חגיגה טז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

הראשונים שנזכרו במשנתנו מתוך כל זוג [יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, שמעיה, הלל] היו נשיאים.

ושניים להם [השניים שבכל זוג: יוסף בן יוחנן, ניתאי הארבלי, שמעון בן שטח, אבטליון, מנחם ושמאי] היו אבות בית דין.

גמרא:

תנו רבנן: שלשה החכמים משלשת הזוגות הראשונים, שאמרו שלא לסמוך [יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי], ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [שמעיה, והלל], היו נשיאים. ושניים להם [אותם שנחלקו עליהם] אבות בית דין, דברי רבי מאיר.

נמצא, לפי דעת רבי מאיר, שמתוך זוג החכמים: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, היה יהודה בן טבאי הנשיא, ושמעון בן שטח אב בית דין. כי הרי יהודה בן טבאי הוא משלשת הזוגות הראשונים, ואמר שלא לסמוך [וכן היא דעת התנא של משנתנו]. וחכמים אומרים לא כן הוא, אלא: יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא

והוינן בה: מאן תנא [מי שנה, רבי מאיר או חכמים] להא דתנו רבנן:

אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה [כאילו אמר: לא אראה בנחמה, והגמרא הפכו לברכה, רש"י מסכת מכות], אם לא הרגתי עד [יחיד] זומם, שהעיד יחד עם עד נוסף עדות שקר על אדם וזממו להורגו, ופסק בית הדין מיתה על אותו אדם, ועדיין לא הרגוהו, ובאו עדים והזימו את אחד העדים, אך לא נמצאו עדים שיזימו את חבירו.

והרי אמרה תורה: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ^[17]

ולכן הרגתיו, אף שלא היה אלא עד "זומם", ועדיין לא נהרג הנידון, כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון.

אבל לדעתנו, אדרבה, אין עד זומם נהרג אלא קודם שנהרג הנידון, אבל נהרג אין העד חייב מיתה. ^[18]

אמר לו שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי: אראה אני בנחמה, אם לא שפכת דם נקי! ^[19]

שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. ובאותו מעשה לא הוזם אלא אותו עד לבדו, שהעידו עליו עדים "עמנו היית במקום אחר", ועל העד השני לא ידעו.

מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי, שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כדי שאם יטעה בהוראה, ילמדהו שמעון בן שטח.

כל ימיו של יהודה בן טבאי, היה משתטח על קברו של אותו עד הרוג, והיה קולו של יהודה בן טבאי כשהיה בוכה נשמע.

כסבורין היו העם [כששמעו את קולו בלילה, או ביום כשאין רואים אותו, רש"י מכות] לומר: שקולו של הרוג הוא.

אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא!

ותדעו שכן הוא, שהרי למחר הוא [על עצמו אמר בלשון נסתר] מת, ושוב אין קולו נשמע, הרי שקולי הוא. ^[20]

אמר תמה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מה ראיה היא זו שקולו של יהודה בן טבאי הוא, ממה ששוב לא נשמע הקול אחר שמת יהודה בן טבאי, והרי:

דלמא פיוסי פייסיה יהודה בן טבאי - כשעלה לשמים - לאותו עד.

או שמא בדינא תבעיה, תבע העד את יהודה בן טבאי בבית דין של מעלה, ושוב אינו צועק כאן.

ומני הא ברייתא שנראה ממנה שבתחילה הורה יהודה בן טבאי הלכה בפני שמעון בן שטח, עד שקיבל עליו שלא לעשות כן, האם כרבי מאיר או כחכמים? ^[21]

אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא, דאמר: שמעון בן שטח אב בית דין ויהודה בן טבאי נשיא - היינו דקא מורי - יהודה בן טבאי קודם שקיבל עליו - הלכה בפני שמעון בן שטח.

אלא אי אמרת רבנן היא, דאמרי: יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא,

תיקשי לך: אב בית דין בפני נשיא - מי מורה הלכה?! ואיך הורה תחילה יהודה בן טבאי הלכה בפני שמעון בן שטח?! ^[22]

ודחינן: לא כאשר אמרת שקיבל עליו שלא להורות הלכה בפני שמעון בן שטח. כי יש לומר שאב בית דין היה, ואף מתחילה לא הורה הלכה בפני שמעון בן שטח, ואכן לא היה צריך לקבל על עצמו להמנע מלעשות כן.

ומאי "קבל עליו" דקאמר יהודה בן טבאי: לאצטרופי עם אחרים להורות הלכה, דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא עמם, אלא אם כן ישב שמעון בן שטח אף הוא. ^[23]

שנינו במשנה: יצא מנחם נכנס שמאי:

והוינן בה: להיכן יצא מנחם?

אביי אמר: יצא לתרבות רעה.

רבא אמר: יצא לעבודת המלך.

תניא נמי הכי כדרבא: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון [לבוש מלכותי].

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן:

לעולם אל תהא שבות [איסורי חכמים שאסרו בשבת ויום טוב] קלה בעיניך! שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור

ותמהינן: פשיטא?!

ומשנינן: שבות מצוה [דבר שהוא מצוה ואסרוהו חכמים משום שבות] איצטריכא ליה לרבי יוחנן להשמיענו, שהרי הסמיכה מצוה היא.

ותמהינן: הא נמי פשיטא, שהרי שנינו במשנה בביצה: יש שבות שאסרו חכמים אפילו כשיש מצוה בעשייתה, ולא היה צריך רבי יוחנן להשמיענו זאת [רש"י].

ומשנינן: רבי יוחנן הוצרך להשמיענו את דבריו שמשתמע מהם שנידון משנתנו הוא איסור שבות שבסמיכה, כדי לאפוקי, להוציא ממאן דאמר - לפרש מחלוקתם של גדולי הדור במשנתנו - שבסמיכה גופה, אם היא מצוה בשלמי חובה, הוא דפליגי.

והסובר שלא לסמוך, אין זה משום שבות, אלא משום שסבר שלמי חובה אינם צריכים סמיכה כלל, שהרי לא נאמרה סמיכה בתורה בשלמים אלא בשלמי נדבה.

וכיון שאין בשלמי חובה מצות סמיכה, אסור לסמוך עליהם, שהרי משתמש הוא בקדשים.

וקא משמע לן רבי יוחנן: בשבות הוא דפליגי, האם גזרו שבות לבטל את הסמיכה. ולכולי עלמא צריך סמיכה אפילו בשלמי חובה.

אמר רמי בר חמא: שמע מינה מדברי רבי יוחנן, שביאר טעם האומרים שלא לסמוך הוא משום שבות שמשתמש בבעלי חיים, שסמיכה בכל כחו בעינן בקרבנות.

דאי סלקא דעתך לא בעינן שיסמוך בכל כחו - מאי קא עביד [מה איסור יש בדבר לסמוך שלא בכוח ביום טוב]!?

והרי יכול ליסמוך אפילו ביום טוב, שהרי אינו משתמש בבעלי חיים?!

מיתיבי מהא דתניא: כתיב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וסמך ידו על ראש העולה".

למדנו מכאן כי רק בני ישראל הזכרים סומכין, היות שכל הפרשה ל"בני ישראל" נאמרה, ואין בנות ישראל סומכות. ^[24] רבי יוסי ורבי שמעון [הגר"א] אומרים: בנות ישראל סומכות, רשות.

אמר רבי יוסי: סח לי חכם אחד ששמו אבא אלעזר:

פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים ולא עשינו כן מפני שאנו סוברים שיש מצות סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים.

ואי סלקא דעתך "סמיכה בכל כחו" בעינן, האם משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים!? והרי כשסומך בכל כחו, משתמש הוא בבהמת קדשים?!

אלא לאו, שמע מינה לא בעינן סמיכה בכל כחו, ותיקשי לרמי בר חמא?!

ומשנינן: לעולם אימא לך: בעינן סמיכה בכל כחו.

ולא אמר להן אבא אלעזר לעשות סמיכה גמורה שיש בה משום עבודה בקדשים, אלא דאמר להו אבא אלעזר לאותן נשים: אקפו ידייכו [הקלו, ואל תכבידו את ידיכן] ולא תסמכו בכל כוחכן, כדי שלא להשתמש בקדשים.

ותמהינן עלה: אי הכי, שלא היתה זו סמיכה כשירה, כיון שלא היתה בכל כחו, האיך אמרו בברייתא: לא מפני שסמיכה בנשים, ומשמע אילו היה דין סמיכה אף בנשים, היה אפשר לפרש שלכן אמר להן לסמוך כדי לקיים מצות סמיכה.

והרי תיפוק ליה דאינה לסמיכה כשירה כלל, כיון שלא עשו בכל כוחן?!

אמר מתרץ רבי אמי: "חדא, ועוד" קאמר!

חדא: דליתא לסמיכה כלל.

ועוד: כדי לעשות נחת רוח לנשים.

אמר רב פפא: שמע מינה מדרבי יוחנן שמפרש טעם איסור הסמיכה משום שבות:

אפילו צדדין של בהמה אסורין משום שבות!

כלומר: אף על גב שעיקר השבות הוא שלא לרכוב על גבי בהמה [ומשום גזירה שמא יחתוך זמורה כדי להנהיגה], מכל מקום כל השמושים בבהמה אסורים, ואפילו במקום שאינו עשוי כדי להשתמש, כגון צידי הבהמה.

דאי סלקא דעתך: צדדין מותרין, נסמוך אראשה [ב"ח] של בהמה שאינה אלא כצדדין?!

אלא לאו שמע מינה: אפילו צדדין אסורין.

הערות

^[17] ובפירוש אחר פירש רש"י שם: נשבע שימותו בניו ואראה בנחמתן. והתוספות פירשו כאן שהיא לישנא קלילא של שבועה בלשון קצר, כלומר: לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא כך וכך היה מעשה. ודוגמא מצינו בלשון המקרא: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו'. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וגו'.

^[18] כתיב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולא תחוס עיניך נפש בנפש. והיו הצדוקים מפרשים כפשוטו, שכבר ניטלה נפשו של הנידון. אבל חכמים למדו ממה שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", דמשמע שעדיין אחיו קיים, ולמה נאמר "נפש בנפש", ללמדך שאין העדים זוממין נהרגין עד שייגמר דינו של הנידון למיתה.

^[19] כתבו התוספות, שאין אומרים: "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן [כמו שמצינו בחמורו של פנחס בן יאיר, שלא רצה לאכול פירות של טבל], צדיקים עצמן לא כל שכן", לפי שלא אמרו זאת אלא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור. ובשפת אמת כתב, שלולי דבריהם היה אפשר לומר שהריגת אדם לא חשובה תקלה, כיון שאפשר שנתחייב אותו העד מיתה, והקב"ה אינה אותו לידו של יהודה בן טבאי, ראה שם.

^[20] כתבו התוספות: מה שלא אמר "כשאינני שם אין קולי נשמע", משום שהיו אומרים לו: אין העד צועק אלא בשעה שיהודה בן טבאי שם, אבל אם אינו צועק כשמת יהודה בן טבאי אף שנמצא הוא אצלו, על כרחך שקולו של יהודה בן טבאי הוא.

^[21] פירש רש"י, שבהכרח הורה הלכה מתחילה בפני שמעון בן שטח, ממה שאמרו: מיד קיבל עליו, ומשמע שעד עכשיו אכן הורה בפניו, וכן משמע מלשון הגמרא בתירוצה. אבל ממה שהורה להרוג את העד, אין להכריח כן, כי יש לומר שלא היה שמעון בן שטח באותו מקום כשהורה, ראה רש"י בתירוץ הגמרא.

^[22] כתב המאירי: אף על פי שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא, צריך היה לחלוק כבוד לנשיא, ואינו מורה הלכות בפניו.

^[23] כן פירש רש"י. והתוספות פירשו: לא מצטריפנא לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח. והמאירי כתב: לא להורות הוא לפניו היה אומר, אלא להצטרף עמו, כלומר שלא יורה אלא עמו, שתהא הוראה יוצא על ידי שניהם. וכנראה שלא גרס המאירי: דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא.

^[24] הקשו התוספות במסכת קדושין לז: תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא היא, שהרי אין סמיכה בלילה, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? ! ותירצו דסמיכה הוקשה לשחיטה, והוה אמינא כשם ששחיטה כשירה בנשים הוא הדין שחייבות בסמיכה. ובטורי אבן כאן האריך לבאר, דבסמיכה כיון שאחר שעבר הלילה לא בטל המצוה, אין זה מצות עשה שהזמן גרמא, והוא הדין מילה לפי דעתו אינה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, ראה שם. ובשפת אמת הביא דברי הטורי אבן בסגנון אחר: דכי האי גוונא לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא דהיא רק תנאי דאין לילה כשר לסמיכה, וכן במילה, וראה שם מה שכתב בזה.

הראשונים שנימנו בכל זוג היו נשיאים, ושניים להם היו אבות בית דין.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בחילוף: יהודה בן טבאי — אב בית דין היה, ושמעון בן שטח נשיא.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה את זו ששנו חכמים] בברייתא: אמר ר' יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, כלומר, אני נשבע, הלואי וכך אראה בנחמת ישראל אם לא הרגתי עד זומם, כדי להוציא מלבן (לעשות במכוון ובפומבי כנגד דעתם) של צדוקין. שהיו הצדוקים אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, ואילו לפי המסורת רק אם לא נהרג הנידון הורגים את העד הזומם.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ולא אחד מהם בלבד. ואין לוקין אם היו חייבים מלקות — עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון אם העלילו על אדם שהוא חייב כסף עד שיזומו שניהם.

כיון ששמע זאת, מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, שראה שאינו יכול לסמוך על דעת עצמו.

ומספרים עוד: כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג לבקש מחילה, והיה קולו נשמע בבכי. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא שעולה מקברו. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא, ותדעו שכן הוא, שלמחר, לעתיד, הוא, כלומר, אני (וכינה בלשון זו כיון שלא רצה לומר דבר רע) מת, ואין קולו נשמע עוד.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מכאן בעצם אין הוכחה, שאפשר היה עוד לומר ודלמא פיוסי פייסיה [ושמא פייס אותו] את הנהרג בעולם הבא, או להיפך בדינא תבעיה [שבדין שמים תבע אותו הנהרג] ולכן אין הקול נשמע עוד.

ולענייננו, מני הא [כדעת מי ברייתא זו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהיא שיטת ר' מאיר, שאמר כי שמעון בן שטח אב בית דין, ר' יהודה בן טבאי נשיא — היינו דקא מורי [זה הטעם שהיה מורה] קודם לכן הלכה בפני שמעון בן שטח, ורק לאחר מעשה זה קיבל עליו שלא יורה אלא בפניו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שזו כדעת רבנן [חכמים] דאמרי [שאומרים]: יהודה בן טבאי אב בית דין היה, שמעון בן שטח נשיא היה, אם כן למה היה צריך לקבל עליו? הלא אב בית דין בפני נשיא מי [האם] מורה הלכה?

ודוחים: לא, אפשר לומר: מאי [מה פירוש] "קבל עליו" דקאמר [שאמר] הוא לענין לאצטרופי [להצטרף], שאפילו אצטרופי [להצטרף] בדין עם אחרים נמי לא מצטריפנא [גם כן אינני מצטרף] עד שאשמע את דעתו של שמעון בן שטח.

ב שנינו במשנה: יצא מנחם ונכנס שמאי. ושואלים: להיכן יצא מנחם? אביי אמר: יצא לתרבות רעה, וכדי שלא לפרט בנושא אמרו בקיצור שיצא. רבא אמר: יצא לעבודת המלך, שקיבל תפקיד בעבודת המלך ולא נשאר יותר בסנהדרין. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו עוד שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון [בגדי משי], שנכנסו לעבודת השלטונות, ולא עסקו עוד בתורה.

ג אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אל תהא שבות (מלאכה האסורה בשבת מדברי סופרים בלבד) קלה בעיניך, שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות (שהיא, כמו רכיבה, שימוש בבעלי חיים), שהרי אינה מלאכה ממש, לפי שאין בה אלא דמיון למלאכה, בכל זאת נחלקו בה גדולי הדור במשך דורות רבים.

ותוהים: פשיטא [פשוט], כיון שתקנת חכמים מקובלת היא, מדוע תהיה קלה בעיני כל אדם? ומשיבים: שבות מצוה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר. שהרי שבות זו של סמיכה איננה לצרכי האדם, אלא לצורך מצוה, ובכל זאת חמורה היתה בעיניהם.

ותוהים: הא נמי פשיטא [גם זו פשוטה], שהרי אף בזה אסרו חכמים! ומשיבים: דברי ר' יוחנן כאן לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדעת מי שאומר] שבסמיכה גופה פליגי [עצמה נחלקו] ועיקר המחלוקת היתה האם יש צורך לסמוך על שלמי חובה, או לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בשבות הוא הנושא דפליגי [שהם חלוקים בו] ולא בעצם הסמיכה.

אמר רמי בר חמא: שמע מינה [למד מכאן] ממחלוקת זו, כי מצוות סמיכה היא לא רק בזה שמניחים ידים על ראש הבהמה אלא יש להשען בכל כחו בעינן [צריכים אנו]. דאי סלקא דעתך לא בעינן [שאם עולה על דעתך שאין אנו צריכים] בכל כחו, מאי קא עביד [מה איסור הוא עושה] בהנחת היד? ליסמוך [שיסמוך] אף ביום טוב, שהרי אין זו מלאכה כלל!

מיתיבי [מקשים] על כך, ממה שנאמר: "דבר אל בני ישראל" (ויקרא א, ב), וסמוך אליו "וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א, ד), ומסמיכות הדברים למדים כי בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' ישמעאל אומרים: בנות ישראל סומכות רשות, שמותר להן לסמוך, אף שאינן חייבות בכך.

אמר ר' יוסי, סח לי החכם אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים. ולא מפני שיש חובת סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים שהן מקריבות קרבן בכל פרטיו ודקדוקיו כאנשים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סמיכה בכל כחו בעינן [צריכים אנו], וכי משום נחת רוח של הנשים עבדינן [עושים אנו] עבודה בקדשים? שהרי הסמיכה בכח, שנשען על הבהמה, כמוה כעבודה שעושה בבהמת הקדשים ואם עושה אותה למרות שאינו מחוייב בה, נמצא עושה עבודה בקדשים! אלא לאו שמע מינה לא בעינן [האם לא תלמד מכאן שאין אנו צריכים] שתהא הסמיכה בכל כחו!

ודוחים: לעולם אימא [אמור] לך כי בעינן [צריכים אנו] שתהא הסמיכה בכל כחו, וכאן, שהרשו לנשים לסמוך — דאמר להו [שאומר להן]: אקפו ידייכו [הקלו את ידיכן], אל תלחצו בכוח, אלא תסמכו רק בקלות, ואין בכך כל עבודה. ואומרים: אי הכי [אם כך] שכך עשו, אם כן הטעם שנתנו "לא מפני שסמיכה בנשים" אינו קשור להלכה זו, כי תיפוק ליה [תצא לו] התרת מעשה זה בנשים, משום שאינה נחשבת לסמיכה כלל, שהרי אם סמיכה היא בכל כוחו, והן לא עשו כך, נמצא שלא היתה זו סמיכה כלל!

אמר ר' אמי: חדא [טעם אחד] ועוד טעם קאמר [אמר], חדא [אחד] — דליתא [שאינה נחשבת] לסמיכה כלל כיון שלא היה בכל כוחן, ועוד — שעשו זאת כדי לעשות נחת רוח לנשים.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] שכל דבר שאסור להשען או לשבת עליו בשבת ובחג — גם צדדין אסורין, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שצדדין מותרין, אם כן אפשר היה לומר לנשים לסמוך לצדדין, ולא על גבה של הבהמה אלא על ראשה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי צדדין אסורין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The first members of each pair served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi.

GEMARA: The Sages taught: Three of the first pairs who say not to place hands and two of the last pairs who say to place hands served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say the opposite: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ was the Nasi.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught in a baraita: Rabbi Yehuda ben Tabbai said: I swear that I will not see the consolation of Israel if I did not kill a conspiring witness. This means that Rabbi Yehuda ben Tabbai sentenced a conspiring witness to death, in order to counter the views of the Sadducees, who would say: Conspiring witnesses are not executed unless the sentenced one has been executed. Their views opposed the traditional view, which maintains that conspiring witnesses are executed only if the one sentenced by their testimony has not yet been executed.

Shimon ben Shataḥ said to him: I swear that I will not see the consolation of Israel if you did not shed innocent blood, as the Sages said: Conspiring witnesses are not executed unless they are both found to be conspirators; if only one is found to be a conspirator, he is not executed. And they are not flogged if they are liable to such a penalty, unless they are both found to be conspirators. And if they testified falsely that someone owed money, they do not pay money unless they are both found to be conspirators.

Hearing this, Yehuda ben Tabbai immediately accepted upon himself not to rule on any matter of law unless he was in the presence of Shimon ben Shataḥ, as he realized he could not rely on his own judgment.

The baraita further relates: All of Yehuda ben Tabbai’s days, he would prostrate himself on the grave of that executed individual, to request forgiveness, and his voice was heard weeping. The people thought that it was the voice of that executed person, rising from his grave. Yehuda ben Tabbai said to them: It is my voice, and you shall know that it is so, for tomorrow, i.e., sometime in the future, he will die, and his voice will no longer be heard. Yehuda ben Tabbai was referring to himself, but he did not want to mention something negative about himself in direct terms.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This provides no conclusive proof that the voice was not that of the executed man, as perhaps ben Tabbai appeased the executed individual in the World-to-Come. Or, alternatively, the latter may have prosecuted him by the law of Heaven, and that is why his voice can no longer be heard.

The Gemara returns to its original question: Whose opinion does this baraita follow? Granted, if you say it is in accordance with that of Rabbi Meir, who said that Shimon ben Shataḥ was deputy Nasi while Rabbi Yehuda ben Tabbai was Nasi, that explains why he had previously issued a halakhic ruling in the presence of Shimon ben Shataḥ to execute the conspiring witness, and only after that unfortunate incident did he undertake to issue rulings only in the presence of his colleague. But if you say that the baraita is in accordance with the Sages, who said: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ the Nasi, why did he need to make such a commitment? May the deputy Nasi issue a halakhic ruling in the presence of the Nasi?

The Gemara refutes this: No; what did he mean by accepting upon himself not to rule on his own? He spoke with regard to joining the ruling of others: Even with regard to joining the ruling of others, I will also not join until I have first heard the view of Shimon ben Shataḥ.

§ It is taught in the mishna: Menaḥem departed and Shammai entered. The Gemara asks: To where did Menaḥem depart? Abaye said: He departed and went astray. Therefore, the mishna did not wish to delve into the details of his case. Rava said: He departed for the king’s service. He received a post from the king and had to leave the court. This is also taught in a baraita: Menaḥem departed for the king’s service, and eighty pairs of students dressed in silk robes left with him to work for the king, and that they no longer studied Torah.

§ Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A rabbinic decree [shevut] should never be taken lightly in your eyes, since placing hands on the head of an offering on a Festival is prohibited only as a rabbinic decree because it is considered making use of an animal, which is not considered a prohibited labor but merely resembles one, and yet the greatest scholars of each generation disputed it.

The Gemara is puzzled by this statement: This is obvious. Since it is an accepted rabbinic decree, why should people take it lightly? The Gemara answers: It was necessary for him to state it because it is a rabbinic decree related to a mitzva. In other words, although this rabbinic decree of placing the hands on an animal is not performed for one’s own sake but for the purpose of a mitzva, it was nevertheless a serious matter in the eyes of the Sages.

The Gemara remains puzzled: This too is obvious. In that case as well, the act is prohibited by the Sages. The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan’s statement comes to exclude the opinion of the one who said that they disagree with regard to the actual obligation of placing hands, i.e., whether or not obligatory peace-offerings require placing the hands. He therefore teaches us that it is a rabbinic decree that is the subject of their dispute, not the requirement itself.

Rami bar Ḥama said: You can learn from here, from this dispute, that the mitzva of placing hands requires not only placing one’s hands on the animal’s head, but we also require that one places his hands with all his strength. For if it enters your mind that we do not require all his strength, what prohibition does one violate by placing his hands? Let him place them on a Festival as well, as this does not resemble a prohibited action at all.

The Gemara raises an objection to this from a baraita: “Speak to the children of [benei] Israel” (Leviticus 1:2). The word benei literally means: Sons of. And it states nearby: “And he shall place his hand on the head of the burnt-offering” (Leviticus 1:4), from which we learn that the sons of Israel place their hands, but the daughters of Israel do not place them. Rabbi Yosei and Rabbi Yishmael say: It is optional for the daughters of Israel to place their hands. They may place their hands if they so choose, although they are not obligated to do so.

Rabbi Yosei said: The Sage Abba Elazar related to me the following incident: On one occasion, we had a calf for a peace-offering, and we brought it to the Women’s Courtyard, and women placed their hands on it. We did this not because there is an obligation of placing hands in the case of women, but in order to please the women, by allowing them to sacrifice an offering, in all of its particulars, as men do. Now, if it enters your mind that we require placing hands with all one’s strength, would we perform work with consecrated offerings in order to please the women? Placing one’s hands forcefully on an animal is considered performing work with it, and if one does it without being obligated to do so, he has thereby performed work with an offering. Rather, isn’t it correct to conclude from this that we do not require placing hands with all one’s strength?

The Gemara rejects this: Actually, I could say to you that we do require placing hands with all one’s strength, but here they allowed women to place their hands by saying to them: Ease your hands and do not press forcefully, so that their hand placing should not constitute work. The Gemara retorts: If so, then the reason formulated as: Not because there is an obligation to place hands in the case of women, is irrelevant to this law. Let him derive the permission for women to do so from the reason that it is not considered placing hands at all. If placing hands must be performed with all one’s strength, this action the women are performing does not constitute placing hands.

Rabbi Ami said: He stated one reason and another. One reason is that it is not considered placing hands at all, as it is not performed with all of one’s strength; and another reason is that they allowed it in order to please the women.

Rav Pappa said: Learn from this that anything upon which one may not place objects or upon which one may not sit on Shabbat, its sides are likewise prohibited, for if it enters your mind to say that the sides are permitted, they could have told the women to place their hands on the sides, i.e., on the head of the animal rather than on its back, as the head of the animal is considered as if it were one of its sides. Rather, must one not conclude from this that the sides are prohibited?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בקשת שנאמר כמראה הקשת וגו' בנשיא שנאמר ונתת מהידך עליו בכהנים בזמן שבהמ"ק קיים ובשעה שעומדין על הדוכן ומברכין העם בשם המפורש מפני שאלו כולן אתו להרהורי בכבוד השם ולא (יסתכל) [יאמר] האדם כשעובר עבירה בסתר מי מעיד בי ואמרינן אבני ביתו [מעידין אותו] שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. תניא שני מלאכים המלוין לו לאדם הן מעידין בו שנא' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וי"א נשמתו ואבריו הן [מעידין] בו:
מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך כו':

ת"ר ג' מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך הראשונים נשיאים והשניים אבות ב"ד וכך סידורן יוסי בן יועזר נשיא יוסי בן יוחנן אב ב"ד. יהושע בן פרחיה נשיא נתאי הארבלי אב ב"ד יהודה בן טבאי נשיא שמעון בן שטח אב ב"ד הללו ג' זוגות הנשיאים אמרו שלא לסמוך. ואבות בתי דינים אמרו לסמוך שמעיה והלל נשיאים אמרו לסמוך אבטליון ושמאי אבות בתי דינים אמרו שלא לסמוך אלו דברי הכל הן וחלקו בזה הזוג. ר' מאיר אומר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב ב"ד וחכמים אומרים שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב ב"ד ומסתברא כר' מאיר דברייתא מסייעא ליה והאי פירוקא דפרקי לאוקומה לרבנן שנויה היא ולא סמכינן עלה יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים תלמידים לובשי סריקין של זהב א"ר אלעזר לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך לזלזל בה שהרי סמיכה על הזבח ביו"ט משום שבות הוא ואע"פ שהוא שבות דמצוה נחלקו עליה גדולי הדור הללו. ולא מצינו שהיתה חלוקה כלל בין החכמים הראשונים אלא בסמיכה בלבד באו הלל ושמאי חלקו בג' דברים אבל תלמידיהן שלא שמשו כל צרכן רבתה חלוקה ביניהן ונעשית תורה כשתי תורות ואמרינן מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן אי משום שבות דמצוה תנינא לא מקדשין ולא מעריכין ולא מחרימין שהיא שבות דמצוה ואינו דוחה.

ושנינן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי. פי' מי שאומר שלא לסמוך סבר לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה ואפשר לסמוך היום ולשחוט למחר והאומר לסמוך סבר בעינן תיכף לסמיכה שחיטה קמ"ל ר' יוחנן דדברי הכל בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וכי פליגי בשבות פליגי הני אסרי והני שרי ואסקה רב אשי אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבאי דרישא כגבא דמו.

אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם וכן אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ואם נהרג הנדון על פיהם שוב אין נהרגין [דכתיב] כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ מה ת"ל נפש בנפש ללמד שאין נהרגין אא"כ נגמר דינו קודם שהוזמו:

אע"פ שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה] לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו' שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:

כבר ביארנו שהסמיכה מחמת סרך רכיבה אסרה מי שאסרה ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ למדנו שסמיכה בלא מצוה אסורה נמצא שלא מקום רכיבה בלבד נאסר להשתמש בה אלא אף צדדין כגון צדי בהמה המשופעים מגב השדרה לכאן ולכאן וכ"ש על ראש הבהמה שהוא מקום סמיכה שהרי הוא שוה לגב הבהמה הוא שאמרו כל דלהדי גבא כגבא דמי אבל צדי צדדין והוא כנגד שפוע הצואר מותר וכבר הארכנו בה באחרון של שבת:

סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד שלדעת חכמים אין סומכות ולדעת ר' יוסי סומכות רשות ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל אף בקרבן שלהם בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ואם באו לסמוך מוחין בידם ואעפ"כ אין שאר מצות עשה שהזמן גרמא בדין זה שהסמיכה יש בה חשש זלזול בחשש מלאכה ר"ל חתוך זמורה ושלא במקום מצוה כגון נשים מוחים בידם הא שאר מצות שאין בהן חשש זלזול כגון לולב וסכה אם באו לקיימן מותר ומ"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות וכן המנהג וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות ואף לדעת שאסרו בסמיכה מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין קרבנו וסמך קרבנו ולא קרבן חברו אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס' תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמ"מ כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו' ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה וכבר ביארנו מענין זה במס' ראש שנה ג"כ:

לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי הוא שהיה ביניהם מי שהיה מפרש במשנתנו שאותן שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן ומפרשים משנתנו בשלמי חגיגה ומפני שלא נאמרה סמיכה בתורה בשלמי' אלא בשלמי נדבה והיו אומרים שלא ללמוד שלמי חובה משלמי נדבה ולמד ר' יוחנן שלא אסרוה אלא בי"ט ומשום שבות וכן מה שהקשו על מה שאמרו סמיכה בכל כחו בעינן משמועת בני ישראל סומכין וכו' פירושו ואין בנות ישראל סומכות אף בקרבן שלהן ולר' יוסי סומכות רשות בקרבן שלהן והוה ליה רשות דמצוה ואין מוחין בידן הא בקרבן בעליהן כלהן מודו דאף רשות דמצוה ליכא אלא שלר' יוסי מיהא אין מוחין בידן ומה שאמר והיה לנו עגל לא של נשים היה אלא של בעליהן וסמכו עליו נשים כדי לעשות להן נחת רוח והיה ר' יוסי מביא ראיה לדבריו מן המעשה לומר דבשלמא אי שייכי נשים בסמיכה מיהא בדידהו מתורת רשות היינו דאיכא למיחש בקרבן בעליהן לנחת רוח אע"ג דאפי' רשות דמצוה ליכא גביהו וכדקאמר לא מפני שסמיכה בנשים כלו' לא מפני שאף סמיכת רשות תהא להן בה סרך מצוה בקרבן בעליהן אלא שמ"מ הואיל והורגלו בסמיכה הם סבורות שאף בקרבן בעליהן תהא להן סרך מצוה אלא אי אף בדידהו ליכא סרך מצוה כלל ולא הורגלו בכך מאי נחת רוח איכא בקרבן הבעלים ולא שיהא המעשה כנגד דבריו של ר' יוסי שאם כן היה לן לשאול מעשה לסתור אלא דהכא קרבן בעלים היה כדקאמר והיה לנו ואמר וסמכו עליו נשים לשון רבות שלא להזכיר אשתו בהדיא ודרך פרסום וחוזר ומקשה לדידיה דאמר סמיכה בכל כחו וא"כ הני נשי בכל כחן סמכו ומאחר שאין סמיכה בנשים אינה סמיכה כלל לצאת בה ידי סמיכה בקרבן שלנו וא"כ הויין להו משתמשות בבהמת קדשים שלא למכשירי עבודה ומשום נחת רוח דנשים שרינן עבודה בבהמת קדשים ותירץ דאמרינן להו אקפן ידיכו כלו' שיסבו ידיהם על הבהמה ולא בכל כחן ואפילו בכי הא אסר תנא קמא דר' יוסי דילמא אתי למעבד בכל כחן והקשה אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי דליתה לסמיכה כלל כלומר ואין יוצאי' בה ידי סמיכה אלא ודאי סמיכה גמורה עשו אלא שאינה צריכה כל כחו ומ"מ הלכה דכל כחו בעינן:

אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם כינוי הוא שכך הי' צריך לומר לא אראה בנחמה אה לא הרגתי עד זומם ונ"לשאל הי' אלא אחר כשהעיד והיינו דקאמר להוציא מלבן של צדיקים דבעד אחד אין הורגין ומיהו גם להוציא מלבן של פרושים קא אתי דאמרי עד שיגמר הדין ובעד אחד אין הדין נגמר ויהודא בן באי סבר מדמפיק לי' בלשון יחיד והנה עד שקר העד ש"מ דאפילו יחיד בר קטלא וא ולית לי' כ"מ שנאמ' עד הרי כאן שנים שאם כדברי המורה שפירש עד זומם שלא הוזם אלא הוא לבדו מאי להוציא מלבן של צדיקים איכא אטו אינו יכול להיות שנהרג על פהם ואחרי כן לא הוזם אלא האחד לפיכך נ"ל לפרש שמתחילתו הי' אחד:

גמרא ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [היו נשיאים] ושנים כו' כ"ה בתוספתא:

שם ת"ר יצא מנחם נכנס שמאי להיכן. נראה דכל זה טעות עד להיכן ואמתני' קאי וק"ל:

ע"ב אראה בנחמה אם כו'. פירשו בתוס' כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון כו' עכ"ל גם שהיה בית המקדש שני קיים בזמן יהודה בן טבאי קאמר הכי אראה בנחמות ציון של חורבן בית ראשון דגאולה שניה בבית שני לא הוה גאולה גמורה שהרי לא חזר להם מלכות בית דוד וכמה דברים שחסרו בבית שני כדאיתא ביומא ומיהו יותר ניחא פרש"י פ"ק דמכות שפירש שם אראה בנחמה נשבע שימותו בניו ואראה בנחמתן עכ"ל:

גמרא דאי סלקא דעתך צדדין מותרין לסמוך אלא לאו כו'. כצ"ל ותיבת לצדדין למחוק:

רש"י ד"ה אקפו. לשון וקפא. כ"ה בדפו"י:

תד"ה דבר. אף ע"ג דסמיך טפי להקרבה. עט"א. ולעד"נ כוונתם דלהכי היה מסתבר טפי לדרוש מיעוטא דב"י על השחיטה מדעל הסמיכה. וכה"ג דרשינן בסוף פרק היה נוטל מיעוטא דאיש על פריעה ופרימה דלמטה ולא על טומאה דסמיכא ליה:

בא"ד דהא בריש כה"פ מרבינן נשים כו'. עט"א וגה"ש דלא נמצא שם. ולי נראה כוונתם משום דבכל מקום דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן כדהכא בני ישראל כו' ואין בנות ישראל כו'. והרי בקבלה כתיב גם כן בני אהרן ולמעוטי בנות אהרן מכלל דשחיטה כשרה בהן וכמו דמרבינן שם זרים מהאי דיוקא:

גמ' "לעזרת" נשים. נ"ב כבר נהגו לקרוא המלה במשקל מערת תעלת אף על פי שאינה דומה להן בשורש. עי' הגהת מכלול:

שם לסמוך "אצדדין". כצ"ל ונ"ב לכאורה מפרש"י נראה דל"ג ליה אבל אינו מוכרח:

לְהֵיכָן יָצָא? אַבַּיֵי אָמַר: יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. הדבר יפלא איך יפרש אביי על מנחם שהיה חסיד ובעל רוח הקודש שיצא לתרבות רעה? ונראה לי בס"ד דגם אביי כונתו לומר שיצא לעבודת המלך הוא הורדוס וקרי להורדוס 'תרבות רעה' שמרד באדוניו והרגם וגם הרג חכמי ישראל לכן תרבותו היא תרבות רעה. ורבא בא לפרושי מיליתה דאביי ואמר האי תרבות רעה דנקיט אביי הוא על עבודת המלך הורדוס.

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דנחת רוח גבי נשים דידוע האנשים שורשם למעלה בתפארת שהוא סוד רוח והנשים שורשם במלכות שהוא סוד נפש ועם כל זה יש מגע לנשים בסוד הרוח מכח בעלים שלהם שהם בסוד רוח ולכן כתב רבינו ז"ל שנשלמים במצוות עשה שהזמן גרמא מכח האנשים ולכן כאן אף על גב דמצוה זו שייכא בזכרים שהם בסוד הרוח עם כל זה הביאו העגל אצל הנשים לסמוך כמעשה האנשים כדי לעשות נחת רוח לנשים כלומר להורות שיש להם מגע גם במצות של אנשים שהם בסוד רוח.

סְבוּרִין הָעָם לוֹמַר קוֹלוֹ שֶׁל הָרוּג הוּא. פירוש הוא היה הולך בלילה דוקא להשתטח על קברו שלא היה רוצה לעשות דבר זה ביום בפרסום ובגילוי אך יזדמן לפעמים הולכים בני אדם בלילה לדרכם סמוך לבית הקברות והיו שומעין קול יוצא והולך מבית הקברות מצד קברו של אותו הרוג והיו חושבין שהקול יוצא מן ההרוג והם אינם רוצים ליכנס לבית הקברות בלילה כדי שישמעו מה הקול קורא ומה מדבר ואם הקול יוצא מן הקבר או מן אדם חי שהיה יושב שם יען כי הם הולכים לדרכם בלילה רחוק מן בית הקברות ואינם רוצים להכנס בלילה לבית הקברות כדי לידע אמיתות הדבר ומה קורא אבל מהשערת שכלם היו חושבין שהקול יוצא מקבר ההרוג!
ואמר להם רבי יהודה שהקול שאתם שומעין אינו מן ההרוג אלא ממני ומאחר כי אין אתם רוצים להכנס בלילה שם לידע האמת הנה יש לכם סימן אחר והוא כי אחר שיפטר הוא לא תשמעו עוד קול יוצא כלל בשום פעם.

יוֹסִי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ. כתבו התוספות דבירושלמי אתמר בראשונה לא היה מחלוקת אלא רק על הסמיכה בלבד, והקשו התוספות והרי נחלקו כבר בימי שאול על מלוה ופרוטה ושמא כיון דשאול ובית דינו כולם סברי הכי ורק דוד המלך ע"ה חולק בזה לא מקרי מחלוקת עיין שם, וזה דוחק עצום דודאי הוו קיימי כמה רבנן כסברת דוד המלך ע"ה דהלכה כמותו בכל מקום ופלטי בן ליש חד מנייהו שלא נגע בה כמה שנים!
אך נראה לי בס"ד קושיא מעיקרא ליתא דלא אמרו כן אלא בדברים שנתנו למשה רבינו ע"ה בסיני שזה אומר כך נתנה מצוה זו וזה אומר כך נתנה ובהכא גבי סמיכה דחד אמר נתנה גם ביום טוב וחד אמר לא נתנה ביום טוב ואין עושין אותה ביום טוב אבל ודאי ימצא מחלוקת בין החכמים בסברות על מעשים אשר יתחדשו ויזדמנו לפניהם דחכם אחד מדמי האי מלתא לדין פלוני דמוכח מיניה לאסור וחבירו מדמי לה לדין אחר דמוכח מיניה להתיר ובסברות הוא דפליגי.
וכן יזדמן בהאי עובדא דדוד המלך ע"ה שקדש במלוה ופרוטה דפליגי בסברה חד אמר הסברה מחייבת דדעתו אמלוה וחד אמר הסברה מחייבת דדעתו אפרוטה הנה כזאת וכיוצא בה ודאי יזדמן מחלוקת בין החכמים שיהיו חולקים בסברות תדע הלא במשפטי הסנהדרין בעינן עדה שופטת ועדה מצלת (משנה סנהדרין א, ו) ואם השוו כולם לחובה אינו נהרג ואיך יהיו הפכיים אם לא יחלוקו זה בזה בסברות? על כן ודאי לאו בכהאי גונא מיירי בירושלמי אלא דברי הירושלמי על מחלוקת בעיקר ההלכות שקבלו מן משה רבינו ע"ה זה אומר כך היתה הקבלה וזה אומר להפך ובענין כזה התחילה מדין הסמיכה.

גמ' סמיכה בכל כחו בעינן. עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה אלא טומטום ועיין פסחים דף פט ע"א תוס' ד"ה ואילו פסח וביבמות דף קא ע"א תוס' ד"ה ואין ב"ד שקול:

תוס' ד"ה דבר וכו'. בר"ש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה. ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל על נשים ליכא ראי' וצ"ע:

ודילמא פיוסי פייסיה או בדינא תבעיה. והא דפריך ודילמא לא שיש ספק כמ"ש יהודה בן טבאי דודאי כיון שהוא אמר כי אינו קול המת רק קול יהודה קושטא קאמר אמנם על מה שאמר תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע על זה דקדק דאין מופת חותך ודילמא פיוסי פייסיה וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו למכות על דף ה' ושם כתב דאגב ארחיה בא להשמיענו דיש פיוס גם לאחר מיתה להפטר מעונש הנפש עכ"ד. ואפשר דיש פיוס לאחר מיתה דאיזה עונש ויסורין שהי"ל לסבול לאותו המת הוא סובל אותם בעה"ב ובעדו ובזה מתפייס המת ההוא ומעין דוגמא מצאתי בקונטריס ישן מכ"י משם רבינו יהודה החסיד ז"ל דאליהו הנביא זכור לטוב מושיב לכל צדיק וצדיק בגן עדן ואותו שבא זמנו לצאת מגהנם יום ג' או ב' בשבת אליהו הנביא זכור לטוב מוציאו מגהנם וסובל דינו עד יום שהיה לאותו צדיק לסבול וכו' ע"ש כמ"ש במדבר קדמות מערכת האלף אות כ"ח ע"ש:

ודילמא פיוסיה פייסיה אשמועינן דיש פיוס לאחר מיתה להנצל מעונש הנפש הריטב"א בחידושיו למכות על דף ה' ע"ש:

תוס' ד"ה דבר אל בני ישראל וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף ריש י"ד ובמחזיק ברכה שם בס"ד ע"ש באורך:

הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים: גמ' עד זומם. שלא הוזם אלא הוא לבדו: עד שיהרג הנדון. קודם הזמה ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו: ואין לוקין. אם העידוהו שחייב מלקות בכולהו גרסי' עד שיזומו שניהן ובמסכת מכות יליף לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים: אלא בפני שמעון. שאם יטעה ילמדהו: היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון. דמדקאמר מיד קיבל כו' שמע מינה דעד השתא אורי בפניו: ומאי קיבל. לאו דעד השתא הורה דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם: לא מצטריפנא. לישב בדין אלא בהדי שמעון: סיריקון. לבוש בגדי מלכות: אינה אלא משום שבות. דתנן אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:) והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא שסומך עליה בכל כחו כדאמרינן לקמן: שבות דמצוה. נמי תנינא במתני' ומאי אשמעינן רבי יוחנן: לאפוקי ממאן דאמר. במסכת ביצה (דף כ.) בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה דכי כתב וסמך בשלמי נדבה כתיב וחובה מנדבה לא גמרינן קא משמע לן רבי יוחנן דטעמא משום שבות הוא וסמיכתן לעולם מצוה: שמע מינה. מדאוקי רבי יוחנן טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים: דבר אל בני ישראל. אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכתיב בההוא עניינא וסמך: אבא אלעזר. כך שמו: אקפו ידייכו. לשון וקפא הקילו ידיכם אקפו לשון דבר הצף ואין מכביד כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו): שמע מינה. מדרבי יוחנן דאוקי טעמא משום שבות צדדין אסורין ואע''ג דגבי שבות רכיבה אמרינן. הוא הדין לכל שימוש ואפילו במקום שאינו עשוי להשתמש כגון צידי הבהמה והוא הדין צידי האילן ופליגי אמוראי בהא מילתא במסכת שבת בפרק בתרא (דף קנד:): לסמוך. דהא ראש הבהמה כצדדין דמי:

אראה בנחמה. לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה ודומה לו אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא דמרדעת בפ''ק דשבת (דף יז. ושם) ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' אם יראו וגו' (במדבר יד): אם לא הרגתי עד זומם. תימה אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז. ושם) ובחולין (דף ה: ושם) וי''ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור אבל דבר היתר בשעת האיסור לא פריך ולהכי לא פריך בר''ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם) ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע''ג דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור: למחר הוא מת. הא דלא נקט כשאינני שם אין קולו נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם אבל השתא מדנקט מת שיהא גביה אז היה לו לצעוק: אב ב''ד מי קא מורה בפני נשיא. הוראה לדין ובירושלמי אמר מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא מסייע ליה דבני ירושלים בעון מנינא נשיא ולא קבלו עילוי ערק ואזל לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ומאן דתני שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ' נשים מכשפניות ובסנהדרין (דף מד:) הביאו רש''י בנימוקו: לא מצטריפנא. לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח: דבר אל בני ישראל וסמך. אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אע''ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בריש כל הפסולין (זבחים לב.) מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההוא היקש לא הוי אלא דרבנן: לעשות נחת רוח לנשים. וכגון שהיתה בהמה שלהן השתא דומה לסמיכה להיו' בבעלים בפ''ק דקדושין (דף לא.) ובפ' בתרא דר''ה (דף לג.) פירש ר''י דנשים דידן אם באות לעשות מצות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם אע''ג דפטורות ולא מיקרי ברכה לבטלה וכן משמע מהכא ועוד פירשתי התם [בר''ה] והארכתי [וע''ע תוס' עירובין צו. ד''ה

דף טז - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד