חגיגה ב ע"א

פרק ראשון - הכל חייבין

דף ב - א

מתניתין:

הכל חייבין בשלש רגלים במצוות ראייה בעזרה, ובהבאת עולת ראייה [תוספות בהבנת רש"י], חוץ מ:

חרש.

יתבאר בגמרא, אם המדובר הוא בחרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר, לפי שאין בו דעה. או שמדובר אפילו במי שמדבר אך אינו שומע, או שומע אך אינו מדבר. ^[3]

שוטה וקטן. הואיל ואין להם דעת, הם פטורים מכל המצוות. ^[4]

וטומטום [שאברי ערוותו מחופים בעור]. והוא נלמד ממה שאמרה תורה "יראה כל זכורך", ולא אמרה "זכור". ^[5]

ואנדרוגינוס. אדם שיש בו גם אברי זכרות וגם אברי נקבות.

"אנדרו" הוא זכר בלשון יונית, ו"גינוס" היא נקבה [ערוך]. ואף הוא נלמד מ"זכורך".

ונשים. שהרי אמרה תורה "יראה כל זכורך".

ועוד, שמצות הראייה היא מצות עשה שהזמן גרמא. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה. ^[6]

ועבדים שאינם משוחררים. היות ודינם במצוות שוה לדין אשה.

ולדעת רבינא בגמרא, משנתנו באה לפטור אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שנאמר: אל פני "האדון" ה' - מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו גם אדון אחר. ולפיכך שנינו "שאינן משוחררין", לרבות את מי שנשתחרר חלקית אך לא לגמרי.

וכמו כן אותם שאין יכולים להלך ברגליהם ללא משענת וסיוע, פטורים הם ממצוות ראייה. והם: החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מסיבות אחרות [ומתבאר בגמרא]. ^[7]

ונלמד הפטור הזה ממה שאמרה תורה: שלש "רגלים" תחוג לי בשנה. ^[8] ומשמעות "רגלים" היא: מי שראוי לעלות ברגליו חייב לעלות, להוציא מי שאינו יכול לעלות באמצעות רגליו, אלא באמצעות משענת.

ומבארת המשנה:

איזהו קטן שהוא פטור מן הראייה, ואף חכמים לא חייבו לחנכו? כל קטן שאינו יכול "לרכוב על כתפיו" של אביו, ולעלות עמו מירושלים להר הבית. ^[9]

אבל משהגיע לשיעור זה, הרי הוא בכלל מצות חינוך לראייה, מדרבנן, דברי בית שמאי. ^[10]

ואילו בית הלל אומרים שיעור אחר: כל שאינו יכול "לאחוז בידו" של אביו ולעלות מירושלים להר הבית ברגליו, עדיין הוא פטור מראייה, ואין צריך לחנכו לכך. ורק משהגיע לשיעור זה, הרי זה צריך להראות, מדין "חינוך", מדרבנן. ^[11] והטעם שאין אנו מצריכים לחנכו למצות ראייה קודם לשיעור זה, הוא משום שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ונתמעט מ"רגלים" כל מי שאין יכול לעלות ברגליו. וכיון שאילו הוא היה גדול ואינו יכול להלך ברגליו היה פטור ממצות ראייה, הרי אף כשהוא קטן אין בו דין חינוך [רש"י. וראה תוספת ביאור בהערות]. ^[12]

בית שמאי אומרים: קרבן הראייה צריך שיהיה שוה לפחות שתי מעות כסף, ואילו קרבן החגיגה צריך שיהיה שוה לפחות מעה כסף.

ובית הלל אומרים היפוך הדברים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף

גמרא:

שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה:

ומפרשת הגמרא את לשון המשנה "הכל חייבין בראייה":

"הכל" - לאתויי מאי [את מי בא לשון זה לרבות]?

מפרשת הגמרא: לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. [עבד שהיה שייך לשני שותפין, ושחרר האחד את חלקו], לחייבו בראייה. ^[13]

ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה [ופירש כן סיפא דמשנתנו: ועבדים "שאינם משוחררים" ומשמע כל שאין משוחררים לגמרי הרי הם פטורים מן הראייה] - "הכל" לאתויי מאי?

שנינו במשנה לקמן ט א: מי שלא חג [שלא הביא קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל כולו.

והוא הדין מי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, יש לו תשלומין כל שבעה, והרי זה נראה בעזרה ומביא עמו קרבן [טורי אבן]. ^[14]

ונחלקו אמוראים לקמן ט א, בגדר תשלומין כל שבעה לענין חגיגה, והוא הדין לענין ראייה:

רבי יוחנן סובר: כולן "תשלומין לראשון" הם, ואין חיוב מצד עצמו אלא בראשון, ושאר הימים תשלומין הן לו.

ואילו רבי אושעיא סובר: "כולם תשלומין זה לזה". והיינו, שכל יום ויום הוא גורם לחיוב בפני עצמו, ואינו קשור לחיוב או לפטור של הימים שלפניו. ואם נתחייב ביום הראשון, הימים שלאחריו הם "תשלומין" לו. ואם היה פטור ביום הראשון ונתחייב ביום אחר, הרי הימים שלאחרי היום שהתחייב, הם תשלומין לו [רש"י לקמן].

ומפרשינן "הכל" - לאתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון של הרגל, והיה פטור בו ממצות ראייה, ונתפשט [נעשה שלם ככל האדם] ביום שני, הרי הוא חייב להיראות ביום השני, ואם לא נראה בשני חייב להראות ביום אחר, ולהביא עמו קרבן [ואין אומרים: הואיל וביום הראשון היה פטור מן הראיייה, שוב אינו מתחייב לפי שאין "תשלומין" למי שלא נתחייב].

ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: כולן - שבעת הימים - הם תשלומין זה לזה, שלדעתו כל מי שהיה פטור בראשון מתחייב בשני.

אלא למאן דאמר: כולן תשלומין דראשון, ולדעתו מי שהיה פטור בראשון אין לו תשלומין, אם כן:

"הכל" - לאתויי מאי?

ומפרשינן: לאתויי סומא באחת מעיניו לחייבו בראייה.

לפי שאין הסומא פטור ממצות ראייה אלא משום שאינו יכול להלך לבדו בלא סיוע, ופטורו הוא משום שנאמר "רגלים". ולכן, אם אינו סומא אלא באחת מעיניו, הרי הוא חייב לעלות לרגל.

ומשנתנו דלא כי האי תנא, הפוטר אף את מי שהוא סומא רק באחת מעיניו ויכול ללכת בעצמו.

דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, כיון שנאמר: "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון" -

והמילה הזאת, ללא מסורת הניקוד, היא נקראת "יִרְאֶה" [בחיריק], שמשמעה, שיבוא: האדם לעזרה, ויראה שם את השכינה.

אך לפי מסורת הניקוד אנו קוראים אותה "יֵרָאֶה" [בצירי], שמשמעה, אדם צריך להביא את עצמו לעזרה, כדי ששם הוא יֵרָאֶה על ידי השכינה.

ושניהם נדרשים, ללמדך: כדרך שבא הקב"ה לראות[ך] [והיינו "יֵרָאֶה" כמשמעות מסורת הניקוד, שהאדם בא להראות על ידי הקב"ה], כך הקב"ה בא לֵירָאוֹת על ידך, בראייתך אותו [והיינו "יִרְאֶה", כמשמעות המקרא, בלי מסורת הניקוד].

מה "לראות[ך]" ["יֵרָאֲה"] הוא כביכול בשתי עיניו של הקב"ה, שהיא ראיה מושלמת - אף לֵירָאות מן האדם, בשתי עיניו של האדם שבא לראות. למעט מי שאינו רואה בשתי עיניו, פטור מן הראייה.

ואיבעית אימא לבאר מה שאמרה משנתנו "הכל": לעולם, כדאמרי מעיקרא, שהוא בה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לחייבו בראייה. ^[15]

ודקשיא לך הא דרבינא, שאמר לפרש את הסיפא של משנתנו, שהיא באה ללמד שאף מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה. לא קשיא. כי:

כאן - סיפא הפוטרת חציו עבד וחציו בן חורין - נשנית כמשנה ראשונה, קודם שחזרו בהם בית הלל, והיו סוברים שאין כופין את רבו לשחררו, וכיון שכן הרי הוא פטור מן הראייה.

כאן - רישא המחייבת חציו עבד וחציו בן חורין בראייה - נשנית כמשנה אחרונה, לאחר שחזרו בהם בית הלל, והודו לבית שמאי שהיו אומרים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.

והואיל וחייב האדון לשחררו, כבר מעכשיו הרי הוא כאילו נשתחרר, וחייב בראייה. ^[16] דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל

אמרו להם בית שמאי:

הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. אתינן לאוקומה למתני' הכל חייבין הכל לאתויי מאי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שחייב בראיה. ודחינן ולרבינא דפוטר בהאי מאי ומוקים לה הכל לאתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון ולא היה יכול לעלות בהר הבית שפטור ואם נתפשט כלומר נתרפא ביום שני חייב.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת חגיגה היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת מגלה לסבה אשר זכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת ג' פרקים וסדרם לפי שטתנו א' הכל חייבים בראיה ב' אין דורשין ג' חמר בקדש ואמנם ענין המסכתא בכללה יתבארו לנו ממנה שני ענינים כלליים הראשון לבאר בו עניני ג' קרבנות שנצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל משלשה רגלים עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה כמו שיתבאר ענינם בזאת המסכתא והשני לבאר בו עניני טהרות וטמאות כפי שצריך לידיעת עניניהם לענין מעשר ותרומה וקדש ונתגלגל ענין זה בכאן מתוך שהיו צריכים לטהר ברגל מפני קרבנותיהם החלק הראשון אמנם יתבאר בפרק הראשון ובקצת הפרק השני והחלק השני יתבאר בסוף הפרק השני ובפרק השלישי וזהו ביאור ענין המסכתא ויסודה דרך כלל והפרק הראשון ממנו אמנם ישתדל לבאר עניני החלק הראשון כמו שביארנו ורובו יסוב על ד' ענינים הראשון לבאר מי הוא החייב באלו הקרבנות או במקצתם ומי הוא הפטור מהם השני לבאר בו שיעור ערך הקרבנות וממה הוא צריך להביאם אם מן העוף או מן הבהמה וכן אם צריך להביאם מן החולין או אם יכול לפטור עצמו במעשרות שלו או בנדרים ובנדבות שלו השלישי לבאר בו שלא כל הקרבנות שוים לכל בני אדם ר"ל שיש מי שצריך להרבות בשלמים ולמעט בעולות ויש שהענין בהפך הרביעי לבאר בו במי שלא הביא קרבנותיו בראשון אם יש להם תשלומים בכל החג זו היא כונת הפרק אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר מי הוא החייב והפטור בקרבנות אלו והוא שאמר הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים שאינן משוחררים החגר והסומא החולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית כדברי ב"ש ובה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנ' שלש רגלים אמר הר"מ פי' ראיה הוא מה שאמר השם ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ולפיכך זאת המצוה אין חייבין בה נשים וטומטום ואנדרגינוס ואמ' את פני האדון ד' מי שאין לו אדון אלא אחד יצא עבד ולפיכך העבדים פטורים ואמ' שלש רגלים אע"פ שרגל הוא המועד אבל לפי שאמ' רגלים ולא אמ' פעמים כמו שאמ' במקום אחר ובאה הקבלה כי הוא רומז שזאת המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו לפיכך יצא חגר וזקן וחולה ועוד אמ' לראות את פני ד' אלקיך ולפיכך אינה חובה אלא על מי שהוא רואה יצא סומא ואמ' במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמד מזו הראייה שהיא בשנה השמינית כל ראיה שאינה חובה על השוטה לפי שאינו למד ולא על החרש שאינו שומע ואם חלתה רגלו אחת או אזנו אחת או עינו אחת אינו חייב בראייה לאמרו שלש רגלים ואמ' בהקהל באזניהם ואמ' לראות שתהא הראייה שלמה ואמ' הכל חייבי' להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורי' וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלנו שלא יניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא יגמר פדיונו:

אמר המאירי הכל חייבין בראיה וכו' ותחלת הדברים צריך אתה לידע שג' קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה את כל זכורך וראיה זו לא ראית חנם שהרי נאמר לא יראו פני ריקם אלא שהיו מביאים עולה שהיא כלה כליל ומקריבים אותה בי"ט ראשון של רגל והשני שלמי חגיגה והוא שהיו מקריבים ביום זה שלמים מן הבהמה שאין שלמים אלא בבהמה וקרבן זה לכבוד החג ועליו נאמר שלש פעמים בשנה תחג ליי' אלהיך והשלישי הוא כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני יי' אלהיך ואין הלכה כדברי האומר בתלמוד המערב ושמחת אפי' ממקולין אלא צריך לעשותם שלמים והם הנקראים שלמי שמחה ומלבד שלשה אלו היו מביאים בערב הפסח חגיגה ואינה ממנין אלו אע"פ שהיא מצוה וכדכתיב וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר מ"מ אינה מצוה לעצמה אלא לצורך הפסח שיהא נאכל אכילת שובע ואף היא לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים כמו שיתבאר בפסחים ס"ט ב':

וביאר עכשו על קרבן ראשון והוא עולת ראיה שהכל חייבין בה אפי' היו כמה בבית אחד חוץ מחרש ופי' בגמ' אפי' חרש המדבר הואיל ואינו שומע והוא הדין לאלם השומע ואינו מדבר ואע"פ שכל חרש שדברו בו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר בכאן הוציאוה מאמרו בפרשת הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ואפי' חרש באזנו אחת פטור וכן יצאו מכלל חיוב שוטה וקטן שאינן בכלל מצות וטומטום ואנדרוגינוס מפני שאינם בכלל זכורך והוא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה וטומטום לא הזהירה התורה על הספיקות ופי' בגמ' שאפי' ביציו מבחוץ אינו חייב הואיל ואינו נקרע עדין ונשים דהא כתו' זכורך ואע"פ שמ"מ מצות עשה שהזמן גרמא הוא כבר אמרו בגמ' סד"א לילף מהקהל קמ"ל זכורך עבדים שאינם משוחררים פי' בגמ' שאפי' חציו עבד וחציו בן חורין פטור החגר והחולה והזקן כל אלו פטורין מפני שאין יכולין לעלות ברגליהם מאחר שתפש הכתוב לשון רגלים ואע"פ שמשמעותו בענין אחר למדים אנו הימנו ענין הליכה ברגל וכל אלו אינם יכולים לילך ברגליהם ואמר אח"כ דרך כלל מי שאינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' לרבות המעונגים ביותר שלא הורגלו בדריסת הרגל שלא חייבה תורה לעלות על ידי רכיבה וגדולי הרבנים פי' שאין יכולים לילך בלא מנעל וראיה לדבריהם מה שהביאו עליה בגמ' מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי שהרי אין נכנסים להר הבית במנעל ומ"מ הקשו עליו כשיגיע להר הבית יכרוך סודר על רגליו ויבא אלא שהעקר כדעת ראשון ואע"פ שבתלמוד המערב שבמסכת פסחים פ"ד ה"ז במה שאמר ר' יוסי אף הרצענים מפני שעולי רגלים מתקנים מנעליהם בחול המועד אמרו לדעת רבנן ישראל עשירים הם ובבהמה היו עולים מ"מ לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה אלא שמי שאינו יכול לעלות ברגליו יהא פטור ומ"מ נראה דוקא במי שהוא מעונג הרבה שאף על ידי מתון אינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' שאפי' חגר ברגלו אחת פטור ואין צריך לומר בעלי קבין ר"ל שנחתכו שתי רגליו ונותנים קבים ברגליהם בצורת רגל לסמוך עליהם וי"מ ענין קבים בדרך אחרת כמו שכתבנו במס' שבת והכל עולה לענין אחד והסומא הביאוה בגמ' ממה שאמ' יראה ואפשר לקרות יראה ואנו דורשין יראה יראה כלומר שאתה נראה והוא רואה ומה הרואה הוא נראה לענין השכל בשלמות אורו כך הנראה צריך להראות בשלמות אורו ומכאן אמרו שאף הסומא באחת מעיניו פטור ובגמ' הוסיפו עליהם לפטור ערל וטמא וכן בראשון של פסחים ג' ב' אמרו כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל אלא שרוב פוסקים לא הביאוה:

איזהו קטן פי' איזהו קטן שאין בו חיוב אפי' לחנכו במצות חכמים שעל חיוב תורה אינו שואל איזהו קטן שעד י"ג שנה ויום אחד נקרא קטן אלא על מצות חנוך הוא שואל כן כל שאינו יכול לרכב על כתפו של אביו מירושלם להר הבית הא אם הגיע לכח זה אע"פ שאינו יכול להלוך מהלך זה ברגליו אף בסיוע אביו כגון שיאחזנו אביו בידו אחת חייב לחנכו וב"ה פוטרים עד שיגיע לילך ברגליו בסיוע אביו והלכה כב"ה ומ"מ לא נתנו בו שיעור זה ממקום שבא עד ירושלם שכל תחום זה אמו הביאתו שחייבת לעלות לשם משום שמחה או שבעלה חייב להביאה ולשמחה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנתחדשו עליה בגמרא אלו הן:

משנה זו אע"פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין בחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה פטור בראיה פטור בחגיגה ומ"מ כלם חייבים בשמחה חוץ מחרש הגמור ושוטה וקטן וערל וטמא כמו שיתבאר ויש כאן מקום עיון והרי אותם שפטרנו מן הראיה לא באו בירושלם והיאך יקרבו של שמחה אלא שי"מ שממקומם חייבים להביא על ידי אחר ואין הדברים נראים וי"מ שאף אלו שפטרנו מן הראיה חייבים לעלות על הדרך שאמרו בנשים במה ששאלו בקטן עד האידנא מאן אייתייה ותירצו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אימיה וכן במס' ראש השנה ו' ב' שאלו אשה מה היא בבל תאחר ואמ' עליה אביי תיפוק לי דהא מיחייבא בשמחה ואיכא ובאתם וכל דאיכא ובאתם איכא והבאתם אלמא שחייבות הם לעלות ומ"מ דוקא בירושלם אבל לא ראיית פנים בעזרה והם דנין מאשה לשאר הפטורין אלא שקשה לי בחולה ובדומה לו היאך יתחייבו אף לעלות לירושלם ומ"מ אנו משיבין לעצמנו היכא דלא אפשר לא אפשר הא כל שיכול לדחוק עצמו לעלות חייב ומשום שמחה הא לראיה וחגיגה פטור או אפי' תמצא לומר שאינו צריך לדחוק את עצמו מ"מ אתה יכול לפרשה שמאחר שהם פטורים מלעלות לשם אף אם עלו על ידי טורח פטורים הם מן הקרבנות הנזכרים ר"ל חגיגה וראיה ולדעת קצת אף אם רצו להביא אין מקבלים מהם מתורת קרבן חובה אבל בשלמי שמחה הכל חייבין בהם אם עלו חוץ מחרש גמור ושוטה וקטן שהם פטורים מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אע"פ שלא הוזכרו במשנה הרי הן אצל ענין זה כחרש שוטה וקטן ופטורים אף מן השמחה ואין צריך לומר בראיה וחגיגה לפי דרכנו למדת שמשנה זו אע"פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין לחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיה פטור מן החגיגה אבל שלמי שמחה הכל חייבין בה חוץ מאלו שהזכרנו:

חגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור שכלן תשלומי ראשון הם כמו שיתבאר למטה בסוגית המשנה החמשית:

במקומות הרבה מצינו ענין החנוך חלוק כל אחד לפי ענינו לענין ראיה משיגיע לילך ברגליו לענין סוכה כל שאין צריך לאמו לענין תענית יום הכפורים בן ט' ובן י' וכן פרשוהו גדולי הרבנים לענין מגלה ולענין תפלין תלאוה ביודע לשמור תפליו ולענין ציצית ביודע להתעטף ולענין לולב ביודע לנענע ולענין זמון פירשוה קצת מפרשים בבן ט' ובבן י' ומתוך חלוקים אלו נראה ששיעור חינוך אינו שוה לכל הענינים אלא הכל לפי ענין המצוה ודרך כלל יראה שעקר החנוך בבן ט' ובן י' לפום חורפיהו אלא שדברים שידיעתם קלה ומצויה בפחות מכן מחנכין אותם משיגיעו לידיעת אותו דבר:

חנוך זה שכתבנו במשנה פי' בתלמוד המערב לראיית קרבן אבל לראיית פנים אפי' קודם לכן כדין הקהל שאין זה פחות מטף ונראה משם שפשוט הוא לענין הקהל שהאבות חייבים להעלות את הקטנים ונראין הדברים כשאין לחוש עליהם לחולשת הדרך וכמו שדרשו בחנה כמו שכתוב בה וחנה לא עלתה משום דחיישא לחולשא דאורחא ומ"מ שטת תלמודנו מוכחת שלא נאמר חנוך בקטן אלא לראיית פנים ובמשנת הראיה שתי כסף פירשו גדולי הרבנים בגדול הבא להראות אלמא אין חינוך לקטן בראיית קרבן ונמצא שאם לא הגיע לחנוך אין בו אפי' ראיית פנים ושמא תאמר לחייב מדין הקהל שהרי בנשים הייתי דן כן אלמלא שכתב זכורך אינו דומה שהנשים בכלל מצות הן מה שאין כן בקטן וענין הקהל חדוש הוא ואין למדין הימנו:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בו חורין וכותב שטר על חצי דמיו שאם לא כן הרי אינו יכול לישא שפחה מפני צד חרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וקבלו בו מפי השמועה על ביאת שפחה וכמו שתרגם אנקלוס לאיתתא אמה ואע"ג שמקרא זה לא נאמר אלא בז' עממין אבל בשאר אומות דוקא מדברי סופרים אף אתה מפרש מלא יהיה קדש ומדברי סופרים וכן אינו יכול לישא בת חורין מפני צד עבדות שבו ואי אפשר לו לעמוד עובר ובטל שהרי נאמר לא תהו בראה ושמא תאמר ישא ממזרת שהרי הלכה רווחת גר מותר בממזרת כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האוסר מצד שהוא סובר קהל גרים איקרי קהל יגנוב וימכרוהו בבית דין ויהא ניתר בשפחה באמת גדולי צרפת שאלוה עד שהעמידוה בזמן שאין היובל נוהג ולדעת האוסר בממזרת ולדעתי אין כאן קושיא שאין אנו נותנים עצה לישא ממזרת ולהביא פסולים או לטהר עצמו בעבירת גנבה ואף לדעת האומר קדושין י"ד ב' שאף מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה מ"מ אין זה תקון אלא קלקול לפיכך כופין את רבו וכו' לענין ראיה כבר ביארנו במשנתנו שחציו עבד וחציו בן חורין פטור וכן פסקוה גדולי המחברים וכן נראה ממה שאמרו למטה על מה שאמרו במשנתנו חוץ מעבדים בחציו עבד וכו' ומ"מ יש פוסקים שהוא חייב וסוגייא זו מעידה כן שהרי שאלו הכל לאיתויי מאי ותירץ בה לאיתויי חציו עבד וחציו בן חורין ר"ל שהוא חייב וחזר והקשה ולרבינא דאמר פטור מאי ותירץ כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד לעצמו יום אחד דברי ב"ה אמרו להם ב"ש תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו וכתיב ולא יהיה קדש ומתרגמינן לאיתתא אמה ואע"פ שלא נכתב אלא בז' עממים מדברי סופרים נתפשט בכלן ואע"פ שמותר בממזרת מ"מ אין זה תקון שיביא פסולים לעולם וכו' וחזרו ב"ה להודות כב"ש וביאור הדברים שמשנה ראשונה הם דברי ב"ה קודם שחזרו בהם ומאחר שאין כופין את רבו לשחררו הרי זה פטור אבל למשנה אחרונה והם דברי ב"ש אחר שחזרו ב"ה והודו להם מאחר שכופין את רבו לשחררו הרי הוא כמשוחרר וחייב וא"כ מאחר שהלכה כמשנה אחרונה אף לענין ראיה כן וא"כ היאך נפסוק לענין ראיה שפטור וכמשנה ראשונה וכן בפסח שני אמרו פ"ח א' מי שחציו עבד וכו' לא יאכל משל רבו וכו' והקשו בה הא של עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משל רבו שלא משל עצמו ותירץ כאן כמשנה ראשונה ר"ל דברי ב"ה שאין דנין אותו כמשוחרר ואינו אוכל כלל הא כמשנה אחרונה ר"ל אחר שחזרו בהם שמאחר שכופין את רבו דנין אותו כמשוחרר ואוכל משל עצמו לגמרי ופסקו בו גדולי המחברים שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו והיאך אפשר לדחות בשני אלו משנה אחרונה אלא שמ"מ ראוי לתמוה היאך אפשר שתחלת המשנה ר"ל הכל וכו' ולאיתויי חציו עבד אי אתיא כמשנה אחרונה וסוף המשנה ר"ל חוץ מעבדים שפרשנוהו בחציו עבד וכו' אפי' כמשנה ראשונה ומתוך בלבול דברים אלו כתבו גדולי נרבונא"ה בהפך מה שביארנו שלמשנה ראשונה הואיל ועובד את עצמו יום אחד הרי אותו היום הוא של עצמו לגמרי ודנו אותו על פי אותם הימים כמשוחרר לגמרי אבל למשנה אחרונה הואיל ובגט שחרור הוא תלוי כל זמן שלא נעשה דנין אותו בו כעבד ואע"פ שכל זמן שלא נעשה מיהא הרי על כרחו עובד את רבו יום אחד שמא אינו כן אלא שעובד בבלבול ובלא סדר ואף אם כדבריך הואיל והוא יודע שכופין את רבו אינו מדקדק בעבודת הימים ונמצא לדעת זה שבראיה ובפסח דנין כמשנה אחרונה שהיא הלכה וא"ת ובפסח מיהא לדעת זה יאכל משל רבו אין זה שאלה שמאחר שהוא יודע שזה כופהו לשחררו אינו שוחט עליו ולשיטה זו אי אתה יכול לפרש הכל לאיתויי מאי לענין פסק אלא הכל לאיתויי חציו עבד ולדעת משנה ראשונה אלא שאין הלכה כן ומ"מ מאחר שהוצרכנו למעטו מהראיה מכח המקרא למדנו שחייב אף במצות שאין הנשים חייבות בהן והוא ששאלו למטה בעבדים תיפוק לי דהוו להו כנשים ואוקמה בחציו עבד וכו':

תוס' בד"ה הכל חייבין בראייה כו' סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה איזהו קטן כו' ורש"י פי' דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן כו' עכ"ל בפרש"י שלפנינו לא פי' כלום גבי איזהו קטן אבל הנראה ממה שפרש"י ברישא הכל חייבין בראייה דהיינו ראיית פנים היינו משום דהסיפא איזהו קטן כו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים איירי שאינו יכול לילך לשם כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה יראה יראה כדרך שבא לראות פרש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בב' עיניו אף הוא בא ליראות בב' עיניך כו' עכ"ל וכצ"ל וביאור דבריהם דלפרש"י בין יראה בחיר"ק שהוא המסורת ובין יראה בציר"ה שהוא המקרא תרוייהו קאי אהקב"ה דיראה בחיר"ק שהוא המסורת אתפרש שהאדון בא לראותך ויראה בציר"ה שהוא המקרא מתפרש שהקב"ה בא ליראות מן האדם ואהא כתבו דלא יתכן לר"ת משום דלא שייך ביאה גבי שכינה כו' ובתוס' פ"ק דסנהדרין ביארו דבריהם בהאי לישנא דלא שייך ביאה גבי שכינה שהיא תמיד בבית המקדש וכתבו הכא ועוד דדריש המסורת קודם כו' ר"ל דהא ודאי דהכא המקרא עיקר כיון דלא שינה המקרא מהמסורת ומאן דפליג עליה דיוחנן בן דהבאי לא דריש המקרא שהוא עיקר כדאיתא בהדיא בפרק קמא דסנהדרין וא"כ כיון דהמקרא עיקר לא ה"ל למדרש המסורת קודם ולמתלי ביה המקרא שהוא עיקר אדרבה המקרא הוה ליה למדרש קודם ולמתלי ביה המסורת שהוא טפל לו וע"כ גרס ר"ת יראה יראה כו' ותרוייהו קאי על האדם והמסורת תלה במקרא שהוא עיקר ודריש הכי יראה בציר"ה שהוא המקרא שאדם בא להתראות לפני המקום בב' עיניו של מקום אף יראה שהוא המסורת שהאדם בא לראות המקום בב' עיניו וכמו שפירשנו דברי רש"י כאן לפי התוספות בשמעתין כך פירש מהרש"ל דברי רש"י בפ"ק דסנהדרין ע"ש אבל התוס' שכתבו שם לפרש"י קאי יראה אקב"ה וקאי יראה אזכורך כו' עכ"ל צ"ע ושם נפרש בעז"ה וק"ל:

בא"ד ולא דמי לעובד ועבד דדרשינהו תרווייהו מקרא ומסורת דהכא כי הדדי נינהו אבל התם כל חדא כו' עכ"ל כצ"ל והוא מימרא דר"ל בפרק ד' מיתות מ"ד עובד אדמתו כו' אם ישים עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם כו' או שהוא ההיא דפ' כל שעה אמר רב פפא השתא דכתיב עבד וקרינא עובד כו' ואיך שיהיה משמע להו דהנהו אמוראי אמרי למלתייהו אליבא דכ"ע אפילו למאן דלא דריש הכא גבי יראה אלא המקרא ואהא קאמרי דלא דמי דהכא ודאי פליגי רבנן כדקאמר ודלא כי האי תנא כיון דכי הדדי נינהו ולא שני המקרא ממסורת לית לן למדרש אלא המקרא כדאיתא בהדיא פ"ק דסנהדרין אבל התם גבי עובד ועבד כל חדא חלוק מחבירו דשני המקרא ממסורת דהמקרא עובד בוי"ו והמסורת עבד בלא וי"ו ולהכי כ"ע מודו התם דאית לן למדרש גם המסורת ודו"ק:

במשנה וטומטום ואנדרוגינוס. עט"א ותראה שדעתו היכא דתני ב' דינים ודין אחד הוא מסובב מהשני תני דינו אחר הדין שהוא הסבה לו. אולם עי' בנ"י ריש מו"ק בד"ה ולא ממימי הקילון ותמצא סתירה לדבריו:

במשנה שם ובה"א כו' ולעלות מירושלים להר הבית. כתב התוי"ט דכיון שיכול לעלות להה"ב שהוא בשפוע ההר ממילא עולה עוד במעלות העזרות כו'. מוכח מדבריו דהה"ב עד החיל (ששם התחילו המעלות) היה ההר בשפוע ובלא מעלות וזה נסתר מגמרא יומא (טז) שעושה חשבון לגובה קרקע ההיכל מן קרקעית הה"ב בשיפולו רק ממספר המעלות הנמצאות ביניהם ע"ש:

רש"י ד"ה איזהו קטן. הטילו חכמים כו' ועל אמו לחנכו. עמש"כ בחדושי שו"ע או"ח סי' שמ"ג:

תד"ה הכל (בסופו). ועוד בגמרא דקאמר שפטורה בראיה וחייבת בשמחה כו'. א"א לפרש כוונתם להא דלקמן (ו ב) יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת כו' ובנשים כו'. דהא כתבו לעיל דראיה דהך ברייתא בקרבן איירי אלא נראה דכוונו להא דר"ה (ו ב) דבעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרי' הא לא מחייבא בראיה א"ד הא איתא בשמחה והט"א הביא זאת לראיה נוספת על ראיות התוס':

כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵרָאוֹת. מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, כָּךְ לֵרָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. פירוש רש"י ז"ל: קשה לאומרו. ונראה לי בס"ד הכונה דשתי חלוקות אלו קאי על האדם עצמו דקרינן ביה יִרְאֶה בחיר"ק תחת היו־ד וקרינן ביה נמי יֵרָאֶה בציר"י תחת היו־ד והכי דרשינן לה: כדרך שבא האדם לראות בעולם הזה בשתי עיניו כי לכך בראו השם יתברך בשתי עינים ולא בראו בעין אחת כך בא ליראות בבית המקדש רוצה לומר להתראות בשתי עיניו, על כן מי שהוא בעין אחת פטור מן הראיה רמז לדבר סָר לִרְאוֹת (שמות ג, ד), סר [260] עולה עין עין [260].
ונראה לכך בית המקדש נקרא כֶּרֶם דכתיב כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים ח, יא), וכן כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א, ו), וכן כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן (ישעיה ה, א), יען כי כֶּרֶם [260] עולה 'עין עין' שצריך לקיים מצות ראיה בבית המקדש בשתי עינים, וידוע דחמשה חסדים הם חמשה הויות שעולים מספר עין [26×5=130] רמוזים בעין שמאל והשפע שיבקש האדם צריך שיהיה כלול מן חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם רמוזים בעין עין.
ובזה מובן עוד הטעם שצריך ליראות בבית המקדש בשתי עינים ולא באחת מפני ששתי עינים באחת רמוז חמשה חסדים ובאחת רמוז חמשה גבורות והאדם צריך לעבוד את השם יתברך בין אם מתנהג עמו בחסד בין אם מתנהג עמו בגבורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס:) על פסוק חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה (תהלים קא, א), אם לחסד אשירה ואם למשפט אשירה! וכן אמרו במשנה (משנה ברכות ט, ה) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולכן בבית המקדש שהוא מקום עבודה צריך להתראות בשתי עינים ולא באחת.
ובזה יובן רמז הכתוב לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ (שיר השירים ד, ט), וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) בית המקדש נקרא צואר וכמו שנאמר וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ (בראשית מה, יד), וזהו שנאמר לִבַּבְתִּנִי בדין אַחַת מֵעֵינַיִךְ האמור בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ כלומר דין עין אחת האמור בראיה של בית המקדש למה אין ראוי ליראות שם בעין אחת אלא צריך שתי עינים ומזה תלמדי מוסר איך חייב אדם לעבוד את ה'.

מתני' הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן.
הרב ר"ע מברטנורה כתב שאין לו שמיעה גמורה. ותמוה לי דבסוגיין מבואר, דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי, אלא מדכתיב ג"כ באזניהם בא למעט חרש באוזן אחת, ודברי הרב צ"ע:

כאן במשנה ראשונה וכו' הרמב"ם מפרש דלמשנה ראשונה דבית הלל סברי דמי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד א"כ מי שחציו עבד חייב ביום של עצמו דניכר ומבורר דיום זה של עצמו כי יום אתמול כי יעבור היה של רבו והיום הוא בן חורין דהוא של עצמו ולהכי חייב בו ביום בראיה. אכן למשנה אחרונה דחזרו בית הלל וסברי דאין לו יום וכופין את רבו וכו' כל שלא נכתב גט שחרור פתיך ביה צד עבדות תדיר ופטור ומשו"ה פסק פ"ק דהגיגה דחציו עבד פטור:
ומה שהכריח להרמב"ם לפרש פירוש זה ולא פירש להפך דלמשנה ראשונה הוא פטור כיון דמ"מ חציו עבד ואינו בן חורין לגמרי אבל למשנה אחרונה חייב דכיון דכופין את רבו לשחררו הו"ל כאלו כבר משוחרר וחייב וכמו שפי' רש"י. היינו משום דכפי פירוש רש"י האי דתנן הכל חייבין לאתויי מי שחציו עבד דחייב הוי כמשנה אחרונה. ומאי דתנן סמוך ונראה שאינן משוחררין דאמר רבינא דהיינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור היינו למשנה ראשונה וזה דבר קשה על התנא דתני משנה אחרונה ובתר הכי משנה ראשונה. וכי תימא דמשנה הנשנית מקודם שאינן משוחררין לא זזה ממקומה לפי שהיתה שגורה לפום רבנן. ניחזי אנן היכי הוה מתניא ברישא ומוכרח דהכי תני אלו פטורין מן הראיה חרש שוטה וקטן וכו' ועבדים שאינם משוחררין וכו' דסבר הרמב"ם כדברי הליכות עולם דכי קאמר הש"ס הכל לאתויי וכו' לאו מתיבת הכל דייק אלא ממשנה יתירה וא"כ הא דתנן הכל חייבין בראיה דהוי לאתויי מי שחציו עבד דחייב הוסיף התנא אח"כ כשחזרו בית הלל. ומוכרח דברישא הוה תני אלו פטורין מן הראיה וכו' כדאמרן וזו היא שקשה ששינה התנא שינוי גדול ממאי דהוה תני ברישא ואמאי לא השמיט שאינן משוחררין דהוי דלא כהלכתא וכפי המשנה שסידר עתה הכל לחייב חציו עבד כמשנה אחרונה ושאינן משוחררין לפטור כמשנה ראשונה והוא מילתא דתמיהא. ותו דהי"ל להניח המשנה כמו שהיא אלו פטורין מן הראיה חוץ מחש"ו וכו' ונשים ועבדים ההיגר וכו' ולהשמיט שאינן משוחררין דידענו דחציו עבד חייב דנשים ועבדים דתנן בכל דוכתא היינו עבדים גמורים ומינה דחציו עבד חייב. ותו רבינא דסידר הש"ס קשה דמפרש שאינן משוחררין לפטור והוא דלא כהלכתא והול"ל לפחות דהוי כמשנה ראשונה ולפרש הכל לחייב כהלכה ולא לומר סתם דשאינן משוחררין לפטור חצי עבד ותו לא:
לכן הוכרח הרמב"ם לפרש להפך דמאי דתנן הכל חייבין לחייב לחציו עבד הוי כמשנה ראשונה וכבר המשנה היתה שגורה ומשנה לא זזה ממקומה אך הוסיף התנא שתי תיבות שאינן משוחררין לומר דלמשנה אחרונה פטור מי שחציו עבד ולהכי רבינא מפרשה דהלכה כמשנה אחרונה כנ"ל ואני אמרתי בחפזי העולה על רוחי ולעת פנאי צריך לראות במפרשים:

מתני' הכל חייבין בראייה. במצות ראיית כל זכורך (שמות כג) שצריכים להתראות בעזרה ברגל: חוץ מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות: החיגר והסומא. כולה יליף מקראי בגמרא: ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה ובגמרא מפרש להו: אי זהו קטן כו'. אבל מכאן ואילך אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות: שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן לאו בר חינוך הוא: ב''ש אומרים הראייה שתי כסף. גדול הבא להיראות צריך להביא עולה ואינה פחותה משתי כסף שתי מעות כסף שהן שליש דינר שנאמר ולא יראו פני ריקם (שם) ויליף בגמרא שצריך להביא עולה אע''פ שלא נתנה בו תורה שיעור חכמים נתנו שיעור: והחגיגה. שלמי חגיגה חייבין היחידים להביא ברגל דילפינן לה בשלהי פירקין (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה': גמ' ולרבינא דאמר כו'. לקמן אמרינן בפירקין (דף ד.): הניחא למאן דאמר כו'. לקמן אמרינן בפירקין (דף ט.) שיש לקרבנות החג תשלומי כל ז' ואיפליגו בה אמוראי איכא למאן דאמר תשלומין זה לזה ואיכא למאן דאמר תשלומין דראשון הן ואמרינן מאי בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו מאן דאמר כולן תשלומין לראשון מי שמחויב בראשון ולא הביא יביא באחד משאר הימים ומי שאינו מחויב אינו צריך תשלומין ומאן דאמר תשלומין זה לזה קסבר החובה מוטלת על כל אחד מן שאר הימים ולא על הראשון לבדו הלכך אף מי שפטור בראשון ונראה בשני חייב להביא ואם לא יביא בו ביום יביא למחר: יראה יראה. [יראה] כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו: כדרך שבא לראותך. כך הוא בא ליראות ממך: מה לראותך. בשתי עיניו: אף. כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם: משנה ראשונה. קודם שחזרו ב''ה להורות כדברי ב''ש סיפא דמתני' דקתני חוץ מן העבדים שאינן משוחררים דאוקמא רבינא במי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור נשנית קודם שחזרו ב''ה אבל לאחר שהודו לב''ש שיש על ב''ד לכוף את אדונו לשחררו והוה ליה כאלו משוחרר כבר וחייב ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה:

מתני' הכל חייבין בראייה. פירש רש''י במצות יראה כל זכורך והקשה הר''ר אלחנן דהא תני בסמוך ב''ש אומרים הראייה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמרא הערל וטמא פטורין מן הראייה בשלמא טמא דכתיב (דברים יב) ובאת שמה כל שישנו בביאה שישנו בהבאה ועוד אמרינן בירושלמי ריש מכילתין בד''א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמרא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראייה ושמחה וחגיגה יש בראייה שאין בשתיהן שהראייה כולה כליל משמע דסתם ראייה בקרבן מיירי ע''כ נראה לר''ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש''י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורא דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכל שכן בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים נמי איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאין יכול לילך כו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה איירי שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה דהתם יליף מהקהל לחיוב ואנן לא ילפינן מיניה רק לפטור דחרש ואע''ג דאמרינן לקמן ס''ד אמינא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות כו' מ''מ מהתם שמעינן דלפי האמת דלא ילפינן מהקהל לחיוב ועוד היכי מחייבינן נשים בראיית פנים בעזרה מראייה דהקהל דהא ולא יראו הוא דמוקמינן לקמן בראיית פנים לקרבן וממעטינן נשים מזכורך ועוד קשיא ליה דאמרינן לקמן (דף ו.) מאן אייתי' אמו דמחייב' בשמחה אייתיה ולא קאמר דמחייבא בראיית עזרה משמע דפטורה ועוד בגמרא דקאמר שפטורה מראייה וחייבת בשמחה לפי שיטת הירושלמי הוה מצי למימר שחייבת בראיית עזרה אלא ודאי כולי שמעתין מוכח דפטירי בכולי ראייה כדפרישית: חוץ מחרש שוטה וקטן. אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ כדאמרינן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז.) דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחיגר ברגלו אחת ובעלי קבין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמרא כי טמא ואליבא דרבי עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמעינן דבעינן מעוטא מקרא: איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב. משם והלאה הוה ליה הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחויב וצריך להביא קרבנותיו נדבה ולמ''ד (ביצה יט.) אין קריבין ביו''ט אין קריבין עד למחר בחול המועד אך קשה למורי למ''ד תשלומין דראשון נינהו כיון דלא מצי קריב בראשון לא קרבי תו כדאמרינן לקמן (דף ט.) גבי חיגר שנתפשט בשני וי''ל דהתם גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בראשונה לא חזי בשני אבל הכא כל חיוב שיש בשני ישנו בראשונה אלא משום שאינו היום ראוי עכשיו ודומה לו מצינו בפסחים בפרק אלו דברים (דף ע: ושם) גבי חגיגה פעמים ו' פעמים ז' חל יו''ט הראשון להיות בשבת קרב בששה אלמא אע''ג דלא קרב בראשון קרב בשני כיון דמחמת יום הוא דאתי כדפרישית וליכא למימר דלמ''ד דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו''ט דרבנן הוא והכא דרבנן תקינו לה שיוכל להביא אף ביו''ט דהא בפ''ק דביצה (דף יב. ושם) משמע דמדאורייתא הוא דהא שתי הלחם (ולחם הפנים) לא דחו יו''ט וכי תימא מ''מ כי מייתי להם נדבה היכי סמיך עלה דקטן אינו סומך כדאיתא במנחות בפרק שתי מדות (דף צג.) וי''ל אע''ג דלא סמיך עליה מ''מ דמיא לחינוך בנו ורש''י פירש דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן רק לראיית פנים בעזרה: הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וכו'. ואליבא דמשנה אחרונה אע''ג דמתניתין קאמר איפכא כדדייק בגמרא (דף ד.) מלשון שאינן משוחררים דחצי עבד פטור מ''מ מתרץ רישא לחיוב לפי מה דסבירא ליה השתא ואדיוקא לא חש אלישנא דעבדים שאינן משוחררים: תשלומין דראשון. ואע''ג דגבי חגיגה הוא דכתיב תשלומין מ''מ ילפינן ראייה מיניה כולן תשלומין דראשון והכא גברא לא חזי הוא וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולא הוה מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה דהא פשיטא הוא: יראה יראה כדרך שבא לראות. פרש''י כדרך שבא הקב''ה לראותך דהיינו בשתי עיניו אף אתה בא לראותו בשתי עיניך ולא יתכן לר''ת דהא לא שייך ביאה גבי שכינה שבכל מקום הוא ועוד דדריש מסורת קודם אדרבה היו לנו לדרוש המקרא קודם ע''כ גריס ר''ת יראה יראה מה לראות בשתי עיניו שאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום אף האדם בא לראות המקום בשתי עיניו ולא דמי לעובד ועבד (פסחים דף כו:) דדרשינהו תרוייהו מקרא ומסורת דהכא כי הדדי נינהו אבל התם כל חדא חלוק מחבריה: