מועד קטן כה ע"ב

כי מטו אגישרא [כאשר הגיעו לגשר] שבו היו יכולים לעבור רק בזה אחר זה, קמו גמלי [עמדו הגמלים] ולא עברו. אמר להו [להם] ההוא טייעא [ערבי אחד] שהיה שם: מאי האי [מהו זה] שאין הגמלים זזים? אמרו ליה [לו]: רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי [חכמים, המתים, הם שעושים כבוד זה לזה], מר [חכם זה] אמר: מר ניעול ברישא [אדוני יכנס, יעבור בראש], ומר [וחכם זה] אמר: מר ניעול ברישא [אדוני יכנס, יעבור בראש]. אמר הערבי: דינא [בדין] הוא שרבה בר הונא ליעול ברישא [יכנס בראש], שכן הוא בנו של אדם גדול. ואכן חליף גמליה [חלף תחילה גמלו] של רבה בר הונא, אולם נתור ככיה ושניה דההוא טייעא [נפלו חניכיו ושיניו של אותו ערבי] משום שגרם ביזיון לרב המנונא.

כאשר הגיעו לטבריה פתח עליה [עליו] ההוא ינוקא [צעיר אחד] בדברי הספד אלה: גזע ישישים עלה מבבל הוא רבה בר רב הונא שהוא בן גדולים, ועמו ספר מלחמות (רב המנונא, הגדול בתורה, הקרויה במליצה "ספר מלחמות ה' "), קאת וקפוד שהם כאות וסמל לחורבן (ראה ישעיהו לד, יא) הוכפלו, לראות בשוד ושבר הבא משנער (מבבל). קצף ה' על עולמו וחמס ממנו נפשות, והוא שמח בהם כאשר הם מגיעים אליו ככלה חדשה. רוכב ערבות (= ה') שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק.

א ועוד מספרים על הספדים מפורסמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבינא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] את הספדו בדברים הללו: תמרים הניעו ראש בעצב על צדיק כתמר, נשים לילות כימים בבכי, על אדם שהיה משים לילות כימים בלימוד התורה.

אמר ליה [לו] רב אשי לבר קיפוק שהיה ספדן מפורסם: ההוא יומא מאי אמרת [באותו יום שמת רבינא מה תאמר]? אמר ליה [לו]: אמינא [אומר] ואפתח אם בארזים נפלה שלהבת — מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה — מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה — מה יעשו מי גבים (שלוליות)?

אמר ליה [לו] בר אבין שהיה גם הוא ספדן: חס ושלום, שלשון חכה ושלהבת בצדיקי אמינא [בצדיקים אומר], שאינם לשון כבוד להם. שאל אותו רב אשי: ומאי אמרת [ומה תאמר אתה]? ענה לו: אמינא [אומר] בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא, האבידה, הנשמה, הלכה למנוחה ואנו האבלים לאנחה.

חלש דעתיה עלייהו [נחלשה דעתו, נעלב רב אשי עליהם, בגללם] משום שמלשונות הספד אלה נראו לו שכאילו ממעטים בכבודו שלו שמדמים את שאר החכמים לאיזובי קיר לעומת רבינא המוזכר כארז, וגרמה הקפדתו שאירע להם ואתהפוך כרעייהו [שנהפכו והתעקמו רגליהם]. ההוא יומא [באותו יום] שמת רבינא לא אתו [באו] שניהם לאספודיה [להספידו]. והיינו [והוא] שאמר רב אשי עליהם לענין הלכה אחרת: לא בר קיפוק חליץ [יכול לחלוץ] ולא בר אבין חליץ [יכול לחלוץ], משום שרגליהם עקומות באופן שאי אפשר שיחלצו מעליהם את הנעלים כדין.

רבא כי הוה אתא לדגלת [כאשר היה מגיע לנהר חידקל], כשחששו מפני השיטפון אמר ליה [לו] לבר אבין: קום אימא מילתא [עמוד ואמור דבר] של תפילה, קאי [עמד] ואמר: באו רוב שלישית במים, ו"שלישית" הוא כינוי מליצי לעם ישראל (ראה ישעיהו יט, כד) ורבא שקול כנגד רוב ישראל והוא חושש מפני השיטפון, לכן זכור ורחם עלינו, אף כי תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו ותענישנו כאות מי מרה כמים המרים שאשה סוטה נבדקת בהם, ואל תענישנו במים.

ובענין הספדם של צדיקים הבאים: חנין, יוחנן, זירא, אבא, יעקב, יוסי, שמואל, חייא ומנחם הם הסימן לסיפורים שיפורטו.

מסופר: ר' חנין, חתניה דבי נשיאה הוה [חתנו של בית הנשיא היה], לא קא הוו ליה בני [לא היו לו בנים, ילדים], בעא רחמי והוו ליה [ביקש רחמים, והיו לו]. ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה [אותו יום שנולד לו בן, נחה נפשו, נפטר], פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] במילים אלה: שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו בבנים אבד חנינו. אסיקו ליה [וקראו לו] לילד חנן על שמיה [שמו] של האב.

כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן, פתח עליה [עליו] ר' יצחק בן אלעזר את הספדו במילים: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב [שנאמר]: "והיה ביום ההוא נאום ה' אלהים והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, ט-י) ואמר ר' יוחנן: זה יומו של יאשיהו (היום שבו נהרג) הרי שצדיק הדור קרוי "שמש".

מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן, יתיב [ישב] ר' אמי עליו באבל כמו על קרוב משפחה שבעה ושלשים. אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' אמי מה דעבד [שעשה] — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה], שאין זו הלכה שיש לנהוג כמותה, דהכי [שכך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אם מת אפילו רבו שלימדו חכמה — אינו יושב עליו אלא יום אחד ולא יותר.

ועוד לענין הספד, מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' זירא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד]: ארץ שנער (בבל) הרה וילדה אותו, שכן היה בבלי במקורו, ארץ צבי (ארץ ישראל) גידלה שעשועיה של בבל, שאחר כך עלה לארץ ישראל וגדל בה, אוי נא לה אמרה רקת (היא טבריה) כי אבדה כלי חמדתה.

ומסופר עוד על פטירתם של צדיקים: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא [הורידו עמודי עירו קיסרי מים] כאילו היו בוכים עליו. כשנפטר ר' יוסי שפעו מרזבי ציפורי עירו דמא [דם]. כשנפטר ר' יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא [נראו כוכבים ביום]. כשנפטר ר' אסי איעקרו [נעקרו] כל אילניא [האילנות] בסערה. כשנפטר ר' חייא נחיתו כיפי דנורא מרקיעא [ירדו סלעים של אש מן השמים]. כשנפטר ר' מנחם בר' יוסי אישתעו צלמנייא והוו למחלצייא [הוחלקו פרצופי הצלמים ונעשו חלקים כאילו נמעכו במחלציים].

בפטירתו של ר' תנחום בר חייא איתקצצו כל אנדרטיא [נתקצצו כל האנדרטות של המלך]. בפטירתו של ר' אלישיב איחתרו שבעין מחתרתא [נחתרו שבעים מחתרות של גנבים] בנהרדעא, משום שכל עוד חי גרמה זכותו שלא היו גנבים, בפטירתו של רב המנונא נחיתו כיפי דברדא מרקיעא [ירדו אבני ברד מן השמים]. בפטירתם של רבה ורב יוסף נשוק כיפי [נשקו, נשברו ונגעו, ראשי הגשרים] של הפרת אהדדי [זה בזה]. בפטירתם של אביי ורבא נשוק כיפי דדגלת אהדדי [נשקו, נגעו, ראשי גשרי החידקל זה בזה]. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' משרשיא טעון דיקלי שיצי [טענו הדקלים קוצים].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]:

When they reached a bridge that could be crossed only in single file, the camels carrying the two Sages stood in their places and would not cross the bridge. A certain Arab [Tayya’a] who witnessed what was happening said to them: What is this phenomenon that the camels have stopped moving? They said to him: The deceased Sages are showing honor to each other. It is as if one Sage is saying: The Master should go and cross the bridge first, while at the same time the other Sage is saying: The Master should go and cross first. The Arab said: By law Rabba bar Huna should go first, since he is the son of a great man, and the camel carrying Rabba bar Huna then passed first. Shortly thereafter, the molars and other teeth of that Arab fell out due to the disrespect he showed Rav Hamnuna.

When they reached Tiberias a certain child opened his eulogy saying as follows: The shoot of an ancient line, i.e., Rabba bar Rav Huna, who was the descendant of great people, has ascended from Babylonia, and with him is the book of wars, i.e., Rav Hamnuna, who was great in Torah, which is referred to as the book of the Wars of the Lord (Numbers 21:14). The curses of the pelican and the bittern, which are symbols of the destruction of the Temple (Isaiah 34:11), have been doubled, to see the ruin and brokenness that has come from Shinar, i.e., Babylonia. The Lord became angry with His world and seized souls from it, and He rejoices over them when they come to Him like a new bride. God who rides upon the clouds is joyous and happy when an innocent and righteous soul comes to Him.

§ The Gemara continues recounting other famous eulogies. When Ravina passed away, a certain eulogizer opened his eulogy for him with the following words: Date-palms, hang your heads in sadness over the righteous man who may be likened to a date-palm. Let us make, our nights like days in weeping, over a man who made his nights like days studying the Torah.

The Gemara relates that prior to Ravina’s death, Rav Ashi said to bar Kippok, who was a famous eulogizer: On that day when Ravina will die, what will you say? He said to him: I shall begin my eulogy and say as follows: If the cedars went up in flame, what shall the hyssop of the wall do? If the leviathan was lifted by a hook, what shall the tiny fish of the marsh do? If dryness overtook a flowing river, what can the water of the puddles do?

Bar Avin, who was also a eulogizer, said to him: God forbid that the words hook and flame should be said with regard to the righteous, as these are not expressions of honor. Rav Ashi asked him: And what will you say? He said to him: I shall say: Cry for the mourners and not for that which was lost, as that which was lost, i.e., the soul of Ravina, has gone to its eternal rest, while we, the mourners, are left with our sighs.

Rav Ashi was offended by them, as their words of praise for Ravina might have been understood as a show of disrespect to Rav Ashi, since they likened Ravina to a cedar and the other Sages, Rav Ashi included, to hyssops of the wall. Due to Rav Ashi’s anger, their feet turned inward and became crooked. On that day when Ravina actually died, neither of them came to eulogize him. This is what Rav Ashi said using a metaphor to describe this incident: Neither bar Kippok can perform ḥalitza, nor can bar Avin perform ḥalitza, because their feet are crooked and so their shoes cannot be removed from their feet in the proper manner.

When Rava once came to the Tigris River, and he was concerned that he might be swept away by the water, he said to bar Avin: Rise and say a prayer on our behalf. He rose and said: Most of the third, a poetic reference to the Jewish people (Isaiah 19:24), has come in the water, implying that Rava was equal in importance to the majority of the Jewish people. Remember then and have mercy on us. Although we have strayed from you like an unfaithful woman strays from her husband, do not forsake and punish us like the sign of the bitter water, with which a woman suspected of adultery is tested. That is to say, do not punish us with water.

Apropos eulogies for righteous men, the Gemara presents the names: Ḥanin, Yoḥanan, Zeira, Abba, Ya’akov, Yosei, Shmuel, Ḥiyya, and Menaḥem; this is a mnemonic device for the stories that follow.

It was related that Rabbi Ḥanin was a son-in-law in the house of the Nasi. At first he did not have any children, but he prayed that God have mercy on him, and then had a child. On the same day that a son was born to him, he himself passed away. A certain eulogizer opened his eulogy for him with the following words: Happiness has been turned into sorrow; joy and suffering have become joined together. At the moment of his happiness he sighed his dying breath. At the moment he was graced with a son, his own grace was lost. And they named the child Ḥanan after his father.

When Rabbi Yoḥanan passed away, Rabbi Yitzḥak ben Elazar opened his eulogy for him as follows: Today is as difficult for the Jewish people as the day that the sun set at noon, as it is written: “And it shall come to pass on that day, says the Lord God, that I will cause the sun to go down at noon, and I will darken the earth in the clear day. And I will turn your feasts into mourning, and all your songs into lamentation; and I will bring up sackcloth upon all loins, and baldness upon every head; and I will make it as the mourning for an only son, and its end like a bitter day” (Amos 8:9–10). And Rabbi Yoḥanan said: This was the day on which King Josiah was killed (see II Chronicles 35:20–24). This demonstrates that the most righteous person of the generation is described as the sun.

It was further related that when Rabbi Yoḥanan passed away, Rabbi Ami sat in mourning for him for seven days and for thirty days as though he had lost a close relative. Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: What Rabbi Ami did, he did on his own, but this practice does not reflect the halakha. For Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Even for the death of his teacher who taught him wisdom, one sits in mourning over him for only one day and no more.

The Gemara tells of another incident about a eulogy: When Rabbi Zeira died, a certain eulogizer opened his eulogy for him saying: The land of Shinar conceived and gave birth to him, as he was originally Babylonian, but the land of beauty, i.e., Eretz Yisrael, raised the darling of Babylonia, as he later moved to Eretz Yisrael and grew up there. Woe to her, said Rakkath, a poetic name for Tiberias, for her dearest vessel has been lost.

The Gemara continues to discuss the death of the righteous: When Rabbi Abbahu passed away, the pillars of Caesarea, his city, ran with water as if they were shedding tears over him. When Rabbi Yosei passed away, the gutters of Tzippori, his city, flowed with blood. When Rabbi Ya’akov passed away, the stars were visible during the day. When Rabbi Asi passed away, all the trees were uprooted in a storm. When Rabbi Ḥiyya passed away, fiery stones fell from the sky. When Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei, passed away, the faces of the statues became smooth as if they had been smoothed with a plasterer’s trowel [meḥlatzaya].

When Rabbi Tanḥum bar Ḥiyya passed away, every statue [andartaya] of the king was mutilated. When Rabbi Elyashiv passed away, seventy tunnels of thieves were dug in Neharde’a, because as long as he was alive there were no thieves in the town due to his merit. When Rav Hamnuna passed away, hail stones fell from the sky. When Rabba and Rav Yosef passed away, the tops of the bridges of the Euphrates collapsed and touched each other. When Abaye and Rava passed away, the tops of the bridges of the Tigris collapsed and touched each other. When Rabbi Mesharshiyya passed away, the palm trees became laden with thorns [shitzei].

§ The Gemara returns to the subject of tearing garments in mourning: The Sages taught the following baraita: