אלא יש לומר שגזירה זו נעשתה בשלבים שונים, ראשית אתו אינהו [באו הם] יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגזור אגושא [וגזרו על גוש עפר] של ארץ העמים שתרומה הנוגעת בו יש לשרוף אותה, ואאוירא [ועל אויר] ארץ העמים לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן [ובאו החכמים] שהיו בשמנים השנה האחרונים עד לחורבן הבית גזור אאוירא [גזרו על האויר] שתרומה שנכנסה לארץ העמים יש לתלות את דינה ולא לשורפה.

ושואלים: למימרא דחדא גזירתא הוה [האם לומר, מכאן, שגזירה אחת מיד היתה] לדון את התרומה בדין החמור של שריפה? והאמר [והרי אמר] אילפא כי ידים תחלת גזירתן לשריפה! ומכאן אפשר להסיק בדרך הדיוק כי ידים בלבד הוא שמ תחלת גזירתן כבר גזרו עליהן שיטמאו טומאה גמורה עד לשריפה של תרומה הנוגעת בהן, הא מידי אחרינא [הרי דבר אחר] — לא גזרו בו מיד בחומרה יתירה זו.

אלא כך יש לתאר את שלבי הגזירה: אתו אינהו גזור אגושא לתלות [באו הם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגזרו על הדבר שנגע בגוש] העפר לתלות, ואאוירא [ועל האויר] לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן [ובאו חכמים] של שמנים השנה האחרונות והחמירו דרגה אחת, שגזור אגושא [גזרו על תרומה הנוגעת בגוש עפר] ארץ העמים שיש לשרוף אותו, ואאוירא [ועל האויר] שהנכנס לאויר ארץ העמים שיש לתלות את דינו.

ועוד שואלים: ואכתי [ועדיין] האם ברור הדבר? והרי גזירה זו באושא, שנים רבות לאחר החורבן, גזור [גזרו חכמים]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: על ששה ספקות של טומאה שורפין את התרומה שנגעה בהם: על ספק בית הפרס, כלומר, תרומה שנכנסה למקום שנחרש בו קבר ואין ידוע היכן מצויות עצמות המת, וספק אם נטמאה התרומה. וכן על ספק עפר הבא מארץ העמים, שכל טומאתו הנה בבחינת ספק טומאה, ונגעה בו תרומה, וספק אם כן אם נטמאה. וכן על ספק בגדי עם הארץ, שמאחר שאינו נזהר לאכול בטהרה חוששים אנו שמא נגעה בבגדיו אשה נדה, ומחשיבים אותם כטמאים טומאה חמורה, ונגעה בהם תרומה, וספק הוא אם כן אם נטמאה. וכן על ספק כלים הנמצאין, שאינם שלו ומצאם, ומאחר שכן אינו יודע אם טמאים הם, ואם נגעה בהם תרומה הרי זה ספק אם נטמאה. וכן על ספק הרוקין, שמא רוק זה מרוקו של זב הוא ומטמא מן התורה. ואם נגעה בו תרומה, הריהי ספק טמאה. וספק מי רגלי אדם אף על פי שהיו כנגד מי רגלי בהמה, שאנו חוששים שמא הם של זב, וטמאים מן התורה, ואם נגעה בו תרומה, ספק הוא אם נטמאה. ובכל אלה קבעו חכמים כי על ודאי מגען, כאשר ברור שנגעו דברים אלה בתרומה, ועל אף שהוא ספק טומאתן, כלומר, שבכל אלה איננו יודעים טומאה ודאית, בכל זאת שורפין את התרומה שנגעה בהם.

ר' יוסי אומר: אף על ספק מגען אם היה זה ברשות היחיד — שורפין את התרומה שנגעה בהם. שכן בטומאה האסורה מן התורה, ספיקה הנמצא ברשות היחיד אף הוא מטמא, ולדעת ר' יוסי חמורות גזירות אלה, אף שהן מספק, עד שהחמירו בהן כבדין תורה. וחכמים אומרים: מאחר שדברים אלה הינם טמאים רק מדברי סופרים, לכך ספק מגען ברשות היחיד אין שורפים אלא תולין, ואילו ברשות הרבים — טהורין לגמרי.

ואמר עולא: אלו הששה ספיקות באושא התקינו איך צריך לנהוג בהם הלכה למעשה. ואם כן, הרי שגוש עפר ארץ העמים מטמא מזמן תקנת אושא ולא שמונים שנה לפני חורבן הבית! אלא יש להסביר כי אתו אינהו [באו הם] יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, גזור אגושא [גזרו על גוש] עפר חוץ לארץ שבתרומה שנגעה בו יש לתלות את דינה ולא לשורפה, ואאוירא [ועל אויר] ארץ העמים לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן [ובאו החכמים] של שמנים שנה האחרונות של הבית גזור אידי ואידי [וגזרו על זה ועל זה] לתלות. ואתו [ובאו] חכמי העיר אושא גזור אגושא [וגזרו על גוש עפר] ארץ העמים שתרומה הנוגעת בו יש לשרוף אותה. ואאוירא [ועל האויר] — כדקאי קאי [כמו שהוא עומד יעמוד] שלא החמירו יותר בדבר זה.

א אחד מן הדברים שהוזכרו קודם היתה גזירת הטומאה על כלי זכוכית. ושואלים: כלי זכוכית מאי טעמא [מה טעם] גזור בהו רבנן [גזרו בהם חכמים] טומאה? אמר ר' יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן (עשייתם) של כלי זכוכית מן החול, לכך שוינהו רבנן [עשו אותם חכמים] ככלי חרס, שאף הם מיוצרים מאדמה. ושואלים: אלא אם אמנם השוו חכמים טומאת זכוכית לטומאת כלי חרס, אם כן מעתה לא תהא להן לכלי זכוכית טהרה במקוה כדרך שאין טהרה לכלי חרס. ואלמה תנן [מדוע שנינו] בדיני טבילת כלים: ואלו החומרים חוצצין בכלים, שאם היו דבוקים בכלי וטבלו אותו אינו נטהר: הזפת והמור שדבקו בכלי זכוכית מעכבים את הטבילה. ומכאן שלכלי זכוכית טהרה במקווה!

ומשיבים שכרגיל אין לזכוכית טהרה בטבילה אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — במקרה המיוחד כגון שניקבו כלי הזכוכית והטיף לתוכן אבר (עופרת) מותכת לסתום את החור. והלכה זו כשיטת ר' מאיר היא, שאמר : הכל הולך אחר המעמיד, כלומר, חפץ שהוא כשלעצמו אינו מסוגל או ראוי לשימוש, וחיזקו אותו בדבר אחר או בחומר אחר ("מעמיד") — דנים את החפץ כולו על פי המעמיד. ולכן, כלי זכוכית אלה כיון שמעמידם הוא עופרת שהיא נטהרת בטבילה כשאר מתכות, אף כלי הזכוכית הללו יש להם טהרה במקווה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל כי ר' מאיר מטמא וחכמים מטהרין.

ועוד שואלים: אלא מעתה, אם מדמים כלי זכוכית לכלי חרס, אם כן