מועד קטן כו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

אמר רב חסדא: ובאיחוי אלכסנדרי, שהוא איחוי טוב, ואין ניכרת התפירה.

תנו רבנן: הקורע מתוך השלל, מתוך המלל, מתוך הלקט, מתוך הסולמות - לא יצא.

אבל הקורע מתוך האיחוי - יצא.

אמר רב חסדא: ומה שיצא בקורע מתוך האחוי, הוא באיחוי אלכסנדרי, שכיון הוא איחוי גמור, נחשב דבר זה כקריעה.

תנו רבנן: רשאי להופכו לבגד למטה, ולאחותו לקרע בהיותו הפוך למטה.

רבי שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו בכלל, גם לא להופכו ולאחותו למטה ^[383].

וכשם שהמוכר שהוא אבל אסור לאחותו - כך גם הלוקח מהאבל אסור לאחותו ^[384] .

ולפיכך, מוכר, שהוא אבל, כאשר הוא מוכר את בגדו לאדם אחר, צריך להודיעו ללוקח שהקרע בבגדו הוא קרע על אבילות, ושאסר לו לאחותו ^[385].

תנו רבנן: תחילת קריעה טפח, ותוספת קריעה, על מת נוסף, היא שלש אצבעות, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: תחילת קריעה שלש אצבעות ^[386] , ותוספת כל שהו.

אמר עולא: הלכה כרבי מאיר בקריעה, והלכה כרבי יהודה בתוספת. תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר: תחילת קריעה טפח, ותוספת כל שהו ^[387] .

תנו רבנן: אמרו לו מת אביו, וקרע, מת בנו, והוסיף עליו קרע הקרע התחתון מתאחה, אבל הקרע העליון, שקרע על אביו ואמו, אינו מתאחה ^[388] .

מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, הקרע העליון מתאחה, תחתון אינו מתאחה ^[389] .

מת אביו, מת אמו, מת אחיו, מתה אחותו, קורע קרע אחד לכולן ^[390] . רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולן קרע אחד. וכן על אביו ואמו קורע עוד קרע אחד. לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו אלא קורעים עליהם קרע בפני עצמו ^[391].

מאי טעמא? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת, מפני כבוד, אלא צריכים לקרוע עליהם קרע בפני עצמו.

אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.

ופרכינן: ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל!

ומשנינן: אבילות לחוד, קריעה לחוד ^[392] .

עד היכן קורע?

קורע עד טיבורו ^[393] .

ויש אומרים: עד לבו.

אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר: שנאמר [יואל ב] "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם".

הגיע הקרע לטיבורו ^[394] , ומת לו מת נוסף, מרחיק שלש אצבעות, וקורע ^[395] .

נתמלא בגדו קרעים מלפניו - מחזירו לצד הבגד הקרוע לאחוריו, וקורע מכאן ואילך את הצד האחורי, שנמצא עתה בצד הקדמי.

נתמלא הבגד קרעים מלמעלה - הופכו מלמטה. ומאחה את צידו התחתון עד שנעשה בית צואר, וקורע מלמעלה.

והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא ^[396] . אלא שכהן גדול פורם מלמטה ^[397] .

פליגו בה רב מתנה ומר עוקבא, ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי.

חד אמר: אם מת לו מת נוסף כל שבעה קורע, חייב לקרוע עליו קריעה אחרת, ואם מת לאחר שבעה דיו שיהיה מוסיף על הקרע הראשון.

וחד אמר: כל שלשים קורע, לאחר שלשים מוסיף.

מתקיף לה רבי זירא: מאן דאמר כל שבעה קורע - אמאי אין די שיוסיף בקרעו על המת הנוסף?

הרי זה משום דלא ניתן לשוללו את הקרע תוך שבעה, ולכן אם יוסיף בו על המת השני, לא נראית התוספת של הקריעה אלא הכל נראה כקרע אחד. אבל לאחר השבעה, אחר שכבר שללו, ניכרת התוספת בקרע שנשלל ^[398].

אלא הא דאמר מר: האשה שוללתו לקרע לאלתר -

הכי נמי, כאשר מת לה מת אחר, הרי היא יכולה להוסיף על הקרע שנשלל, ואינה צריכה לקרוע קרע אחר, ומדוע אמרו בצורה מוחלטת שתוך שבעה צריך לקרוע, דמשמע שאפילו אשה צריכה לקרוע!?

ומשנינן: התם זה שהאשה שוללת מיד, לא מן הדין הוא - אלא רק משום כבוד אשה הוא.

ועוד קשה: מאן דאמר כל שלשים קורע ואינו מוסיף על מת אחר, אמאי?

הלא הוא משום דלא ניתן לאחותו לקרע תוך שלושים ^[399].

אלא לאביו ולאמו, דלא ניתן לאחותו לעולם -

הכי נמי תמיד צריך לקרוע על מת אחר ואי אפשר להוסיף על קרעם, ומדוע לא חילקנו חילוק זה!? ^[400]

ומשנינן: התם שאינו מאחה על אביו ועל אמו לעולם, אינו מן הדין, אלא רק משום כבוד אביו ואמו הוא, ולכן יכול להוסיף על קרעם לאחר שנשלל, שחשיב כמאוחה.

תנו רבנן: אבל שאינו רוצה לקלקל בגדו, היוצא בבגד קרוע לפני המת, ומרמה את הרואים, שחושבים שבגדו הקרוע הוא הבגד שקרע לכבוד המת - הרי זה גוזל את המתים, שלא קרע עליהם, ואת החיים, שרימה אותם ^[401].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר לחבירו: השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה, רמז לו בכך שיתכן ויקרעהו אם ימות, ולכן, אם חבירו נתן לו את הבגד בהשאלה, והלך ומצאו שמת - קורע, ומאחו ^[402] .

וכשיבא לביתו, מחזיר לו חלוקו, ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו - הרי זה לא יגע בו.

תנו רבנן: חולה שמת לו מת - אין מודיעין אותו שמת קרובו, שמא תטרף דעתו עליו ^[403] .

וכמו כן אין מקרעין הקרובים של המת קריעה בבגדיהם בפניו, ומשתקין את בכיות הנשים מפניו.

ומקרעין לקטן שמת קרובו, על אף שאינו חייב בקריעה, מפני עגמת נפש, כדי שיבכו הרואים זאת, וירבה כבוד המת ^[404].

וקורעין על חמיו ועל חמותו שמתו מפני כבוד אשתו.

ואמר רב פפא: תנא במסכת הנקראת "אבל רבתי":

אבל בשעת אבלותו, לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות ^[405] .

שנינו במשנה: ואין מברין על מטות זקופות.

תנו רבנן: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו, שהיה מכירו וידידו, יברוהו, למכיר וידיד, על מטות כפויות הפוכות.

ואם לאו, שאינו ידידו ומכירו - יברוהו על מטות זקופות ^[406] .

רבא איתרע ביה מילתא, אירע לו שהיה אבל, וישב שבעה.

על לגביה עלה אליו לנחמו אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי.

רבא - זקיף את המטה, כדי להברות את אבא בר מרתא עליה, היות ולא היה לבו גס בו.

אך אבא בר מרתא שבא לנחמו, והרגיש עצמו כידידו של רבא, כפי, כפה את המטה כדי שיברו אותו כמו ידיד.

אמר רבא: כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן, שאני איני מחשיבו כמי שלבי גס בו, והוא אינו חש בכך, ונוהג הפוך מדעתי.

הערות

^[383] הרמב"ן מבאר שנחלקו בגדר איסור איחוי. שלדעת תנא קמא, הוא איסור על האדם, שנאסר לו לאחות הקרע, ומשום שבזה מראה בעצמו ביטול האבילות ממנו. ולכן, כשהפכו למטה, ועל ידי כן בא הקרע לשולי הבגד, שאינו מקום קריעה, ופנים חדשות באו לכאן, שוב אין במעשה איחוי זה משום ביטול האבילות. אבל דעת ר"ש בן אלעזר היא, שאיסור האיחוי נובע מצד הבגד, הואיל ונתחייב הבגד בקריעה [על ידי מה שחל חיוב קריעה על האדם], ממילא נאסר לאחותו לעולם, שהרי על ידי האחוי הוא מבטל את דין הבגד, שנתחייב להיות קרוע לעולם. ולכן, אף על פי שהפכו למטה אין לו לאחותו, שלא נתבטל ממנו על ידי ההפיכה שם קרע.

^[384] כתב הרמב"ן, שדין זה נאמר רק לדעת ר"ש בן אלעזר. כיון שאיסור האיחוי נובע ממה שנתחייב הבגד להיות קרוע לעולם, על כן אין מקום לחלק בין האבל עצמו ללוקח. אבל לתנא קמא, שיסוד האיסור הוא על האדם, ומפני ביטול האבילות, ודאי שלא שייך דין זה אצל הלוקח. אבל התוס' כתבו שאף תנא קמא מודה בזה. עוד צידדו התוס', שמכל מקום מותר למכור הבגד לנכרי. ודוקא כשהלוקח ישראל, יש להודיעו, כדי שלא יעשה הלוקח איסור בלא יודעים, אבל איננו חוששים אם יאחנו הנכרי. [ולכאורה לדעת הרמב"ן הנ"ל, אין לחלק בזה, שהרי במכירת הבגד לנכרי אנו גורמים לבטל ממנו דין חיובו. והט"ז חידש, שאף על פי שאסור לאחות הקרע, מכל מקום אם ירצה, יכול לחתוך הבגד סביבות הקרע, ולהשליכו, שאין זה חשוב איחוי. אבל בתשובות בית דוד [קסב] נחלק עליו, וטעמו, שהלא אין האיסור בעצם פעולת האיחוי, אלא בכדי שלא לבטל מן הבגד את דינו, וכדעת הרמב"ן הנ"ל, ואם כן, גם במה שחותך ומשליך הקרע מהבגד, יש ביטול דין הקריעה, שהרי על ידי כן נמצא הבגד בלא קרע. ואולי יש ליישב דעת הט"ז, שכאשר קורע סביבות הקרע, ומשאיר שיעור ג' אצבעות [שהוא שיעור בגד] סביבות הקרע, לא נתבטל עדיין דין הקריעה מהבגד, שהרי הוא מתקיים באותם ג' אצבעות שסביבותיו. ועיין.

^[385] כתב הרמב"ן, שאדם הלוקח בגד קרוע מחבירו, אף על פי שלא הודיעו המוכר שאין לו לאחותו, מכל מקום אסור הוא באיחוי. וטעמו, כיון שדמי הבגד מתייקרים על ידי האיחוי, שוב יש לנו להוכיח ממה שלא עשה כן, שהוא אסור באיחוי. ומה שהצריכו בברייתא להודיע ללוקח, זהו בכדי למנוע איסור אונאה. כלומר, שהלוקח לא ישים אל לבו ענין זה עד לאחר זמן [שיבוא לאחותו], ונמצא המוכר מאנהו. והריטב"א הוסיף, שכאשר הלוקח עם הארץ, בודאי יש לו להודיעו האיסור, כדי למנעו ממכשול עון.

^[386] התוס' תמהו מנין לרבי יהודה שיעור זה. והמפרשים ביארו, ששיעור בגד לענין קבלת טומאה הוא ג' אצבעות, ולכן תיקנו חכמים שיקרע את הבגד בשיעור זה, שאז נחשב לקריעת בגד.

^[387] פירשו התוס', שדברי רבי יוסי נחשבים כסיוע לפסקו של עולא, שהרי הלכה כרבי יוסי בכל מקום. [והריטב"א ציין להאמור בגיטין סז, "רבי יוסי נימוקו עמו"]. ועוד, שרבי יוסי נחשב כאן כמכריע, שהרי הטיל כעין פשרה בין רבי מאיר לרבי יהודה. וע"ע בהריטב" א.

^[388] בא להשמיענו, שאין לאסור איחוי התחתון משום גזירה, שמא יבוא על ידי כן לאחות אף את העליון. ריטב"א.

^[389] בזה יש חידוש נוסף, שאף על פי שבקריעתו על אביו, הרי הוא משתמש בקרע הקודם שנעשה על בנו, שאילולא היה קורע על בנו תחילה, היה עליו לקרוע עתה קרע זה [הואיל ודינו לקרוע מבית הצואר עד לבו], ואם כן היה מקום להחשיב את כל הקרע, כקריעה שעל אביו, שאינו מתאחה, והשמיענו התנא שאין הדין כן. ריטב"א.

^[390] דין זה נאמר כשמתו כולם בבת אחת. כלומר, שלא הספיק לקרוע על הראשון עד שמתו השאר, והרי הוא מחוייב עתה בקריעה על כולם.

^[391] ר"י בן בתירא נחלק על תנא קמא, ולדעתו אין לקרוע קרע אחד לכולם, הואיל ויש חילוקי דינים בין הקריעה שעל אביו ואמו לקריעה שעל שאר קרוביו. [ובאמת על אביו ואמו יכול לקרוע קריעה אחת. כן כתב הרמב"ם. וע"ע בהריטב"א]. והוסיף ר"י בן בתירא לבאר, שכמו כן אין לו לקרוע על אביו ואמו כדין, ואחר כך יוסיף ויקרע טפח נוסף לחיוב שאר קרוביו. וביאר הראב"ד הטעם, הואיל ודרך האדם שיחם לבבו על אביו ואמו, ועשוי הוא להוסיף ולקרוע עליהם יותר מהשיעור המחוייב [ובאמת אין בזה משום בל תשחית], על כן אין תוספת הקריעה נראית כקריעה נוספת שנתחייב בה, אלא כהמשך הקריעה שעל אביו. וכמו כן אין לו לקרוע תחילה על שאר קרובים, ויוסיף אחר כך לקרוע על אביו ואמו, שאין סברא לעשות הקריעה שעל שאר קרוביו, עיקר, והקריעה שעל אביו ואמו, טפל להם. [שאינה אלא תוספת על הראשונה]. ולכן יש לו לקרוע שתי קריעות נפרדות. והרמב"ן דימה סברא זו למה שלמדנו לעיל, שאם קרע תחילה על ירושלים, אין לו להוסיף באותה הקריעה, על המקדש, אלא קורע קרע אחר [שלא לעשות הקריעה שעל המקדש, טפל לירושלים], מה שאין כן כשרואה תחילה את המקדש, כשרואה ירושלים, יכול להוסיף בה]. ומבואר בדברי הראב"ד, שאמנם אין להוסיף על קרע אביו ואמו, וכנ"ל, מכל מקום זהו דוקא בתוך ז', אבל כשנתחייב בקריעה אחרת לאחר ז', יכול הוא להוסיף עליה, ולקיים בזה את חובתו. [ועל פי זה ביאר, שר"י בן בתירא לא נחלק על רישא דברייתא דלעיל, "מת אביו וכו' מת בנו וכו"]. אולם נחלקו הפוסקים בדעת הראב"ד, בציור זה, שקרע תחילה על שאר קרובים, ואחר כך נתחייב בקריעה על אביו ואמו. שלדעת הטור והנמוק"י, אין לחלק בין תוך ז' לאחר ז', שלעולם שייך סברא זו, שלא יעשה הקריעה שעל אביו, טפל. [ולפי זה, נחלק ר"י בן בתירא על הסיפא דברייתא דלעיל, "מת בנו וכו' מת אביו וכו"']. והרמב"ן נתן טעם נוסף לדין זה, כיון שבקריעה שעל אביו יש לו להבדיל קמי שפה, אם כן נמצא, שכל הקרע, מבית הצואר ועד לבו, כל זה נכלל בחיוב מעשה הקריעה, ולכן אינו יכול להשתמש בקרע שנעשה לשאר קרובים, שהרי לא קרע על אביו כל שיעור הקריעה הנצרך לו. כן הבין הש"ך [לו] בדעתו. וע"ע בב"ח. אבל הב"י כתב, שגם בציור זה, אם הוא לאחר ז', יכול הוא להוסיף על הקריעה הראשונה, ולצאת בזה ידי חובת קריעה שעל אביו ואמו. [וכנראה שסברתו, שדוקא בתוך ז', שאין הקרע נשלל, ועדיין יש על הקרע שם קריעה, אז שייך לומר, שנעשה הקריעה שעל אביו, טפל לו, מה שאין כן לאחר ז', שהקרע נשלל, לא איכפת לנו במה שבפועל נעשה קרע זה על שאר קרוביו, מאחר שעתה כבר אין בו קיום דין קריעה. וכעין חילוק הגמרא לקמן. ודוק]. ואכן יש בנידון זה דיעה שלישית. שמדברי התוס' הרא"ש בשם הראב"ד מבואר, שדוקא בציור זה שמתו שניהם בבת אחת, שאז יש עליו חיוב קריעה על שניהם, ועל כרחו יש לו להקדים הקריעה שעל אביו ואמו קודם לקריעת שאר קרובים, מפני כבודם, על כן, שוב אינו יכול להוסיף בקריעה זו, לצורך חיוב שאר הקרובים, שאין זה נראה כקריעה חדשה, אלא כהוספה על אביו, וכנ"ל, אבל כשקרע על שאר קרובים, ולאחר זמן שמע שמת אביו, יכול הוא להוסיף על הקריעה הראשונה [עד שיגלה את לבו], אפילו הוא בתוך ז' לראשון.

^[392] הרמב"ן מביא, שיש מפרשים חילוק זה, שאבילות חיובה מדרבנן, מה שאין כן בקריעה שהיא מן התורה. וכמו שלמדנו [לעיל כד] חיובה ממה שנאמר "ובגדיכם לא תפרומו". ולכן אין להקל בה. אך הרמב"ן נחלק עליהם, ולדעתו, אין הקריעה אלא מדרבנן. והפסוקים שהביאו אינם אלא אסמכתא. וכונת הגמרא כאן לומר, שדוקא בקריעה הלכו לעולם אחר המיקל, אבל בדיני קריעה חזרנו לכללים של כל דיני דרבנן, שהלכה כרבים נגד היחיד, אלא אם כן נראה לנו טעמו של היחיד. ולכן פסקנו כר"י בן בתירא, הואיל ונראה לנו טעמו.

^[393] לדעת הכל אין חיוב קריעה [באביו ואמו] אלא עד לבו, ולא נחלקו אלא בשיעור התוספת. שלתנא קמא יכול להוסיף [כשנתחייב על מתים נוספים] עד טיבורו. ולדעת יש אומרים, עד לבו. וכתב הריטב"א, שהברייתא דלעיל, "מת אביו וכו' מת בנו וכו' סוברת כתנא קמא, שאף על פי שקרע על אביו כדינו, שהוא עד לבו, יכול להוסיף ולקרוע עוד עד טיבורו.

^[394] זהו לפי דעת תנא קמא.

^[395] שיעור זה כנראה מיוסד על מה שהוא שיעור בגד לקבלת טומאה, ועל כן יש לו להרחיק שיעור זה, בכדי שיחול שם בגד על סביבות הקרע. ומכאן נראה קצת כמו שנתבאר לעיל [בישוב דעת הט"ז], שהקריעה מתייחסת לסביבות הקרע בכשיעור ג' אצבעות.

^[396] ולכן יש לו בתחילה להחזיר הקרע לאחוריו, או להפוך עליונים למטה, ואז יקרע. וכתב הרמב"ם [ח א], שהוא הדין אם קרע לאחוריו, שלא יצא. וכתב הכס"מ שהוא נלמד בקל וחומר מן הקורע לצדדין.

^[397] בהוריות [יב] נחלקו, האם הדברים כפשוטם, שקורע בשולי הבגד, או שבאמת קורע מלמעלה, ורק שאינו מבדיל קמי שפה, כלומר, שאינו מתחיל לקרוע מבית הצואר, אלא מעט מתחתיו, ומכל מקום אינו עובר על לאו ד"לא יפרום", כרבי יהודה [לעיל כב], שכל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו, אינו אלא קרע של תפלות. ופירש רש"י בכת"י, שבאמת אינו מקיים בזה מצות קריעה, אלא עושה כן לעגמת נפש. יעויין לעיל [יד], "מקרעין לקטן, מפני עגמת נפש". והנמוקי יוסף כתב, שקורע לכבוד אביו ואמו. אך המנחת חינוך [קנ ב] נוקט, שקריעה זו, של רשות היא. ויש לעיין, לדעת הראב"ד שחיוב קריעה על הקרובים הוא מן התורה, למה לא ידחה עשה זה הלאו ד"לא יפרום". וצריך לומר, כיון שלאו זה נאמר בתורה עם שאר דיני מיתת הקרובים, "ובגדיו לא יפרום, ועל כל נפשות מת לא יבוא וגו", אף על פי שיתכן שהאיסור שייך בכל קריעה ואפילו שאינה על מת, מכל מקום הרי זה כאילו נאמר הלאו בפירוש על קריעה של מת, ולא יתכן שידחה מפני העשה. ויעויין חזון איש [הוריות טו כג]. והאבי עזרי [ביא"מ א י] הקשה, לדעת הסוברים שלאו זה אינו אלא בבגדי כהונה, איך התרנו לו לפרום מלמטה, והלא עובר בזה על הלאו ד"לא יקרע", וכשאר קורע בגדי כהונה שעובר בלאו זה. וכמו כן יקשה, איך התרנו לכהן הדיוט לקרוע מלמעלה, והלא גם הוא מצווה בלאו זה ד"לא יקרע". ואפילו לדעת הראב"ד, שיש קיום עשה בקריעה זו, עדיין יקשה לענין כהן גדול, שהרי באופן זה שקורע מלמטה, אינו מקיים עשה זה, וכנ"ל. וכתב שם ליישב על פי המבואר בהרמב"ם [כה"מ ט ג], שדוקא בקריעה דרך השחתה יש לאו זה, ולכן, כשכהן הדיוט קורע מלמעלה, ומקיים בקריעה זו את מצותו, אינו עובר בלאו זה, שלא קרע בדרך השחתה. ולפי דבריו יתכן להמשיך ולומר, שאף כהן גדול הקורע מלמטה, אף על פי שאינו מקיים מצות קריעה בזה, מכל מקום אין זה דרך השחתה, שהרי על כל פנים יש תועלת בקריעה זו, לכבוד אביו, או לעגמת נפש.

^[398] כתב רש"י, שאף לאחר ז' אינו יכול להוסיף אלא אם כן נשלל הקרע בפועל. ופירש טעם הדין, שכל זמן שלא נשלל הקרע, אין ניכר שקורע עתה על מת אחר. [ואף על פי כן יכול להוסיף בקרע זה טפח נוסף, שעל ידי תוספת של קריעת טפח ניכר הדבר שקורע על מת אחר, על כל פנים כשהראשון היה משאר קרובים, מלבד אביו ואמו, וכנ"ל]. ועל פי דברים אלו יתבאר לנו, שבאמת כדי לקיים מצות קריעה היה די שיקרע משהו, ורק שכאשר הקרע הוא פחות מטפח, אין עליו שם קרע. ולכן, כשקרע על מת אחר, ובא לקרוע עתה פעם נוספת, אין צורך לקרוע אלא משהו, הואיל וכבר יש שם קרע עליו על ידי הקריעה הקודמת. ומלשון הנמוק"י נראה, שאפילו לא נשלל הקרע בפועל לאחר ז', יכול להוסיף עליו משהו ודיו. וע"ע בתוס' הרא"ש ובהריטב"א, ומלשונם נראה, שהחילוק בין תוך ז' ובין לאחר ז' הוא מעיקר הדין, ולא משום היכר הקריעה לאחרים, כדברי רש"י ונמוק"י.

^[399] הקשה הגרע"ק איגר, לפירוש רש"י דלעיל, שדוקא כשנשלל בפועל יכול להוסיף, אם כן הוא הדין לענין איחוי לאחר ל', שדוקא כשאיחה בפועל, אז יש לו להוסיף, והרי למדנו לעיל, שהקורע מתוך האיחוי יצא ידי חובתו, ואם כן, אפילו לא יוסיף עתה כלום בקריעתו, יצא.

^[400] יש להתבונן, מדוע לא הקשינו כמו כן על הדיעה הראשונה, שהרי על אביו ואמו אינו שולל עד לאחר ל', ואם כן היה לנו לומר, שלא יוסיף על הקריעה שלהם עד ל'. ויש ליישב, שעיקר קושית הגמרא היא מכח הברייתא דלעיל, שבה למדנו, שיכול להוסיף על קרע של אביו, ומעתה, לפי דיעה ראשונה אין זה קושיא, שהרי יש ליישב, שהברייתא נשנית באמת לאחר ל', אבל על דיעה השניה, שדין התוספת תלוי באיחוי, ואם כן, לעולם לא יוכל להוסיף על קריעה זו. ולפי זה יש לעיין לדינא, האם אינו יכול להוסיף על קרע אביו, עד ל' [אלא אם כן מוסיף טפח], או שלאחר תירוץ הגמרא, שאיסור איחוי לעולם אינו מעיקר דין הקריעה, אלא לכבוד אביו ואמו, אם כן יתכן, שהוא הדין גם כן לענין איסור שלילה תוך ל', שאינו אלא לכבודם. ויעויין בדברי סופרים שהביא מחלוקת האחרונים בפרט זה. [ויעויין בהערה 277 דעת הראב"ד בזה].

^[401] פירשו הראשונים, שלא יצא ידי חובת קריעה. ונראה מלשון הברייתא, שמצות קריעה, יסודה מצד כבוד המת. יעויין בהערה 369.

^[402] הקשו הראשונים, הלא למדנו לעיל, שהקורע על אביו אינו מאחה לעולם. ותירץ הנמוק"י, שהמשאיל לא הקנה לו הבגד לגמרי, אלא נתן לו רשות לקרעו, כדי שלא יתבייש בהיותו בבית האבל בהיותו לבוש בבגד שאינו קרוע, ולכן מותר לו אח"כ לאחותו. וביאור דבריו לכאורה, על פי מה שכתב הרמב"ן, שגדר איסור איחוי הוא מצד הבגד, כלומר, שחל על הבגד דין שיהיה קרוע, וחיוב זה [באביו ואמו] אינו נפקע ממנו לעולם. אולם כל זה כשהבגד שלו, אבל כשהוא שאול בידו מאחרים, לא יתכן שיחול חיוב זה על הבגד, מאחר שאינו של האבל, ולא נותר אלא חיוב קריעה שעל האדם, וממילא מותר לו אח"כ לשוב ולאחותו. ולדעת תנא קמא דלעיל, שאיסור האיחוי הוא מצד האדם, וכמו שביאר הרמב"ן שם, שהוא בכדי לא להראות בעצמו ביטול האבילות, איסור זה גם כן אינו שייך כשהוא של אחרים, שבודאי אינו נראה כמבטל מעצמו האבילות, בזה שרוצה להחזיר לבעליו את בגדו כמות שהיה תחילה. ועל כל פנים נראה מכאן, שאין דין "לכם" במצות קריעה. ומה שלא יצא ידי קריעה בבגד גזול, זהו משום מצוה הבאה בעבירה, כמבואר בירושלמי.

^[403] נחלקו הראשונים, בשאר אנשים הבריאים, שאינם יודעים ממיתת קרוביהם, האם מותר לקראם לבית המשתה, שהרי עדיין לא חלה אבילות עליהם, או לאו. יעויין בהגהות אשר"י ובקרן אורה. ובחידושי הר"ן הוסיף, שמוטל חובה על אחרים להודיעו, כדי שלא יהיה נכשל באיסורי אבילות.

^[404] כתב הב"י, שלפי טעם זה, במת שאין עליו עגמת נפש, איננו צריכים לקרוע לקטן. ופירש החזו"א, שכונתו לתינוק שמת תוך י"ב חודש. יעויין בהערה 344. אבל באגרות משה [יו"ד א רכד] הבין, שכונת הב"י לחלק בין אביו ואמו לשאר קרובים. וכן נראה מהמאירי. ודעת הרי"צ גיאת, שבהגיע הקטן לחינוך מצות, הרי הוא מחוייב בקריעה מצד דין חינוך. ודברי הגמרא נאמרו כשעדיין לא הגיע לחינוך. ויעויין בט"ז [שמ טו] שהביא מהדרישה, שהוא הדין לשאר כל דיני אבילות שהוא מחוייב בו אז. ובנקוה"כ נחלק עליו, ולדעתו, דוקא בקריעה נאמר חובת חינוך. וע"ע בהערה 27. ובספר האשכול חידש, שבאמת אין לחייב קריעה מפני עגמת נפש, ואינו אלא רשות, לומר שאין בקריעה זו משום בל תשחית.

^[405] בספר אהל משה [להגרא"מ הורוויץ] כתב, שלכאורה יש להוכיח מכאן, שאין האבל אסור בשמחה, שהרי לא אסרו כאן אלא כדי שלא יתגנה על הבריות. ושלא כדעת הרמב"ן. אבל הלבוש [שצא] כתב, שמצד איסור שמחה אין לו להחזיק התינוק. [ואפילו שלא בפני אחרים]. ובסוכה כה מבואר, שאין האבל חייב לצער עצמו, ואין הצער אלא רשות. ואף על פי כן יש לומר שאין לו לשמוח. עוד מבואר בשו"ע [א], שאיסור זה נוהג בתוך ז'.

^[406] פירש הריטב"א, שבציור זה הותר אף לאבל עצמו לישב על מטה זקופה, מפני כבודו של המנחם. ומה שלמדנו במשנתנו, שאין מברין אלא על מטות זקופות, פירש הריטב"א בשני אופנים. א. יש להעמיד המשנה במועד דוקא, ואז אין להברות על מטות כפויות. [ויעויין בהערה 351]. ב. משנתנו מדברת כשאין לבו גס בו.

ובאיחוי אלכסנדרי (כדרך שעושים באלכסנדריה) שהוא איחוי מעולה, עד שאין הקרע ניכר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הקורע מתוך השלל (במקום שנקרע ואיחוהו איחוי גס) או מתוך המלל (שולי הבגד) או מתוך הלקט, או מתוך הסולמות (מקום תפר בתפרים גסים) לא יצא ידי חובת קריעה. קרע מתוך האיחוי — יצא, מפני שזה כקריעת בגד שלם. אמר רב חסדא: אף כאן ובאיחוי אלכסנדרי ולא באיחוי סתם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בגד שעושה בו קריעה בקצה העליון רשאי להופכו כך שיבוא חלקו העליון למטה ואז יכול לאחותו. ר' שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו גם כך. ומעירים: וכשם שהמוכר שעשה קריעה בבגדו באבלו אסור לאחותו — כך הלוקח (הקונה) ממנו אסור לאחותו. ולפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח שקרע זה הוא קרע של אבילות שאינו ניתן לאיחוי.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תחילת קריעה — טפח, ותוספת אם צריך לקרוע על מתים אחרים ורוצה לקרוע בבגד זה — שלש אצבעות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: תחילת קריעה — שלש אצבעות, ותוספת — כל שהו.

אמר עולא: הלכה כר' מאיר בתחילת קריעה שהיא טפח, והלכה כר' יהודה בתוספת שהיא כל שהוא. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: תחילת קריעה — טפח, ותוספת — כל שהו, ומקובלים אנו שהלכה כר' יוסי כנגד חביריו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמרו לו לאדם שמת אביו, וקרע עליו ואחר כך אמרו לו שמת בנו, והוסיף באותו קרע, קרע תחתון שקרע על בנו — מתאחה, שהרי על כל המתים מותר לאחות את הקרע לאחר זמן האבילות, עליון — אינו מתאחה, שקרע שעל אביו אינו מתאחה.

שמע שמת בנו וקרע עליו, ואחר כך שמע שמת אביו והוסיף בקרע, החלק עליון שקרע על הבן — מתאחה, תחתון — אינו מתאחה.

אמרו לו בבת אחת שמת אביו, שמת האמו, שמת אחיו, שמתה אחותו — קורע קרע אחד לכולן. ומוסיף לכל אחד ואחד. ר' יהודה בן בתירה אומר: על הקרובים כולן קרע אחד, ועל אביו ואמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? מדוע אין מוסיפים על קרע זה? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת שאינו בדין שיהיו בתוספת, כיון שיש לו לאדם רק אב ואם אחד, ואינו יכול להוסיף עליהם.

אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה. ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל כלל: הלכה כדברי המיקל באבל, וכאן פוסק הוא כדעת המחמיר! ומשיבים: אבילות לחוד — ובה אכן יש להקל, קריעה לחוד.

ולהלכה, עד היכן קורע אם מוסיף והולך בקרעים — עד טיבורו, ויש אומרים: עד לבו. ומוסיפים, אף על פי שאין ראיה לדבר, שעד כאן קורעים, יש זכר ורמז לדבר, שנאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב, יג) ורמז הוא שאף קריעת הבגדים היא עד הלב.

הגיע לטיבורו אינו קורע הלאה באותו מקום, אלא מרחיק שלש אצבעות ממקום הקרע הראשון וקורע קרע חדש. נתמלא הבגד קרעים מלפניו — מחזירו הופך את הבגד לאחוריו וקורע בצד האחר. נתמלא מלמעלה — הופכו מלמטה. אבל הקורע מלמטה ומן הצדדין — לא יצא, שקריעה אינה אלא מלמעלה. אלא שכהן גדול שאסור לו לקרוע ולפרום באבלו פורם מלמטה, שעושה סימן מסויים לאבלו.

פליגו בה [נחלקו בכך] רב מתנה ומר עוקבא, ותרוייהו משמיה דאבוה [ושניהם אמרו זאת משם אביו] של שמואל ולוי. חד [אחד מהם] אמר: כל שבעה לאבלו, אם שמע שמת לו מת אחר קורע קריעה אחרת, ואם שמע לאחר שבעה — מוסיף על קרע ראשון. וחד [ואחד מהם] אמר: כל שלשים קורע קרע חדש, לאחר שלשים מוסיף.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאן דאמר [מי שאומר] כל שבעה קורע, אמאי [מדוע] הוא אומר שאין להסתפק בתוספת קריעה על הראשונה — בודאי משום שלא ניתן לשוללו עד סוף השבעה, ולכן אם יוסיף ייראה רק כממשיך את הקרע הקודם, אלא הא [זה] שאמר מר [החכם]: קרע בבגד אשה, האשה שוללתו לאלתר [מיד], הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהיא יכולה להוסיף על הקרע אף בתוך שבעה?!

ומשיבים: התם [שם] משום כבוד אשה הוא שהתירו לה לשלול אבל מן הדין נחשב הקרע כאילו הוא קרוע עדיין, ולכן אינה מוסיפה עליו.

ועוד שאל: מאן דאמר [מי שאומר] כל שלשים קורע ואינו מוסיף, אמאי [מדוע] — כיון שלא ניתן קרע זה לאחותו, ועדיין נראה כקרוע, אלא אם כן קרע שעשה לאביו ולאמו שמתו, שלא ניתן לאחותו לעולם, הכי נמי [כך גם כן] הדין הוא שאסור יהיה להוסיף עליו?!

ומשיבים: התם [שם] משום כבוד אביו ואמו הוא שאינו מאחה, אבל מעיקר הדין נחשב קרע זה כאילו נתאחה, ואפשר להוסיף עליו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היוצא בבגד קרוע (שקרע קודם לכן מסיבה אחרת) לפני המת שנראה כאילו קרע עליו — הרי זה גוזל את המתים שלא קרע על מת זה, ואת החיים הרואים אותו והסבורים שקרע לכבוד המת, ואינו אלא מרמה אותם בכך.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר לחבירו "השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה", והלך ומצאו את אביו שמת — קורע את החלוק, ומאחו, וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו, ונותן לו דמי קרעו שערך החלוק נפחת על ידי כך. ואם לא הודיעו שהוא הולך לבקר חולה — הרי זה לא יגע בו, שהרי לא קיבל כל רשות לקרוע בגדו של חבירו, מה שאין כן במודיע, שהמשאיל יכול להעלות אפשרות כזו על דעתו, ועל דעת כן השאיל לו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חולה שמת לו מת — אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו מפני הצער, שמאחר שחולה הוא אינו יכול לסבול עוגמת נפש. ואין אחרים מקרעין בפניו כדי שלא ידע שמת לו מת. ומשתקין את הנשים הבוכות מפניו כדי שלא ידע.

ועוד אמרו: ומקרעין לקטן (לילד קטן) שהיה אבל במשפחתו מפני עגמת נפש, שאף שהקטן איננו חייב בקריעה, מכל מקום הרי זה מוסיף עוגמת נפש לאחרים הרואים שגם בבגדי הקטן עושים קריעה. וקורעין על חמיו ועל חמותו אף על פי שאינו מחויב להתאבל עליהם, מפני כבוד אשתו להראות לה שהוא משתתף באבלה.

ואמר רב פפא: תנא [שנה החכם] ב"אבל רבתי" (מסכת שמחות): אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שהתינוק מביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות שרואים שהוא צוחק בזמן אבלו.

ב שנינו במשנה שאין מברין אלא על מטות זקופות. תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו שהיו שניהם מיודדים וקרובים זה לזה — יברוהו גם את המבקר על מטות כפויות, שכיון שהם ידידים אין נוהגים בו כבאורח אלא כשותף באבל. ואם לאו [לא] שאין לבו גס בו — יברוהו על מטות זקופות.

מסופר: רבא איתרע ביה מילתא [אירע בו דבר של אבל], על גביה [נכנס אליו] אבא בר מרתא, שהוא קרוי גם אבא בר מניומי. רבא זקיף [זקף] את המיטה משום שנהג כמו שנוהגים בכל אדם שבא לנחם, אבא בר מרתא כפי [כפה] את המיטה משום שחשב שהוא מקורב, וליבו גס בו. אמר רבא: כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן [אין בו דעת לתלמיד חכם זה] שהרי הקדים רבא והראה שאיננו חושב אותו לאדם קרוב, והאורח מראה עצמו כקרוב קירבה יתירה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל ההולך ממקום למקום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the reference here is to the Alexandrian method of mending, a type of sewing performed in Alexandria, which is considered to be of exceptional quality and after which the tear is no longer visible.

The Sages taught the following baraita: One who rends his garment in a place that had been loosely tacked together, or from the hem of the garment, or on the gathering, or on the ladder-like stiches has not fulfilled his obligation to rend it. But if he rends it in a place that had been carefully mended, he has fulfilled his obligation, because such a garment is regarded as whole. Rav Ḥisda said: And here, too, the reference is to the Alexandrian method of mending and not to ordinary sewing.

The Sages taught another baraita: One is permitted to turn a garment that was rent on the upper edge upside down and then mend it in a precise fashion. Rabbi Shimon ben Elazar prohibits careful mending in this case as well. And if one wishes to sell a garment that he had previously rent in mourning, just as the seller, who had rent the garment, is prohibited from carefully mending the garment, so too the buyer, who purchases it from him, is prohibited from mending it. The seller must therefore inform the buyer that the rent was made on account of mourning and may not be mended.

The Sages taught a baraita: The initial rending is a handbreadth in length, and the extension, if one is obligated to rend his garment for other deceased relatives and he wishes to use the same rent for this purpose, is three fingerbreadths; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The initial rending is three fingerbreadths in length, and its extension is any amount, with no minimum measure.

Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir that the initial rending is one handbreadth in length, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that an extension can be any length. The Gemara comments: That is also taught in a baraita: Rabbi Yosei says: The initial rending is one handbreadth, and the size of the extension is any minimal amount. By tradition, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei when he disagrees with any one of his colleagues.

The Sages taught the following baraita: If they first said to a person that his father died, and he rent his garment, and afterward they told him that his son died, and he added to the same rent, in such a case the lower portion of the rent that had been made for his son may be mended. This is because, after completing the period of mourning, one is permitted to mend a rent made for relatives other than one’s parents. However, the upper portion of the rent may not be mended, as a tear made for one’s father may never be carefully sewn back together.

If, on the other hand, they said to him first that his son died, and he rent his garment, and afterward they told him that his father died, and he added to the same rent, then in that case the upper portion of the rent, which had been made for his son, may be mended, but the lower portion of the rent, which had been made for his father, may not be mended.

If they said to him all at one time that his father died, his mother died, his brother died, and his sister died, then he may make one rent for all of them. Rabbi Yehuda ben Beteira says: For all of his other relatives he makes one rent, and for his father and mother he makes another rent, as one must not add to a rent made for his father and mother.

The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yehuda ben Beteira’s opinion that one may not add to the rent torn for a mother or father? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Because they cannot be added; one has only one father and one mother and cannot add others.

Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira. The Gemara asks: And did Shmuel actually say this? But didn’t Shmuel say the principle is that the halakha is in accordance with the statement of the lenient Sage with regard to mourning; yet here he rules in accordance with the more stringent opinion. The Gemara answers: The halakhot of mourning are discrete and the halakhot of rending are discrete, and it is only with regard to the halakhot of mourning that Shmuel rules consistently in accordance with the lenient opinion.

It was taught in a baraita: Until where may he rend his garment, if he continues to rend the same garment for additional relatives? He may continue rending until the point where the garment covers his navel. Some say: Until the point where the garment covers his heart. Although there is no absolute proof for the matter that one may rend the garment until this point, there is an allusion to this matter, as it is stated: “And rend your hearts, and not your garments” (Joel 2:13), thereby intimating that one may extend the rent in his garment only until he reaches the point where the garment covers his heart.

If he tore his garment until he reached the point where it covers his navel, he should not continue rending in the same place. Instead, he should move away a space of three fingerbreadths from the first rent and make a new rent. If the garment became full of rents in the front, he should turn the garment front to back and make a rent on the other side. If it became full of rents above, he should turn it top to bottom and make a rent on what used to be the bottom. But one who rends his garment at the bottom or at the sides has not fulfilled his obligation, as rending may be done only at the top of the garment. The High Priest, however, who is prohibited from rending his garments in mourning, may tear his garment at the bottom to mark his mourning in a symbolic manner.

Rav Mattana and Mar Ukva disagreed about the following issue, and both of them stated their respective opinions in the name of Shmuel’s father and Levi. One said: During all seven days of mourning, if the mourner hears that another relative of his passed away, he makes a new rent; after seven days of mourning he merely adds to the first one. And one said: During all of the first thirty days he makes a new rent; after thirty days he merely adds to the first one.

Rabbi Zeira strongly objects to this: According to the one who said that during all seven days of mourning he makes a new rent, why is it not enough to add to the first one? It is because he may not tack it until the end of the seven-day period of mourning, and therefore if he adds to the rent it will look like a continuation of the previous tear. But then, with regard to that which the Master said in the baraita: After a woman rends her garment, she may tack the tear immediately, would you say that here also she may add to the first rent for a new bereavement during the seven-day period of mourning?

The Gemara answers: There the woman is permitted to tack the rent due to the woman’s honor, as it would be dishonorable for her to be seen wearing torn garments. However, halakhically the rent is considered as if it still exists, and therefore she must make a new rent for a new bereavement and not merely add to the previous one.

Rabbi Zeira asked further: According to the one who said that all thirty days of mourning one must make a new rent rather than add to the existing tear, why does he say this? It is because during the thirty days one is not given permission to properly mend the garment, and so it still appears to be torn. But then, in a case of a rent made for one’s father or mother, for which he is not given permission to ever properly mend it, would you say that he should so too be forever barred from adding to the rent for a new bereavement and is instead obligated to make a new rent?

The Gemara answers: There he may not properly mend the rent due to the honor due to his father and mother. Essentially, however, the tear is considered as if it had been sewn up after the thirty-day period, and therefore the son may extend it in the case of a new bereavement.

The Sages taught the following baraita: One who goes out before the deceased in a rent garment that he had previously torn over another bereavement, thereby giving the appearance of having rent his garment for him, steals from the dead, as he did not rend a garment for him. And he similarly steals from the living, who see him and think that he made the tear in honor of the deceased, when in reality he is deceiving them.

Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of one who says to his fellow: Lend me your cloak and I will go and visit my father because he is sick, and he goes and finds that his father has died, he rends the cloak and may then mend it in the proper manner. And when he returns home, he returns the cloak to his fellow and pays him the value of the rent, i.e., the depreciation in the value of the cloak that resulted from the tear. The assumption is that the lender considered the possibility that the sick father might die, and lent the garment anyway, understanding that he might have to tear it. But if one did not inform his fellow that he was going to visit his sick father, he must not touch it, as he was not granted permission to tear the garment belonging to someone else.

The Sages taught the following baraita: When a relative of a sick person dies, those around him do not inform him that this relative died, lest he lose control of his mind due to his emotional state and his grief exacerbate his physical health. And other people may not rend their garments in his presence, so that he will not know that one of his relatives passed away. And we silence the women who weep in his presence, so that he will not know that his relative is no longer alive.

And the relatives rend the garment of a minor child when there is mourning in his family in order to arouse grief. Although a minor is not required to rend his garments, this will add to the grief of those who see that even the garments of children are rent. And one rends his garment for his father-in-law or mother-in-law, although he is not required to mourn for them, due to the honor of his wife, to show her that he joins in her mourning.

And Rav Pappa said: A Sage taught in Evel Rabbati: A mourner should not place a young child in his lap because the child will bring him to laughter, and he will be disgraced in the eyes of other people because he laughed while in mourning.

§ The mishna taught: And the consolers provide the first meal after the burial only while the mourner sits on an upright bed and not on one that is overturned. The Sages taught in a baraita: With regard to one who goes to the house of the mourner, if he is confident in his friendship with him because they are close friends, they provide him with the meal of comfort while both he and the mourner sit on overturned beds. And if he is not confident in his friendship with him, both he and the mourner should be fed on upright beds.

The Gemara relates that something unpleasant happened to Rava, i.e., one of his close relatives died, and Abba bar Marta, who was also known as Abba bar Minyomi, entered to visit him. Rava stood the bed upright, treating him like any other person who came to comfort him. Abba bar Marta overturned the bed because he saw himself as being on very familiar terms with Rava. Rava said: How lacking in sense is this Torah scholar. Rava had shown from the outset that he did not consider Abba bar Marta to be a close friend, yet the latter ignored this message and viewed himself as being exceptionally close to Rava.

The Sages taught a baraita: If one who was going from place to place learned of the death of a close relative, so that he must now observe the rites of mourning,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר רשאי להופכו למטה ולעשות לו איחוי. פי' להפך החלוק לחתכו ולתת בית הצואר שלו שולים והשולים יעשה בית שפה. ר' שמעון בן אלעזר אומר באיחוי בין מלמעלן בין מלמטה. וכשם שהבעלים אסורין לאחותו כן הלוקח אסור לאחותו. לפיכך צריך המוכר להודיע ללוקח שזה קרע אסור באיחוי הוא. ת"ר וכולן אלו הקרעין רשאין לשוללן למוללן ללוקטן ולעשותן בתפירה אחת כעין סולמות שיהא ניכר הקרע. אבל אין רשאין לאחותן באיחוי אלכסנדרית שהוא כמין אריגה. ת"ר הקורע מתוך השלל או מתוך המלל או מתוך הליקוט או מתוך הסולמות לא יצא. אבל אם היה איחוי אלכסנדרית שהוא כאריגה יצא ידי קריעה:
ירושלמי כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא בר אבא לשלול הקרע בו ביום ולנעול הסנדל בו ביום. א"ל ר' תנחום ב"ר חייא לר' חיננא בר פפא ר' צלי עלן. א"ל יסוג תודעתך שכל אותה שנה הדין מתוח כנגד המשפחה דא"ר יוחנן כל שבעה החרב שלופה עד שלשים יום. ומשלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד י"ב חודש. למה"ד לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהן נתרועעה כולן. א"ר אלעזר אם נולד להן בן באותה משפחה נתרפאת כל המשפחה כולה:

ת"ר תחלת הקריעה טפח ואם קרע על המת ועוד מת לו מת אחר ובא לקרוע ולהוסיף על הקרע מוסיף ג' אצבעות דברי ר' מאיר ותחלת הקריעה ג' אצבעות ותוספת כל שהו.

אמר עולא הלכה כר' מאיר בקריעה שתחלת קריעה טפח. והלכתא כר' יהודה בתוספת דדי לו אפילו כל שהו. תניא נמי הכי ר' יוסי אומר תחלת הקריעה טפח ותוספת כל שהו:

ת"ר מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף תחתיו מתאחה. עליון אין מתאחה.

מת בנו וקרע מת אביו והוסיף כו'.

ר' יהודה בן בתירה אומר על כולן כגון בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו קורעין להן קרע אחד על אביו ועל אמו קורע קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו פי' לפי שאינו בתוספת מפני שקריעתו על אביו ועל אמו מבדיל קמי שפה שלו וקורע והולך עד שמגיע הקרע אל לבו ומגלה. ובשאר מתים קורע טפח ומוסיף כל שהו עד שמגיע אל לבו.

ואע"פ שאין ראייה ברורה אשכחן זכר לדבר כדכתיב וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה. איני והאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ור' יהודה לגבי ת"ק מחמיר הוא. ופרקינן כי קאמר שמואל בענין אבלות. האי ענין קריעה הוא. הלכך הלכתא כר' יהודה בן בתירה. עד היכן קורע עד טיבורו הגיע לטיבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע.

נתמלא מלפניו מחזירו מלאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה (כנגד) כלומר מהפך ועושה שולי חלוקו בית הצואר וקורע למעלה. והקורע מלמטה מן השוליים ומן הצדדין לא יצא. אלא שכ"ג פורם מלמטה. פליגי עליה משמיה דאבוה דשמואל ולוי.

חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה אם מת לו מת אחר מוסיף על הקרע הראשון כל שהו. וחד אמר כל שלשים יום אם ימות לו מת אחר קורע [קרע] אחר לאחר ל' יום מוסיף. מתקיף ליה ר' זירא מאן דאמר כל שבעה קורע אמאי אינו מוסיף דלא ניתן לשוללו בתוך ז'. אלא קרע של אשה ששוללתו לאלתר הכי נמי שמוספת לאלתר.

ופרקינן התם משום כבוד אשה.

מ"ד כל ל' יום אם קורע אמאי כו':

ת"ר היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים רשבג"א האומר לחבירו השאליני חלוקך כדי שאלך ואבקר את אבי שהוא חולה.

ומצאו שמת קורעו. וכשיבא לביתו מאחו. ומחזירו לבעליו ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו כי הולך לבקר את אביו לא יגע בו.

ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו של חולה ואין מקרעין לו ומשתקין הנשים מפניו ומקרעין. לקטן פי' על אביו שמת או על אמו. וכיוצא בהן מפני עגמת נפש.

וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו:

תנא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בחיקו מפני הרבים מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.

ואין מברין אלא על מטות זקופות. ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות. ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ליה מלתא דאבלות על לגביה רבה וזקף המטה להברותו. על אבא בר מרתא וכפה. אמר לית ביה דעתא [להאי צורבא] מרבנן דכפה דהא אין לבי גס בו. ת"ר אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו כלומר שלא יקנה ולא ימכור [ימעט].

תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא. מתוך האיחוי יצא. אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדרי. פי' הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שהיא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה. [ו]מחטא דתלמיות' שהזכירו רז"ל (במס' קדושין בסוף). היא כעין אריגה שרזי"ר בלע"ז.
ולי נראה דאחוי סתם הוא התפירה השוה מלמעלה. ובולטת מלמטה. ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה. ומחטא דתלמיותא שבמסכת קידושין היא המחט שעושין בה צורות על הבגדים ונקראת כן לפי שעושין בה תלמים. וכן מצינו בירושלמי איזהו האחוי כאריג.
והיכא דקרע לו על מתו ומת לו מת אחר תוך שבעה קורע קרע אחר בפני עצמו. לאחר שבעה מוסיף על אותו קרע כל שהוא ויצא. דאמרינן (שם) פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרי. חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וחד אמר כל שלשים קורע ומוסיף לאחר שלשים. ופסקו רבואתא כמ"ד שבעה. ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא וקי"ל כוותי':

תנו רבנן וכלן רשאין לשוללן ללקטן למוללן לעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן, אמר ר' חסדא ובאחוי אלכסנדרי. תנו רבנן רשאי להפכו למטה ולאחותו רבי שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דברייתא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור רבי שמעון בן אלעזר קתני לה שאלו לדברי חכמים כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד לאחותו ש"מ דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו שלא יהא כמי שהשלים אבלות וכיון שהפכן למטה ובאו פנים חדשות לכאן מותר וכל שכן בלוקח שאינו מחויב בדבר ואחוי שלו אין מראה כלום (כאבלותו) [באבלותו] של מוכר שהוא מותר לאחותו [למטה] אלא לר' שמעון בן אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי הוא לעולם והיינו דקתני ר' שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי.
וכתוב בהלכות גדולות בכלל גדול ובאבל ולפני חגיהן הלכה כר' שמעון בן אלעזר ובהן סמך רבינו ז"ל בהלכותיו ודבר זה מצאתי אותו בירושלמי אבל אני תמה שלא ראיתי גדולי הגאונים ורבנו ז"ל שיהו סומכין על ירושלמי בפסק הלכה וכמה הלכות פסוקות בירושלמי שאין הגאונים מוסרין לנו כך במסכתא זו עצמה לא פסקו כירושלמי וכן הדין נותן שלא נסמוך על הירושלמי בזה לפי שכל מקום שלא פסקו בגמרא שלנו הלכה כדברי יחיד ודאי שדעתם מכרעת לדברי המרובים והגמרא הירושלמית שפוסקת כדברי יחיד חולקת היא ואין סומכין עליה ואולי קבלה היא ביד בעל ההלכות בזו כאותה שאמרו הגאונים במיפך שבועה וחיורי שהיא הלכה פסוקה בידם ורבינו ז"ל סומך על קבלתו.
באבל [פ"ט] תניא המוכר חלוק קרוע לחבירו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין והלוקח חלוק מחבירו אסור לאחותו עד שיודע שהוא מן הקרעים המתאחין כל הקרעים שאינן מתאחין אסור למכרן לארמי לחפותן ולהפכן מלמטה דברי ר' שמעון בן אלעזר ור' מתיר, וקשה לי כיון שאמרנו מוכר צריך להודיע ללוקח למה אסרו ללוקח לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין והלא בידוע שמן המתאחין הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו כדאמרינן [חולין פ"ג ע"א] בד' פרקי' בשנ' המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ותני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע ואיפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר מפני שרגלי' לדבר שזה הקרע אינו מתאחה שאלו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת בדמיו. ואם תאמר כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו שמא יטעה לוקח בשעת המקח ויהיה בו משום אונאה:

ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו וי"א עד לבו. הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו. נתמלא מלמעלה הופכו למטה. הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא אלא שכ"ג פורס מלמטה. פי' הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל למטה בשולי הבגד או מן הצדדין שתחת בתי הידים לא יצא. וכן דעתנו דכל בית הצואר שלפניו מקום קריעה הוא. שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא. וזהו קמי שפה דכתיב שפה לפיו.
ובאבל (פ"ט): אין קורעין אלא בשתי המוריאות. הקורע מן החופה ומן הצדדין לא יצא. ר' יהודה אומר יצא. אר"י מעשה בימי הדופית שהיו קורעין מן הצדדין. א"ל אין שעת הסכנה ראי'. פי' שתי המוריאות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל שעושין אותו כדי שלא יקרעו התפירות וחפת החלוק מצדו על בית יד שלו מן השמאל. וזהו שאמרו במועד כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. ולפיכך הקורע מן החפת ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום האימראות לפניו לא יצא.
ירושלמי (ג,ז)שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו, שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פי' ואינו קורע וה"ל כמי שאין לו חלוק לקרוע כדבעינן למימר קמן. באבל (שם) הפוחח אינו קורע ר' יהודה אומר קורע:

ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע מת אביו והוסיף. עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד לכלן. ר' יהודה בן בתירא אומר על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא דר"י בן בתירא. אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא. והא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. אבלות לחוד וקריעה לחוד. פי' מדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. וקאמר לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו יקרע על האחרים תחלה. ויוסיף על אביו ועל אמו. ומתרץ לפי שאינן בתוספת. כלומר כשם שאין מוסיפין על קרעים שלהן כך אין קרעים שלהן מתוספין על אחרי'. וטעמ' דאין מוסיפין משום דקרע של אביו ושל אמו מתחמם וקורע והולך הוא. לפי שקריע' גדולה היא. ופעמים שמוסיפין בה יותר מעד לבו. דכבוד אביו ואמו אין לו שיעור ניכר למעלה. וטעמא דאינן בתוספת משום דאע"ג דקריעה דאחרים טפח ושל אביו ושל אמו דעד לבו ניכרת בה לגמרי. אפילו הכי אינו בדין לעשות עיקר קריעה של אחרים ושל אביו ושל אמו טפלה להם. כדאמרי' קורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה. כדפגע בירושלים תחלה.
ורב יצחק בן גיאת ז"ל פי' לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. משום דעד לבו בלבד הוא מוסיף כיש אומרים מכאן ואילך מרחיק שלש אצבעות וקורע. והרי הרב ז"ל יצטרך לפסוק הלכה כיש אומרים. ואלו היה כן היו מפרשין בגמרא ומעמידין לר"י בן בתירא כדברי היחיד. ורבינו הגדול ז"ל נמי כת"ק פסק וכן עיקר.
ומפרש ר"ש ז"ל דר"י בן בתירא ארישא דברייתא נמי פליג. אמרו לו מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף. מת בנו וקרע. מת אביו והוסיף. דקרע של אביו ושל אמו. קרע בפני עצמו הוא לעולם.
והרב אברהם [בר דוד] ז"ל מחלק בדבר. דבזה אחר זה. מת אביו וקרע. מת בנו לאחר שבעה והוסיף יצא. ולא פליג ר"י בן בתירא אלא אסיפא. בקורע בבת אחת. ומשמע מדיוקא דברייתא. דהיכא דא"ל מת אביו ומתה אמו. דקורע על שניהם קרע אחד לא החמיר ר' יהודה ב"ב. אלא שלא לערב קרע דשאר קרובים בשל אביו ואמו. אבל אביו ואמו שמתו שניהם לשניהם קרע אחד. ובאבל (פרק ט') תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד. ר' יהודה בן תימא אומר. קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסובר לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן. אביו או אמו קתני. הא שניהם לכל אחד קריעה בפני עצמו.
והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת. ומי שמת לו אחיו ואביו קתני. ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן. וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת. נפסוק הלכה כת"ק דאבל. וליתיה לדר"י בן תימא. שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד.
נמצא עכשיו. שמי שמתו לו שני קרובים כאחד. או שבאת לו שמועה על שניה' בבת אחת קורע קרע אחד לכלן. קרע ואח"כ מת לו מת אחר תוך שבעה לראשון קורע קרע אחר בבגד אחר או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון. וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון. בין במקום אחר מן הצד. לאחר שבעה. מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא. מת אביו ואחד מן הקרובים. או אמו ואחד מן הקרובים. קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו ומרחיק שלש אצבעות. וקורע טפח על המת האחר. מח אחד מן הקרובים וקרע. ואח"כ מתו אביו או אמו. בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה מרחיק שלש אצבעות. קורע מן הצד בשפת הבגד. שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו. וקורע עד שמגלה את לבו. מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניה קריעה אחת עד לבו.
ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי. שהוא מפרש הך סוגיא כר"י ב"ב מדקאמר ריב"ב על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. בעי בגמרא מ"ט דריב"ב. והלא אם קרע תחלת קריעה על אביו ועל אמו. והוסיף על אחרים. אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך. ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספות. כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה ובין שיקרע קרע אחד לכלן כגון בשמועה אחת. בין שיקרע תחילה על אחרים בשמועה ראשונה. ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת. תוספת היא. ובעינן קריעה שלימה לשמן. אבל קרע תתלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. וא"ת בשומע כלן כאחד יקרע לשם אביו ומוסיף לשם אחרים. זו אינה תורה. שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו. אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים. שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף.
נמצא עכשיו, דר"י בן בתירא פליג בסיפא דברייתא. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו. ופליג' אמצעיתא מת בנו וקרע. מת אביו וקרע. אבל רישא מת אביו וקרע מת בנו והוסיף. דברי הכל היא. לפכך כתב הרב ז"ל (הרמב"ם פ"ח מה' אבל) מי שמתו לו בנים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן. הי' בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבע' מת בנו והוסיף תחתון מתאחה. עליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. זה לשונו. ויפה כיון:

והא דאמרינן בגמרא אבילות לחוד וקריעה לחוד. פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבילות מדבריהם ואנו עתידין לבאר זה בע"ה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים. אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה. דהתם אמרינן (בכורות מ"ט ע"א) אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל. ולחומרא אזלי' בה כל שלא שהא שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל.
ולא נראה לי זאת הסברא. שהקריעה עצמה מדברי סופרים וספקא לקולא. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. לומר דליתיה בקריעה להאי כללא הלכה כדברי המיקל לעולם. אלא כשאר ד"ס היא. וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין פ' מי שהוציאוהו (דמ"ו ע"א) באבלות הוא דאקילו בי' רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. להכי מפקינן לומר דהיא כשאר ד"ס. והלכה כרבים. אי נמי אי מסתבר טעמא דיחיד. יכלינן למיפסק כוותי' בגמרא. כשאר כל ד"ס שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר. דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה. אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה מדא"ל רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו כו' מכלל דכ"ע מיחייבי. והא ודאי אסמכת' בעלמ' היא. דבני אהרן לאיסורא קא"ל רחמנא מכלל דכ"ע רשאין הן. תדע. דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא. כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא במס' זבחים (פ"ב י"ז ע"ב) הילכך במיתה נינהו. וה"ק רחמנ' לא תפרעו ולא תפרומו משום עבוד' ולא תמותו. הא אם תעשו תמותו. ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדי' דבמית' לאו מהכ' מפקינן להו במס' סנהדרין (פ"ג ע"ב) משום דהאי קרא לשעה. והנהו לדורות. מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששמשו דבמיתה אתא. וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות אלא אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פירע ושלא פירס חייב מיתה. דכתיב ולא תמותו. אסמכתא בעלמא היא. ומיתה זו עונש מדברי חכמי' כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה.
מיכן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם. ואין לנו אבלות תורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים. הא לאחר מיכן הרי הוא כשאר כל אדם. ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה. ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לד"ס באסמכתא בעלמא כדבעינן למימר קמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא ואף על פי כן בנפלים ספק אינו מתאבל הוא וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול:

מקרעין לקטן מפני עגמת נפש הא שלא מפני עגמת נפש לא דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו. כשאר מצות שמחנכין אותו בהן.
באבל (פ"ה) תניא היה יושב ומספר. אמרו לו מת אביך הרי זה יגמור. אחד המספר ואחד המסתפר.
בסוף נדרים (פ"ז ע"א) תניא אמרו לו מת אביך וקרע. ואח"כ נמצא בנו. יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי א"ל מת בנו וקרע. ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כ"ד. הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור. והא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כ"ד. תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף. וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור. אבל מת בתכ"ד אינו חוזר וקורע. וכן הלכתא.
בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת אמר גאון מי ששמע שמת אביו וקרע. וישב עליו שלשה ימים ובאו ואמרו לו קיים ופסק. ואח"כ אמרו לו מת. כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה. ואינו צריך לחזור ולקרוע ולישב שבעה רצופים שכבר הקשו לחג. אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו. דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת ואח"כ מת. דברי טעות הן. אלא א"צ מת וקרע ונהג ג' ימים אבילו'. ואח"כ א"ל לא מת. ואח"כ באו ואמרו לו משעה ראשונה מת. כמו שאמרו הראשונים. ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם. זה ודאי יצא ידי קריעה. כדברי הגאון.
ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן. אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו. שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל. לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל. ונמצא שלא מנאן רצופין. וא"ת מפני שנהג בדברים שבצינעה ברגל. והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל. לא נהג כלום. ונמצא שמנה בהפסקה. ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא. שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה. ולא מצינו גזירות הללו נוהגת יותר משבעה. וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבלו ונהג בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד:

מתני':אין מברין אלא על מטות זקופות. והני מילי במועד אבל בחול כדתני רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גם בו יברוהו על מטות כפיות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף ואיהו כפי אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן יש מפרשי' שהמברה יושב על מטה זקיפה והאבל על מטה כפויה ואם לבו גס בו מברה אף שניהם על מטה כפויה שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן וזו דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואחרי' פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה ודוקא בשעת הבראה שזוקף. ומסתבר האי לישנא מדקתני מטות זקופות ולא תני מטה זקופה אלמא כולן מסובין על מטות זקופות. והמלך אף על פי שהעם מסובין על הארץ הוא מיסב על הדרגש שאינו חייב בכפיית המטה:

לפי' מוכר צריך להודיעו פי' כדי שידע שהן מן הקרעים שאינן המתאחין דכיון דשעורין טפח כדין קריעת קרובים היה טועה בדבר. והיה נראה דכל שלא להודיעו המוכר שיהא הלוקח מותר לאחותו וכעין מה שאמרו בענין אותו ואת בנו במסכת חולין אבל במסכת אבל תניא והלוקח אסור לאחותו עד שיודע לו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין וי"ל דההיא בלוקח מן ע"ה אבל רבי' הרמב"ן ז"ל מפרשה אפי' בלוקח מתלמיד דרגלים לדבר שאלו היה מן הקרעים המתאחים היה המוכר מאחה אותו כיון שהקרע פוחתו מדמיו ואעפ"כ הוצרך להודיעו שמא יטעה לוקח בדעתו בשעת המקח ויהא בו משום אונא' וכבר הור' זקן:

תחלת קריעה ג' אצבעות פירש ולא דריש ויחזק א"נ דס"ל דחזקה היינו ג' אצבעות שבהן עיקר תפיסת האדם כשקורע ואין טעם ברור לדברי רבי מאיר מפני מה התוספת ג' אצבעות

אמר עולא הלכה כרבי מאיר בקריעה והלכה כרבי יהודה בתוספות תנ"ה רבי יוסי אומר וכו' פי' תניא דמסייעא לפסקא דעול' דהא רבי יוסי דנמקו עמו סובר כן וראוי לפסוק הלכה כמותו אע"ג דכי מפיינת בה פליג על רבי מאיר ורבי יהודה וכן פירש בתוספות:

ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע אמרו לו מת בנו והוסיף פירש שבאו לו השמועות בזה אח"ז והשנייה לאחר ז' דאלו תוך ז' ליכא תוספת כדאמר לקמן והא אתיא כת"ק דלקמן דסבר דמקום קריעה ברגלים עד טבורו דאלו ליש אומר דאמ' עד לבו היאך יכול להוסיף לאחרים על קריע' של אביו ואמו שהרי כבר קרע עליהם על לבו אלא ודאי כדאמרן וכן פי' ר"י ז"ל ויש ללמוד מן הברייתא הזאת לפסוק הלכה כת"ק דלקמן וכמו שפסקו הגאון אלפסי ז"ל ואחרים עמו ושלא כדברי הר"י ן' גיאת ז"ל שפוסק כי"ח:

תחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. פי' וקמ"ל דלא גזרו בתחתון אטו עליון:

מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה ותחתון אינו מתאחה. וקמ"ל טובא דסד"א עליון נמי לא יתאחה שאע"פ שתחלה כשקורע לשם אחרים נקרע מ"מ הרי בסוף עלה לו ג"כ לקריעת אביו שאפילו היה שלם היה צריך לקרוע הכל עד לבו מראש ועד סוף קמ"ל דבתר שעת קריעה אזלי'

מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו פיר' שבאה לו שמועת כלן כא'

קורע קרע א' לכלן פירש וכיון שאביו או אמו בכלל קורע עד לבו ותעלה לכלן:

ר' יהודה בן בתירא או' על כלן קרע א' ועל אביו ועל אמו קרע א' י"מ על אביו או על אמו אבל אביו ואמו ממש צריך כל א' קרע שלו ומת אביו (או) ומתה אמו דקתני רישא או מתה אמו קתני מפני שמצאו באבל. מי שמתו אביו ואמו בבת א' הרי זה קורע קרע א' לשניהם ר' יהודה בן תימא או' קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו ואמרי' דר' יהודה בן תימא היינו ר' יהודה בן בתירא שנפסקה הלכה כמותו בש"ס. ואין הפי' הזה נכון בעיני שמשבשי' לשון הברייתא דקתני על אביו קרע א' ועוד דאימא דקתני רישא ומתה אמו או מתה אמו הוא דקתני ה"נ מת אחיו ומתה אחותו או מתה אחותו קתני ואין כאן אלא שמועת שם מתים אחיו או אחותו עם אביו או אמו והיכי קתני קרע א' לכלן הא ודאי לישנא דכלן על כל הרבים הנזכרים משמע אלא ודאי דברים כפשוטן דאביו ואמו כי הדדי נינהו ומין א' הם כשם שכל שאר קרובים מין א' וברייתא דאבל משבשתא ואביו ואחיו ה"ל למתני. א"נ ר' יהודה בן תימא לחוד ור' יהודה בן בתירא לחוד ור' יהודה בן בתירא כת"ק דהתם ס"ל:

לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו ואמרי' מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא. פי' אע"ג דלכאורה ר' יהודה בן בתירא נמקו עמו בברייתא שאין לערב אביו ואמו עם שאר קרובים בקריע' א' כיון שאינם ממין א' ונתן טעם ג"כ שאין לומר שיקרע תחלה על אביו ועל אמו ושיוסיף על אותה קריעה מפיי שאר קרובים רק שיקרע עליהן קריעה אחרת בפני עצמה וקתני טעמא מפני שאין להוסיף על קרע של אביו ושל אמו מפני שאינו נראה כמוסיף מפני האחרים אלא כמתחמם ומרבה בקריעת אביו ואמו יותר מדאי כי למעלה אין לו שיעור מ"מ יקרע תחלה על שאר קרובים ויוסיף אחרי כן על אביו ועל אמו כי אע"פ שראוי היה לקרוע תחלה על אביו ועל אמו מפני כבודן מ"מ כדי שלא להרבות בקריעות היו לו לאחרים דהא כולהו תוך כדי דבור הם ומהדרינן לפי שאינן בתוספות אלא בזו שבאו השמועות כא' וכיון דלא סגי להו בקריעה א' אין תוספת ראויה בהן שאם אחרים הוא מוסיף על אביו אינו ניכר דקורע עליהם ואם של אביו ואמו הוא מאחר ומוסיף נמצא מאחר בכבודן ועושה אותם טפילה ובזה אסתבר לשמואל טעמא דר' יהודה בן בתירא אבל היכא שבאו השמועות בזה אח"ז אף ר' יהודה מודה שישנן בתוספת ולא נחלק רבי יהודה על רישא דברייתא ומאי דאפליגי אמוראי לקמן בזמן התוספ' נחלקו ואף באביו ואמו נחלקו כדמקשי' עלה בהדיא מאביו ואמו שלא נותן לאחותו לאחר למד ואם איתא דלא מודה רבי יהודה ברישא הוה לן לומר דההיא פרכא אליבא דת"ק איפריכא ואע"ג דלית הלכתא כוותיה דמשום דלשתמע לן דאמוראי אליבא דלא נחלקו בזמן התוספ' וכמו שפי' בתוספת לקמן לדעת רש"י ז"ל לקמן שהוא סובר דר' יהודה אפי' ארישא דברייתא דהכא פליג ואין לו תוספת כלל באביו או אמו ומה שכתבתי הוא הנכון בעיני וכבר זכיתי ומצאתי כן למקצת רבותי בעלי התוספות ומאי דהוה ס"ד שיהא ר' יהודה בן בתיר' מתיר לקרוע תחלה על שאר קרובי' ואח"כ יוסיף עליהן על אביו ועל אמו ובעי מ"ט דר' יהודה בן בתירא לאו משום דהשתא הוה ס"ד דטעותא דלר' יהודה בן בתירא יש תוספת תוך ז' משום דנקט טעמא דאין מוסיפי' על קרע של אביו ואמו:

ושיילי' לפום דעתיה שיקרע על שאר קרובים תחלה דהא ליתא אלא ודאי שפיר ידעי' דבשמועת הבאות זו אחר זו ועמדה והונתקה הקריעה לראשון דתו לא מנתקה ע"י תוספת תוך ז' לשני ואפי' בקרובין דעלמא אלא משום דבאו השמועות בבת א' וקריעה שנייה או התוספות הוא תוך כדי דבור של ראשונ' שייך בהו תוספ' תוך ז' דלא אינתיקא קריעה לשם קמא לגמרי ולכך הוצרך לומר ר' יהודה בן בתירא שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו הא של שאר קרובים שייך תוספת אלא דלא אצטריך דבקריעה א' סגי דאי לא תימא הכי כלה סוגיא דלקמן דלא כר' יהודה בן בתירא דאלו לקמן לכ"ע אין תוספת תוך ז' ואלו הכא שרי רבי יהודה תוספת תוך ז' רק על אביו ועל אמו שאינם בתוספת כלל אלא ודאי כדאמרן כנ"ל בבירור ונסתלקה לי בזה הקושיא שהקשיתי לפני רבותי ז"ל כיון דסובר רבי יהודה שאין לערב אביו ואמו עם שאר קרובים בקריעה א' פשי' דצריך לחזור ולקרוע ואין כאן תוספת דהא תוך ז' הוא ולדברי הכל אין בו תוספת לימא תהוי כלן סוגיין דלקמן דלא כרבי יהודה בן בתירא ושמואל לא הוצרך לפסוק הלכה כמותו אלא לענין מה שאמר שאין מספיק קרע א' לכלן דאלו לענין התוספת פשי' דהלכתא כותיה ולאו מטעמיה אלא לפי שאין תוספת תוך ז' הא לאחר ז' ודאי קורע ומוסיף אפי' על אביו ואמו כת"ק דרישא דברייתא ולפי מה שכתבתי אין צריך לכל זה והרמב"ם ז"ל פסק כרבי יהודה בן בתירא בשמע שמועה כלן כא' שקורע על אביו ואמו וחוזר וקורע על שאר קרובים ואינו נכון ואינו כשיטת התוספו' וא' מבעלי היראה וכבר פי' הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו דמדקאמר רבי יהודה על כלן קרע א' ועל אביו ועל אמו קרע א' לפי שאינן מוסיפי' על קרע של אביו ואמו בעי בש"ס מ"ט דר' יהוד' בן בתירא והלא אם קרע מתחלה על אביו ואמו ואח"כ הוסיף של אחרים אין כבודן של אביו ואמו מתמעט בכך ומהדרי' היינו טעמא דרבי יהודה בן בתירא לפי שאינם בתוספות כלומר שאין אביו ואמו בתוספות עם אחרים בקריעה ובין שיקרע קרע א' לכלן כגון בשמועה א' בין שיקרע תחלה לאחרים בשמועה ויוסיף לאביו ואמו בשמועה אחרת תוספ' הוא ובעי' קריעה שלימה לשמן אבל קרע תחל' על אביו או אמו קריעה שלימה מוסיף עליה בשמועה שנייה של אחרים דבדידהו לא בעי קריעה שלימה לשמן וכי תימא בשמועה א' לכלן יקרע על אביו תחלה ואח"כ יוסיף עליה לאחרים זה אינו דהא תוך ז' אי אפשר להוסיף אלא לקרוע קריעה באנפי נפשה ע"כ תורף דבריו קצבו של דבר לדמיון תפס התלמוד לפי שאינן בתוספת כלומר שכשם שאינן בעלמא בתוספות שיוסיפו הן על אחרים לפי שאין קריעה שלימה לשמן כך אינן בקריעה א' עם אחרים דלתוספת דמיא דגם בזו שלא היתה קריעה שלימה לשמן ולהאי פי' פליג נמי רבי יהודה על רישא כשמת בנו וקרע מת אביו והוסיף והלכה כמותו וקושיא דלקמן דאקשי' אלא דאביו ואמו שלא ניתן לאחותו ה"נ שפיר אתיא לרבי דבההיא מודה רבי יהודה אבל אמוראי בתרייהו איפליגו ואליבא דת"ק ורבי יהודה בן בתירא ובפ' הזה ג"כ נסתלקה הקושיא שהקשיתי למעלה לפני רבותי ומה שכתבנו נ"ל יותר נכון:

אבלות לחוד וקריעה לחוד יש שפירשו משום דאבלות דרבנן וקריעה מדאורייתא ולפי מה שכתבנו לעיל שיש סוברין דקריעה נמי דרבנן וקראי כולהי אסמכתא בעלמא ה"פ כי אע"פ שגם קריעה מדרבנן לא נתן שמואל הכלל בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים הילכך הויא קריעה כשאר דברי סופרים שהלכה כרבים וכשאר כללי דש"ס:

ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו וכן הלכה והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא. פי' למטה בשפת חלוקו ומן הצדדין קרי בראשו כל שאינו לפניו ממש בין לאחוריו בין מן הצד וזהו שאמרו כי כששלמו לפניו הופך החלוק לאחוריו ואח"כ יקרע כשיהיה השלם לפניו וכן כשנתמלא למעלה תופרו למטה ויהיה השלם למעלה שיקרע ומה שאמרו מרחיק ג' אצבעות זהו פירושו דבית הצואר ומיהו אם שלמו מותר כלם לפניו והפך והחזיר יכול להחזיר למשה מסוף הקרע הראשון שירחיק ממנ' ג' אצבעות ויקרע ואם הבגד העליון כלו קרוע והתחתון שלם יהפוך התחתון וילבשנו עליון ויקרע אמרו בירושל' שלמו אלו ואלו נעשה כפותח פי' ואינו קורע וה"ל כמי שאין לו חלוק לקרוע גרסי' באבל אין קורעין אלא בין שתי המוראות הקורע מן החפת ומן הצדדין לא יצא ופי' הרמב"ן ז"ל שתי מוריאות הן האמרא שבפי חלוק מכאן ומכאן וזהו חוץ ממה שהוא לפני:

דלא ניתן לשללו. פי' וכל זמן שצריך לעמוד קרוע מפני הקריעה הראשונה אין ראוי להעלותו לקריעה שנייה:

לאלתר פי' אפי' תוך ז' כדפרישנא לעיל ומכאן יש לפ' ההוא ראיה ברורה:

ה"נ פי' שיכולה להוסיף עליו תוך ז' כלומר וכי תימא ה"נ והא סתמא קאמר ליה ולא מפליג בין איש לאשה:

ופרקי' התם משום כבוד אשתו כלומר התם שורת הדין שאפי' באשה לא תשלול עד לאחר ז' כדין האיש אלא שהקלו עליה מפני כבודה שלא תתבזה וכיון דכן לגבי הא לא חשיב ניתן לשוללו כדי להוסי' עליו וכן הא דפרקי' התם משום כבוד אביו ואמו ה"פ דשורת הדין שיהא מאחה על אביו ועל אמו לאחר ל' אלא שהחמירו בדבר מפני כבוד אביו ואמו ולגבי הא אוקמוה אדינא וחשבינן ליה כאלו נותן לאחותיו כנ"ל לפי שמועה זו ובתוספ' גמגמו בה:

ת"ר היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים. פי' שהוא ממעט בכבוד המת שלא לקרוע עליו והוא מבזה אותו ולקרוביו וגוזל מהן דבר שאין לו תשלומין אמרו באבל רבתי חמור גזל המת מגזל החי שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר לו גזלו ובמותו אינו חי כיוצא בו המכבד את ילדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהן שהמכבדן בחייהן אינו מכבדן אלא משום יראה ומשום ירושה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא לשם שמים מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו פי' האומר לחבירו בפי' קרע את כסותי על מנת לשלם משמע עד שיאמר לו בפי' ע"מ להפטר כדאי' בב"ק:

והקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו פי' ודוקא חמיו וחמותו כדאמרי' לענין אבלות וה"ה דכל שניים שמתאבלין עליהם קורע עליה' ודוקא כשהוא בפניו של ראשן שלו כדאמרי לענין אבלות:

ת"ר ההולך לבית האבל וכו' אם היה לבו גס בו יש שפירש לבו של אבל גס בו שאינו מצטער כ"כ ויש שפי' שהוא גס במנחם שישב עמו לאכול על מעה כפויה ומתני' מיירי במי שאין לבו גס בו לפי הפירש שפירש במתני' לא מיירי במועד ולדברי המפרש משנתי' במועד יפרש דמתני' אפי' בשאין לבו גס בו ומשום כבוד המועד ומדמייתי' מתנייתא בהדיא עלה דמתני' כעין מתנייתא ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא וכשמברין על מטה זקופה ודאי אפילו לאבל גם כן מברין לכבוד המברה חדא דאין זה הגון שיאכל המברה במטה זקופה והאבל בכפייה ועוד דהא עיקר חדוש זה שבא התנא ללמדנו להברו' על מטה זקופה משום אבל הוא ולישנא נמי דייק הכי דקתני הברוהו על מטות זקופות ולא קתני על מטה זקופה אלמא כולנו מסובין על מטות זקופות דלישנא דמברין היינו שמברין לאבלים וכיון שכן בדידהו קתני שמברין אותן במטות זקופין דאי לא הכי ה"ל למתני יברוהו והן על מטות זקופות ושלא כדברי הר"י ן' גיאות ז"ל שפירש שהמברה היא שיושב על מטה זקופה:

מי שמת לו מת וקרע ושלל או מלל בזמן הראוי ומת לו מת אחר שהוא חייב לקרוע עליו וקרע מתוך השלל אינו קרע וצריך לקרוע קרע אחר הא אם קרע ונתאחה איחוי הגמור ומת לו מת אחר רשאי לקרוע באותו מקום עצמו מתוך האיחוי:

מי שקרע את בגדו בקרעים שאסורין באיחוי רשאי להפוך בית הצואר הקרוע ולעשות ממנו שולים או אחורים אבל מ"מ אסור לאחותו אלא שיעמוד קרוע בצד שוליו ואם מכר את בגדו או נתנו אסור ללוקח או למקבל לאחותו ולפיכך צריך שיודיע לו על אותו קרע שהוא מאותם קרעים שאינם מתאחים ויש מי שפירשה על קריעת נשיא או אב בית דין שיש לאותה קריעה שיכות אצל כל אדם והלוקח או המקבל בכללם אבל בקריעת אב ואם וכל שאר מתים שאין לקריעה זו שיכות אצל האחרים רשאי הלוקח או המקבל לאחותו ואין שטת הסוגיא מוכחת כן:

מי שמתו לו מתים רבים כאחד או שהגיעהו שמועה עליהם כאחד אם אביו או אמו מכללן קורע על אביו או על אמו על שניהם קרע אחד ועל שאר מתים או על איזה מהם קרע אחר רחוק שלש אצבעות ברוחב הבגד ואם לא היו אביו אמו בכללן אינו קורע אלא קרע אחד אפי' על כמה מתים ואם מתו לו מתים רבים זה אחר זה תוך שבעה קורע קרע אחר במקום אחר מן הבגד אפי' מאב ואם לשאר מתים וכל שכן בשאר מתים מזה לזה או מאב ואם מזה לזה שאין די בתוספת תוך שבעה לאחר שבעה די לו בתוספת על הראשונה אא"כ היה השני אביו או אמו שאין די עליהם בתוספת לעולם אפי' מזה לזה וקריעה כבר התבאר שיעורה בטפח לכל המתים אבל תוספת שיעורו בכל שהוא:

מת אביו וקרע ואח"כ מת בנו לאחר שבעה והוסיף כמו שביארנו עליון אינו מתאחה ומה שהוסיף על בנו מתאחה וכן בכמה תוספות שאע"פ שקריעת אב ואם עד לבו הרי יש בה תוספת לכמה מתים עד טבורו משם ואילך אין שם מקום אלא לתוספת והלא גנאי הוא לו אלא אם תכפוהו אבליו עד שנתמלא כלו קרעים מחזיר אותו הצד לאחוריו וחוזר וקורע הצד האחר שהחזיר לפניו ואם נתמלא ולא הספיק הופכו למטה ומגביה שוליו למעלה ומ"מ אם קרע למטה או מן הצד לא יצא אלא שכהן גדול פורם מלמטה ומי שמת לו מת שני תוך שבעה של ראשון מונה שבעה מתחומו של שני ודיו:

יש בדברים אלו שכתבנו בענין קריעה ותוספת דינין אחרים לקצת מפרשי' מצד שהשמועה מבולבלת בידם והריני צריך להעירך על ביאור הסוגיא לפי שטתנו כדי להעמיד ביאורה על אפני מה שפסקנו בה וכך היא הצעה של שמועה:

אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה אמרו לו מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה זו היא שמועה ראשונה והרי יצא לך ממנה שאף אב ואם די להם בתוספת ואח"כ אמ' מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו ר"ל שהגיעתהו שמועה קרובה על כלם כאחד קורע קרע אחד על כלם ור' יהודה בן בתירא אומר על כלן קרע אחד ועל אב ואם קרע אחר שאין מוסיפין על קרע של אב ואם ופירש הטעם לפי שאינן בתוספת והלכה כר' יהודה:

ולשיטתנו לא חלק ר' יהודה על תחלת השמועה הראשונה ר"ל מת אביו וקרע מת בנו והוסיף שדיו בתוספת אלא שהוא חולק על סופה ר"ל במת בנו וקרע מת אביו והוסיף ודעתו שאין קריעת אביו בתוספת וחולק גם על שמועה שניה לומר שאם מתו לו מתים רבים כאחד או הגיע לו שמועתן כאחד אם אביו או אמו בכללן אין קריעת האחרים עולה עם קריעת אב ואם אלא על כלם קורע קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר כלומר קורע תחלה עד לבו כשיעור קריעה לאב ואם ומתחיל לקרוע קרע אחר על האחרים במקום אחר מן הבגד רחוק שלש אצבעות מן הקרע האחר ולא שיוסיף על של אב אע"פ שעדיין יש בבגד מקום קריעה עד טבורו שאין מוסיפין על קרע של אב ואם ואע"פ שהודה במת בנו והוסיף פירושה בזה אחר זה שניכר התוספת שלדבר אחר נעשה אבל כשבא בבת אחת אין התוספת ניכר אלא שיאמרו על אביו הוא הולך וקורע:

ושאל על זה מה טעם כלומר מפני מה קורע קרע אחר תהא קריעת אחרים קודמת לטפח עליון ויפסיק ויחזור ויקרע לאביו עד לבו והדבר ניכר שלשם אביו נעשה שאין קריעת אחרים עד לבו והשיב לפי שאינן בתוספת וצריכין הם לקריעה שלימה כמו שכתבנו שהוא חולק עם סופה של שמועה ראשונה ונמצא שבזה אחר זה כל הקריעות בתוספת חוץ משל אב ואם ובבת אחת צריך קריעה לאב ואם וקריעה לכל השאר:

ואח"כ שאל עד היכן הוא קורע וכו' ובא להשמיענו על מה שהתרנו בתוספת שלא במת אחד בלבד אלא אף על כמה מתים זה אחר זה עד שיקרע הבגד עד מקום שממנו ואילך לא יהא ראוי לקריעה ופי' בה עד טיבורו וכשהגיע לשם קורע במקומות אחרים על הדרך שכתבנו:

ואח"כ אמר שלא הותרו קריעות בתוספות אלא משמת שני אחר שבעה של ראשון וכן שלשי אחר שבעה של שני וכן כלם הא כל שבתוך שבעה בבת אחת הוא ולא די לו בתוספת והוא שאמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף שהלכה כלשון זה שתוך שבעה הואיל ואין קרעו ניתן לשלילה אין התוספת ניכר בו אבל משבעה ואילך שניתנה לשלילה הרי התוספת ניכר ואע"פ שקריעת אב ואם לא ניתנה לשלילה מ"מ הולכין אחר רוב קריעות ואף בשקרע לאב ואם לאחר שבעה מוסיף וכן האשה אע"פ ששוללת לאלתר כל תוך שבעה קורעת שהולכין אחר רוב קריעות וכבר ביארנו שהלכה כר' יהודה ואע"פ שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל אבלות לחוד וקריעה לחוד ופירשו בה גדולי המפרשים מפני שהיא יוצאה מן התורה ומדבריהם למדו קצת מפרשים בגדול פרע שהוא יוצא מן התורה שאין הולכין בה אחר המיקל:

וזהו פסק הלכה זו על השטה שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים אבל גדולי המפרשים כתבו שלא חלק ר' יהודה אף על סופא של שמועה ראשונה וכל הקריעות יוצא בהן בתוספת ולא אמ' שאין מוסיפין וכו' אלא לכתחלה ואין הדברים נראין וקצת גאוני ספרד פירשו לפי שאינה בתוספת כלומר שקריעת אב ואם אין לה תוספת שהרי שיעורה עד לבו ואין מלבו ולמטה דין תוספת נראה דעתם כדעת האומר ששיעור קריעה עד לבו ולדעת זה קריעת שאר מתים אינה בתוספת אחר קריעת אב ואם ונמצא ראש הבריתא נדחה וסופה מתקיים שכשמת אביו מוסיף על קריעת שאר מתים שלא היתה אלא עד טפח ולא נאמר קורע על כלן קרע אחד ועל אב ואם קרע אחר אלא כשמתו כאחד או הגיעתהו שמועתן כאחד שעד לבו לשם אב ואם ואין לאחרים עוד תוספת אבל מת בנו וקרע ואח"כ מת אביו והוסיף עד לבו דיו או שמא לדעתם חולק הוא גם כן על סוף הבריתא ולעולם אין עירוב לקריעת אב ואם עם שאר קריעות למדת לדעת כלם שאם מתו לו רבים כאחד ואין אב ואם בכלל בבת אחת קורע טפח על כלם בזה אחר זה לאחר שבעה מוסיף ואם מתו לו אב ואם כאחת קורע עד לבו על שניהם:

התבאר בתלמוד המערב שאם היה יושב לפני הספר ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים אחד המגלח ואחד המתגלח:

התבאר בתלמוד נדרים פ"ז א' על מי שקרע בטעות כגון אמרו לו מת אביו וקרע ונמצא שהוא בנו או שהיה סבור שמת וקרע ונמצא חי ואח"כ מת שאם בתוך כדי דבור יצא לאחר כדי דבור חוזר וקורע:

מי שקרע יותר מכשיעור יש אומרים שרשאי לאחות מיד מה שיצא מן השיעור אפי' על אב ואם וכל שכן בשאר מתים:

היוצא בבגד קרוע לפני המת כגון ששאל בגד קרוע או שהיה לו ויצא בו בשעת שמת לו מת ולא קרע עליו לא יצא ולא עוד אלא שהוא מכוער ביותר ומרמה את הבריות ונמצא גוזל את המתים שלא קרע עליהם וגוזל את החיים שהן סבורין שקרע:

מי ששאל מחברו חלוק והודיעו שהוא שואלו לבקר בו את אביו שהוא חולה והלך ומצא שמת הרי זה רשאי לקרעו והרי הוא כמי שקרעו ברשות אלא שרשאי לאחותו ומחזירו אחר האיחוי ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו:

וחולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעי' אותו ומשתקין את הנשים מפניו:

אע"פ שהקטן אינו בר קריעה ולא בן חיוב לשום אבלות אם מת אביו או אמו מקרעין אותו מפני עגמת נפש ומ"מ האבל לא יניח תינוק בחיקו שמא יבא לידי געגוע ויתגנה על הבריות:

ההולך לבית האבל כדי להברותו אם הי' לבו גס בו יברהו על מטות כפויות ויאכל הוא עמו ואם אין לבו גס בו יברהו על מטות זקופות וי"מ שביום ראשון מיהא אסור ולא אמרוה כן אלא בפנים חדשות שבאו להברותו אחר יום ראשון וכבר ביארנוה במשנה החמשית:

בפרש"י בד"ה משום כבוד אשה הוא ולא מן הדין הס"ד ואחר כך מ"ה משום כבוד אביו ולא מן הדין והוי כאיחוי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' והר"י הקשה בתוספות מאי כו' מכל מקום אם קרע טפי כו' עכ"ל כצ"ל ורצונם שהקשה אלישנא דתוספות לפירוש רש"י וכתב לפרש משום דשיעור קריעה על אביו ואמו עד שיגלה לבו כדאמרינן וסבירא ליה נמי דשיעור הקריעות עד טבורו אי נמי דעד שיגלה לבו לאו היינו שיעורה דעד לבו דקאמר והשתא שפיר קאמר שאין קריעת קרוביו שייך באותו תוספת שהניח ולא קרע משיעורא דעד שיגלה לב עד שיעורא דעד טבורו או עד לבו ושוב כתבו דיותר נראה לי לפרש דסבירא ליה כמאן דאמר עד לבו והיינו דשיעורה עד שיגלה אלא דהכי קאמר שאם אירע שלא קרע על אביו עד לבו אין כאן תוספת לקרוע על קרוביו כיון דהיה ההוא תוספת ראוי לקרוע על אביו וכתבו שיש ליישב פירוש אפי' למ"ד עד טבורו דהוא נמי ראוי לקורעו על אביו למצוה מן המובחר וא"כ אין כאן תוספת לקרוע על קרוביו ודו"ק:

גמרא (בסה"ע) אמר כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן. בגיטין (לז ב) אמר רבה עליו כהאי גוונא. ונ"ל דכן יש לגרוס כאן רבה איתרע ביה כו':

תד"ה כך. ועוד צ"ע. הוא סוף הענין דלמעלה:

תד"ה תחילת. ל"י ממאי מפיק טעמא דלעיל כו'. עמש"כ שם. ומה שנדפס בגליון לעיין בכלים פכ"ד. שם לא נמצא כלום מענין זה. ול"נ להסמיך טעמי' מהא דתנן שם פכ"ט מ"ד חוט מאזנים כו' (ופי' הרע"ב שאוחזין בו המאזנים) שלש אצבעות. אלמא דיש בהן די אחיזה. וכן הקומץ היה בג"א (יומא מז):

תד"ה קורע. ובירושלמי כו' א"ל קיים היה ומת א"ת ל"י אם מת על אתר א"צ לקרוע כו'. כצ"ל. ותיבות וכן קרע על אביו ונמצא בנו צריך להציגם בסה"ד ור"ל דלשינויי דר"א שם גם בקרע על אביו ונמצא בנו ל"י אלא א"כ נודע לו שהוא בנו בתכ"ד (ולשנויא קמא דשם בסתם) ודלא כמשמעות הירושלמי ומס' שמחות. ולכאורה ה"נ להשוותם יחד ולאוקמי הא דירושלמי ודשמחות ג"כ בתכ"ד דוקא (או בסתם) כדמוקמינן שם הברייתא דתני יצא. ולפ"ז יצא לנו דין חדש דבקרע על בנו ונמצא אביו אפילו בתכ"ד (או בסתם) ל"י מהא דמס' שמחות ול"מ כן מהפוסקים וצ"ע:

תד"ה ארנב"י. תימה מאי מוסיף כו'. עי' שבת (כא) ובגה"ש שם:

בסה"ד י"ל כמו שפי' דנהי שא"צ לקרוע כו'. כצ"ל:

שם בא"ד מכל מקום אם קרע טפי שפיר כו'. ונסתפקתי אם רשאי להאחות היתרון או לא:

"וקורעין" על חמיו. צ"ל וקורע [וכ"ה ברי"ף]:

תד"ה תחלת כו' טעמא. נ"ב דוגמא לדבר מצינו אצל קנין סודר (ב"מ ז' א'):

גמרא, מ"ד כל קורע אמאי דלא ניתן לאחותו, קשה לי, דלאחר מאי צריך להוספה הא כשמאחה סגי לחזור ולקרוע באותו האיחוי, דהא קרע מתוך האיחוי יצא:

מתוך השלל. שלא קרע אלא בשלל: מתוך האיחוי. מקרע האיחוי: ובאיחוי אלכסנדרי. דהוה כשלם: רשאי להפכו למטה. שהופך הקרע למטה והופך שלמטה למעלה ומאחהו ועושה בית הצואר ולובשו: ותוספת שלש. כגון שמוסיף קרע אחר על אותו קרע כגון שאירעו אבל אחר: עליון אין מתאחה. שקרעו על אביו ועל אמו: שאינן בתוספת. כלומר אין בדין שמוסיף עליהן: הגיע לטיבורו. ומת לו מת אחר: מרחיק שלש אצבעות. בצד אותו קרע וקורע: נתמלא. קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וחוזר וקורע לפניו: כל שבעה. אם מת לו מת קורע קריעה אחרת: לאחר שבעה מוסיף. על קרע ראשון: דלא ניתן לשוללו. תוך שבעה כלל ואי מוסיף ביה מיחזי כקרע אחד אבל לאחר שבעה דכבר שללו קורע כל השלילות ומוסיף כל שהו דמינכר דעל מת אחר קרע: אשה שוללתו לאלתר. אפילו תוך שבעה: הכי נמי. דמוסיף דקורע השלילה ומוסיף בה פורתא דקא מינכר וקא פסיק כל שבעה קורע ואפילו אשה: משום כבוד האשה הוא. ולא מן הדין: משום כבוד אביו. ולא מן הדין והוי כאיחוי לפיכך מוסיף בו לאחר שלשים: בבגד קרוע. קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שמראה להן שקרע על המת: ואם לא הודיעו. שהולך לבקר את אביו: יברוהו. לאותו שבא על מטות כפויות: אבל ההולך ממקום למקום:

ובאיחוי אלכסנדרי. בירושלמי איזהו איחוי כל שאין מקומו ניכר ובמסכת שמחות (פ''ט) מפרש כל שאחוהו כל צורכו: כך הלוקח אסור לאחותו. שמעתי אם מותר למוכרו לנכרי נהי דלוקח אסור לאחותו אם הוא נכרי מותר ואע''פ דמוכר צריך להודיע ללוקח היינו כדי שלא יעשה לוקח איסור אבל אין אנו חוששין אם יתפרנו הנכרי ולכאורה היה מותר ועוד צ''ע והאי וכשם שמוכר כו' הוי פי' לתנא קמא בלא הפיכה ולר''ש בן אלעזר אפילו ע''י הפיכה ובמאי דפליגי נראה דהלכה כתנא קמא וכן פירש הר''א: תחילת קריעה שלש אצבעות. לא ידענא ממאי מפיק טעמא דלעיל (ד' כב:) מפקינן טפח מויחזק אין אחיזה פחות מטפח: תניא נמי הכי. רבי יוסי סובר כן ורבי יוסי הלכה כמותו לגבי דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין ד' מו:) ועוד דה''ל מכריע: קורע קרע אחד על כולן. במסכת שמחות (פ''ט) א''ל מת אביו וקרע והוא אינו אלא אמו יצא מתה אמו והוא אינו אלא אביו יצא מת אביו מתה אמו וקרע והוא אינו אלא אחד מן הקרובין יצא אחד מן הקרובין וקרע והוא אינו אלא אביו או אמו לא יצא ובירושלמי אמרו לו מת ראובן וקרע ואמרו שמעון היה יצא אמרו לו מת ראובן וקרע ואח''כ: אמרו לו קיים היה ומת אית תנא לא יצא וכן קרע על אביו ונמצא בנו אם מת על אתר אין צריך לקרוע כמה הוא על אתר כדי דבור ובסוף פרק בתרא דנדרים (דף פז.) כמו כן היא שנויה: אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת תימה . מאי מוסיף לפרש הטעם מן הברייתא ופירש הר''א בשם רבינו שמואל דלא גרסינן לפי שאין מוסיפין בברייתא והר''י הקשה בתוספות מאי שייך בתוספת נראה לי דמצי למימר דסבירא כמאן דאמר עד טיבורו אי נמי עד שיגלה את לבו אין זה כל כך כמו עד לבו מיהו יותר נראה לי דקאמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת שצריך לקרוע עד לבו ואם אירע כך שלא קרע עד לבו מ''מ כיון דלא עשה כמו שהיה צריך אומר אין שייך תוספת מיהו לפירושו קסבר רב נחמן בר יצחק כיש אומרים עד לבו ואפילו למאן דאמר בסמוך עד טיבורו יש ליישב כמו שפי' שאין צריך לקרוע על אביו ועל אמו רק עד שיגלה את לבו מכל מקום אם קרע טפי שפיר משום כבוד אביו ואין כאן בל תשחית: פורם מלמטה. בפ' בתרא דהוריות (ד' יב:) מפרש מה קורע למטה אם בצואר: לפי שאין מוסיפין על אביו ואמו. פי' בקונטרס דאכולהו קאי דבין אם קרע על אביו קודם בין קרע על אחד מקרוביו קודם ולא ידענא מנא ליה דלישנא משמע דוקא על קרע אביו ואמו שהיה קודם:

דף כו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד