מועד קטן כז ע"ב

דף כז - ב

והיו העניים החיים מתביישין.

התקינו שיהו הכל מוציאין את מתיהם בכליבה מפני כבודן של עניים.

בראשונה, היו מניחין את המוגמר, היו שמים כלי ובו בשמים על גחלים, תחת חולי מעים מתים, להפיג את הריח הרע העולה מהם.

והיו חולי מעים החיים מתביישין ביודעם את הצפוי להם לאחר מיתה, שיסריחו וישימו מוגמר תחת מיטתם כדי לסלק את ריחם הרע, וידעו הכל מסירחונם.

התקינו שיהו מניחין מוגמר תחת הכל, אף תחת אותם מתים שלא מתו מחולי מעים, מפני כבודן של חולי מעים חיים.

בראשונה, היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות.

היינו, כלים שהשתמשו בהם הנדות בחייהן, ונטמאו בנגיעתן, היו טובלים את כליהן לטהרם אחר שמתו, והיו נדות חיות מתביישות בכך שמטבילין דוקא כלי נדות, ואין עושין כך למתות אחרות.

התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, דהיינו, היו מטבילין את כל כלי הנשים המתות, אפילו כלים של נשים שמתו כשהן טהורות, והיו כליהן טהורים - מפני כבודן של נדות חיות.

בראשונה, היו מטבילין כלים שהשתמשו בהן בחייהן על גבי זבין מתים.

והיו זבין חיים מתביישין.

התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים.

בראשונה, היתה הוצאת המת מביתו לקבורה קשה לקרוביו, שהיו צריכים לרכוש תכריכים יקרים, והוצאה זו היתה קשה להם יותר ממיתתו, עד כדי כך שהיו קרוביו מניחין אותו, ובורחין, כדי שלא יאלצו להוציא ממון רב כדי לקברו בכבוד.

עד שבא רבן גמליאל, ונהג כביכול קלות ראש בעצמו, ויצא, צוה להוציאו [ר"ח] לאחר מותו לקבורה בכלי פשתן.

ומאז, נהגו כל העם אחריו לצאת רק בכלי פשתן.

אמר רב פפא: והאידנא, נהוג עלמא להוציא את המת אפילו בתכריכין של צרדא, העשויים מקנבוס, בר זוזא, הנקנה בזוז אחד בלבד.

שנינו במשנה: אין מניחין את המטה ברחוב.

אמר רב פפא: אין מועד מעכב בפני תלמיד שנפטר, ומותר להספידו.

וכל שכן שיכולים להספידו אם מת בחנוכה ובפורים, שאין דינם חמור כמועד.

ואמנם הני מילי רק בפניו, בשעה שמוטל המת התלמיד חכם לפנינו [כך מניחה הגמרא כעת, בהוה אמינא].

אבל שלא בפניו, לא התירו להספידו ^[427].

ומקשינן: איני! והא מצינו שרב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא בחול המועד.

הרי שאף במקום אחר מותר להספיד תלמיד חכם במועד, ואפילו שלא בפניו.

ומתרצינן: אמר רב פפי: ההספד של רב זביד ביום שמועה הוי, ולכן כבפניו דמי ומותר להספידו [שכיון שנהרדעא ופום נהרא היו סמוכות, ושמעו על מיתת רב זביד בו ביום, נחשב כהספד בפניו] ^[428].

אמר עולא: "הספד" היינו שהמספיד טופח על הלב, ומקור לכך: דכתיב "על שדים סופדים", והם על מקום הלב.

"טיפוח", שעושות הנשים כשמקוננות, הוא ביד, שסופקות כף אל כף בצער ^[429].

"קילוס" - ברגל, שרוקע בקרקע מרוב צער.

תנו רבנן: המקלס, לא יקלס וירקע ברגלו הנעולה בסנדל העשוי מעור קשה, אלא ירקע רק אם רגלו נעולה במנעל העשוי מעור רך, מפני הסכנה, שמא יתהפך הסנדל ותשבר רגלו. ובמנעל רך נזהר לרקוע כראוי.

אמר רבי יוחנן, אבל, כיון שנענע ראשו וניכר שהתנחם, ואין לו צורך עוד בתנחומים נוספים [עיין ב"ח שכ"ו א'] שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו ^[430] .

ואמר רבי יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני כבוד נשיא ישראל העובר, חוץ מאבל וחולה, שאין הידור בקימתם ^[431].

ואמר רבי יוחנן: לכל העומדים לפני הנשיא אומרים להם "שבו", חוץ מאבל וחולה שהרי עמדו שלא לצורך, שאין חייבין לעמוד, כדלעיל, ופשיטא שיכולין לשבת בלי רשות ^[432].

אמר רב יהודה אמר רב: אבל, ביום ראשון לאבלותו ^[433], אסור לאכול לחם משלו, אלא משל אחרים המביאים לו.

מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל כשמתה אשתו "ולחם אנשים לא תאכל", שעשאו אות לישראל, כשם שלא יתאבל על אשתו, כך לא יתאבלו ישראל על מתיהן שירבו מאד, ומשמע שרק הוא לא יאכל "לחם אנשים" אחרים, אבל שאר האבלים, הם צריכים לאכול "לחם אנשים" אחרים דוקא ^[434].

רבה ורב יוסף מחלפי סעודתיהו להדדי, שנתן כל אחד לחבירו האבל לאכול משלו.

ומותר אף כששניהם אבלים ^[435].

ואמר רב יהודה אמר רב: כשיש מת בעיר, כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה כדי שידאגו לצרכי המת.

רב המנונא איקלע לדרומתא, שמע קול שיפורא המכריז דשכבא שמת אדם בעיר. חזא הנך אינשי דקא עכדי עבידתא ולא פסקו ממלאכתן אף ששמעו שמת בעיר.

אמר להו, להוו הנך אינשי בשמתא! נידה אותם על שעוברים על דברי חכמים ואינם מפסיקים מלאכתם.

ואמר להם: וכי לא שכבא איכא במתא!?

אמרו ליה העוסקים במלאכתם, אין צורך בנו לטפל בעניני המת, כיון דחבורתא איכא במתא, שכל חבורה קוברת את מתיה ודואגת לצרכם.

אמר להו: אי הכי, שריא לכו, הותר לכם הנידוי, ומותר לכם לעסוק במלאכה, עד שיוציאו את המת ללוותו לקברו.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי, שבוכה עליו יותר משלשה ימים, כדלקמן, סופו שעל מת אחר הוא בוכה ^[436] .

וכן היה מעשה, בההיא איתתא דהות בשיבבותיה שכונתו דרב הונא, הוו לה שבעה בני, מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתרתא בכי יותר מדי עליה.

שלח לה רב הונא, לא תעבדי הכי!

לא אשגחה ביה והמשיכה לבכות על בנה.

שלח לה: אי צייתית אם תשמעי לדברי ותפסיקי בכייך, מוטב. ואי לא, צבית זוודא לאידך מית, הכיני תכריכים למת נוסף!

וכיון שלא הפסיקה מבכייה, כך היה, ומיתו כולהו שבעה בניה, ולא הפסיקה מבכייה.

לסוף, אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך, תכיני לעצמך תכריכין, ומיתא.

ומביאה הגמרא מקור, שיש שיעור עד כמה מותר לבכות על מת:

דכתיב "אל תבכו למת ואל תנודו לו" וביאור הפסוק הוא: אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור.

ומפרשינן: הא כיצד?

שלשה ימים הם השיעור הראוי לבכי, ושבעה ימים ראויים להספד,

ושלושים יום לאיסור גיהוץ ולתספורת של האבלים.

מכאן ואילך, אמר הקדוש ברוך הוא, אי אתם רחמנים בו יותר ממני, שהרי המת, מעשה ידי הוא, והרגתיו בחטאו, וכל המוסיף וממשיך לבכות או להספיד יותר משיעור זה הרי הוא מתקשה על מתו יותר מדאי ^[437].

ודרשינן סיפא דקרא: "אל תבכו למת" אבל בכו בכו להולך, למי שנקרא "הולך".

אמר רב יהודה: בכו להולך לעולמו בלא בנים ^[438] .

רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא, לבית האבל אלא על מאן דאזיל בלא בני.

וטעמו משום דכתיב "בכו בכו להולך".

ודרשינן סיפא דקרא, בכו בכו להולך, "כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו".

רב הונא אמר: הכוונה היא אף על אדם חי, ומה דכתיב שלא ישוב, זה אדם שעבר עבירה, ושנה בה. ומתוך שהותרה בעיניו הוא לא יחזור לעולם בתשובה עליה.

רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה פעם אחת ושנה בה ועשאה שוב, הותרה לו.

ותמהינן, וכי הותרה לו סלקא דעתך!?

ומבארינן: אלא אימא, נעשית לו בעיניו כהיתר.

אמר רבי לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו [ויש גורסים "כתיפיו", וכן משמע ברמב"ם שכתב "על צווארו"] שמדת הדין ששלטה בבית מתוחה על קרובי המת, ובמשך הזמן מתרופפת בהדרגה.

משלשה עד שבעה ימים, יראה האבל את עצמו כאילו החרב מונחת לו בשבילו כנגדו בקרן זוית.

מכאן ואילך אחר שבעה [לתוס' עד יב חדש, ולטור עד שלושים יום] יראה כאילו עוברת כנגדו בשוק ^[439].

[וסיים הרמב"ם בספי"ג מהלכות אבל: כל זה כדי להכין עצמו לחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר "הכית אותם ולא חלו, " מכלל שצריך להקיץ ולחול].

שנינו במשנה: ולא מניחים ברחוב מטה של נשים לעולם מפני הכבוד,

אמרי נהרדעי, לא שנו, שאין מניחים מטת אשה ברחוב  אלא של חיה, יולדת שמתה, שמחמת הלידה היא שופעת זיבה.

ת"ר בראשונה היו מניחין מוגמר תחת מתים בחולי מעיים כו' וכך היו מטבילין את הכלים ע"ג הנשים שהיו מתות נדות וכו' וכך היו מטבילין הכלים ע"ג המתים כשהן זבין והיו בכל אלו החיים מתביישין התקינו שיהו עושין כן לכל.

בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו שהיו מוציאין בתכריכין ממון רב והיתה קשה עליהן הוצאתם יותר ממיתתם עד שהיו מניחין ובורחין עד שבא ר"ג וניהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם לצאת בכלי פשתן כמותו. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצררא בר זוזא. פי' בחלוק בר זוזא:

מתני' אין מניחין במועד את המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מספידין בהן.

וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא. ויום שמועה כבפניו דמי ומותר אפילו במועד.

אמר עולא הספד על לב. שנאמר על שדים סופדים טיפוח ביד. קילוס ברגל שנאמר (יחזקאל ו׳:י״א) הכה בכפך ורקע ברגלך:

ת"ר [המקלס] לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.

א"ר יוחנן אבל כיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו.

ואמר ר"י הכל חייבין לעמוד לפני נשיא חוץ מאבל וחולה. ואמר ר' יוחנן לכל אומר' להן שבו חוץ מאבל וחולה.

אמר רב יהודה אמר רב אבל אסור לאכול ביום ראשון משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף בימי אבלם היו מחלפין סעודתן בהדדי.

אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שינתן לקבורתו.

וכל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. דההוא אתתא דהוו לה ז' בני ומת חד מינייהו והוות מתקשת יותר מדאי. ושלח לה רב הונא ולא אשגחה ביה ומיתו לה כולהו ומתה היא נמי:

ת"ר אל תבכו למת יותר מדאי. ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי וז' להספד. ל' לגיהוץ ולתספורת מיכן ואילך הרי הוא קישוי.

בכו בכה להולך. אמר רב להולך בלא בנים. ר' יהושע בן לוי לא הוה אזיל לבי אבילא אלא אמאן דשכיב בלא בני. כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. זה שעבר עבירה ושנה בה. מיכן ואילך שאינו מהרהר בתשובה מפני שנעשית לו כהיתר:

א"ר לוי אבל ג' ימים הראשונים יראה עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו. מג' ועד ז' כאילו חרב מונחת בקרן זוית. מיכן ואילך כאילו חרב כנגדו בשוק. ואין מניחין מטה של נשים ברחוב לעולם מפני הכבוד.

[אמר עולה הספד על הלב.] בפרקי רבי אליעזר (פ' י"ז): ויקונן ירמיה על יאשיהו. רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים. שהן עומדים על הדוכן בשיר. והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא נשיהם בלבד אמרו. אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו'. מכאן התקינו חכמים שיהו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם. שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא הספד על הלב. וכן הוא אומר על שדי סופדים. טפוח ביד, קילוס ברגל.
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי לי' אלא משבחים אותו לפי כבודו. ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חבוליא פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל. ואומרות כן לפי שמת בייסורים ואינו ראוי להספד אחר ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר. פירוש אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד. אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך. ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו. וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו. המהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת.
והתם אמרינן (ברכות ס"ב ע"א) אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים. כך נפרעים מן הספדנין ומן העונין אחריהם. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה דמ"ח ע"ב) כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא. וכשמת שמואל הקטן. אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. ובמגילה (דכ"ח ע"ב) ריש לקיש ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בארבע. נ"ש בכ"ד סרי שוראתא. ווי חסרי ארעא דישראל גברא רבה.
ונשים נמי נספדו' בין האנשים ובין חכמים דרפר' ספדי' לכלתי' בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא. ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים. ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול. ודאמור עלה. לא מפני שראוי לכך. על הספד גדול הוא חוזר שלא יספידו נשים. הרב רב יצחק בן גיאת.
באבל (פ"א) תניא המחותך והמסורס והנפלין ובן שמנה חי. ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר. הארמים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר. פי' להספיד וללוות. אלא הצריכי' למטה וקבורה מתעסקין בעבדים. דהא שייכי במצות אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבר. ר' יהודה אומר הוי טוב ונאמן אוכל מעמלו. א"ל א"כ מה הנחת לכשרים א"ל אם כשר היה מפני מה אין אומרים עליו:

אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. רב המנונא איקלע לחד מתא, שמע קל שיפורא דשכבא. חזא להנך אינשי דקא עבדין עבידתא. אמר בשמתא ליהווי הנך אינשי. לאו שיכבא איכא במתא. אמרי לי' חבוראתה איכא כלומר העיר חלוקה לחבורות. אלו עסוקין בצרכי מתים שבת אחת ואלו עסוקין שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי להו.כתב הרב ר' יצחק בן גיאת בפסוקות גדולות אוקמוהו במת מצוה שאין לו קוברין ולא היא דשמעתא סתמא אמרה. ועוד דרב המנונא דשמתינהו כי שמע שיפורא אטו מיבריר ליה דמת מצוה הוא דלישמתינהו. אלא במת בעלמא הוה מעשה. ומכאן אני אומר. שבל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהיו שם כל צרכו בר נידוי הוא. ואין שואלים שלום זה את זה והמת בעיר. בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין:

אמר רבה בר רב הונא. אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול. וה"מ בפניו. אבל שלא בפניו לא. איני והא רב כהנא אספדי' לרב זביד בפום נהר. התם כיון דביום שמועה הוא כפניו דמי. ואמר רב נטרונאי. שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה כך מנהג הנשיא שמת וכן שנ' ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו בישיבה של אלול ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבת' כדאמרי' באשכבתי' דרבי ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה. ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני. מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת לאחר שנים עשר חודש, לפיכך מקום מרחוק כמו אספמיא ופרנצא, וכל שאין מגעת שמועה, אלא לאחר י"ב חודש, פטורי' מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולעשות אפילו יום שמועה:

אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי חלופי אהדדי. פירוש וזו היא הבראה שמברין את האבל ומאכילין אותו בביתו סעודה של יום ראשון.
ותנו רבנן בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. (כתובות ח' ע"ב) אמר עולא ואמרי לה במתני' עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה לפני סעודה כדי לפתח את בני מעיו שלשה בתוך סעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו וארבעה אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב הוסיפו עליהן ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא ואחד כנגד ר"ג ז"ל שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין ואחד כנגד בית המקדש כוס תנחומין לאבילות חרבנו התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו.
לרבינו שלמה ליושנו עשרה כוסות דתקנה ראשונה. ולי [נראה] ליושנו [של] קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר, וכן עמא דבר.
בפרקא קמא דבתרא תניא [ט"ז ע"ב] ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ומאי שנא של עדשים מה עדש זה סגלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לספר מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל תניא באבל מקום שנהגו לנחם אבילים בבצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין הכל לפי המנהג.
בפרק מי שמתו ירושלמי [ברכות ג,א] כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקיתון חמר. כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלין טלופחין מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא מידמך פקיד ומר לא תקבלין עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה ושמע מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין מקום שנהגו להרבות בשר בסעודה או בשר ומיני מטעמים עושין וכדאמרינן צורניתא קא בעית למיכל ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בבצים זכר לאבילות. ואחר כך אוכלין כל צרכן.
ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבילים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם וכך נוהגין על החכמים דאמרי' בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה הוה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אף על פי דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא.
וכשמברין את האבל אוכלין עמו ושותין עמו כל בני משפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספד מדתנן במועד [מ"ק כ"ד ע"ב] אין מברין אלא קרוביו של מת הא בחול אחרים נמי מברין עמהם. ותניא (שם) חכם שמת הכל קרוביו הכל מברין עליו ברחובה של עיר נראה לי שהיו נוהגין להשקות אותו כוס של שלום לאבלים ולהאכילם מעט מן התבשיל הזה של עדשים בבית שהיה להם שם ברחובה של עיר ואחר כך מברין עליו בבית האבל וכפי מה שסדרנו למעלה. בפרק שלשה שאכלו תנו רבנן [מ"ו ע"ב] מה הן אומרים בבית האבל הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר דיין האמת ותנא קמא הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטר' איקלע לבי רב אשי איתר' בי' מלת' בריך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות כרצונו והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אלו חייבין להודות לו ולברכו וחוזר למקום שפסק.
בהלכות גדולות:אומר בבית האבל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא.אבל לוקח במשפט לא לימא דהא איתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא.
לרב סעדיה: שבעת ימי האבל מברך לעצמו בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת ואם ברכו לפניו אחרים כך הם מברכין. ועוד אמר יש שמוסיפין בבית האבל בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבילי עמך ישראל ואין בכך הפסד ובשבת אין אומרים אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט בעולמו ואנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מבית זה מעלינו מעל כל ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכו'. ועוד אמר דמידכר מילתא דאבלים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלי'ובונה ירושלים.
וגאון אחר אמר ברכת אבלים בין ביחיד בין בשלשה בין בעשרה ואבל מן המנין ושאמרו חכמים אין אבלים מן המנין בברכת רחבה ובשורה והאידנא לית לן לא ברכת רחבה ולא ברכת שורה אלא אחר הטוב והמטיב דיין אמת כדמר זוטר' והאומר נברך מנחם אבלים טעות הן אומרים שמכניסין דבר שאינו מעין ברכה ומוסיפים על המטבע שתקנו חכמים בברכות ואין אומרים לעולם אלא נברך שאכלנו משלו או נברך לאלהינו בין בחול בין בשבת בין בברכת אבלים חוץ משמחת חתנים שתקנו שהשמחה במעונו ואין לנו להוסיף מה שלא תקנו עד כאן.
ומסתברא כרב עמרם מדאמר ר' יוחנן [כתובות ח' ע"ב] חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ורמינן עלה הא דתניא חתנים ואבילים מן המנין ומפרקי' כי תניא ההיא בברכת המזון כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. ואם תאמר ברכת המזון של אבל כברכת המזון של שאר בני אדם אבלים מן המנין פשיטא למה לא יברך ולמה לא יצטרף אלא לפי שאומר בזימון שלו נברך מנחם אבלים הייתי אומר שלא יצטרף לפי שאינו מן המנחמין אלא מתנחם הוא ועוד כדרך שאמרו בחתנים להזכיר ענין השמחה בזימון נברך שהשמחה במעונו וכן בבית המילה רצו לומר כן אלא משום דאית ליה צערא לינוקא ואין שמחתן שלימה נמנעו מלברך כך בבית האבילים מזכירין בזימון מענין האבל נברך מנחם אבלים ואין לחוש לדבר שאינו מעין ברכה כשם שלא חששו לכך בחתנים והרי מצינו שנתקנה המטבע הזה ברחובה של עיר וטעמא דמילתא משום דעל עיקר סעודה מברכין בסעודת שמחה מזכירין שמחה ובסעודת נחמה מזכירין נחמה ומעין ברכה בכולם. והא דאמרן לעיל מה הן אומרים בברכת האבל הטוב והמטיב. מה הן אומרים בברכה רביעית קאמר ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא למיתני אבל תוספות זו נהוגה ועומדת היתה וכן ראוי לנהוג.
בהלכות גדולות: מברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברי' שבצינעא דאמר מר לקמן דברים שבצינעא נוהג ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו ומר רב יהודאי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת מידי בתלתא ובעשרה לאו דבר שבצינעא הוא וכן דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל ואני אומר ברך ביחיד או בשלשה אבילים מברך כדרך שאומרים בחול בצינעא הוא אכלו אחרים עמו וברכו אין אומרים כן דכיון דאיכא אחרים לאו צינעא הוא וכן מצינו בשאר דברים שבצינעא וכמו שאנו עתידין לכתוב ולסדר לפנינו:

אמר רבה ב"ר הונא אין מועד בפני ת"ח כלומר שאם מת במועד סופדין ומקוננין עליו כדרכו וה"מ לפניו ויום שמוע כלפניו דמי ובי"ט אין סופדין כלל ואפי' בי"ט ב' שלא התירו כלום בזה אלא במועד ונרא' ג"כ דבחנוכ' ופורים כיון דימי שמחה והודאה או ימי הלל נינהו שאין לעשו' בהן הספד אלא ע"ד שעושין במועד אבל עושין בו הבראה והרמב"ם ז"ל השוה ר"ח לחנוכה ופורים ולענין צדוק הדין מחלוק' היא בין הראשוני' ז"ל והנכון יותר מה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל משמו שאומר במועד צדוק הדין על המת בין בשעת יציאת נשמה בין בשעת קבורה ולאחר המטה שאין בזה חלול השם המועד כי אין זו קינה אלא הודאת וקבלת דין שמים ואומר קדיש דרבנן ובגנז חיי עלמא וכן לי"ט ב' אבל בי"ט ראשון אין אומר בו כלום וכן העל' הרמב"ן ז"ל ולענין אבלות דבר פשוט הוא לחנוכה ופורים אינן ברגלים כלל ועולין ואינן מפסיקין כי אפי' המקל יותר לא הפריז מדתו אלא בר"ה וי"כ שהם מועדים של תורה והוקשו כל המועדו' זה לזה הילכך אבל נוהג אבלותו בחנוכ' ופורי ואפי' בדברים שבפרהסיא ואפי' מיו' ב' ואילך ולא אמרי' בהא דאתי עשה דרבנן ודחי אבלות דרבנן דיחיד מכיון דלא (אתי) הוי מועד ולא י"ט ואע"ג דבפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה לא דחו בזה אפילו אבלות דדבריה' שהרי בשביל אבלותן אין כבוד פורים מתחלל בזה ויכול לקרוא מגלה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה תדע דאלו בחנוכה דלכ"ע יש אבלות ובש"ס כי הדדי נקיט להו בחנוכה ופורים ולא הזכירו בש"ס בשניהם אלא לענין הספד וקינים שאמרו אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים כלומר כ"ש חנוכה ופורים דקיל טפי שיש בו אבלו' שאינו עומד בפני ת"ח ואע"פ שעומד בשאר בני אדם שלא לקונן ולהספיד להם למת שלא בפניו שבזה ודאי מתחלל כבודם ואי ק"ל מאי דאמר בכתובו' במי שהיה טבחו טבוח ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות דאלמא לא חייל אבלות אבית המשתה שלו שהוא ברגל דידיה דאלמא אפי' רגל כי האי דרבנן דוחה אבלות כ"ש פורים שהוא רגל דרבים דרבנן דחוי למדחי אבלו' יחיד דרבנן דשאר ימים זו נראי' לכאור' ראיה גמורה ואינה כלום דהתם מלת' דלא אפשר שיהא אבלות במקום בית המשתה ושיהא החתן הולך אבל וחפוי ראש ואם אתה אומר שינהוג אבלו' עכ"פ אתה דוחה ליכנס לבי' המשת' אסור וכיון שהתחיל בתחלה במשתה שלו אינו רשאי כדאי באבלו' לדחותו דתרווייהו דרבנן נינהו: ואפי' לדעת הגאונים ז"ל שאומרים אבלות יום ראשון דאורייתא כשהוא יום המיתה וקבורה ב"ד התנו בכך בשב ואל תעשה שלא ינהוג אבלות כלל עד לאחר הרגל שלו כי אין אבלו' ראוי לנהוג עם בית המשתה וחלול שתיהן הוא אבל הכא גבי פורים וכ"ש חנוכה דליכא חלול כלל למצות הנוהגות בו דלא דחו בו כלום דכל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן במקום עשה ולא תעשה אנו אומרים שיקיים שתיהן וה"ה בזה והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי במקצת המפרשים ז"ל שכתבו שאין אבלות בפורים דאתי עשה דרבנן דרבים ודחי עשה דרבנן יחיד וגם אני בקטנותי הייתי מבעלי סברא זו ועכשיו חוזרני בה ונראה לי שהוא שבוש. והרמב"ם ז"ל כתב אין מספידין את המת בחנוכ' ופורים ולא בר"ת אבל נוהגין בהם כל דרכי אבלות וכן הסכים על ידו בעל ספר המצות ואח"כ מצאתי כן בנמקי הצרפתים ז"ל:

ת"ר אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאי לישב אצלו. פי' הר"י ן' גיאת ז"ל לפי שהאבל אסור בנתינת שלום בזמן שפוטר את המנחמין שוחה לנגדם מעט כתלמיד היושב לפני רבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתן ע"כ. ולמדנו מן הפי' הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז' כדרך ששוחין נותני שלום כיון שאינו נותן שלום ממש ואע"פ שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני סברא הוא דלא למימר הכי דכי האי גונא שרי למעבד אפי' ליחידי:

מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה ואסיקנא דמשמתי' על הא מלתא והיכא דאיכא חברותא כלהו שרו בר מחבורה שהמשמר' שלו וכל הדברים הללו בשאר מלאכות אבל תלמוד תורה אין מבטלין אלא להוצאתו בלבד אלא א"כ מת מצוה שאין לו מי שיטפל בו:

כל המקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. פי' שנראה כמי שנתאונן על הדיין וקור' תגר ולפי' פנקסו נפתחת לפניו והולך:

אמר רב הונא זה שעבר עבירה ושנה בה נראה לומר דרב הונא לא פליג אהני דלעיל דא"כ הוה לן למימר רב הונא אמר אלא דרשא אחריתי עביד דקרא נמי לקאמר להולך בשרירות לבו ושב על קיאו א"נ פירושי מפ' איזה הולך בלא בנים מי שעבר עבירה ושונה בה:

אבל ג' ימי' הראשוני' יראה כאלו חרב מונחת לו וכו'. ובמדרש אמר מת א' מן המשפחה ידאגו כל המשפחה כל השנה:

בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעין מתים והיו חולי מעיין חיים מתביישים על שם שרואין מה שיצטרכו לעשות עליהם במיתתן התקינו שיהיו מניחין את המוגמר תחת כל המתים:

בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות ר"ל על גבי הנשים שמתו נדות אפי' אותן שלא נגעו בהן אחר מיתתן והיו נדות חיות מתביישות שאפי' במיתתן תהא טומאתן נזכרת לכל התקינו שיהיו מטבילין על גב כל הנשים אף באותן שאינן מתות נדות ולמדת שאין הלכה כדברי האומ' שכל הנשים מתות נדות כמו שביארנו באחרון של נדה:

בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו ביותר עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן וכן מצינו כמה תקנות בתלמוד עשויות על דרך זה שלא לבייש את מי שאין לו:

המשנה השביעית אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מהן מדברת וכלן עונות אחריה שנא' ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבא מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו' אמר הר"ם ולא של נשים לעולם ר"ל לא במועד ולא בחול ושל איש אסרו אותו במועד בלבד שלא להרגיל את ההספד במועד על הדרך שאמרנו בפרק ראשון ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי הכונה לבאר בה מה שהותר מכלל הספד במועד ומשנה זו במועד היא שנויה ואמר שאין מניחי' את המטה ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד ר"ל שלא להמשיכו ולא של נשים אף בחול שאין כבוד הצבור בכך ולא סוף דבר בחיה שהדבר מגונה יותר אלא אף בשאר נשים וכן פי' בגמ' נשים במועד מענות ר"ל שכלן מקוננת כאחת אבל לא מטפחות פי' טפוח בידים זו על זו ור' ישמעאל מתיר לטפח באותן הסמוכות למטה ואין הלכה כדבריו בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות ר"ל שתהא אחת מקוננת וחברותיה עונות אחריה ודוקא קודם קבורה אבל אם נקבר לא מענות ולא מטפחות אפי' בחנכה ובפורים איזהו עניי וכו' כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה כך הם הספד הוא על הלב והטפוח ביד כמו שביארנו וקלוס הוא ברגל ועליו אמרו שאף בחול המקלס לא יקלס במנעל וסנדל מפני הסכנה:

ממה שביארנו במשנה בענין ענוי יצאה הוראה למקצת גאונים בענין צדוק הדין שמותר לאמרו במועד וכל שכן בראש חדש וחנוכה ופורים ודוקא כלם כאחד וכן המנהג וכבר נתפשט המנהג לאמרו ביחד אף בניסן ותשרי אבל ביו"ט אין אומרין אותו כלל אפי' ביו"ט שני והרבה גאונים כתבו לאמרו אף ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון הואיל ואין מתעסקים בקבורה לא:

תלמיד חכם אין מונעין הספדו מפני המועד וכל שכן מפני חנוכה ופורים ודוקא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא בסוגיא זו בפניו אבל שלא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא כאן שלא בפניו אין מספידין אותו בימים הללו ואנשי עיר הסמוכה לשם אע"פ שלא היה באותה העיר אלא שהוגד להם הואיל ויום מיתה וקבורה הוא מספידין לו במקומם והוא שאמרו כאן יום שמועה דהתם כלפניו דמי ר"ל הואיל והמקומות קרובים כל כך שאפשר לשמועה להגיע שם בו ביום אבל במקום רחוק לא וכל שאחר יומו אין מספידין אותו במועד וגדולי המחברים כתבו שאין מספידין אותו בימים הללו אלא קודם קבורה והם קורין לזה בפניו אבל לאחר קבורה לא וזה שאמרו כלפניו דמי פירושו שמתוך סמיכות המקום נתברר לו שלא נקבר עדין ואף הם כתבו שיום שמועה אף במקום רחוק מספידין אותו ולא יראה כן:

וקריעה שהותרה על חכם במועד דוקא במקום שמת בו ובהספדו בתלמוד המערב אמרו ר' בון דמר במועד לא עבד ליה ר' מונא חסד הוו ציפוראי אמרין עד מות סנאה בתר מועדא עבד ליה איקר על ואמ' קומיהון הא דתני חכם שמת הכל קרוביו בהלין דהוו גביה אנן לא הוינן גביה:

עוד אמרו בתלמוד המערב כשם שקורעין על חכם כך קורעין על ת"ח איזהו ת"ח כל ששנה הלכות ועד תורה אמ' ר' יוסה הדא דתימא בראשונה אבל עכשו אפי' שנה הלכות ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין אותו והוא משיב אמר ר' אושעיא כגון אנן דרבנינן משגיחין עלן ואנן מגינין לון אמ' ר' אבא כל שהוא יודע לבאר משנתו ואנן אפי' רבנינן לא חכמין מבארה מתניתין וקצת גאונים כתבו איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר:

מטכסיסי המנחמים שלא להכביד את האבל באריכות ישיבה וכיון שנענע האבל את ראשו והכירו מתנועותיו שישיבתם כבדה אצלו ראוי להם לצאת:

הכל חייבים לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה ואם עמדו אין אומרים להם שבו שמשמעם של דברים שישב בחליו או באבלו אלא שמצדד ראשו אצלם בכניעה ובדמימה:

אבל יום (טוב) ראשון אסור לאכול משלו אלא משל שכניו ואם לא היה לו שכן המספיק לכך מחליף סעודתו לאחד מהם ומ"מ אם היתה יד שכניו קצרה ואין רוצין בכך אין מצריכין אותו להתענות ואוכל משלו ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לשכנים שהצריכו לאבל לאכול סעודה ראשונה משלו ואם רצה האבל להתענות ושלא לקבל ההבראה רשאי וכן היו קצת חכמים נוהגים במיתת תלמיד חכם והוא שאמרו בתלמוד המערב הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף אמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום:

בזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיקבר אם אין לו כל צרכו ואם לא בטלו הרי הן בני נדוי הא אם יש כל צרכו מותר אא"כ הוא תלמיד חכם:

אע"פ שאבלות מצוה והוראת הכנעה ושברון לב אין ראוי לעשות יותר מדאי אלא מתאבלין כראוי שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ומרבין בהספד כפי הראוי:

כיצד מרבין בהספד על שהלך בלא בנים יותר מעל מי שהולך ומשאיר אחריו ברכה על בחור יותר מבזקן וכן על הכל כפי הראוי להם ולפי מה שאפשר לשבחו ולהתרעד על ענינו על הדרך שביארנו למעלה ולעולם יזהר מלהרבות יותר מדאי דרך הערה אמרו כל הבוכה יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה כלומר שהורה שהוא כועס על מדות השם ונענש וזהו שאמרו מכאן ואילך אי אתם מרחמים יותר ממני כלומר שזהו מנהגו של עולם ואל תחושו אתם בפרטים מה שלא חששתם אם בדרך המציאות דרך כלל אבל שיספידנו דרך מצוע וכפי הראוי ולזאת הסבה האריכו בסוגיא זו במה שהיו נשי דשכנציב אומרות בהספד להודיע שבכל המתים היו מספידות לכל אחד כפי ענינו אמר בקצתן ויי לאזלא ויי לחבוליא והיו אומרות זה על מת שמניח בני ביתו מגולגלים ברחובות ומתיראין להתמשכן על חובותיו כלומר אוי להולך ואוי לנשארים שיתמשכנו עליו והיו מאריכות בענין זה כפי רצונם ואמר בקצתן גוד גרמא מככא נימטי מיא לאנטוכיא ול"נ בפירושו שהיו אומרות זה על מי שמת בלא בנים דרך רעדה כלומר עקרו שן אחת משניו שתעמוד בידינו לזכר ואז נסייע לכם להביא מים ליורה לרחצו כלומר שלא נדאג על מיתתו משל שאלו נשאר ממנו בן אפי' קטן בן יומו לא היינו דואגות על מיתתו ואמרו בקצתן שאול איצטלא דמילתא לבר חורין דשלמו זיודיה והיו אומרות זה על אדם נכבד ואין לו צרכי תכריכיו לפי כבודו להזהיר הנשארים אחריו שלא יחמלו על ההוצאה כלומר להוליכו בכבוד שכבר נשלמו כל הוצאותיו ואמר בקצתן וכסו טורי לבר רברבי דגני עליכו והיו אומרות זה על גדול ובן מעלה שמת והולך בכבוד כלומר התעטפו ההרים והתכסו בכלי כבוד והתקשטו בכבוד זה הנכבד הבא לישן עליכם ואמרו בקצתם אחנא תגרי דאזביני מיבדקי והיו אומרות זה על הגר שמת והיו משבחות אותו בענין סחורתו לומר שהסוחרים נבדקים במקחם וממכרם אם הם נאמנים וידוע שהנאמנות מדה משובחת ויותר לבעלי הסחורות ואמ' בקצתם רהיט ואזיל בר אמוראי ואמברא יזיפתא יזיף היו אומרות זה על מי שהיה טורח בעסקי העולם ולא היה משיג מהם צרכיו ובר אמוראי הוא הבקי לירד בעמקי הים ואומר שהוא חרוץ באומנתו הגדולה והוא עני עד שאם יצטרך לעבור הגשר יצטרך ללוות ואמר בקצתם מותא במותא ומרעא חבוליא היו אומ' זה על מי שמת מתוך חלאים רעים ואומרות שמיתתו כשאר מיתות והחוליים רבות משל על הפלגת עונש וכן לכל אחד כפי ענינו ובתלמוד המערב נאמרו דברים צחים בענין ההספד כבר כתבנום בילדותנו בחבור התשובה וכלל הדברים שראוי להספיד כפי הראוי בכל אחד לפי ענינו:

לעולם כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתיפיו משלשה ועד שבעה כאלו מונחת כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך כאלו עוברת כנגדו בשוק עד שיעברו ימי אבלו מכל וכל:

בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נידות מתות והיו נדות חיות מתייבשות פי' כל הכלים שהיו במטתה בחיי' היו מסלקין מעלי' סמוך למיתתה והיו מטבילין אותן וכן לזבין וזבות והיו נדות וזבות וזבין מתביישין התקינו שיהו מטבילין כלים על כל אדם מפני כבודם ובפ' בתרא מוקי לה להא מתניתא כבית שמאי:

סליקו תוספות משקין

בד"ה בכליכה גרס כו' וגרס בשני כפי"ן לגירסת כו' ובד"ה אבל לא מטפחות כו' צער וצ"ל דמשום שיר קתני כו' וא"כ ויספוק את כפיו כו' כצ"ל:

בכו בכה להולך כו' בלא בנים כו'. מפורש פרק י"נ:

עבר עבירה ושינה כו' מפורש פרק י"ה: כאילו חרב מונח לו בין ירכותיו כו'. כהאי לישנא גופיה אמרו לגבי דיין בפ"ק דסנהדרין ושם מפורש:

מכאן ואילך כאילו עוברת בשוק כו'. פי' בתוספת עד שנים עשר חדש והכי איתא בירושלמי כו' עכ"ל אבל י"ב חדש לא נזכר בתלמודנו הכא ולולא דבריהם נראה דעד שלשים קאמר. וכל הני שיעורי ג' וז' ול' הוזכרו לעיל בסמוך ואינו סותר דברי הירושלמי דאיירי ה"נ ברופפת:

גמרא בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו כו'. ולכן רע בעיני המנהג בקצת העיירות אשר גבאי החברה אוכפין על היורשים לשלם ד"ק סך מסוים וכבר צווחו עליו קמאי דקמן:

תד"ה אבל. וא"ת כו' אפילו בחוש"מ אסור כו'. ול"נ דהתם קמ"ל דאפילו לת"ח דמחמת מועד מותר מ"מ ביו"ט אסור:

תד"ה יום ראשון. פי' למעלה כו'. הוא (בד' כ) ד"ה שכבר:

תד"ה מכאן. ובש"ס דידן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא ישוב כו'. נ"ב אדרב הונא קאי:

אֶלָּא לְמַאן דְּאָזִיל בְּלָא בְּנֵי, דִּכְתִיב: "בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ, כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ". פירוש מי שיש לו בן דומה אחר פטירתו כאלו חזר לביתו וישב במקומו מאחר שבנו יושב במקומו ועושה מעשיו נדמה כאלו הוא עודנו בחיים בביתו אבל אם אין לו בן אין לו זכר בעולם הזה ונמצא לא ישוב אחר פטירתו לעולם הזה וראה ארץ מולדתו.

גמ' מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד. עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו: