חגיגה ו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

ואילו הפרטות נאמרו למשה באהל מועד.

פרטי הדינים נאמרו למשה אחר זמן באהל מועד, במשכן, וכדכתיב בתחלת ספר ויקרא העוסק בתורת הקרבנות: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד, לאמר".

ורבי עקיבא אומר: בין הכללות ובין הפרטות נאמרו כולן למשה בסיני!

אף אותן מצוות שנכתבו באופן כללי בסיני, לא נאמרו לו כך, אלא נאמרו לו עם כל פרטי דיניהם, רק שלא נכתבו.

ונשנו, ונאמרו שוב מפי ה' למשה באהל מועד.

ונשתלשו מפי משה לישראל בערבות מואב.

כדכתיב בתחילת ספר דברים, הנקרא "משנה תורה": "בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר".

ומוכיח אביי: ואי סלקא דעתך דקסבר רבי ישמעאל: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, והיא אותה העולה שנצטוו ישראל להקריבה לדורות, הרי על כרחך כשהקריבו את העולה בסיני במדבר, לא עשו בה הפשט וניתוח, כיון שלדעת רבי ישמעאל עדיין לא נצטוו על הפרט של הפשט וניתוח אלא רק על הכלל של העולה.

ודבר זה לא יתכן.

כי מי איכא מידי, האם יתכן להיות כדבר הזה, דמעיקרא, בהקרבה הראשונה בסיני, לא בעי, לא צריכה עולת התמיד הפשט וניתוח, ולבסוף, משהוקם המשכן, ונתגלה למשה פרטי המצוה, בעי עולת התמיד הפשט וניתוח?!

אלא ודאי שסבר רבי ישמעאל, עולת ראייה היתה, ולא נצטוו עליה, אלא מעצמם עשאוה, לפי שקרבן יחיד היא. ואין זו אותה עולת ראייה שנצטוו אחר כך לעשותה בהפשט וניתוח.

[אך קרבן התמיד אי אפשר לומר שהקריבוהו מדעתם, שהרי קרבן ציבור הוא, ואינו יכול להקרב בלי ציווי].

ג. רבי אלעזר - יש להוכיח שהוא סובר עולת ראייה היתה, מהא דתניא:

כתיב בפרשת קרבן התמיד: "עולת תמיד העשויה בהר סיני".

רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, ואילו היא עצמה לא קרבה בסיני.

אלא, אותה עולה שהקריבו בסיני, עולת ראייה הואי.

רבי עקיבא אומר: קרבה עולת התמיד בסיני, ושוב לא פסקה.

אלא, שמא תשאל: כיון ששוב לא פסקה - מה אני מקיים מה שאמר הקב"ה בלשון תמיהה: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל!?", ומשמע שבאמת לא הגישו, מפני שנזופים היו על מעשה העגל?!

תשובתך: רק בית ישראל, שנזופין היו על מעשה העגל, אכן לא הגישו, אבל שבטו של לוי, שלא עבדו עבודה זרה [במעשה העגל] הן הקריבו אותה.

וממשיך אביי להוכיח את מה שאמר שבית הלל ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר, עולת תמיד הואי:

א. בית הלל - הא דאמרן.

ב. רבי עקיבא - הא נמי, דאמרן כאן בברייתא: אמר רבי עקיבא: קרבה בסיני עולת ראייה ושוב לא פסקה.

ג. רבי יוסי הגלילי - שגם הוא סובר עולת תמיד הואי, אתה למד - מהא דתניא:

שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: עולת ראייה, ושלמי חגיגה, ושלמי שמחה [אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה שהתנדב כל השנה, מביא שלמים משלו להיות לו בשר לשובע, שאין שמחת החג אלא בבשר. רש"י].

יש מעלה בעולת ראייה שאין בשתיהן [חגיגה ושמחה].

ויש מעלה בחגיגה שאין בשתיהן [ראייה ושמחה].

ויש מעלה בשמחה שאין בשתיהן [ראייה וחגיגה].

ומבאר התנא:

יש בראייה שאין בשתיהן [שלמי חגיגה ושמחה]: שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן, שהרי שלמים הנאכלים לבעליהם הם.

יש בחגיגה מה שאין בשתיהן: שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין בשתיהן ואותן עולות שהקריבו עם השלמים בסיני, לא עולת ראייה היתה, אלא עולת תמיד.

יש בשמחה מה שאין בשתיהן: שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין בשתיהן

ומקשינן על מה שאמר אביי שמדברי רבי ישמעאל מוכח שהוא סובר כבית שמאי, שאותה עולה לא היתה עולת תמיד:

ורבי ישמעאל, מאי טעמא קא מוקמת ליה כבית שמאי? כי אי סלקא דעתך עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח, וכפי שנתבאר דיוקו של אביי לעיל.

ותיקשי, הרי זה אינו מוכרח!

הא מצינו את רבי יוסי הגלילי, דאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [וכפי שמתבאר מתוך דבריו בברייתא שתביא עתה הגמרא], ובכל זאת מצינו שהוא סובר שעולת התמיד: מעיקרא לא בעי הפשט וניתוח, ולבסוף בעי הפשט וניתוח [כמוכח בברייתא שתביא עתה הגמרא]?!

דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר, אינה טעונה הפשט וניתוח. לפי שאין הפשט וניתוח אלא רק מאוהל מועד ואילך. וטעמו, שבסיני נאמרו רק כללות ולא פרטות כמו הפשט וניתוח, ולכן לא היה על עולת סיני ציווי של הפשט וניתוח.

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מן ההכרח שרבי ישמעאל סובר כבית שמאי:

סמי [מחוק והשמט] מכאן רבי ישמעאל, כי אכן אפשר שסובר הוא כרבי יוסי הגלילי.

בעי רב חסדא: האי קרא הנזכר לעיל "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים", היכי כתיב [איך הוא מתפרש]?

האם "פרים" שבסוף הפסוק אינו מוסב על כל הפסוק, ושני ענינים נפרדים כלולים בו:

א. "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות", ואותן עולות היו מן הכבשים, ולא מן הפרים שנזכרו בסופו.

ב. "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

או דלמא "פרים" שבסוף הפסוק על כולו הוא מוסב, וכך היא כוונת הכתוב:

אידי ואידי - אלו ואלו, העולות והשלמים - פרים הוו?

למאי נפקא מינה, כלומר: למה לנו לידע מה הקריבו, והרי מה שהיה היה [תוספות]?

מר זוטרא אמר: נפקא מינה לפיסוק טעמים [נגינות טעמי המקרא]. כי אם הפסוק מתחלק לשני ענינים, יש להטעים באתנחתא או בזקף קטון את המילה "עולות", שטעמים אלו "מפסיקים" הם. ואם הכל ענין אחד, יש להטעימו בטעמים כגון פשטא או רביע, שהם טעמים שאינם "מפסיקים".

רב אחא בריה דרבא אמר: נפקא מינה לאומר [נודר]: הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר.

מאי עליו להביא?

האם פרים הוו, ואף זה יביא פר. או כבשים הוו, ויביא כבש.

ומסקינן: תיקו.

תנן התם במסכת פאה: אלו דברים שאין להם שיעור מן התורה:

ופרטות של דיני עשיית הקרבנות נאמרו למשה באהל מועד. ור' עקיבא אומר: לא כן, כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו על ידי משה לכל ישראל בערבות מואב (בספר דברים). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ולא עולת יחיד,

אם כן מי איכא מידי דמעיקרא [האם יש דבר שמתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, שהרי דין הפשט וניתוח הוא מפרטי המצווה שנאמרו בתורה, ולבסוף נוסף דין זה בקרבן העולה כי בעי [צריך] הפשט וניתוח. אם כן מוכח מדברי ר' ישמעאל כי לא הקריבו עולת תמיד קודם לכן, ועולה שהקריבו במדבר היתה עולת ראיה.

ר' אלעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב "עלת תמיד העשיה בהר סיני" (במדבר כח, ו), ר' אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, כלומר, מצות עשייתה אמנם נאמרה בהר סיני והיא עצמה לא קרבה במדבר כלל.

ר' עקיבא אומר: קרבה, ושוב לא פסקה, כלומר, אף במדבר הקריבו עולת תמיד למן הקמת המשכן והלאה. ושואלים: אלא מה אני מקיים כיצד מבין ר' עקיבא את הכתוב שנאמר בלשון שאלה "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? (עמוס ה, כה) שממנו מובן שלא הקריבו!

ועונים: שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה הן הקריבו אותה, אבל שאר העם לא הקריב. הרי בארנו דעות התנאים הסבורים שעולת התמיד לא היתה קרבה במדבר, והעולה שהקריבו היתה עולת ראיה.

והסוברים שקרבה במדבר; בית הלל — הא דאמרן [זו שאמרנו]. ר' עקיבא — הא נמי דאמרן [זו גם כן שאמרנו] במחלוקת עם ר' אליעזר. ר' יוסי הגלילי — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: עולת ראייה, ושלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

יש בראייה שאין בשתיהן ויש בחגיגה שאין בשתיהן, ויש בשמחה שאין בשתיהן. יש בראייה שאין בשתיהן — שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן שרובן נאכל.

יש בחגיגה מה שאין בשתיהן — שהחגיגה (כלומר, קרבן שלמים) ישנה עוד לפני הדיבור בהר סיני, מה שאין כן בשתיהן. ויש בשמחה מה שאין בשתיהן — שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין כן בשתיהן. הרי שהוא סבור שעולת ראייה לא קרבה במדבר והעולה שנזכרה בכתוב — ודאי עולת תמיד היתה.

ושואלים: וביחס לר' ישמעאל, מאי טעמא קא מוקמת ליה [מה טעם, אתה אביי, מעמיד, מפרש, אותו] כבית שמאי שעולה שהקריבו במדבר עולת ראייה היא, ומה טעם אמרת כן — אי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה], אם כן מי איכא מידי דמעיקרא [האם יש דבר שמתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, ולבסוף בעי [צריך] הפשט וניתוח,

על הוכחה זו יש לשאול: והא [והרי] ר' יוסי הגלילי, שאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ובכל זאת הוא סבור שמעיקרא [מתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, ולבסוף בעי [צריך] הפשט וניתוח.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך! ואומרים: אכן, אין הוכחה גמורה לענין בירור שיטת ר' ישמעאל בזה, וסמי מכאן [מחק מכאן] מרשימה זו את ר' ישמעאל.

כיון שלפני כן הוזכר פסוק זה, בעי [שאל] רב חסדא: האי קרא היכי כתיב [פסוק זה איך הוא כתוב], כיצד יש להבין אותו? האם לומר כי "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת" (שמות כד, ה), פירושו — כבשים, והמשך הפסוק "ויזבחו זבחים שלמים לה' — פרים". או דלמא [שמא] אידי ואידי [אלה ואלה] פרים הוו [היו], שגם העולות וגם הזבחים היו פרים, שהמלה "פרים" שבסוף הפסוק אומרת שכל הקרבנות שהקריבו היו פרים.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הקריבו לעולות כבשים או פרים? ועונים: מר זוטרא אמר: נפקא מינה [יוצא מזה הבדל לענין] לענין פיסוק טעמים, האם יש להפסיק בפסוק זה אחרי "ויעלו עולות", או לקרוא "ויעלו עולות ויזבחו שלמים פרים" כענין אחד.

רב אחא בריה [בנו] של רבא אמר שההבדל הוא: למי שאומר ונודר נדר: הרי עלי להביא עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, שיש לברר מאי [מה] עליו להביא, האם פרים הוו [היו] ואם כן אף הוא מקריב פרים, או שמא כבשים הוו [היו] ועליו להקריב כבשים?! לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א תנן התם [שנינו שם, במשנה]: אלו דברים שאין להם שיעור, שלא קבעה התורה שיעור מסויים למצוותם:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the details of the mitzvot, e.g., the particulars of the sacrificial process, were said to Moses at a later time in the Tent of Meeting. And Rabbi Akiva says: Both general statements and the details of mitzvot were said at Sinai and later repeated in the Tent of Meeting, and reiterated a third time by Moses to the Jewish people in the plains of Moab, as recorded in the book of Deuteronomy. And if it enters your mind to say that Rabbi Yishmael holds that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt-offering, rather than the burnt-offering of an individual, the following question arises:

Is there any offering that initially did not require skinning and cutting into pieces, as these details of the daily burnt-offering were transmitted later in the Tent of Meeting, and ultimately, when these details were added, the offering required skinning and cutting? It is not plausible that the details of a mitzva would change over time. Therefore, it is clear that according to the opinion of Rabbi Yishmael the Jews did not sacrifice the daily burnt-offering before the giving of the Torah, which means that the burnt-offering sacrificed at Mount Sinai must have been a burnt-offering of appearance.

The Gemara cites the source for the opinion of Rabbi Elazar. As it is taught in a baraita: “It is a daily burnt-offering, which was performed on Mount Sinai” (Numbers 28:6). Rabbi Elazar says: The details of its performance were said at Sinai, but it itself was not sacrificed until the Tabernacle was erected. This indicates that the offering brought on Mount Sinai was a burnt-offering of appearance.

Rabbi Akiva says: It was sacrificed when they stood at Mount Sinai and its sacrifice never ceased. The Gemara asks: But if so, how do I uphold, i.e., how does Rabbi Akiva explain the following verse: “Did you bring to Me sacrifices and offerings for forty years in the wilderness, house of Israel?” (Amos 5:25). This verse indicates that they did not sacrifice these offerings.

The Gemara answers: The tribe of Levi, which did not commit the sin of idol worship, sacrificed it from their own funds. Since the rest of the Jewish people did not contribute the funds for the daily burnt-offering, it is as though they did not sacrifice this offering. This concludes the list of sources of the opinions of those Sages who hold that the daily burnt-offering was not sacrificed at Mount Sinai, and the offering that was sacrificed there was a burnt-offering of appearance.

The Gemara cites the sources for the opinions that the daily burnt-offering was sacrificed at Mount Sinai. Beit Hillel: That which we said. Rabbi Akiva: Also that which we said, in the aforementioned dispute with Rabbi Elazar. Rabbi Yosei HaGelili: As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: The Jewish people were commanded to perform three mitzvot when they ascended to the Temple for the pilgrimage Festivals: The burnt-offering of appearance, and the Festival peace-offering, and the peace-offering of rejoicing.

Rabbi Yosei HaGelili continues. There is an element of the burnt-offering of appearance that is not present in the other two; there is an element of the Festival peace-offering that is not present in the other two; and there is an element of the peace-offering of rejoicing that is not present in the other two. He elaborates: There is an element of the burnt-offering of appearance that is not present in the other two, as the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the other two, as the majority portion of the other two offerings is eaten.

There is an element of the Festival peace-offering that is not present in the other two, as the Festival peace-offering existed before the speech of God at Mount Sinai, which is not so with regard to the other two. Finally, there is an element of the peace-offering of rejoicing that is not present in the other two, as the peace-offering of rejoicing is performed by both men and by women, which is not so with regard to the other two. This shows that Rabbi Yosei HaGelili holds that the burnt-offering of appearance was not sacrificed at Mount Sinai, which means that the burnt-offering mentioned in that context must have been the daily burnt-offering.

The Gemara asks a question with regard to Abaye’s explanation. And with regard to Rabbi Yishmael, what is the reason that you established his ruling in accordance with the opinion of Beit Shammai that the burnt-offering sacrificed at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance? The explanation for his opinion was: If it enters your mind that the burnt-offering the Jewish people sacrificed in the desert was a daily burnt-offering, is there any offering that initially did not require skinning and cutting into pieces and ultimately required skinning and cutting into pieces?

But wasn’t it Rabbi Yosei HaGelili who said: The burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt-offering? Nevertheless, he holds that initially it did not require skinning and cutting into pieces, and ultimately it required skinning and cutting into pieces.

As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: The burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert did not require skinning and cutting into pieces, because the requirement of skinning and cutting offerings applied only from the time God commanded this mitzva in the Tent of Meeting and onward. The Gemara concludes: There is no clear evidence as to what Rabbi Yishmael actually maintains in this regard, and therefore one should delete Rabbi Yishmael from this list here, i.e., the list of those who hold that the burnt-offering sacrificed in the desert was a burnt-offering of appearance.

Rav Ḥisda raises a dilemma: This verse, how is it written, i.e., how should it be understood? Should the following verse be read as two separate halves, with the first part consisting of: “And he sent the young men of the children of Israel, and they sacrificed burnt-offerings” (Exodus 24:5), which were sheep; and the second part consisting of the rest of the verse: “And they sacrificed peace-offerings of bulls to the Lord,” i.e., these peace-offerings alone were bulls? Or perhaps both of these were bulls, as the term: “Bulls,” refers both to the burnt-offerings and the peace-offerings.

The Gemara asks: What is the practical difference between the two readings? Mar Zutra said: The practical difference is with regard to the punctuation of the cantillation notes, whether there should be a break in the verse after: “And they sacrificed burnt-offerings,” indicating that these offerings consisted of sheep; or whether it should read: “And they sacrificed burnt-offerings and sacrificed peace-offerings of bulls,” as one clause.

Rav Aḥa, son of Rava, said that the difference between these two readings of the verse is for one who says in the form of a vow: It is incumbent upon me to bring a burnt-offering like the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai. What is he required to bring? Were they bulls or were they sheep? The Gemara does not provide an answer and states that the question shall stand unresolved.

We learned in a mishna there (Pe’a 1:1): These are the mitzvot that have no measure:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי ב"ש ור' ישמעאל ור' אליעזר כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי וב"ה ורבי עקיבא ור' יוסי הגלילי סברי עולת תמיד הואי ב"ש הא דאמרן ר' ישמעאל דתניא כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד וליכא מידי דבסיני לא בעי הפשט ונתוח דהא אמרת כללות נאמרו בסיני ובסוף בעי הפשט ונתוח שנאמר והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. אלא לאו ש"מ לאו עולת תמיד הואי. אלא עולת ראיה הואי.

ר' אליעזר נמי דתניא עולת תמיד העשויה בהר סיני ר' אליעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה ר' עקיבא אומר היא עצמה קרבה בסיני ושוב לא פסקה. וכי תימא איני והכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שעבדו ע"ז הקריבו עולת תמיד בכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ותוב א"ר עקיבא כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ב"ה ור"ע הני דאמרן ר' יוסי הגלילי דתניא ר' יוסי הגלילי אומר ג' מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראיה חגיגה ושמחה יש בראיה משא"כ בשתיהן שהראיה כולה לגבוה משא"כ בשתיהן.

ויש בחגיגה משא"כ בשתיהן שהחגיגה ישנה לפני הדבור מה שאין כן בשתיהן ויש בשמחה שהשמחה נוהגת בנשים כבאנשים מה שאין כן בשתיהן. קתני מיהא שהחגיגה ישנה לפני הדבור מה שאין כן בעולת ראיה ובשמחה ש"מ דסבר ר' יוסי הגלילי עולה שהקריבו בני ישראל במדבר עולת תמיד הואי. ואמרינן אמאי מוקמת ליה לר' ישמעאל כב"ש משום דליכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט ונתוח ובסוף בעי הא ר' יוסי הגלילי דאוקימתא כב"ה תני בהדיא רבי יוסי הגלילי אומר עולה שהקריבו בני ישראל במדבר לא בעי הפשט ונתוח אלא מאהל מועד ואילך. ואסיקנא סמי ר' ישמעאל מב"ש:

בעי רב חסדא האי קרא היכי פירושיה וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות כבשים ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים או דלמא אידי ואידי כלומר העולות והשלמים כולן פרים היו ואמרינן מאי נפקא לן מינה [מאי] דהוה הוה.

ואמר מר זוטרא לפיסוק טעמי' כלומר אם אלו כבשים ואלו פרים קרא צריך לאפסוקינהו ואי לא [לא] צריך רב אחא אמר לנודר.

באומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר מאי פר מחייבת ליה או כבש תיקו.

כבר ידעת בקרבן עולה שכלה כליל ושל שלמים שיש בו שתי אכילות ר"ל לגבוה ולהדיוט אכילת אימורין למזבח ואכילת בשר לבעלים וחזה ושוק לכהנים ומ"מ זבחי שלמי צבור והם כבשי עצרת אינן נאכלין כמו שהתבאר במקומן באיזהו מקומן:

כבר ביארנו שכל הפטור בראיה פטור מחגיגה וכבר הזכרנו הפטורים מהם במשנה ראשונה אבל השמחה נוהגת בנשים והוא הדין לשומע ואינו מדבר ולאותם הנזכרים במשנה לחיוב שמחה אלא שהוזכרו כאן נשים והוא הדין לאחרות:

בפרשת פנחס נאמרה פרשת התמידין ואע"פ שנאמרה בואתה תצוה לא נאמרה שם אלא למלואים ונשנית בפנחס להיותה צואה לדורות שמא תאמר והרי בפרשת תמידין של ואתה תצוה נאמר בה חקת עולם לדורותיכם ונראה לנו משמועה של פרק זה שלא נאמר שם לדורותיכם אלא על שבט לוי והם הקריבוה כל ימי עמדם במדבר ולא ישראל ואע"פ שנצטוו עליה מ"מ סמכו על הקרבתם של שבט לוי והוא שאמר הנביא לישראל הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר בית ישראל:

עולה שהקריבו נערי בני ישראל במדבר נסתפק לנו אם היתה של כבשים או של פרים ועקר ספק זה ממה שנאמר בפסוק ויעלו עולות ויזבחו שלמים ליי' פרים שמא מלה זו ר"ל פרים על כלם הוא נאמר ר"ל על השלמים ועל העולות או שמא על השלמים לבד אבל עולות בכבשים כשאר עולות תמידים הואיל ופרשוה בעולת תמיד ופי' בה בכאן למאי נפקא מנה לפסוקי טעמים כלו' שאם העולה לא היתה באה של פרים ראוי לפסק טעם באתנח במלת עולות ואי נמי לנודר ומעתה הואיל ולא נתבררה שאלתנו הנודר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר מקריב פר וכבש ויש חולקין לומר שאין חייב אלא בכבש כשאר עולת תמיד הואיל ובררנו שעולת תמיד היתה וראיה אצלי לדבר זה שהרי פסוק טעם שלנו הוא במלת עולות באתנח ואע"פ שאין לנו לסמוך כל כך על פסוק טעמים שלנו מ"מ הואיל ועולת תמיד היתה [כבש] בטענה קלה ראוי לדון בה כן:

בד"ה מי איכא מידי כו' דעיקר הפשט כתיב בגופיה אבל מעולת כו' כיון דלאו בגופיה כתיב עכ"ל אם כוונתם דבעולת תמיד שפיר קמבעיא ליה משום דהפשט כתיב בגופיה זה אינו דהפשט וניתוח לא כתיבי בעולת ראייה ולא בתמיד אלא בעולת נדבה בפרשת ויקרא ויש ליישב דה"פ דהפשט לא כתיב אלא בעולה ובעולת תמיד כתיב דמקרי עולה אבל ראייה לא כתיב כלל בגופיה דעולה הוא כדלקמן אתה אומר עולת כו' וק"ל:

בד"ה יש בשמחה שאין כו' ולא קאמר יש בשתיהן כו' דאימא אף שמחה יש לה שיעור עכ"ל כצ"ל וליכא לאקשויי מאי קשיא להו דאימא מילי דאורייתא תני [ולא דרבנן דהא לר"י לקמן למטה יש להן שיעור אף מדאורייתא] אבל אין להגיה יש בשתיהן שאין צריכין שיעור כו' אף שמחה אין לה שיעור כו' כדמסיק לקמן דאין להן שיעור מדאורייתא לא למעלה ולא למטה דהא דאין צריכין שיעור לאו חומרא דשתיהן מקרי וק"ל:

בד"ה מאי נ"מ כלומר מאי כו' ועוד דאכתי לא נתחנכו הבגדים דבעינן עלייהו הזאה ונ"מ לעבוד במלואים כו' עכ"ל וכצ"ל וקשה לתירוצם בתרא אכתי תקשי להו מאי דהוה במלואים הוה וי"ל לאלופי דורות ממשה שאם היה משה משמש בבגדי כהונה במלואים ובלא הזאת בגדים ניליף מיניה לדורות דחינוך בגדי כהונה בלא הזאה אך קשה דהא באהרן ובניו ודאי לא מספקא לך שהיו משמשין ביום ח' למלואים בר"ח ניסן בבגדי כהונה ולא היה בחינוך בגדיהן הזאה דהא הפרה לא נשרפה עד שני לניסן כדאיתא פרק הניזקין ואפשר דלאו הזאת אפר פרה קאמרי אלא משיחה בשמן המשחה וצ"ע:

בד"ה לפסוקי טעמא ולא דמי לה' מקראות כו' ולא אזלינן כו' התם לא מצי קאי רק לחד כו' עכ"ל נראה כוונתם דודאי לרב חסדא כמו בהנהו קראי דאין להן הכרע כן האי קרא אין לו הכרע כדאיתא בהדיא ביומא בפרק הוציאו לו אלא דה"ק בהאי קרא קאמרינן נ"מ לפסוקי טעמא משמע דאי ידעינן ביה טעמא דקרא בין אם הוא פיסוק או לא הוה לן הכרע אבל התם אף לפי טעמי דקרא לית בהו הכרע דהא אי נמי לא הוה בהו התם פיסוק טעמים לא ה"ל הכרע דהא לא מצי קאי אלא לחדא ולא ידעינן להי מינייהו אבל הכא אי לא הוה ביה נמי פיסוק טעמים ידעינן דאתרווייהו קאי ומיהו לפי ספרי חומשים שלנו שיש פיסוק טעמים בשאת ומחר ומשוקדים וארור וקם ודאי דידעינן בהו הכרע דהא כ"ש היא כיון דהכא דמצי קאי לתרווייהו הוה אזלינן בתר פיסוק טעמים ולא קאי אלא אחדא מכ"ש היכא דלא מצי קאי אלא אחדא כדהתם דניזל בתר פיסוק טעמים אההוא חדא לפי פיסוק הטעם ויש ליישב בדוחק דהתם כיון דאי לאו פיסוק לא ה"ל הכרע ע"י פיסוק נמי לית לן הכרע כיון דלא מצי למכתב בע"א דלהוי הכרע בלא פיסוק משא"כ הכא דבין כך ובין כך אית לן הכרע ואפשר עוד דלא הוה ידיע להו בהנהו קראי אי הוו בהו פיסוק טעמים או לא דה"נ לא הוה ידיע להו הכא ומיהו התם פי' התוס' דמשוקדים מצי קאי לתרווייהו גם דהוו ידיע להו פיסוק טעמים במשוקדים וכן נראה מלשון התוס' הכא וצ"ע:

גמרא אלא מ"א מקיים הזבחים כו' (ופרש"י שנזופין היו) שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות (עב) דנזופין הוו ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקב"ה סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל. ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד:

גמ' שם ושמחה. הב"א כתב דלריה"ג דמוקי ליה לקרא דז"י תחוג דכתיב בפ' ראה גבי חה"ס באא"ע כו' להביא ז"י הפסח במכילתא. משמע נמי שפיר שמחה לפסח מסיפא דהאי קרא והיית אך שמח. וז"א דא"כ היכי דרשינן מיניה בפסחים (עא) לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה והא מבעי' ליה לחוה"מ. אלא ע"כ צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בפ' א"נ (סא) ד"ה לעבור דאף דדרשינן לא תגזול באא"ע לכובש שכר שכיר מכ"מ רעך דכתיב גביה דרשינן אגזל ע"ש. והארכתי קצת בכלל זה בכתובות (לד) בס"ד ע"ש:

תד"ה יש בשמחה. ובתוספתא כו'. עט"א בא"מ שכתב דודאי ההיא תוספתא משבשתא היא כו'. ובאמת הגי' שלפנינו הוא ונוהגת כל שבעה ופירושו שנוהגת בכל יום ויום כמש"כ הרב ז"ל בריש דבריו. ודברי תוס' הללו נראה שנשמטו מהתוי"ט לקמן מ"ו ד"ה מי:

בָּעִי רַב חִסְדָּא, הַאי קְרָא הֵיכִי כְּתִיב? (שמות כד, ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת. הנה בודאי כונת רב חסדא בבעיא זו כמו שאמר מר זוטרא דשאל לענין פיסוק טעמים דלשון הֵיכִי כְּתִיב דקאמר משמע 'כן' אך עם כל זה אתא רב אחא לעשות נפקותא אחרת שיוצאה מבעיא זו.
ואנא עבדא נראה לי לעשות נפקותא אחריתי והוא לאחד שכתב בשטר שהוא חייב לפלוני או שכתב בצוואה שיתנו לפלוני מאה לירא'ס ומאה רייא'ל מטבע 'עתמלי' דיש להסתפק אם מה שאמר מטבע עתמלי קאי רק על הרייא'ל ולא קאי על לירא'ס דאז בפי הדין ליראס בסתם יתנו לו מן ליראס הקטנה בערכה דהיינו לירא פרנסא'ווי ולא עתמליי או דלמא מה שאמר מטבע עתמלי קאי גם על לירא'ס ויתנו לו ליראס עתמלי? ועיין בגמרא ראש השנה (ראש השנה י:) סברת רבי מאיר ורבי אליעזר בפסוק וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח, יג) ויש לעשות מזה נפקותא אחרת ודי בזה.

תוספות ד"ה יש בשמחה וכ' ולא בשתיהן. עיין פסחים דף ע ע"ב תוספות ד"ה מ"ט:

תוס' ד"ה יש בשמחה, ס"ל גם באינך יש תשלומין.
לא זכיתי להבין. דמ"מ איך קתני בתוספתא ולא בשתיהן הא משנה מפורשת היא לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג בראשון חוגג והולך כל הרגל כולו ומה שייך לומר על זה ושמעתין שלנו ס"ל כמה דמפורשת במשנה בחגיגה וגם בראיה מפורש בתחלת מסכתין חגר ביום הראשון וכו' וצע"ג, תו ק"ל איך שייך בשמחה תשלומין הא החיוב על כל יום ויום, כדקתני דהלל והשמחה שמנה, ומה הועילו בתוס' דגם באינך יש תשלומין, מ"מ ליתני השמחה חייב בכל יום משא"כ בשתיהן, ראיה וחגיגה יוצא בפעם אחת, וזה לא יתורץ לנו באידך תירוצם דחשיב רק מילי דחומרא, שי"ל זהו חומרא דשמחה צריך בכל יום, אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בטורי אבן באבני מלואים שהקשה כן:

תוספות ד"ה שאין להם שיעור, ואני הייתי מפורש מפני המחלוקת עין יפה, עין רעה.
ובאמת לא זכיתי להבין דאם בדאורייתא הא בכולם א' עין יפה ובינוני שוים דסגי בכ"ש, ואם מדרבנן למ"ל מפני המחלוקת הא פשוט מדרבנן יש לו שיעור דעכ"פ לא יפחות מא' מששים:

תוס' ד"ה יש בשמחה וכו' ובתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתא שלנו דלא גרס ליה סבירא ליה דגם באידך יש להן תשלומין. ודברים הללו מרפסן איגרין ושלשה תמיהות יש כאן חדא דאיך שייך ששמחה יש להן תשלומין והא בכל יומא חיובא היא ובהדיא שנינו ההלל והשמחה שמונה. ועוד מה שכתבו התוס' דסוגיא שלנו סבירא דגם באינך יש תשלומין ואני תמה ואטו יש מי שחולק ואמר אין לה תשלומין ומשנה שלימה שנינו לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל החג ומקרא מלא הוא וחגותם שבעת ימים ועוד בה שלישית ואטו מה שיש לה תשלומין חומרא היא הלא קולא היא ואיך חשבה התוספתא לחומרא:

ועל התמי' הראשונה הי' מקום לומר עפ"י מה שבארנו דברי הרמב"ם בריש הלכות חגיגה שכתב והשמחה האמורה ברגלים שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והם הנקראים שלמי שמחה שכונתו שאף שיוצאים בשמחה בכל מיני בשר הקרבנות והכהנים בחטאת ואשם אע"פ שלא הקריבום לשם שלמי שמחה מכל מקום עכ"פ פעם אחד מחוייב להקריב לשם שלמי שמחה אפילו בנו"נ יוצא. אבל עכ"פ מחוייב להקריבם לשם שלמי שמחה וזה החיוב הוא רק פעם אחד באחד מימי החג ושאר ימי החג אף שודאי חייב לאכול בו קודש ולשמוח בבשר מ"מ אינו צריך להקריבו לשם שלמי שמחה ולכן כתב הרמב"ם שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והדבר תמוה וכי שלמי חגיגה גרועים מנו"נ ומבשר בכור וחטאת ואשם שיוצא בהם ידי שמחה אלא ודאי אף שיוצא בהם ידי שמחה מ"מ מחוייב עכ"פ פעם אחד בכל ימי החג שיקריב שלמים לשם שלמי שמחה. וכיון שכן שפיר שייך לומר שיש לזה תשלומין כל ימי החג. אבל השני תמיהות האחרות הם תמיהות גדולות. ועיינתי בהתוספתא עצמה והגירסא שלפנינו בתוספתא הוא כך שהשמחה נוהגת כל שבעה יעויין שם:

והכל נכון שזה ודאי חומר הוא שצריך לקיים מצוה זו כל שבעה והיינו בחג המצות אבל בסוכות היא כל שמונה כמו ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה והנה כאן בגמרא לא חשיב מעלה זו לשמחה נגד שתיהן שהשמחה נוהגת כל שבעה נלע"ד דהתוספתא מיירי באכילת בשר שלמים לשמחה שזה באמת נוהגת בכל הרגל ולא דוקא בשר שלמים דה"ה בשר של שאר קרבנות. אבל סוגית הגמרא בהבאת קרבן לשם שלמי שמחה ובהא באמת אינו צריך אלא פעם אחד כמו חגיגה וכיון שהוכחנו שהגמ' מיירי בקרבן שלמי שמחה וקאמר כאן שנוהגת באנשים ונשים מוכח כדברי הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה ודלא כהראב"ד וע' בלח"מ שם:

רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה וכו' הרב מהר"ש ן' הרשב"ץ בתשובותיו סי' ז"ן האריך בזה והביא דברי הרמב"ן והראב"ע ועיין מ"ש הרא"ם פ' תשא:
ואני בעניי כתבתי קצת בזה והבאתי דברי הרב המפורסם מהר"י עייאש זלה"ה ועלימו תטוף מלתי והוא בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תרצ"ד בס"ד ע"ש ודוק הטב:

ופרטות באהל מועד. משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת שם פירש לו הכתוב כדכתיב ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ובספר תורת כהנים דהיינו ויקרא נתפרשו כל הלכות קרבן וכן דברים הרבה: ונשנו. פעם שנית וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן ואע''פ שלא נכתב: ונשתלשו בערבות מואב. מפי משה לישראל שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו' (דברים א): ואי סלקא דעתך עולת סיני עולת תמיד הואי. וחובת הדורות מפי הגבורה: מי איכא מידי כו'. אלא ודאי עולת ראייה הואי ומאיליהם הקריבוה: והיא עצמה לא קרבה. והעולה שהקריבו הבכורות עולת ראייה הוה: ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. לשון תימה ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופין היו: שבטו של לוי. הקריבוה משלהם: שמחה. אף הם שלמי שמחה אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה שהתנדב כל השנה שמביאין ברגל ולא מעשר בהמה מביא שלמים משלו או ממעות מעשר שני שלו להיות לו בשר לשובע שאין שמחת החג אלא בבשר: שחגיגה ישנה לפני הדיבור. אותן שלמים שהקריבו הבכורות אף על פי שלא ברגל הקריבום חגיגה נקראו שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר (שמות ה) שנאמר להם במצרים: השמחה נוהגת בנשים. דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד): מה שאין כן בשתיהן. דמצות עשה שהזמן גרמא הן והכתוב לא ריבה אותן: הכי גרסינן ורבי ישמעאל מאי טעמא קא מוקמת ליה כבית שמאי אי סלקא דעתך וכו'. ולא גרסינן אמר לך והכי פירושא לאביי פריך דאמר לעיל בית שמאי ורבי ישמעאל כו' מאי טעמא מוקמת לה לרבי ישמעאל דלא כהלכתא דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה משום דשמעת ליה דאמר פרטות לא נאמרו בסיני וקשיא לך אי סלקא דעתך עולת תמיד הואי ומי איכא מידי כו' משום הכי לא הוה לך לאוקמה כבית שמאי: הא ר' יוסי הגלילי. דשמעת ליה בהדיא דאמר לעיל עולת תמיד הואי ואפילו הכי שמעינן בעולת תמיד דלית ביה הפשט וניתוח: לפסוקי טעמים. בנגינות אם תאמר שני מינין צריך אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא כמו שאנו קורין אותו או בזקף קטן טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו ואם מין אחד היה צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין כגון פשטא או רביע: לאומר הרי עלי עולה כו' גר' ולא גרסי' כאומר: נפקא מינה לאומר הרי עלי עולה כאותה עולה. מה יביא פרים או כבשים תיקו: תנן התם. במסכת פאה:

מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט. דוקא קא מבעיא ליה משום דעיקר הפשט כתיב בגופיה אבל מעולת ראייה אע''ג דאמת הוא דטעונה הפשט לא קשה ליה מידי כיון דלאו בגופיה כתיב: רבי עקיבא וכו'. אע''ג דבחמישי בנה מזבח ולא ניתנה תורה עד סיני דריש מאותה שעה דנאמר מעשיה בסיני כדכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני ומאן דלא דריש האי מוקי לה דעולה טעונה כלי וכן פירש רש''י בנימוקי חומש העשויה בהר סיני ובסיפרי דריש לה שנעשית בהר סיני קודם לתורה והיינו בחמישי שבנה מזבח: יש בשמחה שאין בשתיהן. ובתוספ' גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין ולא קאמר יש בשתיהן שצריכין שיעור מה שאין כן בשמחה דאימא אף שמחה יש לה שיעור ומיהו בלאו הכי ניחא דלא נחית למיתני הא כללא כדפריש' לעיל (דף ב:) רק חומרא באחת שאין בשתים ולהכי לא חשיב שתיהן אינן באין מכל דבר מה שאין כן בשמחה שבאה מכל דבר דהא חומרי דשתים לא קא חשיב: אידי ואידי פרים הוו. אליבא דמ''ד עולת ראייה הואי ואפי' למ''ד עולת תמיד קודם מתן תורה היתה של פרים והדר אישתנו כמו שנשתנה מן הפשט וניתוח לרבי יוסי הגלילי . מאי נפקא מינה. כלומר מאי דהוה הוה וכן פריך בפ''ק דיומא (דף ה: ושם) גבי כיצד הלבישן ובפסחים (צו.) גבי אימורי פסחים . ובסנהדרין (דף טו: ושם) גבי שור סיני בכמה לא בעי משום דסבירא לאלופי דורות משעה ובע''ז פרק שני (דף לד) ובתענית (דף יא.) גבי . במה שמש משה כל ימי המלואים דלא פריך ליה התם נמי למיסבר קראי לפי שלא מצינו בגדי כהונה רק לאהרן ובניו ועוד דאכתי לא נתחנכו הבגדים דבעינן עלייהו הזאה ונפקא מינה לעבוד במלואים בלא הזאת בגדים: לפסוקי טעמא. ולא דמי לה' מקראות שאין להן הכרע (יומא דף נב) ולא אזלינן בתר . פסוקי טעמא התם לא מצי קאי רק לחד מינייהו דאין משמעות שתיהן שוה אבל הכא מצי קאי לתרווייהו: שאין להן שיעור הפאה. דכתיב לא תכלה פאת שדך (ויקרא יט) ומדאורייתא היא דאילו מדרבנן אמר בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז: ושם) אין פוחתין (לעני בגורן פחות) מששים ופליגי אמוראי בירושלמי חד אמר אין להם שיעור למעלה ולא למטה כלומר יוכל לפחות עד חטה ולמעלה כל שדהו וחד אמר למעלה אין לה שיעור הא למטה יש לה ובעי מאי בינייהו כלומר ודאי לכולי עלמא איכא ומשני אם פיחת מששים למאן דאמר אין לו שיעור כלל מה שנתן נתן ופטור מפאה ואם הוסיף חייב במעשר ולמאן דאמר יש לו שיעור למטה מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור ששים בבת אחת דלא הוי פאה אם לא שילם לו בבת אחת כו' ופריך אמאי לא חשיב תרומה ומשני תפתר מפני המחלוקת לשון פלוגתא דומיא דמחלוקת בששניהן אדוקין בתורף (ב''מ דף ז:) כלומר שיש בה חילוק דאמר רבי יוחנן עושה אדם כל שדהו בכורים ולא אמר עושה כל שדהו תרומה דהא בעינן ראשית ששיריה ניכרים בפרק בכל מערבין התיבון הרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה ומשני עד שלא קצר שבולת לא נתחייב שדהו פאה כלומר דכתיב פאת שדך בקוצרך תלה רחמנא פאה בקציר והכי קאמר דמשנתחייב בפאה אין לה שיעור וכי תימא בכורים נמי הכתיב ראשית וליבעי שירים ניכרים כמו בתרומה דמרבינן ליה התם ראשית כל בכורי כל ואני הייתי מפרש מפני המחלוקת עין יפה עין רעה ובינונית לאפוקי הך דעניינם שוה ועוד דפליגי במסכת תרומה (פרק ד מ''ה) המרבה בתרומה רבי אליעזר אומר אחד מעשרה יתר מכאן יעשה תרומת מעשר למקום אחר רבי ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ר' עקיבא אומר עד שישייר שם חולין ומפרש בירושלמי טעמא דרבי ישמעאל דראשית דגנך דיו לראשית שיהו כדגן:

דף ו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד