מי (אותם דברים) שקרבן חגיגה ("בחגך") באה מהם, כלומר, מן הצאן והבקר, יצאו אלו עופות ומנחות שאין קרבן חגיגה באה מהם.

רב אשי אמר: שאין צורך ללמוד מ"ושמחת בחגך" ולהבין את המושג "חג" במובן קרבן חגיגה, אלא מעצם המלה "ושמחת" נפקא [יוצא, נלמד] דבר זה, כלומר: יצאו אלו עופות ומנחות שאין בהן שמחה, שאין שמחת אכילה אלא בבשר בהמה.

ושואלים: ורב אשי, האי [המלה הזאת] "בחגך" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה] לאיזה ענין הוא דורשה? ומשיבים: הכתוב ההוא, "בחגך" בא ללמד לכ דברי רב דניאל בר קטינא, שאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאין נשים בחול המועד — שנאמר "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) ויש בו הדגשה: בחגך ולא באשתך.

א משנה מי שיש לו אוכלים מרובים שבני ביתו מרובים במספר, ונכסים מועטים — מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, ומן השלמים יאכלו בני ביתו. אם יש לו נכסים מרובים ואוכלין מועטין — מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.

היה זה וזה מועט בביתו — על זה נאמר שקבעו חכמים את השיעור הקטן ביותר — מעה כסף לעולת ראייה ושתי כסף לשלמי חגיגה. אם היו לו זה וזה מרובים — על זה נאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" (דברים טז, יז).

ב גמרא נאמר במשנה שמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מעטים מביא שלמים מרובים. ושואלים: מהיכא מייתי [מהיכן הוא מביא] שלמים מרובים? הא לית ליה [הרי אין לו] נכסים! אמר רב חסדא: טופל. כלומר, מוסיף כספים, מכספי המעשר ומביא פר גדול, ועל ידי זה יש לו שלמים מרובים. אמר ליה [לו] רב ששת: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה!

דבריו אלה של רב ששת לא היו ברורים, ושואלים: מאי קאמר ליה [מה אמר לו] מה היתה כוונת רב ששת בדבריו אלה? אילימא הכי קאמר ליה [אם לומר שכך אמר לו]: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות, ולכן אינו יכול להביא פר גדול אחד, אם כן ולימא ליה [ושיאמר לו] בבירור מה שרצה לומר: אין טופלין מעות למעות! ומשום מה לא אמר את דבריו במפורש אלא ברמז בלבד? אלא הכי [כך] אמר ליה [לו], כך היתה כוונתו: הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה. כלומר, אין חייבים לעשות רק בדרך זו של החלפה לפר גדול על-ידי הוספת מעות, ואפשר גם לטפול בהמה אחרת שיקדישה לשלמים.

אולם אם כן כמאן [כדעת מי] אמר זאת? שהרי זו שיטה חדשה בהלכה, שלא כשיטת חזקיה האומר שטופלים רק בהמה לבהמה ושלא כשיטת ר' יוחנן האומר שטופלים רק מעות למעות!

וכי תימא [ואם תאמר]: אמוראי הוא דפליגי, מתנייתא לא פליגי [האמוראים הם שחולקים, הברייתות אינן חלוקות], שהברייתות שהבאנו לסייע לדבריהם אינן מוציאות זו מדברי זו, אלא בכל אחת יש הצעת דרך אחרת, ולכן יכול רב ששת, למרות שהיה בדור מאוחר, לחלוק על האמוראים הראשונים חזקיה ור' יוחנן. ואולם אי אפשר לומר כן, כי הא קתני [הרי שנה בברייתא]: אכילה ראשונה מן החולין, ולכאורה משמע במפורש כאן כשיטת חזקיה שיש לחלק בין בהמה שהיא כולה חולין (אכילה ראשונה) ובין בהמה שהיא כולה מן המעשר (אכילה שניה), ודבר זה אינו ניתן להיעשות אלא כשטופלים בהמה לבהמה ולא כשטופלים מעות למעות.

ודוחים: משם אין ראיה גמורה, כי אפשר לומר: מאי [מה פירוש] אכילה ראשונה — שלכשיטפלו מעות למעות ויקנו בהמה מכסף חולין ומכסף מעשר גם יחד, יהיה בה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין.

ג אמר עולא אמר ריש לקיש: הפריש עשר בהמות לחגיגתו לצורך קרבן חגיגה, הקריב חמש מהן ביום טוב ראשון — חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני, שבכל יום מימי הרגל יכול להביא קרבן חגיגתו ואין חוששים משום "בל תוסיף". ר' יוחנן אמר: כיון שפסק להקריב ביום הראשון שהביא בו את החגיגה שוב אינו מקריב בימים אחרים.

אמר ר' אבא: ולא פליגי [ואינם חלוקים], ששני האמוראים מדברים במקרים שונים; כאן בסתם שאם הפריש בהמות סתם לחגיגתו היתה כוונתו שיוקרבו כולן ביום הראשון, ואם לא הקריבן — שוב אינו רשאי להקריבן. וכאן במפרש בשעת נדבתו שלא יקריב את כולן ביום הראשון, אלא גם בימים אחרים (ר"ח).

ושואלים: האי סתם היכי דמי [סתם זה שאמרנו כיצד הוא בדיוק]? אילימא דליכא [אם תאמר שאין] עוד שהות ביום לקרב שהביא את בהמותיו כולן ביום הראשון והתברר שאין זמן להקריב את כולן והוקרב רק חלק מהן, אם כן האי [זה] שלא אקרבינהו [הקריבן] הוא מפני דליכא [שאין] שהות ביום עוד, וכשמקריבן ביום אחר אפשר לראות זאת כהשלמה של חובת היום הראשון.

ואלא תאמר דלית ליה [שאין לו] אוכלין, שהתברר שאין מספיק אנשים בביתו שיאכלו את הקרבנות הללו ולא יותירו מהם, אף כאן, האי [זה] שלא אקרבינהו [הקריבן] — מפני דלית ליה [שאין לו] אוכלין ואין זו דחיה מרצון.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאיכא [שיש] שהות ביום ואית ליה [ויש לו] אוכלין, מדבקמא [וכיון שביום הראשון] לא אקרבינהו [הקריבן], שמע מינה שיורי שיירינהו [משמע ששייר אותן] בכוונה, וכיון ששיירן שוב איננו יכול להקריבן בשאר ימי החג, שיש בכך משום תוספת.

ומעירים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר לומר] שר' יוחנן מודה במפרש, דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון — חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. ולכאורה קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו] השמועה שמסר רבין וזו שמסר עולא בשם ר' יוחנן,

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כאן — בסתם, אסור להשלים את הקרבתן ביום אחר, כאן — במפרש, יכול להקריב את השאר אף בשאר ימי החג, וכפי שפירש. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר, שאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: