חגיגה י ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

שבא עליה באונס של האשה, שהרי אשת ישראל אינה נאסרת על בעלה כשנאנסה, ולפיכך יש לו תקנה אם לא הוליד ממנה ממזר.

כאן - שאמרו: אפילו לא הוליד ממנה אין לו תקנה - כשבא עליה ברצון האשה, שהרי נאסרה על בעלה.

ואיבעית אימא, הא והא באונס, ולא קשיא:

כאן באשת כהן, הנאסרת על בעלה אפילו באונס.

כאן באשת ישראל, שאינה נאסרת על בעלה כשנאנסה.

כתיב: וליוצא ולבא אין שלום.

אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה [משניות], ובא לדבר מקרא שאין לפסוק הימנו, שוב אין לו שלום בדבר הוראה.

ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד [שהוא דברי החכמים, שהם מדקדקים לבאר את המשניות הסותרות זו את זו, ולמצוא טעם לפטור ולחובה לאיסור והיתר] למשנה [גירסת המשניות כפי שהיא לפנינו].

שאם יצא מן התלמוד ונתן עיסקו לגירסת המשניות, שוב אין לו שלום בדבר הוראה, שאין הוראה נכונה בדבר משנה. שהרי כמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין ותירצום החכמים, כגון "חסורי מחסרא והכי קתני", "הא מני רבי פלוני היא", ואין הלכה כמותו.

ורבי יוחנן אמר: אפילו הפורש מש"ס [תלמוד] ירושלמי לש"ס בבלי אין לו שלום בדבר הלכה. כיון שהוא עמוק, ואינו יכול להוציא ממנו הלכה ברורה. וכדאמרינן בסנהדרין [כד א] "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זו הש"ס של בבל. ^[1]

מתניתין:

הנודר נדר ומצא "פתח" להתחרט על נדרו, הרי זה הולך אצל חכם, ומפרט את נדרו ואת פתחו, או שאומר לחכם שהוא מתחרט על הנדר, והחכם מתיר לו את נדרו.

היתר נדרים שאמרו חכמים - פורחין הן באויר!

כלומר: מעט רמז יש במקרא על זה, ואין להם מקרא בתורה על מה שיסמכו, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה. ^[2] ואילו חלק מהלכות שבת, וכן הלכות חגיגות ברגלים, וחלק מדיני המעילות מן ההקדש - הרי הם כ"הררים התלויין בשערה" [כמי שתולה הר על שערות הראש] -

כיון שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הלכות אלו תלויות ברמז מקרא מועט [רש"י].

ואילו הדינין [משפטי הממונות], והעבודות בבית המקדש, הטהרות והטמאות, ודיני עריות - יש להן על מה שיסמכו!

כלומר: סמך מרובה יש להן [אבל אינם מפורשים].

והן הן גופי תורה, מפרש בגמרא.

גמרא:

תניא, נחלקו תנאים על המשנה האומרת שהיתר הנדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, והם סוברים כי יש להם על מי שיסמכו, אלא שנחלקו היכן ההחתר כתוב בתורה:

רבי אליעזר אומר: יש להם להיתר הנדרים על מה שיסמכו.

שנאמר בפרשת ערכין: "כי יפליא נדר בערכך", ונאמר בפרשת הנזיר: "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", הרי נאמר בתורה שתי פעמים לשון הפלאה: אחת הפלאה [פירושה] הוא לאיסור כשמפרש את נדרו.

ואחת הפלאה [פירושה] הוא להיתר, כשמפרש לפני החכם ואומר: כן נדרתי, ורק לדעת כן נדרתי. אבל לדעת אחרת - לא נדרתי! כדי שיתיר לו החכם את נדרו.

רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו.

שנאמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון [דור המדבר] אל מנוחתי [לעולם הבא, תוספות].

ולמה אמר הכתוב: אשר נשבעתי "באפי"? והרי לא היה לו לומר אלא "אשר נשבעתי", כדי ללמדך: באפי [בכעסי] נשבעתי, ואחר כך חזרתי בי משבועתי!

כלומר: יכול אני להישאל עליה לפי שמחמת אפי הוא שנשבעתי, ולא בדעת מיושבת, [רש"י, וראה שפת אמת]. ^[3]

רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו.

שנאמר בתרומת המשכן שהביאו בני ישראל: כל נדיב "לבו" יביאה את תרומת ה'. הרי למדת: אם עודנו לבו נודבו, אז יביא, אבל אם אין לבו עליו, לפי שמתחרט מנדרו ונדבתו, לא יביא, לפי שהחכם יתיר לו.

חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו.

שנאמר: נשבעתי "ואקיימה" לשמור משפטי צדקך.

לא היה לו לומר אלא: נשבעתי לשמור משפטי צדקך, ולמה אמר "ואקיימה", כדי ללמדך: אם ארצה אקיים, ואם לא, אלך אצל חכם, ויתיר לי שבועתי.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם אמרי להו [לו הייתי שם הייתי אומר לתנאים האלו]: דידי עדיפא מדידכו [סמך שלי עדיף משלכם]:

שנאמר: לא יחל דברו! הוא עצמו אינו מחל [לשון חילול] דברו, אבל אחרים [חכם] מחלין לו, [על פי הגירסא ביעב"ץ ובברכות לב א].

אמר רבא: לכולהו [כל ההסמכתאות שהביאו התנאים] אית להו פירכא [יש להשיב עליהם], לבר מדשמואל, דלית ליה פירכא [חוץ מן הסמך שהביא שמואל שאין להשיב עליו כלום]! כי:

דאי מדרבי אליעזר, שהסמיך היתר הנדרים מ"כי יפליא כי יפליא", יש להשיב: דלמא כפל ההפלאה בא ללמד כדרבי יהודה שאמר משום רבי טרפון.

דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: שנים שהיו יושבין ועבר אחד לפניהם, ואמר האחד: הריני נזיר שזה העובר נזיר [כלומר: אם אינו נזיר אז הריני נזיר], והשני אמר: הריני נזיר שזה העובר אינו נזיר, ולבסוף נמצא כדברי אחד מהם, מכל מקום אין אפילו אחד מהם נזיר.

לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, אין נדר לנזירות מחייב את הנודר, אם נזר בתלייה ובספק, אלא נזירות מופלאת ומפורשת [ודאית].

ואי מדרבי יהושע שהסמיך היתר הנדרים מ"אשר נשבעתי באפי", יש להשיב: דלמא הכי קאמר: באפי נשבעתי, ולא הדרנא בי

ואי מדרבי יצחק שהסמיך היתר הנדרים מ"כל נדיב לבו", יש להשיב: דלמא לכן אמר הכתוב: "לבו", כדי לאפוקי מדשמואל.

דאמר שמואל: גמר לנדור בלבו - צריך שיוציא בשפתיו.

והא קא משמע לן: דאף על גב דלא הוציא בשפתיו נדרו נדר [ראה תוספת ביאור בהערות]. ^[4] ואי מדחנניא בן אחי רבי יהושע, שהסמיך היתר הנדרים מ"נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך", יש להשיב: דלמא בא הכתוב כדי ללמד כדרב גידל אמר רב.

דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין "לקיים" את המצוה, כלומר: מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה, כדי שימהר ויזדרז לקיימה [רש"י]?

שנאמר: נשבעתי "ואקימה" לשמור משפטי צדקך. ^[5]

אלא דשמואל, שהסמיך היתר הנדרים מ"לא יחל" - לית ליה פירכא.

אמר רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק על דברי שמואל ביחס לדברי שאר התנאים: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפא, ממלי צנא דקרי. יפה גרעין אחד של פלפל חריף מסל מלא קשואים.

שנינו במשנה: הלכות שבת הרי הן כהררין התלויין בשערה:

ותמהינן: הרי הלכות שבת מיכתב כתיבן בתורה במפורש, ואינם "תלויים בשערה", בלבד?!

ומשנינן: לא צריכא אלא לכדרבי אבא, לחידוש דינו של רבי אבא, וכיוצא בזה [רש"י] שאינו מפורש בתורה, אלא הוא כ"תלוי בשערה".

דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת בביתו או בחצירו [שאם היה צריך לגומא עצמה הוא עובר על מלאכת בונה], ואין צריך את הגומא, אלא חופר אותה רק לעפרה, שהוא זקוק לעפר ולכן הוא חופר - הרי הוא פטור עליה, וכדמפרש טעמא ואזיל, ודין זה אין לו אלא רמז במקרא, וכדמפרש ואזיל.

ומבארת הגמרא: כמאן אמר רבי אבא את דינו שהוא פטור?

שמא דוקא כרבי שמעון, דאמר [גבי מוציא את המת במטה בשבת כדי לקוברו]: מלאכה שאינה צריכה לגופה [שברצונו לא היתה באה אליו, ולא היה צריך לה, רש"י] הרי זה פטור עליה אם עשאה בשבת.

ואף אדם זה, החופר בשבת לצורך העפר ואינו צריך את מלאכת הבנין שבחפירת הגומא, הרי הוא פטור עליה לפי רבי שמעון.

ולא כרבי יהודה, שנחלק עליו, וסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה?

אין זה נכון.

אלא, זה שאמר רבי אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה - אפילו תימא לרבי יהודה, שנחלק בהוצאת המת, ומחייב עליה אפילו שאינה צריכה לגופה, מודה הוא בחופר גומא שהוא פטור, כי:

התם גבי הוצאת המת מתקן הוא, אבל הכא בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, הרי מקלקל הוא את חצירו, ואף לרבי יהודה פטור. ^[6]

ומאי כהררין התלויין בשערה [על איזה רמז דין זה נסמך ואינו אלא שערה]?

הערות

^[1] הריטב"א ביומא כתב בשם הרמב"ן [הביאו הכותב בעין יעקב] בביאור מה שאמרו: "במחשכים הושיבני כמתי עולם, זה תלמוד בבלי", שהוא מפני שלא היו נהירים להם טעמי המשניות כמו לחכמי ארץ ישראל מפני גזירות השמד שהיו עליהם, וכל זה בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא, אבל אחר כך נתגברה התורה בבבל וכל שכן בימי רב אשי.

^[2] רש"י לא ביאר מה הוא "מעט הרמז" שיש במקרא, ומפרשי המשנה פירשו: "לא יחל דברו" - אבל אחרים מוחלין לו ! וצריך ביאור, דבגמרא משמע כי מקרא זה הוא סמך גמור. גם צריך ביאור כיון שיש לו רמז במקרא, מה בין זה להררים התלויים בשערה? !

^[3] בגמרא סנהדרין קי ב, נחלקו תנאים אם דור המדבר יש להם חלק לעולם הבא, ורבי עקיבא הביא פסוק זה ללמוד הימנו שאין להם חלק לעולם הבא, ורבי ישמעאל חולק וסבירא ליה שיש להם חלק לעולם הבא, "אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחוזרני בי".

^[4] נחלקו רש"י ותוספות בדעת שמואל: שיטת רש"י: שמואל אינו מחלק בין נדרי חולין לנדרי הקדש. וסתם רש"י ולא פירש, אם מה שאמרו: לאפוקי מדשמואל, היינו מכל דבריו, ואפילו בחולין אינו צריך להוציא בשפתיו, או שמא לא אמרו לאפוקי מדשמואל אלא ממה שהשוה נדרי הקדש לחולין, והפסוק "כל נדיב לבו" המדבר בקדשים, ללמד הוא בא שבקדשים לא בעינן דיבור. שיטת תוספות [כפי שפירשה הב"ח]: אף שמואל לא אמר אלא בחולין ומודה בקדשים, ומה שאמרו: לאפוקי מדשמואל, היינו שאף בחולין אין צריך להוציא בשפתיו.

^[5] כעין זה פירש גם הר"ן בנדרים ח א: מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה, ואפילו כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך [כדי לזרז את עצמם, כמבואר בגמרא שם], שנאמר: נשבעתי ואקיימה, כלומר: שהרי דוד היה עושה כן. ומבואר בר"ן שם, שהשבועה חלה לאיסור ולא לקרבן, הואיל וכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה. אבל דעת התוספות שם, שאין השבועה חלה אפילו לענין איסור, ומה שאמרו: מנין שנשבעין לקיים את המצוה כדי לזרז עצמו, היינו שאין בזה איסור מוציא שם שמים לבטלה כיון שהשבועה לא חלה, וכן ביאר המאירי כאן, וראה לשון התוספות כאן. ורבינו חננאל פירש כאן: דילמא כדרב גידל אמר רב, ולהודיע כי הנשבע "לקיים" מצוה שבועה חלה עליו, שנאמר נשבעתי "ואקיימה" לשמור משפטי צדקך, מכלל שיש שבועה אחרת שאינו חייב לקיימה, כגון הנשבע לבטל את המצוה.

^[6] כתבו התוספות: אליבא דרבי יהודה, שמשנתנו מדברת בדין מקלקל, הוא הדין שהיה אפשר לפרש זאת על כל המקלקלין, ולאו דוקא חופר גומא. אלא רבותא קא משמע לן, שאפילו כשצריך הוא לעפר, חשוב מקלקל, כיון שאין צריך את הגומא עצמה, שהיא היא המלאכה. ובדברי התוס' האלה יש גם מענה על השאלה מה חידש רבי אבא, והרי משנה מפורשת היא: כל המקלקלים פטורים ! ומלשון רש"י במסכת שבת [שגם בא הובא חידושו של רבי אבא], משמע שעיקר חידושו של רבי אבא, שהוא פטור גם במקום שהגדרת המלאכה בתור "קילקול" אינה הגדרה מוחלטת אלא תלויה במחשבתו של העושה עתה, שהרי אותה הגומא יכולה לשמש אותו, ויש אנשים החופרים את הגומא לצורך שימושי הבית, ואם היה גם הוא צריר לה, היה חייב משום מלאכת בונה בשבת, כי היה הדבר נחשב למתקן ולא למקלקל, ורק חוסר רצונו האישי מגדיר את פעולתו כ"מקלקל".

באונס שאמנם עבר האיש עבירה חמורה, אבל האשה אינה נאסרת לבעלה, כאן כשעשתה גם היא ברצון, ואז היא נאסרת על בעלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] באונס, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שאמרנו שעצם העבירה אין לה תקנה, זה באשת כהן, שגם כשנבעלה באונס היא אסורה לבעלה, ונמצא שגרם נזק שאין לו תיקון, כאן באשת ישראל שהאנוסה אינה אסורה לבעלה.

אגב המדובר בתלמיד חכם היוצא מדברי תורה מוסיפים מדרש על הכתוב: "וליוצא ולבא אין שלום מן הצר" (זכריה ח, י), אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה (משנה) אפילו לדבר מקרא — שוב אין לו שלום, שרבים מדברי המקרא סתומים ואין להורות מהם הלכה ללא פירוש המשנה לדברים הללו.

ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה אין לו שלום, מפני שהתלמוד מבואר בטעמיו, ובמשנה רק פסקי הלכה שלא תמיד טעמם ברור. ור' יוחנן אמר: אפילו היוצא מתלמוד לתלמוד כגון מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שיש לו קשיים בשיטת הלימוד החדשה ואיננו מוצא את מקומו.

א משנה אגב דיני חגיגה הנזכרים כאן מביאים רשימה של נושאים שונים בהלכה. היתר נדרים, ההלכה שאפשר להתיר נדרים על ידי זה ששואלים את החכם והוא מתיר את הנדר — פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כלומר, אין הדבר מפורש במקרא ויש לכך רק רמז קלוש, ואינו אלא מן הדינים שנמסרו לחכמים בתורה שבעל פה.

הלכות שבת, הלכות חגיגות והמעילות — הרי הם כהררים (הרים) גדולים התלוין בשערה דקה, משום שהן מקרא מועט לפי הערך והלכות מרובות. אולם הדינין (דיני ממונות) והעבודות (דיני הקרבנות) הטהרות והטמאות והעריות — יש להן על מה שיסמכו, משום שיש להן בסיס נרחב הכתוב בתורה והן הן גופי תורה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: היתרי נדרים יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כי יפליא נדר" (ויקרא כז, ב), "כי יפלא לנדור נדר" (במדבר ו, ב) שתי פעמים, וכפל לשון מיוחדת זו של "הפלאה", שמובנה פירוש, באה ללמד: אחת הפלאה לאיסור שמפרש ומגלה דעתו לקבל הנדר, ואחת הפלאה להיתר שמפרש לחכם ומוצא טעם מדוע לא יחול הנדר, הרי רמז להיתר נדרים.

ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "אשר נשבעתי באפי" (תהלים צה, יא), כלומר, באפי (בכעסי) נשבעתי, וחזרתי בי. והוא הבסיס העיקרי להיתר נדרים, כאשר הנודר אומר לחכם שהוא מתחרט על מה שנדר בעת כעסו.

ר' יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כל נדיב לבו יביאה" (שמות לה, ה), שאדם מחוייב לקיים נדרו כל עוד הוא עומד ברצונו, אבל אם לבו איננו עוד עמו, שהוא מתחרט — יש לו היתר. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" (תהלים קיט, קו), ומכאן משמע שיש שבועה שאפשר שלא לקיים אותה, והיא שבועה שהותרה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, אמרי להו [אילו הייתי שם, במושב חכמים אלה הייתי אומר להם]: דידי עדיפא מדידכו [הראייה שלי עדיפה משלכם], ומהי — שנאמר: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), ונדייק מכאן: הוא עצמו אינו מוחל ומוותר על דברו, אבל אחרים, החכמים, מוחלין לו, וזהו ענין היתר נדרים. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם יש להם שבירה, קושיה, סתירה], לבר [חוץ] מדברי שמואל דלית ליה פירכא [שאין לו, לדבריו, שבירה].

ומפרטים: דאי [שאם] ממה שאמר ר' אליעזר — דלמא [שמא] צריך להבין את כפל לשון "הפלאה" שבכתוב כדברי ר' יהודה שאמר משום (בשם) ר' טרפון. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר משום ר' טרפון: אם אנשים התערבו על דבר שלא היה ברור להם, והתנו שאם לא יתקיימו דבריהם יהיו נזירים — לעולם אין אחד מהם נזיר, משום שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. שנזירות חלה רק כאשר ברור לנודר שהוא מחייב את עצמו, ולא כשעצם ההתחייבות מוטלת בספק, ו"כי יפליא" (במשמעות: יפריש, יבדיל) בא להדגיש נקודה זו.

וכן אי [אם] מדברי ר' יהושע — יש לומר דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר הכתוב]: באפי נשבעתי — ולא הדרנא בי [ואינני חוזר בי] למרות שהיה זה בשעת כעס. אי [ואם] מדברי ר' יצחק שלמד מלשון "נדיב לבו" — דלמא [שמא] בא הפסוק לאפוקי [להוציא] מדברי שמואל האחרים, שאמר שמואל: מי שגמר בלבו לאסור על עצמו דבר בנדר, אין די בכך וצריך בכל זאת שיוציא הנדר בשפתיו בדיבור, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו הכתוב]: דאף על גב [שאף על פי] שלא הוציא בשפתיו, כיון שנדב בליבו — נתחייב לקיים הנדר.

אי [אם] מדברי חנניה בן אחי ר' יהושע — דלמא [שמא] יש לפרשם כרב גידל אמר רב. שאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה ואין אומרים שהיא שבועת שוא, שהרי הוא מחוייב בה בין כה וכה — שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך",

אלא רק לשמואל לית ליה פירכא [אין לו, לראייתו, שבירה]. אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות], שיש בו טעם יותר מבכולן.

ג נאמר במשנה שהלכות שבת הן כהררים התלוים בשערה. ותוהים: הלא עיקרי הלכות שבת מיכתב כתיבן [כתובות הן], שאיסור מלאכה ברור ומפורש בתורה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה אלא לכ דברי ר' אבא, שאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה ולא לגומה עצמה — פטור עליה ואינו מתחייב משום מלאכת החפירה, כיון שלא התכוון לעשיית מלאכה זו. ולחידוש זה וכיוצא בו רמזו כאן, שאף שנעשתה מלאכה גמורה בשבת — אין חייבים עליה.

לעצם הענין שואלים: הלכה זו שאמר ר' אבא כמאן [כשיטת מי] — כשיטת ר' שמעון, שאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה — פטור עליה, שמלאכה שעושה אדם כאשר איננו מעוניין בתוצאתה של אותה מלאכה האסורה, וכוונתו לדבר אחר הנובע ממנה — פטור עליה, לפי שלא היתה זו מלאכה הנעשית מתוך מחשבה וכוונה מליאה.

ודוחים: אין הכרח לומר כך, אלא אפילו תימא [תאמר] שסבור ר' אבא כר' יהודה שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל התם [שם] בהלכה הכללית של ר' יהודה מדובר כאשר אדם עושה מלאכה שבה הוא מתקן, אולם הכא [כאן] בחפירת הגומא מקלקל הוא שהרי חפירת הגומה עצמה איננה מלאכת תיקון אלא קילקול האדמה בלבד, ובמלאכה בלתי שלימה כזו גם ר' יהודה מודה שפטור.

ולענייננו שואלים: מאי [מהו] הרמז בדברי התורה להלכה זו, שכן מתוך שנוקטת המשנה בלשון "כהררין התלויין בשערה", משמע שאינם מפורשים במקרא אלא ברמז בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with a rape, in which case it is not prohibited for the woman to return to her husband. There, it is referring to a woman who had relations willfully, and therefore she is forbidden to her husband. And if you wish, say that this and that are both dealing with a rape, and it is still not difficult. Here, where the transgression cannot be rectified, it is referring to one who raped the wife of a priest, as it is forbidden for a priest to have relations with his wife once she has intercourse with any other man, even unwillingly. There, it is referring to one who raped the wife of an Israelite, in which case there is no prohibition against her returning to her husband.

Since the Gemara mentioned a Torah scholar who abandons the study of Torah, it cites a relevant verse: “Neither was there any peace to him that went out or came in due to the adversary” (Zechariah 8:10). Rav said: Once a person leaves the study of halakha, i.e., Mishna and Gemara, even for the study of the Torah itself, he will no longer have peace. The verses of the Torah are often obscure and it is difficult to learn halakha directly from them without the aid of the interpretations of the Talmud.

And Shmuel said: This is referring to one who leaves the study of Talmud to learn Mishna. Whereas the reasoning of the Talmud is relatively clear, the Mishna cites legal rulings without explaining their reasoning. And Rabbi Yoḥanan said: The verse applies even to one who leaves the study of one Talmud for the other Talmud, i.e., who leaves off his study of the Jerusalem Talmud to begin the Babylonian Talmud, as he will encounter difficulties with the new style of learning.

MISHNA: Incidental to the Festival peace-offering, the mishna describes the nature of various areas of Torah study. The halakhot of the dissolution of vows, when one requests from a Sage to dissolve them, fly in the air and have nothing to support them, as these halakhot are not mentioned explicitly in the Torah. There is only a slight allusion to the dissolution of vows in the Torah, which is taught by the Sages as part of the oral tradition.

The halakhot of Shabbat, Festival peace-offerings, and misuse of consecrated property are like mountains suspended by a hair, as they have little written about them in the Torah, and yet the details of their halakhot are numerous. The details of monetary law, sacrificial rites, ritual purity and impurity, and the halakhot of those with whom relations are forbidden all have something to support them, i.e., there is ample basis in the Torah for these halakhot, and these are the essential parts of Torah.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: The halakhot of the dissolution of vows have something to support them, as it is stated: “When a man shall clearly utter a vow” (Leviticus 27:2), and: “When either man or woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2), i.e., the words “clearly utter” appear twice. One clear utterance is for prohibition, i.e., when one states his intention to accept the vow, and one clear utterance is for dissolution, when he provides the Sage with a reason why the vow should no longer apply. This is an allusion in the Torah to the annulment of vows.

Rabbi Yehoshua likewise says: These halakhot have something to support them, as it is stated: “Wherefore I swore in My wrath” (Psalms 95:11), meaning: In my wrath I swore, and I retracted. This is the basis for the dissolution of vows, in which the one who uttered the vow tells the Sage that he regrets it, as he did so in a moment of anger.

Rabbi Yitzḥak says: These halakhot have something to support them, as it is stated: “Whoever is of a willing heart, let him bring it” (Exodus 35:5). This verse indicates that as long as one retains the same desire to fulfill the vow, he must continue to fulfill it, but if he regrets taking the vow he may arrange for it to be dissolved. Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, also says: They have something to support them, as it is stated: “I have sworn, and have fulfilled it, to observe your righteous ordinances” (Psalms 119:106). This verse indicates that certain oaths need not be fulfilled, i.e., those that have been dissolved.

Rav Yehuda said that Shmuel said: If I had been there, sitting with those Sages, I would have said to them: My source is better than yours, as it is stated: “He shall not nullify his word” (Numbers 30:3), from which it may be inferred: He himself cannot nullify his word; however, others, i.e., a Sage, may nullify it for him by dissolving his vow. Rava said: For all of the suggested sources for the dissolution of vows there is a possible refutation, except for that of Shmuel, for which there is no refutation.

Rava elaborates. As, if it is derived from the statement of Rabbi Eliezer, perhaps the phrase: “Clearly utter” should be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said an alternative interpretation in the name of Rabbi Tarfon. As it is taught in a baraita with regard to two people who are arguing whether or not someone who passed before them is a nazirite, each of them declaring that if he is correct he himself will become a nazirite, Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon: Actually, neither of them is a nazirite, as naziriteship is effected only by means of a clear utterance and neither party is certain they will be a nazirite at the time of their utterance. He derives this halakha from this phrase: “Clearly utter.”

Similarly, if it is derived from the statement of Rabbi Yehoshua, perhaps this is what the verse is saying: In my wrath I swore and I do not take it back, despite the fact that it was stated in a moment of anger. If it is derived from the statement of Rabbi Yitzḥak, perhaps the phrase “a willing heart” comes to exclude the statement of Shmuel, as Shmuel said: If one decided in his heart but did not verbalize a vow, it is insufficient, as he must verbally express it. And therefore this phrase teaches us that even though he did not verbally express the vow he is still obligated to fulfill it.

Finally, if it is derived from the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, perhaps the phrase “and fulfilled it” should be explained in accordance with the opinion of Rav Giddel, who said that Rav said a different interpretation of this verse. As Rav Giddel said that Rav said: From where is it derived that although one is already obligated to fulfill all mitzvot one may take an oath to fulfill a mitzva, and this is not considered an oath taken in vain? As it is stated: “I have sworn, and have fulfilled it, to observe Your righteous ordinances” (Psalms 119:106).

Rav concludes. However, for Shmuel’s source there is no refutation. Rava said, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said: This explains the folk saying that people say: One spicy pepper is better than a basketful of squash, as the single pepper has more flavor than all the squash combined.

§ The mishna stated that the halakhot of Shabbat are like mountains suspended by a hair. The Gemara asks: But the halakhot of Shabbat are written, i.e., the prohibition against performing labor is explicit in the Torah. The Gemara answers: No, it is necessary to say this in accordance with the opinion of Rabbi Abba. As Rabbi Abba said: One who digs a hole on Shabbat only because he needs its dirt and not for the hole itself is exempt from liability for that act, as this is not the labor of digging prohibited on Shabbat by Torah law.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabbi Abba issue this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: One who performs on Shabbat a labor that is not necessary for its own sake, i.e., he performs the labor for a purpose other than the direct result of the action, is exempt from liability for it.

The Gemara offers an alternative possibility. This ruling can be explained even if you say that Rabbi Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that one is liable for a labor that is not necessary for its own sake. There, in other cases, Rabbi Yehuda deems one liable because his purpose is creative. Here, where one is digging the hole for the dirt, the purpose is destructive, as the action damages the ground. Therefore, Rabbi Yehuda concedes that in this case he is exempt.

The Gemara returns to the mishna. What then does the mishna mean by the phrase: Like mountains suspended by a hair?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ועוד אם אנס אשת איש ישראל לא אסרה על בעלה ואם הוליד בן אין לו תקנה אבל אשת כהן אפילו אנסה אסרה על בעלה. רשבי"א אין נקרא מעוות אלא מי שהיה מתוקן ונתעוות ואיזה זה ת"ח שפירש מן התורה. אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר אלא בקרו טלה שעיקרו כשר וטהור. כך ת"ח שפירש.

וליוצא ולבא אין שלום מן הצר. אמר רב כיון שאדם יוצא מדבר הלכה אין לו שלום.

ושמואל אמר זה היוצא מן התלמוד למשנה. ור' יוחנן אמר אפילו יוצא מתלמוד בבלי לתלמוד א"י אין שלום שאין דרכיהן אחת:
ירושלמי ר' הונא ור' ירמיה בשם שמואל מצאנו שויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ועל עזיבת התורה לא ויתר.

שנא' על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. נמנו וגמרו התלמוד קודם למעשה חדא דאת אמר בשיש מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם. כי הא דאמר לון ר' אלעזר לר' חייא ולר' יוסי ולר' אמי אן הויתון יומא דין אמרין ליה אזלינן לגמול חסד. אמר לון ולא הוה אחרינין למגמל הדא חסד. אמרו ליה מגור הוה. כלומר אכסנאי הוה:
[מתני'] התרת נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו.

תניא ר' אליעזר אומר יש להן. כלומר יש לו ראיה מן התורה שיש לו רשות להתיר נדרים ואינם כעופות הפורחות באויר כאשר שנינו במשנתנו. מנא לן שנא' כי יפליא ב' פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר ר' יהושע אומר מהכא אשר נשבעתי באפי וחזרתי ש"מ שיש היתר לשבועות כו' ודחינן להני כולהו דלמא ההפלאה היתירה לרבויי הא אתאי דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ט אין אחד מהן נזיר. לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה כדכתיב (שמות ח׳:י״ח) והפליתי ביום ההוא. כלומר דבר הידוע בודאי ובבירור כך תהיה ההפלאה שמתחייב בה הוא ור' יהושע נמי דלמא לחזוקה לשבועה קאמר אשר נשבעתי באפי מרוב הכעס שהכעיסוני יחרה אפי בהן ואינו להקל כדרך חרטה. והא דר' יצחק נמי אפקוה מכל נדיב לב דאלמא הדבר תלוי בלב וכל דבר שאינו בכוון לב כמי שאינו הוא. דלמא האי קרא לכדשמואל הוא דאתא דאמר גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שאע"פ שכל המצות תלויות בהסכמת לב כדכתיב למען תפוש את ישראל בלבם. שבועה ואיסור אינו תלויה אלא במבטא שפתים. והא דחנניה בן אחי ר' יהושע דדייק מנשבעתי ואקיימה. מכלל שיש דרך שלא לקיים דלמא כדרב גידל אמר רב ולהודיע כי הנשבע לקיים מצוה שבועה חלה עליו שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. מכלל שיש שבועה אחרת שאינו חייב לקיימה כגון הנשבע לבטל את המצוה. אבל הא דאמר שמואל לא יחל דברו. ודייק מכדי כתיב ככל היוצא מפיו יעשה הוה ליה למכתב ולא יעבור דברו.

לא יחל דברו למה לי אלא ללמד שכגון זה יש לו חילול והוא לא יחל לעצמו. אבל אחרים מחילין לו. האי מלתא דשמואל לית בה פרכא. ורבינא דהוא בתרא הודה להא דשמואל:
ירושלמי רבי מניתיה לרב להתיר נדרים ולראות כתמים ולדון יחידי מן דדמך ר' בעא מר"ג בריה למנוייה נמי בראיית מומי בכורות. א"ל איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ואע"ג דממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים כהדא ריב"ל מני לתלמידוי. והוה מצטער על חד דהוה ולא הוה יכול ממנותיה וימניניה לדברים יחידים. כלומר לשאר דברים דגמיר להו הדא אמרה הראוי לכל הדברים ממנין אותו לדברים יחידים ושאינו בקי בכל הדברים אין ממנין אותו אפילו לדברים יחידים. ר' יהודה נשיאה כתב איגרתה דייקר בחוצה לארץ לר' חייא בר אבא וכתב להו הרי שלחנו אליכם אדם גדול. ומה היא גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי מהו להתעטף בפילונס ולהתיר נדרים ופשטוה מותר במקום שאין טלית:

הלכות שבת. ומקשינן הלכות שבת והלא כתוב בתורה שאסור במלאכה. ופרקינן צריכא להלכות להא דאשכחן דאתעבידנא מלאכה דהוא פטור עליה. כדר' אבא.

המשנה הששית התר נדרי' פורחי' באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררין תלויי' בסערה מקרא מועט והלכות מרובות הדינין ועבודות הטהרות והטמאות והעריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה אמר הר"מ פי' אמרו הן הן אינו ספור לזרז אבל הוא מחוסר הדיבוק ושעורו הן הן גופי תורה ר"ל המדות הבאות בהן:

אמר המאירי היתר נדרים וכו' משנה זו באה על ידי גלגול החגיגות והוא שרצה לבאר שהחגיגות לא הוזכר ענינם בתורה בפירוש ועל ידי גלגול חגיגה הביא כל אלו הנזכרות במשנה ואמ' היתר נדרים בפתח של חרטה על ידי חכם או על ידי ג' הדיוטות פורחין באויר ר"ל שאין לנו סמך בהן מן המקרא ואין להם על מה לסמוך בכך אלא שבגמ' הוציאוה ממה שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו הלכות שבת פי' בגמ' מה שאנו רואין בשבת שפטרו בה בקצת דברים אע"פ שהן מלאכה כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דבר גדול ותלוי בשערה ר"ל שהרמז בהתרו מועט שהטעם הוא מדין מלאכת מחשבת והרי לא הוזכרה בתורה מלאכת מחשבת אלא במשכן אלא שאנו למדים לה אף בשבת מטעם סמיכות של פרשיות וחגיגות שעקר עשייתן אינה מפורשת בתורה אע"פ שנאמר וחגותם אותו שמא לא בשביל קרבן נאמר אלא שירבו בשמחה ובגמרא הוציאוה מגזרה שוה של מדבר מדבר נאמר כאן ויחגו לי במדבר ונאמר בדברי קבלה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים וכו' והרי הן דבר גדול ותלוי בשערה שהרי אמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכן מעילות כשאדם מועל בהקדש ונהנה ממנו שנאמר בתורה שמביא קרבן מעילה יש בו הרבה דברים שאין מפורשים בתורה ומפרש בגמ' כגון שבעל הבית מסר לשליח מעות של הקדש להוציאן וקודם שיוציאם נזכר בעל הבית שהם של הקדש ולא נזכר השליח שהשליח מועל ואין בזו אלא רמז מועט של סברא והוא שמאחר שנזכר נתבטל רצונו ולא מרצונו הוציאם השליח ונמצאו דברים אלו הררים התלויים בשערה ודברים שאין להם ראיות ברורות מן המקרא והוא שאמ' מקרא מעט והלכות מרובות הדינין ר"ל דברים הרבה שבדינין שלא הוזכרו בהדיא כגון נתכון להרוג את זה והרג את זה שפטור יש להן על מי שיסמוכו שהרי מגזרה שוה דנתינה נתינה יוצא לנו כן כמו שנאמר בגמרא וגזרות שוות גופי תורה הן וכן עבודות ר"ל להיות כלן על ידי כהן ולפסלם בזר אע"פ שבהולכת הדם למזבח לא נכתב בפירוש שנצריך בה כהן כבר יצא לנו כן בגמרא מהיקש והיקשות גופי תורה הם וכן טהרות בקצת דברים שבהם שאין כתובות בתורה בהדיא בענין שיעור מ' סאה למקוה מכל מקום סמך גדול יש בו מאחר שאמר את כל בשרו יש לנו לומר בהם מים שכל גופו עולה בהם וכן טמאות בקצת דברים שלא נכתבו בתורה בפירוש כגון שיעור עדשה לטומאת שרץ יש להם על מי שיסמוכו דכתיב אשר (יגע) [יפול] מהם דמשמע אפי' במקצתם וכתי' בהם דמשמע דוקא בכלם הא כיצד מקצתם שהוא ככלם והוא כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה וכן בעריות בקצת דברים שלא נכתבו בהם בפירוש כגון בתו מאנוסתו דאלו בתו מאשתו נכללת היא בכלל ערות אשה ובתה שענינה בנשואתו ובבת נשואתו דאלו בת אנוסתו מישרא שריא אבל בתו מאנוסתו לא נכתבה ואע"פ שמקל וחומר אנו רשאין להביא מבת הבת דכתיב ערות בת בנך או בת בתך ונדרשה ביבמות בין בבת הבת מנשואה בין בבת הבת מאנוסה הרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ומ"מ יש לנו בה על מה לסמוך שהרי מגזרה שוה יוצא לנו כן כדאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כמו שיתבאר במקומו בסנהדרין ובסוגיא שבתחלת יבמות וגזירות שוות גופי תורה הן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה אדם אחד עובר ושנים עומדים אמר אחד מן העומדים הריני נזיר שזה העובר נזיר ואמר השני הריני נזיר שאין זה העובר נזיר הרי אותו שנתקיימו דבריו נזיר ואין הלכה כדברי האומר שאין אחד מהם נזיר שלא נתנה נזירות להתנדב באם ובספק אלא בהפלאה ודאית ועקר דבר זה במס' נזיר פרק ב"ש:

מי שגמר בלבו שלא לאכול היום ונשבע בתוך לבו על זה ולא הוציא שבועה בשפתיו אין כאן שבועה ומותר לאכל וכן אם גמר בלבו שלא לאכל פת שעורים והוציא בשפתיו פת חטים מותר בשניהם ומ"מ לענין הקדש הן של מזבח הן של בדק הבית כל שגמר בלבו להקדיש אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו דכתיב כל נדיב לב ועקר דבר זה במס' שבועות:

מותר לו לאדם להעיר עצמו לקיים את המצוה בשבועה אע"פ שכבר הוא מושבע ועומד על כך שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:

בתלמוד המערב התבאר על היתר נדרים שהוא בזקן ר"ל יחיד מומחה וג' שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן ופי' שם שג' מתירים אפי' במקום שיש שם זקן ומ"מ לכתחלה אסור כמו שביארנו בשלישי של שבועות התבאר עוד בתלמוד המערב שאין ממנין זקנים אפי' לדברים יחידים אא"כ הם ראויים למנותם לכל הדברים מעשה היה ברבי יהושע בן לוי שמנה כל תלמידיו באיזה מנוי היה שם אחד שהיה סומא באחת מעיניו ולא מנהו לשום דבר ושאלו לו מפני מה לא מנהו לקצת דברים והשיבם הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד שאין ראוי לכל הדברים אף לדבר אחד אינו ראוי התבאר עוד שם שאפשר לנו למנות זקנים וחכמים אף מיוחדים שבדור לזמן ידוע ואין לנו רוע מוסר בהעברתם לאותו זמן מעשה היה ברבי שמנה אחד מן הגדולים לגבות מעות בכל הארצות לצורך הישיבה וכתב לו באגרתו הרי שלחנו לכם אדם גדול הרי הוא שלוחנו עד שיגיע אצלנו ועוד שלח להם מהו גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי וכבר כתבנו נסח דבריהם בפירושנו:

החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כך פסקוה גאוני הראשונים ממה שאמרו במס' שבת פרק נוטל רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר כל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש חולקין בדבר זה לחייב וכן כתבו גדולי המחברים ובמקומו יתבאר:

ר' יוחנן אמר אפילו מתלמוד לתלמוד פירוש המורה מתלמוד ירושלמי תלמוד בבלי שהיא עמוק כדאמרי' בסנהדרין במחשכים הושיבניהם תלמוד בבלי ונ"ל דאיפכא מסתברא דאדרבה תלמוד בבלי מבאר יותר וזה האדם כדי להקל מעליו הניח תלמוד בבלי ומתעסק בתתלמוד ירושלמי:

אחת הפלאה לאיסור פ'י זהו מופלא סמוך לאיש דמריבנן לי' הכי יפליא שיודע לפרש לשם מי נדר וזו היא הפלאה לאיסור:

תוספות בד"ה דלמא כר"י משמע דחשיב ליה פרכא מה שמצריך כו' קיימו למעלה מה שקבלו למטה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לאפוקי מדשמואל כו' מוקי לקדשים שהביאו בעזרה הוא דכתיב כו' עכ"ל וכצ"ל:

ליוצא ולבא כו' זה הפורש כו'. תחלת המקרא זה כי לפני הימים שכר אדם לא נהיה גו' ובפרק חלק אמרו שהוא קץ מגולה כמבואר שם [בחידושינו] שהוא מפורש בסוף כל התוכחות שבמשנה תורה והתמכרתם ואין קונה. וע"ז אמר שם מאי וליוצא ולבא אין שלום שדבר זה הוא הנאמר בתחלת כל התוכחות דהיינו ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך דאין זה מקץ מגולה לפי פשוטו וע"כ דרשו ביה שם אף ת"ח שכתוב בו שלום רב גו' כו' עי"ש הכי נמי הכא מה"ט דרשו ביה כיון שיצא אדם מדבר הלכה כו' דהיינו שלא יהיה בידו הלכה ברורה למר כדאית ליה בפורש מהלכה למקרא ולמר כדאית ליה מתלמוד למשנה או מתלמוד ירושלמי לבבלי. וזה מכלל קץ מגולה כמפורש פרק תולין עתידה תורה שתשתכח כו' ומסיק שלא ימצאו הלכה ברורה כו' ומסיים בהאי קרא מן הצר לפום הך דרשה הוא היצה"ר כפרש"י שם בלשון א' שהוא המסית ומדיח בכל זה:

התר נדרים פורחין באויר ואין להם כו'. דכל הני דרשות דקאמרי הני תנאי דברייתא דיש להם על מה שיסמכו ס"ל לתנא דמתניתין דאין להם על מה שיסמוכו דלכולהו אית להו פירכא כדקאמר בגמרא ודשמואל נמי דלית ליה פירכא מ"מ כיון דלאו מגופיה דקרא מייתי ליה אלא מדיוקא לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו מקרי אין להם על מה שיסמכו והיינו דקרי ליה פורחין באויר שאינו אלא מדיוקא מבחוץ ולא מגופיה דקרא ודו"ק:

כהררים התלויין בשערה כו'. אמר הררים לשון רבים לפי מה שפרש"י דמקרא מועט והלכות מרובות קאי עליה ניחא דהררים לשון רבים ע"ש הלכות מרובות ולפי' ר"א שכתבו התוס' לקמן דמקרא מועט והלכות מרובות לא קאי עליה י"ל דנקט ליה כהררים בלשון רבים להפלגת הענין למשל שבשערה א' מב' צדדים מכל צד של השערה תלוי הר א' משני ההרים ואעפ"כ לא נפסק אחד מהן מן השערה כ"ה הלכות שבת כו' דברמז מועט תלויה ולא נפסק ממנה:

וחזרתי כו' מפרש"י נראה דחזרתי בי היינו החרטה והפתח הוא דבאפי נשבעתי ולא מדעת מיושבת. ומיהו צריך התרה מאחרים וכן מוכח הסוגיא דפ' הספינה שאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי אבל התוס' שם לא הביאו הסוגיא דהכא כן אלא דהקב"ה מיפר לו לעצמו והקשו שם מה שהקשו ע"ש:

מנין שנשבעין לקיים את המצות כו' מה שיש לדקדק בזה מפורש פ"ק דנדרים:

גמרא אבל אחרים מוחלין לו. בברכות הגיר' מחלין:

גמ' שם א"ר ואיתימא רנב"י היינו כו'. ביומא איתא רבינא במקום רבא. ובמגילה ליתא אלא רבינא לחוד:

הוא אינו "מחל" אבל אחרים "מחלין". נ"ב כצ"ל והמעתיקים כתבו מתחלה מיחל ביו"ד להורות על ניקוד הציר"ה דכך הוא דין הנוסף בפעלי הכפל מסב מצל מחל אח"כ טעו הסופרים ועשו מן היו"ד וי"ו לחשבם שהמלה מענין מחילה שהמ"ם שרשית. ואינה אלא שמושית והמלה מענין לא יחל. לכן צ"ל מחל המ"ם בציר"ה (ולמ"ד) [והחי"ת] פתוחה. וככה מחלין לשון רבים והוא כמו מחללים רק כדי שלא יתחלף בשתוף חלול בענין אחר נשתמשו בו בל"ר ע"ד בעלי הה"א:

כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָדָם מִדְּבַר הֲלָכָה לִדְבַר מִקְרָא, שׁוּב אֵין לוֹ שָׁלוֹם. נראה לי בס"ד דידוע העוסק בתורה יאירו בו חכמה ובינה שהם ארבע שמות של שילוב הוי־ה אהי־ה [47] שהם אורות חכמה ובינה וכל שילוב יעלה מ"ז שהם סך הכל קפ"ח [47×4=188] ולכן על ידם נעשה האדם 'פקח' ואורות חכמה ובינה אלו שהם קפ"ח ישנם בין בעסק תורה שבכתב שהוא המקרא בין בעסק תורה שבעל פה שהיא ההלכה.
וידוע מה שאמרו בתיקונים מארי מקרא אינון בעשיה ומארי משנה אינון ביצירה ומארי תלמוד אינון בבריאה ומארי קבלה באצילות, ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת ואתחנן דף מז:) וזה לשונו: ודע כי מה שאמרו שהתלמוד הוא בבריאה הוא פירושן של המשניות עצמן שהם נקראים תלמוד אבל כל המימרות של התלמוד ושאר הדינין של התלמוד אינן בכלל התלמוד והן למטה ביצירה עם שאר האגדות והמדרשים כולם וכו' יעוין שם.
וידוע כמו שיש אורות חכמה ובינה שהם ארבע שמות שילוב הוי־ה אהי־ה בעשיה כן יש ביצירה ובכל עולם וכפי מעלות העולם יגדל איכות האורות ולכן העוסק במקרא שהוא בעשיה יש לו אורות חכמה ובינה שהם ארבע שלובים הוי־ה אהיה אשר בעשיה ואם עוסק בהלכה שהוא המשנה והלכות שבתלמוד ישפיעו לו אורות חכמה ובינה של ארבע שמות שילובים הנזכר שהם קפ"ח מעולם היצירה וזה מוכרח שיהיה לו גם אורות קפ"ח מעולם העשיה כי כל הנשפע מעולם אחד מוכרח שיזכה לעולם התחתון ממנו גם כן.
ונמצא לפי זה יש לו שתי בחינות קפ"ח של יצירה ושל עשיה שהם מספר שלום דשני פעמים קפ"ח עולה שלום [188×2=378] אך כיון שיצא מדבר הלכה לדבר מקרא נמצא אין לו אלא הארות דקפ"ח דעשיה בלבד דשם אינון מארי מקרא ולכן אין לו שלום שהוא שני פעמים קפ"ח כאשר היה לו כבר בעסקו בדבר הלכה ולכן החכם החשוב נקרא 'פקח' של שתי הארות קפ"ח הנזכר שהם אורות חכמה ובינה.

טָבָא חֲדָא פִּלְפְּלָתָא חֲרִיפָא, מִמְּלָא צַנָא דְּקָרֵי. נראה לי בס"ד הטעם דמדמי למילתא שפירתא לפלפלא כי החכם החריף משפעים בו אורות חכמה ובינה ולכן נעשה חריף ופקח כי מדות חכמה ובינה הוא סוד קפ"ח כאשר בארתי לעיל וידוע דאות אלף שהוא לשון אלוף הוא כינוי לחכמה וכינוי לבינה בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.) אלף חכמה אלף בינה, ומילוי שני אל־ף הוא פלפל לכן לדבר אשר בחכמה מדמה אותו לפלפל וכן תמצא דנקיט כהאי לישנא בכמה מקומות.

(יו"ד רע"א תוספות) ד"ה אפי' וכו' וכן אמר בירושלמי וכו'.—לפנינו בכל הירושלמי לא מצאנו, ולכן נראה שט"ס הוא וצ"ל: וכן אמר בסנהדרין במחשכים וכו' (וכלשון רש"י כאן).

ברצון. אסרה על בעלה: אשת כהן. אפילו באונס אסורה לבעלה בכתובות (דף נא:) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואי זו זו אשת ישראל ומדכתיב היא מיעוטא הוי לומר יש לך אחרת שאע''פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן: וליוצא ולבא אין שלום. מקרא הוא בזכריה ודרשוהו כאן ליוצא מן התורה ובא לו לדברים אחרים: שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום. שאין הוראה מדבר מקרא שהמשנה מפרשה סתימת התורה: מתלמוד למשנה. אם שמש את החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה לאיסור ולהיתר שהמשנה זו קרוי תלמוד ואם יצא מהן ונתן עסקו לגירסת המשניות שוב אין לו שלום בדבר הוראה שאין הוראה נכונה בדבר משנה שכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין ותירצום בני הש''ס הכא במאי עסקינן חסורי מחסרא הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו: אפילו מש''ס לש''ס. מש''ס ירושלמי לש''ס בבלי שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם זו הש''ס של בבל: מתני' היתר נדרים פורחים באויר. התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה: הלכות שבת והלכות חגיגה הלכות מעילות. יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז מקרא מועט: כהררין התלוים. בשערות ראש: והעבודות. הלכות עבודת קרבן: והעריות. ערוה: הן הן גופי תורה. בגמרא פריך אטו הנך לאו גופי תורה נינהו: גמ' כי יפליא שתי פעמים. אחד בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר: אחת הפלאה לאיסור. כוליה הפלאה לשון פירוש כתרגומו ארי יפריש ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר: נשבעתי באפי. מדקאמר באפי משמע יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לאמר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי ע''י נדרי מתירין לו: כל נדיב לבו הביאו. אם עודנו לבו נודבו עליו יביאו ואם מתחרט יתירו לו: נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. מדקאמר ואקיימה מכלל דאם רצה שלא לקיים מתירין לו: אי מדרבי אליעזר. דדריש הפלאה יתירתא: דלמא. לכדרבי טרפון אתא: אין אחד מהן נזיר. ב' שהיו יושבין ובא אחד לפניהם ואמר אחד הריני נזיר שזה הבא אצלנו נזיר הוא וחבירו אומר הריני נזיר שאינו נזיר ולבסוף נמצא כאחד מהן אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות להיות נזיר בתלייה ובספק אלא בהפלאה ודאית מפורשת: גמר בלבו. שבועה או נדר או הקדש: שנשבעין לקיים המצוה. כלומר מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה כדי שימהר ויזדרז לקיימה: פלפלתא. גרעין אחד של פלפל: מיכתב כתיבן. טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין: לא נצרכא כו'. דבר זה וכיוצא בו רמז מועט יש לו ללמוד מן התורה: חופר גומא. בונה בנין הוא ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר אף על פי שהבנין בנוי אינו חייב משום בונה: שאינה צריכה לגופה. כגון זה שאינו צריך לבנין זה ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת דף צג:) וקאמר רבי שמעון פטור על הוצאה זו שברצונו לא היתה באה אליו ולא היה צריך לה: אפילו תימא לר' יהודה. דפליג עליה מודה בהך גומא דאלו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו. ומאי כהררין. דקאמר במתניתין דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד זה ומהו הרמז:

אפילו מש''ס לש''ס. מש''ס ירושלמי לש''ס בבלי כדפירש רש''י וכן אמר בירושלמי במחשכים הושיבני כמתי עולם אלו ש''ס הבבלי וכן (רב כהנא) דהוה ציים דלישתכח מיניה ש''ס הבבלי ומיהו אפילו איפכא י''ל והכי פירושו שפירש מזה ועדיין לא הבין בזה שמתוך כך לא יעלה בידו הלכה ברורה: דלמא כרבי יהודה. משמע דחשיב ליה פירכא מה שמצריך הכתוב לדרשה אחריתי ואילו בפ''ק דמגילה (דף ז.) גבי אסתר ברוח הקדש נאמרה קאמר שמואל משום דכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה וקאמר הש''ס דלית ליה פירכא ואילו בשבת בפ' ר' עקיבא (דף פח. ושם) דרשינן מיניה קיימו מה שקבלו כבר דקבלו התורה ברצון בימי אחשורוש ואמר הר''י דלאו קושיא היא דהתם מפיק לה מדשני לה בדבוריה דליכתוב קיימו וקיימו או קבלו וקבלו אלא ודאי תרתי שמע מינה: באפי נשבעתי ולא הדרנא בי. והקשה הר''ר אלחנן דעל כרחך קרא בהכי מידריש מדכתיב נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ודרשינן מינה גבי דור המדבר שלא באו לארץ ותירץ לו הר''י דהאי קרא לאו בביאת ארץ משתעי אלא בחלק לעולם הבא ומצינו תנא דאמר בחלק (סנהדרין דף קי:) דור המדבר יש להם חלק לעוה''ב א''כ איכא למידרש והדרנא בי: לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. לאו משום דלית ליה לשמואל גמר בלבו דהא קרא כתיב אלא מוקי לקדשים (שהביאו) בעזרה הוא דכתיב האי קרא וגבי קדשים כתיב וכל נדיב לב עולות (דה''ב כט) ושמואל מודה לה שפיר ומקשי מינה לשמואל מהאי קרא ומשני לה פרק ג' דשבועות (דף כו: ושם) וכי תימא ניליף מינה משום דהוה ליה תרומה ר''ל תרומת מלאכת המשכן כתיב ביה כל נדיב לבו וקדשים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים: לקיים מצות. דצריך להזכיר שם שמים כדי לזרוזי נפשיה: לשמואל לית ליה פירכא. והא דדרשינן פ''ב דנדרים (דף טז:) אבל מיחל הוא חפצי שמים התם מדברו נפקי ליה: לכדרבי אבא. ה''ה לשאר מקלקלים דפטורין הוה מצי למימר אלא רבותא קמ''ל דאע''ג דצריך לעפר מיפטר כיון דלא צריך לגומא:

דף י - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד