חגיגה טו ע"ב

דף טו - ב

אמר ליה לינוקא:  פסוק לי פסוקך!

אמר לו הינוקא: "ואת שדוד [כשיבוא לך השוד והשבר, רד"ק] מה תעשי כי [מה תועילי אם] תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך - לשוא תתיפי [גם עדי ויופי התורה שבך לא יועיל לך, מהרש"א] [כי] מאסו בך עוגבים מבקשי נפשך" [החושקים בך מאסו בך מעתה ומבקשים לקחת נפשך ממך, מצודות], כלומר: לא תועיל לו התשובה.

עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא [הביאו לשלש עשרה בתי מדרשות], כולהו פסקו ליה כי האי גוונא לבישותא [בכל המקומות פסקו לו פסוקים לרעתו של אחר]!

לבתרא [לתינוק שבבית המדרש האחרון] אמר ליה: פסוק לי פסוקך!

אמר לו הינוקא: ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי! וגו' -

וההוא ינוקא שאמר את הפסוק האחרון, הוה מגמגם בלישניה [מגמגם היה], אשתמע כמה דאמר ליה [והיה נשמע כאילו אמר]: "ולאלישע" אמר אלהים מה לך לספר חוקי.

כעס אחר, ונחלקו הלשונות בגמרא באופן תגובתו:

איכא דאמרי: סכינא הוה בידיה דאחר, וקרעיה לינוקא [סכין היה ביד אחר וחתכו לאותו תינוק], ושדריה לתליסר בי כנישתי [שלח את חלקיו לשלש עשרה בתי המדרשות שהיה בהם].

ואיכא דאמרי: לא קרעו אחר לינוקא, אלא אמר: אי הואי בידי סכינא [לו היה סכין בידי], הוה קרענא ליה [הייתי קורעו לתינוק].

כי נח נפשיה דאחר [כשמת אחר], אמרי ברקיע בבית דין של מעלה: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי [לא נדוננו בגיהנם, ואף לא יבוא לעולם הבא]!

והטעם: לא מידן לידייניה: משום דעסק באורייתא [הואיל ועסק בתורה].

ואף לא לעלמא דאתי ליתי: משום דחטא.

אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי [עדיף שידונוהו ואחר כך יבוא לעולם הבא].

ואמר רבי מאיר על עצמו: מתי אמות ואעלה עשן מקברו של אחר!

כלומר: ידין אותו הקב"ה באש יוקדת מעלה עשן כדי שיתכפרו לו עוונותיו ויזכה לעולם הבא [רבינו חננאל].

כי נח נפשיה דרבי מאיר, כיון שהגיע רבי מאיר למות ביקש רחמים על זה וקיבל הקב"ה תפלתו. וכשמת רבי מאיר [ר"ח] סליק קוטרא מקבריה דאחר [החל עשן לעלות מקברו של אחר], והיה הדבר לאות שהכניסוהו לגיהנם. ^[15]

אמר תמה רבי יוחנן על מעשי רבי מאיר: וכי גבורתא למיקליה רביה בנורא [וכי גדולה היא זו שיגרום התלמיד שיענישו את רבו בגיהנם]?! ^[16]

חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה [אחד שסרח היה בינינו ואין אנו יכולים להצילו]?!

אי נקטיה ביד - מאן מרמי ליה מאן [כמו: מנאי]!

אם אני אתפשנו ואוציאנו מגיהנם - מי יטלנו מידי?!

אמר רבי יוחנן: מתי אמות, ואכבה עשן מקברו, שאגרום לכך שיוציאוהו מגיהנם.

כי נח נפשיה דרבי יוחנן, פסק קוטרא מקבריה דאחר [ואכן משמת רבי יוחנן חדל העשן לעלות מקברו של אחר].

פתח עליה דרבי יוחנן ההוא ספדנא [ספדן], ואמר: אפילו שומר הפתח [שומר הגיהנם] לא עמד לפניך - רבינו, בבואו להוציאך את אחר מגיהנם.

בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי.

אמרה ליה לרבי: רבי פרנסני!

אמר לה רבי: בת מי את?

אמרה לו: בתו של אחר אני.

אמר לה רבי: וכי אטו עדיין יש מזרעו של אחר בעולם?!

והא כתיב: "גם אור רשעים ידעך, לא נין לו, ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו"?! ^[17]

אמרה לו: רבי! זכור לתורתו של אבי ואל תזכור מעשיו.

מיד ירדה אש [כי התורה נקראת "אש דת"], וסכסכה ספסלו של רבי, וכמו שאמרה: זכור לתורתו [מהרש"א].

בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה.

ומקשינן: ורבי מאיר - היכי גמר תורה מפומיה דאחר [האיך למד תורה מפיו של אחר, לאחר שיצא לתרבות רעה]?!

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא":

אם דומה הרב למלאך ה' צבאות רק אז יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.

וכיון שכן האיך למד רבי מאיר מפי אחר?! אמר תירץ ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש [פסוק מצא ודרשו שאפשר ללמוד מרשעים].

דכתיב: "הט אזנך, ושמע דברי חכמים. ולבך תשית לדעתי".

"לדעתם" של החכמים לא נאמר, כי ברשעים עסקינן [רש"י], אלא "לדעתי", של הקב"ה.

הרי למדת: אף מרשעים יכול אתה ללמוד, אם אך לא תשית לבך לדעותיו הרעות.

רב חנינא אמר, מהכא יש ללמוד היתר ללמוד מן הרשעים, דכתיב: "שמעי בת וראי, והטי אזנך, ושכחי עמך ובית אביך" וגו'.

הטי אזנך לשמוע את תורתם, ואילו את מעשיהם שכחי, ואל תלמדי אותם

ותמהינן: סוף סוף קשו קראי אהדדי, הרי פסוק אחד מלמדנו שאין ללמוד מן הרשע, ומפסוקים אחרים יש ללמוד שאין מניעה לעשות כן?!

ומשנינן: לא קשיא, כי:

הא - שהתירו הכתובים ללמוד מן הרשע - בתלמיד שהוא אדם גדול, ויודע ליזהר שלא ילמוד ממעשיו.

הא - שאסר הכתוב לימוד תורה ממי שאינו דומה למלאך ה' צבאות - בתלמיד קטן. ^[18]

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: אמרי במערבא [בארץ ישראל]: רבי מאיר שלמד מאחר הרי הוא כמי דאשכח תמרי: אכל תחלא, ושדא שיחלא לברא [מצא תמרים, אכל את בשר הפרי החיצון הנאכל, והשליך את הגרעין לחוץ].

דרש רבא: מאי דכתיב: "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" וגו':

למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז?

לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה מבחוץ על קליפתו, הרי אין מה שבתוכו נמאס. אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח, אין תורתו נמאסת

אשכח ליה רבה בר שילא לאליהו [מצאו רבה בר שילא לאליהו הנביא], אמר ליה רבה לאליהו:

מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא [מה עושה הקב"ה]? אמר ליה אליהו: קאמר הקב"ה שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר [אומר דברי תורה מפיהם של כל החכמים ולא מפיו של רבי מאיר].

אמר ליה רבה לאליהו: אמאי?

אמר ליה אליהו לרבה: משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר [מפני שהיה לומד מפיו של אחר] לאחר שיצא לתרבות רעה.

אמר ליה רבה לאליהו: ואמאי אין הקב"ה אומר משמו?! הרי רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק

אמר ליה אליהו לרבה: שמע הקב"ה לקולך, והשתא [ברגע זה] קאמר הקב"ה: מאיר בני כך הוא אומר:

בזמן שאדם מצטער [שפורענות באה עליו בעוונו], שכינה מה לשון אומרת [באיזה לשון היא קובלת עליו]: "קלני מראשי קלני מזרועי", כמו שהאדם כשהוא עיף ויגע אומר: ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי [רש"י סנהדרין]. ^[19] ואם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.

אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי [מצאו שהיה תולה עצמו על בריח הדלת ובוכה].

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! מאי קא בכית [מדוע אתה בוכה]? ^[20]

אמר ליה רב יהודה לשמואל: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן [וכי דבר קטן הוא מה שנאמר על החכמים], "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים"?!

כלומר: הרי אפילו חכמים שנאמר עליהם דברים גדולים, בכל זאת כשחוטאים נענשים:

וכמו שנאמר עליהם:

"איה סופר": שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. ^[21]

"איה שוקל": שהיו שוקלין קלין וחמורין שבתורה, לדרוש קל מחמור וחמור מקל לפי המשקולת של הק"ו.

"איה סופר את המגדלים": שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. ^[22]

ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי [שלש מאות איבעיות] בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר.

ואפילו הכי תנן: שלשה מלכים [ירבעם אחאב ומנשה] וארבעה הדיוטות [בלעם דואג אחיתופל וגחזי] אין להם חלק לעולם הבא.

וכיון שכן: אנן - מה תהוי עלן [אנחנו מה יהא עלינו], אם חכמים גדולים כאלו הגיעו לידי כך, מי יודע היכן נגיע אנו הקטנים מהם?! אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! אל תחוש למה שקרה עם דואג ואחיתופל, כי טינא היתה בלבם, רשעים היו מימיהם.

מפרשת הגמרא: אחר מאי מה טינא היתה בלבו שבא לידי כך ולא הגינה תורתו עליו?

ומפרשינן: זמר יווני לא פסק מפומיה [לא פסק מפיו] והיה לו להניח מלשיר בשל חורבן הבית כדכתיב: בשיר אל ישתו יין. ^[23]

אמרו עליו על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש קודם שיצא לתרבות רעה, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. ^[24]

שאל נימוס הגרדי את רבי מאיר:

האם כל עמר דנחית ליורה סליק [כל צמר היורד ליורה לצביעה, האם עולה הוא ממנו כשהוא צבוע]? כלומר: האם כל הלומדים לפני חכמים, עולה להן תורתן להגין עליהם מן החטא?

אמר ליה רבי מאיר לנימוס: כל מאן דהוה נקי אגב אימיה סליק [כל צמר שהיה נקי כשנגזז, הרי צבעו עולה יפה], ואילו כל דלא הוה נקי אגב אימיה, לא סליק. כלומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו כן.

למדנו בברייתא: רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום:

ועליו הכתוב אומר: משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, שבא בשלום בחדרי היכלות של מעלה, [מהרש"א]. ^[25]

ואף רבי עקיבא ביקשו מלאכי השרת לדוחפו כשאר חביריו, כי אין ראוי להשתמש בשמות הקדושים [מהרש"א].

אמר להם הקב"ה למלאכי השרת: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי [בכבוד השם, מהרש"א].

והאי דבדק אחר בינוקי משום דהוה ר' מאיר מפצר ליה לחזור בתשובה ולא היה לבו חפץ וא"ל שמעתי מאחורי הפרגוד והוא מעיקרא טינא היתה דלא פסק זמר יווני מביתו ובשעה שהיה עומד מבהמ"ד הרבה ספרי מינין היו נושרין מחיקו ויצא לתרבות רעה. זה שאמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו כלומר ידין אותו הקב"ה באש יוקדת מעלה עשן כדי שיתכפרו לו עונותיו ויזכה לעוה"ב וכיון שהגיע ר' מאיר למות ביקש רחמים על זה וקבל תפלתו וכיון שמת עלה עשן מקברו של אחר. ור' יוחנן אמר חד הוה כאן. כלומר אחד מן חכמי [בית] מדרשינו חטא אין בנו זכות לפני הקב"ה להצילו מדינה של גיהנם. מתי אמות ואפסיק עשן מקברו. ור' מאיר היכי הוה גמיר מאחר והכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וא"ר יוחנן אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ואע"ג דאמרינן ר' מאיר קרא אחרינא אשכח וסמך עליה דכתיב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי מכלל שיש לך לקבל תורתו ולא דעתו.

ואמרינן קשו קראי אהדדי ושנינן הא דאמרינן אם דומה הרב למלאך ה' צבאות בקשו תורה מפיהו בקטן דעביד כדעתיה דרביה דחיישינן דלמא מפיק ליה לתרבות רעה אבל גדול דכדעתא דנפשיה קא עביד הט אזנך ושמע דברי חכמים וגו' האמר אליהו דאמרי במתיבתא דרקיעא שמעתא מכלהו רבנן. ושמעתתיה דר' מאיר משום דגמר מאחר לא אמרי הלכתא אפילו גדול ללמוד תורה מחבירו ירא שמים טפי עדיף ליה. פי' שיחלא קליפתה שהיא כסותה ותיקח. פי' כמגדל הפורח. משנה ידועה היא.

קלני מראשי קלני מזרועי כבר פירשנוה בסנהדרין.

פי' בעברא דדשא בבריח הדלת.

אסור ללמוד תורה אלא מפי הגון שנא' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא אם דומה הרב למלאך י"י צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו וכו':

וכן אסור ללמוד מכל מי שכופר באמונה ואם לא מצא אחר ילמד ויזהר שלא יטעה אחריו אלא רמון מצא יאכל תוכו ויזרוק קלפתו הוא שאמרו ז"ל הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי:

ע"ב לא מידן לדייניה משום דעסק כו'. הא ודאי דהוה אחר מכלל פושעי ישראל בגופן דאמרינן בהו פ"ק דר"ה יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת כו' תורתו היתה מגנת עליו מדינה של גיהנם כדקאמר משום דעסק באורייתא וכדכתיב בשכבך תשמור עליך גו' ולא לעלמא דאתי ליתי דאין לו שום זכות להיות זוכה לעולם הבא ורבי מאיר ביקש עליו בהיפך זה דלדייניה על עבירותיו בגיהנם ויהיה זוכה לעוה"ב בשביל תורתו כדאמרינן בעלמא דאינו דומה שיהיה הרב בגיהנם והתלמיד בג"ע דר"מ תלמיד של אחר היה כדלקמן:

אעלה עשן מקברו כו'. כמה רשעים שמתין ונידונין בגיהנם ואין אנו רואין שום עשן עולה מקבריהם ואפשר ע"ד שאמרו ותגזור אומר ויקם לך שהצדיקים גוזרין והקב"ה מקיים ה"נ ר"מ ביקש על זאת דלידייניה לאחר ויעלה עשן מקברו להודיע לרבים שנתקיימה גזירת ר"מ וה"נ איכא למימר בפ' ד' מיתות בר"ע שהעלה עשן מקבר אביו של טורנוסרופוס הרשע חוץ מבשבת להודיע לו שזה הוא יום השבת גם נראה דבהך עובדא דהכא ודהתם גם שעלה עשן מהקבר אשר שם הגוף על דין שריפת הנשמה בגיהנם הראוי להם כדמסיק דאפי' שומר הפתח כו' דהיינו שומר פתח של גיהנם כפרש"י ועוד כדאמרינן פרק חלק שהקב"ה מביא הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר יקרא אל השמים גו':

גבורתא למקליא רביה כו'. גם שעשה זה לטובתו של רביה שיזכה לעוה"ב מ"מ לפי הנראה מהרואים דמיקלא רביה ולא יראו שיזכה לעוה"ב אין כאן טובה לרביה ועוד דאם היא טובה לרביה מצד שיזכה לעוה"ב הרי היא רעה לו דלידייניה ואפשר דרוצה יותר דלא לידייניה ולא ליתי לעלמא דאתי כמשל לא מדובשך ולא מעוקצך:

עדיין יש מזרעו כו' לא נין ולא נכד גו'. כמה רשעים כן עשו ויש להם עדיין זרע בעולם ואפשר לדעת רבי דזה גרע טפי שיודע רבונו ומורד בו כמ"ש בשם הירושלמי:

ירדה אש וסכסכה כו'. אש הזה הוא רמז לתורתו שנקרא דת אש וכמ"ש לו זכור תורתו:

מ"ד כי שפתי הן גו' אם דומה הרב למלאך כו' ה"פ כי הכהן משבט לוי הוא מורה התורה. ומלמדה לישראל כמ"ש יורו משפטיך ליעקב גו' ואמר גם כי הוא שומר בשפתיו דעת ללמדך תורה אם תבקש ללמוד תורה מפיהו ראה אם דומה הוא במעשיו למלאך:

קרא אשכח ודרש הט אזניך ושמע גו'. לפי שכל אברים שבאדם נבראין לעשות רצון קונם בפרט האוזן שיהא ציית לשמוע דברי חכמים אבל שאר כלים ואברי המעשה שבאדם אשר הלב הוא העיקר בהם לא יהיו צייתי' לדעת חכמים בכל פעם שמא רשעים הם אבל תשית לבך וכל שאר אברים לדעתי דהיינו לשמים וכן מקרא דמייתי שמעי בת שהיא כ"י וראי להטות אברי אזניך לחכמים אשר יסוד המזמור נאמר עליהם למנצח על שושנים גו' כפרש"י שם אבל בשאר אברים אל תציית להם שמא רשעים הם ושכחי עמך גו' דהיינו מעשיהם הרעים:

ר"מ תחלא אכל ושדא שיחלא כו'. הכא דימה מה שלמד ר"מ לפרי שמחוץ והגרעין שבפנים שדי ולקמן דימה היפך זה דתוכו של רמון אכל והקליפה שמחוץ שדי וי"ל דאחר לא היה שלם לא במדות כדאמרינן לעיל אשכח זונה כו' ולא בדעות כדאמרינן לעיל שחשב שתי רשויות הן וקאמר דר"מ הרחיק ממנו מדותיו הרעות וגם דעותיו הרעות והשתא לגבי דעות קאמר דהפרי שמחוץ אכל דהיינו התורה שלמד עמו בנגלה אבל הטינא בדעות שהיה בלבו בפנים כגון שתי רשויות הן לא רצה לקבל ממנו ושדי ולגבי מדותיו ומעשים הרעים שעשה בנגלה כגון הך דאשכח זונה כו' ועקר פוגלא בשבת קאמר דר"מ הרחיק מהם כדאמרינן לעיל גבי תחום שבת והיינו קליפתו זרק אבל המצות שבתורה שלמד ממנו שנמשלו לגרעין שבתוך הרמון כמ"ש מלאים מצות כרמון אותן אכל ר"מ דהיינו שקיים מצות התורה ובסמוך דימה הת"ח לאגוז והפרי הפנימי שבו לתורה שבו והקליפה שבאגוז שנמאסת למעשים היינו ודאי דהתורה שהיא מכלל הדעות היא מקרי פנימית לגבי המדות והמעשים שבאדם שהם נגלים מבחוץ:

א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער כו'. ר"ל השתא אהך מלתא גופה דאמר שייכא מילתיה דר"מ כדקאמר א"כ מצטער הקב"ה על דמן של רשעים ק"ו כו' וענין קלני מראשי קלני כו' מבואר בחידושינו פ' נ"ה:

איה סופר כו'. כל אותיות כו' ואיה שוקל ק"ו כו' שהיו שונין ג' מאות כו' מפורש פרק חלק:

אחר מאי זמר יוני לא פסק מפומיה כו'. פרש"י והיה לו להניח משום חורבן הבית משום שנאמר בשיר לא ישתו וגו' עכ"ל ולא הל"ל זמר יוני אלא סתם זמרא לא פסק כו' כדאמר התם במס' גיטין זמרא מנלן דאסור כו' גם אינו נראה דמשום זמר דלאחר החורבן יהיה נגע בו משום מינות ונראה דנקט זמר יונית דהיה בו מינות בזמר גופיה וכה"ג אמרו בס"פ מרובה דחכמת יונית אסורה וטעמא משום דמשכא למינות ואהא מייתי שפיר אמרו עליו על אחר כו' הרבה ספרי מינין כו' ר"ל שהיו עמו ספרי מינין אלא כשבא לב"ה היה מכסן בחיקו ושמרן מלהראותן בפני תלמידים שהיו בבהמ"ד אבל לסוף מתוך טרדת לימודו שם שכח מלשמרן כשעמד ממקומו שהיה יושב ונפלו מתוך חיקו על הארץ לפני התלמידים שבבה"מ:

כל עמר דנחית כו' דהוי נקי אגב אמיה כו'. עיין פרש"י ותוס' ובערוך בערך עמר פי' דעל גב אמיה נקי כלומר כל אותו צמר שהוא נקי ואינו מלוכלך בטיט קולט צבע יפה כך ר"ע מתחלה היה יפה עלה בשלום וירד בשלום ואחר שמתחלה לא היה הגון לא ירד בשלום עכ"ל ונראה לפרש מהאי לישנא דנקט נקי אגב אמיה שרמז בזה מעובדא דאיתא בירושלמי דאבויה אביו של אחר הפרישו ביום המילה לתורה וכוונתו היה שלא לשם שמים ולכך [לא] נתקיים בו דיצא לתרבות רעה וז"ש דאחר לא היה נקי אגב אמיה דהיינו קרוב ללידתו ביום המילה נתכוין אביו ללמדו שלא לשם שמים ולכך לא יצא בשלום:

ועליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה כו'. אסיפא דהאי קרא קסמיך דמסיים ביה הביאני המלך חדריו דהיינו שבא בשלום בחדרי היכלות של מעלה כמפורש בדברי רב האי ובערוך ע"ש ובספר ישן מצאתי וז"ל רע"ק היה שלם בכל מיני שלימות וכשהגיע לגבול ששכל האנושי א"א להגיע אליו עמד ולא הרס לעלות אל ה' וע"כ נאמר עליו משכני אחריך וגו' כלומר שנמשך ולא נכנס לפנים מן הגבול עכ"ל:

הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי כו'. נראה מהאי לישנא כפרש"י האי דנכנסו לפרדס ועלו לרקיע להשיג שם היו משתמשין בשמות הקדושים וע"כ אמרו מ"ה שאין ראוי להשתמש בשמותיו הקדושים ורצו לדוחפו ולהזיקו כמו שניזוקו ג' חביריו עד שא"ל הקב"ה הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי דהיינו בכבוד השם:

גמרא מאן מרמי ליה מאן. כ"נ שהיה גיר' רש"י:

תד"ה הא. והא דריש פ"ב כו'. כצ"ל:

בא"ד אי נמי כו' נדהו רב יהודה. כצ"ל:

תד"ה כל עמר דנקי אגב אימיה. כצ"ל:

מאן מרמי ליה "מאן". נ"ב צ"ל מינאי. אך מפרש"י נראה דגרס הכא נמי מאן וי"ל חבר פ' הדר (ע"ד ב'):

שם אנן מה תהוי עלן. נ"ב דאג מאחר שלא הגינה עליהם תורתם להצילם א"כ מי בטוח היינו דקאמר מאי תהוי עלן. ואהדר ליה שפיר וכדסלקא שמעתא כל עמר כו'. ועלייהו ועל דכותייהו תנן התם וא"ת בעצמך כו'. אבל כל דנקי אגב אמיה עליו אמרו פה"נ [סוטה כ"א א'] תורה מגינה ומצלה:

שָׁקַל סַכִּינָא וְקַרְעֵיהּ וְשַׁדְרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי מִדְרָשָׁא. הנה לפי פשט המאמר שהרג את התינוק קשא איך נתגלגל דבר זה על ידי רבי מאיר שישפוך אחר דם נקי? ועוד מה ראה אחר לנוול התינוק כל כך לחתוך גופו שלש עשרה חתיכות ולשלחו לשלש עשרה מדרשות? ועוד מה חטא לו הילד בזה אפילו אם נאמר שאמר כן במתכוין? והלא לא קללו בכך אלא אמר (תהלים נ, טז) מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וכו' וכי אלישע יכחיש בדברים אלו לומר שהוא נקי וצדיק ואין בו דברים אלו? והלא עושה עבירות בפרהסיא! ועוד הוה ליה למימר שקל סכינא וגדייה ולא אמר וקרעיה?
ונראה לי בס"ד דלא קאי וְקַרְעֵיהּ על התינוק אלא על הספר שבידו כי התינוק ודאי היה לומד מתוך הספר שבידו וכשאמר לו פְּסֹק לִי פְּסוּקִיךְ רוצה לומר שתאמר לי הפסוק שאתה עומד וקורא בו עתה ברגע זה והנה בפסוק זה שקראו התינוק 'וְלֶאֱלִישַׁע אָמַר אֱלֹקִים' נתאמת דעתו של אלישע שהיה מתייאש מן התשובה ולכך קרע את הספר הזה שבו נתאמת דעתו ושלחו לשלש עשרה מדרשים לומר להם אל תהרהרו אחרי לומר למה אינני חוזר בי הלא מן השמים כך גזרו והמבחן נתברר ונודע בזה הספר.

מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. תלה דבר זה ביום פטירתו כי הצדיק יום פטירתו כוחו גדול עצום ונורא וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל (חולין ז:) שאמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם יעוין שם.

אִי נָקִיטְנָא לֵיהּ בְּיָדִי, מַאן מִירְמִי לֵיהּ מִינָאִי?. הדבר יפלא איך יוכל הצדיק להכניס רשע לגן עדן בלתי שיתוקן תחלה ויטהר מטומאת עונותיו ובסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בפרשת ואתחנן פרשתי מאמר זה יפה דהכוונה שיבא אלישע בגלגול להתקן בעולם הזה אך כדי שלא יקלקל יותר עשה לו תקנה זו שהוא רבי יוחנן עצמו תבא נפשו עמו בסוד העיבור ואז תשמרהו מן הקליפות שבאים עליו לקלקלו, ולזה אמר 'מַאן מִירְמִי לֵיהּ מִינָאִי' רוצה לומר מאן מכוחות החיצונים והקליפות יוכל להשליכו מידי להפילו עוד הפעם בבור שחת לקלקלו וכמפורש כל זה בהרחבת דברים על פי דבריו של גדול רבינו אדונינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים יעוין שם.

יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְסִכְסְכָה סַפְסַלּוֹ שֶׁל רַבִּי. נראה לי בס"ד רמזו לו מן השמים שיזכור תיקון שנעשה לו באש גיהנם על ידי בקשתו של רבי מאיר שאמר 'מתי אמות ואעלה עשן מקברו' ולכן למה קורא עליו פסוק זה (איוב יח, יט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ? גם סכסכה הספסל לרמוז על מקום הנשמות שהוא תחת כסא הכבוד שאמרו רבותינו ז"ל כל נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד ולכן ראוי שלא ידח ממנו נדח שלא תהיה נדחית נשמתו של אלישע לגמרי.
ונרמז תיקונו באש באותיות שמו אלישע הוא אותיות 'יעל אש' שיהיה לו עליה על ידי אש. או יעל לשון כניסה בתלמוד כמו ליעול וליתי והיינו שיכנס באש על פי בקשתו של רבי מאיר ע"ה.

דְּקָא גָּמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר. קשא לשון 'קָא גָּמַר' משמע השתא, ואותו זמן כבר נפטר רבי מאיר ע"ה! ונראה לי בס"ד דרבי מאיר היה שונה בגן עדן בישיבה שלו הלכות שהיה שונה אותם בחייו בעולם הזה כי כן הדרך כנודע וממילא היה בהם הלכות שלמדם בחייו מאחר ונמצא גם באותו זמן שדבר עמו הוה גמר מפומיה דאחר.

רַבִּי מֵאִיר, רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִפָּתוֹ זָרַק. ראיתי לרבינו ז"ל בשער הליקוטים פרשת עקב בסוד פסוק (דברים ח, ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן שכתב על מאמר זה דאותיות ט־ט דמטטרו־ן אין אחיזה לחיצונים בהם. אבל באותיות רמון דמטטרו־ן יש אחיזה לחיצונים בהם עיין שם.
ואנא עבדא איישב המאמר הזה לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר בכך דאחר כשעלה לפרדס וראה את מטטרו־ן יושב לא נדבק ונמשך אחר ט־ט שהם התוך אלא נדבק ונמשך אחר רמו־ן שיש אחיזה לחיצונים ולכך נתגברו עליו הקליפות ונדחה ויצא לתרבות רעה ואם היה דבק באותיות ט־ט שהם תוך היה מתגבר על הקליפות ולכן אחר שיצא לתרבות רעה ובא רבי מאיר אליו ומצאו שהוא דבק באותיות רמון בלבד ששם נתאחזו החיצונים וגברו עליו הנה ־ נתגבר להדבק באותיות ט־ט שהם תוך ובזה נתגבר לדחות אחיזת החיצונים מן הרמון ולזרוק אותם.
וזהו שאמר רבי מאיר רִמּוֹן מָצָא ברבו אלישע אך הוא מה עשה תוכו של הרמון אכל שנתחזק ונאחז ודבק באותיות ט־ט שהם תוך אותיות רמון ואחר שנאחז באותיות ט־ט שהם תוך הרמון. על ידי כך נתגבר יותר שהסיר אחיזת הקליפה גם מעל הרמון שנתאחזה שם. וזהו קְלִפָּתוֹ זָרַק רוצה לומר קליפתו של הרמון שנדבקה בו גם כן זרק וניקה את הרמון מאחיזת הקליפות.
עוד נראה לי בס"ד רִמּוֹן מָצָא תּוֹכוֹ אָכַל כי רמון במלואו כזה רי־ש מ־ם ו־ו נו־ן המלוי היוצא במבטא הוא אותיות 'שומן' כלומר אכל השומן שהוא חלק הטוב וזרק הפסולת.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם תמלא אותיות רמון כזה רי־ש מי־ם וא־ו נו־ן יהיה התוך מספר כ"ז כמנין שם הוי־ה ע"ה וכמנין כ"ז אותיות התורה שהם כ"ב ומנצפ"ך. ולזה אמר תּוֹכוֹ אָכַל וידוע דמצינו בחשבונות רבינו האר"י ז"ל דלפעמים עושה מלוי אות מ' ביו־ד גם כן עד כאן דבריו נר"ו.
והנה הא קשיא לי כי במערבא עשו משל בתוחלא שדומה למשל שעשה רבה ברמון ולמה לא נתקבלו דבריהם בשמים ממעל? ודוחק לומר דדברי המערבא היה אחר דברי רבה בר רב שילא!
ונראה לי בס"ד במערבא הליצו בעד רבי מאיר בדבר אחד משתי טענות שיש עליו אך רבה הצילו לגמרי גם מן השנית והוא כי רבי מאיר כשהיה לומד תורה מאחר היה זה בשתי אופנים.
האחד שהיה הולך לביתו של אחר ושואל ממנו ספיקות שיש לו בדברי תורה ובזה נמצא פוגע בו תחלה בדברי תורה כי תכף כשבא אצלו שואלו בדברי תורה אך לא יבצר מהיות רואה שם אחר שיבא קלקול מעשים בו ולזה ידמה המשל של בני מערבא בתמרה שהאדם פוגע בפרי תחלה שאוכל הפרי וכשיגיע לגרעין זורקו כן הוא כשבא אצל רבו אוכל ממנו הפרי תחלה שהם דברי תורה שבקרבו והמעשים רעים שרואה בו אחר כך זורקן ואינו לוקח ממנה כלום.
אך יש עוד אופן אחר בלימודו מאחר דלפעמים רבי מאיר יושב בית המדרש ביום שבת ואלישע רוכב על הסוס בשבת ועובר על בית המדרש ואומרים לרבי מאיר רבך בחוץ והוא הולך אצלו כדי לשאל ממנו דברי תורה ורואהו רוכב על סוס נמצא פוגע בו תחלה במעשה איסור ואחר כך לוקח ממנו הפרי שהוא דברי תורה ועל אופן זה החמור לא עשו התנצלות במערבא לכך לא הספיק המשל שלהם בשמים.
אבל המשל של רבה בר רב שילא יבא נכון גם על אופן זה החמור דאמר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק דברמון פוגע בקליפה תחלה ואחר כך אוכל הפרי אך ודאי אף על פי שאוחז בקליפה תחלה אין האוכל כונתו לאכול ממנה כלום אלא לזרקה וכן רבי מאיר אף על פי שיזדמן כשיבא אצל רבו ללמוד ממנו דברי תורה הוא רואה אותו דעביד איסור דנמצא פוגע במעשים רעים שלו הוא אינו לוקח ממעשיו כלום וכאלו אינו רואה אותם כלל ולכן מה חטא בכך ובזה נתקבלו דבריו ואז אמר קודשא בריך הוא שמעתא מפומיה דרבי מאיר.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דרבה חידש במשל הרמון על בני מערבא כי אחר כיון שחטא היה דבק בו שלשה מיני רוחות טומאה של מעשה ודבור ומחשבה ור"מ זרק את כולם ולכך הביא משל הרמון שהוא יש בו קליפה החיצונה העבה ותחתיה קליפה הדקה ואחריה קליפה אחרת שדבקים בה גרגרים של הרמון שהם הפרי הרי כאן שלשה מיני קליפין וזה יבא מכוון כנגד ענין זה של רבי מאיר שזרק שלשה מיני כוחות טומאה שהיו באחר ולא נגע בהם מה שאין כן משל המערבא בתמרה אין שם אלא קליפה אחת, עד כאן דבריו נר"ו.
ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר שיש חידוש במשל הרמון של רבה יתרון על משל בני מערבא והוא דידוע הטעם שאין ללמוד תורה מאדם רשע האחד שמא ילמוד ממעשיו הרעים שעושה בגלוי לפניו והשני שמא זה מערב לו דברים של מינות בתוך דברי תורה אשר מלמדו ולא ירגיש בהם בתחלה שיערבם בערמה ואחר כך ילכד בהם שיהיה לבו נוטה להם וכאשר האריך רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בענין זה בביאור משלי עיין שם.
נמצא יש שתי חששות של נזק אחת באתגלייא ואחת באתכסייא. והנה רבי מאיר לא נזוק משתיהם כי בין הרעות דהוה עביד אחר באתגלייא בין הרע שהיה לו באתכסייא היה זורק הכל ולוקח ממנו רק פרי הטוב. והנה במשל התמרה דעבדי במערבא שם לא יש אלא רק קליפה אחת שהיא הגרעין של תמרה שהיא מכוסית ולא יש בתמרה קליפה גלויה אך ברמון יש שתי קליפות אחת גלויה ואחת מכוסית וזה המשל יבא נכון על רבי מאיר שזרק זה וזה ואכל הפרי הטוב בלבד.

אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, דְּתָלִי וְקָאִי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא, וְקָא בָּכֵי. נראה לי בס"ד מה שתלה עצמו שם מפני שהיה מצטער בעבור התורה שנקראת שער כמו שאמרו בגמרא (שבת לא:) חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד ולכן ראשית התורה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים ראשי תיבות 'בבא' שהוא שער בלשון תרגום. ונראה לי דנקראת 'שער' בהפוך 'עשר' שהיא כלולה בעשרת דברות. גם עשר לשון עושר דכתיב (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וכן כתוב (משלי ח, יח) עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי.

כָּל עֲמָר דְּנָחִית לְיוֹרָה, סָלִיק?. נראה לי בס"ד דשאלו על ירידת הנפש בנפילת אפיים שהאדם מוריד נפשו אל מקום הקליפות ללקט משם ניצוצי קדושה ולעלותם עם נפשו למעלה עד האצילות וכנזכר בספר הכונות וגם רמז על עת השינה בלילה שיורד אל דרגא דאילנא דמותא במקום הקליפות וכנזכר שם. וזהו שאמר כָּל עֲמָר היא נפש קדושה דְּנָחִית לְיוֹרָה רוצה לומר במקום הקליפות סָלִיק שתצליח ותעלה משם.
והשיב לו דְנָקִי אַגַּב אִמֵּיהּ היא התורה דנקראת אֵם כמו שנאמר (משלי ב, ג) כִּי אֵם לַבִּינָה תִקְרָא. או אַגַּב אִמֵּיהּ על יראת שמים שגם יראה נקראת אם זה סליק שאם יודע לכוין הכונות הראויים לדבר זה ואין לו יראת שמים וגם זכות תורה מה יועילו הכונות לבדם.

רש"י ד"ה זמר יוני וכו' דכתיב בשיר. עיין גיטין דף ז ע"א:

רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אפשר דרך צחות כי רמון מלא ריש מם ויו נון אותיות אמצעיות גימטריא כ"ו שהוא מספר שם הויה וזהו שאמר תוכו אכל שהוא הקדושה שם הויה קליפתו זרק וכן עשה באחר שלמד הטוב שבו דוקא. א"נ דרך צחות רמון גימטריא צור ועם ד' אותיות גימטריא יצר. וזה רמז ר"מ רמון מצא ונדבק עם צור ישראל גימטריא רמון קליפתו דהיינו מספרו עם ד' אותיות מספר יצר זרק ודוק:

ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' מדלא קמשני בפשיטות ואמר ר"מ קרא אשכח וכו' מורה דר"מ דוקא דריש הכי אך רבנן פליגי עליה ולדעת רבנן ליכא לפלוגי בין קטן בין גדול ומשו"ה הרמב"ם השמיט חילוק זה מגדול לקטן משום שסבר דרבנן פליגי עליה כן כתב הרב ש"ך י"ד סי' רמ"ו בשם הרב הגאון מר אביו. אמנם רבי"ן חסידא עיר וקדיש הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי לו תשי"ג יד"ו ערו ערו עד היסוד כלל זה ע"ש באורך ואני בעניי כתבתי קצת על דבריו במקומו בס"ד:
ואולם הצע"ר שיש להצטער דאם הרמב"ם סבר דאין חילוק בין גדול לקטן צא ופרנס לי איך עביד עובדא בנפשיה שלמד כל חכמות חיצוניות והוא ז"ל כתב באגרות שלמד כל ספרי ע"ז וכו' ולא עוד אלא דמצינו להריב"ש בתשובותיו סי' מ"ה שכתב דהרמב"ם סמך על הא דר"מ דבגדול שרי והרמב"ם עצמו שרטט וכתב בתחיל' ס' המורה הט אזנך וכו':
והנכון בזה מה שכתבתי אני בעניי במקום אחר דסבר הרמב"ם דהא [ד]לגדול הותר היינו שיהיה גדול בתורה ודעתו רחבה גם במילי דעלמא קולע אל השערה ולא יחטיא כמו שהיה ר"מ מקטנותו. ואם יכתוב בחיבור דלגדול הותר. כל אחד יסבור כי גדול הוא ויתיר לעצמו ובנפשו דיבר ולכן השמיטו. ורוח ה' דיבר בו ובפרט בדור יתום כזה שכל תלמיד מחזיק עצמו לרב ויהיו ערומים ולא יתבוששו ה' הטוב יכפר בעד:

אמאי ר"מ רמון מצא וכו' יש להעיר אמאי לא אמר דר"מ כדין עבד מקרא דכתיב ולבך תשית לדעתי וכו' ולשיטת הרב ש"ך הנז' דפליגי רבנן ניחא. ולהכי רב שילא קאמר דהגם דלא הו"ל למגמר מ"מ השתא דחזינן דתוכו דוקא אכל אין בו חטא. ואם נאמר דכ"ע מודו דבגדול שרי והודו חכמים לר"מ. אפשר דכאן בתחילה הוא דרש להאי קרא ולא נמלך בהדי רבנן אם מסכימים עמו וסמך על דעתו ולזה היה קטרוג אף דלקושטא הדין עמו מ"מ מדקדק עם חסידיו. וכשיש קטרוג צריך מליץ טוב להזכיר זכותו על דרך שכתבתי בעניותי בקונטריס זה על קמא דף ן' ע"ש:
ודרך רמז שמעתי רמון מצא תוכו אכל וכו' כי רמון רצ"ו בגימט' הסר כ"ו נשאר רע וזהו תוכו אכל שם המיוחד גי' כ"ו. והנשאר מספר רע קליפתו זרק עכ"ד ויש לי ההדיוט עוד רמזים בזה בלקוטי בס"ד:

(טו ב) ואעלה עשן מקברו.—כתב מהרש"א בח"א דמאחר שאנו רואים כמה רשעים, שמתו ונקברו ואין עשן עולה מקברם לכך צ"ל, שכאן היה העשן ע"פ נס להודיע, כי נתקיימה גזירת ר"מ. וכבר קדמו בזה הרמב"ן בתורת האדם שער הגמול. ועי' מ"ש בסנה' סה ב.

(טו סע"ב) זמר יוני לא פסק מפומיה.—לפי' רש"י אין זה אלא עון קל. אבל העיקר כמו שביארנו בסנה' קא א (ע"ש).