חגיגה י ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

ומפרשינן: כי טעם הפטור כאן [בין לרבי שמעון בין לרבי יהודה], הוא משום ש"מלאכת מחשבת" הוא שאסרה תורה.

ואינו אלא שערה, כיון ש"מלאכת מחשבת" לא כתיבא גבי שבת, אלא במלאכת המשכן הוא נכתב, ומתוך סמיכות פרשת שבת למלאכת המשכן [בפרשת ויקהל] אנו למדים שלא אסרה תורה בשבת אלא מלאכת מחשבת. שנינו במשנה: חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה:

ותמהינן: הרי חגיגות מיכתב כתיבן [כתובים הם במפורש] בתורה, שנאמר: וחגותם אותו חג לה', והאיך שנינו שהחגיגות תלויות בשערה?! ומשנינן: לא צריכא, לפיכך חשובים הם כהררים התלויים בשערה, מפני שאין הפסוק מוכרח לפרשו על קרבן חגיגה.

וכדאמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דהאי "וחגותם אותו חג לה'" פירושו: זביחה, ובא ללמד על קרבן חגיגה?

והרי דילמא: חוגו חגא [הרבו שמחה וחגיגה] קאמר רחמנא?!

והואיל ואין מוכרח לפרש את הפסוק על קרבן חגיגה, אין קרבן חגיגה אלא כתלוי ב"שערה".

ותמהה הגמרא על שאמרנו כי אין הכרח לפרש את הכתוב על קרבן חגיגה [ולכן אינם אלא כהררים התלויים בשערה]:

אלא מעתה, שלשון "וחגותם" אינו בהכרח קרבן, וכי נאמר כי הא דכתיב במצרים: ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה: כה אמר ה' שלח את עמי "ויחוגו" לי במדבר, הכי נמי תפרש שאין הכוונה לקרבן, אלא: חוגו חגא הוא?!

והרי ודאי שקרבן הוא! וכדמפרש ואזיל; וכשם שמתפרש לשון חגיגה במצרים לקרבן, כך פשיטא שהחגיגה האמורה ביום טוב אף היא לקרבן. ואין קרבן חגיגה תלוי בשערה!

וכי תימא הכי נמי [אכן אף במצרים אין הכוונה לקרבן אלא לחגיגה בעלמא], והכתיב: "ויקרא פרעה אל משה ויאמר: לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג [במצרים].

ויאמר משה [לפרעה]: גם אתה תתן בידינו זבחים [שלמים] ועולות [כדי שנחוג במדבר, כמו שאמרתי].

ועל כרחך שלשון חגיגה שאודותיו דיבר משה מתפרש לקרבן, ואם כן, גם "וחגותם" האמור ביום טוב פירושו חגיגה בקרבן, ונמצא שדין קרבן חגיגה מפורש בתורה ואינו תלוי בשערה?!

ומפרשינן: אף במצרים אינו בהכרח לקרבן.

כי דילמא הכי קאמר רחמנא: אכלו ושתו, וחוגו חגא קמאי [לפני]!

ולשון "זבחים" שאמר משה לפרעה שיתן בידם, אינו שלמים, אלא בשר בהמות שחוטות כדי לאוכלן.

ואף ביום טוב אין לשון "וחגותם" בהכרח לקרבן, ואין תלוי דין הקרבן אלא בשערה. ^[7] ואכתי תמהינן על שאנו אומרים שאין הקרבן מפורש [כי יתכן שאמרה תורה "וחגותם" לחגיגה ולשמחה]:

לא סלקא דעתך לומר שאין הקרבן מפורש בתורה.

דהא כתיב: ולא ילין חלב חגי עד בוקר [החלב של ה"חג" שלי, שהוא האימורין המוקטרים על המזבח, לא ילין עד הבוקר הבא אחריו, אלא יקטיר את החלב ביום החג, ואם "לנו" האימורים, שעבר עליהם הלילה בלא הקטרה על המזבח, נפסלו].

ואי סלקא דעתך שאין קרבן החגיגה מפורש בתורה, ומה שאמרה תורה "וחגותם" - חוגו חגא הוא [ב"ח], ואף "חלב חגי" משמעותו שלא ילין חלב הבהמה שנשחטה לשמחה ולחגיגה, ולא לקרבן.

אי אפשר לומר כן.

שהרי: וכי תרבא [חלב] לחגא אית ליה!?

וכי יש חלב הנפסל ב"לינה" בבהמה המובאת לשמחה וחגיגה?!

והרי אין שום משמעות ל"חלב" אלא לקרבן, להקטירו על גבי המזבח.

ובהכרח שעל חלב הקרבן הכתוב מדבר, ללמדך שלא ילין עד הבוקר אלא יקטירו על המזבח לפנינ עלות השחר.

והרי לך קרבן מפורש, ואינו תלוי בשערה.

ומפרשינן: אכן אין הדבר מפורש בתורה, ואין מפסוק זה ראיה, כי:

ודלמא הכי קאמר רחמנא: חלב הבא בזמן "חג" - לא ילין! והיינו, קרבנות של נדר ונדבה שאתה מביא בחג, לא ילינו עד הבוקר אלא יוקטרו קודם לכן. ואין הכתוב מדבר על קרבן חגיגה, ולכן היא אינה מפורשת בתורה.

ותמהה הגמרא על שאנו אומרים כי יש לפרש פסוק זה על שאר קרבנות שהובאו בחג [ולכן אין החגיגה מפורשת אלא תלויה בשערה]:

אלא מעתה, שמשמעות "לא ילין חלב חגי" היא איסור לינה בחלב קרבנות הנדרים והנדבות המובאים בחג, האם גם נאמר לפי זה כי רק חלב הבא בזמן חג ["חלב חגי"], הוא דלא ילין, הא חלב דכל השנה כולה ילין?!

והרי זה לא יתכן.

כי "היא העולה על מוקדה על המזבח [אברים של עולה יהיו על המזבח להקטרה] כל הלילה עד הבקר" כתיב, ולא לאחריו! הרי שבכל הקרבנות אסורה לינת האימורים [ובכללם ה"חלב"], ואין אתה יכול לפרש את איסור הלינה שבפסוק "לא ילין חלב חגי" רק בקרבנות הבאות ברגל לבדם?!

ואם כן, בהכרח, שמדבר הפסוק בחלב קרבן החגיגה, ונמצא קרבן חגיגה מפורש בתורה, ואינו תלוי בשערה. ^[8]

ומפרשינן: דילמא אין כוונת הכתוב לקרבן חגיגה, אלא לקרבנות הבאות בחג. ודקשיא לך הרי כל הקרבנות שבכל זמן אסור להלינם, ולא רק ברגל, ממאמר הכתוב "כל הלילה עד הבוקר", אין זו קושיא, כי:

אי מההיא קרא הוה אמינא [לשון "הוה אמינא" לאו דוקא, אלא כך הוא באמת, שפת אמת] ההוא קרא למצות עשה הוא בא, שיקריבו את אימורי כל הקרבנות עד לפני סוף הלילה, ולא ילינו אותם כל הלילה.

ולפיכך כתב רחמנא האי קרא, "לא ילין חלב חגי עד בוקר", כדי לחדש בקרבנות נדר ונדבה הבאים ברגל [בלבד!] איסור לאו, שלא ישהו אותם עד הבוקר.

ולא התחדש איסור הלאו הזה אלא בקרבנות הבאים בחג, ואילו קרבנות הבאים בשאר ימות השנה איסור לינת אימוריהם אינו אלא ב"עשה".

ועדיין יכולים אנו לומר שאין החגיגה מפורשת בתורה, ואינה אלא תלויה בשערה.

ודוחה הגמרא: כיצד אפשר לפרש את הכתוב "לא ילין חלב חגי" על כל קרבנות הרגל, ללאו על לינה ברגל, מלבד העשה שבכל הקרבנות?!

והרי כבר כתב רחמנא קרא אחרינא ללאו של איסור לינה בשאר הקרבנות, במשך כל ימות השנה: שנאמר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב, ביום הראשון לבקר"

ומוכח שהפסוק "לא ילין חלב חגי" אינו בא ללמד חידוש איסור לינה של הקרבנות הבאים בחג, אלא בקרבן חגיגה הכתוב מדבר, ונמצאת קרבן חגיגה מפורש בתורה!

ושוב טוענת הגמרא: ודלמא אכן בא הכתוב לחדש איסור לינה בשאר הקרבנות הבאים בחג, ואינו בא לגלות על קרבן חגיגה, אלא בא הכתוב לעבור עליו, באיסור לינה נוסף, בשאר הקרבנות הבאים בחג.

כדי שיהיה המשהה הקטרת אימורים בחג עובר על הלינה בשני לאוין ועשה.

ומאחר שנתבאר שאין קרבן חגיגה מפורש בתורה, צריכים אנו לבאר היכן היא רמוזה בתורה.

ומפרשינן: אלא, אתיא קרבן חגיגה ביום טוב בגזירה שוה "מדבר מדבר".

כתיב הכא במצרים: ויחגו לי "במדבר".

וכתיב התם: הזבחים ומנחה הגשתם לי "במדבר".

מה להלן זבחים, אף כאן זבחים נמצא פירוש הכתוב "ויחגו לי במדבר" לקרבן. ולכן, אף "וחגותם" האמור ביום טוב לקרבן הוא.

ומאי "כהררין התלויין בשערה", כלומר: למה אנו קוראים ללימוד זה "שערה", אף שגזירה שוה היא כדבר המפורש בתורה?

משום שדברי תורה ["ויחגו לי במדבר"] מדברי קבלה ["הזבחים ומנחה"] לא ילפינן, ולכן, אין חשובה גזירה שוה זו כמקור גמור, אלא רק כשערה, לתלות עליה את המקור לכך ש"ויחוגו" האמור במצרים הוא בקרבן, ובעקבותיה ללמוד את החגיגה ביום טוב.

שנינו במשנה: חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויים בשערה:

ותמהינן: הרי דין המעילות מיכתב כתיבן בהדיא בתורה, ואינן תלויין בשערה?!

אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לכדתנן [כלומר: הדין המבואר במשנה זו, וכיוצא בה, הוא זה שתלוי בשערה]:

השליח שעשה שליחותו ששלחו בעל הבית. כגון: שהיה לבעל הבית מעות הקדש, ונתחלפו לו במעות חולין שלו, ואמר לשליח: צא וקח לי בהן חלוק או טלית, והלך השליח וקנה כאשר נצטוה, הרי בעל הבית מעל, ולא השליח, כיון ששלוחו של אדם כמותו.

אך אם לא עשה השליח שליחותו, אלא הלך וקנה בהם דבר אחר, שלא ציוהו בעל הבית, הרי השליח מעל ולא בעל הבית. כיון שלענין זה אינו שליח, והרי השליח כשאר מוציא מעות הקדש, והוא המועל, ולא מי ששלחו.

והדין האמור ברישא הוא התלוי בשערה. כי יש לתמוה ולומר: וכי גם במקום שכן עשה השליח שליחותו - אמאי מעל בעל הבית?!

וכי יתכן לומר שזה השליח חוטא, שמוציא את מעות ההקדש לחולין, וזה בעל הבית ששלחו מתחייב על ידו!?

והרי קיימא לן: אין שליח לדבר עבירה, ואין השולח מתחייב על ידי שלוחו?!

והיינו - חידוש זה שמתחייב המשלח - כהררין התלויים בשערה.

אמר דחה רבא: ומאי קושיא היא זו?!

דילמא שאני מעילה, שאנו מחייבים את המשלח אף שבעלמא אין שליח לדבר עבירה, משום דילפא מעילה בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה.

נאמר במעילה: נפש כי תמעול מעל "וחטאה" בשגגה מקדשי ה', ונאמר בתרומה: ולא תשאו עליו "חטא" בהרימכם את חלבו ממנו.

מה התם בתרומה, שלוחו של אדם כמותו שנאמר: כן תרימו "גם" אתם תרומת ה' - "גם" לרבות שלוחכם.

אף כאן במעילה, שלוחו של אדם כמותו ואף שלדבר עבירה הוא.

וכיון שמגזירה שוה הוא נלמד, אין זה תלוי בשערה, אלא כדבר המפורש בתורה!?

אלא, אמר רבא: לא נצרכא אלא לכדתניא [הדין התלוי בשערה הוא זה שלמדנו בברייתא]:

בעל הבית שנתן בשוגג ביד שלוחו מעות של הקדש כדי ליקח לו חלוק או טלית, ונזכר בעל הבית שמעות הקדש הן קודם שהגיע השליח אצל החנוני, ולא נזכר שליח שמעות הקדש הם, והוציאם - הרי השליח מעל ולא המשלח.

והטעם: הואיל וודאי ביטל המשלח את שליחותו משנזכר, שהרי אין רצונו שיוציא השליח מעות של הקדש, בטלה שליחותו. ולפיכך פטור המשלח וחייב השליח, שהרי הוציא מעות הקדש לחולין ולא בתורת שליחות [רש"י]. ^[9]

והרי יש לנו לתמוה ולומר: שליח עניא - מאי קא עביד!? [וכי מה עשה השליח המסכן שאתה מחייבו]?!

והרי קרוב לאונס הוא, כיון שלא ידע שמעות של הקדש הם, ולמה חייב [תוספות]?!

היינו כהררין התלויין בשערה.

אמר רב אשי: מאי קושיא היא זו? ! דלמא לכן מעל השליח, מידי דהוה אשאר מוציא מעות הקדש לחולין!?

כלומר: אין זה אונס אלא שוגג, וכל חיוב על מעילה, בשוגג הוא?!

אלא אמר רב אשי: לא נצרכא אלא לכדתנן:

נטל לעצמו אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל בנטילה.

ואם נתנה הנוטל לחבירו:

הוא, הנוטל, מעל בנתינתו, שהרי הוציאן מיד הקדש לחולין [רש"י].

וחבירו לא מעל לכשישתמש בהם, הואיל ועל ידי מעילת הנותן כבר יצאו לחולין. ^[10]

ותלוי הוא בשערה, כי יש לתמוה, ולומר: מכדי מישקל שקלה [הרי לקחה הנוטל], ואם כן מה לי הוא [מה לי השאירם בידו], ומה לי נתנה לחבירו, בין כך ובין כך יש לנוטל למעול [על פי רש"י במסכת מעילה]?!

כלומר: הואיל והוצאה מרשות הקדש חשובה מעילה, מה הפרש יש בין הוצאה מרשות הקדש לרשותו, לבין הוצאה לרשותו של אחר?!

היינו כהררין התלויים בשערה.

ודחינן: ומאי קושיא היא זו? ! דילמא כדפירשה שמואל.

הערות

^[7] דברי הגמרא מתייחסים רק לענין שלמים האמורים בפסוק אך לא לענין "עולות" המוזכרות בו, כי זה ודאי שאין לשון "ויחוגו" מתפרש על העולות, כי העולה, שהיא עולה כולה לגבוה, לא שייך בה לשון "חגיגה", אלא רק בשלמים, שאף הבעלים אוכלים מהם.

^[8] ביארו התוספות: לפי מה שאנו מפרשים את הפסוק על קרבן החגיגה ניחא זה שהוצרכה תורה לחדש בו איסור לינה, כיון שמהפסוק "כל הלילה עד הבוקר" לא למדנו אלא לעולה ולא לשלמים. אבל אם נפרש את הפסוק על כל הקרבנות הבאים בחג, הרי בכללם גם עולה, ויהיה משמע שרק בעולות הבאות בחג אסורה הלינה ולא בשאר עולות, וזה לא יתכן, כמבואר במפורש בפרשת קרבן עולה.

^[9] ברש"י במסכת קדושין נ א ד"ה שליח מעל, כתב: ובעל הבית פטור, כיון שנזכר לאו שגגה היא גביה [ואין מעילה אלא בשוגג]. ושליח חייב שהוציא מעות הקדש לחולין. ואילו לא נזכר, הוה רמיא מעילה עליה, דאיתרבי שליח למעול שולחו על ידו. אבל השתא דאיפטר בעל הבית, רמיא מעילה אשליח, ככל התורה כולה, דאין שליח לדבר עבירה, אלא העושה הוא המתחייב. הרי שנתן רש"י טעם אחר הן לפטור המשלח והן לחיוב השליח. וראה בזה ב"חידושי רבינו שמואל" קידושין יג ד, ובהערות שם.

^[10] לשון רש"י: וחבירו לא מעל בכל שיעשה הוא בה, דהא דידיה היא, ועליה דהיאך לשלומי להקדש. כדכתיב: ואשר חטא מן הקדש ישלם. וביארו אחרונים הטעם שהוצרך רש"י להזכיר לענין פטור המקבל - משום שמעילה מוציאה לחולין את ההקדש - את חיובו של הנותן בתשלום. כי רש"י סבירא ליה בטעם הדין שיצא ההקדש לחולין על ידי מעילה, שהוא משום שנתחייב המועל לתת את תמורתו להקדש, ולפיכך נעשו שלו ונתחללה קדושתם.

מלאכת מחשבת בלבד אסרה תורה ומלאכה שאין אדם חושב לעשותה אינה בכלל זה, ואולם מלאכת מחשבת לא כתיבא [איננה כתובה] בתורה בין דיני שבת אלא במעשה המשכן, ואף על פי שיש קשר בין הדברים מכל מקום איננו מפורש.

א שנינו במשנה כי חגיגות גם הן כהררים התלויים בשערה. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לכדאמר ליה [לכמו מה שאמר לו] רב פפא לאביי: ממאי דהאי [מניין שזה] הכתוב "וחגתם אתו חג לה'" (ויקרא כג, מא) יש לפרשו במשמעות זביחה, ופירוש "חג" הוא קרבן החג? דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא [שמא חוגו חג אמרה התורה] בלי קרבן!

וענה לו אביי: אלא מעתה, מה דכתיב [שנאמר] "שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (שמות ה, א), הכי נמי דחוגו חגא [כך גם כן שחוגו חג] הוא משמעות הכתוב? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכן הוא גם כן] שאכן הכוונה לחוג חג ולא לזביחה; והכתיב [והרי נאמר]: "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו" (שמות י, כה), הרי שהכוונה ודאי לזביחה!

ועדיין מקשים: דלמא הכי קאמר רחמנא [שמא כך אמרה התורה]: אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי [וחוגו חג לפני]? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כן, דכתיב [משום שנאמר]: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), ואי סלקא דעתך דחוגא [ואם עולה על דעתך לומר שחג] ממש הוא, וכי תרבא לחגא אית ליה [חלב לחג יש]?!

ומקשים: ודלמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה התורה] חלב של נדרים הבא בזמן חג לא ילין ו"חג" אינו שם הקרבן אלא זמן המאורע?

ומשיבים: אלא מעתה, נדייק: חלב הבא בזמן חג — הוא שלא ילין, הא [הרי] חלב של כל השנה כולה ילין?! הלא בעולה "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" (ויקרא ו, ב) כתיב [נאמר] ולא יותר מכן!

ואומרים: דלמא אי [שמא אם] מהפסוק ההוא, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הפסוק ההוא למצות עשה הוא שבא, ולכן כתב רחמנא האי ללאו [כתבה התורה את זה "לא ילין" למצות "לא תעשה"]!

ומשיבים: לענין לאו שיש בדבר בחג כבר כתב קרא אחרינא [כתוב, פסוק, אחר] "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד). ושואלים: ודלמא [ושמא] בא הכתוב "לא ילין" כדי ללמד לעבור עליו בשני לאוין ועשה!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר בדרך אחרת: אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה "מדבר" "מדבר"; כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויחגו לי במדבר" (שמות ב, א), וכתיב התם: [ונאמר שם]: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" (עמוס ה, כה), מה להלן הכוונה היא לזבחים של קרבנות — אף כאן החג במדבר הוא הקרבת זבחים.

ושואלים: כיון שהבאנו גזירה שווה, הרי לימוד שלם הוא, ומאי [ומה] ענין של כהררין התלויין בשערה יש כאן? ומשיבים: אין זו ראייה גמורה, כי דברי תורה מדברי קבלה (דברי נבואה) לא ילפינן [אין אנחנו למדים] כרגיל, ואין זו ראייה שלימה.

ב שנינו במשנה שמעילות הן כהררים התלוים בשערה! ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן] בתורה (ויקרא ה, יד-טז)? אמר רמי בר חמא: לא נצרכא [נצרכה] אימרה זו של "הררים התלויים בשערה" אלא לכדתנן [לכמו ששנינו במשנה]: השליח שעשה שליחותו, כגון ששלחו בעל הבית לקנות חפץ במעות של הקדש ועשה השליח כהוראת המשלח — בעל הבית מעל וחייב קרבן בשל מעשה השליח, ואם לא עשה השליח שליחותו אלא שינה בה — השליח מעל והוא חייב להביא קרבן כפרה.

ויש לשאול: וכי [וכאשר] עשה שליחותו אמאי [מדוע] מעל בעל הבית? וכי זה חוטא וזה מתחייב? ואם כן, היינו [זה הוא] הדבר בהלכות מעילה שאומרים שהן כהררין התלויין בשערה.

אמר רבא: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבכך]? דלמא שאני [שמא שונה] מעילה דילפא [שהיא נלמדת] בגזירה שווה של המילים "חטא" "חטא" מתרומה, מה התם [מה שם] בתרומה שלוחו של אדם כמותו והשליח יכול להפריש תרומה עבור בעל התבואה אף כאן במעילה שלוחו של אדם כמותו, וכשעשה שליחותו הריהו מחייב אותו?

אלא אמר רבא: לא נצרכא [נצרכה] המשנה אלא לכדתניא: [לכמו ששנויה בברייתא]: אם לאחר ששלח בעל הבית את השליח להשתמש בדבר של קודש נזכר בעל הבית שהיה זה חפץ מוקדש ולא נזכר שליח, הרי גם כאשר עשה שליחותו — שליח מעל ולא משלחו, שאין מעילה אלא בשוגג, ובעל הבית שוב אינו שוגג, אלא השליח בלבד שוגג הוא. ובמקרה זה שליח עניא מאי קא עביד [השליח העני, המסכן, מה עשה], שהרי הוא התכוון רק לעשות שליחותו של בעל הבית, ומפני שבעל הבית נזכר מתחייב השליח בדבר? היינו [זה הוא] שאמרו שהלכות מעילה הן כהררין התלויין בשערה.

אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושי שבכך]. דלמא מידי דהוה [שמא כמו שהוא] בהלכה הכללית של מעילה, שאם מוציא מעות הקדש לחולין הרי מתחייב בקרבן על המעשה גם אם לא ידע כלל שהוא הקדש,

אלא אמר רב אשי: לא נצרכא [נצרכה] משנתנו אלא לכדתנן [לכפי ששנינו בענין זה במשנה]: נטל אדם אבן או קורה של הקדש — הרי זה לא מעל בעצם הנטילה, אבל אם נתנה לחבירו, הרי הוא הנותן מעל, וחבירו לא מעל. ויש לשאול: מכדי מישקל שקלה [הלא לקח אותה], ואם כן מה לי אם מחזיק בה הוא ומה לי אם מחזיק בה חבירו? היינו [זה הוא] שאמרנו שהלכות אלה הן כהררין התלויין בשערה.

ומקשים: ומאי קושיא [ומה הקושי שבכך]? דלמא [שמא] יש לפרש את הדבר כדברי שמואל, שאמר שמואל: הכא [כאן] במשנה זו בענין נטילת האבן אין מדובר בסתם אדם הנוטל לעצמו אבן של הקדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: The Torah prohibited only planned, creative labor on Shabbat. An act of labor that is not intended, or whose result is unintended, or whose consequence is destructive, is not included in this category. Therefore, one who performs labor in this manner is exempt. And limitation of the prohibition against creative labor is not written anywhere in the Torah with regard to the laws of Shabbat. Admittedly, this principle is written in connection with the Tabernacle, and there is an established exegetical link between the building of the Tabernacle and Shabbat. Nevertheless, as this fundamental principle concerning the halakhot of Shabbat does not appear explicitly, it is compared to mountains suspended by a hair.

§ The mishna taught that the halakhot of Festival peace-offerings are like mountains suspended by a hair. The Gemara asks: But they are written in the Torah. The Gemara answers: No, it is necessary to say this in accordance with that which Rav Pappa said to Abaye: From where is it derived that this verse: “And you shall celebrate it as a Festival [veḥagotem] to the Lord” (Leviticus 23:41), is referring to an animal offering? Perhaps the Merciful One is simply saying: Celebrate a Festival.

Abaye responded: However, if that is so, consider that it is written: “Let My people go, that they may hold a feast [veyaḥogu] to Me in the wilderness” (Exodus 5:1). So too, the meaning of this verse is that they will merely celebrate a Festival, and not bring an offering. And if you would say that is indeed so, that this means that they should celebrate a Festival, but isn’t it written: “And Moses said: You must also give into our hand sacrifices and burnt-offerings, that we may sacrifice to the Lord our God” (Exodus 10:25)? This shows that the command is referring to offerings.

The Gemara raises a difficulty. But perhaps this is what the Merciful One said: Slaughter animals so that you can eat, drink, and celebrate a Festival before Me, but no offerings are necessary. The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “The fat of My Festival feast [ḥagi] shall not remain all night until the morning” (Exodus 23:18). And if it enters your mind to say that it is referring to a regular Festival feast and not an offering, does a Festival feast have forbidden fats?

The Gemara asks: But perhaps this is what the Merciful One states in the Torah: The fats of gift offerings that are brought during a Festival may not remain all night. If so, the phrase “My Festival feast” is not referring to a type of offering at all, but to a particular time.

The Gemara answers: However, if that is so, this verse indicates that it is only those fats that are brought during a Festival that may not remain overnight. It may be inferred from here that fats which are brought throughout the year may remain all night. But it is written about burnt-offerings: “On its firewood upon the altar all night into the morning” (Leviticus 6:2). This shows that burnt-offerings must burn upon the altar all night.

The Gemara further asks: Perhaps if this halakha was derived from that verse, I would say that verse serves as the source of a positive mitzva. Therefore, the Merciful One writes this verse: “Shall not remain all night,” as a prohibition as well.

The Gemara responds. With regard to the prohibition against leaving over an offering on a Festival, another verse was written: “Neither shall any of the flesh, which you sacrifice the first day at evening, remain all night until the morning” (Deuteronomy 16:4). The Gemara asks: But perhaps the verse: “Shall not remain all night” comes to teach that one who does so violates two prohibitions and a positive mitzva.

Rather, the Gemara rejects this explanation in favor of the claim that the source for a Festival peace-offering comes from a verbal analogy between the term “wilderness” stated here and the term: “wilderness” stated elsewhere. It is written here: “They shall make an offering to Me in the wilderness” (Exodus 5:1), and it is written there: “Did you bring to Me sacrifices and offerings forty years in the wilderness, house of Israel?” (Amos 5:25). Just as there it is referring to actual animal offerings, so too here, it is referring to animal offerings, not merely the celebration of a Festival.

The Gemara asks: And in light of this verbal analogy, in what way is this halakha like mountains suspended by a hair? The Gemara answers: The textual evidence is not that strong, as generally one does not derive Torah matters from texts of the tradition, i.e., Prophets and Writings. Since the prophets were not permitted to introduce new halakhot, as the Torah is the only authoritative source in that regard, this verbal analogy does not carry the same weight as a halakha derived from the Torah itself.

§ The mishna taught that the details of the halakhot of misuse of consecrated property are like mountains suspended by a hair. The Gemara asks: But they are written in the Torah (Leviticus 5:14–16). Rami bar Ḥama said: This statement is necessary only for that which we learned in a mishna (Me’ila 20a): With regard to an agent who performs his agency, e.g., when a homeowner sends someone to buy an object with consecrated money and the agent does as he was instructed, the homeowner has misused consecrated property and must bring an offering for the actions of the agent performed on his behalf. However, if the agent did not perform his agency, but in some way acted on his own account, the agent has misused consecrated property, and he is the one obligated to bring the offering.

The Gemara explains: And when he performed his agency, why is the owner considered to have misused consecrated property? And is it possible that this one sins and that one is rendered liable? Since this halakha is counterintuitive, it is not apparent from the verses. This is what the mishna was referring to when it said that these halakhot are like mountains suspended by a hair.

Rava said: And what is the logical difficulty with this halakha? Perhaps the transgression of misuse of consecrated property is different, as it is derived through a verbal analogy from the parallel term “sin” (Leviticus 5:6) and “sin” (Numbers 18:9), from the case of teruma: Just as there, with regard to teruma, the legal status of a person’s agent is like that of himself, and therefore the agent may separate teruma on behalf of the owner of the produce, so too here, with regard to misuse of consecrated property, the legal status of a person’s agent is like that of himself, which means that when the agent properly performs his agency the owner is liable.

Rather, Rava said: The mishna’s statement with regard to mountains is necessary only for that which is taught in a baraita: If, after he sent an agent to use a consecrated object, the homeowner remembered that it was a consecrated item and the agent did not remember, the agent has misused consecrated property despite the fact that he was merely performing his agency. This is because one is liable for the misuse of consecrated property only if he acted unwittingly. In this instance, what did the poor agent do? He simply performed his agency on behalf of the owner, and yet because the owner remembered about the consecrated object, the agent is liable. This is what the mishna is referring to when it says that these halakhot are like mountains suspended by a hair.

Rav Ashi said: And what is the logical difficulty with this halakha? Perhaps this is just as it is with regard to one who spends consecrated money for non-sacred purposes. Although this individual did not know that the money was consecrated, he is nevertheless obligated to bring an offering. Here too, once the owner canceled the agency upon realizing the money was consecrated, the agent unwittingly misused consecrated property, and therefore he is liable.

Rather, Rav Ashi said: The mishna is necessary only for that which we learned in a mishna (Me’ila 19b): If one picked up a consecrated stone or beam, he has not misused consecrated property merely by this action. However, if he gave it to another, he has misused consecrated property and the other person has not misused consecrated property. The Gemara analyzes this case: Since he picked it up, what difference is there to me if he keeps it, and what difference is there to me if he gives it to another? What is the basis for the distinction between the two cases? Rather, this is the case the mishna is referring to when it says that these halakhot are like mountains suspended by a hair.

The Gemara raises a difficulty. What is the logical difficulty with this halakha? Perhaps it should be explained in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Here, this mishna is not referring to an ordinary person who picked up a consecrated stone for himself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר ר' אבא החופר גומא ואין כוונתו לגומא אלא ליטול העפר לכסות לו צואה. וכיוצא בה פטור עליה שנמצא מקלקל לגבי הגומא. דתנן כל המקלקלין פטורין. והן כמו הרים תלויין כחוט השערה. שאין כח בשערה להחזיק ההר אלא נראה כתלוי ועומד באויר. כן הלכות הללו דאי מדאורייתא כל מלאכה אסורה ובבאה ההלכה פירשא מלאכת מחשבת כלומר אינו חייב במלאכה עד שיתכוין לעשות אותה מלאכה:
ירושלמי כתיב ועליהן ככל הדברים מקרא ומשנה ותלמוד הכל נאמרו לו למשה מסיני. אין מורין לא מן ההלכות ולא מן התוספתות ולא מן האגדות אלא מן התלמוד. ר' חנניא בשם שמואל אמר אין למידין מן ההוראה ולא מן המעשה בההוא דאיכא מאן דפליג אבל בהאי דלא פליג עביד:
חגיגות מנא לן דהקרבת זבח היא. דלמא הקפה דרך סיבוב הוא כדכתיב יחוגו וינועו כשכור. ודחינן טובא ודברים פשוטין הן. ואסיקנא אלא בג"ש גמיר לה אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר.

וכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. אי הכי אמאי תנינן כהררים תלויין בשערה הן. ופרקינן דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. מעילות נמי אוקימנא בהא נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח.

השליח מעל. שליח מי הוות ליה ידיעא דאינון מעות של הקדש דלמעול.

בשלמא מוציא מעות הקדש לחולין אמרינן הות ליה למידק וכיון דלא דק מעל. אבל שליח מי איכא למימר הכי.

בעל הבית שמסר מעות של הקדש לשליח לקנות לו טלית ועשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אע"פ שאין שליח לדבר עבירה ואם העביר על דעתו וקנה לו חלוק השליח מעל נטל אבן או קורה של הקדש על מנת לעכבה לעצמו לא מעל עדין בנטילתו שהרי היא עדין בעין ולא הוציאה ולא שנה בה דבר ולא קבעה בבנין נתנה לחברו הרי הוציאה מרשות לרשות ומעל זה הנותן אבל לא הלוקח שהרי היא חולין בידו יש מי שפוסק שלא נאמר בנטלה על מנת לעכבה שלא מעל אלא בגזבר של הקדש שאע"פ שנטלה הכל עדין ברשות הקדש שהרי היא ברשות מפתח של הקדש ואע"פ שלבו עליה אין כאן מעילה הא אדם אחר יש בו מעילה וכן יראה מן הסוגיא ואף אנו הכרענוה כן ברביעי של נדרים בנה גזבר זה בקורה זו והניחה בגגו הרי הוצרך לשפותה וקנאה באותו שנוי ומעל אע"פ שלא דר שם נשתמש בה בלא שפוי כגון שסתם בה ארובה אין כאן שנוי ולא יצאה לחולין עד שישתמש בה והוא שידור תחתיה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמרא ה"א ההוא לעשה כתב רחמנא האי ללאו כו' ר"ל דכל השנה אינו אלא עשה ובזמן החג נמי ללאו הא דקאמר לעבור עליו בב' לאוין היינו נמי בזמן החג דהא חג כתיב:

תוס' בד"ה ולא ילין כו' ואע"ג דמוקמינן כו' בחגיגה שנאכלת כו' ועוד דבשר כתיב כו' עכ"ל ר"ל דלא מוקמינן התם בפסול לינת קרבן חוץ למזבח שהוא ליום ולילה אחד כדקאמר הכא אלא מוקמינן ליה התם בלינת בשר הנאכל מן החגיגה ולב' ימים ולילה א' ואהא תירצו דתרתי ש"מ דהך דרשה דהתם ודאי משמע דבשר כתיב דמשמע הנאכל והך דהכא נמי נפקא מדכתיב ביום הראשון לבוקר דהיינו לינת לילה אחד לקרבן חוץ למזבח וליכא לאקשויי למאי דקאמרינן ודלמא לעבור עליו בב' לאוין וליכא חגיגה כלל היאך מוקמינן ליה לקרא התם בחגיגה מדכתיב בשר די"ל דודאי למאי דבעינן למימר דליכא חגיגה כלל הוה מוקמינן דרשה דפסחים בבשר הנאכל אנדרים ונדבות של שלמים הבאים בחג ולמסקנא דהכא דאיכא חגיגה ניחא לן טפי לאוקמי בחגיגה גופה כדאמר התם וק"ל:

בד"ה ויחוגו לי במדבר לא ילין חלב חגי אתא ללמד על ג"ש כו' עכ"ל אין זה מדוקדק לכאורה דלגבי קרבן מדבר ויחוגו גופיה אתא ללמד על ג"ש דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות וכ"כ התוס' גופייהו לעיל דאלשון ויחוגו קסמיך דאי ממדבר הוה אמינא עולה כו' ואפשר משום דלענין קרבן רגל קיימינן הכא נקטו קרא דחלב חגי דמיירי בקרבן חגיגה ברגל ומה"ט נקט ליה רש"י:

בד"ה משקל שקלה כו' וי"ל דהכא מיירי שמתכוון להוציא מרשות הקדש [עכ"ל פי' והוה] כאילו היה לו טובת הנאה מזה ודו"ק:

גמרא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. הגרי"פ שכח לציין לב"ק (ב' ב):

גמ' שם וכי זה חוטא וזה מתחייב. מהט"א נראה שזה פשוט דלפי האמת גבי תרומה אשלד"ע כגון בעושהו שליח להקדים תרומה לבכורים או לתרום מהרע על היפה ולדידי צ"ע דכיון דילפינן חטא חטא למעילה מתרומה דיש שליח והתם א"א אלא ע"י עבירה נחזור ונלמוד תרומה ממעילה דגם בה יש שליח לדבר עבירה. דכה"ג מצינו (בב"ק ס"ד עח) דטובח ומוכר ע"י שליח חייב וילפינן שם מוטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ואכתי מכירה ע"י שליח מנלן ע"כ משום דחוזרין ולמדין אותה מטביחה והרי זה בא ללמד ונמצא למד וה"נ דכוותה ואף דהוא שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא (בקדושין ר"ד מג) בגזירה שוה מיהא מלמדין עי' (פסחים סד ב בתוס' ובמש"כ שם) וכה"ג עוד (בקדושין לג) אקיש קימה להדור כו' ואקיש נמי הדור לקימה כו'. וכה"ג עוד בתוס' (שם נז) ד"ה וזה וד"ה תנאי. וכן בערכין (ס"ד יא) מה עולה ק"ק אף שלמים ק"ק ומה שלמים כו' וכן כתבתי בס"ד (במכות פ"א מ"ח) ולפ"ז צ"ע דברי התוס' (בחולין קלה ב) בד"ה ואב"א וגם על ר' אלעאי קשיא דליפטור שותפות בתרומה דנהדר ונילפה מראשית הגז וע"כ נצטרך להא דרבא דשם מתרומותיכם ויהיו תמוהין דברי התוס' שם בדבור שאח"ז. ואולי תלי זה בפלוגתא דעלמא אי ילפינן עליון מתחתון:

רש"י ד"ה מלאכת מחשבת. נראה דצ"ל שהמלאכה חשבה כו':

תד"ה ולא ילין. עי' רש"א. ונראה שלא עיין יפה במחכ"ת בסוגיא דשם דמוקי לקרא דולא ילין מן הבשר וכו' בחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח רק אם נדר דרשינן שם על חגיגת ט"ו ע"ש. אמנם קשה לי קצת דלפי מה שכתבו התוס' דמפקי' מיניה תרתי (ולא ילין חלב חגי אתא ללמד דמיירי בחגיגה כו' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ויחוגו) א"כ למה ליה לרב כהנא למילף בפסחים שם לאימורין דנפסלין בלינה מקרא דלא ילין חלב חגי:

תד"ה ויחוגו. ולא ילין חלב כו' דמיירי בחגיגה כו'. ר"ל בשלמי חגיגה דלא קרב רק החלב לאפוקי עולות. דמויחוגו לא מוכח דמיירי בשלמים דוקא ומש"כ התוס' (לעיל ח ב) שמא אלשון דויחוגו קא סמיך כו' סמכו ג"כ למילף ויחוגו מן לא ילין חלב חגי וזה דלא כרש"א:

תד"ה מעילות. מתוך פי' רש"י משמע שהוא (ר"ל מקרא מועט כו') פי' התלוין כו' (ר"ל פי' וביאור על כהררים התלוין כו'):

תד"ה נתנה. ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני כו'. כוונתם להא דאיתא (במעילה כא) במשנה שלח ביד פקח ונזכר כו' חנוני מעל כו' ולא השליח אף דנתנה לחנוני. ואהא תירצו דהתם מיירי במזיד ור"ל כמו דמסיק בגמרא שם דמיירי בנזכר גם השליח:

מלאכת מחשבת. שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה וזה לא נתכוון לה לבנין זה לפיכך פטור וזהו רמז מועט דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת: מיכתב כתיבן. כדאמרינן לעיל מוחגותם אותו: חוגו חגא. להרבות שמחה: דלמא הכי קאמר רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי. והאי זבחים דקרא לאו שלמים נינהו אלא וזבחת בשר לאכול: חלב הבא בזמן החג. אם באת להקריב קרבנות נדריך ברגל לא ילינו חוץ למזבח בעלות השחר: הא כל השנה ילינו. בתמיה: עד הבקר כתיב. היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר מכאן אנו למדין שמעלה כל הלילה אברים ופדרים של קרבנות שנשחטו היום אבל לא מעלות השחר ולמעלה דנפסלו בלינה: ומאי כהררין התלויין. גזרה שוה ראייה גדולה היא: דברי תורה מקבלה לא ילפינן. הלכך רמז בעלמא: השליח שעשה שליחותו. בעל הבית שהיו בידו מעות הקדש ונתחלפו במעותיו ונתנן בשוגג לשליח ואמר לו קח לי מהם חלוק או טלית אם עשה שליחותו בעל הבית מעל וזהו כהררין שיש לתמוה ולומר וכי שליח זה חטא שהוציא מעות הקדש ובעל הבית מתחייב קרן וחומש ולהביא אשם מעילות והרי ידוע לנו בכל הש''ס שאין שליח לדבר עבירה שיהא שולח מתחייב על ידי שלוחו: מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה. לכמה דברים נאמר בתורת כהנים נאמר במעילה וחטאה בשגגה מקדשי ה' (ויקרא ה) ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא (במדבר יח) מה התם שלוחו כמותו דכתיב כן תרימו גם אתם (שם) ואמר מר גם אתם לרבות שלוחכם: נזכר בעל הבית כו'. ברייתא היא בפ' בתרא דמעילה והכי גרסינן לכדתניא נזכר בעל הבית שהן של הקדש עד שלא יגיע שליח אצל חנוני ולא נזכר שליח והוציאן השליח חייב: שליח עניא מאי עבד. נהי דבעל הבית פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא ומיהא שליח מאי עביד: מידי דהוה. אשאר כל מוציאין מעות הקדש לחולין בשוגג שימעלו אף זה בשוגג הוציאן דכיון שביטל המשלח שליחותו הוה ליה איהו מוציא: הוא מעל. דכיון שנתנם לו הוציאן מיד הקדש לחולין: וחברו לא מעל. בכל שיעשה הוא בה דהא דידיה היא ועליה דהאיך לשלומי להקדש כדכתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם (ויקרא ה):

מלאכת מחשבת אסרה תורה. פרש''י שאינה צריכה לגופה במין מלאכה זאת שברצונו לא היה בנין זה בעולם ולא יתכן דאם כן בכל מלאכות נמי כגון סותר ע''מ לבנות במקומו למה מיחייב דהא לא ניחא ליה שהיה הבנין בעולם וכן בקורע ע''מ לתפור ג''כ לא ניחא ליה בקרע זה מעולם וקורע הבא באבלו או מחמת טרדא וקורע בחמתו למרמי אימתיה לכן נראה להר''י לפרש שאינו צריך לעיקר שורש האיסור כגון הכא שאינו צריך לגומא שהיא המלאכה וכן מוציא מת במטה והרבה דחשיב פ' המצניע (שבת דף צג:) ולא דמו למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכה מכבה משום צורך הפחמין וצידת תחשים וחלזון וכן כולם כיוצא בהן: חוגו חגא. י''מ לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז): בזמן חג הוא דלא ילין (והתניא) וכו'. כי מוקמינן קרא בחגיגה לא שייך לאקשויי בחגיגה הוא דלא ילין הא כל שאר קרבנות ילין הא כתיב כל הלילה עד הבקר ומוקמינן לה לכל העולין על המזבח דהא איכא למימר דלא הוה מוקמינן קרא רק לעולה שהביא כולה כליל כמו עולה אבל שאר קרבנות כגון שלמים וחגיגות שאינם כליל לא: ולא ילין מן הבשר. ואף על גב דמוקמינן: לקרא בפרק אלו דברים (פסחים דף עא. ושם) בחגיגה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ועוד דבשר כתיב דמשמע אכילת אדם מ''מ מפקינן מיניה תרתי מדכתיב ביום הראשון לבקר ולא כתיב ביום השלישי: לעבור עליו בשני לאוין: ואע''ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (דף ד.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו: ויחוגו לי במדבר. ולא ילין חלב חגי אתא ללמד על ג''ש דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות: מעילות מכתב כתיבי וכו' מקרא מועט והלכות מרובות. מתוך פרש''י משמע שהוא פירוש התלויין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש וקשה למורי מאי פריך בגמרא מעילות מכתב כתיבי ודאי כתיבי אבל יש בהן הלכות הרבה והיינו מקרא מועט והלכות מרובות ומיהו לפי מה שפירש רש''י תלויות ברמז משמע דסבירא ליה דבהדיא לא כתיבי אך גבי שבת פירש מיכתב כתיבי פי' טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתני' והכי לא אפשר לי לפרש גבי מעילות וגם משמע דבהדיא קאמר דכתיבי ונראה להר''ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשיה היא מקרא מועט וקאי לאהלות ויש בהן מקרא מועט אבל ההלכות מרובות ובכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל א''כ משמע דמילתא באפי נפשיה הוא אך בתוספתא (פ''א) תנא מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשערה ואין להם על מה שיסמכו מכאן היה אומר רבי יהושע צבחר בצבחר ר''ל מקרא מועט ותולה ברמז מועט דמשמע כדפירש רש''י ופירש כדפרש''י על הא דקאמר מקרא מועט שברמז נתנו: נתנה לחברו מעל. ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני דלא מעל דהתם מיירי במזיד ואין מתחלל וחנוני דלא מעל עד שיוציא התם משום דלא עבד מעשה: משקל שקלה מה לי הוא מה לי חברו. יש תימה דודאי שינה הרבה כיון שנתנה לחברו יש לו למעול משום טובת הנאה של שאלה כדאמרינן פרק השואל (ב''מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה של חברו וחברו מותר לבקע בו לכתחלה אבל כי לא נתנה אכתי לא נהנה ממנה כלום וי''ל דהכא מיירי שמתכוין להוציא מרשות הקדש ובמנחות (דף קא.) פירשתי:

דף י - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד