חגיגה ד ע"ב

דף ד - ב

אמר רבא: לאתויי  מפנקי [מפונקים], שאינם יכולים להלך יחפים ללא מנעלים, ואין אדם רשאי להכנס במנעליו שברגליו בהר הבית [רש"י], ולכן אינם יכולים לעלות.

וזה שאין אדם נכנס להר הבית במנעליו, למדנו מדכתיב: כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם "רמס חצרי". ומשמע שאין רצונו של ה' ברמיסת חצרות ה' במנעלים. ^[1]

תנא בברייתא: הערל [אפילו מחמת אונס, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה, רש"י ^[2]], שאינו רשאי להכנס לעזרה, כדמפרש הגמרא לקמן.

והטמא, שאינו רשאי ליכנס לעזרה.

הרי אלו פטורין מן עולת הראייה, שאין הם חייבים לשלוח את עולת ראייתם על ידי שליח [רש"י].

והוינן בה: בשלמא טמא - שאינו יכול להכנס לעזרה - ניחא שהוא פטור מהבאת עולת ראייה, משום דכתיב "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה", וסמך הכתוב: "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם".

ללמדך: כל שישנו בביאה לעזרה, ישנו בהבאה של עולת ראייה [תוספות].

וכל שאינו בביאה, כגון שהוא טמא - אינו בהבאה של עולת ראייה. ^[3]

אלא ערל - מנלן שהוא פטור?!

ומפרשינן: הא ברייתא זו מני - רבי עקיבא היא, דמרבי [ליה] [ב"ח] לערל שהוא אסור באכילת קדשים ותרומה כטמא.

דתניא: רבי עקיבא אומר: כתיב: "איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב - בקדשים לא יאכל", חזר הכתוב פעמיים על המילה "איש" כדי לרבות את הכהן הערל כטמא, שאינו אוכל בתרומה.

והוא הדין לכל עניני גבוה שווה הערל לטמא, כגון שפטור ממצות ראייה, ואינו ראוי לביאת המקדש, ולעבודת הקרבנות [מאירי].

תנו רבנן: טמא פטור מן עולת הראייה. דכתיב: "ובאת שמה", וסמיך ליה: "והבאתם שמה".

ללמדך: כל שישנו בביאה למקדש ישנו בהבאה של קרבן, וכל שאינו בביאה למקדש כגון טמא אינו בהבאה של קרבן.

רבי יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן מצות הראייה במקדש.

שנאמר במצות הראייה "יראה" [בחיריק] וקרינן "יראה" [בצירי], ללמדך: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו [וכבר הובא דין זה לעיל בגמרא ב א].

רב הונא כי מטי להאי קרא, לדרשה של "יראה את הקב"ה" ו"יראה לפני הקב"ה", הוה בכי [כשהגיע לדרוש את הפסוק הזה היה בוכה].

אמר רב הונא להסביר את בכיו:

עבד שהוא חביב כל כך לרבו, עד שרבו מצפה לו לראותו, וכמו שנאמר: "יראה יראה", האיך הגיע יום שנהפך לו רבו לשונאו עד שיתרחק ממנו וצוה שלא יראהו?!

דכתיב בישעיה: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'. כי תבאו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרי!" [לרמוס את חצרי, אחרי שאין לבבכם שלם עמי, רש"י ישעיה]. ^[4]

רב הונא כי מטי להאי קרא, בכי: "וזבחת שלמים, ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך".

אמר רב הונא: עבד שהוא חביב כל כך לרבו, עד שרבו מצפה לאכול על שולחנו, כדכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם", האיך הגיע יום שיתרחק רבו ממנו!

דכתיב [בישעיה שם]: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'. שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים - לא חפצתי!" [שהיות ואתם עוברים על תורתי - הרי "זבח רשעים, תועבה". רש"י ישעיה].

רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי: "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף! העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו ".

אמר רבי אלעזר: ומה תוכחה של בשר ודם [יוסף] כך [לא יכלו אחיו לענות אותו], תוכחה של הקב"ה - על אחת כמה וכמה! ^[5]

רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי.

כתיב: "ויהי בימים ההם ויקבצו פלשתים את מחניהם לצבא להלחם בישראל. וירא שאול את מחנה פלשתים, וירא, ויחרד לבו מאד. וישאל שאול בה', ולא ענהו ה'. ויאמר שאול לעבדיו: בקשו לי אשת בעלת אוב, ואלכה אליה ואדרשה בה. ויאמר [שאול]: קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אמר אליך. ותאמר האשה: את מי אעלה לך? ויאמר את שמואל העלי לי.

ותרא האשה את שמואל, ותזעק בקול גדול. ותאמר האשה אל שאול: אלהים ראיתי עולים מן הארץ!

ויאמר לה מה תארו? וידע שאול כי שמואל הוא, ויקד אפים ארצה וישתחו.

ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אותי".

שהיה מתיירא שמואל שמא קוראים לו לדין.

ולפיכך בכה רבי אלעזר, ואמר:

ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו, על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא ממנו.

ומפרשת הגמרא: שמואל מאי היא [מנין אנו יודעים שמתיירא היה שמואל מן הדין]?

משום דכתיב: "ותאמר האשה אל שאול: אלהים ראיתי עולים מן הארץ".

והרי עולים שהוא לשון רבים, תרי אנשים משמע, ואלו הם, חד: שמואל, ואידך השני: דאזל שמואל, ואתייה למשה בהדיה [הלך שמואל והביא את משה רבינו אתו].

וכך אמר ליה שמואל למשה בבקשו ממנו לעלות עמו: דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא [שמא נתבע אני לעמוד בדין], ולפיכך קום בהדאי [בוא עמי] ותעיד עבורי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה [שאין דבר שכתבת בתורה ולא קיימתיו]. ^[6]

רבי אמי כי מטי להאי קרא, בכי: "ישב בדד וידום כי נטל עליו. יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה".

אמר רבי אמי: כולי האי כל היסורים הללו יקבל, ורק "אולי" יש תקוה, שאינה ודאית [ראה תוספת ביאור בהערות]. ^[7]

רבי אמי כי מטי להאי קרא, בכי: "בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה'",

אמר רבי אמי: כולי האי, אחר שירכשו לעצמם מדות חשובות שכאלה, ורק אולי תסתרו ביום אף ה'.

רבי אסי כי מטי להאי קרא, בכי: "שנאו רע, ואהבו טוב, והציגו בשער משפט - אולי יחנן ה' אלהי צבאות".

אמר רבי אסי: כולי האי כל הדברים האלו יעשו, ורק אולי יחנן ה'.

רב יוסף כי מטי להאי קרא, בכי: "ויש נספה בלא משפט". יש כלה מן העולם ואין עוון בידו, ולא היה משפט לספותו [רש"י], ומת קודם שהגיע זמנו [מהרש"א].

ותמהה הגמרא: מי איכא דאזיל בלא זמניה [וכי יש מי שנפטר מן העולם קודם זמנו]?!

ומתרצת: אין, אכן יש מי שנספה קודם זמנו. ^[8] כי הא דרב ביבי בר אביי, הוה שכיח גביה מלאך המות [מלאך המות היה שכיח בביתו, ומספר לו מעשיו, תוספות].

ויספר לו מלאך המות: פעם אחת אמר ליה מלאך המות לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שער נשייא [לך הרוג והבא לי את נשמת מרים, קולעת שער הנשים]!

אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי [הלך השליח, ובטעות הרג את מרים מגדלת התינוקות] כי נתחלף לו "מגדלא שער נשייא" ב"מגדלי דרדקי".

משראה כן מלאך המות, אמר ליה לשלוחו: הרי אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך [הרי את מרים קולעת שער הנשים אמרתי לך להרוג] ולא את מרים זו.

משנוכח השליח בטעותו, אמר ליה השליח למלאך המות: אי הכי, אהדרה [אחזיר לה נשמתה]?

אמר ליה מלאך המות לשלוחו: לא תחזיר, כי הואיל ואייתיתיה [והבאת אותו] - ליהוי למניינא, למנין הנשמות שאני צריך לאסוף.

אלא, היכי יכלת לה!? [אבל כיצד היית יכול להורגה, הואיל ולא הגיע זמנה למות]?! אמר לו השליח למלאך המות: הוה נקטא מתארא בידה [אוחזת היתה בידה אוד של תנור],

ושאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מפנקי שנאמר כי תבאו לראות פני.

תנא הערל והטמא פטורין מן הראיה אוקימנא לרבי עקיבא דמרבי ליה לערל מן הטמא שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע ודחי ליה לערל מן התרומה כטמא ומפורש ביבמות פרק הערל בתחלתו.

טמא פטור [מן הראיה] שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה כו' ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי לכו נא ונוכחה אמר ומה אחי יוסף לא יכלו לענות אותו בתוכחה כי נבהלו מפניו תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ועוד היה בוכה ואומר ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין שנאמר ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ולא עוד אלא שביקש מרבינו משה לבא עמו שנאמר ותאמר האשה אל שמואל אלהים ראיתי עולים מן הארץ. עולים תרי משמע וכו'.

אנו על אחת כמה וכמה. ר' אמי הוה בכי אמר כתיב יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה וכתיב בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' וכתיב שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו' כולי האי ואולי יש נספה בלא משפט מעשה דמרים מגדלא נשיא ומרים [מגדלא] דרדקי דאתחלף ליה לשליחא ואייתי מרים מגדלא שער נשיא ויש מי שאומר כענין חלום ראה דברים הללו.

ערל וטמא כבר ביארנו במשנה שהוא פטור טמא מדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וטמא אינו בביאה ופטור הוא בהבאה אף על ידי אחר הואיל והוא בעצמו אינו נכנס למקדש וערל ממה שלמדנו ערל מטמא לאיסור אכילת קדשים שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ודרשו בו איש איש לרבות ערל מ"מ בפרק הערל ע"ב ב' פרשה ר' יוסף משום דמאיס כלומר לא מריבוי הכתוב אלא מפני שהוא מאוס וללמדנו שלא הושוה לטמא מכל וכל אלא לעניני גבוה כגון בראיה ובביאת המקדש ועבודת קרבנות אבל למי חטאת הערל כשר לקדש ולהזות וכן פסקוה גדולי המחברים:

הואיל ואייתיתה תיהוי למנינא ראיתי לאחד שפירש במקום אותה שאמרתי ואינה נ"ל דאטו אותה תחי' כיון שהבורא ציוה לו להמיתה היאך אפר שלא ימיתנה ונ"ל לפרש תהא במנין המתים כלומר אע"פ שבלא זימנה הבאתי אותה כיון שלקחתי נשמתה אי אפשר להחיותה אלא תהא במנין המתים:

בד"ה דמרבה ערל כטמא כו' אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לעיל גבי פסח כו' אבל ליכא למימר דאי ליכא קרא אלא הערל כטמא הייתי אומר כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה ראה בכי כו'. דהיינו הקרי והמסורות כמפורש לעיל ועבד שרבו מצפה לו לראותו כו' נמי תרוייהו משמע שרבו מצפה שיראה הוא את העבד ומצפה נמי שהעבד יראה אותו ועתה יתרחק ממנו מב' ראיות הללו וכי תבאו לראות פני גו' משמע נמי תרתי לפי הקרי והכתיב ומסיים בהאי קרא מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי דה"ל למכתב מי בקש זאת מאתכם או מרגליכם רמוס גו' אבל מידכם רמוס רמז על הקידה שהיתה במצות ראייה בשמחת בית שואבה שהיה נועץ ב' גודליו בארץ ושוחה כו' וזו היא הקידה כדאמרינן פרק החליל:

וזבחת שלמים ואכלת עבד כו'. השלמים הם קדשים ואכילתן לישראל משלחן גבוה קא זכו לשום להם שלום ביניהם ולבין אביהם שבשמים שעל כן נקראו שלמים ועתה נתרחקו ממנו שנאמר למה לי רוב זבחיכם ר"ל דומות למרובות כמו שמפרש שבעתי עולות גו' ועתודים לא חפצתי:

ומה תוכחה של ב"ו כך כו'. ואע"ג שלא אמר להן כלל יוסף מענין תוכחה מ"מ היו יראים שיבא הוא אחר כך להוכיחם על מה שעשו לו ונבהלו מפני הבושה שלא יוכלו לעמוד בתוכחתו:

תוכחה של הקב"ה כו'. מפורש בב"ר לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך גו' עאכ"ו:

שמואל מאי היא כו' עולים תרי משמע כו' פרש"י מאי היא דמתיירא עכ"ל וקשה לפירושו כיון דמקרא דלמה הרגזתני גו' לא מוכח דהיה מתיירא למה בכי ר"א כי מטי ליה אבל הל"ל דכי מטי להאי קרא בכי ראיתי עולים כו' א"ל דלמא ח"ו לדינא מתבעינא וההוא קרא מקמיה כתיב ועל כן נראה דודאי הרגזתני משמע שפיר שהיה מתיירא בעלייתו אלא משום שאינו מפורש ממה היה מתיירא קאמר מאי היא שמפורש ביה שהיה מתיירא מיום הדין וקאמר עולים תרי משמע כו' ולא קאמר אלהים תרי משמע דמלת אלהים בכ"מ בלשון רבים נאמר והוא לשון בעל היכולת:

יתן בעפר וגו' כולי האי כו'. פרש"י כל היסורין הללו יקבל ועודנו בספק כו' ע"ש והיינו כל היסורין יתן בעפר פיהו אבל בע"י הביא קרא יתן למכהו לחי וגו' וטעות הוא דזה הכתוב אחר אולי יש תקוה כתיב ולולי פרש"י נראה דאולי יש תקוה קאי אקראי דלעיל טוב ה' לקויו וגו' טוב לגבר וגו' ויחיל וגו' ישב בדד וגו' ואהא קאמר שפיר כולי האי ואולי:

דליכא מלתא דכתיב באורייתא דלא כו'. כתבו התוספות לא בעי למימר שיעיד לו שקיים כו' לא היה בדורו כו'. עכ"ל ולמאי דמסיק בפרק מי שמתו שהמתים יודעים ניחא:

בקשו צדק בקשו ענוה אולי וגו'. דענוה הוא מדה גדולה המביאה לידי רוח הקודש כדאמרי' פ"ק דע"ז וכן צדק ודאי מדה גדולה היא ועפ"כ אמר אולי בלשון ספק ור' אסי הוסיף דכתיב שנאו רע ואהבו טוב וגו' שהם כוללים כל המדות המעולות וכולי האי ואולי:

כי מטי להאי קרא יש נספה בלא משפט כו' הא דאמרינן פרק במה בהמה דיש מיתה בלא חטא לא שייך הכא דהתם איירי במת בזמנו אבל הכא איירי במת קודם שהגיע זמנו למות דיש נספה וגו' משמע קודם זמנו כי הא כו':

גמרא דכתיב כי תבואו לראות כו'. עפרש"י ותוס' ועמש"כ (ביבמות קב ב):

תד"ה דכתיב. התם מיירי בנו"נ שאין קבועין זמן בביאת רגלים. כצ"ל:

בא"ד והתם הארכתי בדבר לפרש ההיא דהערל כו'. כצ"ל:

תד"ה דמרבה. וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו כו'. ק"ל דלפ"ז לר"א דיליף בר"פ הערל דערל אסור בתרומה בגז"ש מפסח היינו אפי' בערל שמתו כו'. וא"כ מאי קאמר ר"ע שם א"צ הה"א איש איש כו' הא מרבוי דאיש איש ליכא למילף ערל כזה ולפי' ר"ת דמשמע דערל כזה מותר בתרומה דהוה אנוס קל"ט דהא שם (ע"א) מבעי' ליה לרחב"ע אפי' על ערל קטן דהיינו בתוך ח' אי מותר לסוכו שמן של תרומה ולא איפשיטא ואין לך אנוס גדול מזה עי' תוס' שם ברה"פ וראיתי להכ"מ בפי"א מהלכות תרומות ד"ז שכתב על הא דפסק הרמב"ם דסכין אה"ק בתוך שבעה בשמן תרומה בפ' הערל בעי' דנפשטה ותמוה דהרי שם לא נפשטה וכמש"כ התוס' בר"פ שם רק דהרמב"ם נראה דסמיך על הירושלמי שהביאו התוספות שם כדרכו:

(בסופו) גמ' ליהוי. צ"ל תהוי:

וּמַה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם כָּךְ, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?. קשא דהכתוב לא אמר נִבְהֲלוּ 'מִתּוֹכַחְתּוֹ' אלא נִבְהֲלוּ 'מִפָּנָיו' (בראשית מה, ג)? ונראה לי בס"ד דרמז בתיבת מִפָּנָיו על תוכחתו שהיא הטענה שיש לו לטעון עליהם והיינו לפני אותיות 'יוסף' יש אותיות 'טענה' ולזה אמר ומה תוכחה של בשר־ודם שהיא הטענה שיש לו על חבירו כך נבהלו ממנה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!

דִּשְׁמוּאֵל, מַאי הִיא?. הנה רבינו האר"י ז"ל פירש דבעלת אוב לא יכלה להעלות אלא חלק נפש הקטנות דעשיה הנשארת בגרמי שבקבר והיא הנקראת הבלא דגרמי וזו היה מבחינת שם אלקים ולכך אמרה אֱלֹקִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ (שמואל א' כח, יג), עד כאן דבריו בש"ה עיין שם.
ובזה ישבתי בס"ד חקירה אחת איך היה משה רבינו ע"ה נכנס לבית פרעה שכולו מלא עבודה זרה וגם היה עושה עצמו עבודה זרה והלא אסתר כיון שנכנסה לבית צלמים נסתלקה ממנה שכינה? ותרצתי כשהיה נכנס שם היתה מתעלמת הנשמה הגדולה שהיתה בקרבו והיה נשאר בו רק חלק נפש מבחינת שם אלקים דקטנות וכשהיה יוצא מבית פרעה חוזרת אליו.
ולפי זה מובן שפיר מה שאמר לו השם יתברך רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה (שמות ז, א), אלקים דייקא שאשים בך רק חלק נפש מבחינת שם אלקים דקטנות. ובזה מובן שפיר המדרש (ויקרא רבה כו, ז) שהיה שמואל מתיירא והעלה למשה עמו דאין אלקים אלא משה שנאמר רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה עד כאן. והיינו רוצה לומר מה שאמר אַיְתִּי לְמֹשֶׁה רוצה לומר אייתי ממנו ניצוץ נפש דבחינת אלקים דקטנות דעלה אתמר ראה נתתיך אלקים לפרעה.

דִּילְמָא חַס־וְשָׁלוֹם לְדִינָא קָא מִתְבָּעִינָא. קשא איך נעלם משמואל הנביא ע"ה דבר זה שלא ידע מי קורא אותו ואיך חשב שמא מן השמים קראוהו לדון אותו?
ונראה לי בס"ד דודאי ידע ששאול קורא אותו והעלהו על ידי אוב וידע כי עתה שאול עומד בצרה שבא זמן הפורענות שגזרו עליו לפרוע ממנו בשביל עמלק שדבר זה היה גלוי וידוע לשמואל הנביא ע"ה בחייו ורק עתה ידע שבא זמן הפרעון וחשש פן עתה יהיה נתבע גם הוא לדין מצד מחיית עמלק שהיתה מוטלת גם עליו מפני ששמואל היה טוב של קין ועמלק רע של קין דלכן היה הצווי של מחיית עמלק לשאול ולישראל על יד שמואל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (במדבר כד, כג) שנאמר בנבואת בלעם על קין דקרינן ביה 'מִשְּׁמוּאֵל' שהוא היה הטוב של קין ולכך הוא צוה לשאול ולישראל למחוק זכר עמלק שהיה רע של קין וגם הוא בידו הרג את אגג ועל זה אומר אוֹי מִי יִחְיֶה את הרע שהוא עמלק מיד שמואל עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשער הפסוקים יעוין שם.
על כן חשש פן עתה שדנים את שאול בעבור חסרון שעשה במחיית עמלק אולי יעלה קטרוג גם עליו בזה לומר שהיה לו ללכת עם שאול וישראל ביחד כשהלכו להלחם בעמלק מפני דמחיית עמלק שייכת לו יותר מכולם ואם היה הולך עמהם לא היתה יוצאה תקלה זו שעשו שארית לעמלק ועל דין זה היה חושש, לכך הביא את משה רבינו ע"ה עמו שהוא כתב התורה וכתב פסוק זה של אוֹי מִי יִחְיֶה 'מִשְּׁמוּאֵל' וידע מה הוא החיוב המוטל על שמואל לעשות בדבר זה של מחיית עמלק כי לפי דעתו של שמואל הנביא ע"ה לא היה מוטל עליו לעשות יותר מזה הצווי שצוה את שאול וישראל ולא היה חייב ללכת עמהם למלחמה.

כִּי הָא דְּרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי, הֲוָה שְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ מַלְאַךְ־הַמָּוֶת. אָמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַיְתִּי לִי מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂעָר נַשְּׁיָא. נראה הכונה הוה שכיח גביה במראה החלום שהיה דרכו לראותו תמיד בחלום חזיון לילה וכל דברים אלו דאמר לו לשלוחיה זִיל אַיְתִּי לִי מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂעָר נַשְּׁיָא וכו' ומה שדבר עמו רב ביבי ומה שהשיב לו מלאך־המות הכל היה במראה החלום וכבר פרשו הגאונים במאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג:) דאמר לדידי חזי לי כך וכך, כל זה היה במראה החלום. על כן גם כאן יש לפרשו כך ואפילו אם נאמר 'הֲוָה שְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ' בהקיץ שהיה נגלה לו בהקיץ מכל מקום דברים אלו שאמר לשלוחו והשיב לו כך וכך עד סוף המאמר הכל היה במראה החלום.

אַיְתֵּי לֵיהּ מִרְיָם מְגַדְּלָא דַּרְדְּקֵי. נראה כי מלאך־המות לא אמר לו בפירוש מְגַדְּלָא שֵׂעָר נַשְּׁיָא, אלא אמר לו אַיְתֵּי לֵיהּ מִרְיָם מְגַדְּלָא, וכונתו היתה על מגדלא שער נשייא והוא חשב מְגַדְּלָא דַּרְדְּקֵי.

תוס' ד"ה דמרבה לערל, ומיהו זהו דוקא לפירש"י [והיינו דלא כפירש"י דהכא, אלא דהכא מיירי בעושה כן מחמת צער] וקשה לי דא"כ איך אמר רע"ק ביבמות פ' הערל א"צ דכתיב איש איש כו' הא מאיש איש לא ידעינן דאסור ערל בתרומה רק במומר לערלות מחמת צער, אבל במתו אחיו מחמת מילה הא זהו לא אתקש לטמא, אבל מחמת גז"ש דתושב ושכיר מפסח ממועט גם מתו אחיו מחמת מילה, כמו בפסח, וצע"ג:

תוס' ד"ה לא נצרכה קשה, [דהכא אמרינן דחציו עבד וחציו ב"ח פטור מראיה, דאל פני האדון ד' כתיב, יצא זה שיש לו אדון אחר, מ"מ למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו חייב בראיה דרבו לא מקרי אדון כיון דכופין לשחררו] ובגיטין מבעיא אם חציו עבד וחציו בן חורין יש לו קנס כו' ויתן לאדוניו והא יש לו אדון הרי דמקרי אדון ותירצו דהתם דמית אגלאי דלא היה עומד ושחררו ומקרי אדון, ויש לעיין למה דקי"ל דחיישינן שמא ימות, א"כ איך מייתי קרבן ראיה דלמא ימות רבו קודם שישחררנו ואגלאי מלתא למפרע דהיה לו אדון אחר ופטור מראיה, ואולי י"ל דמייתי בדרך תנאי בחוה"מ דאם ימות רבו קודם שחרורו יהיה זה למפרע נדבה והסמיכה ליכא איסור כיון דמחוייב בסמיכה מצד חירות לא מקרי עבודה בקדשים, ואולם למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה והכא דצריך להתנות שיחול למפרע דזה הוא א"א אם אין ברירה ועי':

מה תוכחה של ב"ו כך. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל עיין במהרש"א ז"ל ונתעלם ממנו לשון המדרש וכו' ותו קשה בגמרא מה ק"ו הוא זה הא כתיב בשמואל נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה וצ"ע עכ"ל. ומ"ש הרב על מהרש"א ז"ל נראה דכונתו על הרי"ף ז"ל כמו שיראה הרואה. ומה שהקשה בגמרא לק"מ דהק"ו הוא כי האדם מצטער ונבהל מרוב הבושה כשחטא לאדם וק"ו על אשר חטא לה' דבעומדו לדין יבוש ויכלם ויתבהל מאד ואה"נ דרבו רחמיו מאד ולא איירי הכא ברחמים רק על מה שיצטער ויתבהל מאד על חטאו בבושה גדולה והוא ק"ו מרובה עאכ"ו ופשוט ואין להאריך. ועוד יש לדחות דקרא דמייתי הוא על כללות ישראל ובודאי כי לכוללות ישראל לא יכלא רחמיו אבל הכא מיירי ביחיד או יחידים וזה אני אומר מפני שהרב סמך על האי קרא אמנם האמת כמ"ש דלא איירי בסוגיא אלא בערך הבושה שיתבהל ויבוש האדם בתוכחות על עון וכמ"ש:

דליכא מילתא דכתיבא באורייתא ולא קיימתיה. עמ"ש התוספות ומ"ש הרב עיון יעקב ז"ל וכפי דרכו אנכי עשיתי אר"ש בקונטרס ראש דוד פרשת תרומה ע"ש ואפשר דחש שמואל הנביא ע"ה דילמא הקב"ה מדקדק כחוט השערה על דבר מ"ש הרמב"ם ז"ל דלפי מה שהוא גדול מדקדקין ביותר עליו ודוד לקח ב"ש והיתה מגורשת ונכתב עליו עון א"א וכו' וע"ז היה מתירא שמואל לפום שער"א כחוט השערה להכי אייתי למשה וא"ל דליכא מילתא דכתיבא באורייתא ולא קיימתיה. ואם הא דמתבעי הוא על חוט השערה להכי אייתי למשה רבינו ע"ה להליץ בעדו ולהצילו:

אי איכא צורבא מרבנן דמעביר אמיליה מוסיפנא להו ליה וכו'. בזה פירש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פסוק מזמור מ"ט כצאן לשאול שתו וכו' הכונה כי אותם שהולכים כצאן בלי רועה לשאול שתו נלקחים קודם זמנם ויורדים לשאול ודומים אל הצאן שאין להם חיים קצובים ואעפ"י שלא הגיע זמנם למות נמסרים ביד דומה הנקרא מות והוא ירעם עד דמטא זמניהו כמ"ש דרעינא להו וז"ש מות ירעם ואמר וירדו בם ישרים לבקר כי אותם השנים שנתקצרו מהם משלים אותם לאיזה צדיק וז"ש וירדו בם ישרים כי הצדיקים הישרים שולטים באותם שנים המתקצרים מאותם הרשעים אשר מות ירעם עכ"ל שער הפסוקים מרבינו האר"י ז"ל בקצור. ויש למתק מ"ש וירדו בם ישרים שהוא כינוי לענוים כמ"ש סוף פרק כיסוי הדם יכול יגיס דעתו ת"ל משרים ע"ש ובפירוש רש"י ז"ל ויש טעם לזה דכיון שהעניו מרכבה לשכינה נקרא ישר שכן נקראת השכינה כמ"ש בזהר הקדוש ח"ג דף רצ"ז וישר דא צדק ע"ש והרמ"פ ז"ל הובא ביאיר נתיב מערכת יוד אות י"ג אלהים דיודין גימטריא ש' דההין גימטריא ר' וי' אותיות ב' אלהים הוא ישר ע"ש ולפי זה א"ש דהענוים נקראים ישרים כי הם מרכבה לשכינה. ולפי הפשט הת"ח נקראים ישרים דעוסקים בתורה דכתיב פקודי ה' ישרים. וא"ש דרך הרב ז"ל וירדו בם ישרים דהם ת"ח וענוים וכמ"ש יהיבנא להו לצורבא מרבנן דמעביר אמיליה וכתבו המפרשים דהא דאמר דרעינא בהו וכו' אם מת בנשיקה תכף הולך לג"ע וזה רמז אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול ולא אצטרך לסוג מות ירעם כי יקחני סלה בנשיקה ובזה אין צורך ותכף ינוח בג"ע ודוק:

עבד שרבו מצפה לראותו וכו' פי' דרב הונא ס"ל כרבנן דסומא בא' מעיניו חייב וא"כ קרא דיראה יראה אין לימוד רק שכב יכול מצפה לראות כל זכורך:

דליכא מלתא דכתבת באוריתא וכו' עמ"ש בעניותי במאמר זה בס' הקטן ראש דוד פ' תרומה ע"ש:

רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי בקשו צדק בקשו ענוה וכו' אפשר במ"ש בש"ט מז' י"ז ע"פ אני בצדק אחזה פניך דצדק היא התורה וידוע מ"ש פ"ק דעירובין דהלכה כב"ה מפני שנוחים ועלובים ואמרו פ"ק דסוטה שהעניו מרכבה לשכינה ואמרו פ' קנין תורה אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. והכא הכתוב אומר בקשו צדק שהיא התורה בקשו ענוה שיהיה עניו בשלמות שהוא ירדוף אחר הענוה. וכשיש בו תורה וענוה מכוין לאמיתה של תורה והוא בן חורין והוא מרכבה לשכינה וכתיב אולי תסתרו ולכך בכי ר' אמי כולי האי ואולי והלא התורה והענוה דין הוא להגין עליו כמדובר:
א"נ אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דהעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לתקן פרצוף לאה וביאר הענין באורך וידוע דענוה נקראת לאה בסוד עקב ענוה יראת ה' כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל וז"ש בקשו צדק שהיא התורה כאמור בקשו ענוה שתהיה תורה לשמה לתקן ענוה שהיא לאה:
ומכלל הדברים מצינו טוב טעם שהעניו מכוין לאמת והלכה כמותו וכמ"ש דהלכה כב"ה משום שהיו ענוים ופירש מרן בכללי הגמר' שהכונה שבזכות הענוה מכוין לאמת. ולפי האמור ה"ט דתורה לשמה היינו לתקן פרצוף לאה הנקראת ענוה ולוקחת מד"ת אורות. ולכן מי שיש בו מד"ת הענוה מתקן שיהיו מד"ת אורות ללאה וזהו תורה לשמה ולזה מכוין לאמיתה של תורה. ואמרו ז"ל דהעוסק בתורה לשמה כל העולם כלו כדאי הוא לו וכל ריבוי המעלות שבפ' קנין תורה להכי בכה רבי אמי כולי האי שהוא עוסק בתורה לשמה ומתקן הענוה ואולי:
או ירצה בקשו צדק רחל בקשו ענוה לאה לבקש לתקנם וזה כלל לקיים תורה וכל המצות וזלגו עיניו דמעות כולי האי ואולי:

(ד סע"ב תוספות) ד"ה הוה שכיח וכו' דמרים מגדלא נשייא בבית שני היה.—אין זה מוכרח, שקרוב הדבר דשתי נשים היו בשם זה, ומרים מגדלא נשייא דהכא היתה בבבל בזמן רב ביבי בר אביי.