרס שסופו לירד מה שבראשו של ראשון ובהכי מתרצינן קושיא אחרינ' דקשיא לר''ת דמשמע התם בגיטין דנצוק וקטפרס אינו חיבור ומסיק לענין מקואות ור' יהודה היא משמע דאף ר' יהודה מודי ליה ולעיל קאמר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף שני טהור אלמא קטפרס חיבור אלא ודאי שאני הכא שסופו לירד ומיהו יש לדחות הך דלא מוקי כר' יהודה רק ההיא דטופח ע''מ להטפיח ולא תניא בהדיא ההוא דנצוק וקטפרס וההוא דפ' בתרא דע''ז (ג''ז שם:) גבי המערה יין נסך מחבית לבור דלא חשיב נצוק חיבור אע''ג דסופו לירד יש לחלק בין נצוק לקטפרס דאין דרך נצוק לבא כי אם דרך אויר וכי מדייק התם מגישתא ובת גישתא דאנח נכרי ידיה עילויה ואסריה רבא שמע מינה נצוק חיבור ולא מחשב קטפרס י''ל דלא דמי לרגליו של שני נוגעות במים דהא יין שבתוך הגישתא אין סופו לירד בתוך החבית ולפי מה שפירש הר''י התם ההיא דנצוק וקטפרס מיתניא לענין השקה במס' טהרות (פ''ח מ''ט) דומיא דרישא דמקל מלא משקין טמאין והשיקו למקוה אז יתכן שפיר ההיא דהכא לענין טבילה מהני נצוק וקטפרס ואפי' לית ביה מ' סאה נמי מטבילין בתחתונה וכי נקט מ' סאה לרבותא דעליונה דאין מטבילין בה ור' יהודה היא א''נ לאשמעינן דאפ''ה קתני בסיפא בתוספתא וחכ''א אין מטבילין אלא באמצעית ואע''פ שיש ארבעים באמצעית אין מטבילין בתחתונה והתם הארכתי ולא שייך הכא כלל רק לקמן אפרש (בפ' חומר בקודש דף כא: בד''ה כעוביה): בגדי ע''ה מדרס לפרושים. דחיישינן שמא ישבה אשתו נדה עליהן כדאיתא בפ''ב דחולין (דף לה: ושם) אבל משום עצמו לא חיישינן דאינו מטמא בהסיטו וכן משמע שילהי דניזקין (גיטין דף סא: ושם) דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכן תנן פרק שביעי דטהרות (מ''ו) הגנבים שנכנסו לבית אינו טמא אלא מקום רגלי הגנבים אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקפים טהורין אלמא דלא מטמא לא משא ולא היסט וכי תנן התם (פ''ח מ''א) הדר עם ע''ה בחצר ושכח כלים בחצר אפי' חביות המוקפות צמיד פתיל טמאים התם בשביל אשתו שהיא לשם תדע מדנקט לישנא דדירה אך קשיא דתנן התם לעיל מינה (בפ''ז מ''ה) המניח ע''ה בחצרו בזמן שרואה הנכנסין והיוצאין כו' בזמן שאינו רואה הנכנסין והיוצאין אפי' מובל אפי' כפות כלומר גידם שאינו יכול לילך הכל טמא ואין לומר דהתם נמי בשביל אשתו דהא מניח קתני לשון אקראי ועוד מאי אפילו מובל איזה רבותא הוי כיון דלא הוי טומאה בשביל זה והיה נראה לי דלאו טעמא משום היסט אלא משום דטרח ומזייף וכי רואה את הנכנסין מרתת דנתפש כגנב אבל קשיא לי דתנן התם (פ''י מ''א) הנועל בית הבד בפני הבדדין והיו שם כלים טמאים מדרס משמע דמטמא מדרס ובסמוך קאמר א''ר יוסי וכי מפני מה טמאים אלא שאין ע''ה בקיאין בהיסט ועוד כיון דחכמים גזרו עליהם להיות כזבין לכל דבריהם אמאי אין מטמאין בהיסט ומדרס כדין זב ועוד דגזרו עליהן מעיינות לקמן דגזרו על רוקו כדין משקה זב וזבה ועוד מצינו בפ' בנות כותים (נדה דף לג: ושם) הכא בכותי שטבל ודרס על בגדי חבר דאי משום טומאת ע''ה הא טביל ליה אלמא אי לא טביל מטמא מדרס ותירץ ר''ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט דמשום תקנת השוק נגעו בה כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום ואין גוזרין גזרה על הצבור אא''כ יכולין לעמוד בה והכי משמע לקמן בפרקין שאינו מטמא בהיסט הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות כו' טהרות טהורות ואם אמר לכך כו' ומסיק מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני במטהר חמריו ופועליו לכך משמע דלא מוקי לה במטהר רק משום דק''ל רישא לסיפא ולא קשיא ליה דמטמא ליה בהיסט משום דקים ליה דלא מטמא וההיא דנדה בלא טבל מטמא ליה במגע והא דנקט ודרס משום דבעי למהוי בגד חבר לתחת רגלו של כותי דהכי קתני התם במתני' ומטמא משכב תחתון כעליון ואין להקשות דלא מוקי לה בשלא טבל וכשיש דבר חוצץ בין רגלו לבגד משום דע''כ אצטריך לאוקמי כשטבל כי היכי דליהוי ספק ספיקא דאי לא טבל מה לי בועל בקרוב מה לי בועל ברחוק והרב רבי משה מפונטוייז''א מפרש משום דבע''ה אינו מטמא כזב אלא רק מטעם בגדיו משום שהוא נושא המדרס שהוא לבוש בגדיו שישבה עליהם אשתו נדה וצינורא שלו טמא משום שנגעה בשפתיו וקשה דאמרינן בפ' בנות כותים (ג''ז שם) מעשה בכ''ג שהלך בשוק ונתזה צינורא של צדוקי בבגדיו וקרב אצל אשתו כו' ופריך ותיפוק ליה משום צינורא דע''ה כלומר אפילו לא היה טמא בשביל אשתו אדרבה הואיל דאם בועל נדה היה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דע''ה בגד לחוד הוא דנטמא ואין לומר דמשום גופו לא היה חש רק משום בגדיו דאדרבה טומאת גופו חמירא לן ועוד קשה דכי מוקי לה בכותי ערום למה לי טבל אפי' לא טבל נמי כיון דהאידנא לאו נושא המדרס הוי לא הוי אלא ראשון ואינו מטמא כלי ועוד קשה למור''י דתניא בהדיא בתוספתא (פ''ג) ספק רשות ע''ה מדרסו והסיטו וחציצו טהור לחולין וטמא לתרומה ע''כ היה נראה לפרש דלגבי תרומה מטמא כל דבר כזב אבל טהור לחולין וכל הני דאשכחן דמטמא מוקמינן בתרומה וכי קפריך בגיטין (דף סא:) וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אע''ג דבתרומה קיימא התם מילתא דפסיקא ליה נקט ואתאי ועוד דחייש לטומאה דאורייתא ולא לשל טומאה דרבנן וכי קאמר בחולין (דף לה:) שמא תשב עליהם אשתו נדה משום אינך נקטיה וראיה לדבריו מצינו בירושלמי דקאמר בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובעי גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה התיב והתנינן המניח ע''ה בתוך ביתו לשמרו כיון שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין כו' אבל משכבות וכלי חרס מוקפין טהורין ואי תימא עשו גופו כזב אצל תרומה אפי' מוקפין טמאים א''ר יהודה תפתר בע''ה אצל פרוש ולית את כלום והשתא לא מיבעיא ליה אלא פרוש אצל תרומה אבל ע''ה אצל תרומה פשיטא ליה א''ל ר' מנא כל מה דאנו קיימין בתרומה אנו קיימין תדע לך שכן הוא דתנינן אפי' מובל אפי' כפות הכל טמא כלום יהיו טמאים אלא משום היסט ולא כן א''ר יוחנן ולא חציצות ולא הסיטות ולא רה''י ולא רשות ע''ה אצל תרומה כלומר דלא שייך כלל רשות ע''ה אצל תרומה שמטמא בהיסט ומתני' בע''ה מיירי אבל פרוש אינו מטמא מדרס והיסט והקשה לו הר''י דאמר שילהי פ' הניזקין (גיטין סב.) אין עושין חלת ע''ה בטהרה לפי שכבר טימא אותה אבל עושין עיסתו בטהרה ונוטל הימנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחותא וכשבא ע''ה נוטל שתיהן ואינו חושש לפי שהכלי אינו מקבל טומאה ואמאי כיון שהוא מטמא היסט לתרומה הא קא מטמא לחלה וי''ל דהתם כיון שלא קרא לו שם עדיין הו''ל חולין דפתיכי בהו חלה דלא מטמאו בהיסט וכן משמע לישנא דנקט כדי חלה ולא חלה עדיין ואיהו במגע מטמא ולהכי פריך דלמא נגע:

דף יט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד