מועד קטן כא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

אלא מעתה, הא דכתיב ביבם שאינו רוצה ליבם את יבמתו אלא מעדיף לחלוץ לה:

[דברים כה] "ועמד, ואמר: לא חפצתי לקחתה!" - האם הכי נמי נאמר, שחייב היבם לומר זאת דוקא כשהוא מעומד!?

והא תניא במסכת יבמות, שמצות חליצה היא בין אם היבם יושב, בין עומד, בין מוטה על הצד.

אמר ליה: התם ביבם לא כתיב "ויעמוד, ויאמר", בלשון ציווי, שאז היתה המשמעות שהוא צריך לעשות בעמידה את כל עניני החליצה, המתחילים באמירתו שאינו חפץ ליבמה.

אלא, כתיב בו "ועמד ואמר", שמשמעותו היא סיפור דברים, שכאשר מתייצב היבם בבית הדין ואומר כך, אז מתחילה פרשת החליצה במקום מצות יבום. אך אין משמעות הדברים שהוא חייב לעשות את כל עניני החליצה בעמידה.

אבל הכא, בקריעתו של איוב, שהיתה קריעה על המת, כתיב "ויקם ויקרע". שמשמעותו: איוב קם כדי לקרוע! כי אין דרך בסיפור דברים ביחס לקריעה, להוסיף לסיפור את המילה "ויקם". ומוכח שכך צריך לנהוג ^[233].

אמר רמי בר חמא: מנין לקריעה שהיא מעומד?

שנאמר [איוב א] "ויקם איוב [לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו], ויקרע".

והקשו לרמי בר חמא: מנין לנו מכאן שחייבים לקרוע מעומד? דלמא מילתא יתירתא הוא דעבד, והקימה לצורך הקריעה היא דבר שהוסיף איוב מעצמו!

דאי לא תימא הכי, כי אם לא נאמר כך, שאיוב הוסיף הנהגה מעצמו, זה שאמר הכתוב [איוב א] "ויגז איוב את שערות ראשו", האם הכי נמי נאמר שצריך האבל לגוז שערות ראשו!?

אלא מהכא [שמואל ב יג] יש לנו ללמוד שצריך לקרוע מעומד, היות שמצינו אצל דוד המלך, כשנודע לו על מות בנו [בנה של בת שבע] "ויקם המלך ויקרע את בגדיו".

ותמהינן: ומנין לנו ללמוד מהנהגתו של דוד שכך חייבים לעשות?

דלמא מילתא יתירתא עביד דוד, שאין חייבים בו.

דאי לא תימא הכי, אלא כל מה שעשה דוד הוא לקיום מצות אבלות, זה שנאמר באותו הפסוק "וישכב ארצה" - האם הכי נמי נאמר שכל אבל מקיים מצות אבלות כאשר הוא שוכב על הארץ!?

והתניא [לפי הגירסא בגמרא לקמן כז א, על פי הגר"א] שאין מקיימים מצות אבלות בשכיבה על הארץ. שכך שנינו בברייתא: אם ישן האבל על גבי מטה שאינה הפוכה, או שישן על גבי כסא, על גבי אודייני מכתשת גדולה לא יצא ידי חובתו.

גדולה מזו אמרו: אפילו ישן על גבי קרקע - לא יצא ידי חובתו.

ואמר רבי יוחנן: מהו "לא יצא ידי חובתו"

- שלא קיים מצות כפיית המטה ^[234] .

אמר ליה רמי בר חמא למקשה: לעולם כל המתואר שם הוא כפי הלכות אבלות, ומה שאמר הכתוב ששכב דוד על הארץ, אין הכונה ממש על הארץ, אלא כעין שכיבה ארצה, שכפה מטתו ושכב עליה.

תנו רבנן, אלו דברים שאבל אסור בהן: ^[235] אסור במלאכה, וברחיצה ^[236] , ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל.

ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש, ובהלכות, ובתלמוד, ובאגדות ^[237] . ואם היו רבים צריכין לו לתורתו - אינו נמנע מלדרוש לרבים ^[238].

ומעשה ומת בנו של רבי יוסי בציפורי, ונכנס לבית המדרש, ודרש כל היום כולו.

רבה בר בר חנה איתרעא ביה מילתא, סבר דלא למיפק לפירקא, שלא לצאת לדרוש בציבור.

אמר ליה רבי חנינא: אם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע.

סבר לאוקמי אמורא תורגמן עליה, שרבי חנינא יישב ויאמר את השיעור בקול חלש, והמתורגמן יעמוד ויאמר את דבריו לציבור בקול רם.

אמר ליה רב: תניא, ובלבד שלא יעמיד תורגמן [היינו אמורא].

ואלא היכי עביד?

כי הא דתניא: מעשה ומת בנו של רבי יהודה בר אילעאי, ונכנס לבית המדרש. ונכנס רבי חנניה בן עקביא וישב בצדו, ולחש הוא לרבי חנניה בן עקביא, ורבי חנניה בן עקביא לתורגמן, ותורגמן השמיע לרבים ^[239] . תנו רבנן: אבל, [לפי גירסת רש"י] שני ימים הראשונים, אסור להניח בהם תפילין, לפי ששני הימים הראשונים הם עיקר האבלות.

ומהיום שלישי ואילך, וגם היום השלישי בכלל - מותר להניח תפילין.

ואפילו אם באו פנים חדשות לנחמו ביום השלישי, אינו חולץ את התפילין שעליו מפניהם. ואין לו לחשוש שמא יאמרו המנחמים החדשים שרואים אותו עתה לבוש תפילין שהוא הניח תפילין גם ביומיים הראשונים [כשם שהוא מניחם עתה ביום השלישי], דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: אבל, יום ראשון, אסור להניח בו תפילין. לפי שהיום הראשון בלבד הוא עיקר האבלות.

ומיום השני, והיום השני בכלל - מותר להניח תפילין.

ואם באו פנים חדשות לנחמו ביום השני - חולץ ^[240] .

ומבארת הגמרא את טעם המחלוקת: אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר הסובר שעיקר האבלות היא יומיים?

דכתיב [דברים לד] "ויתמו ימי בכי אבל משה". והריבוי של "יום" הוא יומיים ^[241].

אמר רב עינא: מאי טעמא דרבי יהושע?

דכתיב [עמוס ח] "ואחריתה כיום מר". ומשמע שעיקר המרירות של האבלות היא יום אחד.

והוינן בה:

ורבי יהושע נמי, הא כתיב "ויתמו ימי בכי אבל משה"!?

אמר לך: שאני האבלות על פטירת משה, דתקיף אבליה. שהיא אבלות חזקה.

ורבי אליעזר נמי, הא כתיב "ואחריתה כיום מר"!?

ומשנינן: עיקר מרירא - חד יומא הוא, אך עיקר האבלות הוא יומיים ^[242].

אמר עולא: הלכה כרבי אליעזר בחליצה של תפילין, שאם באו ביום השלישי פנים חדשות אינו חולץ את התפילין. והלכה כרבי יהושע בהנחה של תפילין, שמותר להניחם כבר ביום השני.

איבעיא להו: אבל שהניח תפילין ביום השני, לפי עולא, שהכריע להלכה כרבי יהושע שמניח בו תפילין - אם באו פנים חדשות ביום השני, האם חולץ הוא את התפילין, וכדעת רבי יהושע המחייבו לחלוץ, או שבענין חליצת התפילין הוא פוסק אפילו ביום השני כרבי אליעזר שאינו חולץ, כשם שהוא פוסק כמותו ביום השלישי שאינו חולץ, על אף שביום השני לרבי אליעזר אף אינו מניח?

תא שמע, אמר עולא: ביום השני הוא חולץ כשבאו פנים חדשות לנחמו, וחוזר ומניח כשהסתלקו, ועושה כך אפילו מאה פעמים, שחולץ כל פעם שבאים פנים חדשות, וחוזר ומניח כשהסתלקו ^[243].

תניא נמי הכי, יהודה בן תימא אומר: ביום השני חולץ ומניח אפילו מאה פעמים.

רבא אמר: כיון שהניח ביום השני - שוב אינו חולץ ^[244] . ופרכינן: והא רבא הוא דאמר לעיל [כ א] בענין כפיית המיטה שהלכה כתנא דידן, דאמר שלשה ימים הם עיקר האבלות.

ואם כן, גם כאן צריך להמנע מלהניח תפילין ביום השני, ופשיטא שאם הניח צריך לחלוץ, ואפילו לא באו פנים חדשות!?

הערות

^[233] הקשה הראב"ד, שעדיין לא למדנו משם אלא לענין מצות לכתחילה, אבל מנין לנו שהוא מעכב במצות הקריעה. ותירץ [בתירוץ ב'], שאמימר באמת עשה כן ממדת חסידות, אבל מן הדין לא היה חייב לקרוע שנית. אבל הרמב"ן כתב שהוא מעכב.

^[234] ביארו התוס', שאמנם כשכפה מטתו וישן על גבי קרקע, ודאי קיים מצות כפית המטה, שעיקר המצוה היא במעשה הכפיה, ואין לנו שום חילוק אם ישן על מטתו הכפויה או על הקרקע [ואם כן שוב היה אפשר לפרש, שדוד כפה מטתו וישן על הקרקע], אלא שאם כן, אמנם ודאי עשה דוד כדין, אך עדיין יש להוכיח שנזכרו בפסוק דברים יתירים שלא היה דוד מחוייב בעשיתם, שהרי יכול היה לישן על המטה הכפויה. וע"ע בהערה 423.

^[235] כתב הריטב"א, שישנם עוד דברים האסורים לאבל שלא נזכרו בברייתא, כמו כיבוס. והתוס' כתבו, שכיבוס נכלל ברחיצה שהוזכרה בברייתא. ובעיקר גדר מצות אבילות נחלקו הרמב"ם [א יא] והרמב"ן, האם יסודו הוא מפני כבוד המתים או מפני כבוד החיים. ויעויין בחידושי הגרעק"א [שדמ] שלכאורה יש בזה נפקא מינה לדינא, כשאמר המת שלא יתאבלו עליו.

^[236] דוקא רחיצה של תענוג, אבל אם הוא איסטניס, ויש לו צער אם אינו רוחץ, מותר, על כל פנים לאחר יום א', כמבואר בברכות [טז]. וע' ש"ך [שפא ב].

^[237] הקשה רש"י, הרי למדנו בסוכה [כה], שהאבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מתפילין, ואילו כאן פטרנו אותו אף מתלמוד תורה. ותירץ, שכונת הגמרא בסוכה הוא באותם המצוות שאין שמחה בעשיתם, מה שאין כן בתלמוד תורה שנאסר מפני השמחה שבו. ובתענית [ל] למדנו לענין ט' באב, שמותר ללמוד בספר איוב ובאיכה וכו'. [והוא הדין להלכות אבילות]. והטעם הוא, שבלימוד דברים אלו אין כל כך שמחה. ונחלקו הראשונים, האם כמו כן נתיר לאבל ללמוד בדברים אלו. יעויין בתוס'. ובשבט יהודה רצה להוכיח מקושית רש"י הנ"ל, שדעתו כהמחמירים, שאילו היה מותר לו ללמוד בדברים אלו, אין מקום לקושיא זו, שהרי מוטל עליו חיוב ללמוד בהם. ושוב דחה ראיה זו על פי מה שחידש שם, שאף להמתירים, אין זה אלא רשות והיתר, אבל מכל מקום אין עליו חיוב תלמוד תורה. ובעיקר קושית רש"י, יישב הריטב"א, שהאבל יוצא ידי חובת תלמוד תורה במה שקורא קריאת שמע שחרית וערבית. כתב החכם צבי [ק], שהקובר מתו ברגל, אף על פי שדינו לנהוג אבילות בדברים שבצינעא, מכל מקום מותר לו ללמוד כדרכו. וטעמו, שכאשר אסרו חכמים אבל בתלמוד תורה, סמכו על כך שיכול ללמוד בדברים הרעים [לדעת המקילים], ולכן, ברגל, שאין נכון לעסוק בדברים אלו, לא אסרוהו בתלמוד תורה. עוד דנו האחרונים, האם מותר לאבל ללמוד בעיון בדברים הרעים. יעויין ברכי יוסף [שפד] ובדעת תורה שהוכיח מתשובות חת"ס [יו"ד שמו] להיתר. אבל המשנ"ב [תקנד ד] החמיר בזה בט' באב. והבית יוסף הביא מהירושלמי, שאדם הלהוט אחר התורה, מותר בתלמוד תורה. וסיים, שהפוסקים לא הביאו דין זה.

^[238] הראב"ד הוכיח מכאן, שמותר לאבל לעשות מלאכה לצורך רבים, וכדעת רשב"ג בברייתא לעיל [יא]. ורבינו מאיר דחה, שיסוד ההיתר כאן הוא מפני מצות תלמוד תורה, אבל לשאר צורך הרבים יתכן שאין להתיר.

^[239] מבאר השיטה, שעושה כן כדי לשנות ככל האפשר. ומדברי הרא"ש מבואר, שדוקא להשמיע לתורגמן אסור, אבל אם רוצה להשמיע בעצמו לרבים, מותר. וכן הוכיח הבאר הגולה ממה שדרש רבי יוסי בציפורי, ומשמשעותו, שדרש בעצמו. אבל המרדכי כתב, שרבי יוסי דרש על ידי שהשמיע לאחר ואחר לתורגמן.

^[240] רש"י מבאר, שחולץ מפני החשד. שיסברו שהוא עומד ביום ראשון לאבילות. אולם הריטב"א כתב, ש"פנים חדשות" הוא דוקא כשבאים אנשים חשובים והגונים לנחמו. ולפי זה נצטרך לפרש, שכאשר באים אנשים אלו לנחמו, הרי זה נחשב כתחילת אבילות.

^[241] מפרש הריטב"א, שאמנם ימי הבכי היו ל' יום, כמפורש בכתוב, מכל מקום תיבות אלו "ימי בכי" מיותרים לדרשה, וללמדנו, שעיקר האבילות אינו אלא שני ימים, [שמיעוט "ימים" שנים], ולכן החמירו חכמים בשני ימים אלו יותר משאר הימים, לענין הנחת תפילין. וע"ע בהגהות מלא הרועים.

^[242] הקשו הראשונים, הרי לשון רבי אליעזר הוא, "שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין", ומדרשה זו ד"ימי בכי" אין ללמוד אלא לשני ימים בלבד. ותירצו התוס', שחכמים הוסיפו מדעתם לאסור אף ביום השלישי. ומה שאמר רבי אליעזר "משלישי ואילך ושלישי בכלל" זהו משום שמקצת היום ככולו, ולכן לאחר שנכנס מקצת יום הג', מותר לו להניחם. וכמו כן לרבי יהושע, הוסיפו חכמים לאסור אף במקצת יום הב'. וכן כתב הרא"ש, שלאחר הנץ החמה, שכבר נכנס מקצת היום, אז יש לו להניח. אבל הרמב"ן כתב, שתיכף עם תחילת היום מותר בהנחה. וטעמו, שיש לומר בלילה "מקצת היום ככולו". [ויעויין בהערה 189, שנחלקו הראשונים בפרט זה]. וביאר הבית יוסף, שאמנם אין מניחין לעולם תפילין בלילה, אולם זהו מכח גזירת חכמים, שלא יישן בהם, ואילו האבל אסור בהם מצד דין אבילות. וע"ע בביאור הגר"א [או"ח לח ה]. ובזכרון שמואל מבאר הענין [על פי לשון הטור], שבדין הנחת תפילין באבילות ישנם שני נידונים, מכח הלכות תפילין ומכח הלכות אבילות. וביאור הדבר, שהרי הבאנו [בהערה 51] דברי רש"י, שהאבל ביום ראשון מעולל באפר קרנו, ואין נאה ליתן פאר תחת אפר, ודין זה הוא הלכה מהלכות תפילין, שביום זה יש לפטרו מחיוב הנחת תפילין, אבל עדיין לא שמענו מזה שהוא אסור בתפילין, אלא שמצד הלכות אבילות נאסר עליו להניח תפילין, שזהו ממנהגי האבלות של יום ראשון, ואם יניח תפילין יהיה בפעולה זו סתירה לאבילות. וחילוק נוסף יש ביניהם, שמצד הלכות תפילין אין הפטור אלא ביום ראשון, אבל מצד הלכות אבילות הוסיפו חכמים מדעתם [מקצת] יום אחד [כלומר יום ב', לרבי יהושע]. וכנ"ל. אולם דעת הריטב"א היא, שלרבי יהושע יש לאסור יום שלם, כ"ד שעות, וזהו כונת הפסוק "כיום מר", וכמו כן לרבי אליעזר, יש לאסור שני ימים שלמים, ומפני זה אסרנו בברייתא במקצת יום הב' לרבי יהושע, כלומר, עד שיהיה נשלם כ"ד שעות. ולדעת רבי אליעזר הדבר מוכרח, שחכמים ביטלו מצות תפילין דאורייתא מן האבל, שהרי אבילות ביום שני ודאי אינה אלא מדרבנן, ואף על פי כן פטרו מהנחת תפילין בו ביום. אולם נחלקו הראשונים בדעת רבי יהושע. שהרא"ש הביא בשם רש"י, שחכמים לא ביטלו ממנו כלל מצוה זו, ומה שאינו מניח ביום ראשון, זהו מן התורה, וכמו שלמדנו לעיל מ"פארך חבוש עליך". וכן נראה מדברי הרמב"ן, שכתב, שחכמים לא רצו לבטל ממנו [בשאר הימים] מצוה רבה כזו. אבל דעת הרא"ש, שאין זה אלא מדרבנן. ונראה מלשונו שכתב כן, אפילו אם נסבור שעיקר אבילות מו התורה. והקשה הבאר יצחק [יו"ד לב], שהרי מדברי הרמב"ן לעיל [כ] מוכח, שהשומע שמועה קרובה יש לו לחלוץ התפילין שעליו, ודוקא בשמועה רחוקה אינו חולץ [וכמו שהוכיח ממעשה דרבי חייא]. והלא בשמועה קרובה אינו מחוייב באבילות מן התורה, שאינו יום המיתה, ואילו לפי דברי הרמב"ן הנ"ל, היה לנו לחייבו, כמו שלא פטרוהו בשאר ימי האבילות, הואיל ואינם אלא מדרבנן. ותירץ, שאמנם לא רצו לבטל ממנו לגמרי מצות תפילין, ומטעם זה לא פטרוהו בשאר הימים, מכל מקום כשהניחם כבר שעה אחת ביום זה, ובעודם עליו באה לו שמועה קרובה, הואיל וכבר קיים את עיקר חיובו, הצריכוהו חכמים לחלצם. ואף על פי שעדיין הוא מחוייב להשהותם עליו כל היום, אין בזה עקירת המצוה לגמרי. וכמו שאסרוהו חכמים בתפילין במקצת יום ב', וכנ"ל. ובזכרון שמואל [לד] תירץ, כיון שביום א', כשהוא יום המיתה, אינו מניח תפילין מן התורה, שוב לא רצו חכמים לחלק בין יום א' זה ליום א' של שמועה קרובה, ולכן, בכל יום א' של אבילות, פטרוהו, אבל בשאר ימים, שלעולם הוא מדרבנן, לא רצו לבטל ממנו מצוה גדולה כזו. אך בעיקר דין שמועה קרובה יש לציין מה שחידש בתשובות הרדב"ז [א תקכא], שדין האבילות בה הוא מן התורה, שיום שמועה כיום קבורה. כתב הצל"ח [ברכות יז], שיתכן נפקא מינה נוספת במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, לענין אותם קרובים שהוסיפו חכמים על הקרובים של תורה, כמבואר לעיל בגמרא, שלדעת רבי אליעזר, שחכמים פטרו האבל מתפילין, וכנ"ל, אם כן הוא הדין כשכל חיוב האבילות היא מדבריהם, אבל לרבי יהושע, שלא ביטלוהו חכמים ממצות תפילין, אלא הוא פטור ועומד מן התורה, וכנ"ל בדעת רש"י והרמב"ן, אם כן, זהו דוקא באבילות של תורה, מה שאין כן באבילות שמדבריהם.

^[243] ביארו הראשונים, שלדעת רבי יהושע, בכל ז' הימים עליו לחלוץ כשבאו פנים חדשות, ולדעת רבי אליעזר, אפילו ביום ג' אינו חולץ, ועולא הכריע ביניהם, שבשני חולץ, ובשלישי אינו חולץ. וטעם הכרעה זו ביארו התוספות, שאמנם היה נראה לעולא כסברת רבי אליעזר בענין החליצה, אולם, הואיל ולדעת רבי אליעזר עצמו, אין מניחין כלל בשני, לכן אי אפשר לתפוש הקולא משני צדדים, ולפסוק כרבי יהושע שמניחין בשני וכרבי אליעזר שאין לחלוץ בו. וסברת רבא לקמן היא, כיון שאין כל שייכות בין שתי מחלוקות אלו, כלומר, בהנחה בשני וחליצה בפנים חדשות, על כן אפשר לתפוש את קולת רבי יהושע מצד אחד, ואת קולת רבי אליעזר מצד שני. כן כתב השיטה. ולולא דבריהם היה אפשר ליתן טעם אחר בהכרעת עולא. שביום שני יש יותר מקום למראית העין מאשר בימים שאחריו. שהרי בתחילת יום ב' עדיין אסור הוא בתפילין, וכמו שנתבאר בהערה הקודמת לדעת הרא"ש, ואם כן כשיראוהו מעוטר בתפילין יחשדוהו שהוא מעוטר בהם מתחילת היום, מה שאין כן בימים שאחריו, שאין לחשוש אלא שיסברו המנחמים שהוא עדיין עומד ביום א', ובחשש קל זה הכריע עולא כרבי אליעזר, שאין לנו לחוש לו.

^[244] כתב המרדכי, שמכל מקום אין לו להניחם לכתחילה כשיש שם פנים חדשות. וזהו דוקא ביום ב', אבל ביום ג', יש לו להניחם לכתחילה בפניהם. וע"ע בחידושי הגרע"ק איגר [יו"ד שפח].

אלא מעתה מה שנאמר בחליצה "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח), הכי נמי [כך גם כן] שצריך לעמוד דווקא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא] שהחליצה נעשית בין כשהיבם יושב בין שהוא עומד בין שהוא מוטה!

אמר ליה [לו]: התם [שם] בחליצה לא כתיב [נאמר] "ויעמד ויאמר", משמע שאין זאת הוראה שצריך לעמוד, ולעומת זאת הכא כתיב [כאן בקריעה נאמר] "ויקם ויקרע".

אמר רמי בר חמא: מנין לקריעה שהיא צריכה להיעשות במעומד — שנאמר: "ויקם איוב ויקרע את מעילו" (איוב א, כ). ושואלים: דלמא מילתא יתירתא [שמא דבר יתר על החובה] הוא דעבד [שעשה]? דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שעשה יותר ממה שמחוייבים לעשות — מה שנאמר בו "ויגז את ראשו" (איוב א, כ), וכי הכי נמי [כך גם כן] שצריך כל אדם לגזוז שערות ראשו באבלו?

אלא, יש לדחות ראיה זו, ולומר כי הראיה היא מהכא [מכאן], שנאמר בדוד באבלו על בנו: "ויקם המלך ויקרע את בגדיו" (שמואל ב' יג, לא). ושואלים גם כאן: ודלמא מילתא יתירתא עביד [ושמא דבר יתר על החובה עשה]? דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] — מה שנאמר "וישכב ארצה" (שמואל ב' יג, לא), וכי הכי נמי [כך גם כן] צריך כל אבל לעשות?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אבל שישב על גבי מטה, על גבי כסא, על גבי אודייני [מכתשת] גדולה, על גבי קרקע — מכולן לא יצא ידי חובתו. ואמר ר' יוחנן: מפני שלא קיים עדיין כפיית המטה גם אם שכב על הקרקע. משמע ששכיבה על קרקע אינה חובה כלל!

אמר ליה [לו]: הכוונה בפסוק היא כעין ארצה, כלומר, לא ששכב על הארץ, אלא שכפה מיטתו והנמיך אותה עד הארץ. ואם כן נהג אמימר כהלכה, ואפשר ללמוד ממנהגו בקריעה, שקריעה היא מעומד.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ואלו דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה, וברחיצה, ובסיכה בשמן, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש ובהלכות, ובתלמוד ובאגדות. ואם היו רבים צריכין לו שילמדם כל אלה — אינו נמנע. ומעשה ומת בנו של ר' יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש, ודרש כל היום כולו.

מסופר: רבה בר בר חנה איתרעא ביה מילתא [אירע בו דבר של אבילות], סבר שלא למיפק לפירקא [לצאת לדרשה]. אמר ליה [לו] ר' חנינא: הלא שנינו אם היו רבים צריכין לו — אינו נמנע. סבר לאוקמי [להעמיד] אמורא (מתורגמן) עליה [לפניו] שישמיע דבריו לציבור, כרגיל בשעת דרשה. אמר ליה [לו] רב: תניא [שנויה ברייתא] בענין זה: ובלבד שלא יעמיד תורגמן.

ושואלים: ואלא היכי עביד [כיצד הוא עושה] כדי שישמעו דבריו? ומשיבים: כי הא דתניא [כמו זו ששנינו בברייתא]: מעשה ומת בנו של ר' יהודה בר אילעאי, ונכנס לבית המדרש. ונכנס ר' חנניה בן עקביא וישב בצדו, ולחש הוא לר' חנניה בן עקביא, ור' חנניה בן עקביא לחש לתורגמן, ותורגמן השמיע לרבים, שעשו שינוי זה כדי שידעו שאבל הוא.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים — אסור להניח תפילין, מיום השלישי ואילך, ושלישי בכלל זה — מותר להניח תפילין. ואם באו ביום השלישי פנים חדשות (אנשים שלא היו קודם) — גם אז אינו חולץ את התפילין, אף שיש לחשוש שמא יטעו לחשוב שהניח תפילין ביומיים הראשונים, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים — אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל — מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות לנחמו באבלו חולץ.

אמר רב מתנה: מאי טעמא [מה טעם] דברי ר' אליעזר — דכתיב [שנאמר]: "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים לד, ח), משמע שעיקרו של אבל הוא שני ימים שלמים (שמיעוט רבים הוא שנים). אמר רב עינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע — דכתיב [שנאמר]: "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, י), משמע — יום אחד.

ושואלים: ור' יהושע נמי [גם כן] הא כתיב [הלא נאמר]: "ויתמו ימי בכי אבל משה ", משמע שני ימים! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שאני [שונה] משה שתקיף חמור אבליה [אבלו], והתאבלו עליו יותר מן הרגיל. שואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן] הא כתיב [הלא נאמר]: "ואחריתה כיום מר"! ומשיבים: גם הוא סבור שעיקר מרירא [המרירות] חד יומא [יום אחד] הוא, ואולם חומר האבילות נמשך יומיים.

אמר עולא: הלכה כר' אליעזר בחליצה, שבימים שהאבל מותר בהם בהנחת תפילין אינו חולצם אף כשבאים מנחמים חדשים, והלכה כר' יהושע בהנחה שמניח תפילין כבר ביום השני.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: ביום השני לאבל, לשיטת עולא שפסק כר' יהושע שמניח ביום השני, האם ביום זה סבור הוא כמותו גם לענין חליצת התפילין כשבאים מנחמים חדשים, ואף לדבריו חולץ או אינו חולץ?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר עולא במפורש: חולץ ומניח אפילו מאה פעמים, שכאשר באים מנחמים חדשים — הריהו חולץ, ומשהלכו — חוזר ומניח. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יהודה בן תימא אומר: חולץ ומניח אפילו מאה פעמים.

רבא אמר: כיון שהניח — שוב אינו חולץ. ושואלים: והא [והרי] רבא הוא שאמר [הוא שאמר] בעצמו: הלכה כשיטת התנא דידן [שלנו] במשנה שאמר שאבילות חמורה היא שלשה ימים, וכיצד פוסק כברייתא שיניח תפילין בימים אלה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ashi challenged him: However, if that is so, one should be required to stand while performing the ritual through which the brother-in-law frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza], as the verse states: “And if he stands and he says: I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). Here must he also stand for the ceremony? But isn’t it taught in a baraita that ḥalitza may be performed whether the man is sitting, or standing, or reclining?

He said to him: There, in the case of ḥalitza, it is not written: And he will stand and he will say, which would imply an obligation to stand; whereas here, in the case of rending, it is written: “Then Job arose, and rent his coat” (Job 1:20).

Rami bar Ḥama said: From where is it derived that rending must be performed while standing? As it is stated: “Then Job arose, and rent his coat” (Job 1:20). The Gemara asks: Perhaps he did something extra beyond what is required, and actually there is no obligation to stand; as, if you do not say that he did more than what was required of him, then how do you explain the continuation of the verse: “And he shaved his head” (Job 1:20)? Is every mourner required to act in this manner also and shave his head?

The Gemara concludes: Rather, this source must be rejected, and instead the halakha is derived from here, the verse that describes David’s mourning over his son: “Then the king arose, and rent his garments” (II Samuel 13:31). The Gemara asks: But perhaps he too did something extra beyond what is required, and he was not actually obligated to stand; as, if you do not say that he did more than what was required of him, then how do you explain the continuation of the verse: “And he lay on the earth” (II Samuel 13:31)? Is every mourner required to act in this manner also?

But isn’t it taught in a baraita: If a mourner sat on a bed, on a chair, on a large mortar [udyanei], or on the ground, he does not fulfill his obligation through any of them. And Rabbi Yoḥanan said: This is because he did not fulfill his obligation to overturn his bed, even if he lay on the ground. This indicates that there is no requirement whatsoever to lie on the ground.

Ameimar said to Rav Ashi: The verse does not mean that David actually lay on the ground. Rather, it was as if he were on the ground, since he overturned his bed and brought it closer to the ground. If this is the case, then Ameimar acted correctly, and a mourner should rend his garments while standing.

§ The Sages taught: These are the activities that a mourner is prohibited from engaging in: He is prohibited from working, and from bathing, and from anointing himself with oil, and from engaging in sexual relations, and from wearing shoes. And he is prohibited from reading in the Torah, and in the Prophets, and in the Writings, and from studying in the Mishna, in the midrash, and in the halakhot, and in the Talmud, and in the aggadot. But if the public needs him to teach them these things, he need not refrain from doing so. There was an incident that the son of Rabbi Yosei died in Tzippori, and Rabbi Yosei entered the study hall and expounded there for the entire day.

It was related that a calamity, i.e., a death in the family, once befell Rabba bar bar Ḥana, and he thought not to go out to deliver his exposition. Rabbi Ḥanina said to him: Is it not taught that if the public needs him to teach them these things, one need not refrain from doing so? He then thought to place an interpreter alongside him, who would sound his words to the public, as was normally done for such an exposition. Rav said to him: It is taught in a baraita similarly: Provided that he does not place the disseminator alongside him.

The Gemara asks: But how, then, should he act so that he can be heard? The Gemara answers: It is like that which is taught in a baraita: There was an incident and the son of Rabbi Yehuda bar Ilai died, and Rabbi Yehuda entered the study hall. And Rabbi Ḥananya ben Akavya entered after him and sat by his side. Rabbi Yehuda bar Ilai then whispered his lecture to Rabbi Ḥananya ben Akavya, and Rabbi Ḥananya ben Akavya whispered it to the disseminator, and the disseminator sounded to the public what had been told to him. In this way, it became known that Rabbi Yehuda bar Ilai was in mourning.

§ The Sages taught the following baraita: For the first three days, a mourner is prohibited from donning phylacteries. From the third day and on, and including the third day, he is permitted to don phylacteries. And if new faces, i.e., people who had not yet come to console him, come, he need not remove them, although these people may falsely conclude that he had also donned phylacteries during the first two days of his mourning; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehoshua says: For the first two days, a mourner is prohibited from donning phylacteries. From the second day, and including the second day, he is permitted to wear phylacteries. But if new faces come in to console him, he must remove his phylacteries.

Rav Mattana said: What is the reason of Rabbi Eliezer? As it is written: “And the days of weeping and mourning for Moses ended” (Deuteronomy 34:8). The plural term “days” implies a minimum of two, and it indicates that the main portion of the mourning period is the first two full days. Rav Eina said: What is the reason of Rabbi Yehoshua? As it is written: “And I will make it as the mourning for an only son, and its end as a bitter day” (Amos 8:10), i.e., a single “day.”

The Gemara asks: But also for Rabbi Yehoshua, isn’t it written in the Torah: “And the days of weeping and mourning for Moses ended,” thereby implying that this period lasts for two days? The Gemara answers: He could have said to you that Moses was different, because the mourning for him was more intense, and the people mourned for him longer than usual. The Gemara asks: But also for Rabbi Eliezer, isn’t it written in the Torah: “And its end as a bitter day”? The Gemara answers: He could have said to you that the main bitterness is only one day, but the severity of the mourning lasts for two days.

Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer with regard to the removal of phylacteries. A mourner need not remove them when new people come in to console him. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua with regard to the donning of phylacteries, and so a mourner may already don phylacteries on the second day.

A dilemma was raised before the scholars: According to Ulla, who rules in accordance with Rabbi Yehoshua that a mourner may don phylacteries on his second day of mourning, is the mourner required to remove them if new people arrive on that day, or is he not required to remove them?

The Gemara answers: Come and hear what Ulla said explicitly: One removes his phylacteries when new people come to console him, and he dons them again when they leave, even if he must don and remove them a hundred times. This is also taught in a baraita: Yehuda ben Teima says: He removes his phylacteries and dons them again, even if he must do so a hundred times.

Rava said: Once he dons his phylacteries, he does not remove them again. The Gemara asks: But wasn’t it Rava himself who said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna, who said that the most serious period of mourning is three days? How then does he rule in accordance with the baraita that a mourner may don phylacteries during these days?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמימר שכיב ליה בר ברא קרע עליה א"ל קרעתי מעומד קם קרע מעומד א"ל רב אשי ומנ"ל דבעינן קריעה מעומד א"ל דכתיב ויקם איוב ויקרע אי הכי בענין חליצה דכתיב ועמד ואמר לא חפצתי הכי נמי דמעומד.

והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה אלא מהכא ויקם המלך ויקרע את בגדיו ודלמא קריעה מעומד מלתא יתירתא הוא דעבד כמה דעבד בשכיבתו ארצה דלא הוה צריך דתניא ישן על גבי מטה על גבי כסא ע"ג אודייני גדולה מכולן אפילו על גבי קרקע לא יצא וא"ר יוחנן שלא (יצא) קיים כפיית המטה א"ל מאי וישכב ארצה לאו ארצה ממש הוא אלא כעין ארצה כדמפרש בירוש' ר' יוחנן אמר וישבו אתו לארץ אינו כתוב על הארץ אלא לארץ בדבר הסמוך לארץ מיכן שהיו ישינין על מטות כפויות וכיון שישן על מטה כפויה ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל:

אלו דברים שאבל אסור בהן במלאכה ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע. ומעשה ומת בנו של ר' יוסי בצפורי ובתו של ר' בבית שערים ויצאו ודרשו כל היום ואסיקנא ובלבד שלא יעמיד המתורגמן אלא יושב לו אחר בצידו של אבל ולוחש לו והוא משמיע לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. גרסינן בפרק יש בכור לנחלה מת הבן ביום שלשים כיום שלפניו פי' כיום ל"א וחייב לתת ה' סלעים לכהן. ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. אמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי וחשוב כיום שלפניו ובשלשים ואחד שמע והנה היא שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום אחד בלבד כשמואל דאמר הלכה כדברי המיקל באבל:

ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין משלישי ושלישי בכלל מניח ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר משני ושני בכלל מניח ואם באו פנים חדשות חולץ.

אמר עולא הלכתא כרבי אליעזר בחליצה שאם באו פנים חדשות משלישי ואילך אינו חולץ והלכתא כרבא דאמר כיון שהניח אינו חולץ כר' יהושע בהנחה שמיום שני מניח מ"ט דר' אלעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה מיעוט ימי אבל שנים ור' יהושע אמר ואחריתה כיום מר יומא קמא בלבד:

בדברי תורה כיצד. אבל אסור בד"ת מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות. ואם היו רבי' צריכין לו אינו נמנע. ומעשה שמת בנו של ר' יוסי בציפורי ונכנס לבי' המדר' ודרש כל היום. תאנא ובלבד שלא יעמיד תורגמן. אלא היכי עביד כי הא דתניא מעשה שמת בנו של ר' יהודא ב"ר אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניא בן עקביא וישב בצדו ולחש הוא לר' חנניא בן עקביא ור' חנניא לתורגמן והתורגמן השמיע לרבים. כתב ר"ש ז"ל האיך אסור בדברי תורה והלא אמרו אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין. התם כגון קיום שאר מצות דעלמא אבל בדברי תורה דאית בהו שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור. עוד יש לומר דכיון דמיחייב למיקרי קרית שמע שחרית וערבית ויוצא בה ידי חובתו ומקיים והגית בו כדאיתא בערכין. הלכך לא פסיקא ליה. וכן אסור במצות עונה ולא פסיקא ליה למחשבא בכלל מצות דבכל תשמיש אסור. אי נמי הנאה דמצוה לא קאמר.
לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל טעמא דרבי' צריכין לו להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה משום דתלמוד תורה טפי עדיף. הא לאו הכי באיסורו עומד. שמע מינה דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה כל שבעה. דכיון דלאו מצוה היא דדחיא ליה אבילות אלא מפני דרכי שלום נתקנה וסגי ליה בישראל עומד וקורא. כל שכן במקום תלמידי חכמים דהא רב קרא בכהני. עד כאן לרב ז"ל. ולדעתנו שאין אבל יוצא כל שבעה לבית הכנסת אין צריך לומר שישראל עומד וקורא בו. ואין בו מפני דרכי שלום.
ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעי' שבירמיה. דהא תניא [תענית ל' ע"א] בת"ב כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בת"ב. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות. אבל קורא במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה דברי ר' מאיר ר' הודא אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לשנות. אבל קורא באיוב וקינו' ובדברים הרעים שבירמיהו. מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. וקא פריט סיפא קורא באיוב וקינות. שמע מינה אבל קורא בהן.
ואיכא מאן דאמר כיון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני בה באבל שמע מינה חמורין הן ימי אבל בכך מתשעה באב. כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה. וכן דעת רבינו בעל התוספות ז"ל ובירושלמי מצינו (ב).
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאין אסור בדברי תורה אלא יום ראשון. מדאמרינן לגבי תפלין רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ. והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא דאמר שלשה. מצוה שאני אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון. הילכך דברי חורה נמי מצוה הוא ואינו אוסר בה אלא יום ראשון בלבד. ואין נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה היא בעונ'. וכדתניא רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני. אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב כל שבעה הן. ועוד לא דמי לתפלין. דהא פטר נפשיה בקרי' שמע שחרית וערבית כדאמרינן. תדע דהא בריתא קמיתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן. מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המפיה ודברי תורה. ולא קתני תפלין ושאלית שלום. משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פ"י) תניא: חכם שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבלים. אם טעו משיבין בשפה רפה והוא אינו שואל. ואם רצה מדבר על ידי עצמו ואם לאו נותן רשות שידברו על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר' עקיבא שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו. וזה היה מעשה בר' שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא ואפילו בהלכות אחרות דורש. ורישא אינו שואל אבל משיב בהלכות אבלים וכן בכל אדם:

הנחת תפילין כיצד אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי. ת"ר (מ"ק כ"א א') אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין בשלישי ושלישי בכלל מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ. טעמא דר' אליעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה. טעמא דר' יהושע דכתיכ ואחריתה כיום מר. ומסקנא הלכה כרבי יהושע בהנחה. וכיון שהניח ביום שני אינו חולץ ואפילו באו פנים חדשות. ופירש רש"י ז"ל הא דקאמרינן שני ימים אסור להניח תפילין ומשני ושני בכלל מותר להניח דשני ימים אסור בהם ומקצת שני ככולו וכן שלישי לר' אליעזר וכך נמי פי' הראב"ד ז"ל לרבי אליעזר שנים הראשונים בכולן ומקצת שלישי אסור דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה אין ימי פחות משנים וכתיב ויתמו אלמא שלמים בעינן שמשלים עליהם מן השלישי וטעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר מדכתיב כיום ולא כתיב יום משמע שיש עליי תוספת מן השני כמעט.
ולפי הדרך הזו שפירשו ז"ל נראה שבשני אסור אינו מניח שחרית עד שיתפללו ויעמדו מנחמין מאצלו ולאחר מיכן מניחן כל היום ושוב אינו חולץ. אבל רבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר. וכן כתבו כל הגאונים בחיבוריהם ובתשובות שלהן ז"ל. ואנו תמהים למה לא אסרו עליו מקצת השני ואם סמכו הגאונים בזו שאמרו במסכת סוכה בפרק הישן (סוכה כ"ה ע"א) אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר וכתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר והני מילי יום ראשון זו אינו תורה דהא ביום שני חייב הוא בתפילין ואף על פי שמקצת היום נהג בהן אבילות.
ונראה לי שכלפי שאמרו לילה לאו זמן תפילין הוא והנוהג שני ימים בתפילין על כרחו נוהג בהן שלשה מפני שאינו יכול להניחן בלילה ולענין אבילות מקצת היום ככולו לפיכך אמרו שלשה ימים אסור ומשלישי ושלישי בכלל מותר וכן שני ימים לרבי יהושע נמצא שמקצת היום הזה שנהג בהן כאבל ולא מדין אבילות אלא מפני דין תפילין שאסורין בלילה ולפירוש רבינו והגאונים ז"ל אינו אלא יום אחד שהוא דין אבילות ובלילה אם נותן או אינו נותן ענין אחר הוא. והסיוע לדבריהם שמצינו בכל מקום ואחריתה כיום מר עיקר מררא חד יומא לומר שאין יום ראשון תופס לילו כדאיתא בפ' טבול יום ופ"ק דברכות ובאבל. ובירושלמי תני להא מתניתא הכי אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין בשני נותן תפילין ואם באו פנים חדשות הרי זה חולצן כל שבעה דברי ר"א ר' יהושע אומר ביום ראשון וביום שני אינו נותן תפילין בשלישי נותן תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולצן וזה הלשון סיוע לדברי הגאונים ז"ל ומבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני לביה לתפילין שלא יסיחדעתו מהן דגרסי' ביומא (ד"ז ע"ב) אמר רבה בר רב הונא צריך אדם למשמש בתפיליו כל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתוממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה. הילכך מניח להו בישוב דעתו. אבל בשעת הבכי ובשעת ההספד אינו מניח:

בשלמא הכא כתיב ויקם ויקרע פירש לישנא דקרא קפדא משמע שהי' יושב וקם אבל התם מי כת' יעמוד ויאמר דמשמע על מי שהיא יושב שיעמוד ועמד ואמר קאמר לשון ספור בעלמא כדאמרי' בעלמא עומד ורואה הולך ומשקה והא דאמרינן הכא בחליצה בין עומד בין יושב בין מוטה נ"ל דהיינו כדיעבד וכדקתני סיפא חליצתה כשרה ואע"ג דעומד לכתחלה הוא אורחא דש"ס הוא דלא דייק וקתני כולהו בין לכתחלה בעי מעומד וכן תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרין דברים אלא מעומד וקשיא דהא משום דאמרינן דקריעה מעכבת מעומד בדיעבד והיינו דאמרינן דמלישנא דכתיב ועמד ואמר מסתיין למידק לכתחלה בלחוד והא דאקשי' בריש פרקין מצות חליצה מיהא מתנייתא לאמימר דאמר התם צריך למדחפיה לרגליה משום דמשמע לן דצריך לעכב קאמר כי יש כיוצא בו בש"ס וכן נראה דעת הגאונים ז"ל שכתבו בפסקיהן שאומר דברי' הללו בעמידה וכדאמרי' התם אמר לה בתי עמודי כלומר לחליצה וי"א דבחליצה אפי' לכתחילה יכולה להיות מיושב והיינו דפרכי' ממתני' לאמימ' התם אבל באמירה דברים כדי שישמעו יפה בעי' מעומד לכתחלה וכן ברקיקה כדי שיהא ניכר יפה וכן נר' דעת הרמב"ם ז"ל ולדבריו ברייתא דהכא משום קריאה ורקיקה נצרכה דכתיב בהו ועמד וקתני והיאך תנא דרך כלל על כל החליצה ופרטיה שאפילו היו כלם ביושב ואפילו קריאה דכתיבי ועמד כשירה בדיעבד מיהת ורבותא דמתנייתא כלה משום קריאה הוא ומינה הוא דפרכי' הכא ונכון הוא ובדוכתא כתבנו יותר מזה בס"ד:

וא"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה פירש כי אע"פ ששכב בארץ לא קיים מצות כפייה כיון שלא כפה אותה והיינו קושיין דעל כרחיה א"א שלא קיים דוד כפיי' המטה אלא ודאי שכפה מטתו שכב בארץ והיינו מלתא יתירה בירו' שיכפה מטתו וישכב עליה ופרקינן מאי ארצה כעין ארצה ועל מטה כפויה שכב ולא עבד מילתא יתירא ומן התימ' על הרמב"ם ז"ל שכתב שאינו ידי חובה אלא אם כן ישן על מטה כפויה ואע"פ שכפה אדרבה הכא משמע להדיא דמאן דעבוד הכי מילתא יתירא הוא דעביד וליכא למימר דמעיקרא משמע לן כי דוד ישב ע"ג קרקע ולא כפה מטתו כלל דא"כ היאך לא קיים דוד כפיית המטה ועוד היכי מייתי' לה לראיה דעביד מילתא יתירא אדרבה מילתא בצירת' הוא דעבד אלא ודאי כדאמרן ובירושלמי אמרו על ברייתא זו במקום דברי רבי יוחנן מפני שאמר איני כופה את מטתו אבל אם אמר כופה אני את מטתי שומעין לו כלומר שומעין לו לישן ע"ג כרים או ע"ג ספסלי ואין צריך לומר ע"ג קרקע דההיא פלוגתא יתירא וכן פוסק ר"י ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל: ולא נהגו העולם בכפיית המטה. וי"א לפי שרוב ישראל דרים בקצת מקומות ואומ' שהם עושין מכשפות וכן נראה בירושלמי שאמר שם המתארח בפונדק פטור מכפיית המטה דילמא אמרי חרש היא ובפירושי' אמרו לפי שהמטות וקליטתן יוצאין וגבוהין אחר כפיה ואינו נראה כפייה ואין טעם בזה לשבח אלא שכבר נהגו:

אלו דברים שאבל אסור בהן ותנא ושייר והתם במס' שמחות תננהי לכולהי:

ואסור לקרות בתורה וכו' ותניא גבי ט' באב כי האי גונא והוסיף עליו התר לקרות באיוב וקורין בקינות ודברים הרעי' של ירמיה אבל לא קתני התר כשרבים צריכין לו ומספקא להו לרבנן וי"ל אם יש לתת את האמור של זה בזה שהרי יש דברים לט' באב חמיר טפי כגון רחיצה בצונן דאסור התם אפי' ידיו ובאבל מותר וכן חומר באבל מבט' באב עטיפה וכפיית המטה ויציאה מפתח ביתו ופוסק רבינו יצחק ז"ל ליתן את של זה בזה ובירושלמי נראה קצת דאבל שונ' במקום שאינו רגיל לשנות וי"א דאסור לקרות ולשנות אבל אם אחרים קוראין לפניו לצרכם יכולין התלמידים לקרות ולשנות לעצמן והוא שומע מעצמו וכן התירו לו לעשות הורא' לצורך שעה דכרבים צריכין לו דמי ואין צריך שינוי בזה ואם הוא כהן אינו עומד לקרות בתורה ואפילו בשבת וקוראין ישראל במקומו שזה כדברים שבצנעה היא וכ"ש במקום ת"ח. דהא רב קרא בכהני וכן כתב רבי' יצחק ן' גיאת ז"ל. וכן אין אומר מנחם אבלי' בברכה דבפרהסיא הוא כיון דאיכא מנחמי דאי בדליכא אפילו בחול אין האבל אומרו ואין לומר אלא בברכת אל אמת דיין אמת וכו' ונראי' דברים שמות' ג"כ לשנות באבל רבתי וכן בהלכו' אבלות כדי לידע מה יש להם לעשות:

ומג' ואילך וג' בכלל מותר פירש לאו למימרא דבעי' ג' אלא דמקצת היום ככלו ולרבי יהושע מקצת היום ככלו דהא ליתא כדמוכחי קראי דמייתי אלא דבעי ימים שלימים מעת לעת לר' אלעזר שניים ולרבי יהושע אחד ולכך נוטל רבי אלעזר מקצת ג' ורבי יהושע מקצת ב' כדי להשלים והתשלומי' האלו הן בתפלת שחרית:

ור' אלעזר מ"ט דכתיב ויתמו ימי בכי פי ומיעוט ימים שנים פירש ואע"ג דרישא דקרא ל' יום מייתי זה לשון מיותר הוא דאתי לדרש': אבל ובכי שני ימים ומינה נקטי' למניעת תפלין דבהכי מקרי אבל גמור ואידך מייתי ראיה מדכתיב כיום מר ותרוייהו אסמכתא בעלמא דהא לכ"ע ליכא מן התורה ואפילו באנינות אלא יום א' כדאיתא בפ' טבול יום והא דאמרי' ואידך עיקר מרירא חד יומא הוא ה"פ כי שם בא הנביא לקלל ולפיכך לא רצה לתפוש אלא עיקר המרירות שתהא אחריתה כמוהו:

והלכה כרבי יהושע בהנחה וכרבי אלעזר בחליצה. ושיילי' אם פסק בחליצה כרבי אלעזר ליומו של רבי אלעזר דהיינו יום שלשים או אפילו ביום הנחה כרבי יהושע דהיינו שני ואמרי' לעולם בשלשה דאשכחן לעולא דאמר חולץ ומניח ולא סגיא לאוקמה אלא בשני אלמא בג' הוא דפסק בחליצה כרבי אלעזר:

ותניא נמי הכי. פי' דתני לה בהדייא ביום שני:

רבא אמ' בשני כיון שהניח אינו חולץ ואקשי' ליה אהא לעיל פסיק כת"ק דבעי ג' ימים להפסק' רגלים אלמא משום דעניני אבלו' באין עד ג' לכל הפחות:

ופרקי' דהא מ"מ במילי בעלמא כגון מלאכה ושאלת שלום אבל גבי מניעת מצות תפלין שאני וקיימ' לן כרבא ורבי' אלפסי ז"ל כתב שאסור בתפילין יום א' ורוצה רבינו ז"ל לומר יום א' שלם מעת לעת דהא ליכא למיקל טפי מדר' יהושע ופנים חדשות דאמרי' הכא שלא באו שם לנחם עד עכשיו ובלבד באנשי' הגוני' הראויין לנחם עם ז' ברכות כי האי גוונא דלא הוי תמן מעיקרא לשמח ובראויין להרבות שמחה וכבוד:

אלו דברים שהאבל אסור לעשותם כל שבעה אסור במלאכה וכמו שלמדנוה מוהפכתי חגיכם מה חג וכו' וכבר ביארנו קצת דינין שבאיסור מלאכה בפרק שני וברחיצה שכל גופו אף בצונן אסור ובחמין אף פניו ידיו ורגליו אבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר ובסיכה שאף היא בכלל רחיצה וכבר יצאו לנו שניהם ממקרא של תקועית ובנעילת הסנדל כמו שלמדנוה מיחזקאל ובתשמי' המטה כמו שלמדנוה מבת שבע דכתי' וינחם את בת שבע אשתו ואח"כ ויבא אליה ואיסור הנחת תפילין ושאלת שלום לא הוזכרו כאן מפני שאין איסורן כל שבעה אבל איסור דברי תורה הוזכר כאן והוא שאסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע אלא שאינו רשאי להעמיד תורגמן כיצד הוא עושה לוחש לאחד מתלמידיו והתלמיד אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים ויראה לי שלא נאסרו דברי תורה לאבל אלא דרך לימוד וגירסא אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה לא נאסר ולא עוד אלא שראוי לעשות כן ומכאן יראה שנהגו הכל בכך וביום ראשון מיהא ראוי להזהר מכל וכל ויש מי שאינו אוסר בדברי תורה כלל אלא יום ראשון מפני שהם מדמים דברי תורה לתפלין וכן ממה שאמרו למטה בענין תפלין מצוה שאני והרי אף תלמוד תורה מצוה אלא שמ"מ שטת ההלכה סתם נאמרה ואף באבל רבתי נמנית בכלל אותן שאסורות כל שבעה ונראה שהיא חמורה בזו משאר מצות משום דתורה שמחה היא אי נמי דבקריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית וכהן שהוא אבל והוא בבית הכנסת ואין שם כהן אלא הוא י"א שקורא אפי' תוך שבעה אם נזדמן שהוא בבית הכנסת שאף זה רבים צריכים לו הוא ומ"מ קצת גאוני ספרד כתבו בהלכותיהם שאין קרוי צורך רבים אלא להתלמד אבל קריאה בתורה אינו צורך רבים שהרי יכול למחול על כבודו וכל שכן במקום תלמיד חכם ובאבל רבתי אמרו תלמיד חכם שמת לו מת יושבין לפניו ונושאין ונותנין בהלכות אבלים ואם טעו משיבן בשפה רפה:

תפלין לא נאסר האבל בהנחתן אלא יום ראשון וממנה ואילך מותר בהנחתן ואין צריך לחלוץ אפי' באו לפניו פנים חדשות ינחמו שלא נודע להם אבלותו עד עתה והיה לנו לחוש שמא יחשבו שהוא באיסור הנחת תפילין עדין אין חוששין לכך שמן הסתם חוקרין הם על כך ומוצאים שהוא בשעת היתר:

בפרש"י בד"ה ואם באו כו' אמרי בשני ימים הראשונים כו' ובד"ה רבא אמר כו' חדשות הס"ד ואח"כ מ"ה והאמר רבא לעיל בכפיית כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דאי לא תימא כו' ולהוכיח קריעה מכפיית כו' עכ"ל פירוש להוכיח דקריעה מלתא יתירה הוה מדהוה סגי ליה בכפיית המטה ועבד מלתא יתירתא ושכב נמי ע"ג קרקע ודו"ק:

בד"ה ואסור לקרות כו' שוין כדקאמר בירושלמי כו':

בד"ה משלישי ואילך ושלישי חשבינן מקצתו ככולו ומדרבנן דהא כו' עכ"ל כצ"ל:

תד"ה אלו. שר"ש היה מתיר כו' אחר ג"י. עי' לקמן (בע"ב) תד"ה מכאן:

תד"ה ואסור. מדלא תני כו' כמו בט' באב כו'. כצ"ל:

תד"ה חולץ. נ"ל דתיבת אפילו שבס"ד היא שלא במקומה וכצ"ל לר"א אפילו להניח (ר"ל בלא פנ"ח) ולר"י חולץ:

תוס' סד"ה אלא כו' כמו כו'. נ"ב דהיכא דנקיט פעולה אחרת עם העמידה אז אין הכוונה על עמידה ממש כי ההיא דעמדו וקדשו דפשיטא דלא בעינן שקדשו בעמידה אלא כך הוא דרך הלשון שכשבא פועל העמידה אצל פעולה זולתה. אז אין פעולת העמידה הנדרשת. כי אינה משמשת באופן זה רק לשון הפסקה ע"ד שאמרו במ"א [סוטה ל"ט א'] אין עמידה אלא שתיקה. וה"נ ר"ל ששתקו והפסיקו הדבור והיינו כי כתיב במקום מעשה אחר כנזכר אבל כשכתוב ועמד או ועמדו בלבד בלי התלוות אל מעשה פעולה אחרת יש במשמעו ודאי עמידה ממש:

וְאִם בִּשְׁבִיל עֲקִיבָא בָּאתֶם, הֲרֵי כַּמָּה עֲקִיבָא בַּשּׁוּק. פירוש עקיבא המפורסם בעושר כמה עקיבא עשירים איכא בשוקא! אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו שנעשה אדון וכלי לתורה כמו שנעשה כלי לקבלת השפע של העושר וכל שכן ששכרכם כפול שבאתם בשביל העושר ובשביל התורה כי המכבד את העשיר הרי זה מכבד השפע של הקדוש ברוך הוא שזה נעשה כלי לקבלת השפע וכאשר כתב הגאון חיד"א בפתח עינים במאמר רבי מכבד עשירים (עירובין פו.).

גמ' ודלמא מילתא יתירתא. עיין לקמן דף כו ע"א תד"ה משכם:

תוס' ד"ה אלו דברים וכו' ענין עטיפת ישמעאלים. עי' לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה ושמואל לטעמיה:

(כא א) רבה בר בר חנה איתרעא וכו'.—עי' בדברינו על סה"ד ע' ר' אבא ב"ב חנה.

אודייני. מכתשת גדולה: מכולם. אמרו אפי' ישן ע''ג קרקע לא יצא עד שיכפה מטתו וישב עליה: כעין ארצה. כלומר שכפה מטתו וישב עליה ולעולם קריעה מעומד: ואסור לקרות. כדאמרינן לעיל (דף טו.) מדאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום והא דאמר (סוכה דף כה.) אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה: רבים צריכים ליה. לדרשה: סבר לאוקמי אמורא עליה. תורגמן: ושלישי בכלל. מותר להניח תפילין דעיקר אבילות אינו אלא ב' ימים: ואם באו פנים חדשות. ביום ג' אפ''ה אינו חולץ תפילין אע''ג דאיכא למיחש דלמא אמרי [בשני] ימים הראשונים נמי הניח תפילין: רבי יהושע אומר וכו'. דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד: ואם באו פנים חדשות. ביום שני חולץ תפילין: מ''ט דר''א. דסבר עיקר אבילות שני ימים: דכתיב ויתמו ימי. דמשמע ב' ימים: עיקר מרירא יום אחד. אבל אבילות ב' ימים: הלכה כר''א בחליצה. שאם באו פנים חדשות בג' אינו חולץ והלכה כרבי יהושע בהנחה דבשני מותר להניח תפילין: בשני לעולא חולץ. בשלישי קאמר הלכה כר''א דאמר אינו חולץ אבל בשני לא ידענא אי חולץ אי לא: חולץ ומניח. בשני אפי' מאה פעמים ביום וכי באו פנים חדשות חולץ וכי ליכא פנים חדשות מניח: רבא אמר כיון שמניח. בשני שוב אינו חולץ לפנים חדשות: והאמר רבא. לעיל (דף כ.) בכפיית המטה הלכה כתנא דידן דאמר ג' ימים עיקר אבילות ה''נ נבעי ג' ימים להניח תפילין:

אלא מעתה ועמד ואמר ה''נ. משמע ועמד ואמר היינו אפי' מיושב והא דאמרינן פרק מצות חליצה (יבמות דף קו.) בתי עמודי לכתחילה שמא צריך עמידה מדרבנן מיהו קשה דועמדו שני האנשים (דברים יט) דבעינן עומד וי''ל דועמד ואמר ודאי משמע אפי' מיושב כמו ועמדו וקדשו (לעיל דף יח:) אבל ועמד לחוד לא משמע הכי: דאי לא תימא הכי וישכב ארצה וכו'. אע''ג דושכב ארצה כתיב נמי אצל הילד דבת שבע אע''ג דלא גבי מת כתיב אלא על בנו ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת ואע''פ שהתפלל עליו שיחיה וכענין זה אמר בירושלמי הקב''ה שהיה יודע שעתיד להיות מבול היה מתאבל על עולמו קודם המבול ובתוס' הרב הקשה כי הסוגיא משונה בתחילה אומר מלתא יתירתא עבד דאי לא תימא הכי והדר מקשה דלא יצא ידי חובתו ונ''ל דהכי פי' מלתא יתירתא וה''נ כפה מטתו ושכב ע''ג קרקע וא''כ עבד מלתא יתירתא דליכא למימר ושכב היינו כפיית המטה דהא לא יצא ידי חובתו מכפיית המטה א''ל כעין וליכא שום יתור וניחא ליה לשנויי הכי מלומר שהיה מלתא יתירתא ולהוכיח קריעה מכפיית המטה: אלו דברים שאבל אסור בהן. הכא לא חשיב דברים שמצווה עליהן כגון כפיית המטה ועטיפת הראש דלא חשיב אלא מילי דאסור בהן תפילין ושאילת שלום לא חשיב דאין זה כל ימי האבל כדאמר לקמן תכבוסת לא חשיב דהויא בכלל רחיצה אע''ג דלעיל (דף טו.) מייתי תרי קראי לרחיצה ולתכבוסת אבל הני דלא נוהגים כל השבוע לא לאפוקי מפי' הר''א שפירש שרבינו שמואל היה מתיר לאבל לעשות מלאכה אחר ג' ימים ומה שאין נוהגין עתה לעשות עטיפת הראש וכפיית המטה סמכינן אהא דאמרינן בירושלמי אכסנאי אינו חייב בכפיית המטה דלא לימרון חרש הוא פי' מכשף וכמו כן אנו בין הנכרים ויש בינינו עבדים ושפחות ועוד יש ליתן טעם בכפיית המטה לפי שמטות שלנו כך יכולין לשכב בנחת מצד זה כמו מצד זה ואין ניכרת הכפייה דיש להן ד' קונדיסים מלמעלה כעין רגלים וכדאמרינן לקמן דרגש אין צריך לכפותו ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש שלא היה מביא כי אם לידי שחוק ענין עטיפת ישמעאלים: ואסור לקרות בתורה. בתשובת רבינו יצחק זקני כתב כי רבינו יעקב היה אוסר בימי אבלו באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה מדלא תני ליה בשמעתין כמו ט' באב שילהי תענית (דף ל.) ובימי זקנותו חזר והתיר ובירושלמי אמר אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע ששונה כמו בט' באב שאומר בפרק בתרא דתענית (שם) אבל קורא במקום שאינו רגיל וה''ק התם כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ואסור לקרות בתורה כו' אבל קורא במקום שאינו רגיל וקורא באיוב וקינות וכו' משמע לכאורה דאבל וט' באב שוין כדקאמר בירושלמי ומיהו אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע דהא דוקא שרי ולא באיוב ובקינות ובירמיה ומה שהביא רבי יצחק ראיה לאסור מדקאמר לעיל (ד' טו.) אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום ומשמע הכל אין נ''ל ראייה דלא קאמר אלא מדבר המשמחו כדאמר בתענית (ד' ל.) משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב תדע דכולהו לאו דוקא דהא קאמר אסור בתפילין שנאמר פארך חבוש עליך ואינו אסור כל ימי אבלו: משלישי ואילך. ושלישי חשבינן [מקצתו] ככולו ומדרבנן דהא לא מייתי. קרא אלא לשני ימים דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה הר''א והאי ויתמו בתפילין וכן ואחריתה כיום מר טפי מכל שאר מילי דכל שעה שהוא מר נפש מתעולל בעפר ואין זה פאר כדפירש בקונטרס בכתובות (ד' ו:) ריב''א ובט' באב היה אומר ר' יצחק זקני דשרי כמו בשלישי דשרי: חולץ ומניח אפילו מאה פעמים. פי' חולץ בפנים חדשות ומניח כשילכו וכן כל שעה שילכו מאה פעמים ביום וטעמיה משום בין לר''א בין לרבי יהושע בפנים חדשות אסור לר''א להניח אסור ולרבי יהושע אפי' חולץ:

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד