מועד קטן כז ע"א

דף כז - א

תנו רבנן: ההולך ממקום למקום  אם יכול למעט בעסקו, [עסק דבר האבד. תוס'] - ימעט.

ואם לאו, שאינו יכול למעט, יגלגל עמהן ^[407] . שלא יעשה עסקיו בעצמו, אלא רק בחבורה עם אחרים ^[408].

תנו רבנן: מאימתי כופין את המטות?

משיצא מפתח ביתו, דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: משיסתם הגולל ^[409] .

מעשה שמת רבן גמליאל הזקן, והורו רבי יהושע ורבי אליעזר, כל אחד לפי שיטתו, אימתי כופים את המיטה:

כיון שיצא מפתח ביתו - אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו של רבן גמליאל הזקן: כפו מטותיכם.

וכיון שנסתם הגולל - אמר להם רבי יהושע: כפו מטותיכם.

אמרו לו תלמידיו של רבן גמליאל הזקן: כבר כפינו מטותינו על פי הוראת זקן [רבי אליעזר].

תנו רבנן: מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת, שבתוך שבעת ימי האבלות?

מן המנחה ולמעלה. אמר רבה בר הונא: אף על פי כן, שזוקפה מן המנחה ומעלה, אינו יושב עליה עד שתחשך ^[410] .

ולמוצאי שבת, אף על פי שאין לו לאבל לישב אחר השבת אלא עוד יום אחד בלבד - חוזר וכופה אותה ^[411].

תנו רבנן: אבל הכופה מטתו - לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה ^[412] . ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות - כופה את כולן ^[413] .

ואפילו אם היו חמשה אחין, ומת אחד - כולן כופין ^[414] .

ואם היתה מטה המיוחדת לכלים - אין צריך לכפותה ^[415] .

דרגש, שהוא משטח רצועות עור על גבי עמודי עץ, וכפי שתבאר הגמרא להלן - אין צריך לכפותו, אלא זוקפו ^[416] .

רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, אין צריך אמנם לכפותו אך כיון שהוא בכל זאת מיטה, מתיר את קרביטיו, את רצועות העור של המשטח, והוא נופל מאיליו ^[417] .

ומבארת הגמרא: מאי דרגש?

אמר עולא: ערסא דגדא. שהוא משמש מיטה עבור מזל טוב, ואין משתמשים בו.

אמר ליה רבה: אלא מעתה גבי מלך, דתנן: כל העם מסובים על הארץ והוא מיסב על הדרגש ^[418] .

מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה - והשתא מותבינן ליה?

מתקיף לה רב אשי: מאי קושיא?

מידי דהוה אאכילה ושתיה, דעד האידנא - לא אוכליניה ולא אשקיניה, השתא - אוכליניה ואשקיניה!

אלא, אי קשיא - הא קשיא:

דתניא: דרגש - אינו צריך לכפותו אלא זוקפו ^[419] .

ואי ערסא דגדא - אמאי אינו צריך לכפותו? והא תניא: הכופה מטתו - לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו כופה!

ומאי קשיא? מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים.

דתניא: אם היתה מטה המיוחדת לכלים - אינו צריך לכפותה! ^[420]

אלא, אי קשיא הא קשיא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, מתיר קרביטיו את רצועות העור, והוא נופל מאיליו.

ואי סלקא דעתך ערסא דגדא - מאי קרביטין אית ליה?

כי אתא רבין אמר ליה ההוא מרבנן, ורב תחליפא בר מערבא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי: מאי דרגש - ערסא דצלא. מיטה העשויה עור ^[421].

איתמר נמי, אמר רבי ירמיה: דרגש - סירוגו מתוכו, מטה - סירוגה על גבה.

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ואמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי: מטה שנקליטיה עמודי העץ שמשני צידיה יוצאין ובולטים כלפי מעלה, מעל המיטה, ומניחים ביניהם מוט, ועליו מותחים וילון - זוקפה למיטה, ודיו, לפי שאי אפשר להופכה לגמרי ולהעמידה על שני נקליטיה ^[422].

תנו רבנן: אבל שישן על גבי כסא, על גבי אודייני גדולה, על גבי קרקע - לא יצא ידי חובתו.

אמר רבי יוחנן: לפי שלא קיים כפיית המטה ^[423] .

תנו רבנן: מכבדין ומרביצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות וקיתוניות בבית האבל ^[424] , ואין מביאין את המוגמר ואת הבשמים לבית האבל.

ופרכינן: איני! והא תני בר קפרא: אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל. ומדייקת הגמרא: רק ברוכי הוא דלא מברכין, הא אתויי - מייתינן!

ומשנינן: לא קשיא:

הא - בבית האבל, אין מביאים מוגמר.

הא - בבית המנחמין, והיינו, בבית שהמת שם, כדי להעביר סרחונו של מת ^[425] [לפי הרמב"ם והשולחן ערוך. לפי רש"י נראה שהיתה גירסא אחרת].

מתניתין:

א. עוד תקנו חכמים, שאין מוליכין את המאכלים ששולחים השכנים לבית האבל ל"סעודת הבראה" [שעושים לאבלים בשובם מהקבורה], בכלי מכובד, אפילו במועד.

לא בטבלא, מגש מהודר, ולא באסקוטלא, כלי כסף או זהב, ולא בקנון כעין גליל מפואר, אלא רק בסלים העשויים מקליעת נצרים של ערבה קלופה.

ותקנו זאת כדי שלא לבייש את העניים, שבאים להברות ואין להם כלים מיוחדים, וקבעו שהכל ישלחו מאכליהם לסעודת ההבראה בכלים המצויים בידי כלם בשוה.

ואין אומרים כשחוזרים מהלויה את ברכת אבלים [במסכת כתובות ח ב] במועד.

אבל עומדין המלוים לאחר קבורת המת בשורה, אפילו במועד, ומנחמין את האבלים שעוברים לפניהם.

ופוטרין את הרבים אומרים להם לכו לבתיכם לשלום.

ב. אין מניחין במועד את המטה של הנפטר ברחוב העיר על מנת להספידו, כדי שלא להרגיל את ההספד. שלא יבואו להספיד במועד, שאסור להספיד בו ^[426].

ולא מניחין ברחוב את המטה של נשים לעולם, אפילו בימות החול, מפני הכבוד, ובגמרא יתבאר הענין [בריש דף כח א].

גמרא:

תנו רבנן: בראשונה, לפני תקנת חכמים האמורה במשנה, היו מוליכין לסעודת הבראה בבית האבל, כל אחד לפי יכולתו:

עשירים היו מביאים את חלקם בקלתות כלים של כסף ושל זהב.

ואילו העניים היו מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה.

והיו עניים מתביישים לבא עם כליהם במחיצת העשירים הנושאים כלים מהודרים.

ולכן התקינו חכמים שיהיו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, המצויים בידי כולם, מפני כבודן של עניים.

תנו רבנן: בראשונה, לפני תקנת חכמים, היו משקין בבית האבל, לפי כבוד האבלים ויכולתם. עשירים היו משקים בכוסות זכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה.

והיו עניים מתביישין.

התקינו חכמים שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים.

בראשונה, היו מגלין פני המתים העשירים, ומכסין פני המתים העניים, מפני שהיו מושחרין פניהן מפני הרעב כשהיתה בצורת.

והיו העניים החיים מתביישין.

התקינו שיהיו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים.

בראשונה, היו מוציאין את המתים העשירים בדרגש, מטה עשויה רצועות עור היוצאים מעצי המטה, ואילו את המתים העניים הוציאו  בכליבה, מטת מתים ארוגה מחבלים פשוטים.

ואם לאו יגלגל עמהן כלומר יקנה צרכי הדרך ודברי' שיש בהן חיי נפש:

ת"ר מאימתי כופין המטות משיוציאו המת מן הבית. דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. וקיי"ל כר' יהושע דאין אבילות נוהגת אלא משיקבר המת ויסתום הגולל:

ת"ר הכופה מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש בבית. ואפילו יש לו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כולן. ואפילו ה' אחין ומת אחד מהן כולן כופין.

ואם היתה מיוחדת לכלים ואינה עשויה לישן אין צריך לכפותה. דרגש א"צ לכפותו אלא זוקפו ודיו ואמר עולא האי דרגש ערסא דגדא הוא פירוש מטה העשויה לכבוד מזל הבית ואין אדם ישן עליה. ונדחו דבריו. ואסיקנא דרגש הוא ערסא דצלא. פירוש מטה של עור. כי פי' צלא עור הוא עור נטוי וקשור בחבלים על המלבנות ומסורגות מלבנות המטה בחבלים הללו והעור בתוכן. וכיון שמעמידין אותה ישנין ע"ג העור.

ואמר רשב"ג דרגש מתיר קרביטין והוא נופל.

אתמר נמי א"ר ירמיה דרגש סירוגו מתוכו. מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו. כלומר אינו צריך לכפותה:
ת"ר מאימתי זוקפין את המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה. ואעפ"כ אסור לו לישן עליה עד שתחשך. ובמו"ש אע"פ שלא נשאר לו משבעת ימי אבלו אלא יום אחד בלבד חוזר וכופה מטותיו:

ת"ר ישן ע"ג מטה. וע"ג אודיני. וע"ג ספסל ע"ג קרקע לא יצא י"ח. וא"ר יוחנן מפני שלא קיים כפיית המטה:

ת"ר מכבדין ומרביצין ומדיחין את הקערות כוסות וקיתוניות וצלוחיות בבית האבל. ואין מביאין מוגמר בבית האבל. ואוקימנא הא דתני בר קפרא אין מברכין על המוגמר ועל הבשמים של בית האבל בהני דמייתי בבית המנחמין:

מתני' אין אומרים ברכת אבלים במועד. אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים:

ת"ר בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים כו' וכן היו משקין בבית האבל את העשירים בזכוכית לבנה.

ואת העניים בזכוכית צבועה וכו'.

וכן היו מגלין את מתין העשירים. והיו מכסין את פני העניים שהיו שחורין מן הרעב וכו' וכן היו מוציאין מתי עשירים בדרגש ועניים בכליכה כו'. ובכל אלו היו העניים מתביישין. התקינו חכמים לעשות לעשירים כדרך שהן עושין לעניים שלא יהא הפרש בין עשירים לעניים:

מאימתי התחלת אבילות משיסתם הגולל. דת"ר מאימתי כופין את המטות משיצאו מפתח הבית דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. ומעשה שמת ר' גמליאל הזקן כיון שיצאו מפתח אמר להם רבי יהושע כפו מטותיכם. א"ל כבר כפינו על פי זקן. והלכה כר"י. פירש"י ז"ל גולל כיסוי הארון של מת.
וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו עליו ממה שאמרו בסוכה ובעירובין (ד"ט ע"ב) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותן לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר. נראה שהגולל סתימת קבר הוא ולא סתימת ארון. ועוד השיבו ממה שאמרו בשחיטת חולין. [ע"ב א'] וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק. וכיסוי ארון אינו בנגיעה ע"פ השדה. אלא טמון בכוכין הוא. ועוד האריכו להשיב על הפירוש הזה בדקדוקי שמועות שאין זה מקומן. והם אמרו שפירוש גולל הוא אבן גדולה שנותנין על הקבר לסתמו. ולא לעשות נפש לקבר אלא לסתימה. מלשון וגללו את האבן וכ"כ רב נתן בעל הערוך ז"ל. וכן ראיתי בפירוש רבינו חננאל ז"ל במס' חולין. גולל כיסוי הקבר. דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כותלים. והמת נתון באמצע והגולל עליהם וכו'.
והראב"ד ז"ל פירש כן שהיא היתה האבן הגדולה שע"פ. הקבר או הנסר שקובעין לו בתוכו ולא סתימת הארון שעמו בבית. והביא לו ראיה ממה שאמרו בירושלמי הרי שמוליכין אותו ממקום למקום, כגון אלין דקסרין דקברין בבית שאן. אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת. ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול משפחה ר' יעקב בשם ר' יוסי לחומרין. מהו לחומרין. שאם היה גדול משפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת. ואם היה גדול משפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה, אלו שמכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ע"כ בירושלמי. והרי זו ראיה כפי דעת הרב ז"ל שסתימת הגולל במקום הקבורה הוא ולא עמו בבית, ואינה מכרעת, שיש לומר דבמטה היו מוליכין אותו לבית שאן מקום קרוב משם, או בארון פתוח ומוציאין אותו משם וקוברים אותו.
ואין ספק בדברי רש"י ז"ל שלא כל אדם נקבר בארון ואעפ"כ סתימת קברו נקרא גולל. אבל בא לפרש שאם נתנו את המת בארון וסתמוהו בבית שאבילות נוהגת מאותה שעה לר' יהושע. וכשאמרו בגמרא כבר כפינו ע"פ זקן ר"א מפני שר"ג במטה הוציאוהו וזמנו של ר"א קודם זמנו של ר"י משום דמוד' ר"א בסתימת גולל הבית דהתחלת אבילות הוא. אלא שהוא סובר במקום שאין שם סתימת גולל עדיין. כגון היוצא במטה שהוא נוהג משיצאו מפתח הבית, וכן יורה ר"ש ז"ל באלו שמוליכין אותן ממקום למקום בארון. ודעתם להוציאו משם לקברו שאין מונין לו אלא משעה סתימת קברו.
אבל עיקר פירושו של הרב ז"ל לומר שכיסוי הארון הוא נקרא גולל, וסתימתו הוא בין בבית בין בבה"ק משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד, שהרי נעשה אצלם כמונח בקבר. ונמצא לדבריו שהמוליך מת במטה או בארון פתוח לבית הקברות וקובר מתו בקרקע, אינו מונה שבעה ושלשים אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון. נתנוהו בארון וסתמו כיסויו במסמרים וכיוצא בהן על מנת ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה, וזהו סתימת גולל הארון בבית כדעת הרב ז"ל. ודעת הגאונים אינו כן אלא כל זמן שהארון מגול' עמהן אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתם פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה.
מצאתי באבל (פרק רביעי) דתניא עד מתי מטמא להן ר"מ אומר כל אותו היום. ר' שמעון אומר שלשה ימים, ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל וכי האיך אפשר לומר שאפי' סתמו ארונו בבית לא יטמא בנו עליו, אלא סתימת קבר הוא, וקתני סיפא מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל לאחר שנסתם הגולל, ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו הקבר ויראהו, ושוב מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים. והיו בני משפחה מעוררין ואומרים יבדק. ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו. מכל אלו נראה שסתימת הגולל הוא לאחר שיקבר. ושוב אינו זז משם כדעת הגאונים ז"ל, ובענין אגדה במדרש תילים מצאתי שאמרו על האבות לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ ונסתם הגולל בפניהם.
תניא [אבל רבתי פרק י'- והרישא חסר לפנינו] אין עומדין עליו בשורה. ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרין את הרבים, רבי שמעון ב"א אומר קבר שאולה היתה לו לר"ג וכו', נסתם הגולל מכסה את ראשו בא לעבור בשורה מגלה את ראשו, פי' לכבוד העם יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו נכנס לביתו באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה את ראשו ופוטרן.
ירושלמי (ג,ה): היו מפנין אותו מקבר לקבר, אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון, ואית תניי תני משיסתם הגולל השני, ר' יונה הוה ליה עובדא, שאל לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל משיסתם הגולל הראשון. רבי ירמי' הוה ליה עובדא, שאל לר' זירא וא"ל משיסתם הגולל השני, כד אתו לגביה אמרין ליה חומרא הורי לך ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין הדא דתימא בתוך ז' אבל לאחר שבעה כבר עברה, בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתם הגולל הראשון. נמצא עכשיו דכל היכא שנסתם הגולל ונהגו אבלותם שבעה ואח"כ נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו כלל מנין אחר, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואם נסתם הגולל על מנת להיות קבורתו שם ונמלכו לפנותו אפילו תוך שבעה, אין מונין אלא משיסתם הגולל הראשון ואם מתחלה קברוהו על מנת לפנותו כשיזדמן, מתחילין אבילותם מיד, ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיסתם גולל שני, ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת:

ת"ר הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו. ואפילו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כלן. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם. פי' הראב"ד ז"ל כל מטות שיש לו בתוך ביתו כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמי. אבל יש לו אכסנאין אינן כופין ואע"פ שהמטות שלו הן הואיל ואינו ישן עליהם והן עומדין לאכסנאין ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות והוא ישן עליהם פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כולן ואע"פ שעיקר שכיבתו בבית שמת בו המת ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן וכלן שוכבין בבתיהן כולן כופין אע"פ שלא היה אחד מהן שוכב בבית המת כלל מפני שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא.
ואני אומר מטות אשתו ובניו המתאבלין הן עצמן חייבין בכפייה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו אפילו של אכסנאין משמע ועוד אדקתני לקמן מטה המיוחדת לכלים דאין תשמישה אלא כתיבה בעלמא ליתני מיוחדת לאכסנאין אף על גב דלשכיבה היא אלא מסתברא כל המטות שבבית הוא כופה ואם באו אכסנאין זוקף להם מטות הצריכות להם וכשהן יוצאין חוזר וכופן.
באבל [פי"א] תניא היו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בכולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד הדר באכסניא אצל חבירו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה ואם לאו אינו כופה. היה מהלך בדרך ושמע שמת לו מת אם יכול עם אחרים כופה ואם לאו אינו כופה.
ירושלמי (ג,ה): תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. פירוש פונדק הרבה נכנסין ויוצאין שם הרבה לנין בתוכו אף בלילה שמא יאמרו כשפים הוא עושה לנו לפיכך ישן על גבי קרקע ואינו [כופה] (ישן מטה שיש לו בפונדק:

דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו רשב"ג א' דרג' מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו. ואוקימנ' דרגש ערסא דצלא. אמר ר"י בר אידי א' ר"י בן לוי הלכה כרשב"ג דמתיר את קרביטיו ונישל ולא סגי ליה בזקיפה על הצד ואף על גב דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל הך פלוגתא לאו חומרא וקולא דאבל היא אלא בעינא דרגש נופיה היא דמר סבר הבי מיתחזי טפי. כביפוי וכן פסקו בהלכות.
אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו ושמע מינה דוקא נקליטי' יוצאין שאי איפשר לכפותה דנקליטין שנים הן יאינה עומדת אבל שאר מטות אין זקיפתן שוטרתו עד שיהא כופה אותן ורגליהם למעלה:

ת"ר ישן ע"ג מטה ע"ג כסא ע"ג ספסל ע"ג אודני יתר מכלן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו. אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה. פירשו הראשונים שלא כפה את מטתו ולפיכך אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה כלומר שלא מפני שאסור לישן במטה זקופה (אם) הוא כופה ואם ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו בכך אלא מצוה לכוף. אבל אם כפה מטתו וישן לו על גבי קרקע יצא ומילתא יתירתא עבד. והיינו דמקשינן בגמרא שם כ"א ע"א דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי. והתני' ישן ע"ג מטה ע"ג ספסל יותר מיכן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו. ואמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה אלא ודאי דוד מטתו היה כופה וישן לו ע"ג הארץ ושמע מינה דמילתא יתירא עביד ומפרקינן לא כעין ארצה כלומר במיטה כפויה היה שוכב ושמע מינה דמי שכופה וישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו אלא דמלתא יתירא עביד, ואם תאמר אלא רישא דקתני ישן על גבי מטה בשלא כפה מטתו פשיטא, כבר פירשו בו דישן על גבי מטה עצמה אמר כלומר שלא הציע מטתו וישן על גבי חבלים, אי נמי יש לומר היה ישן על גבי מטה כפויה ולא יצא מפני שלא כפה שאר המטות ודומיא דסיפא.
ויש מפרשים ברייתא בשכפהמטתו ובא לישן ע"ג קרקע, ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיו שאינו שוכב עליה, ולדברי אלו סוגיא דגמרא הכי מפרשינן לה דאי לא תימא הכי ודוד מילתא יתירא עבד אלא וישכב ארצה הכי נמי דחובה היא והאמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה עד שיישן עליה ואי נמי כפה ולא רצה לישן בכפויה אלא בקרקע לא יצא ידי חובתו אלא ודאי לא לצאת ידי חובה היה עושה אלא לבוש ועומד היה מתנפל ע"ג קרקע מחמת הצער ומילתא יתירא דעביד משתעי קרא, ומתרץ כעין ארצה. ולדברי אלו המפרשים ישן ע"ג מטה דרישא כפשטיה מתפרש להו.
ודבר זה אין לו הכרע מן הגמרא, אבל באבל [פ' י"א] תניא היה ישן ע"ג מטה או ע"ג ספסל או ע"ג אודיני חייב בכפיית המיטה. האומר איני כופה הריני ישן ע"ג ספסל אין שומעין לו. ובירושלמי (ג,ה)אמר איני כופה את המטה הריני ישן על גבי ספסל אין שומעין לו מפני שאמר איני כופה את המטה אבל אם אמר הריני כופה את המטה שומעין לו. מתניתא לא אמרה כן וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל בכהן גדול הדיוט לא פירש אלמא אע"פ שכופה מטתו אין שומעין לו ליסב על ספסל. ומתרץ וברבים הא ביחיד לא ולא עבדין כן כלומר כששנינו בכהן גדול דוקא לא שנו אלא ברבים שאלו אחד ודאי אין שומעין לו אלא מיסב עמהן על מטה כפויה או על הארץ אבל ביחיד לכל שומעין ולא עבדין כן כלומר אין בני אדם נזהרין בזה אלא כופה ומיסב על הספסל אפילו ברבים. מכל מקום למדנו מזו הברייתא השנויה באבל שהזכירו בגמרא ירושלמית זו שאם כפה מטתו שומעין לו לישן ע"ג ספסל כל שכן על גבי קרקע:

מתניתין [סנהדרין י"ח ע"א]: וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרג'. ירושלמי הדא אמרה דרגש יש בה משום כפיית המטה. המלך אינו חייב בכפיית המטה פירוש ביום בשעה שנכנסין אצלו שלא יתגנה עליהם ולא ישב עמהן בקרקע דתניא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אבל בלילה חייב בכפיית המטה דהא כתיב בדוד המלך וישכב ארצה ואוקימנא כעין ארצה במטה כפויה.
באבל [פי"א] תניא כופה אדם מטתו ע"ג שני ספסלים או ע"ג ד' אבנים ונותן אפי' ד' וחמשה למעלה ואפולו גבוה מן הארץ שלש אצבעות [ונ"א ד"ט] עליה היה נותן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלן והוא הדין למטה שראשיה יוצאין כעין קנופות אף על פי שגבוהה מן הארץ עליה הוא ישן ובלבד שיהו רגליה זקופין מלמעלן:

אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלול עליהם פר"ת ז"ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנ' ושלא ימכור ימעט ויקנה צרכיו ע"י אחרים ואפילו למזונותיו ואפי' לאחר ג' ואם לאו יגלול עמהם שיקנה הוא עצמו צרכי הדרך ודברים שהם משום חיי נפש ואפילו תוך שלשה ימים שאסור לעשות מלאכה אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה הכא שהוא בדרך התירו לו לגלגל כבענין זה שאמרנו ונראה שה"ה שיעשה מלאכה כדי חייו כיון דהוא במקום שאין מכירין אותו ולא יטול מן הצדקה אם אינו לפי כבודו כי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה:

ת"ר מאימתי כופין את המטות וכו' מי שיסתם הגולל כבר פירש בכמה מקומות כי העיקר כדברי ר"ת ז"ל שהוא כסוי הקבר באבן או בעפר ולא כסוי הארון כדברי רש"י ז"ל ובזה יתיישב המנהג לפום מאי דקיימא לן כרב יהושע והא דלא קתני עד שיסתום הגולל משום דמיאמתי דרישא קאי:

ת"ר אימתי זוקפין את המיטות וכו' שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה פירש משום דצריך הוא לנהוג אבלות מקצת יום ז' עד שיעמדו מנחמי' מאצלו כדאיתא לעיל ולא אמרינן מקצת הלילה ככל היום אלא מקצת היום דנקט דוקא ככלו דאי ס"ד במקצת הלילה סגי ליה ואע"פ שלא פטרוהו מנחמים למה יכפה עתה שלא לצורך שהרי אין לו לישן בה הלילה ודיו שינהוג אבלות מקצת זה בשאר דברים ולא עוד אלא דא"א לצמצמם ולא סגיא שלא עבר מקצת מוצאי שבת קודם כפיי' וכבר נפטר מאבלותו והיאך הוא כופה ומה שהוקשה לרבי' הרמב"ן ז"ל דאדרבה אם איתיה שנוהג אבלות אלא שיש לומר שאין מקצת הלילה פוטרו עד שינהוג דרכי אבלות כלן ואפי' כפיית המטה וזה אינו מחוור בליל שביעי פשי' שחוזר וכופה למוצאי שבת ומאי קמ"ל יאמרו לו בעלי התוספות רבותי ז"ל דהוא גופה קמ"ל שהלילה חייב לנהוג אבלות והנה מודה רבי' הרמב"ן ז"ל דבמקום שהוא ממתין שיבואו מנחמי' אצלו בשחרית אין לו לפסוק אבלות עד למחר אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול (בלילה) מנעלו ושלא יבואו מנחמי' אצלו למחר הרשות בידו וא"כ נתת דברי אבלו' שיעור כל א' בידו וזה אינו במשמע מי הכריחו לאבל הזה להמתין שיבואו לו מנחמי' אלו למחר ושינהוג אבלות הלילה וכי בשופטני עסקינן והמנחמין הללו אתו לנחומיה צעורי קא מצערי ליה אלא ודאי דברי רבי' יצחק ז"ל עיקר הן ונמקן עמהן ויקראו בית ישראל את שמו מן:

ת"ר הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו יפה כיון בזה רבי' הרמב"ן ז"ל שלא הוצרכנו ולזה מפני מטו' אשתו ובניו שהן מתאבלין עמו כדברי הראב"ד ז"ל שהרי הם עצמן חייבין בכפייה ועוד אם אית' לדברי הראב"ד ז"ל דמטות של אכסנאי' אינו כופ' אותן אע"פ שהם שלו למה לי למתני היתרא במט' המיוחד' לכלים שאינה לשכיבה כלל אלא לתשמיש כעין תיבה ולתני המיוחדת לאכסנאי שהיא לשכיבה אלא כל המטות שבבית כופה כיון שהן שלו ואע"פ שאינו ישן עליהם לעולם ואם באו אכסנאים זוקף להם מטות הצריכות להם וכשהם הולכין חוזר וכופה אותן:

ואפילו יש לו עשר מטות בי' מקומות כופה את כלן מקום שהן כיון שהם שלו:

ואפילו עשרה אחים ומת אחד מהן ואין א' מן הנשארי' דר בביתו של מת ואין בחיוב המת כפיית המטה וכלן שוכבין בבתיהן חייבין לכפות מטותיהן בין שישנו בכאן בבית המת או בביתם שאין מיתת הבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל הוא:

ואם היתה מיוחד לכלים אינו צריך (לכפותו) ופרישנא (דהוא) לכתובה אלא זוקפה למראית העין בעלמא ודיו:

הא בבית האבל הא בבית המנחמין פירש בבית האבל מניחין מוגמר מפני כבוד המת ואין מברכין דלאו לריח עבידי אלא לעבורי זוהמא אבל בבית המנחמין שאין המת שם אין מניחין אותו כלל אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגלת את ההספד פי' משנה זו במועד שנויה לפי שאסור להרגיל את ההספד במועד אלא לכבודן של ת"ח והיינו דאמרינן ולא של נשים לעולם מפני הכבוד פי' לעולם ואפי' בחול ומשום דרישא במועד אצטריך לומר כן ואסיקנא דבשל נשים לא מיבעיא אם כן יולדות מתות שהוא נוול אלא אפי' כל נשים נמי כבודן לקוברן לאלתר כדילפינן ממרים וכלה מתני' פשוטה היא:

אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהם:

כבר ידעת שאבלות מתחיל משעה שנסתם הגולל לכל עניני אבלות וערב שבת פוסק מכל אבלות סמוך לחשיכה וזקיפת המטות הכפויות מתוך שהוא דבר שאי אפשר לעשותו ברגע מועט וצריך שיקדים לעשות כך הקלו בהם להתחיל בהם מן המנחה ולמעלה כדי שיהא שיעור אחד לכל ויספיק שיעור זה אפי' למי שיש לו הרבה מטות בביתו ולמוצ"ש חוזר וכופה אע"פ שאין לו במוצ"ש אלא יום אחד של אבלות כגון שיהא למחר יום שביעי חוזר וכופה שהרי מ"מ צריך הוא מקצת היום לנהוג בו אבלות ואע"פ שהתירו לזקוף מן המנחה ולמעלה אינו יושב עליהם עד שתחשך:

כפיית המטה לא על אב ואם בלבד היא שנויה אלא אף על שאר מתים ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בביתו ומגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר אלא באותם שמחויבים להתאבל עמו אבל יש אכסניים בביתו אין כופין את מטתם וכן מטות שבביתו העומדות לאורחים היו לו עשרה מטות בעשרה מקומות הואיל וישן פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כלם וגדולי המחברים כתבו אפי' בעשר עיירות ולא יראה כן:

היו לו חמישה אחים ומת אחד מהם אע"פ שכלם שוכבים בבתיהם ואין אחד מהם שוכב בבית שמת בו המת כלם חייבים בכפיית מטותיהם שאין החיוב בבית שמת בו המת לבד אלא חובת האבל בכל מקום שהוא ובלבד כשהוא בשלו הא אם היה בשל אחרים התבאר באבל רבתי שאינו כופה אא"כ לבו גס בו ובתלמוד המערב התבאר על הדר בפונדקיאות של גוים שאינו כופה שלא יאמרו מכשף הוא ומכאן סמכו רבים עכשו שלא לכפות את מטותיהם הואיל ויד הגוים תקפה עלינו והם נכנסים עלינו תמיד וכשרואין אותם נוהגים במה שהוא זר אצלם חושדין אותנו באותם הדרכים:

מטה שלא נתיחדה לשכיבה אלא לכלים וכיוצא בהם אין צריך לכפותה ולדעת גדולי המפרשים שכתבו שמטות האורחים יש שואלין מה הוצרכה מטה המיוחדת לכלים למעטה שהרי אינה עשויה לשכיבה כלל ונראה לי שמטה המיוחדת לכלים נתמעטה אע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה:

מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה תמיד מוצעת וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואין דרכו לשכב בו אינו צריך לכפותה וכן מטה שלא היו לה כרעים גבוהים והיא מתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור והיו נוקבים אותה נקבים נקבים מארבע רוחותיו וקובעין טבעות בזרועות המטה וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו אבל מטה סירוגה מגבה שהחבלים נכרכין על הזרועות ומטה זו שביארנו אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמהם וכשמגיעין במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים מלמעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות ומטה זו היא הנקראת דרגש ואינו צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת:

מטה שנקליטין יוצאין ממנה ר"ל שני פסין גבוהים מאמצעיתה אחד מצד ראש המטה ואחד מצד מרגלותיה לפרוס עליהם את הכילה להגין מן הזבובים ומאבק התקרה הואיל ואי אפשר להפכה אין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת:

כפה מטותיו ולא רצה לישן עליהם אלא שישן לו על גבי ספסל או כסא או אפי' על גבי קרקע לא יצא עד שיישן במטה כפויה וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן ר"ל שאם ישן לו על גבי קרקע לא יצא אלא במי שלא כפה הא אם כפה אם רצה לישן על גבי כר או כסת על הקרקע רשאי והם מפרשים שלא קיים כפיית המטה כלומר לא אמרוה אלא בשלא קיים כפיית המטה מצד אחר ואף בתלמוד המערב מוכיח כן שאמרו שם איני כופה את מטתי אין שומעין לו הריני כופה את מטתי שומעין לו וודאי פירושו שומעין לו לישן על גבי קרקע או ספסל ומ"מ אף לדעת ראשון דוקא בשכיבה ושינה ובשעת אכילה אבל ישיבה רשאי הוא לישב על גבי קרקע שנ' וישבו אתו לארץ וגדולי המחברים כתבו שביום ראשון חייב לישב על מטה כפויה ואיני יודע מאין הוציאוה ושמא בשעת הבראה ובשלבו גס בו שצריך להברותו על מטה כפויה כמו שביארנו:

המלך אינו מתאבל על הדרך שמתאבלין שאר העם וכבר ביארנו דיני אבלותו במסכת סנהדרין:

מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות ואם היו שם מנחמים מניחין שם מוגמר שלא יריחו ריח רע ומ"מ אין מברכין עליו שלא להריח הוא בא אלא להעביר את הזוהמא אבל בית שהאבל עומד לשם בלא מנחמים אין מניחין שם מוגמר כלל:

לעולם יהא אדם זהיר שלא להיות עניים או שאר בני אדם מתביישים מתוך מעשיו ויהיו העשירי' משוים עצמם לעניים שלא לבייש את מי שאין לו:

בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה עשירים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישים התקינו שיהיו משקין את הכל בצבועה:

בראשונה היו פני עשירים מגולים בשעת ההספד ופני עניים מכוסים מפני שהיו פניהם מושחרים ברעב והיו עניים מתביישים התקינו שיהיו פני הכל מכוסים:

בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה ר"ל מטה צרה מלשון כלוב קיץ והיו עניים מתביישי' התקינו שיהיו מוציאין בכליבה:

גמרא וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מטותיכם אמרו לו כבר כפינו כו' כצ"ל נראה לי ובמסכת שמחות שלפנינו איתא הגירסא בע"א ע"ש:

שם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר ר' יעקב בר אחא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה על גבה כו' על העץ הס"ד ואח"כ מ"ה נקליטי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יכול כו' והר"ר יוסף פירש כו' לא ידענא אי בעי למימר כו' כפירש בקונט' ור"ל דשמא שרי כו' כצ"ל:

בד"ה מן המנחה כו' דמקודם לכן אינו יושב עליה כו' עכ"ל לא ידענא מה מספקא ליה לענין ישיבה הא מסיק דאינו יושב עליה עד שתחשך ולא הוזכר מן המנחה אלא לענין זקיפה ודו"ק:

בד"ה ואין מוליכין כו' דאמתניתין קאי כו' עכ"ל זו היא ההוכחה דלא היה כתוב בספרו דאם לא כן מאי מספקא ליה הא שפיר קאי אמתני' דאין מוליכין כו' דמתנייא לאחר התקנה שנתקן להוליך בסלים וק"ל:

גמרא מעשה שמת ר"ג הזקן כו' כבר כפינו ע"פ זקן. עמש"כ בע"ז (יא):

גמ' שם מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא. נראה דמילתא דעולא לאו אדרגש דהאי ברייתא איתמר. כיון דתנו בה קרביטין והיא לית לה וכדאיפרך מזה במסקנא. וכן לשון הקושיא לקמן דתניא דרגש א"צ לכפותו מוכח דלא הוה עסיק בה. אלא עיקרי' היה על מתניתין דנדרים:

גמ' שם כי אתא רבין אמר אמר לי ההוא כו'. כצ"ל:

תד"ה מן המנחה. עי' רש"א. ול"נ לסרס דבריהם וכצ"ל אי מנחה קטנה אי מנחה גדולה דמקודם לכך והס"ד ואח"כ מתחיל דבור חדש אינו יושב עליה:

רש"י ד"ה אין מניחין. להספידו. משמע דשלא ברחוב מספידין וע"כ בתלמיד חכם קאמר דאף דאין מועד בפניו ומותר להספידו מ"מ לא ברחוב בכדי שלא להרגיל גם באינו ת"ח:

תד"ה ואין. זאת המשנה ע"כ נסדרת בהיפך. נראה משום דדין זה הוא אפילו בחול והפסיק בי' בין דיני דמועד ועי' נ"י. ונ"ל מדבריהם דלפניהם היה דין זה משנה בפ"ע ועליה הוקבעה הגמרא הא דת"ר בראשונה כו':

גמ' ר"ג הזקן. נ"ב ז"א ר"ג הזקן נכדו של הלל. שבימיו ודאי עדיין לא הגיע ר"א להוראה עד אחר זמן רב שלמד לפני ריב"ז. ואחר ר"ג הזקן הידוע היו ר"ש בנו הנהרג. ובנו ר"ג דיבנה הוא היה זה שמת בימי ר"א כדאיתא [ב"מ נ"ט ב'] ושמא היה גם הוא זקן או ט"ס הוא וצ"ל ר"ג סתמא [וכ"ה בירושלמי בפרקין ופ"ג דברכות]:

שם ר' יעקב בר אחא. נ"ב זה ודאי אינו ר"י בר אחא דלעיל (כ"ב ב') אלא תרי הוו וכ"מ בפב"מ [שבת ל"א ב'] ופג"ש [ברכות מ"ט א']:

(כז סע"א) עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין וכו'.—פי' שכוסות מזכוכית לבנה יקרות הרבה ואינן מצויות אלא לעשירים^*עי' ברכות לא ב, סוטה מח ב וב"מ כט ב.. וכך כתב באשכול ח"ב סי' נא: "אין משקין האבל אלא בזכוכית צבועה ולא בלבנה מפני כבודם של עניים שאין להם לבנה". אבל הרמב"ם בפי"ג ה"ז מהל' אבל כתב: "שאין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה שלא לבייש את העניים, שאין יינותיהן טובים". ואין זה מחוור, דאף שבצבועה אין היין ניכר במראה מ"מ ניכר הוא בטעמו ובריחו. ומלבד זה יש יין רע שמראהו טוב ויש יין יפה שאין לו מראה טוב^*ועי' ירושלמי דמאי פ"ד ה"ו [כד סע"א] ותוספתא נדה פ"ט הי"ז..

(שם תוספות) ד"ה מן וכו' דמקודם לכן.—כאן נגמר דיבור זה, ומכאן ואילך תחילת דיבור חדש: אינו יושב עליה. נראה וכו'. ומיושב מה שפקפק מהרש"א.

(שם תוספות) ד"ה ואין וכו' נסדרה בהפך.—פי' שדין זה בכל ימות השנה, אבל למעלה ולמטה דוקא במועד. ועי' ר"נ ותויו"ט.

יגלגל עמהן. ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה: אף על גב שאין לו. לאבל אחר השבת אלא יום אחד: קרביטיו. רצועותיו שהוא כעין תרניפני''א: ערסא דגדא. מטה שמייחדים אותה למזל טוב ואין משתמשין בה כלום אלא מייחדין אותה לשרות מזל טוב עליה: דצלא. עור: סירוגו מתוכו. מכניס רצועות מן חורי עצי המטה: על גבה. והעור כפול על העץ: נקליטי. עצים יוצאין מתוקנין למראשותיו ולמרגלותיו ונותנין עץ ארוך עליהן ונותן הסדינין עליהם לשמור מהזבובים: אין מברכין. על הריח בבית האבל: המנחמין. קרוביו מביאין ענינים של אוכלין: מתני' אסקוטלא. תמחוי: פוטרין את הרבים. שאומרים למנחמין לכו לבתיכם: אין מניחין מטה במועד ברחוב. להספידו: ולא של נשים לעולם. ששופעות זיבה: גמ'

אם יכול למעט בעסקו ימעט. פירש בקונטרס בסחורתו ונראה דבדבר האבד קאמר וכן פי' לעיל (ד' כב.) גבי על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט וגם הרב פירש לעיל בדבר האבד עושה בצנעא בתוך ביתו נראה לפירושו דהכא מיירי באביו ואמו ומשום דהולך בדרך התירו לו שיגלגל עמהם אם אינו יכול למעט דבשאר מתים אינו ממעט כלל אם אינו רוצה ואי מיירי הכא בשאר מתים צריך לומר להפך הולך בדרך ואינו נוהג אבילות כל כך ומתנחם יותר אסור להרבות בעסקו יותר מאותו שיושב בביתו ואינו מתנחם וה''ר יוסף פירש דהכא ימעט בעסקו לקנות צורכי סעודה ולפי שהולך בדרך רגיל לקנות צורכי סעודה יותר מבביתו שיש לו קונים עבורו וגם מוצא בביתו הרבה משום הכי נקט הולך בדרך ומה שפירש בקונטרס דאיירי כשאמרו לו על מיתת קרוביו כשהיה בדרך לא ידענא אי בעי למימר דאיירי במוליך סחורתו ממקום למקום כדפי' בקונטרס ור''ל דשמא שרי ליה לדידיה למכור סחורתו דכיון דהוליך אותה כבר וטרח בה ולא פשע בהליכתו שלא היה יודע לישב בביתו שיכול לשומרה או שמא הקונטרס ר''ל משום דאמרינן לעיל (דף כג.) שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו וזה אינו קושיא דאע''פ שאינו יוצא מפתח ביתו בעיר הא אמרינן (לעיל דף טו:) יצא לדרך (. חולץ ונכנס לעיר אלמא מותר לצאת (בו) ושמא דוקא בדבר האבד מותר לצאת לדרך: מן המנחה ולמעלה. פי' בתוספות הרב דמספקא ליה אי מנחה גדולה אי מנחה קטנה דמקודם לכן אינו יושב עליה נראה לי דמכאן סמכו שלא לישב ע''ג כסא וספסל אע''פ שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל: ואין מוליכין לבית האבל. זאת המשנה על כרחין נסדרה בהיפך ושמא כל זה מן הברייתא דלמעלה כמו שפירש בתוספות בההיא. דלעיל ותמיהני מדוע לא פירשו גם כאן כמו שפירש למעלה ושמא בספר הרב היתה כתובה מגוף הברייתא ולא הוצרך לפרשו או לא היה כתוב בספרו כלל ואין מוליכין כו' וכן מוכיח מתוך פירוש התוספות שפי' לא ידענא אי קאי האי בראשונה היו מוליכים אמוגמר ובשמים דאמר אין מברכין הא אתויי מייתינן אי אמתניתין קאי דקתני מברין ואותה הבראה היא בראשונה מוליכין כו' דאמתניתין קאי ועוד כיון שפירש התקינו שיהו הכל מוליכין כו' ומתניתין לאחר תקנה: