חגיגה ב ע"ב

דף ב - ב

אמנם תקנתם את רבו בכל עניניו, שהרי אין לו בעבד אלא צד ממון.

ואולם את עצמו - לא תקנתם בכל עניניו!

כי תקנתם רק את ענין הממון שבו, ולא תקנתם אותו בענין מצות פריה ורביה.

שהרי לישא שפחה [כדין עבד, המותר בשפחה] אינו יכול, כיון שחציו בן חורין ואסור בשפחה.

ומאידך, גם לישא בת חורין אינו יכול, כיון שחציו עבד ואסור בבת חורין.

שמא תאמר: הואיל ואסור הוא בכל הנשים שבעולם, ליבטיל [יתבטל] מפריה ורביה!

אי אפשר לומר כן.

שהרי, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה -

שנאמר "לא תהו בראה [לא ברא הקב"ה את הארץ כדי שתהא ריקנית ולא מיושבת, אלא] לשבת יצרה".

אלא, מפני תיקון העולם [שיהיה מיושב] - כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב לו העבד לאדון שטר חוב על חצי דמיו שהפסיד האדון, ויפרע העבד את השטר כשיהיה לו ממון.

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, וזו היא "משנה אחרונה" שאמרנו.

שנינו במשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן: ^[1]

ויש לפרש את הפטור של חרש מראייה בשני אופנים:

האחד: הואיל ואין בו דעת הרי הוא פטור כדין שוטה וקטן.

ולפי זה אין לפטור אלא מי שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שאין בו דעת, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, שיש בו דעת, הרי הוא חייב בראייה.

השני: מצות ראייה נלמדת בגזירה שוה ממצות הקהל. וכשם שבהקהל פטור כל מי שאינו שומע [ואפילו אם הוא מדבר], כך בראייה [וכמבואר בהמשך הסוגיא].

ולפי פירוש זה, אף המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר פטור מן הראייה.

ועתה מדייקת הגמרא מלשון משנתנו כאופן הראשון: קתני במשנתנו "חרש" דומיא ד"שוטה וקטן".

ומהסמיכות של חרש לשוטה וקטן, למדנו [לפי רש"י ג א ד"ה ושאינו]:

מה שוטה וקטן האמורים במשנתנו, סיבת הפטור שלהם הוא משום דלאו בני דעה הם.

אף "חרש" שפטרה אותו משנתנו מראייה, סיבת הפטור שלו היא משום דלאו בר דעה הוא.

אבל חרש שיש בו דעה, כגון מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הרי הוא חייב בראייה. ^[2]

וקא משמע לן משנתנו, שלא פטרה אלא את החרש שאינו שומע ואינו מדבר, כדתנן במסכת תרומות:

חרש שדיברו חכמים בכל מקום, ^[3] הוא החרש שאינו שומע ואינו מדבר! הא מדבר ואינו שומע, ^[4] או שומע ואינו מדבר - חייב בראייה. ואין לומדים גזירה שוה מהקהל, וכפי שמוכח ממשנתנו.

ואומרת הגמרא, תנינא להא, שגם בברייתא שנינו את המבואר במשנתנו, שאדם אשר אינו שומע ואינו מדבר, הוא הנקרא "חרש":

דתנו רבנן בברייתא:

אדם המדבר ואינו שומע זהו הנקרא "חרש".

והשומע ואינו מדבר זהו הנקרא "אילם".

ויש לזה הוכחה ממשנתנו, כי הניחא אם שם חרש הוא על השמיעה, יש מקום לקרוא גם למי שאינו שומע ואינו מדבר בשם חרש, כי סיבת האילמות היא חוסר שמיעתו, ונקרא על שם הגורם.

אבל אם שם חרש נופל על האילם, לא היה צריך מי שאינו שומע ואינו מדבר להיקרא בשם חרש, אלא בשם אחר. ^[5]

וממשיכה הברייתא: זה וזה - החרש הנזכר, והאילם - הרי הן כפקחין לכל דבריהם.

ומפרשינן: וממאי ד"מדבר ואינו שומע" זהו "חרש", ואילו "שומע ואינו מדבר" זהו "אילם"?

דכתיב: "ואני כחרש לא אשמע, וכאלם לא יפתח פיו".

ואיבעית אימא: ראשי תיבות של "אילם" הוא כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה [ניטל דיבורו].

ועתה חוזרת הגמרא למה שדייקנו ממשנתנו, שאדם המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר - חייב בראייה.

ופרכינן: והתניא איפכא: חרש המדבר ואינו שומע, ואילם השומע ואינו מדבר - פטור מן הראייה?!

ומכח קושיא זו אמר רבינא, ואיתימא רבא לפרש משנתנו כאופן השני שנזכר לעיל, שהחרש פטור גם כשהוא בן דעת [ונלמד ממצות הקהל וכדמפרש הגמרא ואזיל].

ומה שדייקנו "חרש דומיא דשוטה וקטן" לא תיקשי לך, כי לא השוותה המשנה חרש לשוטה וקטן אלא לענין שמחה, ולא לענין ראייה:

וחסורי מיחסרא משנתנו, והכי קתני:

הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה מגזירה שוה מהקהל, וכדמפרש ואזיל.

ואע"פ שפטור - המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר - מן הראייה, הרי הוא חייב בשמחה, שהרי בר דעת הוא ואין שמחה נלמדת מהקהל, וכדמפרש ואזיל.

ואת שאינו לא שומע ולא מדבר [הוא החרש הנזכר במשנה שסמכוהו לשוטה], וכן שוטה וקטן, פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים מכל מצוות האמורים בתורה.

תניא נמי הכי: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה

ואמרינן הניחא לר' אושעי' דאמר כולן תשלומין זה לזה וכיון שהוא יכול לעלות ביום ב' של חג [חייב] בשאר הימים אלא לר' יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון הן כדבעינן למימר לקמן האי הכל דקתני במתניתין לאתויי מאי ואמרינן (לאתויי מאי) לאתויי סומא באחת מעיניו שחייב בראייה ודלא כיוחנן בן דהבאי שהיה פוטרו ואסיקנא לעולם לאתויי חציו עבד וחציו בן חורין שחייב ומתני' כמשנה אחרונה דתנן כופין את רבו ועושהו בן חורין וחזרו ב"ה להודות לדברי בית שמאי דכיון דודאי לשחרור קאי אע"פ שעדיין לא נשתחרר חייב בראייה:
ירושלמי מתניתין בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן אביו חייב להעלותו שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף. וסיפא דקתני עבדים שאינן משוחררין לגמרי פטורין כמשנה ראשונה היא שנויה. דרש ר' אלעזר בן עזריה אנשים באין ללמד ונשים באות לשמוע וטף ליתן שכר למביאיהן.

חוץ מחרש אתינן לאוקומא בחרש שאינו לא שומע ולא מדבר הא החרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר חייב.

וא' תנינא להא דתנו רבנן חרש מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם.

אמר רבינא ואיתימא רבא חסורי מחסרא וה"ק כו' אי קשאי כיון דהאי חוץ מחש"ו ממוקמינן לה אמתה היכי קתני בתרה וטימטום ואנדרוגניס ונשים ועבדים משוחררין דלא פטורי אלא מראיי' אבל בשמחה חייבים וא"כ צירך דו לחסר מתני' ולמיתני' בהני מן הראיי' כיון דאפסיק ותני שמחה בינייהו חשובה אין צריך כאן חסרון אחר דבודאי כשהיינו רוצים להוסיף שמחה במתני' מאי דלא תני אלא בראיי' הוצרכנו לומר חסורי מיחסרא אבל כיון שהוספנו במתני' שמחה ותרתי קתני בראיי' ובשמחה תו לק"מ דמילי מילי קתני במתני' הראוי למנות בראיי' בלבד עונה והראוי לענות בראיי' ובשמחה מונה ורישא דתני חוץ מחרש כל דהו מונה בראיי' ומצעיתא דקתני שוטה וקטן וה"ה לחרש שאינו לא שומע ולא מדבר מונה בשמחה וסיפא דתני וטומטום ואנדרוגניס כו' מונה בראיי':

בד"ה תקנתם את רבו במה שהיה לו מעיקרא כו' ואי משום עבדות הא לא איכפת כו' והר"ר משולם גריס כו' עכ"ל ביאור דבריהם דאי משום עבדות ודאי לית לן לתקוני לכוף רבו לעשותו בן חורין דהא לא איכפת ליה שהרי עכשיו גם כן נשתכר דמעיקרא קודם שנשתחרר כולו לרב ועכשיו לפי תקנת ב"ה ביומו לעצמו ומשום זה הר"ר משולם גרס תקנתם את עצמו דעכשיו ביומו לעצמו אבל לרבו לית ליה תקנה כלל שהרי הוא לא נשתכר בעבדות וגם מפסיד הולדות לתקנת ב"ה דלישא שפחה אינו כו' וכיון דלית כאן תקנת הרב כלל אלא תקנת העבד ניחא לן לתקוני לכוף רבו לעשותו בן חורין משום קיום פריה ורביה ודו"ק:

בד"ה לישא שפחה כו' אין למדין תורה מן התקוע עכ"ל מלשון תוקע עצמו לדבר הלכה דפרק מצות חליצה וכן פירש הר"ש במס' כלאים ע"ש:

בד"ה לישא שפחה כו' מוזהר בלאו דלא יהיה קדש וא"ת וליתי עשה דלשבת יצרה ולדחי לא תעשה דלא יהיה קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים כו' עכ"ל וכצ"ל מתוספות דפרק השולח וק"ל:

בד"ה לא תהו בראה האי עשה אלים טפי כו' אבל י"מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה כו' ולאו מלתא הוו דאמר בירושלמי דמו"ק עבד מהו כו' עכ"ל אבל בתוספות פרק השולח אדרבה דקדקו מהך ירושלמי דמשמע דלא שייך בו בעבד אלא לשבת יצרה כדעת הי"מ גם מה שכתבו התוספות הכא ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען עכ"ל הוא דבר תמוה [א] דהא מצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאמרינן בהדיא בפרק ארבע מיתות והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב פרו ורבו ונשנית בסיני לישראל נאמר ולא לבני נח וצ"ע:

בד"ה המדבר ואינו שומע זהו חרש בב"ר מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע דכתיב מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש מי שם פה קאי לתרווייהו עכ"ל כצ"ל ור"ל דבשמעתין לא מייתי קרא לאינו מדבר ואינו שומע דזהו חרש אבל בב"ר מפיק ליה מדכתיב מי שם פה גו' דקאי לתרווייהו בין אאלם בין אחרש שהקב"ה שם להם פה וכח הדיבור שלא היה לו כבר וא"כ ע"כ האי חרש אינו מדבר הוא וק"ל:

בד"ה שומע ואינו מדבר כו' זה וזה כפקחין לכל דבריהן להתחייב בשמחה ובחגיגה קאמר עכ"ל כצ"ל:

תד"ה לישא (בסופו). אין למדין כו' מן התקוע. פי' בגליון תוקע עצמו לדה"ל לשון זה הוא ביבמות (קט ב) וע"ש:

תד"ה לישא (הב'). ועוד כו' אתי צד עבדות ומשתמש בא"א. עי' יבמות (מה ב):

תד"ה לא תהו (בסופו). ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען. עי' רש"א שהניח דבריהם בצ"ע. ובמל"מ פ"י מהל' מלכים ה"ז יישב דבריהם בטוב טעם ע"ש ועל הט"א בא"מ יש להפליא שגם הוא ירד לדעת המל"מ בישוב הירושלמי ועל התוס' כתב שנעלם מהם גמרא דסנהדרין כתמיהת הרש"א:

תד"ה כופין. ול"ד לההיא דריש שבת כו' דהתם פשע בדבר כו'. פשע ל"ד דהא בשוגג מיירי התם ועמש"כ שם (כ"א) ברש"י. ומש"כ תדע דשרינא ריש ת"נ כו'. לכאורה גם שם פשע ששכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד כדפרש"י שם:

תד"ה נשים. דהכא תרי עניני כו'. דבריהם סתומים וכבר עמד עליהם התוי"ט אך מש"כ הרב ז"ל ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכה"מ והכי איתא בברייתא בזה ל"ד דהברייתא מיירי לענין שמחה אבל בראיה ה"ל לחייב את הקטן מראי' ראיה מהקהל רק דפטור מק"ו דנשים וכמ"ש התוס' לקמן בר"ד הסמוך:

תד"ה חרש. וכן בחולין כו' דהתם הטעם תלוי בכיון שיוכל לאמן ידיו לשחוט. עי' ברא"ש שם וגם נראה דדבריהם כאן סותרים למש"כ בספ"ג דסוכה ד"ה והיודע לשחוט דלדבריהם דלשם ע"כ מיירי ההיא דחולין ביוכל לאמן א"י:

תד"ה המדבר. בב"ר כו'. שם בעניי לא מצאתי. אבל בהיפך אמרו בש"ר פ"ג פקח לראיה ופקח לשמיעה משמע דמפרשי חרש כפשוטו שאינו שומע לבד ופקח דכתיב באמצע בין עור לחרש הוא הניגוד וההיפך לשניהם וכן כוונת התוס' במש"כ דמי שם פה קאי לתרוייהו ר"ל ג"כ לניגוד ולהיפוך ודלא כהרש"א:

תוס' ד"ה לא תהו בראה וכו' ועוד פרו ורבו אכלהו בני נח וכו' דברי התוס' תמוהים ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סי' קל"ד ומ"ש בעניותי בסוף ברכי יוסף ח"ב בהשמטות א"ה סי' ה' בס"ד:

תוס' ד"ה נשים ועבדים לא שייך לאקשוי וכו' עד סוף הדבור. הרב תוספת יום טוב הקשה על דבריהם וז"ל וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עגון כמו שהוא ריש פ"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ"ש הרב והכי איתא בבריתא בגמרא וצריך עיון עכ"ל הרב תי"ט:
ובצפייתנו צפינו להרב פרי חדש במים חיים בהגהותיו שכתב על דברי הרב תי"ט וז"ל מה שהניח בצ"ע ל"ק דאי לאו ק"ו בג"ש דראיה ראיה הייתי מרבה קטנים דומיא דהקהל וכ"כ התוס' דף ג' ד"ה גמר ראיה ע"ש עכ"ל ודבריו חיים וקיימים. ומה שהקשה הרב תי"ט דרישא דהתם בקטנות הם תרי עניני ל"ק דנהי דהתם הוו תרי עניני אבל לרוב ריחוקם לא יחוש התנא למתנינהו כי הךךי דעין רואה ואזן שומעת דכל א' ענין בפני עצמו ולא דמו כלל ועיקר. אמנם הכא אצטריך לשנות להודיענו דהוו תרי עניני וחרש שוטה וקטן מיירי בין בראיה בין בשמחה דפטירי שהם פטורים מכל מצות האמורו' בתורה ונשים לא איירי אלא לראיה וכדמפ' בש"ס וזהו שכתבו התוס' וחרש ושוטה פטורין מכל המצות כדאמר לקמן ושם מבואר דה"ה קטן. אלא דהתוס' הוקשה להם דאיכא ג"ש דראיה ראיה ומוכרח דאתא קרא למעוטיה. לז"א וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו ומשו"ה לא ילפינן מג"ש דראיה ראיה דחייב וכמ"ש הרב פר"ח ולהכי תנייה גבי חרש שוטה דגם הוא פטור מכל המצו' ומה גם דסירכא דלישנא הוי והכי רגיל למנקט חש"ו ודוק הטב:

תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. כל תקנת רבו כאן היא אבל תקנת העבד אין כאן אם נתקן במשפט הממון לא נתקן בפריה ורביה: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד החרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וגו' (דברים כג): בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו: לא תהו בראה. לא ברא הקב''ה את הארץ להיות בלא יישוב אלא לשבת יצרה: כדתנן. בריש מסכת תרומות (מ''ב): חרש שדברו בו חכמים בכל מקום. שהשוו אותו לשוטה לפוטרו לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר הכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דעה נינהו: מדבר ואינו שומע. תחילתו היה פקח עד שלמד לדבר ואח''כ נתחרש: תנינא. במתניתין: להא דתנו רבנן. בברייתא ולמדנו שהברייתא הזאת עיקר וסומכין עליה: זה וזה כפקחים. היינו כמתניתין דלא פטר אלא חרש הדומה לשוטה: ואי בעית אימא. אלם כמשמעו נוטריקון אישתקיל מלוליה ניטל דבורו: פטור. מן הראייה קשיין אהדדי מתניתין וברייתא: אמר רבא. מתניתין דתני אצל ראייה חרש דומיא דשוטה: חסורי מיחסרא והכי קתני. דאע''פ דלא דומה לשוטה פטור וכי תניא מתניתין דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תנא מתניתין וחסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני הכל חייבין בראייה חוץ מחרש כל דהו או שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע: ואף על פי שהוא פטור. בעולת ראייה ליראות:

תקנתם את רבו. במה שהיה לו מעיקרא יש לו עכשיו שזהו העבדות ואת: עצמו לא תקנתם שאינו יכול לישא אשה ואי משום עבדות הא לא איכפת ליה כלל כיון דמעיקרא היה כולו לרב ועכשיו ביומו לעצמו והר''ר משולם גריס תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל שגם הרב מפסיד הוולדות: לישא שפחה אינו יכול. ולמכור עצמו לא מצי כדי לישא שפחה דהא גר אינו נמכר בעבד עברי דבעינן ושב אל משפחתו (ויקרא כה) וליכא כדאיתא באיזהו נשך (ב''מ דף עא.) ועוד מאחר דלא קיים פריה ורביה ביהדות לא נסבינן ליה כנענית לצד חירות שבו ודכוותיה מצינו בפ''ק דקדושין (דף כ) אין לו . אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וא''ת ישא בת מינו ליתי צד חירות ולישתמיש בצד חירות וצד עבדות בצד עבדות דומיא דפרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט.) וי''ל דהתם לא קפיד קרא אלא בכלאים דתרי מינים והא ליכא אבל הכא אמאן קפיד קרא אצד חירות דלא לישתמיש צד חירות בעבדות והא איתא ומטעם דשרי הרבעה שרי גם לרכוב על הפרידה ובתוספתא דמסכת כלאים (פ''ה ובירושלמי פ''ח) תניא אמר רבי איסי בן יהודה אסור לרכוב על הפרידה מק''ו ומה במקום שמותר ללבוש שתי חלוקין אסור בתערובתו מקום שאסור לנהוג שני מינים אינו דין שאסור בתערובתו אמרו ליה והא כתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה (מלכים א א) אמר להם אין למדים תורה מן התקועה א''ל והא כתיב ויעש הישר בעיני ה': לישא שפחה אינו יכול. וממזרת לא ישא אע''ג דעבד מותר בממזרת לפי שקדש ועומד כדתנן פרק האומר (קדושין דף סט.) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות שרי בה כדתנן פרק עשרה יוחסין (שם) שחרורי וממזרי שרו לבא זה בזה דהא י''ל דאין לנו לתקן כדי להרבות ממזרים בעולם ועוד כיון דתפסי בה קדושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ונתינה נמי לא ישא דאע''ג דממזרת ונתינה ושחרורי מותרין לבא זה בזה דהא הוה התפסת קדושין ואתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אי נמי נתינה אסור בצד עבדות דלאו קדש ועומד הוא אע''ג דמותר בממזרת משום דלא מקרי קהל מוזהר בלאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וא''ת וליתי עשה [דלשבת יצרה] ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי''ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה אי נמי דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל הכא משעת העראה עובר ליה בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה: לא תהו בראה. האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמר במגילה בפרק בתרא (דף כז.) מוכר אדם ס''ת לישא אשה וללמוד תורה ומייתי לא תהו בראה אבל י''מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה דאמר היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פריה ורביה ולאו מילתא היא דאמר בירושלמי דמו''ק (פ''א) עבד מהו שישא אשה במועד אמר להון נשמעינן מן הדין מתניתין יבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה ואמר שמעון בר אבא משום רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה לא ישא אשה במועד ועוד לישנא דנקט הכא והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה משמע דאתרוייהו קאי והא דאמרינן לא קיים פריה ורביה היינו מטעם דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען: כופין את רבו. אפילו לשמואל דאמר (גיטין דף לח.) המפקיר עבדו יוצא לחירות וא''צ גט שחרור הכא דטבא ליה עבדו ליה לעשות שחרור גמור ואע''ג דאמרינן (ברכות דף מז:) המשחרר עבדו עובר בעשה ניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסורא רבה כדאמר בעירובין בפ' בכל מערבין (דף לב: ושם) ולא דמי לההיא דריש שבת (דף ד. ושם) וכי אמרינן לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך דהתם פושע בדבר הוי שלא היה לו לאפות הפת תדע דשרינן ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) להקריב לכהן אחר תמיד של בין הערבים כפרת חבירו כדי שיאכל קרבן פסח לערב אע''ג דאיכא עשה דהשלמה: נשים ועבדים. לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים ותנא קטן חרש לשון יחיד כדדייק בפרק קמא דנדה (דף ח) גבי . קטנות והכא תנא אשה דהכא תרי ענייני ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות כדאמר לקמן וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק''ו דנשים פטורות דכתיב זכורך טפלים לא כל שכן דהכי דייקינן בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) טפלים חייבין נשים לא כל שכן: ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. פרש''י מירושלים לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה וה''ה נמי אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמרא עד הכא מאן אייתי: חרש דומיא דשוטה וקטן. במגילה פ''ב (דף יט:) הכל כשרין לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן כו' לא דייק הכי דהתם ע''כ במדבר קיימינן מדקרא את המגילה וברמיזה לא הוה מפיק אחרים וכן בחולין (דף ב.) חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן לא דייק הכי דהתם הטעם תלוי בכיון שיוכל לאמן את ידו לשחוט: המדבר ואינו שומע זהו חרש. בב''ר מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע דכתיב מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש (שמות ד) מי [שם] פה קאי לתרוייהו: שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה וחייב בשמחה. והא דלא קתני נשים דמחייבי בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות וההיא דלקמן (דף ו:) דאמר יש בשמחה שאין בשתיהן שנוהגת באנשים ובנשים מה שאין כן בשתיהן ולא קחשיב חרש מדבר ואינו שומע דהתם בחגיגה נמי מיחייב ולא בעי למיתני יש בשתיהן שאין באחת כגון חרש מדבר ואינו שומע דלא נחית למיתני הך כללא רק מה שבאחת שאין בשתים והכא כי קאמר דמיחייב בשמחה הוא הדין בחגיגה כדפירשתי אלא שמחה נקט דנשים חייבות וחרש שוטה וקטן פטירי וכי תנינן לעיל זה וזה כפיקחין לכל דבריהן להתחייב בשמחה ובחגיגה קאמר: