מועד קטן כד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

בעא מיניה רבי יוחנן משמואל: האם יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת?

אמר ליה שמואל: אין אבילות בשבת ^[320] . יתבי רבנן קמיה דרב פפא, וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו - חייב מיתה בידי שמים ^[321].

אמר להו רב פפא:

א. "אסור לשמש" בלבד אתמר, ולא שחייב מיתה אם שימש ^[322].

ב. והלכה זו משמיה דרבי יוחנן אתמר, ולא משמיה דשמואל.

ג. ואי שמיעא לכו משמיה דשמואל - הכי שמיע לכו:

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע שער ראשו ושלא פירם בגדו - חייב מיתה.

שנאמר בבני אהרן, שהצטוו לא להתאבל על מיתת נדב ואביהוא [ויקרא י] "ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרמו - ולא תמתו!"

ומכאן יש לדייק: הא אבל אחר, שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה ^[323] .

אמר רפרם בר פפא, תנא במסכת אבל רבתי: אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו.

ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו.

אמר שמואל: דיני אבלות בשבת כך הם:

פח"ז - חובה, נת"ר - רשות. וכפי שיבואר מיד.

פח"ז חובה, הכי פירושו: פריעת הראש, גילוי עטיפתו, הנוהגת בימי אבלותו ביום חול ^[324].

חזרת קרע לאחוריו בשבת, שלא יראה הקרע בשבת.

זקיפת המטה מהפיכתה ביום חול.

כל אלו הם חובה כשהגיעה השבת.

נת"ר רשות - פירושו:

נעילת הסנדל, לנעלו בשבת, ולא לילך בו יחף.

תשמיש המטה בשבת.

רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, לפני כניסת השבת ^[325].

הרי הם רשות.

ורב אמר: אף פריעת הראש בשבת, היא רשות.

ופרכינן על שמואל: מאי שנא נעילת הסנדל בשבת, דהיא רשות לדעתו, ולא חובה, משום שלא ניכר באי נעילת הסנדל אבלותו, היות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו, שלא כולם עשויים לנעול מנעלים בשבת, ואין ניכרת האבלות כשאינו נועל מנעלים בשבת ^[326].

אם כן, פריעת הראש נמי, אין לחייבו לפרוע ראשו בשבת, שהרי לא ניכרת אבלותו בעטיפת ראשו בשבת, כי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו!

ומשנינן: שמואל הולך לטעמיה.

דאמר שמואל: א. כל קרע שאינו בשעת חימום, סמוך למיתה, בשעת תחילת הצער - אינו קרע.

ב. וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה.

מחוי החוה רב נחמן והראה כיצד היא העטיפה: עוטף כל ראשו מסביב, עד גובי דדיקנא, גומות הלחי שמתחת לפיו, שמשם צומח הזקן.

וכיון שאין נוהגים לעטוף כך את הראש אלא רק אבלים, כי סתם אנשים המכסים ראשם אינם עוטפים אותו בצורה שכזאת, הרי אם ימשיך האבל את העטיפה הזאת בשבת, יהיה ניכר עליו שהוא נוהג אבלות בשבת, ולכן אמר שמואל שחייב לפרוע את העטיפה המיוחדת הזאת לפני שבת ^[327].

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו שצריך לפרוע ראשו, כדי שיגלה את פיו וחוטמו המכוסים בימי אבלו, אלא במי שאין לו מנעלים ברגליו, שאז אם לא יגלה עטיפתו הוא נראה כאבל.

אבל יש לו מנעלים ברגליו - מנעליו מוכיחין עליו שאינו נוהג אבלות בשבת, שהרי האבל חולץ מנעליו, ואין לו צורך לפרוע ראשו ^[328].

ומבארת עתה הגמרא את מה שאמר שמואל "כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע" ^[329].

והוינן בה: והא אמרו ליה לשמואל: נח נפשיה דרב, נסתלק רב! ובכל זאת קרע שמואל עליה על רב, תריסר מני, בגדים. אף על פי שעשה כן במשך כמה ימים ^[330].

אמר שמואל על פטירת רב: אזל גברא דהוה מסתפינא שהייתי מתיירא מיניה. שהיה שמואל ירא מקושיותיו של רב עליו.

וכך גם אירע כאשר אמרו ליה לרבי יוחנן: נח נפשיה דרבי חנינא. קרע עליה תליסר אצטלי מלתא. בגדי משי.

אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה.

ומשנינן: שאני רבנן, דכיון דכל שעתא מדכרי נזכרות שמעתייהו בין החכמים בכל עת, גם לאחר זמן רב - כשעת חימום דמי.

אמר ליה הקשה רבין בר אדא לרבא על דברי שמואל: אמר תלמידך רב עמרם, תניא: אבל, כל שבעה - קורעו קריעתו לפניו, שצריך הקרע להראות כשהוא לפניו.

ואם בא להחליף בגדו - מחליף, וקורע את הבגד שהחליף, על אף שכבר חלפה שעת החימום.

ובשבת - קורעו קריעתו צריכה להמצא לאחוריו ^[331] , ואם בא להחליף בגד לכבוד שבת מחליף, ואינו קורע אותו! ^[332]

ומוכח מהברייתא הזו האומרת שקורעים בשעה שמחליפים את הבגד, נגד שמואל, שאמר אין קורעים אלא בשעת חימום!

ומשנינן: כי תניא ההיא שקורעים בשעת החלפת הבגד על אף שאין היא שעת חימום, בכבוד אביו ואמו ^[333] .

ודנה עתה הגמרא בשאלה האם אותן קרעין שקורעים על המת שלא בשעת חימום - מתאחין אחר תום זמן האבלות, או אין מתאחין?

פליגי בה אבוה דרב אושעיא ובר קפרא.

חד אמר אין מתאחין, וחד אמר מתאחין ^[334] . ומוכיחה הגמרא: תסתיים תוכיח דאבוה דרב אושעיא דאמר אין מתאחין.

דאמר רב אושעיא: אין מתאחין.

ממאן שמיע ליה לרב אושעיא דין זה, האם לאו מאבוה, הלא מאביו שמעו?

ודוחה הגמרא: לא מאביו שמעו, אלא מבר קפרא רביה רבו שמיע ליה.

אמר רבא: אבל מטייל בשבת באונקלי בחלוקו הקרוע בתוך ביתו, כי בתוך ביתו זה נחשב בצנעא, ומותר לנהוג אבלות בצינעא בשבת ^[335].

אביי אשכחיה מצאו לרב יוסף בשעת אבלותו בשבת, דפריס ליה סודרא ארישיה, שהיה עטוף ראשו כאבל, ואזיל ואתי בביתיה, והלך ובא בתוך ביתו.

אמר ליה אביי לרב יוסף בתמיהה: האם לאו, וכי לא סבר לה מר את ההלכה שאין אבילות בשבת!?

אמר ליה רב יוסף: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצינעא נוהג. ומה שאני נוהג בתוך ביתי זה בצנעא ^[336].

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת.

רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים.

אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל ^[337] .

ואיכא דמתני להא דרב גידל בר מנשיא אהא: תינוק, כל שלשים יום מלידתו, אין נוהגים בו כגדול, אלא "תינוק יוצא בחיק". והיינו, שאין נושאים את התינוק שמת תוך שלשים יום בארון, אלא נושאים אותו אל בית הקברות בחיק ^[338].

ואם יוצאים לקוברו מעט אנשים ונשים, צריך להמנע מאיסור יחוד, כיון שבית הקברות הוא מחוץ לעיר, במקום שאין אנשים אחרים. ולכן הוא נקבר בנוכחות אשה אחת ושני אנשים, שאז אין זה יחוד.

אבל הוא לא נקבר בנוכחות איש אחד ושתי נשים. שדבר זה אסור משום יחוד ^[339].

הערות

^[320] אבל רבי יוחנן לא קיבל ממנו דין זה, שהרי מבואר לקמן בגמרא, שלדעתו נוהג אבילות בצינעא בשבת. כן כתבו התוס'. וכתב הקרן אורה, שהתוספות הוכרחו לומר כן על פי מה שפירשו כל הסוגיא, שהנידון היה לענין דברים שבצינעא דוקא, ואף בזה אמר שמואל שאין אבילות נוהגת בשבת. אבל לפירוש הרמב"ן הנ"ל, שנידון הסוגיא הוא אף על דברים שבפרהסיא, אם כן יש לומר, שבאמת קיבל רבי יוחנן את תשובתו של שמואל, שאין אבילות נוהגת בשבת, אלא שהיה נראה לו לחדש, שאף על פי כן בדברים שבצינעא נוהגת אבילות. וכתב הש"ך [ת ב] בשם מהרי"ו, שהדינים התלויים בגזירת ל', נוהגים בשבת אף בפרהסיא, ודוקא בדיני גזירת ז' נאסר לנהוג בהם בפרהסיא. וע"ע בש"ך [שצג ז]. אך מדברי הרמב"ן [שהובא בטור ריש שצט] לענין תספורת בתוך ימי הרגל נראה שאינו סבור כן. ועיי"ש בביאור הגר"א [ד] ובמגיה שם.

^[321] פירש הרמב"ן, שאין זה עונש מיוחד בדיני אבילות, אלא כשאר כל העובר על דברי חכמים, שהוא חייב מיתה. יעויין ברכות ד.

^[322] הקשה הגרע"ק איגר, הלא דין זה מפורש הוא בברייתא לעיל [כא], שאבל אסור בתשמיש המיטה, ואם כן מה בא רבי יוחנן להשמיענו בזה. והאחרונים תירצו, שרבי יוחנן הוסיף לאסור אף בשבת, וכדעתו לקמן, שבשבת נוהג איסור בדברים שבצינעא.

^[323] דעת הראב"ד, שהוא דרשה גמורה, בין לענין חיוב קריעה ובין לענין איסור תספורת כל ל' יום. אבל התוס' כתבו, שאין זה אלא אסמכתא. שהרי בסנהדרין [פג] שנינו כל אותן שהם מחוייבים מיתה בידי שמים, ואין זה בכללם. אלא עיקר כונת הכתוב ללמדנו, שכהן העובד עבודה כשהוא פרוע ראש או קרוע בגדים, הרי הוא במיתה. וזהו שאמר להם, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, כדי שלא תעבדו כן במשכן ותתחייבו מיתה. והרמב"ן הוסיף, שעיקר מנהגי אבילות בימי השלשים אינו אלא מדבריהם. והוכיח כן, ממה שלמדנו לעיל [יט], שהקובר מתו ז' או ח' ימים קודם הרגל, אזי הרגל מבטל ממנו גזירת ל', ואילו היו דיני גזירת ל' מן התורה, היה עליו להשלים מנין ל' לאחר הרגל, שאמנם בתוך הרגל יש לומר שאינו נוהג בהם, משום שמצות שמחה דרבים דוחה מצות אבילות דיחיד, אבל מדוע ביטל הרגל ממנו לגמרי גזירת ל', ובהכרח שאינו אלא מדרבנן. וחכמים הם שאמרו, כיון שנדחה ידחה. וכמו שאמרו גם כן בקובר מתו שעה אחת קודם הרגל, שאינו משלים לאחר הרגל ו' ימי אבילות, והטעם, שעיקר ימים אלו, מדרבנן, שהרי אבילות יום ראשון כבר קיים בשעה אחת שנהג אבילות קודם הרגל. וע"ע בהערה 49.

^[324] דוקא בשעה שהוא מצוי בין אנשים, אבל כשהוא בינו לבין עצמו, מותר בעטיפת הראש, כדין דברים שבצינעא, וכמבואר לקמן בגמרא. רש"י. וע' קרבן נתנאל [כח מ].

^[325] שמואל הלך בזה לפי שיטתו דלעיל, שאין חיוב אבילות בשבת אפילו בצינעא [על כל פנים לפי פירוש התוס' הנ"ל]. וכתבו התוס' [על פי הרש"ש], שאמנם למדנו בשבת [כה], שהרחיצה לכבוד שבת היא מצוה, אולם כונת שמואל היא, שמצד דיני אבילות בשבת אין לחייבו לרחוץ ידיו ורגליו, כדי להוכיח שאינו נוהג אבילות בשבת, הואיל ודברים שבצינעא הם, אבל באמת מצד הלכות כבוד שבת הרי הוא מצווה ברחיצה זו, כשאר בני אדם. [ולולא דבריהם היה אפשר ליישב עוד, שאמנם אין לחייב אבילות בצינעא, לדעת שמואל, מכל מקום אם ירצה להחמיר על עצמו ולנהוג אבילות בצינעא, הרשות בידו, וכמו שהביא הריטב"א מהתוספתא לענין מועד, יעויין הערה 305, ולכן יכול שלא לרחוץ לכבוד שבת, שבזה מחמיר על עצמו ונוהג אבילות בדברים שבצינעא]. ורש"י בכת"י פירש לשון הגמרא "רחיצת ידים ורגלים ערבית" שהוא בליל שבת [בחמין שהוחמו בחול]. ולכאורה כונתו, שהיתר הרחיצה בזה אינו משום דחית אבילות לכבוד השבת, אלא שבשבת אין נוהגים דיני אבילות, ועל כן אין להתיר לו לרחוץ קודם כניסת השבת, ואפילו היינו מתירים רחיצה בערב יום טוב קודם כניסתו [יעויין הערה 190], כאן לא שייך להתיר.

^[326] כתב הרא"ש, שזהו דוקא בימיהם, שהיו רגילים לילך לפעמים חלוצי סנדל. אבל בזמנינו, שאפילו העני שבישראל אינו הולך יחף, חזר הדין שנעילת הסנדל אף היא חובה בשבת, כדי שלא ינהג אבילות בפרהסיא. וכן ביאר הכס"מ בדעת הרמב"ם. וע"ע בהרמב"ן.

^[327] התוס' מבארים, שבפרט זה תלויה מחלוקת רב ושמואל. שלדעת רב, אין צורך בעטיפת ישמעאלים דוקא, ולכן יכול לעטוף ראשו בשבת, שאין האבילות ניכרת בזה. אבל הרמב"ן פירש, שאף לדעת רב יש לחייב [בחול] עטיפת הישמעאלים, אלא שלדעתו, אף באופן זה אין ניכרת האבילות, שישנם אנשים הרגילים לעטוף ראשם בענין זה. וע"ע בשיטה.

^[328] הקשה הריטב"א, הלא מבואר לקמן בגמרא, שלרבי יוחנן נוהג אבילות בצינעא בשבת, ואם כן איך יוכל לילך במנעלים בשבת, והלא הוא מדברים שבצינעא, וכנ"ל. ותירץ, שנעילת הסנדל אינו לא מדברים שבצינעא ולא מדברים שבפרהסיא, ועל כן יכול לעשות כרצונו. [כלומר, שנתנו לו להכריע, אם להחמיר בהלכות אבילות, ולחלצם, או להחמיר בהלכות שבת, ולנעלם]. עוד הביא הריטב"א שנחלקו הראשונים, האם מנעליו מוכיחין עליו מועיל אף להתיר חזרת קרע, או דוקא לפריעת הראש, שבזה יכול הרואהו לומר, חושש הוא בראשו ובפיו, ועל כן עוטף הוא את ראשו, מה שאין כן בחזרת קרע שלא שייכת סברא זו.

^[329] הקשה הריטב"א, הלא לעיל [כ] למדנו, שאדם שלא היה לו חלוק לקרוע, ואח"כ נזדמן לו בתוך ז', הרי הוא קורעו, הרי לנו, שאפילו שלא בשעת חימום נחשב לקריעה. ותירץ, שאין דברי שמואל אמורים אלא במי שכבר קרע פעם אחת, אלא שרוצה אח"כ לקרוע פעם נוספת, אף על פי שאינו מחוייב בזה, והשמיענו שמואל, שיש בזה משום בל תשחית, אבל כשלא קרע עדיין, ודאי יש לחייבו בקריעה כל ז' [בשאר קרובים. ועיין לעיל שם לענין אביו ואמו]. ולכאורה היה אפשר ללמוד מכאן, שכאשר קורע כמה בגדים בבת אחת, אין בזה משום בל תשחית, אף על פי שאינו מחוייב אלא בקריעת העליון [בשאר קרובים], שהרי לא אסר שמואל אלא מפני שאינו שעת חימום, אבל כשקורע את כולם בשעת חימום, הרי זה נחשב לקריעה. ומה שלמדנו בבבא קמא [צא], "כל המקרע על המת יותר מדאי, לוקה משום בל תשחית", פירושו, כשקורע שלא בשעת חימום. [וכן הבין הרחיד"א בשו"ת חיים שאל א כג עיי"ש]. אלא שהתוספות שם הקשו מהמבואר לקמן, ששמואל קרע על רב שנים עשר בגדים. ותירצו, שכאשר קורע על צורבא מרבנן, אין זה נחשב יותר מדאי, שכן ראוי להצטער עליו. ולכאורה לפי דברי הריטב"א, אין צורך לכך, שהרי מבואר לקמן, שקריעת שמואל היתה בשעת חימום. [ויעוי' בשלטי הגבורים ע"ז ד, שהביא דבר מחודש מרבינו פרץ, שבכל קריעה המחוייבת יש בעצם איסור בל תשחית, אלא שעשה דקריעה דוחה לא תעשה זה. ועיי"ש]. ובשיעור הזמן ד"שעת חימום", מדברי הירושלמי [ח] נראה לכאורה, שכל יום הראשון נחשב שעת חימום. וע"ע באגרות משה [או"ח א קסד] שנקט, שעד הקבורה נחשב כשעת חימום. אבל התוס' [בסוה"ד] תירצו על קושית הריטב"א, ששעת חימום אינו דוקא בשעת מיתה, אלא בכל שעה שיתחמם על מתו, יכול לקרוע, ובאופן זה יש להעמיד הברייתא דלעיל. וע"ע בתוס' ובמצבת משה בהערות.

^[330] פירש הריטב"א, שבודאי לא היה לבוש בכולם בשעה אחת, אלא לבשם בזה אחר זה, ואם כן נמצא שקריעת האחרונים לא היתה בשעת חימום.

^[331] כתב השיטה, שכמו כן יכול ללבוש בגד שלם על הקרוע, כדי להסתירו.

^[332] המהרי"ל דיסקין [קו"א קפה] מבאר, שיש חילוק בין גדר חיוב הקריעה בראשונה לגדר חיוב הקריעה כשמחליף בגדיו. שעיקר חיוב קריעה הוא מצד האדם, שמפני אבילותו הטילו עליו חיוב לקרוע את בגדיו, אבל חיוב הקריעה כשמחליף יסודו הוא מצד הבגד, שכל הבגדים שהוא לבוש בהם בימי השבעה, מחוייבים הם בקריעה. ונפקא מינה, שאם לא קרע כשהחליף בגדיו, אינו מחוייב לקרעם לאחר ז'. שדוקא כשחל על האדם חיוב קריעה, אנו אומרים שחיוב זה אינו נפקע ממנו אף לאחר ז', ולעולם יש לו לקרוע [בגד זה שנתחייב האדם לקרעו], אבל כשסיבת החיוב הוא מצד הבגד, במה שהוא לבוש בו תוך ז', אזי לאחר שנסתלקה סיבת חיוב זו [שכבר עברו ימי השבעה], שוב אינו מחוייב לקרעו. וכמו שלמדנו כאן, שאותם הבגדים שהוא מחליף בשבת, אינו מחוייב לקרעם אח"כ. כן נראה פירוש כונתו.

^[333] הריטב"א הביא שנחלקו הראשונים, האם הוא רשות, שאין בזה משום בל תשחית, או חובה, מפני כבודם. וכתב, שבירושלמי מפורש שהוא חובה. ועל כל פנים למדנו כאן, שבשאר קרובים הרי הוא מחליף ואינו קורע. והמאירי הביא שנחלקו הראשונים, האם יכול להחליף בגדיו כפי אות נפשו, או דוקא כשיש לו צורך בהחלפה, וכגון שנתקרר, ועליו ללבוש בגדים חמים, או שנתחמם וכו'. ולדעת הכל, אין לו להחזיר הקרע אפילו בשאר קרובים, שבהחזרת הקרע ניכרת יותר ביטול האבילות ממנו. ויעויין ברמ"א [יד] ובביאור הגר"א בפרט זה. וע"ע פסחים [ג ב].

^[334] הריטב"א מבאר, שלדעת הסוברים שאין קריעה זו חובה, אלא רשות, וכנ"ל, מובן היטב מדוע מתאחין. ואף למה שמבואר בירושלמי שהוא חובה, מכל מקום, הואיל ואינו אלא מפני כבודם, אין בזה איסור איחוי. ובירושלמי למדנו, שלדעת האומר "מתאחין", הוא הדין שאינו קורע אלא בגד אחד [כשקרע כולם בתחילה, ועתה החליפם], ולדעת האומר "אין מתאחין", אזי יש לו לקרוע את כולם. ולכאורה הביאור הוא, שנחלקו, האם קריעה זו היא מדיני קריעה, שמפני כבוד אביו ואמו תיקנו חכמים חיוב קריעה נוסף על החיוב קריעה ראשונה, ואם כן דינו ליעשות בכל דיני קריעה ראשונה, לענין קריעת כל בגדיו, ולענין איסור איחוי, או שאין בזה חיוב קריעה, אלא חיוב כבוד אביו ואמו בלבד, ולצורך זה די במה שקורע בגד אחד, וכמו כן מותר לו לאחות, שכבר קיים כיבוד זה. ויש לעיין, האם כשמחליף, יכול הוא ללבוש בגד קרוע. ואולי נידון זה תלוי במחלוקת הנ"ל, שאם אינו חיוב קריעה, אלא מדיני כבוד אביו ואמו, די בזה שבגדיו קרועים, מה שאין כן אם הוא חיוב קריעה, יש לו לעשות מעשה קריעה.

^[335] רש"י מפרש, שלובש בגד קרוע בתוך ביתו, ואינו צריך להחזיר קרעו לאחוריו. הואיל ובאופן זה נעשה כדברים שבצינעא. והריטב"א הוסיף, שלדעת רבי יוחנן דלקמן, יש עליו חיוב לעשות כן, שהרי חייב לנהוג אבילות בצינעא. [ויש לעיין, האם הרמב"ן מודה בתוספת זו. שהרי הבאנו בהערה 305, שלדעתו, אין הקריעה מדיני גזירת ז', ולכן, אף להמחייבים אבילות בפרהסיא בשבת, אין הקריעה בכלל זה, ולכאורה הוא הדין לענין דברים שבצינעא, וצ"ע]. ורבינו חננאל פירש, שהוא מצנפת שעוטפה לראשו, ומקיים בה חיוב עטיפת הראש, בצינעא. ובשו"ע [ת א] השמיט כל ענין זה, שבביתו יכול או מחוייב לנהוג מנהגי אבילות. ועיי"ש בביאור הגר"א שעמד בזה.

^[336] אבל כשבאים אצלו בני אדם, יש לו לפרוע ראשו מיד, שלא ינהג אבילות בפרהסיא. שיטה. וכתב הריטב"א, שזקיפת המיטה נחשבת כדברים שבפרהסיא, אף על פי שגם היא נעשית בתוך ביתו של אדם, הואיל והיו רגילים בימיהם שהמיטה עומדת במקום הניכר לכל אדם.

^[337] הקשו התוס', הלא כבר למדנו, ש"כל המיקל באבל, הלכה כמותו", ומדוע הוצרכו להשמיענו כאן, שהלכה כדעת רבן גמליאל המיקל. ותירצו, שבדברי רבן גמליאל ישנה גם חומרא, לענין הקובר מתו בראש השנה וביום הכפורים, או שבאה לו בהם שמועה קרובה, שלדעת חכמים, עולה לו יום זה מן המנין, שהרי דינו כשבת, ולרבן גמליאל אינו עולה לו, כרגלים, ולכן הוצרכו להשמיענו, שבכל ענין הלכה כמותו, ואפילו לחומרא.

^[338] התוספות כתבו בשם רש"י, שזהו דוקא כשאין ידוע שכלו לו חדשיו, שהוא ספק נפל. ובציור זה באמת אין מתאבלים עליו כלל. אבל הרמב"ן מעמיד דוקא כשידוע שכלו לו חדשיו. שהרי משמע בברייתא, שעיקר אבילות נוהגת בו. ואף על פי שמתאבלים עליו, מכל מקום אין נוהגים בו כל הדינים שנאמרו בקבורת גדול, וכמבואר בהמשך הברייתא, שדינים אלו תלויים לפי גודל השנים. וכן כתב השיטה.

^[339] רש"י בכת"י מבאר, שעל כל פנים יש להצריך בקבורתו ג' בני אדם. וכן הוא בגירסת השיטה בגמרא. אבל בשאר מתים הצריכו חכמים שיהיו עשרה בקבורתו. וביאר הטור [שסא] בשם הרמב"ן, שהוא לצורך ברכת אבלים ועמידה בשורה וקדיש, שאינם נאמרים בפחות מעשרה.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' יוחנן משמואל: יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת? אמר ליה [לו]: אין אבילות בשבת.

יתבי רבנן קמיה [ישבו חכמים לפני] רב פפא וקאמרי משמיה [ואמרו משמו] של שמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו — חייב מיתה בידי שמים. אמר להו [להם] רב פפא: אסור אתמר [נאמר] אבל לא חייב מיתה, ומשמיה [ומשמו] של ר' יוחנן אתמר [נאמר] ולא בשם שמואל,

ואי שמיעא לכו משמיה [ואם שמעתם דבר משמו] של שמואל בענין זה, הכי שמיע לכו [כך היה הדבר ששמעתם], אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ראשו, ושלא פירם בגדיו — חייב מיתה, שנאמר לבני אהרון באבלם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (ויקרא י, ו), שהם נצטוו שלא להתאבל, בגלל חנוכת המשכן, ונדייק כאן הא [הרי] כל אבל אחר שלא פרע ושלא פירם — חייב מיתה.

אמר רפרם בר פפא: תנא [שנה החכם] במסכת המיוחדת לדיני אבלות אבל רבתי (מסכת שמחות): אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו, ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ונענש, שאחר מותו שמטו חזירים את גוייתו (גופו).

אמר שמואל בענין מנהגי האבל ביום השבת, ונתן סימן לדבר: פח"ז — חובה, נת"ר — רשות.

ופירושו: פריעת הראש שלא יכסה את ראשו כאבל, חזרת קרע שמחזיר קרע שבבגדיו לאחוריו שלא ייראה, וזקיפת המטה שלא תהיה כפויה (הפוכה) בשבת — חובה היא. ואילו נעילת הסנדל, תשמיש המטה, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית (בשעת ערב) — רשות הם, ואם רוצה האבל שלא לעשותם בשבת — רשאי. ורב אמר: אף פריעת הראש רשות.

ושואלים: ושמואל מאי שנא [במה שונה] נעילת הסנדל שהיא רשות — טעמו: דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו [שלא הכל עשויים שהם נועלים מנעליהם] תמיד, ולכן, אם אינו נועל נעליו בשבת אין הדבר נראה לכל כסימן של אבילות. אולם פריעת הראש נמי [גם כן], הלא לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו [פריעת הראש גם כן, לא הכל עשויים שמגלים ראשם] ויש ההולכים בעטיפה על ראשם תמיד, ואין בזה סימן ברור לאבילות!

ומשיבים: שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום בשעת עיקר הצער והכאב של האבל, בשעת מיתה — אינו קרע, שהקורע לאחר זמן אינו נחשב. וכל עטיפה של אבל שאינה כעטיפת ישמעאלים העוטפים את ראשם מכל צד — אינה חשובה עטיפה. וכיון שלדעת שמואל האבל מתעטף בעטיפה מיוחדת כעטיפת הישמעאלים, הרי כשנוהג כן בשבת, ניכרת בכך האבילות, שהרי אין שאר האנשים מתעטפים כך כרגיל. ומהי עטיפה זו? מחוי [היה מראה] רב נחמן עד גובי דדיקנא [גומות הזקן], כלומר שמכסה בטלית גם את הגומות בלחי, סמוך לזקן.

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: לא שנו שצריך האבל להסיר עטיפת ראשו בשבת אלא שאין לו מנעלים ברגליו ובשל כך הוא נראה כאבל, אבל אם יש לו מנעלים ברגליו — מנעליו מוכיחין עליו שאיננו נוהג מנהג אבל.

וחוזרים למה שאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ומקשים: והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב, קרע עליה [עליו] תריסר מני [שנים עשר בגדים]. אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה [הלך, נפטר האיש שהייתי מתיירא ממנו] מפני חוכמתו. כיוצא בו אמרו ליה [לו] לר' יוחנן: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא. קרע עליה [עליו] תליסר אצטלי מלתא [שלושה עשר בגדי צמר יקר] אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה [הלך, נפטר האיש שהייתי מתיירא ממנו]. והרי שמועה זו ששמעו שלא בשעת חימום היתה ובכל זאת קרעו!

ומשיבים: שאני רבנן [שונים חכמים], כיון דכל שעתא מדכרי שמעתייהו [שבכל שעה נזכרות שמועותיהם, הלכותיהם] — כשעת חימום דמי [היא נחשבת], שצער מותם מתחדש תמיד.

אמר ליה [לו] רבין בר אדא לרבא: אמר תלמידך רב עמרם, תניא [שנויה ברייתא]: אבל, כל שבעה ימי האבילות קורעו (הקרע שלו) לפניו כדי שייראה, ואם בא להחליף לבגד אחר — מחליף, וקורע אף אותו. בשבת, קורעו נמצא לאחוריו, ואם בא להחליף — מחליף, ואינו קורע את הבגד השני, משמע שקורעים אף שלא בשעת חימום!

ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שקורע גם לאחר שעת החימום, הרי היא בכבוד אביו ואמו, שמפני כבודם אין זה נאה שיהא האבל עליהם מהלך בבגד שאינו קרוע.

ושואלים: אותן קרעין נוספים שקורע מפני הכבוד מתאחין, האם מותר לתופרם תפירה יפה ומדוייקת לאחר זמן האבל, או אין מתאחין כלל כקרע שקרע על אביו ואמו בשעת חימום? ועונים: שבדבר זה פליגי בה [נחלקו בכך] אבוה [אביו] של רב אושעיא, ובר קפרא. חד [אחד מהם] אמר: אין מתאחין, וחד [ואחד מהם] אמר: מתאחין.

ומעירים, תסתיים [תוגדר] דאבוה [שאביו] של רב אושעיא הוא שאמר אין מתאחין. שהרי אמר רב אושעיא: אין מתאחין, ולכאורה ממאן שמיע ליה [ממי שמע הלכה זו] — לאו מאבוה [האם לא מאביו]? ודוחים: לא מכאן אין להוכיח, שמא מבר קפרא רביה [רבו] שמיע ליה [שמע אותה].

אמר רבא: אבל מטייל באונקלי (חלוק) קרוע בתוך ביתו בשבת, כיון שאין הדבר בפרהסיה. ומספרים: אביי אשכחיה [מצא אותו] את רב יוסף בשבת בשעת אבלו דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה [שפרוס סודר על ראשו בעטיפת אבילות והיה הולך ובא בביתו]. אמר ליה [לו]: לאו סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] שאין אבילות בשבת? אמר ליה [לו] הכי [כך] אמר ר' יוחנן: דברים שבצינעא נוהג, וכיון שהוא בביתו — צריך לנהוג אבילות אף בשבת.

א שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת (חג השבועות) כשבת ואינה נחשבת לשבעה ימים. ורבן גמליאל אומר: אפילו ראש השנה ויום הכיפורים דינם כרגלים. אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

ואיכא דמתני להא [ויש ששונים פסיקה זו שאמר] רב גידל בר מנשיא אהא [על הלכה זו]. ששנינו: כל שלשים יום סמוך ללידתו, אם מת התינוק — יוצא להיקבר בחיק, שנושאים אותו בידים בלבד ולא בארון, ונקבר באשה אחת ושני אנשים ואין צורך בעשרה. אבל לא יוליכו אותו באיש אחד ושתי נשים משום איסור יחוד עם האשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan asked of Shmuel: Is there some mourning on Shabbat or is there no mourning on Shabbat at all? He said to him: There is no mourning on Shabbat at all.

The Sages sat before Rav Pappa and said in the name of Shmuel: A mourner who engaged in sexual relations during his days of mourning is liable to receive the death penalty at the hand of Heaven. Rav Pappa said to them: It was said that sexual relations are prohibited, but not that the offender is guilty of a capital crime. And the ruling was said in the name of Rabbi Yoḥanan, and not in the name of Shmuel.

And if you heard a statement on this issue in the name of Shmuel, then you heard as follows: Rav Taḥlifa bar Avimi said that Shmuel said: A mourner who did not let his hair grow wild and did not rend his garments is liable to receive the death penalty at the hand of Heaven, as it is stated following the deaths of Nadab and Abihu concerning the surviving sons of Aaron: “Let not the hair of your heads go loose, neither rend your clothes, that you not die” (Leviticus 10:6). They were instructed not to mourn, so as not to interfere with the dedication of the Tabernacle. From here it may be deduced that any other mourner who did not let his hair grow wild or rend his clothes is liable to receive the death penalty.

Rafram bar Pappa said: A Sage taught in Evel Rabbati, a separate tractate devoted to the halakhot of mourning: A mourner is prohibited from engaging in sexual relations during his days of mourning. There was an incident with one who engaged in sexual relations during his days of mourning and he was punished, for after his death pigs dragged away his corpse.

Shmuel offered a mnemonic device with regard to the observance of mourning rites on Shabbat, and said: Peh, ḥet, zayin are obligatory. These letters combine to create a mnemonic standing for: Uncovering the head [periat rosh], reversing the torn garment [ḥazarat kera], and standing the bed upright [zekifat hamitta]. However, nun, tav, reish, which stand for: Wearing shoes [ne’ilat hasandal], marital relations [tashmish hamitta], and hand washing [reḥitzat yadayim], are optional.

This is explained: Uncovering the head, i.e., removing the head covering usually worn by a mourner; reversing the tear to the back, so that it will not be visible; and standing the bed upright in the usual position, so that it is not overturned, are all obligatory for the mourner to uphold in honor of Shabbat. However, wearing shoes, engaging in sexual relations, and washing one’s hands and feet in hot water in the evening are optional activities on Shabbat. If a mourner wishes to refrain from them he may do so. And Rav said: Uncovering the head is also an optional activity.

The Gemara asks: According to Shmuel, what is different about wearing shoes that it is optional? His reasoning presumably is that not everyone wears shoes at all times, and therefore not wearing shoes will not be perceived by others as a sign of mourning. If so, the same thing may be said about uncovering the head also, i.e., not everyone uncovers his head at all times, as some people always walk around with their heads wrapped. This, too, should not be seen as a clear display of mourning, and therefore uncovering one’s head should also be treated as optional.

The Gemara answers: Shmuel conforms to his standard line of reasoning, for Shmuel said: Any rending of garments that is not done at the time of the most intense grief, i.e., the time of death, is not considered proper rending of garments. And any wrapping of the head that is not done in the manner of the wrapping of the Ishmaelites, who wrap their heads on all sides, is not considered proper wrapping. Since Shmuel requires that a mourner wrap his head in this special manner, one who acts in this way on Shabbat openly displays his mourning, as people do not ordinarily wrap their heads in this manner. What is this wrapping? Rav Naḥman demonstrated the procedure by covering up his face to the sides of the beard, leaving only the center of his face exposed.

Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: They taught that a mourner is required to remove his head covering on Shabbat only when he has no shoes on his feet, so that he not appear too obviously to be in mourning. But if he has shoes on his feet, then his shoes prove that he is not observing the rites of mourning on Shabbat.

The Gemara returns to Shmuel’s statement that any rending of garments that is not done at the time of most intense grief and pain is not considered proper rending of garments. The Gemara poses a question: But when they said to Shmuel that Rav had passed away, he rent twelve garments on account of him, and said: The man of whom I was in fear, owing to his great learning, has gone and died. Similarly, when they told Rabbi Yoḥanan that Rabbi Ḥanina had passed away, he rent thirteen expensive wool [mileta] garments [itztelei] on account of him, and said: The man of whom I was in fear has gone. When each of these Sages received the news that their distinguished colleague had died, it was no longer the time of the most intense grief, i.e., the time of death, and yet they rent their garments.

The Gemara answers: The Sages are different. Since their teachings are mentioned all the time, every time they are mentioned is like the time of most intense grief, as the pain over their death is once again renewed.

Ravin bar Adda said to Rava: Your student, Rav Amram, said that it is taught in a baraita as follows: For all seven days of mourning, a mourner must keep the tear in his garment before him so that it will be seen. And if he comes to change clothing, he changes and rends the new garment. On Shabbat, he turns the tear to his back, and if he comes to change clothing, he changes but does not tear the second garment. From here it seems that there is an obligation to rend garments during the entire week of mourning, not only at the most intense moment of grief.

The Gemara answers: When that baraita is taught, it is referring to the specific case of rending one’s garment in honor of his father or mother. Owing to the special honor due to one’s parents, it is inappropriate for the child to wear a garment that is not torn. Consequently, if he changes clothing, he must tear the new garment, even if it is no longer the most intense time of grief.

The Gemara asks: Those additional tears that are made in honor of one’s father or mother, may they be properly mended at the end of the son’s period of mourning, or may they not be properly mended, like the tear made for one’s father or mother at the most intense moment of grief? The Gemara answers: They disagree about this issue, the father of Rav Oshaya and bar Kappara. One said: They may not be mended, and one said: They may be mended.

The Gemara comments: Conclude that it was Rav Oshaya’s father who said that such rents may not be properly mended, for Rav Oshaya said: Such rents may not be properly mended. From whom did he hear this halakha? Was it not from his father? The Gemara rejects this argument: No, this cannot be offered as a proof, as perhaps he heard it from bar Kappara, who was his teacher.

§ Rava said: A mourner may walk about his house in a torn robe [unkali] on Shabbat, since he is not doing so in public. It was related that Abaye found Rav Yosef walking back and forth in his house on Shabbat when he was in mourning with a scarf spread over his head in the manner of mourning. He said to him: Master, do you not maintain that there is no mourning on Shabbat? He said to him: This is what Rabbi Yoḥanan said: Matters that are in private apply, and so when one is in his house he must observe the rites of mourning even on Shabbat.

§ The mishna taught: Rabbi Eliezer says: Since the Temple was destroyed, Shavuot is like Shabbat with regard to mourning. Rabban Gamliel says: Even Rosh HaShana and Yom Kippur are considered like Festivals. The Gemara comments that Rav Giddel bar Menashya said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.

And some teach this ruling of Rav Giddel bar Menashya as referring to the following case: It is taught in a baraita: Within the first thirty days after birth, an infant that dies is taken out for burial in one’s bosom, that is to say, he is carried to his grave in one’s arms, not in a coffin. And he is buried by one woman and two men, there being no need for a quorum of ten men. But he should not be taken out by one man and two women, because it is prohibited for one man to seclude himself with two women.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבילות בשבת אי לא. א"ל אין אבילות בשבת. אמרי רבנן משמיה דשמואל אבל ששימש מטתו חייב מיתה.

א"ל רב פפא אסור אתמר ומשמיה דר' יוחנן אתמר אמר רב תחליפא אמר שמואל אבל שלא פרע ראשו ולא פירם בגדיו חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו מכלל שאחר שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה.

אמר רפרם תנא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.

אמרו משמיה דשמואל פח"ז חובה.

פריעת הראש. חזרת קרע לאחוריו. זקיפת המטה לעשותן בשבת [חובה] להודיע שאינו נוהג אבל בשבת. אבל נ'ת'ר'. נעילת סנדל. תשמיש המטה. רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות. ורב אמר אף פריעת הראש בשבת רשות. מקשינן לשמואל מ"ש נעילת הסנדל דאמר רשות דלאו כ"ע מסגי במסני.

פריעת הראש נמי לאו כ"ע עבידי דמגלי רישייהו.

ופרקינן שמואל לטעמיה דאמר כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. פי' עטיפת ישמעאלים דאמר שמואל מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו. והוא אלמתה בלשון ערב. ובשבת צריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכסה בימי אבלו כי אין אבל בשבת אבל לגלות ראשו אין צריך. ועוד כמה מכסי מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא.

א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלין ברגליו אבל יש מנעלין ברגליו מנעליו מוכיחין עליו. וקיי"ל כרב דאמר פריעת הראש נמי בשבת רשות.

ואם בא להתעטף בצנעא כעטיפת ישמעאלים אין בכך כלום ולא בעי עטיפה כולי האי.

דהא רב יוסף דהוא בתרא עבד כרב.

אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. ואונקלי היא מצנפת כגון מצנפת של כה"ג כדגרסינן בסוף מנחות. מעשה בחוני ושמעי בני שמעון הצדיק הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול. אביי אשכחיה [לרב יוסף] דפריס סודרא ארישיה כעטיפת ישמעאלים וקאזיל ואתי בביתיה. א"ל לא סבר לה מר אין אבילות בשבת א"ל דברים שבצנעא נוהג. ומקשינן תוב לשמואל וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליה תליסר כברי מאניה. ור' יוחנן קרע על ר' חנינא י"ג אצטלי דמלתא. א"ל אזל ליה גברא דהוה מסתפינא. הנה קרעו בשעת שמועה שלא בשעת חימום. ופרקינן שאני רבנן דכיון דכל שעתא מדכרי שמועתיה שעת שמועה כשעת חימום דמי. רבא אמר מהכא דתניא אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף חלוקו מחליף וקורע החלוק שלובש הנה קריעתה שלא בשעת חימום. ופרקינן כי תניא ההיא שקורע כל חלוק שלובש אפילו כל שבעה בכבוד אביו ואמו:
(ירושלמי הרי שהיה מחליף בגדיו) תשלום הברייתא ובשבת קורעו לאחוריו כדאמרן חזרת [קרע לאחוריו בשבת חובה] ואם בא בשבת להחליף חלוקו מחליף ואינו קורע. הרי שהיה מחליף בגדיו [כל] שבעה חייב לקרוע כולן. אותן קרעין מתאחין או אינן מתאחין. אסיקנא חלוקת אבוה דר' אושעיא ובר קפרא:
ירושלמי אבל שבא מן הדרך והיה רגליו קיהות מותר לרחוץ שאין רחיצת צונן רחיצה. תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל. ולכשיבואו לעיר יחלוצו וכן בט' באב. וכן בתענית צבור. תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין. ר' אושעיא חמא אבלין בשבת ואמר להו שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי בן חלפתא הוה משתבח בר"מ קומי ציפוראי. אדם גדול קדוש צנוע הוא. חד (יומא) זמן חמון ליה שאיל בשלום אבילא בשבת. ותו אמרו ליה ר' אהן הוא דאת משני שבחיה אמר להן [מה עביד] א"ל שאיל בשלום אבילייא בשבתא. אמר לון בעין אתון מידע חייליה. אתא להודעאן דאין אבלות בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר. זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה. זו אבלות כמו דאמר נעצב המלך אל בנו. תני ארוסתו לא מתאבל ולא אונן עליה. תני כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו. רב מתה אחותו פקיד לחייא בריה כד תיסליק לגביי של נעליך מעל רגליך. ר' יונה סליק לגביה ר' גוריון בשבת בגו ז' ימי אבלו. נפיק לגביה לביש סנדלי. א"ל אנת דכר דילפון עובדא מינך דבשבת [מותר] בנעילת הסנדל לא ילפון עובדא מבר נש זעיר. ואין דובר עליו דבר. אפילו דבר תורה א"ר יוחנן שלא היו יודעין במה לפתוח אם ביסורין שבגופו אם בחסרון ממונו אם בנפש בניו ובנותיו:
מתני' משחרב בית המקדש ר' אלעזר אומר עצרת בשבת. ר"ג אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים דייקינן מינה וכ"ש עצרת שהיא כרגלים. אמר גידל בן מנשי אמר שמואל הלכה כר"ג.

בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת. א"ל אין אבלות בשבת. אמר ר' מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא אמר שמואל פ' ח' ז' חובה נ' ת' ר' רשות. פריעת הראש שמגלהו מעטיפה שלו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה עליו נעילת הסנדל ותשמיש המטה והרחצת ידים ורגלים בחמין רשות ורב אמר אף פריעת הראש רשות ואקשינן ולשמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאני ולא מינכר עליה אבילות הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמיגלו רישייהו ומתרצינן שמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו פירש רבינו הגדול ז"ל ואפילו פריעת הראש רשות ונראה שהוא סובר דחזרת קרע לעולם חובה וכן זקיפת המטה:

אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ומקשינן והא א"ל לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלוי' תריסר מאני. אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מיני'. וא"ל לר' יוחנן נח נפשר דר' חנינא תרע עליה תליסר אצטלין דמילתא. אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מיני'. שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמועתיהו כשעת חמום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות. אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ואית [נ"א ולית בהו] בהו משום בל תשחית. דשעת חימום הוא. ומוסיפי' בכבודם של ת"ח היו. הא בקריעה אחת חייבים הם. וש"מ ת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהן בישיבה ביום שמועה דשעת חמום הוא.
ירושלמי (ג,ז): כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. אי זהו ת"ח חזקי' אמר כל ששנה הלכות ותורה. א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב. אמר ר' הושעיא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפי' רבנן לא חכמין מבארה מתניתין.
ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים (שבת דף קי"ד ע"א) אמר ר' יוחנן אי זה ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר. וכן לענין קריעה וכן מצינו אמר רב מנשיא אי זהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים. דהא תני הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו שזה הביאו לחיי עוה"ז וזה הביאו לחיי עוה"ב. ואע"ג דתניא [כ"ב ע"ב] לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד. לענין דברים השנוים בברייתא אתמר. אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.
נמצינו למדים דבשעת יציאת נשמה על המתים כלן חייבין לקרוע. וכדברי רש"י [כ"ה ע"א] אין דין זה בנשים אלא באנשים. שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו. על סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלימדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת. וכגון חברים שלומדין חכמה זה מזה אפילו בסוף העולם בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם:

תנא כל שבעה קרעו לפניו. ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ובשבת קרעו לאחוריו. ואם בא להחליף מחליף וקורע. ואוקימנא לכבוד אביו ואמו. אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע.
ירושלמי (ג,ח) הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כלם אסורין באחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליג' אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי. אינו עושה שאר הימים תוספת. ואפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם. ומ"ד אין איסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת. ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן. דאותן קרעין אין מתאחין. ש"מ אין שאר הימים תוספת הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל ז'.
ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה. קורע את כלן או העליון. והשיב מנהג הנוהג מימי קדמוניות שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו ראוי לסמוך:

כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע על אביו ועל אמו אותן קרעים מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דר' הושעי' ובר קפרא חד אמר אין מתאחין וח"א מתאחין. ואף ר"ה סבר אין מתאחין ומאן דקאמר מתאחין יחיד הוא ואין דבריו של א' במקום שנים הילכך אין מתאחין לעולם וכן הלכה:

אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. עד כמה מחוי רב עד גבי דיקנא. פירוש עטיפת הראש כיסוי הראש דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש. והתם אמרינן ומכסה ראשו כאבל שנאמר אבל וחפוי ראש. ומדכתיב על שפם למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא.
[לרבינו האי גאון ז"ל: גבי דיקנא,] הוא שער שעל הלסתות. ועטיפה זו למעלה מן החוטם. וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קנה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותו אל לתאם. ועיקריה דכתיב ולא תעטה על שפם. ובירו' לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו. וליכסיניה מלרע דלא ליהוין אמרין פימיה הוא חשיש. ואמר רב מתתיה עטיפת הראש בטלית או בסודר שפיר דמי. דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישא. אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דבר שבצינעא נוהג.
כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל וצריך לפרוע את ראשו. ומאי פריע גדול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצ' בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים. דתניא [שם ט"ו ע"א] ראשו יהיה פרוע זה גדול שער דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו. ואוקמינא בכומתא וסודרא פירוש מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן חוץ מגופו. וכך מנהג והלכה. עד כאן. למד הרב ז"ל אבל ממצורע. ואין תלמודו מתחוור. דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה. ובר מעטיפה חדית רחמנא מילתא אחריתי ממצורע וראשו יהיה פרוע וליתא להא באבל. והני מילי כל היום. אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותו עטיפה לכבוד הרבים עד שפוטרן. כדתניא באבל רבתי וכדכתבינן לעיל בענין השורה:

אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. פירש רבינו חננאל אונקלי כעין מצנפת שמכסה בו הראש והביא לו חבר בסוף מסכת מנחות הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול.
ורבינו שלמ' מפרש באונקלי בגד קרוע שלו, וכן נראה שהוא מלבוש כדאמרי' בכל כתבי הקדש מקטורן אונקלי ופונדא וכן בפרק אלו הן הנשרפין שלף שננה והניחה באונקלי שלו ובסוף מגלה אמר לענין תפלין נתנה על בית יד אונקלי שלו אלמא מלבוש הוא שיש לו בית יד והוא בגד התחתון וכשנותן עליו תפלין שבזרוע יש חציצה בינן לבין בשרו והדברים מטין כדברי ר"ש שהאונקלי קרוע הוא ומהלך בו בצינע' וקרעו לפניו וכשבאין אחרים להראות לו פנים לובש בגד שלם עליו שבגד תחתון הוא.
אבל יכולני לפרש וכן נראה שהו' מלבוש שמחברין אותו בשפה של מעלה באונקלי של כסף כעין שאמרו אונקליאות של ברזל קבועין בהן וכן תרגום והשפתים טפח אח' ואונקלין פשך חד לפיכך אמרו מותר לטייל בבגד קרוע בתוך ביתו והוא שנותן עליו האונקלי לחברו אף על פי שהקריעה ניכרת לו והכל רואין שהוא אבל מותר דהא איכא אונקלי להיכר שבת והא דקאמר בביתו לפי שאין דרך לטייל בה בפני הרבים:

אביי אשכחיה לרב יוסף דקא פריס ליה סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בביתיה א"ל לא סבר מר אין אבילות בשבת, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג. ולענין הלכה דעת רב חננאל לומר דרב לא בעי כלל עטיפת הישמעאלים ומשום הכי אמר עטיפת הראש נמי רשות וסודריה דרב יוסף הכי משמע לי' דפרוסי בעלמא פריס ליה ארישיה והא דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שיש לו מנעלים ברגליו וכו' אחזרת קרע קאי. נמצא לדבריו תשמיש המטה ורחיצה אסור חזרת קרע וזקיפת המטה חובה ואם יש לו מנעלים ברגליו חזרת קרע רשות ופריעת הראש ביחיד אסור ברבים רשות.
ואין דברי רב חננאל הללו מחוורים לדחות שמועה מפורשת דעטיפת ישמעאלים משום רשות דאמר רב דאיכא למימר קא סבר איכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבלות דהא איכא ישמעאלים ואיכא דנהיג בעיטוף כותיהו ועוד ראיה דהא רב נחמן פריש לה לדשמואל ומחוי עד גבי דיקנא.
ולדברי ר"ש הלכה כרב בפריעת הראש רשות דמימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן יש לו מנעלים ברגליו מוכיחים עליו איכא לאוקומה אחזרת קרע ואפילו בזקיפת המטה דלא מכרע ר' יוחנן כדרב ושמואל.
ולדעת רי"ף ז"ל הא דר' יוחנן אפריעת הראש קיימא ואליבא דשמואל אבל חזרת קרע חובה וכן נראה מדבריו שאפילו בביתו בצינעא חובה ואינה מכלל דברים שבצינעא שאפילו בחול אינה מגזרת שבעה אלא מחליף ומחזיר אם רצה והיינו דתניא ובשבת קרעו לאחוריו ובתשובות הגאונים מצינו דעת אחרת דאפי' פ' ח' ז' בפרהסיא חובה בצינעא נוהג בכולן.
וכדעת רבי' בעל הלכות ז"ל נראה ונכון מכולן הילכך דברים שבצינעא ממש תשמיש רחיצה וסיכה חייב לנהוג בהן אבלו' דברים שבפרהסיא כגון כפיית המטה וקרע לפניו אסור בהן אלא חייב בכפיית המטה וחזרת קרע לאחוריו. כיסוי הראש וחליצת סנדל חובה לנהוג בהן אבלות בתוך ביתו באו אחרים להראות לי פנים פריעת הראש חובה ונעילת סנדל רשות ואם היו לו מנעלים ברגליו אף פריע' הראש רשות וכן עיקר.
ולענין שאלת שלום. מצינו בירושלמי (ג,ה) תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין כהדא רבי הושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אכליא בשבתא ושאל בהון אמר לון איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומכם ר' יוסי בן חלפתא משתבח ברבי מאיר קמי צפוראי אדם גדול הוא קדוש הוא צנוע הוא חד זמן חמון ליה שאיל בשלם אבליא בשבת אתו אמרין ליה רבי אהין הוא דאת מתני שבחיה אמר לון מה עביד אמרי ליה שאל בשלום אבל בשבתא אמר לון בעין אתון מידע חייליה אתא לאודועי אין אבלות בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו מצות שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמה דתימר כי נעצב המלך על בנו ומפני ששאלת שלום הרבים היא שנכנסין אצלו וצריכים לשאול בשלום אלא שאין אבלות מתפרסמ' בשתיקת' לפיכך תלו אותו במנהג.
והרמב"ם ז"ל כתב דברים שבצינעא נוהג עטיפת הראש ותשמיש ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה ונותן שלום לכל אדם וזה אינו נכון אלא מתעטף בביתו וברבים אסור וחולץ בביתו וברבים אם רצה נועל וכפי מה שפירשנו.
ודברים שבצינעא לא מיבעיא בשבת דנוהג אלא אפילו ברגל נוהג דגרסינן בפרק בתולה נשאת (ד' ע"ב) לענין חופה כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אף על פי שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג והא שמועתו של רבי יוחנן האמורה כאן דאמר ליה רב יוסף לאביי הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג ומפרש דוקא בשבת לפי שהוא עולה הנהיגו בה בצינעא אבל הרגלים שמפסיקין ואינן עולין לדברי הכל אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא כלל, וזו דעת הרמב"ם ז"ל וכת אחרת מן החכמים שמסכימין בדעת הזה.
ואנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי הראשונים שדבריהם דברי קבלה ואינן צריכין חיזוק כל שכן שהגירסא כתובה בכל הספרים ובנוסחאות הישנות והבדוקות ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי הביאו ר' יוחנן לענין חופה והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי שאף הם אינן עולים כרגלים ואעפ"י כן נוהג בצינעא וזו ראיה גמורה. והחלוק וההפרש עצמו שאמרו בין שבת למועד מפני שזה עולה וזה אינו עולה אינו לדברי האומר אין אבלות בשבת דלדידיה שבת כרגל בזה ובזה אין אבלות אלא לדברי האומר יש אבלות בשבת בין בצינעא בין בפרהסיא ודייק משום דעולה לדידיה ודאי חלוק דין רגלים מדין שבת בשבת יש אבילות ועולה במועד אין אבילות דהא אינו עולה אלא למאן דאמר אין אבלות בשבת וכן למה שהעלינו בסוף השמועה אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג דין הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך שבשניה' אין אבלו' נוהג רק בדברי' שבצינעא אלא שאלו מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזרת שבעה וזו עולה ואינ' מפסק' משום דלא איפשר כדפרישנא לעיל.
וכשנחפש דברים הללו חוץ מהגמרא שלנו מצינו בתוספתא (ב,ה (אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו. ובאבל נמי תניא [פ"ז] אבל במועד כאלו שאינו אבל ונוהג בצינעא.
ובירושלמי (ג,ה) נמי גרסינן הכי מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין אמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה פירוש ברגל ולא בשבת לפיכך זו עולה וזו מפסקת ואמרינן קם ר' ירמיה עם ר' יהודה בר' סימון אמר ליה הכין אמרין כל תלמידוי דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אביך פירוש רצה לומר לו שלא אמרה רבי יוחנן מעול' והדר אמרין אמר ר' יעקב בר' אחא אין איתמרת אין לא איתמרת אלא מן אילין מילי דהכין הכין פירוש בין שנאמר' או שלא נאמרה אם הדבר אמת כן הוא. ואמרינן מילתי' דר' יהושע בן לוי והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגין בו בצינעא מהו בצינעא (פירוש) שהוא אסור בתשמיש המטה פירוש הביא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי הבריית' השנויה באבל דקתני ונוהג בצינעא ופירוש בצינעא שהוא נוהג בו שהוא אסור בתשמיש המטה דהקשו אתיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המטה ואינו עולה אף השבת הואיל שהיא אסורה בתשמיש המטה לא תעלה פירוש כיון שלמדו דאחד שבת ואחד רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה ראשונה אם כן מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק ומתרץ אמר רבי אבא איפשר לשבעה בלא רגל ואי איפשר לשבעה בלא שבת.
ואם תאמר שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה אם תאמר לא תפסיק ולא תעלה שבעה רצופים לעולם לא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג. ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה היא הרי ביררנו מחלוקת זו בדברים נכונים וברורים ואם תאמר כיון שהבאנו מן הברייתות נוהג דברים שבצינעא למה לא הקשו מהן בגמרא למי שאמרו אין אבילות בשבת לפי שיש לומר נוהג בצינעא שאמרו רשות ולדברי שמואל נ'ת'ר' רשות או שהיא משנת בר קפרא שנשני' לדעת רבי יוחנן והרבה כיוצא בהן בגמרא שאין משיבין מהן ועוד מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כותי' ולא אמרו כן כאותה שבפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] גבי בשר תפוח דמיתני' ברייתא כותיה דרב הונא ולא מסייע ליה מינה ועוד אחרת בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ג ע"א) במעשר שני שאין בו שוה פרוט' ובפ' אין מעמידין גבי ביצה צלוי' ובפרקא קמא דבתרא [י"א ע"א] גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו וכן כיוצא בהן בגמרא הרבה.
אבל מכל מקום הרי העלו בירושלמי שהוא אסור בתשמיש המטה ברגל ופירשו טעם עולה ואינה מפסקת ומפסיקין ואין עולין וישבו הקושיא שהתעת כת החכמים הנזכרים לומר שאין אבילות ברגל כלל ונתבררה ספקא זו כהוגן.
ועוד אני אומר לענין מצות שלשים שנוהגין בהן אבילות ברגל ולא מדין הרגל בלבד אלא מתורת אבילות שהרי אמרו בגמרא לענין שבעה לא קא מיבעיא לי שאין רגל עולה למנין שבעה דלא נהגא מצות שבעה ברגל כי קא מבעיא למנין ל' דקא נהגא מצות שלשים ברגל דאסור בתספורת וכיבוס ואם תאמר שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא נוהג בה מפני הרגל שכל אדם אסור לספר ולכבס בו והלא מדין רגל לובש הוא כלים מגוהצין חדשי לבנים ונוטל צפרניו בגנוסטר' ושמח שמחת מרעות ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים מספר ומכבס כדרכו ומה מצות שלשים מצאו כן שתעלה למנין שלשים והרי במצות שבעה נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים והרבים מתעסקין בו כדין אבל ואפילו הכי כיון דלא נהיג במצות שבעה כדינו אינו עולה אלא שמע מינה אבלות נמי נוהג בהן וכל גזרות שלשים עליו ברגל ותמה על עצמך הוא יהא שמח בשמחת מרעות והרבים מתעסקין בו באבל אלא שמע מינה שהוא נוהג במצות שלשים כמנהגו בהן בחול אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפילו בא ממדינת הים ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטר וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן הלכך כשנוהג בכולן באבלות אין אבלותו מתפרסמת עליו לפיכך אמרו עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל כולו כדינו בחול ואינו עולה למנין שבעה שאין נוהג ברובן של מצות שבעה וגם זה סמך וסעד לדברי הגאונים שאע"פ שאין אבילות במועד ומפסיק ואינו עולה אבל נוהג בגזירת שבעה כל דברים שבצינעא שהרי בגזרת שלשים נמי רגל מפסיק ונוהג בהן מתורת אבילות.
ראיה לדברים הללו מה שאמרו [מ"ק כ' ע"ב] שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד וכן אמרו ברגל והא שבת דברים שבצינעא נוהגין בו ואף על פי כן כיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תור' אבל עליו לפיכך נעשית לו למוצאי שבת כשמועה רחוקה אף אתה אל תתמה על הרגלי' שאף על פי שאינן עולין דברים שבצינע' נוהגין בהן דכל שאינו נוהג אבלות כדינו אף על פי שנוהג בדברים שבצינע' אין תורת אבלות עליו ולמדנו לרגלי' דמה שהן עולין למנין שלשים לא מפני מקצת מצות שלשים שנוהג בהן מדין הרגל אלא שהוא נוהג בכולן בדין אבלות כמו שפירשנו:

תניא תינוק כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים. אבל לא באיש אחד ושתי נשים אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. ואין עומדין עליו בשורה. ואין אומרים עליו ברכת אבילים ולא תנחומי אבילים. ולא היא, מדקתני שורה ותנחומי אבלים דכבוד חיים נינהו שמע מינה אבילות ודאי נוהג דכל דלא נהגו אבילות שורה ותנחומי אבלים מנין.
והא דתנן פרק יוצא דופן (דמ"ד ע"ב) בתינוק בן יום אחד. הרי הוא לאביו ולאמו הקרובים כחתן שלם. ואתמר עלה אמר רב פפא לענין אבילות דלא כרשב"ג. דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל. הא לא שהא ספיקא הוי. ופריק דקים לן בגוי' שכלו לו חדשיו ההיא לענין אבילות קתני. דנהוג עליו שבעה ושלשים. ולא כחתן ממש שאין הרבים מתעסקים עמו. ואין עומדין עליו בשורה. ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. תדע דהא אפי' לאחר שלשים אינו כחתן שלם לענין ההספד אלא לעיקר אבילות קתני.
ותניא (פ"ג) באבל: בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. ולא ס"ד בן יומו חי. אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים אלא שדברו חכמים בהווה. יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים. אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. א"ל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. ואין איש אחד מתיחד עם שתי נשים. אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים. עד שיהא בן שלשים יום כחתן שלם. ואין עומדין עליו בשורה. ש"מ כדפרישית.
ואעפ"י שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו בסעודה ראשונה. דהתם אמרי (שבת דקל"ו ע"א) ברי' דרב דימי בר יוסף אתיליד לי' ינוקא. שכיב לי' בגו תלתין יומין וקא מתאבל עליו. א"ל אבוה צורניאתא קבעי למיכל. א"ל קים לי' בגוי' שכלו לו חדשיו. אלמא כיון שיושב עליו מברין אותו:

והכי איתמר אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מית' נראי' דבהי' דמית' דרבנן קאמר ולפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים וקרא אסמכתא בעלמא דהא דרשא דקרא מדאורייתא לאנפה אחרים מדריש לענין כהן ששימש פרוע ראש ופירום בגדים שהוא חייב מיתה בידי שמים מן התורה כדאי' בפ' הנחנקין ובפ"ב דזבחים והכי מדריש קרא לא תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו וכדדריש שתויי יין שעבדו והיינו עיקר דרשא לדרוש מכלל לאו אתה שומע הן ודרשא דנקטי' הכא סמך הוא למדרש ביה מכלל הן אתה שומע לאו לגבי עלמא והכי דרשי' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תיראו לומר שמא תמותו כי בודאי לא תמותו הא אינשי דעלמא ימותו ומדרבנן בעלמא מאידך דרשי' גבי תשמיש המטה וכדפרש"י ז"ל וסברא נמי הוא דמהיכא תיתי דתהוי מיתה למי שלא קרע ולא גדל שער ואפי' להוו מדאוריית' ומ"מ אפשר היה לומר דקריעה לפרימה דאורייתא היא בעשה הבא מכלל לאו כיון שהוצרך הכתוב להזהירם שלא יפרעו ושלא יפרמו או אפשר שהוצרך להזהירם בכך מפני הנוהג שבעולם וזו מחלוק' ישנה היא ואין בידי להכריע ומ"מ קטן שהוא ספק נפל כגון שמת ביום למד אין קורעי' עליו כשם שאין מתאבלין עליו ואפי' יום ראשון לדעת הגאונים ז"ל לפי שאין מתאבלין אלא על הודאות וכן אין קורעין עליה' וכן המנהג והראב"ד ז"ל מחייב לקרוע על הספק משום ספיקא דאורייתא כי מאבלו' פטרינהו לפי שהלכ' כדברי המקל באבל וכבר האריך בזה רבי' הרמב"ן ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל מצאתי שאין קורעין עליו כדברי הרמב"ם ז"ל:

הכי אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות ורב אמר אין פריעת הראש רשות והטעם בפח"ז שהוא חובה מפני שהוא דברים שבפרהסיא וא"ת דהא כפיית המטה לאו פרהסיא היא כולי האי י"ל שדרך המטות להיות שם לעיני הכל ורואין אותן כפויות א"נ דכל שהוא ניכר שאינו אלא משום אבל חשוב הוא פרהסיא אם היא נראה קצת והכי רהטא סוגיא דתלי' מלתא בהכי דפריך ולשמואל מאי שנא נטילת הסנדל ברשות דלאו כ"ע סיימי מסאני כלומר ואפי' הרואה אינו תולה הדבר משום אבלות פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלי ראשייהו אלמ' דפרהסיא תליא במאי דעבידי אינשי דעלמא והשתא ודאי פח"ז מן הדברים שאין רגילין לנהוג בהן אלא מפני אבלו' דוק' ובפריעת הראש הוא דפליגי רב ושמואל והיינו דאמרי' שמואל לטעמיה דאמ' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה פי' וכי האי גונא אין דרך להתעטף אלא בשביל אבלות וכיון דכן הוי דבר שבפרהסיא ולפי' ראוי לגלות ראשו אבל רב סבר כי אע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלי' עטיפה היא וכיון דכן כי אזיל בשבת בכסוי הראש לא מנכר דמשום אבלות הוא וק"ל לשמואל למה חייב לגלות ראשו דהיינו פריעת הראש יגלה שכמו ומה שהוא כעין ישמעאלים בלבד וי"ל דכיון דכי לא הוי כעין ישמעאלים לאו עטיפה היא כלל למה ינהוג בה בשבת שלא לצורך כנ"ל והשתא דאתית להכי נ"ל דרב מודה דמצות עטיפה כעטיפת ישמעאלים דהיינו עד גבי דקנא כדפריש רב נחמן והרי הכתוב צווח גבי יחזקאל ולא תעטה על שפה והיינו ודאי על גבי דקנא וכדי שיהו שפתותיו דבוקות ומה שאמור במצורע על שפם יעטה תרגם אונקלוס כאבלא יתעטף ומלתא אגב ארחיה קמ"ל אונקלוס הגר אלא דרב סבר שזה למצוה אבל אינו מעכב ואע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלים עטיפה היא וכיון שכן בשבת לא יפרע ראשו לגמרי אלא יהא הסודר עליו דהא לא מינכר ונוהג באבלות ולמדנו בזה כי אף לדברי רב מצוה בחול כעטיפת ישמעאלים וכן קבעוה הגאונים ז"ל הלכה ואע"ג דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי וקיימא לן הלכה כדברי המקל באבל אע"פ שכבר אמרנו שאין הכלל אלא במחלוקת האמוראי' ומיהו כי אמרי'. דפליג רב עלה דשמואל י"ל שתהא הלכה כשמואל בהא כיון דרב נחמן דהוא בתרא ס"ל כשמואל ומחוי למעשה כותיה. ובירוש' אמרו לא תעטה על שפה מכאן שצריך לכסות פניו ופריכוני כסיניה מלרע ופריק דלא פומיה הוא חשיש. ודכ"ע לדברי כל המפרשי' ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרי' התם ומכסה ראשה כאבל והכתוב אומר אבל וחפוי ראש וזהו שהזכירו גבי שבת שאינו נוהג בה פריעת ראש מלשון ופרע את ראש האשה ואמרי' נמי עבידי דמגלו רשייהו. וגם לשון עטיפה כך הוא אלא כשנהגו במקצת מקומות שנותנין חתיכת בגד על שפתם וזקנם ואינן מכסין ראשן ועיקר עטיפת ישמעאלים כדמחוי רב נחמן עד גבי דיקנא ופי' רבינו האיי ז"ל גבי דיקנא הוא שער שעד הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וכן עושין הישמעאלים וקורין אותה אלתאל"ם בערבי. כתוב בספר המצות שלא נהגו בספרד בעטיפה זו מפני שדרים בישובים ולא יהיו מתלוצצים בהם:

א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו וכו' הגאונים ז"ל והמפרשי' פירשו אפריעת הראש בלחוד קאי. ומנעליו מוכיחי' עליו שאינו מתאבל וחשיש הוא בפומי' וברישיה. ולכך יושב מעוטף וש"מ דגבי חזרת קרע לא מהני נעילת סנדל דההיא ליכ' למתלי אלא באבלו' ורבינו יצחק הזקן ז"ל פי' דה"ה לחזרת קרע שהוא רשות אם יש לו מנעלים ברגליו וכן פסקו בתוספות:

והא דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע. פר"י ז"ל שזהו למי שקרע כבר שאין לו לחזור ולקרוע ואיכא משום בל תשחת הא למי שלא קרע בשעת חמום מודה הוא דהוי קרע וכדאמרי' במי שלא היה לו חלוק ונזדמן לו חלוק והיינו דפרכי' ליה לשמואל מיהא דקתני תוך ז' מחליף וקורע ואע"פ שכבר קרע ופרכי' דההיא משום כבוד אביו ואמו לית בהו משום בל תשחת וכן פר"י ז"ל דאפי' באביו ואמו אינה חובה אלא מפני הכבוד התירו ולהכי מיבעיא לן אם הם מתאחין כיון דלאו חובה נינהו ויש מבעלי התוספות ז"ל שהם מפרשי' כי תניא ההיא משום כבוד אביו ואמו שחייבו חכמים לקרוע כל ז' וכי אמר שמואל על מתים דעלמיא ואע"ג דגבי אביו ואמו חובה. איבעיא לן אם אינן מתאחין כיון שאינן אלא מפני הכבוד בעלמא וכן נראה מירוש' שאמר שם היה מחליף בגדים כל ז' היה חייב לקרוע וכן אמר שם לדברי האומר אין מתאחין אפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כלן ולא בגד העליון בלבד. והכי משמע מעובדא דרבי יוחנן ושמואל דשמעתין וכן הלכה וקורעין כלן עד כנגד לבו. והא דאקשי' מדשמואל דקרע על רב תליסר כנדי מפה משום דקנדי מאני היינו חבלות של בגדים ובודאי לא היה לובש אותן כלם ביחד כדי שיקרעם בבת א' אלא שקרעם בזה אח"ז כל יום ויום ואע"פ שכבר יצא ידי קריעה בקריעה ראשונה והיינו קושיין לשמואל:

ופרקי' דשאני רבנן דכיון דמדכרי שמעתייהו כשעת חמום דמי פר"י ז"ל ולית בהו משום של תפלות שיהא בו משום בל תשחת וכעין שאמרו חז"ל בכבוד אביו ואמו ומי' לא הוו מחייבי למקרעינהו וכן כתב הרב רבי' ז"ל בספר תורת האדם וש"מ דת"ח קורעין על ת"ת הרגילים עמהם בישיבה ביום שמועה כשעת חמום הוא ודוקא בשמועה קרובה אבל לא בשמועה רחוקה והכי תניא חכם שמת הכל כקרוביו והלכתא כמ"ד אין מתאחין דהא ר' אושעיא קאי כוותיה ואידך יחידאה הוא לגבי:

אמר רבא אבל מטייל הוא באונקלי בתוך ביתו. פי' צריך בשבת לטייל באונקלי בתוך ביתו דדבר שבצנעה הוא ומאי אונקלי זה פרחז"ל כעין מצנפת שמכסה בו הראש וחבירו בסוף מנחות הלבישו באונקלי דאע"ג דפריעת הראש מן העטיפ' כשהוא בתוך הבית בצנע' צריך לתת המצנפת על ראש מפני גלוי ראשו ולא פליג עליה דשמואל שלא אמר שמואל בזו שהיא עראי וכשהוא בחדרי חדריו ואפשר דפליג עליה דשמואל וסמכו ענין לו הא דמייתי' מעובדא דסודרא דרב יוסף ורש"י ז"ל וכן בתוספות פי' כי אונקלי מלבוש הוא ואע"פ שהוא קרוע אמרו כי מהלך בו בשבת כשהוא בצנעה בתוך ביתו דדבר שבצנעה הוא והוא מלשון נתנה על בית יד אונקלי שלו דהיינו חלוק שלו וה"ה בכל שאר דיני אבלו' שיש לו לנהוג בהם דרך עראי כשהוא בצנע' בתוך ביתו כגון לפרוס סודרא ארישיה וכעובדא דרב יוסף:

הכי א"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג פי' חייב לנהוג בהם אבלות כשם שהוא חייב שלא לנהוג אבלות שבפרהסיא והכי משמע לישנא דנוהג וכ"ש לר' יוחנן ות"ר חובה לנהוג ופר"ח חובה שלא לנהוג ואין כאן דבר של רשות וק"ל דהא כיון דא"ר יוחנן לעיל לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו וכו' מכלל דמנעלים רשות וי"ל דלדבריו דשמואל הוא דקאמר ליה א"נ דלר' יוחנן נעילת הסנדל רשות לפי שאינו לא מדברי' שבצנע' לגמרי ולא מדברים שבפרהסיא לגמרי וכשהוא לפני העם הוי פרהסיא וכשאינו לפניהם חשיב ליה צנעה והוו להו ג' דינין פי' פח"ז חובה להתירה ות"ר חובה לאיסורא נעילת הסנדל רשות וכשיש לו מנעלים ברגליו אף פח"ז רשות וכשהוא בתוך ביתו בצנע' כלם חובה לנהוג בהן קצת חוץ מכפיית המטה והרמב"ם ז"ל פסק נעילת סנדל שהוא חובה שלא לנהוג בו ולא ידענו מאין לו דהא לא רב ולא שמואל ולא ר' יוחנן ונ"ל כי רבינו ז"ל פסק לפי הזמן ובתורת טעמ' אתא עליה דכיון דהשתא כ"ע ואפילו עני שבישר' לא סגיא ליה דלא סיים מסאני ה"ל דברים שבגלוי לדברי הכל ונראין דבריו דסוגיין מוכח' דבהא תליא מלתא:

ולענין אבלות הכל לפי המקום ולא עשו בזה גזרה אלא דברים שבצנע' נוהג כפי המקום וכפי הזמן ולענין שאלת שלום בשבת אמרו בירוש' שהכל כמנהג המקום ובמקום שנהגו שואלין משום דכתב ברכת יי' היא תעשיר זו מצות שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות וכן אמרו שם כי בחול אין אבל בוצע על הלחם אם יש שם אחרים שיבצעו כדכתב פרשה ציון בידיה אין מנחם לה ובשבת בוצע דכתב ברכת י"י היא תעשיר:

רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת פירש קסבר רבי אליעזר שלא אמרו חז"ל שיהא הרגל מפסיק ונחלקו הראשונים ז"ל אם אומר בשבת בברכת המזון אל אמת דיין אמת ונראי' דברים שאין אומר בשבת ואפי' ביחיד דדברים שבפרהסיא לגמרי הוא למי שישמע אותו וכן המנהג והרמב"ן ז"ל אומר דביחיד אומר אבל לא כשיש שם אחרים דהוי פרהסיא אלא בזמן שהיא עולה למנין קרבן לז' שאלו היינו אומר שיעלו היה עול' לז' ור"ג סובר דכל ימים טובים מפסיקין דלא פליג הואיל והוקשו כל המועדות זה לזה חוץ מן השבת שאינה מפסקת מן הטעם שאמרנו בירושלמי וחכמים אומרים דכל שהוא רגל מפסיק ואפילו עצרת בזמן הזה וכל שאינו רגל כר"ה וי"ה כשבת והלכתא כר"ג:

אמר גדול וכו' ואיכא דמתני לה אהא וכו' ואי קשיא לן למאן דמתני לה אמתני' למה לי הא תיפוק לי' דהאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל תירץ ר"י ז"ל דאצטריך משום דבהא איכא צד חומרא שאם שמע שמועה בר"ה וי"ה אם הוא כרגל אינו עולה ומאן דמתני לה אאידך סבר דאפילו משום הא לא אצטריך כיון דקולא דידי' שכיח טפי:

למדנו במה שאמרו פח"ז חובה נת"ר רשות כלומר פריעת הראש וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת פניו ידיו בחמין שהוחמו מבערב רשות כלומר שאם רצה נוהג בהם אבלות ואם לא רצה אינו נוהג לגבי נת"ר מיהא אין הלכה כן אלא נוהג בהם אבלות בתורת חובה אחר שאין אבלותם ניכר אלא שבנעילת הסנדל נשתנה הדין כמו שביארנו:

ובתלמוד המערב שבמסכת ברכות אמרו מקום שנהגו לשאול שלום אבלים בשבת שואלים ובדרום שואלין כהדא ר' אושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אבליא בשבת ושאל בון אמ' איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו ואמרו עוד שם ר' יוסי בר חלפתא הוה מתני שבחיה דר' מאיר קומי צפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע חד זמן חמא אבליא בשבתא ושאל בון אמרין ליה הדין הוא דתני שבחיה אמ' לו בעיין אתון לידע מהו חייליה מן דכתוב ברכת י"י תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ברכת י"י זו שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות ומ"מ הוא אינו שואל וגדולי המחברים שכתבו שהוא שואל אפשר שרצו לומר משיב ואלו שנוהגין בברכת אבלים כתבו הראשונים שאסור לעשות כן בשבת ששנוי מטבע הברכה בזמן הזה טעות הוא כמו שיתבאר:

כל קרע שאינו בשעת חמום ר"ל יום מיתה או יום שמועה אלא שנזכר במקרה מיתת קרובו וחזר וקרע לזכירתו לרוב דאגה אינו קרע ומותר לאחותו ועובר בבל תשחית ואם היה המת תלמיד חכם ודאג עליו על ספק שנתחדש לו הרי אותה שעה שעת חמום ואין כאן בל תשחת ומ"מ אם לא היה לו חלוק לקרוע בשעת חמום ואח"כ נזדמן לו קורע תוך שבעה לשאר מתים ותוך ל' לאב ואם כמו שביארנו:

מי שהחליף בגדו כגון שנתחדש לו קור או חום והוצרך להחליף בגדיו לשאר מתים אינו קורע אף תוך שבעה אלא שלכתחילה מיהא יראה לקצת מפרשים שאין לו להחליף אלא לצורך על הדרך שביארנו כגון שנתקרר או נתחמם וי"א אף לכתחלה ואע"פ שיש כאן בטול אבלות והחזרת קרע לאחוריו אסור בחול מדין בטול אבלות החזרת קרע הוא בטול אבלות בידים שאדם רואה הבגד שקרעו ואין רואין בו עכשו קרע וסבורין שנתאחה אבל החלפת בגדים הכל יודעין שאדם צריך להחליף בגדים תמיד לכמה סבות ואין זה בטול אבלות שהקרע אינו נמשך שיהיה מצווה לקרוע תמיד כשאר אבלויות שהם נמשכים ולאב ואם קורע את כלם תוך שבעה ואינו מאחה כדין קרעים הראשונים:

לא החליף בגדים אלא שהוסיף עוד ללבוש בגד אחר י"א שאף על אב ואם אינו חייב לקרוע ובתלמוד המערב פי' שצריך לקרוע ויראה לי להכריע שכל שזה שהוסיף הוא בגד עליון צריך לקרוע ואם אינו בגד עליון אינו צריך לקרוע ומאחר שאין החלוף בדין קריעה אלא שלא להראות כפורק עול אבלות יראה שאם החלוף להפליג במרירות כגון אלו שלובשים שחורים וכיוצא בזה שאין צריכין לקרוע שהרי אין כאן פירוק עול אבלות אדרבה יש בה תוספת אבלות וכן נראה לי:

אע"פ שנעילת הסנדל נאסרה לאבל מטייל הוא באנפליאות של בגד אף בחול ואף על בתי שוקים שלו וכן המנהג:

תינוק כל שמת תוך ל' יום ללידתו יוצא בחיק ונקבר בשלשה בני אדם ר"ל שאין צריך עשרה לקבורתו ודיו אף באשה אחת ושני אנשים כשרים שאין בכך משום ייחוד אבל לא באיש אחד ושתי נשים שהרי יש כאן חשש ייחוד כמו שיתבאר במסכת קדושין פ' ב':

בפרש"י בד"ה לא שנו פריעת כו' ואם בא להתעטף בצנעא כו' עכ"ל ק"ק לפירושו שפירש דמיירי בצנעא דהא ר' יוחנן מרא דשמעתין ואיהו אית ליה לקמן דברים שבצנעא נוהג וא"כ בלאו מנעלים מוכיחים הא חייב בעטיפת הראש בצנעא ודו"ק:

תוס' בד"ה ושמואל לטעמיה כו' דרב סבר כו' ומסתמא רב ושמואל כו' עכ"ל מדבריהם נראה דהכא גרסינן בשמעתין רב אמר אף פריעת כו' ול"ג ורבנן אמרי אף כו' כמ"ש לפנינו וק"ל:

בד"ה וכל קרע כו' מי שנזדמן לו חלוק כו' שמא דוקא כגון שקרע כבר כו' עכ"ל תמוה הוא לפרש הכי דהא קתני בה מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן כו' דמשמע שלא קרע כלל כבר וכמ"ש התוס' שם דמיירי כגון שהוא שאול כו' ואולי שגירסא אחרת היתה עוד להם שם וכן נראה מ"ש לקמן בד"ה כי תניא כו' דגרסינן ר' חנינא מי שאין לו אלא חלוק א' כו' עכ"ל שלא נמצא כך בכל נוסחות שלפנינו ונראה דכצ"ל בתוספות דגרס ר' חננאל מי שאין לו כו' ודו"ק:

בד"ה הכי אר"י כו' מספקא ליה כו' כצ"ל:

אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה כו'. פרש"י בקושיות עכ"ל וטפי נראה לפרש בפשיטות שהיה ת"ח גמור שהיה לו לירא ממנו כמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח:

גמרא אבל ששמש מטתו בימי אבלו ח"מ א"ל ר"פ אסור אתמר כו'. וכ' הגה"ש ל"י מה חדש בזה כו'. ולי ק"ק מדוע קבעו הש"ס הכא. לעיל גבי דברים האסורים בימי אבלו ה"ל לקובעו. ודוחק לומר משום דאיירי לעיל בפלוגתת רשב"ג ורבנן בתה"מ באנינות. ועוד ק"ל יתור לשון אבל כו' בימי אבלו. אשר על כל אלה נ"ל דר"ל בהא דאבל כו' בימי אבלו לכלול גם יום השבת דהוא במספר ימי אבלו דהא שבת עולה ג"כ. ולכן א"ל ר"פ דלא אתמר משמי' דשמואל דאיהו ס"ל דאין אבילות בשבת אפי' בדברים שבצינעא וכדאמר לקמן נת"ר רשות אלא משמי' דריו"ח דסבר לקמן דברים שבצינעא נוהג:

גמ' שם כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. לעיל (כ ב):

תד"ה הא אחר. ואם הם יעשו ימותו. וכ"כ הרא"ש סי' נ' בשם הר"מ וז"ל וגם נראה דעיקר מיתה דקרא לגופי' כו' הא אם תפרעו ותפרומו ותעבדו עבודה (כנ"ל דצ"ל עי' רמב"ם פ"א מהל' ביאהמ"ק) תמותו. וק"ל א"כ מאי פריך הגמרא בסנהדרין ספ"ב מהא דתניא ואלו שבמיתה כו' אלא פרועי ראש מנא לן דאיתקש שתויי יין לפ"ר כו'. הא בגופייהו כתיבא. וא"ל דהגמרא דייקא דהברייתא ע"כ לא ס"ל דהקרא מתפרש הא אם תפרעו כו' תמותו דא"כ מדוע לא חשבה ג"כ קרועי בגדים דכתיבי נמי בהאי קרא אלא דמפרשה הא אחר כו' כדהכא. דא"כ יקשה מדוע לא חשבה הא דאבל כדדייקי התוס' והרא"ש. ולעד"נ דמהאי קרא לא מוכח דמחייבי מיתה אלא קרועי בגדים דסמיכי לולא תמותו דכה"ג דרשינן במנחות (כז ב) קרא דר"פ אחרי ואל יבא בכל עת אל הקדש כו' דולא ימות לא קאי אלא על מבית לפרוכת או רק על אל פני הכפורת ולא על אל הקדש לכ"ע ע"ש. והכי משמע לי מדברי הרמב"ם שם דבהל' ח' כתב דפרועי ראש דבמיתה הוא מקרא דיחזקאל. ובהל' י"ד בקרועי בגדים יליף מהאי קרא דלא תפרומו. ודברי הכ"מ שם בהל' ח' תמוהים דהא בהל' י"ד יליף מהאי קרא קרועי בגדים. והא ל"ל דשם ר"ל מדאיתקש בהאי קרא קרועי בגדים לפרועי ראש. דהא מסקינן בסנהדרין שם דפ"ר הלל"מ ומהלכה לא ילפינן בי"ג מדות עי' שבת (קלב) ובפרש"י. והא דלא חשבה הברייתא גם קרועי בגדים דבמיתה עמש"כ לקמן בסמוך: עוד נ"ל דלהכי לא ילפינן מקרא דראשיכם כו' מיתה לפ"ר ולק"ב משום דלא כתיב בי' חוקת עולם לדורותיכם כדכתיב בפ' שתויי יין וכן לא כתיב בי' בבואכם אל א"מ כהתם. דלכן נראה דהאזהרה לא היתה אלא להם לבדם ואף שלא בשעת עבודה (כי בל"ז היו אסורים לעבוד באותו היום מחמת אנינות. ואבילות אחר יום ראשון לכ"ע אינה אלא מדרבנן זולת לדעת הראב"ד אבילות דשלשים הוה מה"ת עי' ברא"ש) דכמו שהוזהר כ"ג בפ"ר ובפרימה כן הזהיר היום את בניו כי דינם היה באותו יום ככ"ג כמש"כ בשם הראב"ד. והחמיר עוד עליהם לענשם מיתה. וראיתי ברמב"ן בפיה"ת שפי' כעין זה וע"ע בהשגותיו לס' המצות מל"ת קס"ג. שוב מצאתי להתוי"ט ס"פ הנשרפין שנגע במקצת דברינו אלה. ועי' ג"כ במהרש"א שם:

בא"ד דהא לא מייתי להו ס"פ הנשרפין. וברא"ש מסיים ודוחק לומר דתני ושייר דהא אלו תנן כו' ותימה דהא לא חשיב שמה ג"כ הכובש את נבואתו וכו' דס"פ הנחנקין וע"כ צ"ל דלא חשיב אלא מילי דקדש ומקדש כמש"כ הרע"ב שם. אבל לי צ"ע מדוע לא חשיב ביאה ריקנית לק"ק וקטורת חסרה דמילי דמקדש נינהו וחייבין עליהן מיתה בידי שמים כמבואר במנחות שם וביומא (נג) עי' מל"מ פ"ב מהל' בהמ"ק. ועתוי"ט ס"פ הנשרפין:

תד"ה ושמואל (בסופו). להראות שאין אבילות בשבת. כצ"ל:

תד"ה וכל קרע. שמא דוקא כגון שקרע כבר. עי' מהרש"א. ולי קשה א"כ מאי פריך הכא מהא דתניא מחליף וקורע. ואולי הא דכתבו בס"ד והא דפריך בסמוך ולא משני הכי כו' קאי נמי על האי תירוצא:

תד"ה כי תניא. ומכאן ק"ל כו' דהא גבי אביו כו'. תימה דיותר ה"ל להקשות דשם אמרי' דאפילו בשאר מתים קורע בתוך ז' והכא אמר דוקא לכבוד או"א. וא"ת דשם מיירי ביוכל להתחמם כמש"כ לעיל א"כ גם מאו"א ל"ק:

תד"ה הכי. ואביי ורבא סברי ג"כ כוותי'. כצ"ל:

בא"ד מספקא לי כו' הני דברים דקריעה ודעטיפת הראש אי הוה כו'. כצ"ל:

גמ' בעא מיניה ר' יוחנן משמואל. נ"ב שמא בכתב כדאשכחן פג"ה (צ"ה ב') אבל פא"פ לא אפשר שהרי לא היה מכירו כדאיתא התם [וי"ג בעא מיניה מר יוחני משמואל ובזה א"צ למ"ש תד"ה בעא]:

רש"י ד"ה גוייתו. אבר. נ"ב כהא דתנן בנגעים [פ"ו מ"ז] ראש הגויה:

גמ' אסור אתמר ומשמיה דר"י אתמר. לא ידעתי מה חידש בזה הא איתא בברייתא לעיל דף כא ע"א ואלו דברים שאבל אסור בהם וכו' ובתשמיש:

אבל רבתי. מסכת שמחות: גוייתו. כל גופו ואיכא דאמרי אבר שלו: פריעת הראש. שמגלה האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה בשבת: נעילת הסנדל. דלאו כולי עלמא סיימי מסאנייהו בשבת ולא מוכח דאבל הוא: לא כולי עלמא מגלי רישייהו. בשבת ואע''פ שמתעטף לא מיחזי כאבל: בשעת חימום. בשעת התחלת הצער בשעת מיתה: וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים. הלכך כיון דכל ימי שבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינו נוטלה בשבת נראה כנוהג אבילות דכ''ע לא נהיגי בעטיפה זו אלא אבלים בלבד: מחוי ר''נ. עטיפת ישמעאלים: גובי דיקנא. גומות שבלחי למטה מפיו: לא שנו. פריעת הראש בשבת דצריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכוסה בימי אבלו להודיע כי אין אבילות בשבת: אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו. דאינו אבל אבל לגלות ראשו אינו צריך ואם בא להתעטף בצינעא אפי' כעטיפת הישמעאלים אין בכך כלום: דמסתפינא מיניה. בקושיות: מחליף וקורע. אע''פ שאינו שעת חימום: כבוד אביו. שנו אבל לכולי עלמא אין קורע אלא בשעת חימום: ממאן שמיעא. לרב אושעיא הא דאמר אין מתאחין שמע מינה האי דאמר אין מתאחין אבוה דרב אושעיא: אונקלי. שייפינ''ש חלוק שקורעו: בתוך ביתו. שבצינעא מותר לנהוג אבילות בשבת: דפריס סודריה ארישיה. בשבת משום עטיפה דנהיג אבילות: כל ל' יום יוצא בחיק. בן ל' יום מוציאו בחיק לבית הקברות ולא בארון: אבל לא באיש אחד. שאין מתייחדין עם האשה:

בעא מיניה ר' יוחנן משמואל. מיהו ר' יוחנן לא קיבל משמואל דאיהו סבירא ליה דברים שבצינעא נוהג כדפרישית לעיל: הא אחר שלא פרע כו'. אע''ג דפשטי' דקרא הא אחר פורע ופורם ואם הם יעשו ימותו נראה דאסמכתא בעלמא הוא דהא לא מייתי להו סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) גבי אלו שבמיתה: ושמואל לטעמיה. פי' בתוספ' הרב דרב סבר דעטיפת הראש שאינה כעטיפת ישמעאלים הויא עטיפה ומסתמא רב ושמואל הלכה כרב יש מפרשין דרחיצת ידים דקאמר הכא רשות היינו כמ''ד פרק במה מדליקין (שבת דף כה:) דבלא אבילות הוא רשות אבל לר''נ בר יצחק דאמר התם ואני אומר מצוה באבל נמי הוי מצוה ולא רשות ונראה דלא צריך למימר הכי אלא הכי פירושו הכא דמשום אבילות אינו חובה להראות אבילות בשבת: לא שנו שאין לו מנעלים ברגליו. תימה דכי היכי דמנעליו מוכיחין עליו אמאי לא אמרי' אחד מהני מוכיחין ונמצא דאינו חובה כי אם האחד ושמא במנעלים יש הוכחה יותר: וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. נראה דהא דאמר לעיל (דף כ:) מי שנזדמן לו חלוק בתוך ז' אע''פ שאינו שעת חימום שמא דוקא כגון שקרע כבר והכא מיירי בשלא קרע עדיין א''נ כגון שאין לו חלוק בשעה ראשונה חייב לקרוע כשיהיה לו אפי' שלא בשעת חימום ולי נראה דבכל שעה שיוכל להתחמם על מתו אפי' לזמן מרובה אחר מיתתו קרוי שפיר בשעת חימום כמו שאמרו ברבנן משום דמדכרי שמעתייהו הוא הדין נמי בכל מת שיוכל להתחמם עליו והא דפריך בסמוך ולא משני הכי משום דבלאו הכי משני שפיר: כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. ומכאן קשה לי על מה שפי' למעלה (דף כ:) דגרסי' רבי חנניא מי שאין לו אלא חלוק אחד דמיירי בכה''ג דמחליף וקורע דהא גבי אביו ואמו אמר הכא מחליף וקורע כל שבעה ולעיל (שם) אמרי' על אביו ואמו קורע לעולם וצ''ע: הכי א''ר יוחנן דברים שבצינעא .. נוהג. פסק בהלכות גדולות כר' יוחנן לאפוקי מרב ושמואל דאמרי לעיל תשמיש המטה רשות ודברים שבצינעא הוא ובפ''ק דכתובות (דף ד.) נמי קאמר עלה מסייע ליה לר' יוחנן דאביי ורבא סברי כוותיה ואע''ג דקיימא לן (לעיל דף יח. כב.) הלכה כדברי המיקל ה''מ במחלוקת של תנאים אבל במילתא דאמוראי לא אמרן מספקא לי כי היכי דשרי בתוך ביתו הני דברים דקריעה אי הוה אסור נעילת הסנדל בצנעא וכל שאר דברים:. עצרת כשבת. וכ''ש ר''ה ויוה''כ ר''ג אומר ר''ה ויוה''כ כרגלים וכ''ש עצרת לאחר חורבן ולישנא לא אתי שפיר דהוה ליה למתני ר''ג אומר אף ר''ה ויוה''כ כו': וחכמים אומרים לא כדברי זה כו'. ולא שייך למימר היינו תנא קמא דנימא כולהו אתו לפרש מילתא דתנא קמא כי ההיא דלא ירבה לו נשים בפרק ב' דסנהדרין (דף כא.) וההיא (דהמקדש): הלכה כר''ג. תימה כיון דאמר שמואל (לעיל דף יח. כב.) הלכה כדברי המיקל באבל אמאי איצטריך למיפסק הלכה כר''ג וי''ל דחומרא נמי היא דאם קברו סמוך לחשיכה ולא היה לו שעה אחת לנהוג בו אבילות או קברוהו נכרים ביום טוב או שמע שמועה קרובה ביום טוב אם הם כרגלים אינם עולים למנין שבעה ואם הם כשבת עולים:

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד