דף ה - ב
אינו מהם, מזרע ישראל.
אמרו ליה רבנן לרבא: הרי מר, לא בהסתר פנים איתיה, ולא ב"והיה לאכול" איתיה [אין בך לא זה ולא זה, שהינך עתיר נכסים].
אמר להו: מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא [וכי יודעים אתם כמה מתנות צריך אני לשלח בצינעא לביתו של המלך כדי שלא יקחו ממני את ממוני]?!
אפילו הכי, יהבו ביה רבנן עינייהו [נתנו בו חכמים את עיניהם, דהיינו, החשיבוהו כעשיר].
אדהכי, בינתיים, שדור דבי שבור מלכא, וגרבוהו [שלחו מבית המלך ושללו את ממונו של רבא].
אמר רבא: היינו דתניא: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני.
כתיב: "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא", ומשמע שרק את פני אסתיר.
אמר פירש רבא: אמר הקב"ה: אף על פי שהסתרתי "פני" מהם [על דרך שנאמר: ודבר ה' אל משה פנים אל פנים], מכל מקום בחלום אדבר בו, אפילו בזמן הסתר פנים.
רב יוסף אמר: אף שמסתיר הקב"ה פניו מאתנו, הרי ידו נטויה להגן עלינו.
שנאמר: ובצל ידי כסיתיך!
וכמו שנאמר: ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם - לא מאסתים ולא געלתים לכלותם [עיון יעקב].
רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר [היה עומד בבית הקיסר] בויכוח עם אחד האפיקורסים שאינם מאמינים בדברי חז"ל, כמו הצדוקים.
אחוי ליה ההוא אפיקורסא [הראה אותו אפיקורס לרבי יהושע ברמז]: אתם הנכם עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה [עם שהחזיר אדונו פניו ממנו].
אחוי ליה רבי יהושע אף הוא ברמז: אבל ידו נטויה עלינו.
אמר שאל ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מאי אחוי לך [מה רמז הוא לך], ומה ענית לו?
ואמר לו רבי יהושע: הוא רמז לי: עמא דאהדרינהו מרא לאפיה מיניה. ואנא מחוינא ליה [ואני רמזתי לו]: אבל ידו נטויה עלינו.
אמרו שאלו ליה לההוא מינא:
מאי אחויית ליה [מה רמזת לו], וענה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה.
ומאי אחוי לך [ומה ענה לך רבי יהושע]?
אמר אותו המין: לא ידענא [איני יודע], כלומר: לא הבנתי תשובתו.
אמרו בבית הקיסר: גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג [אדם שאינו יודע מה מראים לו ברמז], וכי אטו יחוי קמי מלכא [לפני המלך]?!
אפקוהו וקטלוהו [הוציאו את אותו המין והרגוהו].
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה [כשעמד רבי יהושע למות], אמרו ליה רבנן לרבי יהושע: מאי תיהוי עלן מאפיקורוסין [מה יהא עלינו מן האפיקורסים]? כלומר: מי יריב ויתוכח עמם?
אמר להם רבי יהושע: אין לכם ממה לדאוג, שהרי אמר הכתוב: "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם". כיון שאבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתן של אומות העולם. ולפיכך, משאמות אני, אף אלו העומדים לנגדי תסרח חכמתם, ותוכלו להם בעצמכם.
ואי בעית אימא, מהכא: "ויאמר עשו אל יעקב: נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" - בשוה.
רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא [היה עולה במעלות של רבה בר שילא]. שמעיה לינוקא דהוה קא קרי [ושמע ילד שהיה קורא]: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ומגיד לאדם מה שיחו"
אמר רבי אילא: עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, האם תקנה יש לו?!
מאי "מה שיחו"?
אמר רב: אפילו שיחה יתירה, דברי שחוק, שבין איש לאשתו קודם תשמיש, מגידים לו לאדם בשעת מיתה, כי אין לו לאדם לעשות כן.
איני, הרי רב עצמו היה עושה כן?!
והא רב כהנא הוה גני תותיה פורייה דרב [רב כהנא שכב תחת מטתו של רב כדי ללמוד ממנו איך לנהוג] ושמעיה דסח, וצחק, ועשה צרכיו [שמע את רב שהיה מדבר וצוחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש ואחר כך שימש].
אמר רב כהנא [בקול]: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא [נדמה, כי פיו של רב מעולם לא טעם טעמו של תבשיל! כלומר: נשמע הוא כמי שלא שימש מעולם, שהוא נוהג קלות ראש זו לתאותו. רש"י ברכות].
אמר ליה רב לרב כהנא: כהנא! פוק לאו אורח ארעא [צא, אין זה דרך ארץ].
הרי שאף רב עצמו שחק עם אשתו?!
ומשנינן: לא קשיא:
כאן - במעשה דרב - מיירי דצריך לרצויה לאשתו.
הא - דשיחה יתירה - מיירי בדלא צריך לרצויה.
כתיב: "ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה".
אמר פירש רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מה שאמר הכתוב "במסתרים" ולא "בסתר" [מהרש"א]: מקום יש לו להקב"ה ו"מסתרים" שמו.
מאי "מפני גוה"?
אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל [גדולתם של ישראל], שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים.
רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים שניטלה, [ב"ח] וניתנה לפסילים [רש"י ירמיה].
ותמהינן: ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה עד שהכתוב אומר: תבכה נפשי?!
והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה! שנאמר: הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו?!
ומשנינן: לא קשיא: [1] הא בבתי גוואי [בחדרים הפנימיים] דהיינו "מסתרים", איכא בכיה.
הא בבתי בראי [בחדרים החיצוניים], עוז וחדוה. [2]
ואכתי תמהינן: האם בבתי בראי לא תיתכן בכיה של הקב"ה?!
והא כתיב: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא [של חורבן בית המקדש] לבכי ולמספד, ולקרחה, ולחגור שק"?!
ומשנינן: שאני חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: "הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום - מר יבכיון"
כתיב: "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ה'".
אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו ["דמע" "תדמע" "תרד עיני דמעה"] - למה?
דמעה אחת על מקדש ראשון שנחרב.
ודמעה אחת על מקדש שני שחרב.
ודמעה אחת על ישראל שגלו ממקומן.
ואיכא דאמרי: דמעה אחת על ביטול תורה.
ומקשינן: בשלמא למאן דאמר: על ישראל שגלו ממקומן, היינו דכתיב: כי נשבה עדר ה'.
אלא למאן דאמר: על ביטול תורה, מאי "כי נשבה עדר ה'"? ומפרשינן: כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה.
תנו רבנן: שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום:
א. על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק.
ב. ועל שאי אפשר לעסוק בתורה, שהוא עם הארץ ואינו מבין כלל, ובכל זאת עוסק בתורה ללמוד וללמד בשיבוש, ושבשתא כיון דעל על [עיון יעקב [3]].
ג. ועל פרנס המתגאה על הציבור.
רבי הוה נקיט ספר קינות [מגילת איכה], וקא קרי בגויה [החזיק בו והיה קורא בו].
כי מטא להאי פסוקא [כשהגיע לפסוק זה]: "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" - נפל ספר הקינות מן ידיה שלא בכוונה, ומתוך כך נזכר לפרש הפסוק [מהרש"א], ואמר: כמה גדולה השלכה זו מן השמים לארץ, שהיא מאיגרא רם לבירא עמיקתא [מגג גבוה לבור עמוק].
רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא [היו הולכים בדרך]. כי מטו לההוא מתא, אמרי [כשהגיעו לאחד הערים, שאלו את בני העיר]: האם איכא צורבא מרבנן הכא [היש כאן תלמיד חכם], נזיל וניקביל אפיה [שנלך להקביל פניו]?
אמרי להו: איכא צורבא מרבנן הכא, ומאור עיניים הוא [יש כאן תלמיד חכם וסגי נהור הוא]!
אמר ליה רבי חייא לרבי: תיתב את [שב אתה במקומך ואל תלך], כדי שלא תזלזל בנשיאותך. איזיל אנא ואקביל אפיה [אלך אני לבדי ואקביל פניו].
ואפילו הכי תקפיה רבי לרבי חייא, ואזל בהדיה [תקפו והלך עמו] אל אותו תלמיד חכם. [4]
כי הוו מיפטרי מיניה [כשנפטרו ממנו] ברך אותו תלמיד חכם את רבי חייא ורבי, ואמר להו:
אתם הקבלתם פנים שלי הנראים ואינן רואין [שהרי סגי נהור היה], לכן תזכו לראות פנים של הקב"ה הרואים ואינן נראין! כלומר: תזכו לעלות לרגל.
אמר ליה רבי לרבי חייא: איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא [כמעט מנעת אותי מקבלת ברכה זו] כשלא רצית שאלך עמך אליו.
אמרו ליה רבי חייא ורבי לאותו תלמיד חכם: ממאן שמיעא לך שכל כך גדולה היא הקבלת פני תלמיד חכם?
אמר להם אותו תלמיד חכם: מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי.
דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא [היה מקביל פני רבו בכל יום].
כי קש [כשהזקין] רבי יעקב, אמר ליה רבו לרבי יעקב: לא נצטער מר דלא יכיל מר [אל תצטער שאינך יכול להקביל פני].
אמר ליה רבי יעקב לרבו: מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן [וכי קטנה היא מה שנאמר]: "ויחי עוד לנצח, לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו"?!
ומה הרואה חכמים במיתתן - יחיה, וכמו שנאמר "ויחי עוד לנצח", הרואה אותם בחייהן - על אחת כמה וכמה.
רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב [היה הולך בניסן מהלך שלשה חדשים לישיבה, שוהה בה יום אחד, והולך שוב, כדי להגיע לביתו בסוכות לשמח את אשתו].
והוו קרו ליה רבנן [כינו אותו החכמים]: בר בי רב דחד יומא [בן ישיבה ליום אחד].
חלש דעתיה. קרי רב אידי אנפשיה [חלשה דעתו של רב אידי, וקרא על עצמו את הפסוק]: "שחוק לרעהו אהיה".
אמר ליה רבי יוחנן לרב אידי: במטותא מינך, לא תעניש להו לרבנן [בבקשה ממך אל תגרום שייענשו החכמים בגללך].
נפק רבי יוחנן לבי מדרשא [יצא רבי יוחנן לבית המדרש] ודרש על הכתוב "ואותי יום יום ידרשון, ודעת דרכי יחפצון":
וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, שהכתוב אומר: יום יום ידרשון?!
אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
וכן במדת פורענות יום אחד נחשב לשנה, דכתיב בדור המדבר אחר חטא המרגלים: "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה. במספר הימים אשר תרתם את הארץ".
וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום בלבד חטאו?! [5]
אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה.
שנינו במשנה: אי זהו קטן [שהוא פטור מחינוך לראייה]: כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית:
הסוגיה להלן מתבארת על פי שיטת התוספות ב ב ד"ה וכל.
מתקיף לה רבי זירא, על מה שמבואר במשנתנו, שחייב הקטן בחינוך כל שיכול לעלות מירושלים להר הבית עם אביו. ומשמע, אף קטן שאינו יכול לעלות מביתו לירושלים:
הערות
[1] בפירוש רבינו חננאל משמע שמפרש היפוך דברי רש"י, דבבתי בראי איכא בכיה. שפת אמת.
[2] ראה מהרש"א בביאור ענין זה.
[3] והמהרש"א ביאר באופן אחר, ראה שם.
[4] כתב הטורי אבן: מכאן מוכח שנשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול. ובשפת אמת דחה דבריו, כי הוא עצמו ודאי יכול לזלזל בכבודו.
[5] צריך ביאור למה לי אריכות זו, והרי הכתוב אומר: במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. יום לשנה, יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה, אחרונים.
ע"ב אפי' הכי יהבי ביה רבנן עינייהו אדהכי כו'. ר"ל אף על פי שנתקיים בו והיה לאכול על ידי ששדר לבי שבור מלכא כדאמר להו מ"מ כיון דיהבו ביה רבנן עינייהו שלא נתקיים הדר שדר מלכא וגרבוהו:
כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם כו'. מפורש בנדרים:
אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום פרש"י ביום דייק ולא בלילה כו'. עכ"ל ועי"ל לפי שנאמר אם יהיה נביאכם וגו' בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה גו' פה אל פה אדבר בו דהיינו פנים אל פנים כדכתיב ודבר ה' עם משה פנים אל פנים גו' ומדכתיב הכא ואנכי הסתר אסתיר פני גו' דהיינו למעט כעין נבואת משה שהיה פנים אל פנים אבל כעין נבואת שאר נביאים דבחלום אדבר בו לא אימעט מהסתרת פנים ושוב מצאתי כעין זה בפי' ע"י:
ר"י אמר כו' שנאמר ובצל ידי כסיתיך גו'. לפי ענינו דלעיל נראה דמויתי לענין נבואה ותחלת מקרא זה ושמתי דברי בפיך גו' דהיינו נבואת משה שהיה פה אל פה ואמר בגלות שסתר זה הפנים מ"מ ובצל ידי כסיתיך דהיינו שלא סתר פנים ממש כמו שהופך פניו לצד אחר אלא כמי שמכסה פניו בצל ידו דרואה בקצת על חבירו מתוך הצל ועי"ל דיד סתם נאמר בכ"מ על השמאל כמ"ש בפרק הקומץ ידך זו שמאל כו' שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים גו' ע"ש וז"ש גם שבגלות איכא הסתרת פנים כמ"ש השיב אחור ימינו מ"מ צל ידי שהיא השמאל כסיתיך להגן עליכם והאי לישנא דידו נטויה עלינו גו' מצינו לו בספר ישעיה בכמה מקראות דכתיב בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה וכל המפרשים וכן התרגום פירשו בו לרעה אבל לפי הענין דהכא יש לפרש בו דלטובה נאמר הגם דבכל זאת הסתיר פניו מהם בגלות ולא שב אפו מהם כמ"ש ידו נטויה להם שהיא יד השמאלי ולא הסתיר פניו ממש והוא מבואר בריש פרק קמא דכתובות כי ימינו הוא הרחמים ויד שמאלו הוא הדין גם שבגלות השיב אחור ימינו והם הרחמים ממש ומדת הדין גבר עלינו מכל מקום היא ידו הנטויה עלינו להגן מצרות הגלות ואהא מייתי עובדא דההוא מינא דהראה לו לריב"ח הסתרת המקום מעלינו והוא הראה לו ברמז דעוד ידו נטויה ואין כאן הסתרה גמורה:
מאי תהוי עלן ממיני כו'. לפי שר"י ב"ח הוא היה מפורסם בעל נצחון נגד המינים כגון בהך דפ"ק דבכורות בסבי דבי אתונא ובההיא דפ' א"ט דא"ל קיסר לריב"ח אלהיכם כאריה כו' וכן בכ"מ ולזה א"ל אחר מיתתך מה תיהוי עלן ממיני מי יודע להשיב להן בנצוח וא"ל אבדה עצה מבנים גו' האי קרא גבי עובדי כוכבים כתיב שהם המינים כמפורש בכמה מקומות ולזה אמר אם אבדה עצה מבנים שהם ישראל שנקראו בנים אתם לה' נסרחה גם חכמתם של עובדי כוכבים שהם המינים:
ואי בעית אימא מהכא דכתיב ואלכה לנגדך וגו'. כבר האריך בזה האברבנאל בספר משמיע ישועה שהם מתייחסים באמונתם בדמיון עשו ליעקב שהיה להם אב אחד ועשו היה צד אביו במרמה בפיו ויעקב איש תם וגו' כן אמונתם שמשערים לעבוד עבודת ה' והם עובדים אותו במרמה ודעת בלתי אמתי כו' ועוד האריך ע"ש וז"ש ואלכה לנגדך וגו' כי מעשה אבות סימן לבנים שבני עשו ילכו בשוה לנגד בני יעקב לפי חכמתן כמ"ש ואע"ג דנתבטל סימן זה כמ"ש בפ"ק דע"ז דמעיקרא דרוש לנגדך ולבסוף דרוש יעבר נא אדוני לפני עבדו היינו דוקא לענין מלכות וממשלה כדמשמע קרא דיעבר נא אדוני וגו' דמיירי באדנות וממשלה דהיינו שיהיה עשו מחזיק במלכות מקודם בעוה"ז ואח"כ יחזיקו במלכות בני יעקב לעוה"ב אבל לענין חכמה מתקיים האי קרא ואלכה לנגדך וגו':
שנאמר כי הנה יוצר הרים וגו' תקנה יש לו גו'. יוצר הרים ובורא רוח הם כוללים הגוף והנשמה הגוף נוצר מאמצעיתו של עולם מהר הבית והנשמה נבראה מרוח ה' כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ושיחו של אדם שהוא הדבור יוצא מבין שניהם שהם כלי הדבור מהגוף ומן הרוח כמ"ש לרוח ממללא וז"ש מגיד לאדם מה שיחו מה תקנה יש לו כיון שהוא יצר וברא אותם וה"מ למכתב מגיד לאדם שיחו וע"כ דרשו מלת מה שהוא מורה על דבר קטן כמ"ש ואנחנו מה וכמוהו הרבה דר"ל מה שיחו דאפי' שיחה של מה שבין איש כו':
מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו כו'. דה"ל למכתב בסתר תבכה נפשי אבל במסתרים משמע במקום ששמו סתרים. ואמר מפני גוה מפני גאותן כו' מפני גאותה כו' עיין פרש"י בספר ירמיה מפני גדולה שלכם שתבטל ומפני גאותה של שמים שניתן לפסילים ע"כ ומספר ישן שהכל אחד שאין גאותן של ישראל אלא הקב"ה דכתיב ואשר חרב גאותך אלא שרשב"ן ביאר בפי' כביכול נתמעטה גאותו של מלכות שמים כענין שאמרו שנתמוטטו כנפי החיות ושנתמעטה פמליא של מעלה ומקום יש להקב"ה ששמו מסתרים הם בתי גוואי הסתרים הפנימיים שעליהם נאמר ושם חביון עזו כו' ובתי בראי הם עמודי התוך שעליהם העולם עומד וי"א בתי גוואי ה' הראשונה ובתי בראי ה' אחרונה והכל כוונה אחת ע"כ:
שאני חורבן ביהמ"ק דאפי' כו'. דמדכתיב ביום ההוא משמע על יום מיוחד קאמר דהיינו ביום החורבן ומיהו האי קרא במסתרים תבכה נפשי נמי משמע דביום החורבן קמשתעי דכתיב ביה ודמוע תדמע וגו' דדריש ליה בסמוך נמי על חורבן ביהמ"ק משמע דוקא בבתי גוואי ונראה דודאי הבכיה קמיה כביכול ליכא אלא בבתי גוואי אלא דה"ק שאני חורבן ביהמ"ק דאפי' מלאכי שלום כו' קאמר אפי' לגבי אדם דלא זו האדם אלא אף המלאכים מר יבכיון והם ג"כ בבתי בראי ודכתיב ויקרא ה' לבכי וגו' היינו שגם על המלאכים קרא להם שיבכיון בבתי בראי אבל קמי' שמיא כביכול ליכא בכיה כלל בבתי בראי ששינה בכתוב לומר ודמוע תדמע על חורבן ב' מקדשות ולגבי גלות ישראל כתיב ותרד עיני דמעה משום דעל חורבן מקדשות שהיה בבתי בראי לא היה הבכיה קמיה אלא על האדם והמלאכים משא"כ על גלות ישראל שהיה הבכיה בבתי גוואי כתיב ותרד עיני וגו' כביכול שהיתה הדמעה כלפי שמיא:
ג' הקב"ה בוכה כו'. ועל שא"א לעסוק בתורה כו'. לכאורה מה בזה טעם לבכיה ואדרבה היה לשמוח על כך ולפי הדקדוק דקאמר גבי שאפשר כו' ואינו עוסק סתם ולא קאמר ואינו עוסק בתורה וכן גבי שא"א כו' קאמר עוסק סתם ולא קאמר עוסק בתורה נראה לפרש דה"ק כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק גם בדברים אחרים כפועל בטל וכל שא"א לו לעסוק בתורה לאו משום שא"א לו ממש אלא שעוסק בדברים אחרים המבטלים אותו מלימוד תורה על שניהם הקב"ה בוכה על זה שהולך בטל ואינו עוסק בתורה וגם על זה שעוסק בדברים אחרים וביטל מד"ת שהיה לו להניח כל עסקיו משום לימוד תורה כדאמרינן סוף פ"ב דקידושין מניח אני את כל אומנות שבעולם ולומד את בני תורה כו':
נפל מן ידיה אמר מאיגרא כו'. נראה דשלא בכוונה נפל הספר מידיה ואפשר שהיה עומד במקום גבוה בעלייה ונפל משם לארץ ולמקום עמוק יותר וע"י זה נזכר בדרשת המקרא השליך משמים ארץ דלפי פשוטו ה"ל למכתב לארץ בלמ"ד וע"כ דרשו דמשניהם השליך בפעם אחד משמים ומארץ למקום עמוק ביותר דהיינו מאיגרא רם לבירא עמיקתא ואפשר שרמז בזה על שהשליכן בגלות לבבל כדאמרינן פרק האשה לא הגלה הקב"ה ישראל לבבל אלא מפני שהיא עמוקה כשאול שנאמר מיד שאול גו':
תזכו להקביל פנים הרואין ואינן נראין כו'. נראה דהך דרשה שייכא אדלעיל שדרש יראה יראה כשם שבא לראות כך בא ליראות שזה ודאי לא יתקיים ממש בעוה"ז שפני הקב"ה אינן נראין בעוה"ז אבל בעוה"ב נאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו' ויתקיים אז יראה יראה ממש דהשכינה רואה פני ישראל והם יראו פני השכינה וז"ש תזכו להקביל פני הרואים ואינן נראין דהיינו שתזכו לעוה"ב לקבל אותו פנים שיהיה גם נראין לכם:
ויחי עוד לנצח וגו'. פשטיה דקרא בתמיה היא וכי הרשע לא ימות כמו כו' ע"ש בתוספות ר"ל ומדלא כתיב בלשון תמיהה דרשוהו ויחי האדם עוד לנצח וגו' דהיינו שמוסיפין לו על שנותיו כי יראה חכמים ימותו. ואם במיתתן כו' נראה דהיינו ביציאת נפש כמפורש פרק האורג בחייהן עאכ"ו כי הרואה פני חכם כרואה פני שכינה כדלעיל ובהיפך ברשע אסור להסתכל בפני רשע כדאמרינן בפרק החובל:
הוה רגיל ג' ירחי' באורחא כו'. פרש"י מהלך ג' חדשים היה מביתו לב"ה ונוסע מביתו אחר הפסח כו' לשמח את אשתו בחג הסוכות עכ"ל ובחג השבועות לא היה אפשר לו להיות בביתו ולשמוח עם אשתו והוא דחוק ולולי פירושו נראה דלאו מה"ט נקט ג' חדשים אלא דכן דרכו לילך למקום אחר לבקש פרנסתו משם ולשהות בדרך כ"כ שלא היה אפשר לו ללמוד בבהמ"ד רק יום א' ומייתי ליה דיום יום ידרושון וגו' וכי ביום כו' דודאי בכל מקום היום כולל גם הלילה כמו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אבל מדכתיב יום יום כפול משמע למעט לילה ואהא קאמר וכי ביום כו' אלא כו' אפילו יום אחד בשנה מעלה כו' ולכך הוא כפול כלומר כאילו הוא לומד בכל יום ויום מהשנה דכעין זה כתיב לגבי פורענות ארבעים יום יום לשנה יום לשנה גו' ומסיים בהאי קרא מעניינו ודעת דרכי יחפצון דגם הא דאזיל באורחא ודרך שהוא נחשב להם כמו דעת יחפצון:
וכן במדת פורענות כו' אפילו יום א' בשנה כו'. בתוס' פ"ק דסוטה הקשו בזה שם דמהכא משמע דמדה טובה ומדת פורענות כי הדדי נינהו דבתרוייהו יום א' חשוב שנה והתם קאמר דמדה טובה מרובה ממדת פורענות ובתוספתא קתני דמדה טובה מרובה על מדת פורענות על חמש מאות ע"ש ונראה ליישב דודאי לאו כללא הוא בכ"מ דמדה טובה מרובה ממדת פורענות דהא במדה טובה גופיה יש חילוק דלגבי אוהביו כתיב לאלפים דור ולגבי שומרי מצותיו דהיינו מיראה כתיב לאלף דור אלא דהכל לפי כוונת העושה בו לטובה ומ"מ אינו פחות ממדה הרעה:
כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם; אוֹ עֹנִי, אוֹ מִיתָה. נראה לי הטעם לשתים אלו שיהיו על ידי חכמים בעלי תורה משום דבתורה כתיב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג, טז) ולכן נותנת כח ללומדיה להעניש במיתה מצד כח הימין ובעוני מצד כח השמאל.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר אליעזר ללבן ובתואל וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל (בראשית כד, מט) כי אליעזר היה בעל תורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כח:) על פסוק 'הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר' (בראשית טו, ב) שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ועל כן יש לו שני כוחות להעניש במות מצד ימין ובעוני מצד שמאל ולזה אמר ברמז שאם לא תתנו, הגידו לי ואז אפנה על ימין להעניש אתכם במיתה או על שמאל להעניש אתכם בעוני! וסוף דבר באותו הלילה הענישם במיתה שמת בתואל מפני שלא היה לבם שלם בדבר זה שחשבו להערים.
והא דקאמר 'יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ' אין הכונה שהיה ברבנן קוין של עין הרע כדרך בני אדם המטילים עין הרע אלא מכח דיבורם זה נתקנאו הקליפות והחיצונים והם הטילו עין הרע אך מחמת דהטילו עין הרע מכח דברים אלו שדברו רבנן לרבא לכך מייחס הטלת העין להם ואמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ וכך הענין בכל מקום שתמצא בתלמוד דברים כיוצא כאלו.
רַב יוֹסֵף אָמַר: יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ. נראה לי בס"ד השפעה מן שלשה ראשונות שהם חב"ד [חכמה בינה דעת] נקראת בשם פנים כי הם בראש אך השפעה מן חסד וגבורה נקראת בשם ידים כי חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא. וקאמר רב יוסף אף על פי שלפעמים נסתרה מאתנו הארה זו של פנים שהיא מן שלשה ראשונות ועם כל זה ידו נטויה עלינו דהיינו מן חסד ולמטה שהוא יד דאין להשפעה זו הפסק וזהו ענין הרמז שרמז רבי יהושע בן חנניה לאותו המין.
ונראה לי בס"ד אומרו יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ כי שלשה ראשונות הם בסוד אותיות י־ה וחג"ת [חסד גבורה תפארת] מקבלים שפע מן ג' ראשונות ומשפיעים לנו וזהו שאמר ידו שהם חסד וגבורה נטו י־ה רוצה לומר נטו לקבל מן י־ה ו'עלינו' רוצה לומר בשבילינו כדי להשפיע לנו.
רַבִּי אִילָא הֲוָה סָלִיק וְאָזַל בְּדַרְגָּא דְּבֵי (רבא) [רַבָּה] בַּר שִׁילָא. קשה למאי הוצרך בעל המאמר לפרש דהוה סליק בדרגא? ונראה לי בס"ד להודיענו שבחן של חכמים כי בזמנם לא היה להם מדרגות בבנין כמו שלנו אלא היו עולין בסולם וידוע כי העולה בסולם צריך לתת דעתו היטב בעלייתו שלא יפנה לבו לדבר אחר פן יפול אך רבי אילא אף על פי שלבו טרוד בעלייתו בסולם עם כל זה פנה לבבו לשמוע ולהבין דברי תורה שיצאו מפי התינוק ונתפעל מאלו הדברים שלקח מהם מוסר השכל.
אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַגִיד לוֹ מַה שֵּׂחוֹ, תַּקָנָה יֵשׁ לוֹ?!. מקשים וכי רבי אילא עדיין לא קרא פסוק זה ומה נתחדש לו עתה על ידי קריאת התינוק?
ונראה לי בס"ד דרבי אילא לא הוה מפרש הכתוב הזה על דין וחשבון אלא מפרשו על דרך מה שאמר הכתוב (משלי טז, א) 'לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵהֳ' מַעֲנֵה לָשׁוֹן' והכי קאמר היא יתברך מגיד לאדם מה יהיה שיחו שישים בלבו הדברים אשר ישיח בפיו.
או מפרשו על פי מה שתרגם התרגום 'לחזאה לאנשא מה עובדוהי' דלפי זה קאי על המעשים ולא על הדברים אך התינוק היה לו פירוש אחר בפסוק זה ששמעו מרבו או חדשו מעצמו דמפרש כונת הכתוב לומר אפילו על שיחה קלה עושין חשבון בדין לאדם דמפרש תיבת מַה לשון קלות וגרעון וחסרון כמו מה שאמר הכתוב וְאַהֲרֹן מַה (במדבר טז, יא), וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ (שמות טז, ז) וכמו שכתב מהרש"א ז"ל לכך נתחכם התינוק לפרש בקריאתו משמעות זו וביאור זה שלא חיבר תיבת מַה עם תיבת שֵּׂחוֹ כפי מה שרשום בנביאים אלא עשה תנועה בקריאתו להפריד תיבת מַה מן תיבת שֵּׂחוֹ כדי שלא יהיה משמעותה לומר 'מהו שיחו' ששינה בקריאתו ולא קראה דבוקה עם שיחו ובזה נרגש רבי אילא בביאור זה החדש של התינוק אשר מקדמת דנא לא בא על דעתו ומזה הביאור לקח מוסר אם מגיד לו ועושה עמו חשבון על שיחה קלה שהוא שיחה של מה תקנה יש לו דמאן פליט מהא.
מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבּוֹכֶה בּוֹ וּ'מִסְתָּרִים' שְׁמוֹ. הנה כל משכיל יבין שדברים אלו אינם כפשוטן! ונראה לי בס"ד סוד הענין הקרוב לפשט על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד מאמר שערי דמעה לא ננעלו (בבא מציעא נט.) כי הדמעות הם רמז לשורש הדינין וכאשר יבכה האדם ויוריד דמעות צריך לכוין למתק הדינין דעל ידי זה יתבסמו ויתמתקו הדינין ואין שטן ואין פגע רע והרחמים מתרבים! דהאדם הוא צורת אור הקדושה העליונה וכאשר יתעורר למטה כן יהיה התעוררות בקדושה למעלה והנצח והוד שבחכמה הם הנקראים שערי דמעה ועל ידי דמעות האדם התחתון אז יורדין אורות מנצח והוד שבחכמה למתק הדינין, עד כאן דבריו והרחיב רבינו ז"ל הדברים בזה יותר יעוין שם.
נמצא ענין הבכיה הוא מיתוק הדינין ולכן בכל צרה יש תועלת בבכיה דהצרה תהיה על ידי תגבורת הדינין ובבכיה יתמתקו הדינין ויתבסמו להיות רחמים ולכן מאחר שירידת הדמעות מעיני האדם התחתון נקראת בשם בכיה כן הפעולה שתהיה למעלה במיתוק הדינין גם היא נקראת בשם בכיה והוא לשון מושאל מן הבכיה של אדם התחתון ולפי זה כל מה שתראה בלשון חז"ל שם בכיה למעלה אפילו על המלאכים קאי על פועל של מיתוק הדינין ובסומן מפני כי על ידי הבכיה המעשית של אדם התחתון היו יהיה למעלה מיתוק הדינין לכן הפעולה הזאת של מיתוק הדינין אשר תהיה למעלה נקראת בשם בכיה בלשון מושאל.
ומה שאמר המאמר הזה מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבּוֹכֶה בּוֹ וּ'מִסְתָּרִים' שְׁמוֹ, הכונה ששערי דמעה הם בעשר ספירות של חכמה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע דחכמה נקראת מסתרים בסוד הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹקֵינוּ (דברים כט, כח).
ואם תשאל איך יהיה בבכית האדם התחתון מיתוק וביסום הנה מלבד הסוד הנעלם שיש בדבר זה? אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ שגם בגשמיות יש דוגמה זו כי הלא תראה כל מי שיש לו צער גדול מחמת איזה דבר אז אם יבכה ירווח לו והצער שבלבבו יתמתק דלכן התירו חז"ל לבכות בשבת לאדם שיש לו צער גדול כדי שירווח לו ונמצא גם בגשמיות עושה הבכיה מיתוק וביסום והוא מעין דוגמה לפעולה הנעשית ברוחניות למעלה שהיא פעולת המיתוק וביסום הדינין.
והנה מקשי הש"ס וְהָא אָמַר רַב פָּפָּא 'אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם' פירוש הנה המיתוק הנקרא בשם בכיה למעלה יאמר על מיתוק הדינין הקשים ביותר הנקראים בשם עצבות מפני ששם נאחזים הקליפות הנקראים בשם עצב בסוד וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) ובמקום דאין אחיזה לקליפות אין שם תגבורת דינין כדי שיהיו צריכין למיתוק המכונה בשם בכיה בלשון מושאל?
ומשני הָא בְּבָתֵּי גַּוָּאִי הָא בְּבָתֵּי בְּרָאִי פירוש בבתי גוואי שהם חג"ת [חסד גבורה תפארת] שנקראים גוואי לגבי נה"י [נצח הוד יסוד] אין אחיזה לקליפות אבל בבתי בראי שהם נה"י יש אחיזה לקליפות וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל דתפילת העמידה בלחש וחזרה בקול רם מפני דהחזרה היא בחג"ת [חסד גבורה תפארת] ואין שם אחיזה לקליפות לכן אין לנו פחד מהם אם נאמר אותה בקול רם.
והדד מקשי וְהָא כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֲדֹנָ־י אֱלֹקִים צְבָקוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיהו כב, יב) וכיון דזכר בבכיה שם הוי־ה גם כן משמע דקאי גם על מקום התפארת שהוא בבתי גוואי הנקרא בשם הוי־ה בסתם ואם כן כיון דנקיט לשון בכיה המורה על מיתוק הדינין בבתי גוואי משמע דמגיע אחיזה לקליפות שם גם כן?
ומשני חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ שַׁאנִי שנעשה בו שינוי זה דהיה אחיזה לקליפות בעונותינו הרבים גם במקום שלא היו יכולין להתאחז מקמי הכי. ומייתי סייעתא לדבריו דבחרבן בית המקדש נעשה שינוי טפי דהא מצינו אֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם נאמר בהם בִּכְיָּה אף על גב דאין דרכם בכך ולכן כיון דהוה בחרבן שינוי בעונותינו הרבים שנעשה לפי שעה אחיזה לקליפות גם במקצת בתי גוואי לכך נאמר שם לשון בכיה המורה על מיתוק הדינין כי כיון דהוה אחיזה לקליפות נעשה תגבורת הדינין דהא תליא בהא וכיון דנעשה תגבורת הוצרך שם פעולת המיתוק והביסום המכונה בשם בכיה בלשון מושאל.
ודע דכל זה אני מפרש לפי גרסת תלמוד כתיבת יד שהביאו בספר דקדוקי סופרים דגריס ובבתי גוואי לא והכתיב וכו' וכתב שם דכן היא הגרסה בילקוט אבל לפי גרסה של רש"י יש לפרש בתי גוואי ובתי בראי בענין אחר ואין להאריך כאן יותר.
וּמַאי, 'מִפְּנֵי גֵוָה'? אָמַר רַב [שְׁמוּאֵל בַּר] יִצְחָק: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. נראה לי בס"ד דריש תיבת 'גֵוָה' לשתי חלוקות 'ג' וה' דהיינו 'וה' לשון שמחה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבתי א, לב) בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי. ובזמן שבית המקדש קיים היה לישראל שלשה שמחות בשלשה מועדים שיש בהם עליה לרגל שהם פסח ושבועות וסוכות ועתה ניטלו שלשה שמחות של עולי רגלים ונתנה השמחה לאומות העולם שכל ימיהם שמחת חגים ומועדים.
ומה שאמר רבי שמואל בר נחמני מִפְּנֵי גַּאֲוָתָהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה נראה לי גאותה של מלכות הוא שלשה אורות המוחין לצורך חיבור וא"ו עם ה'א ודריש גוה 'ג' וה' כלומר ג' אורות של חיבור 'וה'.
שְׁלֹשָׁה, דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם. פירוש מחמת שלשה דברים אלו מתעוררין כוחות הדינין ועל ידו יתברך נעשה להם מיתוק המכונה בשם בכיה בלשון מושאל כמו שביארנו לעיל ואם לא היה נעשה על ידו יתברך מיתוק וביסום לתגבורת הדינים שמתגברין מחמת שלשה דברים ההם לא היה מתקיים העולם מחמת הקטרוגים.
ונראה לי בס"ד הטעם שדברים אלו הם קשים לענין זה דידוע מה שאמר רבינו האר"י בשער רוח הקודש וזה לשונו: עיון ההלכה הוא שיכוין האדם שיש קליפת האגוז החופפת על המוח שהוא ענין הקדושה וזו הקליפה היא ענין הקושיא שיש בהלכה ההיא כי הקליפה חופפת על ההלכה ואינה מניחה אל האדם שיבין אותה וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא יכוין לשבר כח הקליפה ולהסירה מעל גבי הקדושה ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה ואם אין האדם מתמיד לעיין ולשבר הקליפות איך יתגלה לו המוח וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ולפי זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה בחכמת העיון של התורה לתרץ הקושיות ואינו עוסק גורם בזה תגבורת לקליפות וממילא יתעוררו כוחות הדינין וירבו הקטרוגים בעבור עונות הדור ולכך צריך להיות פעולת המיתוק והביסום לכוחות הדין כדי שיכנעו הקליפות וישבתו הקטרוגים.
וכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק דהיינו שאין לו לב מבין לתרץ הקושיות והוא עוסק בתורה בדרך העיון לבדו שאז ישאר בקושיות בלבד שמתרבים אצלו ואין מוצא להם תירוץ אפילו לקושיא אחת כי הוא אינו בר הכי וגם אינו לומד לפני רב וחכם כדי שהוא יתרץ לו קשיותיו דנמצא נשאר זה נבוך תמיד ברבוי הקשיות הנה גם זה גורם תגבורת לקליפות מאחר דאינו מוצא תירוץ לשבר הקליפות ואז ממילא יתגברו כוחות הדינין וצריך לתקן הדבר על ידי מיתוק וביסום לכוחות הדינין כדי להכניע הקליפות.
ומי שהוא פרנס המתגאה על הציבור בחנם גם זה גורם תגבורת הקליפה כי טבעה כמו הקוף שמתאוה לעשות כאדם ולכן כשרואה זה מתגאה בחנם גם היא מתגאית בחנם שתרצה ליכנס בתחום שאינו שלה ולהתאחז במקום שאין לה רשות לבא שם וחושבת שפחה כי תירש גברתה חס ושלום על כן שלשה דברים קשים מחמת טעמים אלו דאית בהו ולאו משום חומר עצמן ולכך בעבור דשלשה אלה גורמין תגבורת הקליפה אשר מחמת כן ממילא יהיה תגבורת הדינין משום הכי צריך לעשות פעולת המיתוק והביסום המכונה בשם בכיה כאשר ביארנו בס"ד.
מֵאִיגְרָא רָם לְבִירָא עֲמִיקְתָּא. קשא שיעור נפילה המפורש בכתוב גדול אלפים ורבבות על שיעור דנקיט רבי שהוא מאגרא לבירא, ומנא ליה להקטין השיעור כל כך?
ונראה לי בס"ד דהפסוק אמר 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ' (איכה ב, א) והאי ארץ שהיא מקום הנפילה דנקיט קרא יש לפרשו בשני אופנים האחת האי ארץ קאי על קרקע הקדושה שהיא בחינת סופא דכל דרגין שמכונית בשם ארץ, וזה הפירוש הוא חצי נחמה דנמצא הנפילה במדור הקדושה הנקרא רשות היחיד ורק הוא מקום סוף הקדושה. והפירוש השני הוא האי ארץ היא ארץ אחרת שהיא מדור הקליפה הנקראת רשות הרבים ודבר זה קשה מאד.
על כן עתה כשהיה רבי יושב במקום אחד גבוה כמו כותל דצידו אחד היה רשות הרבים וצידו אחד היה רשות היחיד והיה קורא שם במגילת איכה וכשהגיע לפסוק זה של 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ' נפל הספר מידו אך לא נפל לרשות הרבים אף על פי שהיה קרוב ליפול שם יותר כי קרוב הוא אלא נתגלגל בהשגחה פרטית ונפל לרשות היחיד אמר ודאי מן השמים הודיעו לי כונת הכתוב דהאי ארץ לא קאי על ארץ אחרת שהיא רשות הרבים מדור הקליפות אלא האי ארץ קאי על מדור הקדושה שהיא רשות היחיד אך היא מדרגה התחתונה דקדושה שהיא סופא דכל דרגין, ולכן אמר נפילה זו האמורה בכתוב הזה היא מאגרא רמה לבירא עמיקתא דהבירא הוא ברשות היחיד ומקום שהיה בו הספר הוא רשות היחיד וכן האי ארץ קאי על מדור הקדושה ומעולם לא יצאה בנפילה זו ממדור הקדוש.
ועוד נראה לי בס"ד שרמז רבי בזה על סדר מדרגות הספירות שירדו ישראל מהן דידוע ישראל בגדולתם יהיה להם השגחה מצד התפארת אך בירידתם תהיה השגחתם שלהם מצד המלכות וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש הפורים על מה שאמר המן 'ישן האלוק שלהם' יעוין שם ונמצא כשתהיה השגחתם מצד הוד המלכות ירדו בזה ארבעה מדרגות שהם תפארת נצח הוד יסוד לכן עשה דמיון בזה מאגרא רמא לבירא עמיקתא ולא אמר מאגרא לבירא כדי לעשות בזה ירידה בארבעה מדרגות כי הבור הוא מדרגה תחתונה תחת מדרגת החצר דלמעלה ממנו היא מדרגת החצר וזו אחת ולמעלה מן החצר הוא גג הבית שבחצר וזו שניה ולמעלה מגג הבית הוא גג העליה וזו שלישית ולמעלה מן גג העליה הוא גג עליה אחרת שקורין כבשכא'ן וזו רביעית כי יש דרכם לבנות עליה על גבי עליה וגג של זו העליה השנית נקרא אגרא רמא לכך דקדק לומר מאגרא רמא עד בירא עמיקתא כי כן הוא ענין ישראל שהיתה השגחתם מצד התפארת ועתה היא מצד המלכות דירדו ארבעה מדרגות שהם תפארת ונצח והוד ויסוד.
אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא, נֵיזִיל וּנְקַבֵּל אַפֵּיהּ. יש להקשות תיבת נֵיזִיל לשון יתר הוא ודי לומר 'נְקַבֵּל אַפֵּיהּ' שאם לא ילכו איך יקבלו אפיה?
ונראה לי בס"ד דאיתא בשבת (שבת קנב.) דאמר לו רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל וכו' ופירש רש"י ז"ל דרך ענוה קאמר לו בלשון זה ורצונו לומר למה לא הקבלת פני? עיין שם. נמצא הגדול מדבר בלשון ענוה בזה להפך הדברים וכן כאן אם לא היו אומרים נֵיזִיל אלא אומרים נְקַבֵּל אַפֵּיהּ דוקא היו חושבים כונתם לומר שהוא יבא אצלם להקביל פניהם ובלשון ענוה דברו להפך ואמרו נְקַבֵּל וכאשר אמר רבי לרבי שמעון בן חלפתא למה לא הקבלנו פניך, לכך אמרו בפירוש נֵיזִיל וּנְקַבֵּל אַפֵּיהּ שאנחנו נלך אצלו ולא יבא הוא אצלינו.
ומה שאמר הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחולין (חולין צה:) רב הוה בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא ורבי יוחנן בדיק בינוקא כשהיו יוצאין לדרך לדעת אם יש רצון מן השמים בדרך זה שהולכים בו עיין שם. ולזה אמר הֲווּ שַׁקְלֵי ידיעה וסימן מפי תינוקות או מן פתיחת ספרים.
או יובן כי הצדיק שהולך בדרך הולכים זכיותיו עמו ללוותו ולשמרו דכתיב וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ (ישעיהו נח, ח) כי זהו טעם של לויה שיקח המתלוה עזר ושמירה מן מצות שיעשו המלוים אותו וזהו שַׁקְלֵי זכיות משלהם ומשל אחרים המלווים אותם דמסתמא היו מלוים אותם אנשים גדולים חכמים וצדיקים. או קרוב לזה שַׁקְלֵי מלאכים עמהם לשומרם דכתיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא).
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר'ו פירש שהיו שוקלים בדעתם שכר מצוה כנגד הפסדה דהיוצא לדרך אי אפשר שלא יהיה לו ביטול תורה לכן צריך לשקול זה במאזני משפט עד כאן דבריו נר"ו.
תִּיב אַתְּ הָכָא, וְלָא תְּזַלְזֵל בִּנְשִׂיאוּתָךְ. הקשה הגאון יהונתן ז"ל ביערת דבש הלא נראה דמתחלה הסכימו ללכת שניהם ולא אמר לו רבי חייא 'תִּיב וְלָא תְּזַלְזֵל' ולמה אחר ששמע שהוא מאור עינים אמר לו כן? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבתחלה חשב ליכא זלזול משום דודאי ירוצו השומעין ויגידו לאותו חכם דרבי אתיה לביתיה והחכם ימהר לצאת חוצה מביתו לקבל פניו וגם אחר שיכנס רבי לביתו יעמוד לפניו וישמש משום כבוד תורתו וכבוד נשיאותו ואם כן ליכא בזה זלזול אך אחר ששמע שהוא מאור עינים אמר ודאי זה לא יצא לחוץ להקביל פני רבי ולא יזוז ממקומו ולא ישמשנו אחר שיבא לביתו ולהכי חש לזלזול נשיאות מפני הרואין.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כי תחלה אמר אם יראו בני אדם דרבי נכנס לביתו של אותו חכם חושבים שאותו חכם כבר הלך אצל רבי והקביל פניו ועתה רבי חזר ובא לביתו להחזיר לו וזית'א [ביקור גומלין] ואין בזה זלזול כי כן דרך הגדולים מחזירים וזית'א לקטנים אך אחר ששמע שהוא מאור עינים אמר ודאי הרואין לא יעלה על לבם לומר שזה החכם כבר הקדים לבא אצל רבי ולכן חש בזה עד כאן דבריו נר"ו.
תַּקְפֵּיהּ וְאָזִיל בַּהֲדֵיהּ. פירוש תקפיה בטענות בדברי תורה דאפשר דרבי חייא סבירא ליה נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורבי סבירא ליה מחול והביא לו ראיות לסברתו עד שהודה לו בעיקר הדין.
אי נמי רבי חייא סבירא ליה דבר זה חשיב זלזול בעבור הנשיאות ורבי לא סבירא ליה כן ותקפיה בראיות שהודה לו בהם.
תִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה, הָרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאָה. נראה לי בס"ד דידוע דלאה יש לה אורות עינים וגם נקראת עלמא דאתכסייא ולפי זה פנים הרואין ואינם נראין קאי על לאה וידוע כי לימוד תורה לשמה עושה תיקון בלאה לשם ה"א לכך ברכם על ידי עסקם בתורה לשמה יקבילו פני שכינה סוד לאה הרואה ואינו נראה.
וְהֲוָה יָתֵיב חַד יוֹמָא בְּאֻשְׁפִּיזֶיהָ וְחַד יוֹמָא בְּבֵי רַב. מדברי רש"י ז"ל נראה דהיתה עירו רחוקה שלשה חדשים, ודבר זה רחוק מאד מכמה טעמים.
ונראה לי בס"ד דלעולם עירו היתה קרובה לבי רב מהלך עשרים יום או שלשים יום אך הוא היה בעל מלאכה של צורף או מלאכה אחרת ולא היה עוסק בה בעירו מפני שהיו הרבה אנשים עסקם בכך והיה הולך לעיירות קטנות לעסוק שם ובשביל שאנשי הכפרים מועטים היה די להם עסק בכל מקום משך חודש אחד בקיץ וחודש אחד בחורף והוא היה הולך באלו המקומות שבין עירו לעיר בי רב ויושב בכל מקום חודש אחד מכל מקום ועוסק במלאכתו בשביל פרנסת אנשי ביתו וכשהיה מגיע לעיר דבי רב היה נכנס לבי רב יום אחד וחוזר לעירו ובחזרתו גם כן היה עוסק במלאכתו באותם המקומות שלא עסק בהם בהולכה והיה מגיע לביתו במועד ונמצא הליכתו עיקרה כדי לעסוק במלאכה באותם המקומות אך כיון שמקומות אלו שמכירים אותו ומביאים לו עסק שלהם הם מגיעים עד אותה העיר של בי רב היה נכנס לאותה עיר של בי רב ללמוד ולא יכול להתעכב שם יותר כדי שיגיע לביתו במועד.
כָּל הַעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָסַק כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ!. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל מנא ליה דיום אחד חשוב שנה דילמא חשוב חודש דתפסת מועט תפסת? עיין שם. ואני אוסיף על דבריו דטפי משמע לומר חשוב חודש מפני שהחודש אינו נמנה אלא לימים וקרא יום יום קתני אך השנה נמנית לחודשים גם כן וכמו שכתב רש"י ז"ל בראש השנה דף יו־ד ע"ב.
ומה שתירץ הרב בשם כלי פז יש לגמגם דימים לחוד ויום לחוד דימים נאמר על שנה כתרגומו עידן בעידן וכמו שאמרו על פסוק תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר (בראשית כד, נה).
ומה שתירץ הרב עצמו גם כן דוחק דאם כן למה הביא דרשה זו דיום יום ידרשון ונקוט דרשה דמרגלים בלבד? ונראה לי בס"ד דהכא רבי יוחנן אזיל בתר סברת רבי מאיר בראש השנה (ראש השנה י:) דאיתא התם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח, יג) רבי מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי ליה שנה שמע מינה יום אחד בשנה חשיב שנה, עיין שם. וכיון דסבירא ליה דאיכא ילפותא מן הכתוב דיום אחד בשנה חשוב שנה לכך דרש כאן בפשיטות על יום דהכא שהוא שנה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמִדַּת פּוּרְעָנוּת. יש להקשות למה לא הביא הוכחה מפסוק יחזקאל (יחזקאל ד, ו) לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ? ונראה לי על כפרה קאמר לו דצער של יום אחד יכפר על שנה אחת דחטאו ישראל ואין כונתו לומר אחשוב לך כאלו נצטערת שנה אחת.
ומה שהביא הוכחה מן מרגלים היינו דיליף יתורא דקרא דכתיב בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר יד, לד) וקשיא ליה למה אמר 'יוֹם לַשָּׁנָה' מאחר דאמר אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה? אלא ודאי נקיט נמי 'יוֹם לַשָּׁנָה' ללמדינו למנין בעלמא דיום בשנה חשוב שנה. והנה לדעת רבי יוחנן שדרש יום אחד בעסק התורה חשוב שנה בזה מובן הכתוב אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) כלומר אפילו בכהאי גונא נמי אשריו.
כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָבַר כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. פירוש שנשתקע בעבירה יום אחד כגון שלבש כלאים כל היום כולו וכן כיוצא בזה ולהכי שפיר יליף מינה על עסק התורה דקאי על כל היום כולו.
219ימים לסיום הש״ס