חגיגה ח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

ומוכיחה הגמרא: אלמא, קסבר תנא דמתניתין: חגיגת ארבעה עשר - לאו דאורייתא היא, ולפיכך היא באה אף מן המעשר.

אמר מר: וחגיגת יום טוב הראשון: בית שמאי אומרים מן החולין, בית הלל אומרים מן המעשר:

ותמהינן על דברי בית הלל:

אמאי באה החגיגה אפילו מן המעשר? והרי קרבן חגיגה, דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין?!

אמר עולא: לעולם אין באה החגיגה אפילו לבית הלל אלא מן החולין, ולא התירו בית הלל להביאה מן המעשר אלא באופן של "טופל" [מחבר, לשון: נטפל] מעשר לחולין ומביא.

ומפרשת הגמרא כיצד הוא טופל:

חזקיה אמר: טופלין בהמה של מעשר לבהמה של חולין.

והיינו, אם יש לו הרבה אנשים שהוא צריך להאכילם בשר חגיגה, ואין להם סיפוק בבהמה אחת, יביא בהמה אחת לקרבן חגיגה מן החולין, ושאר הבהמות יביא מן המעשר. ואף על פי שכל הקרבנות שמביא ביום ראשון שם חגיגה עליהן, כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין, ועתה רשאי להוסיף ולהביא מן המעשר [רש"י]. ^[1]

ואין טופלין מחברים מעות מעשר למעות חולין, לקנות בהמה גדולה.

ורבי יוחנן אמר איפכא: טופלין מעות למעות, ואין טופלין בהמה לבהמה. ^[2]

תניא כוותיה דחזקיה, ותניא כוותיה דרבי יוחנן.

תניא כוותיה דרבי יוחנן, שאמר: אין טופלין אלא מעות: כתיב: "ועשית חג [לשון חגיגה] שבועות לה' אלהיך, מסת [לשון חולין הוא] נדבת ידך, אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך".

"מסת" - מלמד הכתוב שאדם מביא חובתו מן החולין.

ומנין שאם רצה לערב [לטפול] עם החולין מעשר שני הרי הוא מערב [טופל]?

תלמוד לומר: "ועשית, כאשר יברכך ה' אלהיך". ומשמע ועשית מכל אשר יברכך, אפילו מן המעשר.

ומדאמר לשון "מערב" משמע שטופל מעות למעות ומערבן בבהמה אחת. אבל כשטופל בהמה לבהמה אין כאן עירוב, שכל בהמה עומדת לבדה, והיינו דתניא כוותיה דרבי יוחנן.

תניא כוותיה דחזקיה:

"מסת" - מלמד, שאדם מביא חובתו מן החולין.

ונחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי - שאוסרים טפילה במעות מעשר - אומרים: יום ראשון, שהוא מביאו לשם חגיגה, אינו מביא אלא מן החולין.

מכאן ואילך, שהוא מביאו לשם שמחה, שהיא באה כל שבעת הימים, הרי זה מביא אף מן המעשר.

ובית הלל - המתירים טפילה במעות מעשר - אומרים: אכילה ראשונה, כלומר: בהמה ראשונה יביא מן החולין, ומכאן ואילך, ואפילו בו ביום, יביא לחגיגה אפילו מן המעשר.

ושאר כל ימות הפסח [חוץ מיום ראשון] שאינן אלא לשמחה, הרי אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה אם יש לו. וכל שכן שקונה שלמים במעות מעשר שני [רש"י].

אבל ביום טוב, אפילו כשמביא לשמחה, אינו יוצא במעשר בהמה, ומפרש טעמא לקמן. ^[3]

הרי למדנו כחזקיה, שלא התירו בית הלל אלא להביא בהמה אחרת מן המעשר, אבל באותה בהמה עצמה אין טופלין מעות מעשר. ^[4] ועתה דנה הגמרא בהא דאמר "ושאר כל ימות הפסח, אפילו במעשר בהמה". ומשמע, אבל ביום טוב, אפילו לשמחה לא יביא מעשר בהמה:

ביום טוב - מאי טעמא לא יביא מעשר בהמה לשמחה?

אמר רב אשי: משום גזירה, דילמא אתי לעשורי מעשר בהמה ביום טוב. ואי אפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא [צביעה בצבע אדום].

שהדרך לעשר מעשר בהמה הוא: פותח אדם את הדיר, ומעביר את כל הבהמות בפתח צר, תחת השבט עם הצבע שבידו, וכאשר יוצא העשירי, צובעו, ואומר "הרי זה מעשר". ^[5]

ועתה מפרשת הגמרא את הלימוד של הכלל "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" מלשון "מסת":

והוינן בה: מאי כיצד משמע דהאי "מסת"

- לישנא דחולין הוא?

ומשנינן: משום דכתיב "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ".

שנינו במשנה: ישראל יוצאין ידי חובתן במצות שמחה באכילת בשר נדרים ונדבות: תנו רבנן: כתיב: "ושמחת בחגך" - לרבות כל מיני שמחות לשמחה!

ומשמע שלא נצטוינו אלא בשמחה, שיהיה לנו בשר לאכול, ולא בהקרבת קרבן מיוחד לשמחה. ולכן אפשר לצאת ידי חובת שמחה גם בבשר נדרים ונדבות. ^[6]

מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן במצוות שמחה בחג, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה.

והכהנים יוצאים ידי חובת שמחה, בחטאת באשם ובבכור ובחזה ושוק.

יכול יצא ידי חובת שמחה אף בעופות ובמנחות?

תלמוד לומר: "ושמחת בחגך".

הערות

^[1] ראה אריכות בהסבר דבר זה, ובביאור שיטות חזקיה ורבי יוחנן, בחידושי רבי אריה לייב חלק א סימן כא אות ב.

^[2] ביאר רש"י: לחזקיה נראה טוב יותר לטפול בהמה לבהמה כדי שיביא בהמה שלימה מן החולין, ולרבי יוחנן נראה טוב יותר שבכל אכילותיו יהא מעורב חולין. ובתוספות הביאו בשם ירושלמי, שמחלוקתם תלויה בנידון אם חולק אדם חובתו לשתי בהמות, וחזקיה סובר: חולק אדם חובתו לשתי בהמות. וביאר הרש"ש: לחזקיה יכול אדם להביא שיעור דמי חגיגה שהיא שתי כסף על ידי הבאת שתי בהמות כל אחת שוה מעה כסף, אלמא דמצטרפי שתי בהמות אהדדי לצאת ידי חובתו בהן, לכך כמו כן, אף שהבהמה השניה היא כולה ממעשר, מצטרפת היא עם הראשונה שהיא מן החולין, והוה לה טפילה [וראה ביאור הגר"א בירושלמי פאה, וחידושי רבי אריה לייב שם].

^[3] אבל הרמב"ם חגיגה ב ט מפרשה על שלמי חגיגה, שהוא יוצא במעשר בהמה, וראה בנושאי כלי הרמב"ם, אם כוונת הרמב"ם על ידי טפילה או אף בלא טפילה.

^[4] לקמן בעמוד ב מתבאר, שיש לפרש לשון הברייתא גם על טפילת מעות למעות, וזה הוא שכתב רש"י בד"ה אכילה ראשונה: השתא סלקא דעתין בהמה לעצמה. ספר מים חיים לבעל הפרי חדש.

^[5] בתוספות מבואר שצביעה גמורה היא ואסורה - חסר טקסט

^[6] חסר טקסט

אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] שחגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא [אינה מן התורה], וכיון שאין חובה מן התורה להביאה, יכול להביאה אף מן המעשר.

א אמר מר [החכם] בברייתא, בית הלל אומרים: מביאים שלמי חגיגה אף מן המעשר. ושואלים: אמאי [מדוע]? הלא דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכיצד יכול להביא קרבנות חובתו מן המעשר? אמר עולא: מדובר פה בטופל (מוסיף) כלומר, שמוסיף מן המעשר על החולין ומביאם כאחד.

בפרטי הלכה זו של טפילה נחלקו אמוראים: חזקיה אמר, טופלין בהמה לבהמה, שאם יש בביתו אנשים רבים ולא תספיק בהמה אחת, מביא בהמה אחת לשם חגיגה מן החולין, והשאר יטפול (יוסיף) ויקנה מכספי המעשר, שכיון שיוצא ידי חובת חגיגה באחת מהם יכול להביא את האחרות ממעשר שני או מעשר בהמה, ואין טופלין מעות למעות, שאין לצרף כספי מעשר וכספי חולין כדי לקנות בהם בהמה אחת לחגיגה. ור' יוחנן אמר להיפך: טופלין מעות למעות, ואין טופלין בהמה לבהמה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של חזקיה, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, נאמר: "מסת נדבת ידך אשר תתן" (דברים טז, י) — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ומנין שאם רצה לערב מערב — תלמוד לומר: "כאשר יברכך ה' אלהיך" (דברים טז, י) משמע שיכול להוסיף, ולשון "מערב" משמעה — עירוב כספים זה בזה.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של חזקיה: "מסת" — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, ונחלקו בדין זה בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים: יום ראשון אינו מביא אלא מן החולין, מכאן ואילך מביא אף מן המעשר. ובית הלל אומרים: אכילה ראשונה מן החולין, מכאן ואילך מן המעשר. ואנו מבינים ש"אכילה ראשונה" היא בהמה ראשונה שאוכל וזה כשיטת חזקיה.

וכל זה אמור ביום טוב עצמו, ושאר כל ימות הפסח, שבהם חייב להביא שלמי שמחה, אדם יוצא ידי חובתו אפילו במעשר בהמה. ושואלים: ביום טוב מאי טעמא [מה טעם] לא יוצא ידי חובה במעשר בהמה?

אמר רב אשי: יש לחשוש שאם יזדקק לבהמות נוספות, כיון שהדבר נחוץ לו דלמא אתי לעשורי [שמא יבוא לעשר] ביום טוב עצמו, ואי אפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא [הצבע], שכל היוצא עשירי היו צובעים אותו בצבע אדום, וכיון שהדבר אסור ביום טוב משום מלאכת כותב, אי אפשר להפריש מעשר.

ולבירור דברי הברייתא שואלים: מאי [מה] משמע, כיצד מובן דהאי מסת לישנא [ש"מסת" זה האמור בכתוב לשון] של חולין הוא? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" (אסתר י, א), ובוודאי שמדובר במס שהוא חולין.

ב שנינו במשנה כי ישראל יוצאין ידי חובתן במצות שמחה בנדרים ונדבות. תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) — לרבות כל מיני שמחות למצות שמחה, שכיון שציוותה התורה לשמוח (באכילת בשר) בחג, וכל הראוי לאכילה מצטרף למצוה זו, מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בשמחה על ידי זה שאוכלים בבשר נדרים ונדבות ובמעשר בהמה,

והכהנים יוצאים ידי חובת שמחה באכילת חטאת ואשם ובבכור, ובחזה ושוק של שלמים. יכול יצאו אף באכילת עופות (חטאת העוף) ובמנחות — תלמוד לומר: "ושמחת בחגך",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Apparently, he holds that the Festival peace-offering of the fourteenth does not apply by Torah law, and therefore one may bring it even from second-tithe funds.

§ The Master said in the baraita that Beit Hillel say: Festival peace-offerings may be brought even from the second tithe. The Gemara asks: Why? It is an obligatory matter, and any obligatory matter may come only from non-sacred property. Ulla said: This is referring to a case where one combines, i.e., the offering is purchased with a combination of second-tithe funds and non-sacred money. The Gemara adds that amora’im dispute the details of this halakha.

Ḥizkiya said: One may combine one animal with another animal. If one has a large household for which one animal will not suffice, he brings one animal for the Festival offering from non-sacred money and he may combine funds of second tithe to purchase a second animal. Since he has fulfilled his obligation of the Festival offering by bringing one animal from non-sacred money, he may bring the others from second tithe or animal tithes. But one may not combine money with other money, i.e., one may not combine second-tithe funds with non-sacred money toward the purchase of one animal for the Festival offering. And Rabbi Yoḥanan said: One may combine money with other money, but one may not combine one animal with another animal.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Ḥizkiya, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: “After the measure of the gift offering of your hand” (Deuteronomy 16:10). This teaches that a person brings his obligatory offering from non-sacred property. And from where is it derived that if one wishes to mix he may mix? The verse states: “As the Lord your God blesses you” (Deuteronomy 16:10), i.e., one may use any money with which God has blessed him, even second tithe. The term: Mix, means combining money from different sources.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Ḥizkiya: “After the measure” (Deuteronomy 16:10). This teaches that a person brings his obligatory offering from non-sacred property. Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to this issue, as Beit Shammai say: On the first day one may bring only from non-sacred property. From this point forward one may buy the animal from the second-tithe money. And Beit Hillel say: The first eating must be from non-sacred property. From this point forward one may bring from the second-tithe money. The phrase: The first eating, means the first animal that one eats, which is in accordance with Ḥizkiya’s opinion.

The baraita concludes: All this applies on the first day of the Festival. But with regard to all the other days of Passover, on which one is obligated to bring peace-offerings of rejoicing, a person fulfills his obligation even with animal tithes, and certainly with funds of second tithe. The Gemara asks: What is the reason that one does not fulfill his obligation with animal tithes on the Festival?

Rav Ashi said: There is a concern that if one requires additional animals, perhaps he may come to separate tithes on the Festival itself, and one may not separate tithes on the Festival due to the red dye [sikrata]. Every tenth animal is marked with red dye, and as it is prohibited to dye on a Festival due to the labor of writing, one may not separate tithes on a Festival.

The Gemara asks: From where may it be inferred that this: “After the measure [missat],” mentioned in the verse, is a term for non-sacred property? The Gemara answers: As it is written: “And the king Ahasuerus laid a tribute [mas] upon the land” (Esther 10:1), which is clearly referring to a tribute of non-sacred property.

§ The mishna stated that Israelites fulfill their obligation to eat peace-offerings of rejoicing with their vow offerings and gift offerings. The Sages taught that the verse: “And you shall rejoice in your feast” (Deuteronomy 16:14) comes to include all types of rejoicing as constituting a fulfillment of the mitzva of rejoicing. From here the Sages stated: Israelites fulfill their obligation to eat peace-offerings of rejoicing with their vow offerings and gift offerings and likewise with animal tithes.

And the priests fulfill their obligation of rejoicing with the meat of sin-offerings and guilt-offerings, and with firstborn offerings, and with the breast and thigh of peace-offerings. One might have thought that they can fulfill their obligation even by eating bird-offerings and meal-offerings. Therefore, the verse states: “And you shall rejoice in your feast.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל חגיגת ארבעה עשר אינה מן התורה.

ובה"א מן המעשר ומקשינן אמאי והא חגיגת ט"ו וודאי היא מן התורה וכל דבר שבא מן החובה אינו בא אלא מן החולין. ופריק עולא בטופל מעשר שני לחולין. ובאו חזקי' ור' יוחנן לפרש דבריו חזקיה אמר טופלין בהמה לבהמה פי' טופלין בהמה של חגיגה עם בהמות אחרות של מעות מעשר שני או של נדרים ונדבות ומפורש בתלמוד ארץ ישראל שזה שטופל הוא ממעשר שני אבל ביו"ט לא פי' חיישינן משום סקרתא מפני שבשעה שמונה ומעשר סוקר העשירי בסיקרא ואין סוקרין ביו"ט.

ואין טופלין מעות למעות פי' אין מוסיפין על מעות של חגיגה מעות של נדרים שעליו או מעות מעשר שני ומביא בהמה שמינה או פר גדול. ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה.

תניא כוותיה דר' יוחנן מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומנא לן שאם רצה לערב מערב ת"ל כאשר יברכך ה' אלהיך אפילו שוורים כלומר מוסיף מעות על מעות החגיגה.

תניא כוותיה דחזקיה מסת מלמד שאדם מביא מן החולין בש"א יום ראשון מן החולין מיכן ואילך מן המעשר ובה"א אכילה ראשונה מן החולין מיכן ואילך מן המעשר. פי' אכילה ראשונה בהמה ראשונה שאתה אוכל בחג לא תהא אלא מן החולין ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא י"ח במעשר בהמה.

אבל ביו"ט לא דלמא אתי לעשורי ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סיקרא שסוקר על הבהמה שנמצא כצובע ביו"ט. ומסת מנא לן דלישנא דחולין הוא ואמרינן מסת מלשון מס כדכתיב וישם המלך אחשורש מס על הארץ:

מתני' ישראל יוצאין י"ח בנדרים ונדבות כו'. ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מיכן אמרו ישראל יוצאין י"ח בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה.

והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ובשוק יכול אף במנחות ובעופות תלמוד לומר ושמחת בחגך.

שלמי שמחה שאמרנו שבאה מן המעשר אינו מביאה בי"ט ראשון שמא יבא לעשר בי"ט וכבר אמרו אסור לעשר את הבהמות בי"ט שמא בהעברתו הבהמות תחת השבט יגע בעשירי בשבט ונמצא צובעו בסיקרא שבו ויש שואלים בה מפני מה לא נגעו בה משום מתקן כדין תרומות ומעשרות ותירצו בה שאין מעשר בהמה טובל אלא מדברי סופרים שהרי אם שחט מותר לאכל:

אין נושאין נשים בחולו של מועד שנ' ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך והוא שאמרו אין מערבין שמחה בשמחה כמו שיתבאר במקומו:

תד"ה אמאי דבר שבחובה הוא אומר הר"א ה"ה דה"מ להקשות כו' ומשני כדי נסבא וה"ה דמצי למיפרך עולה היא ולישני כו' עכ"ל כצ"ל כל זה הדיבור לא שייך כאן דבחגיגה קיימינן דנאכלת והוא שייך לעיל בשמעתין דקפריך נמי הכי אלא עולות במועד כו' אמאי דבר שבחובה כו':

בד"ה משום סקרתא הקשה הר"א כו' נדרים ונדבות נמי ליקדשן כיון דנפיק משום כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ושמחת בחגך לרבות כו' מדהדר [כתבי'] הכא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דגבי עצרת כתיב ושמחת ומיניה גמר שמחה לפסח ולחג ומדהדר לכתוב שוב שנית ושמחת גבי חג דרשינן כל מיני שמחות:

תד"ה טופלין. דס"ל לחזקיה אדם (כ"ה בב"ח) חולק כו'. פי' דהשתי כסף יכול לחלקן לב' בהמות כ"א תהיה שוה מעה אלמא דמצטרפי ב' בהמות אהדדי לצאת יד"ח בהן. לכן כמו כן אף דבהמה השניה כולה ממעשר מצטרפת עם הראשונה שהיא מן החולין וה"ל טפילה ודברי הק"ע מגומגמין בזה:

תד"ה משום סקרתא. כדאמרינן בפ"ב דבכורות (נט). כ"נ דצריך לציין. ויכוונו להא דא"ר שם עשירי מאליו הוא קדוש וע"ש. וע"ע שם (נח) בתד"ה וא"א בסופו. ומש"כ התוס' כיון דחייב מה"ת לקדשו. ר"ל אע"ג דמצוה להקדישו ולומר ה"ז מעשר כדתנן התם (נח ב) מכל מקום כיון דמחויב להקדיש אותו שיצא בעשירי דוקא ל"ש ביה שום איסור. ובזה מיושב כל מה שגמגם הט"א ע"ד:

תד"ה ושמחת (בסופו). ת"ל האלה אלה נוהגין כו'. כצ"ל:

ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו חכמים כו' רב אשי אמר מושמחת נפקא כו' מנין שאין נושאין נשים במועד וכו' ולכאורה תמוה וכי רב אשי יחלוק על ברייתא והנה על הברייתא יש לתמוה ונילף לגמרי מחגיגה מה חגיגה אינה באה אלא מן החולין אף שלמי שמחה לא יבואו אלא מן החולין ובפרט לפי פירש"י שם דמה דאמר ושמחת לרבות כל מיני שמחה שלא מיתורא דריש אלא ממילא אמרינן שכל מיני שמחות בכלל שהרי לא בעי אלא שמחה יעו"ש ברש"י וא"כ כיון דאיכא היקש לחגיגה שפיר פי' בקרא שהשמחה דומיא דחגיגה וממילא נמי בכל גווני דומיא דחגיגה גם לענין שלא תבוא אלא מן החולין שוב ראיתי שהתוס' הרגישו וכתבו בד"ה מי שחגיגה וכו' וליכא למימר א"כ לא יהיו שלמי שמחה באים ממעשר וכו' דבספרי ילפינן לה בג"ש דכתיב בו שם במעשר ע"ש בתוס'. ואני תמה אם הברייתא סובר על ג"ש ממעשר נילף ג"כ למעוטי עופות ומנחות מגז"ש. אבל הנלע"ד דע"כ לא ילפינן מחגיגה שלא תבוא אלא מן החולין עפ"י מה שכתבו התוס' בפסחים (דף ע' ע"ב) בד"ה שלמים ששחטן וכ' נראה לר"י דאפילו הקדישן מתחלה לשם חגיגת ט"ו איירי וכו' דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישן לשם כך סברא הוא שישחט נמי בשעה הראוי' לחגיגה עכ"ל התוס' ומעתה אם נימא דגם שלמי שמחה אינם באים אלא מן החולין ממילא ידעינן מסברא דבעינן זביחה בשעה הראוי' לשמחה וממילא אימעט ליל יו"ט ראשון של חג משמחה דהרי אין לו במה לשמוח וא"כ למה לי אך למעוטי לילי יו"ט הראשון הא ממילא אימעט שהרי אין לו במה לשמוח וכקושית התוס' בד"ה לאו משום דאין לו כו' ומה שתירצו התוס' לחלק בין אפשר ללא אפשר הוא דוחק אלא ודאי מדאיצטריך קרא דאך שמח למעוטי ליל ראשון מכלל דלא מקשינן שלמי שמחה לחגיגה לענין שלא תבוא אלא מן החולין רק יכול להביא מנו"נ וממעשר ולא בעינן זביחה בשעת שמחה ולך אצטריך קרא למעוטי ליל ראשון. והנה כל זה למאן דדריש אך למעוטי ליל ראשון אבל למאן דלא דריש אך לדרשה זו אי ס"ד דהקישה תורה שלמי שמחה לחגיגה בקרא דושמחת בחגך א"כ נילף מינה ג"כ שאינו בא אלא מן החולין וסובר רב אשי דמה ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה לכל גוני הושוה שמחה להלל מה הלל כל שמונה שוים ואין הפרש בין יום ראשון לשאר שבעת הימים אף שמחה אין הפרש בין ראשון לשאר ימים וכשם ששאר הימים אף לילות בכלל אף יום ראשון כן ומה דכתיב אך שמח לא דרשינן למעוטי ליל ראשון רק כדדרשינן הפסקתא שבעוה"ז ליכא שמחה שלימה שאדם דואג על מיתת בניו וא"כ על כרחך משנתינו לא ס"ל להקיש שמחה לחגיגה והך ושמחת בחגך לא על קרבן חגיגה קאי רק לכדרב דניאל בחגך ולא באשתך וא"כ מנ"ל למעוטי עופות ומנחות לכך הוצרך לדרוש שממילא ממועטים מן ושמחת יצאו אלו שאין בהם שמחה וכיון דרב אשי לא ס"ל כברייתא דממעטינן ליל ראשון ניחא ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם הדין זה לגמרי וק"ל:

אמר מר ובית הלל אומרים אף מן המעשר. והלא דבר שבחובה הוא: בטופל. מחבר מעשר עם החולין ומביא ופליגי אמוראי כיצד טופלין: חזקיה אמר בהמה לבהמה. אם יש לו אוכלין הרבה ואין להן סיפוק בבהמה אחת יביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע''פ שכולן הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין: ואין טופלין מעות למעות. לקנות בהמה גדולה ורבי יוחנן אמר איפכא למר אתחזי ליה שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלמה מן החולין ולמר אתחזי ליה שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו ולקמן יליף לה מקראי דמותר להיות טופל: מסת. בשבועות כתיב ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך ולקמן מפרש מסת לשון חולין: מערב. אין לשון זה נופל אלא במעות שקנה בהן בהמה דשתי בהמות זו ניכרת לעצמה וזו ניכרת לעצמה: אשר יברכך. מכל אשר יברכך: יום ראשון. שהוא לשם חגיגה יהו מן החולין ולית להו לב''ש טפילה בדבר שבחובה: מכאן ואילך. שאינו אלא שמחה דאילו בחגיגה כתיב וחגותם אותו יום אחד ותו לא אף מן המעשר: אכילה ראשונה. השתא סלקא דעתך בהמה לעצמה ויביאנה על שלחן ראשון: מכאן ואילך. אפילו בו ביום: ושאר כל ימות הפסח. שאינן אלא לשמחה אדם יוצא במעשר בהמה אם יש לו וכל שכן שקונה שלמים במעות מעשר שני: ביו''ט מאי טעמא לא. נפיק במעשר בהמה בשאר אכילות חוץ מן הראשונה כי היכי דשרו במעשר שני: משום סקרתא. שצובעו דתנן בבכורות (דף נח:) היוצא בעשירי סוקרו בסיקרא ואומר הרי זה מעשר והוא צבע אדום שצובעין בו תריסין: ושמחת. כל השמחות במשמע דלא בעי מיניה אלא שמחה ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא.

אלמא קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא. ואין להקשות דתניא בפ' אלו דברים בפסחים (דף ע. ושם) לא ילין מן הבשר לימד על חגיגת י''ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד כו' אלמא סבירא ליה דהוי דאורייתא ועוד אשכחן תנא התם דאינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד משמע דאית ליה דאורייתא אבל פליג אאידך תנא [דאמר שני ימים ולילה] ויש לומר דסבר כתנא דמתני' פרק אלו דברים (שם דף סט:) דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול בטהרה ובמועט בזמן שבא בשבת במרובה או בטומאה אין מביאין א''כ משמע דלאו חובה דפעמים לא אתיא כדקאמר רב אשי התם בגמרא: אמאי דבר שבחובה הוא. אומר הר''ר אלחנן הוא הדין דהוה מצי להקשות עולה היא ואינה נאכלת ואין נותנין דמי מעשר רק בדבר הנאכל והכי מצינו בסיפרי פרשת עשר תעשר בכל אשר תאוה נפשך יכול בעבדים כו' יכול ליקח בהמה למשתה בנו וכו' הרי אתה דן כו' אי מה להלן עולה ושלמים אף כאן תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאינן נאכלות ויש להקשות דאמר בפ''ק דחולין (דף כא. ושם) בשמעתתא דכמשפט איצטריך כמשפט בעולת העוף לומר שאינה באה אלא מן החולין תיפוק ליה דעולה היא ומיהו הא לא קושיא הוא דהתם נמי פריך ביום מביום צוותו נפקא ומשני כדי נסבא והוא הדין דמצי למיפרך עולה היא ולישני הכי אבל הר''ר אלחנן מפרש דכתיב והקריבו דהוי חלוק שמע מינה דמוציא מכלל שאר עולות ולייתי ממעשר אע''ג דאינה נאכלת ומיהו תימה ההיא דמגילה (דף ח.) דאמר אין בין נדרים ונדבות כו' שהקשה הר''ר יעקב מאורליינ''ש ליתני נמי שהנדרים אינם באים אלא מן החולין דהוה ליה חובה ונדבות אף ממעשר והיה מתרץ הר''ר אלחנן דמיירי בעולה דבלאו הכי אינה באה מן החולין שאינה נאכלת כדפרישית: טופלין בהמה לבהמה. בהמה ראשונה מן החולין ואינך למעשר אבל מעות למעות להצטרף מעות חולין ומעות מעשר לקנות בהמה דמשמע ליה דהוי דבר שבחובה ממעשר לא וכל אחד ואחד לפי סברתו מיהו יש ליתן טעם במילתא דתרוייהו דחזקיה אמר אין טופלין מעות סברתו ניכר כיון שאפשר לו ליטפל בשתי בהמות הכי עדיף דסבירא ליה לחזקיה התם חולק לחובתו לשתי בהמות הלכך במעות לא איטפל ור' יוחנן אומר טופלין למעות כיון דרבייה קרא טפילה דשרי על כרחו הכי הוא דבשתי בהמות לא הוי דסבירא ליה לר' יוחנן אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות וכן מצינו בירושלמי אמר רבי אילא בשם רבי אמי איתפלגון חזקיה ורבי יוחנן חזקיה אמר אדם חולק חובתו לשתי בהמות וכו': מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ובשילהי פרק התודה (מנחות דף פב.) מפקינן ליה מקרא אחרינא וגם בפרק דם החטאת (זבחים דף צח.) וי''ל דהכא איצטריך דסלקא דעתך אמינא כיון דכתיב אשר יברכך לטפלה דמעשר אימא כולי נמי לייתי מן המעשר: ת''ל אשר יברכך. מיהו בירושלמי מפקינן ליה דכתיב מסת וכתיב לא תוכל שאתו (דברים יד) מה להלן מן המעשר כו' ר' אליעזר אמר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן מעשר אף כאן מעשר רבי עולא בר ישמעאל נאמר כאן מסת ונאמר להלן ותרב משאת מה להלן אחת עיקר והשאר טפל אף כאן: ה''ג ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה. אבל יש ספרים שכתוב בהן גירסא אחרת ואין לישבה: משום סקרתא. הקשה הר''ר אלחנן תיפוק ליה דאין מקדישין ביו''ט וכדקאמר בפרק בתרא דביצה (דף לו:) וי''ל דשאני הכא דקדושה ועומדת כיון דחייב מן התורה לקדשו כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נח.) הלכך לא שייך ביה שום איסור והר''י תירץ דצביעה דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא הלכך גזרו בה אבל מקדיש דלא הוי רק דרבנן לא גזור וכן משמע התם (ביצה דף לו:) גבי אין רוכבין על גבי בהמה ומוקי לה משום תחומין לימא קסבר תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה משמע דמשום איסור דרבנן לא גזרו ורבי אלחנן היה רוצה לתרץ דלהקדיש לא קאמר דהא אמרינן בפרק שואל (שבת דף קמח:) מקדיש אדם חגיגתו ביו''ט ופסחו בשבת א''כ הכא נמי כיון דנפיק בה ידי שלמי שמחה מצי להקדיש אך אין הר''י מודה לו כיון דלא אתי עיקר משום שלמי שמחה דאם לא כן בדין דנדרים ונדבות נמי ליקדשן כיון דנפיק משום שמחה ומכל הני שינויי לא יתכן בבכורות פרק בתרא (דף נח.) אמאי נקט סקרתא ולא נקט מקדישין דהתם לא שייך גזרה אלא שינוי ראשון דקדושים ועומדין יתכן התם והכא ולא דמי להגבהת תרומות ומעשרות דאסור משום מתקן דהכא לא מתקן הוא דבלאו הכי שרי למיכל קודם שיעשר בהמותיו: וישם המלך אחשורוש מס. אבל יהיו לך למס ועבדוך (דברים כ) וכן ויהי למס עובד (בראשית מט) לא מייתי דהני לאו מעות משתמעינן אלא לשון עבדות בעלמא: ושמחת בחגך לרבות מיני שמחות לשמחה. גבי חג הסוכות כתיב ודרשינן ליה מדהדר כתביה הכא כיון דכתבי' גבי עצרת ופסח ילפינן מיניה בהיקש וכן מצא רבי אלחנן בסיפרי דמעצרת הוא דרשינן לה דכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג או אינו כל שנוהג בפסח וחג נוהג בעצרת תלמוד לומר אלה אלה נוהגין בעצרת כו':

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד