מועד קטן כב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

אבל על אביו ועל אמו - ממעט בסחורה ^[263].

על כל המתים כולן, רצה - חולץ את כתפו, שמוריד את הבגד, וחושף את הכתף, רצה - אינו חולץ ^[264] .

אבל על אביו ועל אמו - חולץ.

ומעשה בגדול הדור אחד שמת אביו, וביקש לחלוץ כתפו, וביקש גם גדול הדור אחר שעמו, לחלוץ יחד עם גדול הדור האבל. ונמנע גדול הדור האבל ולא חלץ על אביו, משום כבודו של גדול האחר, שביקש לחלוץ עמו ^[265].

אמר אביי: גדול הדור ההוא היה רבי. וגדול הדור שעמו היה רבי יעקב בר אחא שביקש לחלוץ על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, ולא חלץ כדי שלא יחלוץ עמו רבי יעקב בר אחא.

ואיכא דאמרי: גדול הדור ההוא היה רבי יעקב בר אחא. ואילו "גדול הדור שעמו" היה רבי.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר [איכא דאמרי] "גדול הדור שעמו" היה רבי, וגדול הדור האבל היה רבי יעקב בר אחא, שפיר היינו טעמא דנמנע רבי יעקב בר אחא ולא חלץ, כדי שלא יחלוץ רבי עמו.

אלא למאן דאמר [אביי] ש"גדול הדור שעמו" [עם רבי], היה רבי יעקב בר אחא, ורבי הוא שהיה אבל על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, ולא חלץ רבי על אביו כדי שלא יחלוץ עמו רבי יעקב בר אחא, תיקשי:

אמאי נמנע רבי ולא חלץ על אביו כדי שלא יצטרך רבי יעקב בר אחא לחלוץ עמו!? והרי אביו של רבי, רבן שמעון בן גמליאל - נשיא הוה! וכולי עלמא מיחייבי למיחלץ על נשיא שמת!?

ומסקינן: אכן קשיא! ^[266]

עוד שנינו במסכת שמחות: על כל המתים הקרובים כולן מסתפר לאחר שלשים יום. על אביו ועל אמו - אינו מסתפר עד שיגערו בו חבריו שיסתפר ^[267].

על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש ^[268] . אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות, שאינה שמחה מרובה, אלא שמחת רעים גרידא, הוא ששנינו שעל כל המתים נכנס לאחר שלשים יום ^[269].

אבל לשמחת נשואין, שהיא שמחה יתירה, אינו נכנס אפילו לאחר שלשים יום.

מיתיבי מברייתא ששנינו בה:

ולשמחה ולמריעות אינו נכנס על שאר המתים - שלשים יום!?

ומסקינן: קשיא.

אמימר מתני הכי:

אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות - מותר ליכנס לאלתר.

ומקשינן: והא תניא: לסעודת שמחה נכנס לאחר שלשים, וכן לסעודת מריעות נכנס אחר שלשים!?

ומשנינן: לא קשיא.

הא שנכנס לסעודת מרעים רק לאחר שלשים יום, באריסותא, שנהגו הרעים לעשות כל אחד סעודה לפי תורו, ובכל פעם עושה אחד לכולם, ונמצא שאינו מפסיד אם אינו משתתף בסעודה תוך שלשים.

הא שנכנס לסעודת מרעים לאלתר, אפילו תוך שלשים - בפורענותא. שכל אחד מהרעים חייב לשלם את חלקו בכל סעודה, ואם לא ישתתף בסעודה יצטרך לשלם אפילו אם לא יאכל בה, ונמצא מפסיד, שמשלם עבור סעודה שאינו אוכל בה ^[270].

עוד שנינו במסכת שמחות: על כל המתים כולן - קורע טפח, על אביו ועל אמו - עד שיגלה את לבו ^[271] .

אמר רבי אבהו: מאי קרא? מהכא: [שמואל ב א] "ויחזק דוד בבגדיו, ויקרעם". ואין אחיזה בפחות מטפח ^[272] . על כל המתים כולן, אפילו לבוש עשרה חלוקין - אינו קורע אלא את החלוק העליון, ודי בכך ^[273].

על אביו ועל אמו - קורע את כולן ^[274] . וקריעת אפיקרסותו [המכסה את ראשו], אינה מעכבת ^[275] .

אחד האיש ואחד אשה חייבים לקרוע.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: האשה, מחמת צניעות, קורעת תחילה את הבגד התחתון, ומחזירתו לאחוריה, ונמצא גופה מכוסה כל הזמן, ורק אחר כך חוזרת וקורעת את העליון ^[276] .

בזמנם היו לובשים בגד שהיה מכסה את כל הגוף, ופתוח רק באיזור הצואר. שפת הבגד [האימרא] היתה בעיגול, מסביב לפתח הצואר. ונחלקו הראשונים בביאור הקריעה המתוארת להלן בברייתא.

לדעת רש"י כאן, קריעת הבגד יכולה להעשות בשני אופנים האלו:

האחד, לקרוע את בית הצואר, כולל שפת הצואר, ואז לא נראה הקרע כקרע בבגד, אלא נראה רק כהרחבת פתח הצואר.

השני, לקרוע את הבגד מתחת לשפתו, ואז הבגד נראה קרוע. כי השפה שמסביב נשארת שלימה, ואין הקרע נראה כהרחבת פתח הצואר.

ואילו לדעת שאר הראשונים, וכן נפסק בשולחן ערוך, שני אופני הקריעה המבוארים בגמרא להלן, הם כך:

האחד, קריעת שפת הבגד, ולאחר שנקרעה השפה הוא ממשיך וקורע את הבגד עצמו.

והשני, השארת שפת הבגד שלימה, וקריעת הבגד רק מעבר לשפה, כאשר השפה עצמה נשארת שלימה.

כשקורעים גם את השפה עצמה ניכרת הקריעה, כי שני חלקי הבגד שיש קרע מוחלט ביניהם נבדלים זה מזה. אבל אם משאירים את השפה שלימה, ורק קורעים את הבד של הבגד שמעבר לשפה, לא ניכרת הקריעה, היות והבגד נשאר מחובר באמצעות השפה, שנשארה שלימה.

להלן נבאר את הברייתא תחילה לפי רש"י, ואחר כך לפי שאר הראשונים.

על כל המתים כולן, אם רצה - אינו קורע את שפת הצואר, אלא משאיר אותה שלימה מסביב לצואר, וקורע ומבדיל את "קמי שפה" שלו, את הבד הנמצא מעבר לשפה, ובכך ניכרת הקריעה, שאין היא הרחבת פתח הצואר, שהרי שפת הצואר נשארת שלימה.

ואם רצה - אינו קורע ומבדיל את הבד שלפני השפה של הצואר, אלא קורע רק את בית הצואר, ודיו בכך, למרות שאז נראה הקרע רק כהרחבת פתח הצואר, ולא כקריעת הבגד לשני קרעים חלוקים.

אבל על אביו ועל אמו - חייב להיות קורע ומבדיל את בד הבגד מעבר לבית הצואר, כדי שיראה הקרע של הבגד.

רבי יהודה אומר: כל קריעה של בגד שאינו מבדיל בקריעה גם את "קמי שפה" שלו אלא רק קורע את בית הצואר - אינו אלא קרע של תיפלות, דהיינו, קרע ללא משמעות, ולא יצא בה ידי חובת קריעה, כיון שלא נראה הבגד קרוע, אלא רק כמו שהרחיבו את פתח הצואר שבבגד.

אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי יהודה?

משום דכתיב [מלכים ב ב] "ויחזק בבגדיו, ויקרעם לשנים קרעים".

ממשמע שנאמר "ויקרעם", וכי איני יודע שהן קרועים לשנים?

אלא, קרע בהן קרע שנראין קרועים כשנים.

והיינו, שהבדיל גם את הבד שבבגד עצמו, ולא רק את בית הצואר 276* . 276*. מדברי הרמב"ם [ט ה] מבואר, שאף תנא קמא דורש כן, אלא שלדעתו אין דין זה אמור אלא בקריעה על רבו, וכמעשה שהיה. [וכן הוא בתוספות הרא"ש הוריות יב]. וזהו דוקא לדעת הרמב"ם [שבהערה 272], שכל אותם קרעים שאין מתאחין, המבוארים לקמן כו, דין הקריעה בהם שוה לקריעה שעל אביו ואמו. אבל דעת שאר הראשונים אינה כן.

כך הוא הביאור לפי רש"י.

אך לפי הראשונים האחרים כך הוא הביאור:

על כל המתים אינו צריך לקרוע את שפת הבגד, אלא דיו שיעשה קרע בבגד, והבגד לא יהיה מחולק לשני חלקים כיון ששפת הבגד נשארת שלימה ומחברת את שני החלקים.

ואילו על אביו ואמו חייב לקרוע גם את שפת הבגד הנקראת "קמי שפה", כדי שיחלק קרע הבגד לשנים.

על כל המתים כולן - שולל מחברם באופן ארעי, בתפירה שאינה שוה, לאחר שבעה.

ומאחה מחבר את הקרע על ידי תפירה שוה וקבועה לאחר שלשים ^[277] .

ואילו על אביו ועל אמו - שולל רק לאחר שלשים ^[278] , ואינו מאחה לעולם.

והאשה שוללתו לקרע ^[279] לאלתר, מפני כבודה, צניעותה ^[280].

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: על כל המתים, רצה - קורע ביד, רצה - קורע בכלי, בסכין, כדי שלא יתקלקל הבגד יותר מהקריעה 280* . 280*. הריטב"א הביא בזה שני פירושים. א. בשאר קרובים יכול לקרוע בינו לבין עצמו, שלא כנגד העם, מה שאין כן באביו ואמו שהוא חייב לקרוע לעין כל. ב] בשאר קרובים יכול לקרוע [החלוק העליון] על ידי שיכניס ידו לפנים מחלוקו ויקרע, ואילו באביו ואמו אינו מותר להכניס ידו, אלא קורע מחוץ לבגד ממש. והרמב"ם כתב כשני הפירושים יחד. ועיי"ש בכס"מ.

אבל על אביו ועל אמו - קורע דוקא ביד.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולן - קורע בבגד מבפנים, ואין צריך להראות לאחרים שהוא קורע.

על אביו ועל אמו - קורע מבחוץ, שיראו אחרים את הקריעה.

אמר רב חסדא: וכן לנשיא צריך לקרוע מבחוץ.

מיתיבי על רב חסדא מברייתא: לא הושוו כל השנויים בברייתא [כמו רבו, ואב בית דין, ונשיא] לאביו ולאמו לשאר דינים המיוחדים לאביו ולאמו, אלא לאיחוי בלבד, שגם עליהם אין מאחים את הקרע לעולם כמו שאין מאחים קרע על אביו ואמו, אבל לשאר דברים, כגון לקרוע מבחוץ לא הושוו לאביו ולאמו.

מאי לאו - אפילו לנשיא אין קורעים מבחוץ, ואיך אמר רב חסדא "וכן לנשיא קורעים מבחוץ"!?

ומשנינן: לא! כונת הברייתא היא רק לרבו ולאב בית דין, לבר מנשיא, שהנשיא שוה לאביו ולאמו לדין קריעה מבחוץ.

אירע פעם אחת, ונשיאה שכיב, מת.

אמר ליה רב חסדא לרב נחמן בר אמי: כפי אסיתא הפוך את המכתשת כדי שתוכל לעמוד עליה במקום גבוה, וקום עלה, ועמוד עליה באופן שיראוך כולם, ואחוי, ותראה את הקריעה שלך על הנשיא לעלמא, וידעו שצריכים הכל לקרוע עליו ^[281].

על חכם שמת חולץ את כתפו מימין ^[282] , ואילו על אב בית דין שמת חולץ את כתפו משמאל ^[283] .

על נשיא - חולץ את שתי כתפיו, מכאן ומכאן ^[284] .

תנו רבנן: חכם שמת - בית מדרשו בטל. אותם תלמידים שהיו רגילים ללמוד ממנו בטלים עתה מלימודם ^[285].

אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן: היושבין בצפון - יושבין בדרום, היושבין בדרום - יושבין בצפון ^[286] . נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין,

הערות

^[263] התוס' [לקמן כז] מפרשים בדבר האבד. ואף על פי שמלאכה זו מותרת, מפני כבוד אביו ואמו יש לו למעט. והכסף משנה [ו ט] כתב, שאין סברא שיצטרך לאבד ממונו עבור זה. [ואולי יש לפרש כונתם, שאינו עושה אלא כפי הנצרך למניעת ההפסד, ולא יותר מכך, מה שאין כן בשאר קרובים, שהוא מותר לסיים המלאכה שהתחיל בעשיתה מפני ההפסד, וכמו שהבאנו בפרק ב' הערה 3 לענין חול המועד]. ולכן פירש הכסף משנה, שהנידון הוא לאחר ז', בתוך ימי השלשים, שיש לו למעט בעסקיו בימים אלו. וכמו שמצאנו לענין תעניות גשמים, שממעטין במשא ומתן. וכעין זה כתב הריטב"א. והנמוקי יוסף כתב, שיש מעמידים דין זה דוקא במשא ומתן. וכתב מהרש"ל בתשובותיו [סז], שלדיעה זו אין האבל אסור אלא במלאכה גמורה, אבל מותר הוא בפרקמטיא. אך בשו"ע [שפ ג] נפסק לאסור אפילו במשא ומתן. ומקורו מירושלמי כאן [ה]. וע"ע בקרן אורה.

^[264] הריטב"א ועוד ראשונים מפרשים חליצת הכתף, וכמבואר לקמן בגמרא ענין זה. והרא"ש פירש בשם רבינו מאיר, שהוא חליצת המנעלים, שיש לו לילך יחף לבית הקברות. ותמה הרא"ש על פירוש זה, שהרי כל זמן שעדיין לא נסתם הגולל, לא חלה אבילות. אבל הב"ח [שמ] יישב, שאין זה מצד דיני אבילות, אלא מפני כבודם.

^[265] כתבו התוס', שאין מעשה זה סותר את הדין שלמדנו ברישא דברייתא, אלא כונת התנא ללמדנו, שישנם אופנים שאינו מחוייב בחליצה, וכגון במעשה זה, שנמנע מלחלוץ מפני כבוד גדול הדור שעמו. וכתב הרמב"ן שיסוד דין זה נובע ממה שלמדנו בבבא מציעא [ל], שזקן המוצא מציאה בדרך, ואינה לפי כבודו, הרי הוא פטור מהשבתה, שנאמר "והתעלמת", והוא הדין לשאר דינים.

^[266] הקרן אורה מבאר שאין זה "תיובתא" אלא "קשיא", שיתכן ליישב הקושיא. שיש לבעל הדין מקום ליישב ולומר, שאף על פי שכל העם חייבין לחלוץ על הנשיא, מכל מקום אין זה מכבודו של גדול הדור לעשות כן, ועל כן נמנע רבי ולא חלץ, כדי שלא יחלוץ רבי יעקב בר אחא.

^[267] כתב הב"י, שאין הגערה מתירתו לגלח אלא לאחר ל', אבל בתוך ל' אינו מגלח. וביאר הנודע ביהודה [א או"ח יד] הטעם, שאינו קל יותר משאר קרובים, שדינם בל' יום. וכדבריו כתב השיטה. אלא שיש בדבריו חידוש נוסף, שדין ל' יום באביו ואמו אינו כדין ל' יום של שאר קרובים. שהרי למדנו לעיל, שביום ל' עצמו מותר לגלח, שמקצת היום ככולו, וחידש השיטה, שדין זה נכון דוקא בשאר קרובים, אבל באביו ואמו אינו מגלח עד עבור יום ל' כולו. וכדבריו כתב האור זרוע, ונתן טעם לחילוק זה, על פי המבואר בסנהדרין [כב], שביום ל' עצמו אנו מחשיבים שערות ראשו כ"פרע", אבל לאחר מכן הרי זה נחשב כ"שילוח פרע", ומעתה, בשאר קרובים די לנו לחייבו בגידול פרע, וכמו שלמדנו לעיל מנזיר, ולכן מותר לגלח ביום ל' עצמו, אבל באביו ואמו החמרנו עליו להצריכו "שילוח פרע", ולכן אינו מגלח עד לאחר שנשלמו ל' יום שלמים. אבל הב"י הביא בשם סמ"ק, שאף ביום ל' עצמו, מותר. וכתב הרמ"א [שצ ד], ששיעור הגערה בסתם הוא ג' חדשים. [ועיין בפת"ש ד, שבגילוח הזקן הוא בפחות משיעור זה, שכבר קודם לכן הוא מנוול ונמאס]. וביאר האגרות משה [יו"ד ג קנו], שבזה חידש לנו הרמ"א, שהשיעור דיגערו בו חביריו אינו סיבה להתיר הגילוח [משום שאינו ראוי לבוא בחברת אנשים, וכלשון הירושלמי, שיאמרו לו "לך מעמנו"], אלא הוא סימן לגודל שערותיו, כלומר, שכאשר הגיע למצב שגוערים בו, בידוע שכבר גידל פרע שער ראשו, ויש לו בעצמו צער מכך, ולכן, גם כשלא גערו בו בפועל, קיימת סיבת ההיתר, שהוא הצער משערותיו. ואכן האור זרוע הביא שיש הטועים בכך, וסבורים, שכל זמן שלא גערו בהם, אסורים לגלח, ואפילו עד י"ב חודש. ודחה האור זרוע דיעה זו, שאין הגערה אלא שיעור לסימן בלבד. אולם מדברי הרמב"ם נראה, שהגערה היא סיבה להתיר הגילוח, שהרי לדעתו, נאמרו שני שיעורים בהיתר הגילוח, א. כשישלח פרע. וביאר הכסף משנה, שגידל שערותיו ימים הרבה מאד. ב] כשגערו בו חביריו. שאז אינו צריך לשלח פרע כל כך, וכמו שכתב הכס"מ. ולכאורה מבואר מזה, שגערת חביריו היא סיבה להיתר, ולכן מגלח קודם שישלח פרע. עוד כתב הרמ"א, שלאחר הגילוח, חזר האיסור למקומו, כלומר, שאינו מגלח עד שיגערו בו שנית. ועיי"ש בחידושי הגרע"ק איגר, שאין זה מצד עיקר הדין, אלא שנהגו להחמיר כן. והראשונים הביאו מהירושלמי, שאמנם הרגל מפסיק גזירת ז' ול', מכל מקום אינו מפסיק איסור הגילוח באביו ואמו, הואיל והאיסור תלוי בגערת חבריו. וכתבו הפוסקים, שבאביו ואמו אין הרגל מפסיק אף את שיעור הל' יום, כלומר, שאם הגיע ערב הרגל בתוך ל', וגערו בו חבריו, אינו מותר אז לגלח [עד שיעברו ל' יום]. הואיל ומצאנו שהחמירו בו שלא לגלח עד שיגערו בו חבריו, יש לנו להחמיר בדינו, שלא יבטל הרגל ממנו אף את שיעור ל' שלו. וע"ע בפת"ש [ג]. עוד כתב הטור בשם הרמב"ן, שמגילוח יש ללמוד לענין גיהוץ, שבאבילות על אביו ואמו הוא אסור בו עד שיגערו בו חבריו.

^[268] נחלקו הראשונים, האם איסור זה נאמר על הכניסה, אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם, או שעיקר השמחה היא באכילה ושתיה, אבל כשנכנס ואינו אוכל עמהם, מותר. יעויין בתוס' והרמב"ן. והרמ"א [שצא ג] החמיר בדבר. וזהו דוקא כשנכנס לבית השמחה, אבל כשעומד מבחוץ ושומע ברכות הנישואין, או שעושים החופה מחוץ לבית שאוכלים ושותים שם, מותר.

^[269] רש"י ותוס' מפרשים, שדוקא בזה התרנו לאחר ל' יום, אבל בשמחת מצוה, שהיא שמחה גדולה יותר, אסור אפילו לאחר ל' יום. והעיר הרש"ש, היכן מצאנו דיני אבילות בשאר קרובים לאחר ל' יום. אבל הריטב"א מפרש להיפך, שבשמחת מצוה מותר אפילו בתוך ל'. וטעם ההיתר מפני המצוה שבדבר, ולא מפני מיעוט השמחה שבזה.

^[270] כתב הרא"ש, שזהו דוקא בתוך ל' על שאר קרובים, אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו, אין להתיר סעודת מריעות בכל ענין. ולמד הדגול מרבבה [שצא] מדבריו, שתוך ל' על שאר קרובים קל יותר מתוך י"ב חודש על אביו ואמו. ויעוי"ש שנחלק על הש"ך ג בפרט זה. עוד הביאו הראשונים ממסכת שמחות, שמותר ליכנס לסעודת מצוה, וטרחו ליישב דין זה עם מה שלמדנו כאן, שעיקר האיסור נאמר בשמחת מצוה. והראב"ד העמידה כשהולך לנישואי יתום ויתומה, שלולא כניסתו תתבטל המצוה מכל וכל, ולכן התירו לו לאחר ל' על אביו ואמו. ויעויין בנודע ביהודה [א יו"ד ק] מה שכתב בענין זה. והנמוקי יוסף מעמידה בסעודת ברית מילה, שאין בה שמחה כל כך, מפני צער התינוק שמטרידם, וכמו שלמדנו בכתובות [ח], שמטעם זה אין אומרים "שהשמחה במעונו" בברית מילה. וע"ע בתוס'. אבל הרמ"א [ב] החמיר בזה.

^[271] בירושלמי [ח] אמרו, שמפני שעתה נתבטלה ממנו מצות כיבוד אב ואם, על כן הצריכוהו שיקרע עד שיגלה את לבו. [ואמנם למדנו בקדושין [לא], שמכבדו אף לאחר מותו, מכל מקום אין זה עיקר חיוב כיבוד אב ואם, וכמו שכתב הנודע ביהודה ב אהע"ז מה. מצבת משה. וע"ע באבל רבתי ט].

^[272] הרמב"ן הוכיח מכאן, שאף על הנשיא ואב בית דין אינו צריך לקרוע עד לבו, שהרי דוד קרע על שאול, שהיה נשיא, ועל יהונתן בנו, שהיה אב בית דין, כמבואר לקמן בגמרא, ואף על פי כן לא הוצרך לקרוע אלא טפח. ונחלק בזה עם הרמב"ם [אבל ט ג, תענית ה יז] שחייב בנשיא ואב בית דין כל דיני קריעה שנאמרו באביו ואמו, עיי"ש ובהשגות. והכסף משנה יישב, שפסוק זה אינו אלא אסמכתא, ובאמת קרע דוד עד לבו, כדין אביו ואמו. וע"ע העמק שאלה [לה יד]. והקרבן נתנאל דקדק מלשון "בבגדיו" הנאמר בפסוק זה, שדוד קרע יותר מבגד אחד, ואף על פי שאינו מחויב לקרוע אלא את העליון, כדין שאר קרובים [כדעת הרמב"ן הנ"ל], מכל מקום, הואיל ושמע כמה שמועות רעות בבת אחת, החמיר על עצמו לקרוע על כל שמועה בפני עצמה.

^[273] מבואר בראשונים, שיש לו לקרוע העליון בדוקא, כדי שיהיה הקרע נראה לאחרים. ונחלקו האחרונים, האם כשקרע התחתון יצא בדיעבד ידי חובתו, או שעליו לחזור ולקרוע העליון. והגינת ורדים [ה] הקיל בזה, וטעמו, שכל פרטי הלכות קריעה שאינם נלמדים מפסוק, אלא מסברתם הקדושה של חכמים, אינם אלא לכתחילה. [וכן מבואר בתוס' לקמן כו, שאם לא קרע על אביו ואמו עד לבו, יצא ידי קריעה]. ויש מוכיחים מהמבואר לקמן, שבשבת מחליף בגדיו, אף על פי שיכול גם כן ללבוש בגד קרוע ולכסותו בבגד עליון שלם, עיין בהערה 331, ואילו היה אפשר בדיעבד לקרוע בגד התחתון [וכדעת הגינת ורדים], היה לנו לחייבו לעשות כן, וכדין דברים שבצינעא שהוא מחוייב בהן בשבת.

^[274] מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש [מג] מבואר, שאין חיוב זה אלא מדרבנן. ובחלקת בנימין העיר, שאמנם דעת הראב"ד שעיקר חיוב הקריעה הוא מן התורה, וכמו שהביא הרא"ש [ג] בשמו, מכל מקום מה שהוסיפו חכמים לחייב באביו ואמו, אינו אלא מדבריהם. והטעים הדבר, שהרי עיקר חיוב קריעה נלמד מהנאמר במיתת נדב ואביהוא [ויקרא י], והלא חיוב קריעה זו היתה על אהרן מפני בנו, ועל אלעזר ואיתמר מפני אחיהם, ואי אפשר ללמוד משם תוספת חיוב קריעה באביו ואמו. אבל דעת הרמב"ן היא, שאף עיקר חיוב קריעה אינה אלא מדרבנן. וכן הכריע הש"ך [ריש סי' שמ]. והשפת אמת מצדד לומר, שאם לא קרע את כולם, לא יצא ידי קריעה אף באותם הבגדים שקרע, ועל כן, אם פשט את הקרועים, ולבש אחרים תחתיהם [לאחר ז'], יש לו לקרוע עתה כל בגדיו. ויש לבאר הסברא בזה, שהרי הצרכנוהו לגלות את לבו בקריעה זו, ולכן, כשלא קרע כל בגדיו, ועדיין לא קיים דין גילוי לבו, הרי הוא מחוייב לקיים מצות קריעה מתחילה. וכתב בתשובות חתם סופר [יו"ד שכג], שבדין קריעה על אביו ואמו, מלבד מה שצריך לגלות לבו, יש לו גם כן חיוב לעשות הקריעה טפח, שהרי אינו קל יותר משאר קרובים. ופשוט.

^[275] נאמרו בזה כמה פירושים בראשונים. א. רש"י מפרש, בגד שעל ראשו, ומשתלשל ויורד על גופו, והשמיענו הברייתא שאין חייב לקרעו. והקשה הרמב"ן, אם כן היה לו להשמיע חידוש זה אף בשאר קרובים, שהרי אילו היה בו חיוב קריעה היה מחוייב לקרוע בגד זה דוקא, שהרי הוא כבגד עליון, שנופל על מלבושיו. עוד פירש רש"י [בכת"י], שעיקר החידוש הוא, שאף על פי שעל ידי בגד זה אין הקרע ניכר כל כך, מכל מקום אינו מעכב את הקריעה. ולכאורה גם על פירוש זה תסוב קושית הרמב"ן הנ"ל, שהרי אף בשאר קרובים יש צורך שיהיה הקרע ניכר, שהלא חייבוהו לקרוע בגד העליון בדוקא, וכנ"ל. ב] הערוך פירש, שהוא בגד דק הסמוך לבשרו, והואיל ואינו עשוי אלא לקבל את הזיעה, אינו בדין מלבוש לחייבו בקריעה. וכן פסק הרמ"א [שמ י]. ג] הסמ"ג הביא בשם רבותינו שבצרפת, שהוא חלוק עליון שאינו לובשו אלא לצניעות בלבד, ועל כן אינו צריך לקרעו. והרמ"א שם פסק גם כפירוש זה.

^[276] ואף על פי שהיא לבושה באפקרסותה תחת בגדיה, ואין בשרה נראה, כפירוש הערוך הנ"ל, מכל מקום גם בזה יש משום פריצות, ולכן צריכה להחזיר הקרע לאחוריה. ש"ך. וע"ע בריטב"א. ופירשו הראשונים, שלדעת תנא קמא, הרי היא קורעת כאיש, ואין חילוק ביניהם. וביאר השיטה, שאין לחוש בזה להרהור, הואיל ושעת צער הוא, ואין חשש לגירוי יצר הרע. עוד תירץ, שאפקרסותה מכסה על הקרע [כפירוש רש"י ורבני צרפת], ואינו נראה כל כך. אבל גירסת הרי"ף היא, "אחד האיש ואחד האשה, דברי רשב"א, שרשב"א אומר וכו"', וביאר הגר"א [שמ לב] גירסא זו, שלדעת החולקים על ר"ש בן אלעזר, אין האשה קורעת אלא חלוק העליון, מפני הצניעות, ור"ש בן אלעזר החמיר עליה להצריכה קריעה אף בתחתון, הואיל ויכולה להחזיר התחתון וכו'.

^[277] מדברי הראב"ד [שהביא הרמב"ן כ ב] יש ללמוד, שאיסור השלילה תוך ז' אינו איסור בפני עצמו, אלא הוא מעצם חובת הקריעה, שתהיה מצות הקריעה נמשכת כל ז' על ידי שאינו שוללה. [ונראה מדבריו, שהוא הדין לאיסור שלילה בתוך ל' על אביו]. עוד יש ללמוד מדברי הראב"ד [שהביא הרא"ש לעיל יד], שאיסור איחוי תוך ל' הוא מן התורה.

^[278] אין זה חובה, אלא רשות. ריטב"א. והוא הדין ברישא לענין שאר קרובים.

^[279] כלומר, אף בתוך ימי השבעה. ריטב"א.

^[280] כתב הריטב"א, שהיתר זה נכון רק לדעת תנא קמא דרשב"א, שהצריכה לקרוע שניהם, כמו האיש, ולכן התיר לה לשלול בתוך ז', מפני כבודה, אבל לר"ש בן אלעזר, שקורעת ומחזרת לאחוריה, ואין לבה נראה על ידי זה, אין לה צורך לשלול, ועל כן דינה כאיש לענין זה, שאינה מותרת לשלול עד לאחר ז'. והרב המגיה שם הביא בשם הר"י מלוניל, שאפילו לר"ש בן אלעזר מותרת לשלול, שאין כבודה לילך בבגדים קרועים כל ז'. ועיי"ש שכן מוכח בשו"ע [שמ יא, טו].

^[281] הביא בגמרא מעשה זה כהוכחה לדברי רב חסדא, שבנשיא קורע מבחוץ. ריטב"א

^[282] כתב הכסף משנה [ט ג], שמכאן למד הרמב"ם להצריך בקריעה על חכם שיגלה לבו, שהרי אי אפשר לחלוץ כתיפו אם אינו קורע עד גילוי הלב. וע"ע במעשה רוקח [ת"ת ה ט].

^[283] כתבו הראשונים, שחליצה משמאל חמורה יותר, ועל כן באב בית דין, שהוא חשוב מחכם, חולץ משמאל. וע' ריטב"א.

^[284] נחלקו הראשונים בחליצה על אביו ואמו. דעת המאירי שהוא גם כן משתי כתפיו, שהרי אין כבוד אביו ואמו פחות מכבוד הנשיא. אבל הרמב"ן כתב, שלענין זה דינם קל אפילו מאב בית דין, וחולץ איזה מהם שירצה.

^[285] פירש הרא"ש, שאינם מתקבצים ללמוד יחד בבית המדרש, אלא לומדים הם שנים שנים בביתם. והריטב"א נתן טעם לעיקר דין זה, כדי שלא יתעצלו בהספדו של חכם. ועל כן כתב, שכן הדין בכל ז' ימי האבילות. אבל השיטה כתב, שביטול בית מדרשו הוא מצד דין אבילות, ועל כן אינו נוהג אלא יום אחד. [כמבואר לקמן כה ב, שאפילו על רבו שלימדו חכמה, אינו נוהג אלא יום אחד].

^[286] פירש הב"ח, שרוצים לרמוז בזה, שכל זמן שהיה האב בית דין בחייו, היה אומר להם על ימין, ימין, ועל שמאל, שמאל, ועתה שנסתלק ל"ע, הם אומרים על ימין, שמאל, ועל שמאל, ימין.

ממעט, על אביו ועל אמו — ממעט תמיד.

על כל המתים כולן, רצה — חולץ את הבגד מעל כתפו האחת, רצה — אינו חולץ. על אביו ועל אמו — חולץ תמיד.

מספרים: ומעשה בגדול הדור אחד שמת אביו וביקש לחלוץ, וביקש גדול הדור אחר שעמו לחלוץ גם הוא, להשתתף עמו באבלו, ונמנע הראשון ולא חלץ כדי שלא לגרום לחבירו שיחלוץ.

אמר אביי: גדול הדור שאמרנו היה רבי, גדול הדור שעמו — ר' יעקב בר אחא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: גדול הדור — ר' יעקב בר אחא, גדול הדור שעמו — רבי.

ודנים בדבר; בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] גדול הדור שעמו — רבי, היינו [זהו הטעם] שנמנע ולא חלץ, לפי שלא רצה לגרום לנשיא הדור רבי שיחלוץ,

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שר' יעקב בר אחא היה גדול הדור שעמו, אמאי [מדוע] נמנע רבי ולא חלץ? הלא רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי נשיא הוה [היה] וכולי עלמא מיחייבי למיחלץ [והכל חייבים לחלוץ עליו] שכך עושים במות הנשיא, ואם כן היה גם ר' יעקב בר אחא צריך לחלוץ מן הדין, ומדוע מנעו רבי? ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדעה זו.

א ועוד בהלכות אבל: על כל המתים כולן — מסתפר לאחר שלשים יום, והאבל על אביו ועל אמו אינו מסתפר עד שיגערו בו חבריו על שהוא מגדל שיער יותר מדי. על כל המתים כולן — נכנס לבית השמחה (מקום שיש בו שמחה וחגיגה) לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו — לאחר שנים עשר חדש.

אמר רבה בר בר חנה: זה שאמרנו כי על כל שאר המתים הריהו נכנס לבית השמחה לאחר שלושים ימי האבל — הרי זה דווקא ולשמחת מריעות, כלומר סעודת שמחה שעושים ריעים זה לזה שאוכלים לפי התור זה בביתו של זה, ואין מדובר בשמחה גדולה (כגון נישואין). מיתיבי [מקשים] על כך: הלא שנינו ולשמחה ולמריעות שלשים יום. ומשמע שסתם שמחה אינה שמחת מריעות, ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

אמימר מתני הכי [היה שונה את השמועה כך], אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות — מותר ליכנס לאלתר [מיד]. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] לשמחה שלשים, ולמריעות שלשים!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] בברייתא — כגון באריסותא [בהתחלה] כלומר, כאשר נקבע בין הידידים שהוא הראשון שצריך לעשות משתה לכולם — אז ימתין שלושים יום, הא [זה] דברי רבה בר בר חנה — בפורענותא [בפרעון] כאשר חביריו כבר עשו סעודות, והגיע תורו, שכיוון שחובה עליו לעשות זאת לחביריו אינו יכול לדחות.

ועוד אמרו: על כל המתים כולן קורע טפח, ואילו על אביו ועל אמו קורע עד שיגלה את לבו. אמר ר' אבהו: מאי קרא [מה הכתוב] המלמד שקריעה היא טפח לפחות, שנאמר: "ויחזק דוד בבגדו ויקרעם" (שמואל ב' א, יא), ואין אחיזה פחות מטפח.

על כל המתים כולן אפילו היה לבוש עשרה חלוקין — אינו קורע אלא בגד עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן. ואולם אפיקרסותו (בגד תחתון שעל גופו) אינה מעכבת, שאותה אינו צריך לקרוע.

אחד האיש ואחד אשה בקריעה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: האשה קורעת את הבגד התחתון ומחזירתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את העליון כדי שלא יתגלה בשרה.

על כל המתים כולן, אם רצה — מבדיל וקורע קמי שפה שלו [לפני שפת הבגד] ולא בצואר, כדי שייראה הקרע נבדל מפתח הבגד, ואם לא רצה — אינו מבדיל אלא קורע את בית הצוואר עצמו, אף על פי שהקריעה במקום כזה אינה ניכרת כל כך. על אביו ועל אמו — מבדיל תמיד.

ר' יהודה אומר: כל קריעה שאינו מבדיל קמי שפה שלו — אינו אלא קרע של תיפלות (של שטות) שקריעה צריכה שתיראה שנעשתה לאבל, ולא כפגם בלבד בבגד. אמר ר' אבהו: מאי טעמא [מה טעם] דברי ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" (מלכים ב' ב, יב), ממשמע שנאמר "ויקרעם" איני יודע שהן לשנים? אלא ודאי הכוונה היא שנראין קרועים כשנים, משמע שצריך הקרע להיות גלוי ונראה.

על כל המתים כולן שולל (תופר את הקרע תפירה גסה) לאחר שבעה, ומאחה בתפירה מדוייקת לאחר שלשים. על אביו ועל אמו — שולל לאחר שלשים, ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללתו את הקרע לאלתר [מיד] מפני כבודה, שאין זה כבודה שייראו בגדיה קרועים.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: על כל המתים, רצה — קורע ביד, רצה — קורע בכלי. על אביו ועל אמו — קורע ביד בדרך השחתה וקלקול.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: על כל המתים כולן יכול לקרוע קרע מבפנים ולא בבגדו העליון, ואילו על אביו ועל אמו — קורע מבחוץ. אמר רב חסדא: וכן לנשיא קורע כמו שקורע על אביו.

מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו: לא הושוו דיני קריעה על נשיא ואב בית דין ורבו לאביו ולאמו אלא לענין איחוי בלבד, שאסור לאחות את הבגד הקרוע בתפירה מדוייקת.

מאי לאו [האם לא] אפילו הקורע לנשיא? ודוחים: לא, לבר [חוץ] מהקורע לנשיא, שקרע על נשיא דינו לכל דבר כקרע על אביו.

מסופר: נשיאה שכיב [הנשיא מת], אמר ליה [לו] רב חסדא לרב חנן בר רבא: כפי אסיתא [הפוך מדוכה] שיהיה לך מקום מוגבה וקום עלה [ועמוד עליה], ואחוי [והראה] קריעה לעלמא [לכל] שיראו כיצד קורעים, וכן יעשו כולם, שהרי כל העם קורעים על הנשיא.

ב ועוד בהלכות קריעה: על חכם חולץ את הבגד מכתפו מימין, על אב בית דין חולץ ומגלה הכתף משמאל, על נשיא חולץ מכאן ומכאן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חכם שמת — בית מדרשו בטל ואין לומדים בו מפני אבילות, אב בית דין שמת — כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ושם משנין את מקומן כמנהג אבלים, היושבין כרגיל בצפון — יושבין בדרום, היושבין בדרום — יושבין בצפון. נשיא שמת — בתי מדרשות כולן בטילין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

reduce it. In the case of his father or mother, he must always reduce his business.

With regard to all other deceased relatives, if the mourner wishes, he may remove his garment from one of his shoulders, and if he wishes not to remove it, he need not remove it. However, in the case of his father or mother, he must always remove his garment from one of his shoulders.

There was an incident when the father of a leading authority of his generation died, and the authority wished to remove his garment from one shoulder. Another leading authority of the generation also wished to remove his own garment together with him, in order to join him in his mourning, but due to this the first person refrained and did not remove his garment, so that his colleague would not remove his garment as well.

Abaye said: The leading authority of the generation mentioned here is Rabbi Yehuda HaNasi, and the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Ya’akov bar Aḥa. And some say: The leading authority of the generation was Rabbi Ya’akov bar Aḥa, and the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara examines this issue: Granted, according to the one who said that the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Yehuda HaNasi, this is the reason that he refrained and did not remove his garment from his shoulder. That is to say, Rabbi Ya’akov bar Aḥa refrained from doing so because he did not wish to cause the Nasi to remove his own garment.

But according to the one who said that it is Rabbi Ya’akov bar Aḥa who was the leader of the generation with him, why did Rabbi Yehuda HaNasi refrain and not remove his garment from his shoulder? Rabban Shimon ben Gamliel, the father of Rabbi Yehuda HaNasi, was also the Nasi, and everyone is required to remove his garment from his shoulder for him, as was the accepted practice. Therefore, Rabbi Ya’akov bar Aḥa would also have been required to bare his shoulder. Why, then, did Rabbi Yehuda HaNasi prevent him from doing so? The Gemara concludes: Indeed this is difficult.

§ The Gemara returns to the continuation of the baraita: With regard to all deceased relatives except for parents, one may cut his hair after thirty days. In the case of one’s father or mother, one may not cut his hair until his colleagues have rebuked him for his hair being too long. With regard to all other deceased relatives, he may enter a place where a joyous celebration is taking place after thirty days; in the case of his father or mother, he may enter such a place only after twelve months.

Rabba bar bar Ḥana said: The ruling that a mourner may enter a house of joy after thirty days applies specifically to a joyous social gathering, that is to say, to the joyous meals that a group of friends would eat together, each taking a turn hosting. But this ruling does not apply to a large joyous occasion, such as a wedding feast. The Gemara raises an objection from a baraita which adds: And also for joyous social gatherings, thirty days. This implies that when the baraita speaks of joyous celebrations without further specification, it is not referring to joyous social gatherings, but even to weddings and other joyous occasions. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.

Ameimar taught the previous discussion as follows: Rabba bar bar Ḥana said an alternative version of the discussion: For a joyous social gathering one is permitted to enter immediately. The Gemara poses a question: But isn’t it taught in a baraita: For joyous celebrations and for joyous social gatherings, one must wait thirty days?

The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, of the baraita, is referring to an initial gathering, when the mourner is the first in the group of friends to host. The baraita teaches that in such a situation the mourner is required to wait thirty days before doing so. That ruling, of Rabba bar bar Ḥana, is referring to a reciprocal gathering. The mourner’s friends have already hosted these gatherings, and now it is his turn to host. Since he is required to host such a gathering for his colleagues, he need not postpone it. Rather, he may host the group immediately.

The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment the length of a handbreadth, and that suffices. In the case of his father or mother, he must rend his garment until he reveals his heart. Rabbi Abbahu said: What is the verse that teaches that the rent must be a handbreadth? “And David took hold of his clothes and rent them” (II Samuel 1:11), and taking hold cannot be done for a garment less than a handbreadth.

The baraita teaches further: With regard to all other deceased relatives, even if he is wearing ten garments, one on top of the other, he rends only his outer garment. But in the case of his father or mother, he must rend them all. Failure to rend his undergarment, however, does not invalidate the fulfillment of the mitzva.

Both a man and a woman are required to rend their garments. Rabbi Shimon ben Elazar says: A woman first rends her inner garment and turns it around, so that the tear is on her back. And only afterward does she rend her outer garment, so that she does not expose her chest.

With regard to all other deceased relatives, if one wishes he may rip apart his garment on the hem, rather than merely expanding the neck hole, so that the tear stands out distinctly from the opening of the garment. If he wishes not to do this, he does not rip apart the hem in this manner. That is to say, one may simply enlarge the neck hole, although rending a garment in this way makes the tear less prominent. In the case of one’s father or mother, however, he must always rip apart the hem.

Rabbi Yehuda says: Any rending that does not rip apart his garment on the hem of the garment is nothing other than a frivolous rent of no significance, as it must be evident that one has rent his garment in mourning and that the rent is not merely an imperfection in the garment. Rabbi Abbahu said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? As it is written: “And he took hold of his own clothes and he rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From that which is stated: “And he rent,” do I not know that he rent them in two? Rather, these words teach that the rent clothes must appear as if they were torn into two pieces, i.e., the tear must be obvious and visible.

The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one may tack the tear with rough stitches after seven days, and one may join the edges more carefully after thirty days. But in the case of one’s father or mother, he may tack the tear only after thirty days, and he may never again join the edges more carefully. A woman, however, may tack the tear immediately, due to her honor, for it would be dishonorable for her to be seen with torn garments.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, if one wishes, he may rend his garment with his hand; and if he wishes, he may rend it with a utensil in a way that will preserve it. But in the case of his father or mother, he must rend his garment with his hand in a manner that will utterly ruin it.

And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment on the inside, meaning, he rends his inner garment and not necessarily his outermost garment. In the case of one’s father or mother, however, he must rend the garment on the outside, i.e., the outermost garment. Rav Ḥisda said: And likewise, over a Nasi, one is required to rend his garment as he does over his father.

The Gemara raises an objection from a baraita in which it was taught: The halakhot of rending for the death of other people referred to in the baraita, e.g., a Nasi, a president of the court, or one’s teacher, were likened to the halakhot of rending for one’s father or mother only with regard to the issue of carefully rejoining the edges of the rent, as in all of these cases it is prohibited to mend one’s garment with precise stitches.

What, is this baraita not also referring even to one who rends his garment for the Nasi? The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to the other people, aside from one who rends his garment for the Nasi, as rending for the Nasi is the same as rending for one’s father with regard to all aspects of the rending.

It was related that the Nasi died, and Rav Ḥisda said to Rav Ḥanan bar Rava: Turn the mortar over and stand on it, and show the rent to everyone. Everyone will then rend his garment in this manner, as everyone is required to rend his garment over the death of the Nasi.

§ It was further taught: For mourning a Sage, one removes his garment from the right shoulder. For the president of the court he removes his garment from the left shoulder. For the Nasi he removes his garment from here and from here, from both shoulders.

The Sages taught the following baraita: When a Sage dies, his study hall ceases its regular study as a sign of mourning over him. When the president of the court dies, all of the study halls in his city cease their regular study, and everyone enters the synagogue and changes their places there as a sign of mourning over him. Those who ordinarily sit in the north should sit in the south, and those who ordinarily sit in the south should sit in the north. When a Nasi dies, all study halls cease their regular study. On Shabbat, the members of the synagogue enter the synagogue for public Torah reading, which requires a congregation of ten,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפילו שהוא על ידי אחרים:
ירושל' מרבה בעסקי אביו ואמו משמע בתכריכין והספדו.

על כל המתים רצה חולץ פי' חליצת כתף. מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתיפו חלוצה מן החלוק. רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ.

ומעשה בגדול הדור שמת אביו ובא לחלוץ. ובקש גדול הדור (עצמו) [שעמו] לחלוץ ולא חלץ.

ואסיקנא גדול הדור (שמת) הוא ר' יעקב בר אחא ובקש רבינו הקדוש הוא גדול הדור שעמו לחלוץ עמו מפני כבודו. ונמנע ר' יעקב ולא חלץ. אבל במיתת רשב"ג אבי רבינו הקדוש כ"ע חייבין לחלוץ דנשיא הוא. קיי"ל היכא דחל יום שמיני של אביו ושל אמו להיות בשבת ערב הרגל מגלח ואפילו ביום ששי בע"ש. דלענין כבוד יו"ט ל"ש אב ואם ול"ש שאר קרובים. הלכה כאבא שאול בזה ובזה.

על כל המתים מותר להסתפר לאחר שלשים. על אביו ועל אמו מגדל שער עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום. ואוקמה אמימר במשתה שמחת מריעות בפורענותא נכנס לאלתר. אבל באריסותא. כלומר הוא אינו פורע אלא מתחיל הוא אחר שלשים יום. אבל על אביו ועל אמו אינו נכנס עד י"ב חדש על כל המתים קורע טפח שנאמר ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים.

ואין אחיזה פחותה מטפח. אבל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה את לבו.

ואפילו לבוש מאה חלוקים קורע את כולן ומבדיל קמי שפה דבעינן קרע הנראה לשנים קרעים כדכתיב ויקרעם לשנים קרעים ואפיקרסותו אינה מעכבת והאשה על אביה ועל אמה קורעת חלוקה התחתון ומחזרת הקרע לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. ואינו קורע על אביו ועל אמו בכלי כגון סכין וכיוצא בו אלא בידו קורע ואינו קורע אלא מבחוץ ואינו מאחה הקרע לעולם:
ירושלמי זהו איחוי העשוי כאריג אבל על שאר מתים אינו קורע אלא העליון. ואם אינו רוצה להבדיל קמי שפה אינו מבדיל ושולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים.

והאשה קורעת ושוללתו לאלתר מפני כבודה.

ואם רוצה לקרוע בכלי קורע. על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. אמר רב חסדא וכן לנשיא.

נשיאה שכיב א"ל רב חסדא לרב חנן כפי אסיתא וקום עליה ואחוי קריעה לעלמא.

על חכם חולץ מימין על אב ב"ד משמאל. על נשיא מיכן ומיכן. פירוש חליצת כתף.

ת"ר חכם שמת מדרשו בטל. אב ב"ד שמת כל מדרשות שבעירו בטילין. ובני הכנסת נכנסין ומשנין את מקומן. היושבין בצפון יושבין בדרום. בדרום יושבין בצפון.

ת"ר על כל המתים כלן רצה חולץ אינו רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ. פי' חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ננוצאת כתפו עם זרועו מגולין. כך כתיב בהלכות וכך פירשו כל הגאונים. ענין אחר מפי ר"ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת. א"נ כמתאונן ואינו יודע מה לעשות. ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושי חלוקים לבנים לפני המטה. אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים.
והתם אמרינן (ב"ק די"ז ע"א) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי [כתף]:

ומעשה בגדול הדור (ב)אחד שמת אביו ובקש לחלוץ ובקש גדול הדור שעמו לחלוץ ונמנע ולא חלץ. מאן גדול הדור ר' יעקב ב"ר אחא ולא חלץ על אביו כדי שלא יחלוץ רבי עמו. וא"ת ומה הכבוד הזה שנוהגין כאן לעבור על המצות ולהקל בכבוד אביו שלא יחלוץ בנו עליו. י"ל שהיה ר' יעקב אדם גדול זקן ואינה לפי כבודו לילך בשוק חלוץ כתף ובשרו מגולה ורצה רבי לנהוג בו כבוד ולחלוץ עמו שלא יתגלה יחידי. והוא חשש לכבודו אעפ"י שלא הי' חושש לכבוד עצמו ונמנע ולא חלץ דכבוד תורה עדיף. והתם אמרינן קידושין (דל"ג ע"ב) בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו של אביו. ולא פשטו, כל שכן במלתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למיעבד לכבוד אביו. דתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו, וכן מצינו באבל רבתי (פרק ט') דתניא על המתים כלן אינו חולץ אלא על אביו ועל אמו, אף על אביו ועל אמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אביו ואמו אינו חולץ. ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ.
והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ומנעו רבי לחלוץ על אביו של ר' יעקב, ושמעי' מינ' הרב לגבי מאן דפחית מיניה רצה חולץ רצה אינו חולץ. בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא. אבל אם גדול הדור הוא או נשיא ואב ב"ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו. וכ"ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו:

על כל המתים כלן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. אמר ר' אבהו מה קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח עד שמגלה את לבו. ירושלמי אמר ר' שמואל בר אבדימה בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד, על כל המתים כלן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע כלן. ואפרקסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאתוריה וחוזרת וקורעת את העליון. אפרקסותו פירש"י ז"ל שהוא הסודר שעל ראשו ונופל לפניו. וכן פירש הרב ר' אברהם כענין זה. ולפי שאינה מלבוש אינה מעכבת שכבר קרע כל בגדיו. ולפי דבריהם בשאר מתיב הוה ליה למיתניא דהא בגד עליון הוא.
ור' נתן בעל הערוך ז"ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו. וכדתנן בסוף מקוואות הקשר שבאפרקסין שבכתף. ותניא בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתירחגורו ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר חגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובע ונועל מנעליו. ועוד אמרו בירושלמי בפ' היה קורא אפרקסון היה לבוש מבפני' ולפי שאינו (לא) [אלא] קשור ואין עושין אותו ללביש' אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנף מלבושיו כדאמרי' מבליע באפרקסותו לפיכך אינו מעכב בקריעה.
וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו. אלא שאם לא קרעה אינו מעכב את המצוה ויצא ידי קריעה. מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה. וגוערין בו כעובר על מ"ע מדברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו. ואפילו לאחר שלשים. דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח"כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב. וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה מדלא תני ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל (פר' ט') תניא אפרקסותי אינה מעכבת את הקריעה. ר' בנימין אומר משום ר' עקיבא קורעין את אפרקסותו הא לת"ק אין קורעין אותו כלל:

על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מובדל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות. ופסקו הגאונים הלכה כת"ק:

כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כלן קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלן קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. פי' ר"ש מבפנים בחדר שלא בפני העם מבחוץ במקום רואין. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל פירש מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. ומסתבר' כוותי' מדקאמרי' מבפנים ומבחוץ. ולא אמרי' בפנים ובחוץ:

אמר ר' חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב א"ל רב חסדא לרב ענן כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא. מדאמר רב חסדא בקריע' מבחוץ וכן לנשיא ש"מ בשאר מילי חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים. דתניא בהדיא לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד. ואקשינן עלה דר"ח מאי לאו אפילו נשיא. לא לבר מנשיא. כלומר דדמי לאביו לענין קריעה מבחוץ הא נשיא בשאר דברים ורבו שלמדו חכמה אפילו בקריע' מבחוץ אינן שווין לאביו ולאמו.
והר"מ ז"ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו. ואין דבריו נכונים כמו שפרשתי. ועוד שגילוי הלב הוא דבר מיוחד באביו ואמו. רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח. מה קראה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח. והא דוד קרע על נשיא ואב"ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח.
באבל (פ"ט) ת"ר על חכם חולץ מימין על אב ב"ד משמאל על נשיא מכאן ומכאן. מדלא קתני אביו מהיכן חולץ. ש"מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ. וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר' אליעזר וחלץ עליו ר"ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת והיה קורא עליו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו:

על כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. ומדאמרינן הכא שנים עשר חודש ואי אפשר לשנים עשר חדש בלא רגל שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבילות באביו ובאמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפרענותא אבל באריסותא לאחר שלשים פי' שמחת מרעות היא סעודה שעושין רעים זה לזה אוכלין ושותין עם זה היום וחוזרין ואוכלין עם זה למחר כענין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו ואף על פי שאוכלין ושותין ושמחים אין בה שמחה כל כך כמו שיש בחופת תתני' ומשום הכי מותר והני מילי לפרוע היום שאכל עם חביריו אבל שיתחיל הוא לעשות להם מרעות אסור עד לאחר שלשים. כתב רבינו ז"ל בהלכות על אביו ועל אמו עד לאחר שנים עשר חדש.
באבל תניא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש ואם היתה חבורה לשום מצוה כגון קדוש ראש החודש מותר. וכתב הראב"ד ז"ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור שהרי אפילו לישא אשה אסור כדאמרינן כל שלשים יום לנישואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון ראש חדש וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה ובריי' דקתני ואם היתה חבור' מצוה ארישא נמי תניא ומשיא יתום ויתומה איני מחוור להתיר לזה סעודה שלהם ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר' יהודה הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתוב כך וכתב אחד מן המחברים הכי על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש שנכנסין בתוך שנים עשר חדש לחופו' לשמוע ברכה או לבקר אבל לא לאכילה ויש שמחמירין שאין נכנסין כלל עד כאן. ולדעת המקילין קשה לי אם כן שמחת מרעות בפרענותא למה התירוה יעשה להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל. ויש לומר אין זה כבודן של חברים לאכול בביתו של זה על שלחנו והוא לא יאכל עמהם ומסתב' אסור ליכנס לבית השמחה אמרו בין לאכילה בין ליכנס שם בשעה שהן עסוקין במזמוטי תתן וכלה שאין אבילות במקום שמחה כדאמרינן בריש פירקין דבאלו מגלחין אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגך דאלמא ימי שמחה לאו ימי אבילות וימי אבילות לאו ימי שמחה. והכי נמי משמע בפרק(כ"ה ע"ב) דקאמרינן וליכלו בסוכה שני וסוכה וליחדו בסוכה וכולה שמעתא דהתם משמע דשמחה דחתן בר מאכילה דסעודה היא והכי נמי משמע בירושלמי הכתוב למעלה בשער הזה:

ת"ר חכם שמת בית מדרשו בטל אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבין בדרום יושבין בצפון נשיא שמת בתי מדרשות כלן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל. פי' חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה לפי שמספידין אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספידו כלל. אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד שאין מבטלין תלמוד תורה להספד. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות מבטלין תלמוד תורה כל שבעה כדי שיהו כולן פנויין ומתעסקין בהספדו והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן בקר וערב כשהם נכנסין שם להתפלל. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל המקומות שמספידין אותו כולן בטלין ובני הכנסת אין נכנסין לבית הכנסת אלא ביום שקורין שבעה בתורה ויוצאין ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי ההספד. והיינו דאיתמר התם [כתובות ק"ג ע"ב] בצואתו דר' אל תספדוני יותר משלשים יום דלא עדיפנא ממשה רבינו והושיבו בישיב' לאחר שלשים ואמרינן נמי עד תלתין יומי ספדי ביממא ובלילא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בלילי' אלמא כל ימי הספידו של נשיא מבטלין תלמוד תורה ואין מושיבין ישיבה ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל ובשבת קאמר אף ע"פ שאין אבילות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אבל אם בא להם מעשה מורין באיסור והיתר שלו.
ובאבל [פ"י] תני לה הכי אין אומרים לא (עת) [שמועה] ולא מדרש ולא הגדה בבית מדרשו (מפני שביהוד') נותנין שלום בכניסתן וביציאתן ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה הלשון בית מדרשו של אבל היינו בית בתי מדרשות הבטלין משום אבילות. וארישא קאי דקתני בחכם ואב בית דין ונשיא בתי מדרשות בטלין וקאמר עלה דאין צריך לומר מעסק הלימוד שבטלים אלא שמועה והגדה אין אומרים שם לא בחול ולא בשבת ואם נצרכו להתחיל לענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ויוצאין מענין לענין עד שתתפרש שאלתן וחוזרין להלכות אבלים. ור' חנניא בן גמליאל היה אומר שמועה והגדה בשבת מפני מנהג שביהודה שהיו שלום בכניסתן וביציאתן שהיו סוברין אין אבילות בשבת כדאתמר בגמרא דילן בני יהודה ובני גלילא הני אמרי אין אבילות בשבת וכו'. ובתשובות אמר רב סעדיה ובשבת שמת בתוכם חכם מפטירין גלה כבוד מישראל (ש"א ד כא):

על אביו ועל אמו חולץ יש שפירשו חולץ כתפיו מכאן ומכאן שהרי על הנשיא אמרו שחולץ מכאן ומכאן ואמרינן לקמן לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד אלמא לא חמירי מאביו ואמו מדאמר לא השוו ואמרינן לבד מנשיא דהשוו לו כלומר אף בחליצה וקריעה בחוץ ועל כל המתים דאמרינן הכא לאו דייקא אלא משום שאר קרובים נקט לה ובכללם ג"כ חכם ואב ב"ד ותימה א"כ היכי ס"ד לומר ואפילו נשיא שהרי דומה לו בחליצה י"ל דלא הוה פסיקא ליה דבחליצת אביו ואמו היא בשני צדדין אבל ר"ח פירש מוציא כתפו וראה שהוא סובר דבחליצת חד כתף סגי לדבריו מה שאומר לא השוו לחומרי אביו קתני ולא לחליצה שהרי מקולי לגבי נשיא: ועכשיו לא נהגו העולם בחליצת כתף ולא ידע ר"י ז"ל לפרש טעם ברור בדבר ויש שפי' מפני שרוב ישראל דרים בישובו ושמא ילעיגו עלינו ואינו כבוד של מת וצריך להראות החליצה דאי לא לא מהני מידי:

על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו. ורבי' האיי ז"ל היה מודה שאם פגע בו רגל הרגל מפסיקו אבל רבי' אלפסי ז"ל היה אומר שאינו כן ובדברי רבי' אלפסי ז"ל מפורש בירושלמי רבי שמואל בר נחמני דמתה אמו תמניא יומי קומי מועדיא אתא שאיל לרבי מונא א"ל כל דבר שהוא משום ז' ולמד הרגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חביריו וכן פוסק ר"י ז"ל ועוד ראיה מדקתני בסמוך לענין שאינו נכנס לבית השמחה על אביו ועל אמו עד י"ב חדש וא"א לי"ב חדש בלא רגל ומאותה גזרה נשמע לכולהו:

על כל המתי' כלן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום וכו' ובעלי התוספות ורבי' יצחק ורבינו תם ז"ל בכללם כתבו דנכנס לא כל קאמר אבל כניסה בלחוד מותרת שאין השמחה בלא אכילה ושתיה ולישנא לא משמע הכי כלל אלא שאין נכנסין כלל בעוד שנכנס' במזמוני חתן וכלה ואפי' לשמוע ברכת חתנים ולכניסת החופה שהוא מצוה ואין מצוה מוטלת עליו עכשיו שאין אבלות עם השמח' כלל וכן פוסק הרמב"ן ז"ל ולבית המילה התיר רבי' יצחקי ליכנס לאחר ז' ואפי' על אביו ועל אמו דסעודת ברית מילה לא חשיבא שמחה דהא איכא צערא לינוקא ומהאי טעמא לא אמרי בה שהשמח' במעונו כדאיתא בפ"ק דכתובות וכיון שהיא סעודה של מצוה. מותר ועל זה אמרו בתוספתא דלסעודת מלוה נכנס כגון זאת כגון סעודת עבור החדש דליכא שמחה כולי האי והרמב"ן ז"ל האריך בענינים אלו בספר תורת האדם:

ולשמחת מרעות פירש הא לשמחת בית המשתה מותר ליכנס בה לאלתר משום מצוה ופרכי' מדתניא לשמחה ולמרעות ל' יום. ולישנא אחרינא מתני מר זוטרא ולשמחת מרעות מותר לאלתר בתוך ל' ואקשי' ליה מדקתני ולמרעות ל' ופרקי' הא בראשותא הא בפורענות' פי' הסעוד' שמתחילי' בה נקראת רשותא מפני שהוא כזוקף חוב על חבירו לעשות כמותה וזה אסור עד לאחר ל' לפי שעושין שמחה יתירא ופורענותא לשחוזר שאר החברי' לעשות איש יומו ולית בה שמחה כולי האי גם אי אפשר לשהותה וא"ת לדברי האומר דכניסה בלא אכילה אינה שמחה למה התירו שמח' מרעות זו יעשה להם משתה ולא יאכל עמהם וי"ל דאין זה כבוד החברים לאכול בביתו על שלחנו והוא לא יאכל עמהם וי"ל דאין זה כבוד החברים כן תרץ רבינו הרמב"ן ז"ל:

על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו וי"א דה"ה על רבו וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואינו שהרי אמרו לקמן לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד ובההיא אפי' רבו בכלל עד כאן לא קאמרי' אלא לבר מנשיא יש שהשווהו לאביו ולאמו לענין קריעה מבחוץ או לענין חליצה הא לשאר דברים אינו דומה רבו לאביו ואמו לא יקרע על לבו ולא לקריעה מבחוץ ולא עוד אלא שהקריעה על הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד ועוד הרי בש"ס הביאו ראיה לקריעת טפח והרי דוד קורע על נשיא ואב ב"ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח כשיעור אחיזה:

ואפרקסיתו אינה מעכבת פרש"י ז"ל כי הסודר שעל ראשו אע"פ שתלוי לפניו ופעמים שמכסה את הקרע אין זה מעכב את הקריעה ולמדנו מזה כי כסוי הגלימא מעכב וצריך שיראה הקרע לעם ויש שפירשו הפרקסיתו הוא מלבוש שלבש על בגדיו דרך נקיון או לצנעא בעלמא אינו חייב לקרעו מזה למדנו כי הגלימא שאנו לובשין אינו חייב בקריעה ואינה ראיה דגלימא מלבוש חשוב הוא וקבוע ועוד אפרקסיתו מכסה שאר הקריעות אלא א"כ נאמר דה"ק שאם לבשה תוך ז' אינו חייש לקריעה והרמב"ם ז"ל פי' שאפרקסיתו הוא בגד התחתון הדביק בבשרו שלבשו לקבל את הזיעה בעלמא וכן מונה אותו בהלכות דרך ארץ ולפי שאינו עשוי ללבישה אינו מעכב בקריעה וכן פי' בעל הערו' ז"ל ואפרקסיתו לשון משותף הוא ולדברי הרמב"ם ז"ל והערוך נפר' אינה מעכבת בגלוי הלב כיון שהקריעו' שלמעלה ניכרים וא"כ אין באשה אפרקסית גמור דבוק לבשרה דא"כ למה צריכא חזרת קרע לאחוריה אלא ודאי כרש"י ז"ל מסתברא ולשון אינה מעכבת מוכיח:

רשב"ג אומר האשה קורעת וכו' נסתפקו בתוספות אם בא רשב"ג לחלוק או לפ' ונראין דברים אם בא לחלוק והלכתא כרבנן דרבים נינהו וכן אומרים והלכתא כדברי המקל לענין קריעה דקריעה לחוד ואבילות לחוד:

שוללתו לאלתר פי' תוך ז' לאחר קבורה והכי מוכח לקמן ולת"ק דלעיל נצרכה דאי לרשב"ג כיון שהחזירה תחתון לאחוריה שוב אינה מבוזה ונלמוד מכאן דרשב"ג חולק הוא כדפרישנא:

והא דאמרי' שולל לאחר ל' רשות הוא ואם רצה שלא לשלול הרי זה משובח וכן בירושלמי:

על כל המתים קורע בכלי פירש אם ירצה על אביו ועל אמו קורע ביד בחיוב:

על כל המתים קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ פירש"י ז"ל ובתוספות מבפנים שלא כנגד העם מבחוץ כנגד העם לעיני הכל ורבי' יצחק בן גיאת ז"ל פירש מבפנים ידו תחת חלוקו מבחוץ מחוץ לחלוקו וליש' דייק הכי קצת דלא קתני בחוץ ובפנים וקאמר מבחוץ ומבפנים אבל המעשה שהביאו מרב חסדא דאמר כפי אסותא נראה כפי' הראשון כי בודאי לסיוע הביאוהו למאי דאמר וכן לנשיא:

חולץ משמאלא פירש מימיהם היו מוליכין מקטורן שלהן יותר על כתף ימין ולפי' נכר יותר חליצה של שמאל:

ת"ר חכם שמת בית מדרשו בטל פי' כל ז' שהן ימי המספד וכדי שלא יתעצלו בהספדו אבל שאר כל המדרשי' אינן בטלין שאין מבטלין ת"ת מפני ההספד וגבי אב ב"ד יהיו כל המדרשו' בטלין שכלן חייבין להתעסק בהספדו וגבי נשיא כל מדרשו' שבכל המקומות שמספידין אותו בהן שאין מושיבין ישיבה בתוך ימי הספדו וכדאמרי' לגבי ר' במס' כתובות עד ל' יומין ספדין ביממא ובליליא וכו' דמשמע התם להדיא שאין מושיבין ישיבה כל ימי הספדו של נשיא:

ובני הכנסת נכנסת לבית הכנסת כלומר והרגילי' להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן בקר וערב כשהן נכנסים שם להתפלל אע"פ שהאבלי' אין שם אלא שמתפללין בביתם וגבי נשיא אמרי' שאין מתפללין בב"ה כלל אלא ביום שבת שנכנסין שם לקרוא בתורה ז' כדי שלא יהא ב"ה בטל לגמרי אף מקריאה בתורה בצבור ולאחר קריאה בתורה יוצאי' משם ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי החול ושמעי' מיהא שאין האבל יוצא מביתו אפילו לבית הכנסת ואפילו בשבת:

על כל המתים רצה חולץ כתפיו ר"ל שמוציא זרועותיו מתוך קרע הבגד ונמצאו כתפיו מגולים והולך בדרך זה לפני המטה ואם רצה אינו חולץ אבל על אב ואם חולץ עד שיקבר שאין חיוב חליצת כתף אלא להליכה לפני המטה ובסוגיא זו הוזכר באחד מגדולי הדור שרצה אחד מן הגדולים לחלוץ עמו לכבודו וכדי שלא להטריחו נמנע האבל ולא חלץ ובאבל רבתי שנינו אם הוא אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אב ואם אינו חולץ מעשה שמת אביו של ר' יעקב וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ ונראה לי שמאחר שראו שהקלו בה לטענה קלה סמכו עליו שלא לחלוץ:

על כל המתים מספר לאחר ל' אלא שהאשה מיהא מותרת בנטילת שער לאחר ז' כמו שהתבאר באבל רבתי ואף על אב ואם אבל האיש על כל המתים מספר לאחר ל' על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו ומנהג חברים שלא לגעור עד שיעברו שלשה חדשים ואם הגיע זמן הראוי לגערה והוא רואה חבריו מתיאשים הימנו אף הוא רשאי לספר והוא שאמרו בתלמוד המערב עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ויש נוהגים שלא להסתפר כל י"ב חדש אלא שלאחר שלשה חדשים מקילים במספרים:

פגע בו רגל תוך ל' אע"פ שהרגל מפסיק כל אבלות ל' יראה מתלמוד המערב שאינו מספר עד שיגערו בו חבריו או עד שיגיע זמן הראוי לגערה והוא שאמרו שם ר' שמואל בר אבדימי דמכת אימיה תמניא יומי קמי מועדא אתא קמיה ר' מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומ"מ לאחר ל' יראה שרגל מפסיק שהרי התספורת של אב ואם יש לה דין לאחר ל' והרגל מפסיק האבלות שהוא מוצא וכשם שאם פגע בתוך שבעה מפסיק דין שבעה ונשאר דין ל' כך כשפגע בתוך ל' מפסיק דין ל' ונשאר דין לאחר שלשים שהוא תספורת לאב ואם הא אם פגע לאחר שלשים דין הוא שיפסיק גערת חברים שאם לא כן לא יפסיק כלום ומ"מ בתלמוד המערב נראה לאסור אף בזו שם אמרו ר' אבדומא דמכת אמיה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לר' מונא אמר ליה כל שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ונראה לי הטעם שאחר שהדבר ביד חברים אם רואין צרכו לגעור גוערין ואין רגל מפסיק אלא דברים שאין ביד אדם להפסיק והם אין גוערין אא"כ רואין שצורך גדול הוא לגעור כגון ששלח פרע הרבה שאם לא כן כשהיו שואלין אם מותרין אם לאו יגערו הנשארים ויספרו וגאוני הראשונים חלקו עם זו שבתלמוד המערב והתירו תספורת אף לאב ואם כל שפגע רגל לאחר שבעה ר"ל בתוך ל' ואף זו נראה לומר דוקא בשהיתה שם גערת חברים למה שראו בדבר צורך גדול:

על כל המתים אסור ליכנס לבית השמחה כגון סעודת נישואין שבבית חתנים ובית המשתה אע"פ שהיא מצוה כל שלשים ובאב ואם י"ב חדש וסעודת שושבינות והיא הנקראת שמחה מרעות והיא שמחה של רשות והיתה נהוגה ביניהם לעשות מזה לזה אם היה חוב המוטל עליו מצד שכבר עשה לו חברו כן מותרת בשאר מתים לאחר שבעה ובאב ואם לאחר שלשים ואם היה זה המתחיל ואין זה עליו חוב בשאר מתים אסור כל ל' ובאב ואם כל י"ב חדש כשאר השמחות:

ולענין ביאור הגירסא הנכונה ולשמחת מרעות ואין גורסין בה ולשמחת מרעות לאלתר וכן אין גורסין בה ולשמחת מרעות שלשים אלא ולשמחת מרעות לבד כלומר הא דאמרת על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' הא תוך ל' אסור דוקא לשמחת מרעות שהיא של רשות הא של מצוה לאלתר והקשה לו מדתניא ולשמחה ולמרעות דאלמא אף שמחה של נשואין בכלל דהא מננהו לתרויהו ואיתותב מינה ואמימר מתני ולשמחת מרעות לאלתר כלומר שמעתין בשל מצוה אבל בשל מרעות הואיל ורשות היא אין בה שמחה כל כך והואיל ויש בה צד מוסר ואין בה כל כך שמחה מותרת לאלתר ר"ל לאחר ז' אלא שבאב ואם ראוי לאסור עד ל' ומה ששנו בה לאחר ל' אף בשאר מתים פירושו ברשותא ר"ל שהוא המתחיל שאין חיוב המוסר גדול כל כך על הדרך שכתבנו ויש מתירין באותה שהיא חוב אף באב ואם לאחר שבעה שמאחר שחוב הוא אין ראוי לומר שימתין זה את שמחתו או שיפקע הוא מלשלם גמול:

באבל רבתי פירשו על סעודה הנעשית לשם שמים שמותרת לאחר ל' מיד אף באב ואם וזו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה במשיא יתום ויתומה שמא מתוך שלא יכנס יבטל המעשה אבל לנשואי עשיר להזמינו להתכבד בו אסור והיא זו שבכאן ואף בתלמוד המערב אמרו שאם היתה חבורה של מצוה או של קדוש החדש מותר לאחר ל' אף באב ואם ואף זו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה בדבר שיש בו קיום מצוה מן התורה כגון חבורת אכילת פסח וחבורת אכילת קדשים ומעשר שני בירושלים או סעודה של קדוש החדש ואף באלו תוך ל' מיהא אסור באב ואם ויראה מכאן שמותר לישא לאחר ל' אף באב ואם שהרי יש בה קיום מצוה וכן המנהג ויש חולקים בזה עד י"ב חדש כמו שיתבאר למטה יש מי שאומר שלא נאסרה כניסה זו אלא לנכנס לאכול או לשמוח אבל כניסה בעלמא מותר ויש אוסרין ועכשו נהגו ליכנס לשבע ברכות ולברית מילה אלא שרבים נזהרים שלא ליכנס לחופה עצמה:

יש מי שהורה במי שמת לו מת הראוי להתאבל עליו ולא הגיע לו עדין שמועה ממנו שמותר לאחר היודע במיתתו לקרוא לזה בסעודתו ואע"פ שהקורא יודע שכבר מת לו מת שמאחר שאין הקורא יודע בכך לא חל עליו אבלות כלל:

על כל המתים קורע טפח ודיו על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו:

על כל המתים אפי' היה לבוש עשרה בגדים אינו קורע אלא העליון ועל אב ואם קורע את כלם ואם החליף תוך שבעה שחייב לקרוע כמו שיתבאר פירשו בתלמוד המערב שהוא חייב גם כן לקרוע את כל החליפין:

מלבוש שאינו מכלל מלבושיו אלא שהוא עשוי להתכסות בו בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים לצניעות והוא מה שיראה לנו לפרש במלת אפרקסותו האמורה כאן וממה שאמרו מבליעו באפרקסותו אין חובה בקריעתו אף באב ואם ולשאר מתים אינו דינו כבגד עליון כדי לקרעו אלא קורע את שהוא תחתיו שהוא עליון לבגדים שהוא לובש בביתו וגדולי המפרשים כתבו שלכתחילה צריך לקרעה ממה שאמ' אפרקסותו אינה מעכבת כלומר אינה מעכבת בדיעבד הא לכתחילה צריך לקרעה אלא שאם לא קרעה בשעת קריעה אינו חוזר לקרעה הא שאר בגדים כל שהשאיר בגד לקרוע לא יצא ידי חובת אותו בגד וכל זמן שהוא עליו אומרין לו שיקרע וי"א כן אף לאחר ל' ולדעתי אינה מעכבת פירושו אף לכתחלה ואף באחד משאר בגדים ששייר אומר אני שאין לו תשלומין הואיל ולא קרעו בשעת קריעה או באותו היום ואם תמצא לומר שהוא חיוב דוקא מיהא תוך שלשים וגדולי המחברים פי' בענין אפרקסותו חלוק של פשתן הסמוך לבשר בשביל הזיעה ממה שאמרו בדרך ארץ הנכנס לבית המרחץ חולץ מנעליו ומסלק כובע וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה והוא היה בגד פתוח בכנפיו וכשירצה להניחו על בשרו קושרו וכן הזכירו במקומות הקשר שבפרסקין שבכתף מ"מ נראה לי שמאחר שהזכיר בה התחתונה אלמא יש בה עליונה והיא אותה שהזכרנו וי"מ כעין מעפורת שמכסה בה את ראשו וקצה שלה מתפשט על החזה ומכסה מה שגלתה הקריעה ואעפ"כ הואיל והקריעה בשעתה נראית לכל אינה מעכבת ומ"מ רבותי פי' כפי' ראשון ויצאה להם הוראה מזה על גלימות שלנו שאינם בדין קריעה לא על אב ואם שאינה בכלל בגדיו ולא על שאר מתים שאינה קרויה בגד עליון לפטור שאר בגדים בקריעתה ועכשו נהגו שעל שאר מתים אין קורעין אותה כלל ובגד שתחתיה הוא שקורין בגד עליון וקורעין אותו אבל על אב ואם מנהג חלוק מקומות מקומות ואף במקום שנהגו לקרעה כשהם מחליפין אותה תוך שבעה אינו קורע אע"פ שבשאר בגדים אם החליף תוך שבעה קורע באב ואם כמו שיתבאר:

האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את האחרים כדי שלא יתגלה בשרה ועכשו נהגו להניח לה בגד הסמוך לבשרה שלא לקרעו:

על כל המתים רצה להבדיל שפת הבגד והיא האימרא מבדיל רצה שלא להבדיל אלא להשאירה קיימת ולהתחיל לקרוע תחתיה הרשות בידו אבל על אב ואם חייב לשסע את השפה עד שילכו צדי הקריעה לכאן ולכאן ויש פוסקים שאף לשאר מתים צריך לעשות כן מפני שר' יהודה חלק עם חכמים לומר כן ואין הלכה כרבים במקום שטעם היחיד מסתבר כמו שאמרו במסכת יום טוב וכן שאמרה דרך הנחה פשוטה והוא שאמר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של טפלות:

על כל המתים רצה שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' על אב ואם שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת מפני כבודה וענין השלילה והאיחוי יתבאר למטה:

על כל המתים כלם אם רצה לעשות קריעתו בסכין עושה אע"פ שהקריעה ביד יש בה הוראה למרירות גדול על אביו ועל אמו דוקא ביד ומ"מ אם היתה שפת הבגד חזקה ואין יכול לקרעה ביד חותכה בכלי ומשלים קרעו ביד:

על כל המתים אינו צריך להראות קריעתו אלא קורע בחדרו או שקורע בגד עליון תחת גלימתו אבל אביו ואמו קורע בחוץ לפני העם וצריך שיפשיט גלימתו ויקרע בגדיו לפני העם ואם קורע את גלימתו צריך להפשיט להראות קרע שאר בגדים או שירבה בקריעת הגלימא כל כך שיהיו קרעי שאר בגדים נראין:

נשיא שמת והכל קורעין עליו כמו שיתבאר צריכין הקורעין להראות קריעתם לעם כאב ואם:

רבו ואב ב"ד אין קריעתם נאחית לעולם אבל אין הקורע עליהם צריך להראות קריעתו ומגדולי המחברים כתבו על קרעים הללו שהם ביד ומעומד ושקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו ויש חולקים:

על חכם חולץ הקורע מימין ר"ל שמוציא זרועו מצד הימין ועל אב בית דין משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן כאב ואם:

חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה ומתקבצין תלמידיו בכל יום לספדו:

אב בית דין שמת בתי מדרשות של כל עירו בטלין ומקצת הקהל מתפללין עמו ואותם שמתפללין בבית הכנסת מתפללין כמנהגם אלא שמשנין מקומם:

נשיא שמת כל בתי מדרשות שסביבות העיר שהם קרובין כל כך שיהיו יכולים לבא בכל יום בהספדו ולחזור לעירם כלן בטלים ותפלת בית הכנסת מתעכבת מכל וכל אלא שבשבת נכנסין בה לקרות בתורה שבעה הואיל ואין קריאת התורה בבית האבל והוא הדין לקריאת שלשה של שני וחמשי:

על המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל פי' קמי שפה יקרא האומרא שעושים התופרים סביב פתח בית הצוואר ופעמים שאדם קורע בגדו מתחת האימרא והאימרא קיימת מלמלע' והאימרא מחברת הקרעים ואינם נראים כשנים:

גמרא רשב"ג נשיא הוה וכ"ע מחייבי למיחלץ קשיא על כל כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ויקרעם לשנים כו' בית הצואר קרע אחר עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מעשה בגדול כו' נמנע ולא חלץ הא אמר מפני גדול כו' כצ"ל:

בא"ד קתני עלה ואין ראוי לחלק כו' עכ"ל הוא מגומגם ובמס' שמחות שלפנינו קתני אהא דקתני על אביו ואמו חולץ ואם אינן ראוין לחלוץ אף על אביו ואמו לא יחלוץ מעשה כו' ע"ש:

בד"ה עד שיגערו כו' צא מעמנו ובשמחה נמי כו' ובד"ה ולשמחת כו' גבי זימון בשלשה וברכת זימון בג' וטובא כו' גבי בית כור אני מוכר לך בבית כור כו' ובתוס' פוסק כו' ובד"ה א' האיש כו' ובתוס' הרב פוסק כו' כצ"ל:

גמרא מיתיבי ולשמחה ולמריעות למ"ד יום וכ"ת פרושי קמפרש והתניא לשמחה שלשים ולמריעות שלשים קשיא. כ"נ דצ"ל וכן יראה לי מדברי התוס' כאן ובבכורות (לא ב) ד"ה א"כ ובסנהדרין:

גמ' שם הא בארישותא. כצ"ל בשי"ן וכ"ה ברי"ף ופי' הנ"י שהוא לשון הלואה דמתרגמינן אתה נושה בו דאת רשי בי' וכ"נ מפרש"י:

גמ' שם והא בפורענתא. מפרש"י משמע שהגיע זמן להאבל שיפרע וכ"נ מהפוסקים. ולכאורה הנל"פ שהגיע זמן לאחד ממריעיו שישלם ואם לא ילך האבל יפסיד:

גמ' שם ואין אחיזה פחותה מטפח. ק"ל מהא דנדה (כו) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח ופי' הר"ן בר"ה דכדי אחיזה אין בו טפח רק כדי שיראה משלימו. ועי' פרש"י בס"פ מי שהוציאוהו ובמש"כ עליו שם וע' מש"כ לקמן (כו ב):

גמ' שם רי"א כל קריעה שאינו מבדיל קמי שפה כו'. כה"פ סתמו כת"ק זולת המרדכי כתב והלכה כר"י והביאו הרמ"א בשם י"א. ונלע"ד דחילי' הוא מהא דשמואל כוותי' ס"ל בהוריות (יב ב) ואף רב לא מצינו שיחלוק עליו בזה. ותימה על הגר"א ז"ל שלא הראה לשם. ועוד מצאתי בירושלמי דפרקין הלכה ה' דבהת"ק מסיים דברי ר"מ ור"מ ור"י הלכה כר"י. ומהא דהוריות תראה שפרש"י דהכא במבדיל קמי שפה מגומגם. (וגם נ"ל שיש ט"ס בדבריו במש"כ וקורע תחתיה דצ"ל וקורע אצלה) ופירושו שברי"ף ישר וכ"פ הנ"י והפוס':

רש"י ד"ה לשמחת מריעות. אבל סעודה דשמחה כו' לא. לע"ד לא מצינו שום דיני אבילות בשאר קרובים אחר למ"ד. וגם לפירושו לא מצי קאי רק על הא דלאחר ל"י וכמש"כ בד"ה אמר רבה. דאילו לאחר יב"ח ודאי מותר אפילו לשמחה דנשואין דכי לעולם יהיה אסור. ולא מצאנוהו אלא באיחוי הקרע שאינו מאחה לעולם. ולולי ד"ק הנ"ל לפרש דאתי למעוטי איפכא דלסעודת מצוה מותר אפילו בתוך למ"ד כמש"כ התוס' והפוס' מהירושלמי ומס' שמחות. ואולי רש"י נד מלפרש כן מפני סברת התוספות בביצה (יג) ד"ה א"ד ע"ש. אבל אין זה הכרע די"ל דל"ק מיירי בארישותא ולישנא דאמימר בפורענתא כדמסיק:

רש"י ד"ה לא הושוו. וכל הנך דתני במתניתא. נראה כוונתו על הברייתא דלקמן (ר"ד כו):

תד"ה ולשמחת. אהובים זל"ז וכן פי' דדוקא כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד כבית כור וש"מ. כ"נ דצ"ל. והוא ר"ת ושאר מקומות והס"ד ואח"כ מתחיל דבור חדש ולשמחת מריעות. והוא ציון על לישנא דאמימר:

בא"ד אם דוקא סעודת קידוש ר"ח. בירושלמי שלפנינו איתא אם היתה חבורת מצוה או קה"ח מותר וכן הביאו הרא"ש וא"כ מוכח דחבו"מ לאו היינו קה"ח:

בסה"ד דאין שמחה בלא אכילה ושתיה. לעיל (ט):

תד"ה אחד. ובתוס' הרב פוסק כרשב"א כו'. עי' גירסת הרי"ף וכ"פ בטוש"ע כרשב"א:

גמ' נשיאה שכיב כו'. נ"ב נשיא דבבל היה ונהגו בו חומר דין נשיא:

שם על אב"ד משמאל. נ"ב נראה דהכי הוי חשיבותא טפי כנגד הלב וכן באו"א. ואב"ד עדיף מחכם כדמשמע הכא ובשלהי הוריות:

(כב ב) ולשמחת מריעות.—לפי' המיוחס לרש"י עולה שיש דיני אבלות אחר שלשים לשאר קרובים, ולכך כתב הרש"ש לפרש להיפך, דלסעודת מצוה מותר אפי' תוך שלשים, וכבר קדמו בפירוש זה במרדכי רמז תתצ"א.

רצה חולץ. כתיפו: ונמנע. האבל ולא חלץ משום כבוד גדול הדור שעמו שבקש לחלוץ גם הוא: אלא למ''ד גדול הדור שעמו ר' יעקב. ורבי הוה אבל: עד שיגערו בו חבריו. שכבר גידל פרע יותר מדאי: אמר רבה. הא דתניא נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום: לשמחת מריעות. סעודה שעושין ריעים ואהובים זה עם זה ולא הוי שמחה כל כך אבל סעודה דשמחה כגון דנישואין לא: הא באריסותא הא בפורענותא. אריסא היינו שמתחיל אחד מהן לעשות סעודה ומלוה לכולם כדי שיעשו גם הם נמי כך לאותה סעודה אינו נכנס עד לאחר שלשים יום אבל בפורענותא שמשלם להם סעודות שנעשו לו יכנס לאלתר שאי אפשר לו שלא לשלם: ואפיקרסותו. שעל ראשו אינה מעכבת כלומר אינו צריך לקורעה: אחד איש ואחד אשה. חייבין לקרוע: האשה. שמת אביה או אמה קורעת חלוק התחתון משום צניעות: ומחזרת. הקרע לאחוריה: וחוזרת וקורעת העליון. והתחתון מכסה לבה: רצה מבדיל קמי שפה. שאינו בשפה שלפני הצואר אלא קמי שפה שלפני השפה שלפני הצואר שאינה קרועה וקורע תחתיה כדי שיהיה נראה הקרע: רצה אינו מבדיל. אלא קורע של בית הצואר אע''ג דאינו נראה הקרע דהכל בית הצואר הוא: על אביו ועל אמו מבדיל. קמי שפה כדי שיהא נראה הקרע: קרע של תיפלה. כלומר לא יצא ידי קריעה לפי דנראה דבית צואר הוא הכל: ויקרעם לשנים. אין קורעין אלא שנראה כשנים מבדיל קמי שפה ונראה בית הצואר קרע אחר: שולל. באשטיר''י: מאחה. קנט''ר תופר כדרכו: קורע בכלי. סכין כדי שלא יפסיד הבגד: קורע מבפנים. תחת המקטורן שלו שאינו קורע מחוץ לעיני הכל: וכן לנשיא. קורע מבחוץ: לא הושוו. רבו ואב ב''ד ונשיא וכל הנך דתני במתניתא לאביו ולאמו: אלא לאיחוי. שאין מתאחים לעולם אבל לא הושוו לאביו ולאמו לקרוע מבחוץ להאי לא הושוו דעל אביו קורע מבחוץ ועל כולן אינו קורע מבחוץ: כפי אסיתא. הפוך המכתשת ועמוד עליה וקרע כדי שיראוך כל העם כשתקרע: חכם. ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה: חולץ. כתף מימין: בית מדרשו בטלין. אותן שרגילין ללמוד תורה מפיו:

מעשה בגדול הדור. אין זה מעשה לסתור דהא דנמנע ולא חלץ זהו מפני גדול הדור שעמו ובמס' שמחות (פ''ט) קתני עלה ואין ראוי לחלק כבוד לו והאחרים הראויין לחלוץ אף על אביו ועל אמו ואם אינן ראויין אינו חולץ כדי שלא יחלצו אחרים ומעשה בר' יעקב כו': עד שיגערו בו חביריו. נראה דרגל אינו מבטל דבר זה מדאמרינן בירושלמי רבי שמואל בר אבדימי דמנה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לרבי מנא א''ל כל דבר שהוא תלוי בז' ול' הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו ובשמחה נמי אשכחנא הכא י''ב חדש ואין רגל מבטל ויש ספרים שכתוב בהן או יגערו בו חביריו בירושלמי ונראה שהוא טעות סופרים כי אם כמו שכתבתי עד שישלח פרע ויגערו בו: ולשמחת מריעות. פירש בקונטרס סעודות שעושים ריעים ואהובים זה לזה וכ''נ דדוקא לשמחת מריעות מותר לאחר ל' יום אבל שמחת חתן אסור אפילו לאחר ל' יום. והא תניא לשמחה ל' ולמריעות ל' וה''נ פריך בריש פ''ק דבבא מציעא (דף ב.) והא זה וזה קתני וכן בפ''ק דסנהדרין (דף ח.) גבי זימון בג' וברכת המזון בג' וטובא איכא ויש מקומות שאינו שואל כגון בפ''ק דנדרים (דף ד:). גבי אסור אסור ובפרק גיד הנשה (חולין דף צח. ושם) גבי אסורות אסורות ובפרק בית כור (ב''ב דף קד.) גבי בית כור אני מוכר לך כבית כור וי''מ ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר ואנן בסעודת חתן איירינן הא דאמרינן בירושלמי ובמסכת שמחות (פ''ט) אם היה סעודה של מצוה מותר לא ידענא מהו קורא סעודת מצוה להתיר באבל אם דוקא סעודת קידוש ר''ח פירש הר''א בשם רבינו שמשון דלסעודת ברית מילה מותר ליכנס דלא חשיבא שמחה כדאמרינן בפ''ק דכתובות (דף ח.) דלא מברכינן בה שהשמחה במעונו משום דטרידי וליכא שמחה ולהר''א לא היה פשוט דגרע משמחת מריעות וגם פירש דאסור לאכול אפי' עם המשמשין ואין לחלק בין סעודת המשמשין לסעודה עצמה ופסק דכניסה בלא אכילה שרי דאין שמחה בלא אכילה ושתיה ובתוספות הרב פוסק כלישנא דאמימר דמיקל טפי: אחד האיש ואחד האשה. ובתוס' הרב פוסק כר''ש בן אלעזר דהלכה כדברי המיקל. ולא ידענא מאי קאמר דלקמן (דף כו:) אמרינן אבילות לחוד וקריעה לחוד:

דף כב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד