חגיגה ג ע"א

דף ג - א

ואף על פי שפטור מן הראייה, הרי הוא  חייב בשמחה.

ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורין אף מן השמחה, הואיל והם פטורין מכל המצוות האמורות בתורה. ^[1]

ומבארת הגמרא: מאי שנא לענין מצות ראייה, דפטירי חרש המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר, ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי?

כי לענין ראייה, גמר, למדנו בגזירה שוה "ראיה ראיה".

"ראיה" האמורה במצות ראייה, מ" ראיה" האמורה במצות הקהל.

כתוב בספר דברים [לא י] בפרשת מצות הקהל:

"מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה, בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".

[המלך היה קורא את משנה תורה בעזרה].

"הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף, וגרך אשר בשעריך. למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

"ובניהם אשר לא ידעו - ישמעו, ולמדו ליראה את ה' אלהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.

דכתיב: "הקהל את העם, האנשים, הנשים, והטף".

וכתיב באותו ענין: "בבא כל ישראל לראות". הרי לשון ראיה במצות הקהל.

וכמו כן, גם במצות ראייה כתיב לשון ראיה: "יראה כל זכורך".

ומהגזירה שוה למדים: מה מצות הקהל, פטור בה המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר [וכדמפרש ואזיל], אף בראייה פטורים הם.

ומפרשינן לה: והתם גבי הקהל - מנלן שהם פטורים?

משום דכתיב במצות הקהל: "למען ישמעו ולמען ילמדו".

ותניא: "למען ישמעו" - פרט לחרש המדבר ואינו שומע.

"ולמען ילמדו" - פרט לאלם השומע ואינו מדבר, שאינו יכול ללמוד כיון שאינו מדבר [כך סלקא דעתין לפרש].

ותמהינן על מיעוט של האילם ממצוות הקהל משום שאינו בכלל "למען ילמדו": למימרא, האם בכוונת התנא לומר דכי לא משתעי, כי זה שאין האילם מדבר, גורם לכך שהוא לא גמר, שאינו יכול ללמוד?!

והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, הרי שני אלמים, שהיו בשכנותו של רבי, והיו בני ברתיה [בני בתו] דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה, ויש אומרים, שהם היו בני אחתיה [בני אחותו] דרבי יוחנן בן גודגדא -

דכל אימת דהוה עייל רבי לבית מדרשא, הוו עיילי ויתבי קמיה [כל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש, היו האלמים נכנסים ויושבים לפני רבי], ומניידי ברישייהו, ומרחשן שפוותייהו [כאשר היה רבי משמיע את דבריו, היו מנענעין בראשם ושפתותיהם היו מרחשות], ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו [ביקש רבי רחמים עליהם ונרפאו מאלמותם והחלו לדבר] -

ואישתכח, ונמצא כשהחלו לדבר, דהוו גמירי [שהיו בקיאים], על אף אלמותם, בהלכתא [משניות, רש"י] וספרא, וספרי, וכולה הש"ס. ^[2]

הרי שאף האלם יכול ללמוד, ואם כן, האיך מתמעט האלם מ"למען ילמדו"?!

אמר ביאר מר זוטרא את מיעוט האלם מ"למען ילמדו": קרי ביה "למען ילמדו [לאחרים] ". והאלם אינו יכול ללמד לאחרים.

רב אשי אמר, להכריח כדברי מר זוטרא: ודאי "למען ילמדו לאחרים" הוא! כך, שגם בלא הקושיא מהמעשה באותם אלמים, מוכרחים אנו לפרש את מיעוט האלם כדברי מר זוטרא, שהוא מ"למען ילמדו", וקרי ביה "למען ילמדו לאחרים". ולא משום "למען ילמדו בעצמם". כי האלמים אכן יכולים ללמוד בעצמם!

משום דאי סלקא דעתך לפרש את מיעוט האילם מחמת "למען ילמדו בעצמם", וכיון דלא משתעי לא גמר [כיון שהאלם אינו מדבר הוא אינו יכול ללמוד] -

תיקשי לך: והרי ודאי שהחרש המדבר ואינו שומע, כיון דלא שמע - לא גמר! [אינו יכול ללמוד].

ובודאי, כשאמרה תורה: "למען ישמעו", למעטו ממצוות הקהל - הוא מהטעם הזה, שאינו יכול ללמוד.

ונמצא, שבכלל המיעוט "למען ישמעו" התמעט כל מי שאינו יכול ללמוד, שהרי זה הוא עיקר הטעם למעט את החרש המדבר ואינו שומע.

ואם כן, לא היתה צריכה התורה לחזור עוד ולומר "למען ילמדו" כדי למעט את האילם שאינו יכול ללמוד.

כי לדבריך, האי אילם - כיון שלדעתך אינו יכול ללמוד - הרי כבר מ"למען ישמעו" [שהוא כמו "למען ילמדו"] נפקא שהוא פטור?!

אלא ודאי, שאילם, השומע ואינו מדבר, כן יכול ללמוד. ולכן אינו בכלל המיעוט ד"למען ישמעו", הממעט כל מי שאינו יכול ללמוד.

ובהכרח שמיעוט האילם מ"למען ילמדו"

- משום דקרי ביה "למען ילמדו לאחרים" הוא. וכפי שפירש מר זוטרא.

אמר רבי תנחום: חרש שאינו שומע אפילו באזנו אחת בלבד [ומדבר], אף הוא פטור מן הראייה. ^[3]

שנאמר במצות הקהל: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם", שהוא לשון רבים, ושתי אזנים משמע. ומכאן יש ללמוד כי מי שאין לו אפשרות לשמוע בשתי אזניו, אינו במצות הקהל.

הרי ילפינן ראייה מהקהל בגזירה שוה.

ותמהינן: והרי האי "באזניהם" מיבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל?!

כלומר: הרי לשון רבים של "אזניהם" - על אזניהם של כל ישראל הוא הולך, ולא על שתי אזניו של כל אחד [טורי אבן]?!

ומשנינן: ההוא מ"נגד כל ישראל" נפקא! ^[4]

כלומר: כיון שאמר הכתוב "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל", הרי הכל אמור, ולא היתה התורה צריכה להוסיף "באזניהם". ועל כרחך כוונת התורה בשתי אזניו של כל אחד. וללמד כדרבי תנחום!

ואכתי תמהינן: הרי אין "באזניהם" מיותר לדרשתו של רבי תנחום. כי אי מ"נגד כל ישראל" לבד, הוה אמינא: אע"ג דלא שמעי [הייתי אומר: לא הצריכה תורה אלא לקרוא את התורה נגד כל ישראל, ואפילו לא ישמעו] ולפיכך כתב רחמנא "באזניהם" והוא דשמעי, ולעולם "באזניהם" של ישראל הרבים, ולא בשתי אזניהם של כל אחד?!

ומשנינן: ההוא - שיהיו ישראל צריכים לשמוע - מ"למען ישמעו" נפקא. ולא היתה צריכה התורה להוסיף "באזניהם". ולכן אייתר "באזניהם" לדרשתו של רבי תנחום, שיהיה לכל אחד מישראל שני אזנים לשמוע.

אמר רבי תנחום: חיגר אפילו ברגלו אחת, הרי הוא פטור מן הראייה, שנאמר: "שלש רגלים תחוג לי בשנה", שמשמעותו מי שיש לו שתי רגלים.

ומקשינן: והא "רגלים" מיבעי ליה: פרט לבעלי קבין [מי שנחתכו שוקיו, חוקק בתוך עץ מקום להכניס בו את ראש שוקו, ונסמך על הקבים בתנועתו].

ומשנינן: ההוא - מיעוט של פרט לבעלי קבין - מ" שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" נפקא!

שהרי "פעמים" מתפרש "רגלים" [כדמפרש ואזיל], ומשמע: רק אדם שיש לו רגלים חייב בראייה. ונתמעטו בכך בעלי קבין, ואייתר ליה "רגלים" לדרשתו של רבי תנחום. ^[5]

דתניא: "פעמים":

אין "פעמים" אלא רגלים. ^[6]

וכן הוא אומר: "תרמסנה רגל [ענין דריכה, מצודות] רגלי עני פעמי דלים" [רגלי העני ופעמי הדלים ירמסו אותה, מצודות]. ^[7]

ואומר, עוד אתה למד שאין פעמים אלא רגלים, ממה שנאמר: "מה יפו פעמיך בנעלים [מה מאד יפו רגלייך, כשהם בתוך הנעלים המהודקים בהם, לא יעדפו ולא יחסרו. מצודות] בת נדיב".

דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים, בת נדיב" - כך היא משמעות הפסוק:

"מה יפו פעמיך בנעלים" - כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. ^[8]

"בת נדיב" - האומה הישראלית, שהיא בתו של אברהם אבינו, שנקרא "נדיב", על שם שנדבו לבו להכיר את בוראו [רש"י].

והראיה שנקרא אברהם "נדיב", שהרי כל הגרים שהתנדבו מעצמם להכנס תחת כנפי השכינה נקראים על שמו. [עץ יוסף]

שנאמר: "נדיבי עמים [הגרים המתנדבים מבין העמים לקבל עליהם עול מצוות] נאספו, והם - עם אלהי אברהם". [מלבי"ם]

וכי רק אלהי אברהם הוא ולא אלהי יצחק ויעקב?!

אלא, אלהי אברהם, שהיה תחילה לגרים, ולפיכך כשמדבר על הגרים מזכיר את אברהם. ^[9]

ומביאה עתה הגמרא עוד דרשה בשם רב תנחום:

אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום:

מאי דכתיב "ויקחוהו [את יוסף] וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים".

וכי ממשמע שנאמר "והבור ריק", איני יודע מעצמי שאין בו מים!? ולמה הוצרך הכתוב לומר שאין בו מים?! אלא, בא הכתוב ללמד, שרק מים אין בו, שלא היה הבור ריק אלא ממים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואף על פי כן לא ניזוק יוסף [מהרש"א]. ^[10] תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא, שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, שיום טוב היה, וחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פניו [רש"י].

אמר להם רבי יהושע: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמרו לו רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא: תלמידיך אנו! ומימיך אנו שותין! ואין זה מן הראוי שנדבר בפניך [רש"י].

אמר להם רבי יהושע:

אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש! ^[11]

אמרו לי: שבת של מי היתה? של רבן גמליאל או של רבי אלעזר בן עזריה, שהיה רבן גמליאל דורש שלש שבתות ורבי אלעזר בן עזריה אחת [ברכות כח א]?

אמרו לו: שבת זו - של רבי אלעזר בן עזריה היתה.

אמר להם רבי יהושע: ובמה היתה הגדה היום?

אמרו לו: בפרשת הקהל!

אמר להם רבי יהושע: ומה דרש בה רבי אלעזר בן עזריה?

אמרו לו, כך דרש: כתיב "הקהל את העם האנשים הנשים והטף".

והרי אם אנשים באים כדי ללמוד, והנשים באות כדי לשמוע את המצוות שידעו לקיימן [מהרש"א], הטף למה באין? ^[12]

[אלא, ירושלמי] כדי ליתן שכר למביאיהן. ^[13] תמה עליהם רבי יהושע: מרגלית טובה היתה בידכם [הדרש הנפלא הזה] ובקשתם לאבדה ממני, השתמטתם תחילה מלומר לי?!

הוסיפו ואמרו רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא לרבי יהושע:

ועוד דרש רבי אלעזר בן עזריה באותה שבת: כתיב: את ה' האמרת [שבחת, רש"י] היום, וה' האמירך היום

אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שבח אחד שבח מיוחד לומר "אין כמוך" לכך בחרנוך לאלוה [רש"י], ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. ^[14]

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,

ואקשינן איני והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה ואתא רבינא ותרצה ואמר חסורי מחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה וחרש שאינו שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. ומנא לן דהני פטורין מן הראיה דגמר ראיה ראיה מהקהל וכתיב ביה בהקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע שפטור למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. ומקשינן איני דכל מאן דלא ממלל לא גמר והא הנהו תרי אילמי דבעא רבי רחמי עלייהו ואתפתחו ואשתכחו דהוו גמירי הלכתא וסיפרי וסיפרא ותוספתא וכולה תלמודא ופריק מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו הן לאחרים ורב אשי קאי כוותיה דודאי ילמדו פשטיה וכיון דאילמא הוא אע"ג דגמירי לא מצי לאגמורי הוא לאחריני. הא דא"ר תנחום חיגר ברגלו אחת וחרש באזנו אחת פטורין מן הראיה פשוטות הן.

בת נדיב בת אברהם שנקרא נדיב כו'.

והבור רק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין ואמרו כי ר' אלעזר בן עזריה דרש הקהל את העם האנשים והנשים והטף הא תינח אנשים ונשים וטף למה לי כו'.

ועוד דרש את ה' האמרת היום וכו'.

אתם עשיתוני חטיבה אחת כו':

כשם שלמדנו בסוגיא זו ראיה מהקהל כך נראה ללמוד הקהל מראיה וכל הפטור מראיה פטור מהקהל חוץ מהנשים וטף שהוזכרו בו בהדיא וחוץ מטומטום ואנדרוגינוס שחייבים בו אם מתורת זכר אם מתורת נקבה וכן כתבוה גדולי המחברים:

לענין ביאור זה שאמר רב אשי ודאי למען ילמדו הוא פירושו בלאו פירכא דהנהו דבעי רחמי עלייהו ולמאן דסליק אדעתך דמאן דלא משתעי לא גמר ואע"ג דשמע אתה מוכרח לומר דילמדו קאמר מבנין הקל וילפת מנה דשומע ואינו מדבר פטור ובדקא סלקא דעתך דשומע ואינו מדבר לא גמיר מאי אצטריך למען ישמעו הא מאן דלא שמע אע"פ שמדבר לא גמיר והילכך מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדו נפקא ואת מפקת לה מלמען ישמעו אלמא מדאצטריך למען ישמעו ש"מ דהאי ילמדו יש בו אם למסורת וילמדו קאמר מבנין הדגוש ואע"ג דשומע ואינו מדבר מצי גמיר ומפקינן ליה מילמדו מבנין הדגוש דאגמורי מיהא לא מצי ומדבר ואינו שומע דודאי לא מצי גמיר מפקא לה מלמען ישמעו וא"ת השתא נמי מדבר ואינו שומע נפיק ליה דהא מדלא שמע לא גמיר ומדלא גמיר לא מגמר יש לומר דאי לאו ישמעו הוה אמינא ילמדו דוקא מבנין הקל ומדבר ואינו שומע הוא דלא הא שומע ואינו מדבר חייב להכי אצטריך ישמעו למעוטי מדבר ואינו שומע כי היכי דנפיק ילמדו למעוטי שומע ואינו מדבר:

בד"ה אלא קרי ביה למען ילמדו כו' וגם יבין למה נקהלו עכשיו כו' עכ"ל הוצרכו לזה דודאי למען ילמדו נמי על ידי הליכה זו קאמר כדכתיב בסיפיה דקרא ומש"ה קאמרי דשפיר גמיר לאחריני ע"י הליכה זו דיבין למה נקהלו עכשיו ושפיר קרינן ביה למען ילמדו וק"ל:

גמ' חרש באזנו אחת פטור מן הראייה שנאמר באזניהם כו' האי קרא גבי הקהל כתיב ונקט פטור מן הראייה דקיימינן ביה הכא וסמיך אהא דגמיר ראיה ראיה מהקהל ומיהו למאי דיליף הכא מבאזניהם למעוטי אפילו חרש באזנו אחת לא איצטריך הא דתני לעיל למעוטי חרש המדבר ואינו שומע מלמען ישמעון ולזה כתבו התוספות אבל אם היו חרשין ממעטין מבאזניהם היינו למאי דמסיק למעוטי חרש באזנו אחת מבאזניהם ולמען ישמעו איצטריך להו דשמעי כדמסיק הכא וק"ל:

ה יפו פעמיך בנעלים וגו' מה נאין רגליהן כו' דהיינו כל מי שאין רגלו יפה אינו הולך כדלקמן פרט לחיגר כו'. ותלה ניאותן שהולכין בנעלים דכל הולך יחף הולך בצער כמ"ש מנעי רגלך מיחף אבל הולכי רגלים הלכו בשמחה בקרבנותיהם של שמחה ובתרגום מפרש כמה שפירן כו' ג' זימנין בשתא בסנדלין דססגוונא כו':

בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וגו' מפורש פרק לולב וערבה:

אבל נחשים ועקרבים יש בו. פרש"י לא היה רק אלא ממים עכ"ל ור"ל דודאי בכלל והבור רק סתמא נמי משמע שאין בו מים ומדכתיב שוב אין בו מים לא אצטריך אלא לדיוקא אבל נחשים ועקרבים יש בו ואעפ"כ לא היה ניזוק יוסך אבל לדיוקא אבל עצים ואבנים למאי אצטריך ואין להקשות דלא לכתוב אלא אין בו מים וכמ"ש הרא"ם דלאו קושיא היא דאי לא הוה כתיב אלא אין בו מים ה"א דלגופא אתי שלא היה בו מים ולא הוה דייקינן מיניה אבל נחשים ועקרבים יש בו אבל השתא דכתיב והבור רק ובכללו נמי שלא היה בו מים ע"כ דאין בו מים לדיוקא אתי דנחשים ועקרבים יש בו ואין בו מים הוא פירושו של והבור רק גם מ"ש הרא"ם לפי דרכו בנחשים ועקרבים אין בו מילוי ולא אימעיט מהבור רק עכ"ל אין זה מובן דהא אמרו בהאי לישנא לחפירה מלאה נחשים ואין להאריך בזה דמתוך שמעתין ופרש"י לא משמע אלא כדברינו והקשה הרא"ם כיון דהיו בבור נחשים ותנא פ"ב דיבמות נפל לתפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו כו' א"כ לא כוון ראובן להצילו ותירץ דל"ק דלא ידעו שיש בו נחשים כו' עכ"ל ע"ש ועיין ברמב"ן שדבריו מטין לזה ובפענח רזי תירץ דהוא א"ל להשליך לבור אחר דכתיב השליכו אותו אל הבור הזה והם השליכו אותו הבורה משמע בור אחר כו' ע"ש:

שבת של מי היתה כו'. דהיינו אחר שהחזירו לר"ג להיות נשיא ולא העבירו לראב"ע דהוה ר"ג דריש ב' שבתות ודריש ראב"ע חדא שבת כדאמרינן פ' ת"ה ושאל כן לידע מי הוא בעל הגדה כדאמרינן כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:

אנשים באו ללמוד ונשים לשמוע כו'. וכתבו התוס' פ' היה נוטל אמתני' דהתם בן עזאי אומר חייב אדם ללמוד את בתו תורה כו' דאיתא בירושלמי הא דבן עזאי דלא כראב"ע דאמר הכא אנשים ללמוד ונשים לשמוע ונראה דפי' נשים לשמוע מצוה כדי שידעו לקיים מצוה ולא משום שידעו שזכות תולה כדאמר בן עזאי:

נשים באים לשמוע טף למה כו'. יש לעיין בזה דהא כתיב בתר הכי באותו ענין ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' הרי שאף הקטנים אשר לא ידעו הם בכלל שמיעה ולמוד וי"ל דההוא קרא בקטנים שהגיעו כבר לחינוך והם בכלל שמיעה ולמוד כדאמרינן קטן שהגיע לחינוך אביו מלמדו תורה ואשר לא ידעו היינו שאינן יודעין לשמור ולעשות שנזכר בקרא גבי אנשים ונשים וא"כ הטף דהכא ע"כ לא איירי בהגיעו לחינוך דלא אצטריך ליה דהא מפורש בקרא דבתר הכי ובניהם אשר לא וגו' אלא דהטף איירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך ואינן בכלל שמיעה ולימוד ולמה הם באים אלא כדי ליתן שכר למביאיהן ולכך כללן עם האנשים והנשים ליתן שכר להם על שמביאין אותן ובדרך צחות אותיות טף שלפניהן ולאחריהם הם אותיות ע"ץ ח"י דהיינו שמביאין הטף בבהמ"ק להחזיק עץ חי ולפי שהיראה גם בבנים שהגיעו לחינוך אינה עצמית לשמור ולעשות לכך לא כללן בקרא קמא דכתיב ביה ושמרו לעשות באנשים ונשים אלא דכתיב הכא ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל הימים דהיינו שתתחזק בהם השמיעה ללמידה ליראה אותי כל הימים דהיינו בימי גדלותם:

את ה' האמרת וגו' אתם עשיתוני חטיבה כו'. ופרש"י האמרת שבחת כמו יתאמרו כל פועלי וגו' וחטיבה אחת שבח מיוחד כו' עכ"ל ויהיה חטיבה מלשון חטיבות אטון מצרים שפירושו משובחות אבל בחומש הוסיף רש"י מלשון הבדלה הוא הבדלתי לך מאלהי נכר כו' ע'"ש והיינו דקאמר הכא חטיבה אחת שמע ישראל וגו' ה' אחד וכמ"ש ונפלינו אני ועמך וגו' ולפי זה יש לפרש חטיבה מלשון חוטב עצים דישראל נחטבים ונבדלים מכל שאר אומות:

אותם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. כן הוא הגירסא בכל הספרים הכא ובפ"ק דברכות אבל בערוך גרס אתה עשיתוני חטיבה אחת בעוה"ז אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעוה"ב כו'. ע"ש אבל ע"פ המדרש שכתבו התוס' ג' מעידים זה על זה הקב"ה ושבת וישראל כו' ע"ש משמע דכולו בעוה"ז קאמר:

גמרא לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהל. עט"א ובמש"כ עליו בק"א בס"ד ונשמט שם "וכ"נ להדיא מהרמב"ם סוף הלכות חגיגה דלועזים וגרים שאינם מכירין חייבין בהקהל ועי' ברכות (מה ב) תד"ה שאני":

גמ' שם דכל אימת דעייל רבי כו' ויתבי קמיה. כצ"ל וכ"ה בע"י:

גמ' שם אר"ת חגר ברגלו אחת כו'. צ"ל ואר"ת בוי"ו:

תד"ה אלא. מה לו ללכת דכיון דלא שמע כו' אע"ג דגמיר לאחריני לא יזיל השתא כו'. כצ"ל ותיבות עד האידנא נראה למוחקם:

תד"ה מפעמים. וכי אמרינן לקמן כו'. כצ"ל:

תוס' שם ההיא מדסמכי ארגלים קאמר כו'. כצ"ל:

מַאי דִּכְתִיב: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב", כַּמָּה יָפִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וכו'. נראה לי בס"ד שישראל עושים בירור בניצוצי קדושה הנקראים מיין נוקבין בהליכתם בלבד כמו שאמרו המקובלים במאמר הוו שקלי ואזלי (בבא קמא פא:), לכך מיחס היופי שהוא הבירור לרגלים ונדרש תיבת בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז, ב) על עליית מיין נוקבין והיינו בנעלים אותיות עלי במ"ן [מיין נוקבין].

(שיר השירים ז, ב) 'בַּת נָדִיב'; בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא 'נָדִיב'. נראה לי הטעם שקרא את אברהם בשם נָדִיב שהוא 'בן יד' אותיות 'נָדִיב' מפני שהוא אחוז בחסד דרועא ימינא. ומה שקרא את ישראל בשם בַּת ולא בשם בן לרמוז כי עתה יש להם דין בת שנוטלת עישור נכסי דוקא לכך מן השבעים אומות לקחו עישור שהם שבעה עממין אך לעתיד יהיה להם דין בן וירשו הכל ולכן עתה ניתנו המועדים לשמחה שהם פסח וסוכות שבעה ושבעה דעתה שמחים בעישור נכסי שהוא שמחת בת ולא בן ולכך קראם בשם בת.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כי המשפיע נקרא זכר והנשפע נקרא נקבה הן בגשמיות הן ברוחניות ואברהם אבינו ע"ה היה ראשון בהשפעה ללמד תורה ומצות דכתיב כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט), לכן הוא נקרא בשם נָדִיב לשון זכר וכל זרעו הבאים אחריו נקראים בשם בַּת שנשפעים ממנו שהוא המצוה הראשון אבל הוא לא למד מאביו כלום אלא מאליו ועצמו בהופעת רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.

אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים. נראה לי בס"ד לכך קראו נָדִיב דכל המתגייר ראוי לקראו בשם נדיב שעזב אביו ואמו וקרוביו לדבק בדת ישראל וכמו שאמרו במדרש רבא בנשא פרשה כח משל למלך שהיה לו צאן ובקר וכו'.
ומה שאמר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים שיש צדיקים שבוראין על ידי התורה נפשות לגרים ואלו הצדיקים הם מצד החסד דכל אתערו דנפשין דגיורין הם מצד החסד שהוא אברהם וכו' וכנזכר בשער הגלגולים הקדמה ל"ד יעוין שם. ובזה מובן מה שאמר על אברהם אבינו שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים, כלומר היה ראשון בצדיקים שהיו בוראין נפשות לגרים מפני שהיה אחוז בחסד ביותר.
והנה התוספות ז"ל פירשו תחלה לגרים לפי שנצטוה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. וצריך להבין מה שייכות איכא במילה לענין הגירות באותו זמן דלא הוה להו אלא רק שבע מצות בני נח ועדיין לא ניתנה תורה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (סנהדרין לט.) דאמר לו המין לרבי תנחום תא ונהוי לעמא חד! אמר לו לחיי ברם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אבל אתון דלא מהליתו מציתו למהוי כוותן על ידי המילה! נמצא על ידי המילה יהיה הכרחה לגר שיוכל לפרוש מעובדי עבודה זרה ולהתגייר ואין יכולים עובדי עבודה זרה להכריח הגר להיות כמותם כיון שכבר נמהל ונמצא המילה היתה קיום לתוספת הגרים.

הַנְהוּ תְּרֵי אִלְּמֵי. עיין פתח עינים שהיו גלגול אלדד ומידד ונרמזו שתי אותיות של אלדד ושל מידד באותיות אִלְּמֵי. ונראה לי הואיל וגילו נבואתם בדיבור בפיהם נעשו אלמי והואיל והיה זה בעבור משה רבינו ע"ה לכך רפואתם היתה על ידי רבינו הקדוש שהיה בחינת משה רבינו ע"ה וגם אמרו רבותינו ז"ל (גיטין נט.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? נראה לי דהוצרך לפרש הַיּוֹם דהם היו אצלו ביום טוב של סוכות כמו שכתב רש"י ז"ל דיום טוב היה, ואפשר כי היו אצלו ביום טוב ראשון של סוכות ובודאי לא אפשר לומר שאותו היום היו בבית המדרש דיבנה ושמעו הדרשה ובאו אצלו לפקיעין אמנם הוא כונתו לשאול על דרשה של יום שבת שובה שהיה קודם יום טוב דאותו היום יש בו חיוב לדרשה שהוא שבת שקודם הרגל שתיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש בהם הלכות הרגל קודם שיכנס הרגל (מגילה ד.), ומחמת שבזה היום הדרשה הוא חיוב לכך שאל 'מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ' הוא היום הידוע שמיוחד לדרוש בו מתקנת משה רבינו ע"ה והיה המנהג לדרוש בו הנשיא. אך הם הבינו ששאל על חידוש שנעשה בו ביום ממש בית המדרש דפקיעין בלימוד החכמים שגם ביום טוב באים לבית המדרש ללמוד ולכן אמרו לו תַּלְמִידֶיךָ אֲנַחְנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין ומה חידוש ימצא בין החכמים אשר אתה לא תדעהו!
והשיב להם אַף עַל פִּי כֵן! אִי־אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ, פירוש אפילו לפי הבנתכם שחשבתם שאני שואל על לימוד שהיה ביום זה בית המדרש אצל החכמים אין מדרש בלא חידוש ולא כאשר אמרתם דלא ימצא דבר שיהיה חידוש אצלי אמנם אני מעיקרא לא על לימוד שהיה יום זה בית המדרש כאן שאלתי אלא כך הוא כונתי בשאלתי על דרשה שדרש הנשיא ביום הידוע וכך אני שואל דרשת שַׁבָּת זו הידועה שֶׁל מִי הָיְתָה? והשיבו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה שזה הדבר היה אחר שהושיבו לרבי אלעזר בן עזריה נשיא ועשו פשרה ביניהם בענין הדרשה כנזכר בגמרא דברכות (ברכות כה.).
ונראה לי נקיט לשון זה 'שַׁבָּת שֶׁל מִי' כי הוא מדבר על שבת שובה שהוא בתוך עשרת ימי תשובה שבהם מתגלה אור הבינה הנקראת מִי בסוד מִי יַעֲמֹד (תהלים קל, ג), כי היא סוד תשובה עלאה כידוע, לכן אמר להם שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? רוצה לומר שבת זה שאני שואל עליו הוא שבת של מי שהוא בתוך עשרת ימי תשובה ועל זה השבת של מי? אני שואל של מי היתה כלומר מי היה הדרשן רבן גמליאל או רבי אלעזר בן עזריה והשיבו לו שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה.
וחזר ושאל בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? דגם בזמן הראשונים היה מנהגם בדרשה כמנהג של עתה בזמן הזה שהדרשן פותח תחלה בפסוק אחד מהפרשה של אותו שבת ואחר כך אומר הדרשה וגם דורש על אותו הפסוק שפתח בו וזה הפסוק קורין אותו עתה בשם נושא ולכן אמר בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? כלומר באיזה פסוק עשה הפתיחה של הדרשה והשיבו לו בפסוק בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל אֶת הָעָם, ומיראתם מכח מעשה שהיה נתיראו לומר מעצמם שכך וכך דרש בו והמתינו עד שהוא שאל אותם מַה שֶׁדָּרַשׁ בָּהּ.

אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִין? קשא ממה נפשך אם נשים מבינים הדרשה נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד ואם אינם מבינים אם כן גם על הנשים יש לשאול למה באים דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה?
ונראה לי בס"ד דשמיעה לנשים אף על פי שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח לך שראה אותו צדיק היכלות בגן עדן שיושבים שם הנשים דוקא ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו. וחקרנו שם מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה מאחר שבעולם הזה אין עוסקים בתורה כלל? וביארנו שם כי בהיותם בעולם הזה ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור אף על פי שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם אז כשילכו לגן עדן ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנזכר אז יתעורר כח אותה הקליטה בדברי תורה בנפשם ויעסקו בדברי תורה בגן עדן.
ונמצא השמועה בדברי תורה בעולם הזה אף על פי שאין מבינים בדברים יש בה תועלת שתקלוט הנפש אותם דברי תורה וכשיהיו בגן עדן יצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל וילמדו שם בדברי תורה לימוד גלוי. וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לדברי תורה ששומעין בעולם הזה אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לדברי תורה אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים כאשר יזדמן בראייתם שרואיי בהיותם שם ועל ידי כך אין נפשם קולטת מדברי תורה כלום ולכן שואל לָמָּה בָּאִין? ואמרי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם.
ובזה יובן בס"ד לתרץ דקדוק אחר במאמר זה במה שאמר רבי יהושע 'מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם' דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו וקשא מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כתב יד גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי גם כן קשא דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר וקשא מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו?
ולפי האמור ניחא דהא איתא במשנה דאבות (משנה אבות ב, ח) בשבח תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שאמר על רבי יהושע בן חנניה 'אשרי יולדתו' ופירש רבינו עובדיה הכונה דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה עיין שם, וקשא מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזנו אחר שנולד דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר? וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבית המדרש מעת שנולד! אך כפי הדרשא זו שדרש רבי אלעזר בן עזריה דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת דאף על פי שאינם מבינים בדברים עם כל זה כיון דדברי תורה נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה על כן נמצא גם רבי יהושע בן חנניה כשהיה בית המדרש אחר שנולד היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר ולכך נפשו ודאי קולטת דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה.
ולכן אמר לו רבי יהושע בן חנניה'מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם' דדרשה זו של רבי אלעזר בן עזריה נוגעת לי! וגם לספרים דלא גרסי 'לי' גם כן יבא נכון דהשביח דרשתו וקראה מרגלית ושמח בה מפני שנוגעת אליו דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו דברי תורה באזניו אף על פי שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה עד כאן דבריו נר"ו.

כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. נראה לי דרך הלצה כיון דהבאים רבים ודחיק להם המקום ודאי המביא את בנו הקטן מוכרח שיושיבו בחיקו שאין מקום פנוי ואם כן האבות נדחקים מאד שיש להם צער בישיבתם שהיא בדוחק וגם בניהם בחיקם ולכן יש להם שכר יותר דלפום צערא אגרא (משנה אבות ה, כג), וכן אמרו בגמרא (ברכות ו:) איגרא דכלה דוחקא.

אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. יש להקשות מה שייכות יש לדרשה זו בדרשה של פרשת הקהל שמדבר באסיפת אנשים ונשים וטף?
ונראה לי בס"ד דכתבו התוספות ז"ל בשם המדרש בדרשה זו דחטיבה שהקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל שהם גוי אחד וישראל מעידין ה' אחד. וידוע מה שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות כד.) זה אומר חבירי כהן וזה אומר חבירי כהן אין נאמנים דחיישינן לגומלין ואם אחד מהם כלי אומנתו בידו נאמנים. ופירשו התוספות שם (דף כה:) כלומר שיש בידו כלי גללים וכלי אדמה להרחקת הטומאה דאז מנכרא מלתא ואין צריך לעדות חבירו כל כך עיין שם.
והנה נודע שהתורה מבדלת את ישראל מן העמים ועושה אותם גוי אחד כי ידוע עובדי כוכבים ומזלות שעסק בתורה חייב מיתה ולכן כשישראל עוסקים בתורה ניכרים שהם אחד ונמצא בהיותם עוסקים בתורה חשיב כלי אומנתם בידם.
ולכן אחר שדרש בפרשת הקהל המדברת באסיפת כל ישראל יחד בעסק התורה דחשיב בזה כלי אומנתם בידם אז דרש דרשה זו דחטיבה אחת שישראל מעידין בזה על הקדוש ברוך הוא וכן הקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל דעדות זו שרירה וקיימת וליכא טענה דגומלין חס ושלום כיון דישראל כלי אומנתם בידם שהם נאספים תמיד לעסוק בתורה שזהו כלי אומנתם שבה נבדלים ונעשים גוי אחד.

אֱלֹקֵי אַבְרָהָם שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים. נראה לי בס"ד רמזו רז"ל לפי דרכם דקודם אותיות גרים יש אותיות קבל ט' וידוע דאמרו רז"ל ט' רמז לתורה שנקראת טוב ואברהם אבינו ע"ה קודם שגייר הגרים קבל תורה מהקדוש ברוך הוא כמו שנאמר (בראשית כו, ה) 'וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי' לכן קודם אותיות גרים יש קבל ט'.
או יובן בס"ד קודם אותיות גרים יש אותיות קלט ב' דאמרו רז"ל בית ברכה וידוע דהברכה היא מצד החסד ותתייחס לאברהם ולכן אמר לו 'וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם' (בראשית כח, ד) שהוא היה אחוז בחסד ולכן קלט ב' היא הברכה.

תוספות ד"ה חרש וכו' אזן לכל אחד ואחד. עיין יומא דף לז ע"א וביבמות דף קא ע"ב תוספות ד"ה ש"מ:

ד"ה מפעמים נפקא וכו' דמפעמים נפקא. עיין תוס' ר"ה דף ה ע"א ד"ה שלמי פסח:

תד"ה אלא קרי, קשה לי למאי הוצרכו לדחוק הא בפשוטו י"ל דמה דאמרינן קרי למען ילמדו היינו מכח יתורא, דאינו שומע נפקא מלמען ישמעו וכיון דבאמת גמיר מה ממעט הקרא דלא ילמדו יתורא דקרי ביה לא ילמדו, אבל אלו לא כתיב למען ישמעו הוי אמרינן לא ילמדו כפשוטו ובא למעט אינו שומע דלא מצי גמיר, אבל אינו מדבר דמצי גמיר לא היה ממעט:

תד"ה גמיר, הו"מ לאקשויי למ"ל קרא.
לא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם, הא כמו דחזינן דלפי האמת דהוי דרבנן ולא ילפינן מהקהל, וע"כ משום דנשים פטורות טפלים לכ"ש, א"כ ה"נ להמקשן אם היה דאורייתא היה צריך קרא דכל לרבות קטנים, דמהקהל לא מצי למילף מכח ק"ו הנ"ל:

תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. כלומר דלהיות תלמידיו הוא תפארת וגדולה לז"א תלמידיך אנו ולא שאנו ראויים להיות תלמידיך דזה הוא חשיבות גדול שזכינו ללמוד מחכמתך לא כי אלא מה שאנו אומרים תלמידיך הוא בסוג ראשון דמימיך אנו שותים ואינו בסוג החשוב שהוא כבוד ושבח שאנו תלמידיך. ולפי גירסת הירושלמי דגריס הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים א"ש דהכי קאמרי כל הגדולים שלנו הם תלמידיך ושבח להם לומר שהם תלמידיך על דרך אשר יצק מים על ידי אליהו דזה שבח לאלישע שהיה תלמיד לאליהו. ואנו אין אנו בסוג זה רק בתחילת השימוש כמו קטנים ומימך אנו שותים. וכלפי מה שאירע לרבי יוסי בן דורמסקית עם רבי אליעזר דמייתי בסמוך דהוא שאל מה חידוש היה לכם בבית המדרש והשיבו נמנו וגמרו וכו' והקפיד על זה אע"ג דרבי יוסי על הגדולים היושבים בבית המדרש קאמר א"כ מוכרח שהגדולים בזמנינו בעיניו קטנים יחשבו לכן הוכרחו להקטין גם הגדולים ולומר הכל תלמידיך:

אמר להם אע"פ כן. לא שח"ו הי"ל רמות רוחא להחשיב לגדולים תלמידיו והסכים לדבריו ואמר להם אעפ"י כן. אלא דמהנהגת גדולי הדור הוא דהגם שהם ענוים אם רבנן אילני דמלבלבי עושים ענוה. להסכים בענוה שלהם להכניעם כדי שיהיו ענוים וטוב להם וכמו שידעתי מהנהגת הרבנים הגדולים ז"ל אשר זכיתי להכיר בקטנותי. ומשו"ה אמר להם אעפ"י כן. ואין לך מדה והנהגה טובה שאינה רמוזה בתלמוד הקדוש וז"ש וכל דבריהם כגחלי אש פירוש אפילו שיחה קטנה שלהם ושיחת חולין הן הן גופי תורה ז"ש כגחלי אש כגוף התורה שהיא אש דת והוא הדבר אשר אמרו שיחת ת"ח צריכה תלמוד להכניע פ' גימטריא תלמוד דשיחת חולין שלהם ללמד חכמה ומוסר ולפי קדושתם וכונתם להרביץ יראה ומוסר היא צריכה להכניע הפ' ואז יהיה להם בנקל ללמוד תורה:

א"א לבית המדרש בלא חידוש. אפשר דכיון דקדושת בית המדרש היא חמורה מקדושת בית הכנסת ויש שם השראת שכינה. ורבנן קדישי הן רבים ושכינה שורה והם לומדים תורה לשמה ליחד קב"ה ושכינתיה ומיחוד הדודים מתחדשים אורות עליונים ונמשך השפע לרבנן לחדש חידושי תורה ודאי לכן אמר בפשיטות אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש דכיון דע"י יש יחוד למעלה ונולדים אורות חדשים ומופלאים משם נמשך שגם הם יחדשו חידושי תורה. וגמר אומר שבת של מי היתה רמז להם דהנשיא הוא ברצון הבורא יתברך והוא אשר מינהו נשיא ואם כן ה' עמו כי כך רצה בו להיותו נשיא איש על העדה ובעזרתו יתברך נותן כח לעשות חיל חילא לאורייתא ומחדש בטובו:

מרגלית טובה היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני. עיין מה שכתבתי אני הדל בקונטריס פתח עינים ועיין מ"ש בעניותי בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בקונטריס טוב עין סימן ד' ע"ש. ואמר ובקשתם לאבדה ממני. כלומר דודאי הדרך ארץ שלא לומר תכף ומיד כרבי יוסי בן דורמסקית. ותיסגי להורות ענוה בפעם אחת. אבל הם סירבו הרבה ולכן סרב"ת המכוה היא כאלו הם מבקשים למנוע תורה וז"ש ובקשתם לאבדה ממני כאלו הם משתדלים למנות התורה. ובשביל שאמר להם בלשון הזה לכן אחר כך היו אומרים מעצמם עוד דרש ועוד דרש וק"ל:

ועוד דרש את ה' האמרת היום וכו'. אפשר לרמוז במ"ש בזהר הקדוש דכשיש יחוד מעלה מכריזין מי רוצה לראות בטובת המלך ואז בורחת הסט"א וכו' וז"ש את ה' את מ' ה' קב"ה האמרת לשון ראוה מדברת שהוא לשון זיווג וז"ש את ה' קב"ה ושכינתיה האמרת היום שיתיחדו וזהו שאמר אתם עשיתוני חטיבה אחת פירש רש"י ז"ל לשון הבדלה שעל ידי שאתם כיונתם ליחד קב"ה ושכינתיה הובדלה הסט"א כמדובר. אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שיהיו מובדלים מכל העמים מדה כנגד מדה:

הנהו תרי אלמי וכו' כתוב בגלגולי הנשמות שקבל הרמ"ע ממהר"י סרוק דהני אלמי היו גלגול אלדד ומידד ע"ש באורך. ואפשר לרמוז אלמי נוטריקון אלדד מידד ועוד רמזתי איזה גרגיר בזה בפני דוד בהעלותך ע"ש:

האי באזניהם מיבעי ליה באזניהם דכלהו ישראל. יש להרגיש דאי הכי לימא קרא באזנם ומדכתיב באזניהם ש"מ שתי אזנים לכל ישראל וכמ"ש בזהר הקדוש על פסוק ויקח מידם וכו' ע"ש ועמ"ש בס' לשון למודים א"ח סי' כ"ה ע"ש:

והא רגלים מיבעי ליה פרט לבעלי קבים יש להעיר דבבריתא זו עצמה לקמן דף ד' קתני רגלים פרט לבעלי קבין ד"א רגלים פרט לחיגר וכו' ומאי פריך כיון דבבריתא עצמה קתני דבר אחר פרט לחיגר וכו' ויש לישב .

שהיה הוא תחילה לגרים. שנצטוה על המילה תחילה והכיר את בוראו. רבינו בצלאל משם הריטב"א ועיין בתוס' ועמ"ש רבינו מהר"י רוזאניס בספרו האמיתי פרשת דרכים ע"ש:

מאי דכתיב והבור רק וכו'. שמעתי מפי מהר"ר יוסף אשכנזי ששמע מהמקובל האלהי הרב רבי יצחק לוריא זצ"ל דדייק הכי דקרא קשיא דמדאמר והבור רק משמע דהוי ריקן לגמרי והדר כתיב אין בו מים דמשמע הא מילי אחריני אית ביה אלא ודאי נחשים ועקרבים יש בו דבהא משכחת לה דלפעמים רק לגמרי שהנחשים ועקרבים בחורי וסדקי הבור ולפעמים הבור מלא כשיוצאים מהחורים. לקוטי מהר"א פליף כ"י. והנאני לדעת באר"ש אמרי קדוש רבינו האר"י זצ"ל מתוקים מדבש. ועמ"ש בעניותי לעיל בקונטריס זה פ"ב דשבת בס"ד:

ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין וכו'. בירושלמי פ"ג דסוטה ובתוספתא פ"ז דסוטה מייתי הך עובדא וקאמר שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו את ר"י בפקיעין. ובאבות דר' נתן פי"ח אמרו לעת זקנתו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו ועיין במכילתא פ' בא פי"ו. ורש"י כתב בסוגיין י"ט היה:

תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אפשר לומר בכפל הלשון לאפוקי תלמיד חבר דאפילו למד רוב חכמתו ממנו אם נתגדל ונעשה קרוב לרבו יכול לחלוק עליו כמ"ש הר"ב ש"ך י"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ב לדעת מהר"י קולון ודעמיה. ולכן אמרו תלמידיך אנו ולא גדלנו להיות כחברים רק מימיך אנו שותים:
א"נ כלפי מ"ש הרב תרומת הדשן סי' חל"ק דחכם מופלג בדורו חשיב כרבו מובהק א"כ ממ"ש תלמידיך אנו אפשר להבין דהיינו לפי שהוא גדול הדור ואינם תלמידיו ממש. לז"א תלמידיך אנו מצד שאתה גדול הדור דהוי כרבו מובהק. ועוד מימיך אנו שותים כי אנו תלמידיך ממש ויומתק גירסת הירושלמי דקאמר הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים כלומר כלהו רבנן תלמידיך כי גדול הדור ומופלג בחכמה אתה. ואנו תלמידיך ממש ומימיך אנו שותים:

אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש וכו'. יש להבין טעם הדבר. ותו אחר שאמר א"א לבה"מ בלא חידוש מ"ט סרבו והמתינו לומר לו עד ששאל שבת של מי ושוב מה היתה הגדה ושוב מה אמר בה עד שאמרו לו. ועוד דאה"ך בלי שאלה אמור רבנן עוד דרש. אף הוא פתח. ואפשר שיובן במ"ש הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בסוף דרשותיו במאמרם ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' שדקדק דהול"ל כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת כלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה' ואמאי נקט בכינוי. ותו דהרי דואג ואחיתופל וכיוצא בהם. וניחא ליה להרב ז"ל במה שאמר המגיד למרן דלפום חורפא החריף קולט מן האויר מה שאמר החכם בביתו ובחומותיו אחר יגיעתו בעיון נמרץ ואחר שכבר הוציא הדבר לאור החריף קולטו מהאויר. אמנם להוציא לאור מה שקבלה נפשו מהר סיני מפקנא לית ליה כי אם כשקדם לו יראה ודואג ודכוותיה היו קולטים חכמות בחוץ דאמירן בעלמא אבל מה שקבלו מהר סיני לא ידעו ולא יבינו כי לא קדם להם היראה וז"ש קודמת לחכמתו דייקא וחכמתו מתקיימת זהו תורף דברי הרב ז"ל בקצור ע"ש באורך:
הבה נא אבא ויגע על פי הבא"ר דהיינו דקאמר רבי יהושע במאמרינו אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש דכיון דכלהו רבנן יראי ה' וקדישי עליונין ודאי מלבם יוציאו לאור חלקם מסיני והוא דבר נעלם מעיני העדה רבנן אחריני שלא קבלו חלק זה מסיני ולא ידעוהו וצריך אני לדעת חידושי תורה שאינם חלקי ונתגלו לבעליהם. ובכל זאת משורת דרך ארץ לא אמרו לו לפי שכאשר יוצא לאור החידוש החריף נקל לו לקולטו מהאויר ואף שלא יהא ירא ה' כדאשכחן בדואג ודכוותיה ולזה הם המתינו עד שאמר להם בפירוש. ומשום הכי אף דשאל במה היתה הגדה היום אפ"ה לא אמרו לו עד ששאל ומה דרש בה. משום דעד שלא אמרו בפרשת הקהל לא היה יכול להבין מאי דרוש. דנהי שהחריף יכול לקלוט מהאויר מ"מ צריך שידע הענין ההוא דתנו רבנן וכשיתן דעתו באותו ענין בחריפותו יכוין לדעת גדולים וקולט מהאויר אבל כל שלא ידע במה עסקי רבנן ודאי לא יוכל לקלוט. ואמטו להכי כששאלם במה היתה הגדה היום אמרו לו לבד בפרשת הקהל ושתקו דהשתא דידע הענין אם ישים אליו לבו מצי לקלוט מהאויר לכן לא אמרו לו דבר עד ששאלם בפירוש ומה דרש בה. ומאחר שרצונו היה למען דעת הדרוש ההוא בפירוש לכן א"ל אח"ך בלי שאלה שלא להטריחו עוד מאחר שידעו באמיתות שרצונו בכך. ועוד יש לפרש בסגנון אחר קרוב לזה וק"ל:

מרגלית טובה היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני. כן הגירסא בקצת ספרים היתה לי בידכם וצריך ביאור דאתחזי דהאי מרגניתא מתיחסת לדעתו וסברתו אשר מאז ומקדם. וגם לגירסת הספרים מרגלית היתה בידכם משתמען מילוהי דהא מילתא חביבא ליה עד לאחת ולא אשכחן דאמר האי לישנא או כיוצא בה בשאר מילי דאמרי ליה ונראה מכל זה דהוא דבר הצריך לו לדעתו:
ואפשר לומר במ"ש התוס' נשים לשמוע אמרינן בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה עכ"ל ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם פ"א דתלמוד תורה דכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. וכתב מרן בב"י י"ד סי' רמ"ו ובכסף משנה שם דהוא פלוגתא דבן עזאי ור' אליעזר ופסק כר' אליעזר:
ועדיין צריכין אנו למודעי דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא ולגבי דידיה ליתא לכלל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואמאי הכא פסק כר' אליעזר. אמנם לפי האמור ניחא דראב"ע קאי כוותיה דר' אליעזר כמה דאתמר בירושלמי דאתי דלא כבן עזאי. ועוד הן בה דתנן התם בסוטה ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב וכתב רש"י שם בדף כ"א ורבינו עובדיה בפירושו בדברי ר' יהושע לכך אינו טוב שתלמוד תורה ונמצא דר' יהושע נמי אתי דלא כבן עזאי וסבר כר' אליעזר וכראב"ע ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כבן עזאי. ובזה נבא אל הביאור כי הנה ראב"ע אמר אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף וכו' ואפשר דכוונתו להכריח דנשים ליתנהו בלימוד אלא בשמיעה לחוד ודייק לה מדכתיב בקרא למען תרי זמני למען ישמעו ולמען ילמדו דהול"ל למען ישמעו וילמדו אלא דכתיב למען שני פעמים לאפסוקי דנשים באות לשמוע דוקא והא כדאיתא והא כדאיתא והיינו דקאמר אם אנשים וכו' כלומר דמקרא דהפסיק ביניהם מוכח דנשים באות לשמוע אנשים באים ללמוד טף וכו'. ולפי האמור דר' יהושע נמי סבר דלא כבן עזאי וסבר דכל המלמד את בתו תורה וכו' נמצא דהא דראב"ע מסייע ליה וה"ן עוזר לו ודייק לה מקרא. והיינו אומרו מרגלית טובה היתה לי בידכם לי דייקא דזהו סברתו ודרשת ראב"ע אהניא ליה שיטת' ומוכח לה מקרא. אחר כמה שנים בא לידי ס' בירך יצחק שנדפס מחדש ובפ' וילך ראתה עיני שדרך דרך זה בשינוי:
ועוד אפשר לומר להרחיב דרך הנז' במאי דחזיתיה לרב רחומי בס' שושנים לדוד שם בסוטה שכתב דר' יהושע פליג על ר"א ופלוגתייהו בתורה שבכתב דלר"א דוקא תורה שבע"פ כאלו מלמדה תפלות אבל תורה שבכתב שרי ואתא רבי יהושע לחלוק עליו דאף תורה שבכתב לא ילמדנה לפי שרוצה אשה וכו' ולכן אינו טוב ללמדה אפי' תורה שבכתב וכו' עש"ב. ולפ"ז אפשר דראב"ע קאי בשיטתו דגם תורה שבכתב אסירא וז"ש נשים באות לשמוע דאף תורה שבכתב שקורא המלך הני נשי ליתנהו בלימוד כי אם בשמיעה הוא הדבר אשר דיבר מרגלית טובה היתה לי בידכם דעד השתא אני אני הוא החולק על ר' אליעזר. ומצאתי סיוע מהכתוב וראב"ע דסבר הכי וזו מרגלית טובה לדעתי וק"ל:
ודע דבמאמר זה ובדרשות הסמוכות שדרש ר' אלעזר ן' עזריה ובענין ר' יוסי בן דורמסקי' עם ר' אליעזר הגדול ובדברי התוס' ד"ה ומי כעמך. בכל זה כתבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קכ"א ודף קכ"ב ע"ש באורך בס"ד:

את ה' האמרת היום וכו' אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם דכתיב שמע וכו'. שמעתי רמז כי תיבות את ה' האמרת היום גימטריא זו קרית שמע. וכמדומה שראיתיו באיזה ספר:

חייב בשמחה. לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים טז) ואמרינן לקמן (דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ''ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב: ושאינו לא שומע ולא מדבר. היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן: ראייה מהקהל. דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים לא): פרט לשומע ואינו מדבר. השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד: הלכתא. משניות: למען ילמדו. ואין זה ראוי ללמד אחרים: רב אשי אמר ודאי למען ילמדו. כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו: דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו. הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה: וכיון דלא שמע. אנן סהדי דלא גמיר וכיון דתנן למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ואנן סהדי דטעמא משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי למהדר תו למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר כיון דסבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי לא גמיר מלמען ישמעו ממעט ליה אלא ודאי סבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי גמיר ולא מלמען ישמעו ממעט הלכך הדר ומעטיה מלמען ילמדו הלכך ודאי למען ילמדו הוא דדריש: פרט לבעלי קבין. כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו ונותנים בו מוכין וסומך סוף שוקו עליו: אלא רגלים. אדם שיש לו רגלים: פעמיך בנעלים. אלמא בבעלי מנעלים שייכי פעמים ובראייה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו': שנקרא נדיב. על שם שנדבו לבו להכיר בוראו: נדיבי עמים. הם הגרים המתנדבין מבין העמים לקבל עליהן עול מצות: והבור רק. משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום: אבל נחשים ועקרבים יש בו. לא היה רק אלא ממים: להקביל פניו. יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד): תלמידיך אנו. ואין לנו לדבר בפניך: האמרת. שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד) ישתבחו שדרכן צלחה: חטיבה אחת. שבח אחד שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה:

גמר ראיה ראיה מהקהל. ונשים ליכא לחיובי דקא ממעטו ליה לקמן מזכורך וכן אמרינן: לקמן הא למה לי קרא תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא מהו דתימא נילף ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות וטפלים לא מחייבינן כמו בהקהל וליתן שכר למביאיהם כי התם דמקל וחומר פטרינן ליה כדפרישית לעיל דנשים פטורות טפלים לא כל שכן ולקמן דמרבינן קטן שהגיע לחינוך מדכתיב כל ולא גמרינן מהקהל התם אסמכתא בעלמא הוא כדמסיק ומהאי ק''ו נמי פטור וכי פריך דרבנן הוא מצי לאקשויי למה לי קרא ליגמר מהקהל אלא. עדיפא מינה פריך: מלמען ישמעו נפקא. דפשטיה דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הלכך מה לנו שישמע כיון דלא גמיר ממעטינן ליה שפיר: אלא קרי ביה למען ילמדו. ואף על גב דלא משתעי גמיר ולהכי לא נפקא להו מלמען ישמעו וכן מדבר ואינו שומע אפילו שמע עד השתא דמצי גמיר לאחריני כיון דלא מצי גמיר בהאי הליכה מה לו ללכת וכיון דלא שמע לא גמיר מכאן ולהבא אע''ג דגמיר לאחריני עד האידנא לא יזיל השתא כיון דלא יועיל לו הליכה זו דהא לא קאמר קרא הקהל אלא שישמעו בקריאת המלך ויבינו מהשתא ויבאו לידי יראת הצור דכתיב בסיפיה דקרא ויראו את ה' והש''ס לא חש להביאו דפשיטא ליה דמשתעי בהני אבל מלמען ילמדו לא מצי מפיק בלא ישמעו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי הכי ושפיר גמיר אף לאחריני וגם יבין למה נקהלו עכשיו וגם יצטרך ישמעו כדאמרינן לקמן: חרש באזנו אחת. בירושלמי אמר ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א''ר יוסי בר בון פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דתני רבי יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות (שמות כח) רבנן אמרי שתי כתונות לכל אחד רבי יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד הכי נמי רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד ורבי יוסי אמר אזן לכל אחד ואחד: אף על גב דלא שמעי. מחמת שהן רחוקים אבל אם היו חרשין ממעטינן מבאזניהם: מפעמים נפקא. וכי אמרינן לקמן רגלים פרט לבעלי קבין אסמכתא בעלמא הוא דמפעמים נפקא וכי פריך במצות חליצה (יבמות דף קג. ושם) ובערכין פרק האומר משקלי (דף יט: ושם) ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין ההיא מדסמכיה רגלים קאמר ולא משום שהוא עיקר דרשה: תחילה לגרים. שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו: נשים לשמוע. אמר בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה: כדי ליתן שכר למביאיהן. ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת: