כיון דהך גזור ברישא, הא תו [שאת זו גזרו בתחילה, אלה עוד] למה לי? שאם גזרו טומאה על סתם ידיים, שוב אין צורך עוד לגזור טומאה על ידיים שנגעו בספר תורה, שהרי בכל מקרה הן טמאות! אלא ודאי על הך גזור ברישא [זו גזרו בתחילה], והדר גזור בכולהו [וחזרו אחר כך וגזרו על כל] הידים.

א בין הגזירות שנמנו נמצאת גם ההלכה שטבול יום פוסל את התרומה. ותמהים: והרי טבול יום דאורייתא [מן התורה] הוא מטמא, דכתיב [שכן נאמר]: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (ויקרא כב, ו–ז), הרי שעד שעת השקיעה אסור הוא לנגוע בקדשים, והוא הדין לתרומה! ומשיבים: סמי [מחק] מכאן, מרשימת הגזירות, את טבול יום.

בין הגזירות שנמנו הוזכרה גם טומאת האוכלין שנטמאו במשקין. ושואלים: במשקין דמאי [של מה], שנטמאו ממה? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במשקין הבאין (שטומאתם באה) מחמת מגע בשרץ — והלא אלה דאורייתא נינהו [מן התורה הם] טמאים, דכתיב [שכן נאמר] בטומאת השרצים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד)! אלא מדובר במשקין הבאין, שטומאתם באה, מחמת ידים טמאות, שהם מדברי סופרים, וטומאה זו גזירה היא שגזרו בהם משום משקין הבאין מחמת שרץ.

בין הגזירות שנמנו, נמנתה הגזירה של הכלים שנטמאו במשקין. ושואלים: כלים דאיטמאו [שנטמאו] במשקין דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] כי נטמאו במשקין של זב, כלומר, אחת מן ההפרשות הנוזליות הבאות מן הזב (רוק, מי רגלים וכו') — והלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] טמאים! דכתיב [שכן נאמר]: "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ח). ודרשו: מה שביד טהור טמאתי לך. שלא רק האדם שנגעו בו נוזלי הזב נטמא, אלא גם חפצים המצויים בידו! אלא כאן במשקין הבאין, שנטמאו מחמת שרץ, שלפי דין התורה אין הם מטמאים כלים, וגזירה היא שגזרו חכמים משום דמיונם למשקין של הזב.

ב בין הדברים שנמנו במשנה כאלה שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל, היו גם הידים של כל אדם שלא נטהר לשם טהרת תרומה, ונגע בה שטמאוה. ושואלים: ועל הידים האם תלמידי שמאי והלל גזור [גזרו] עליהם טומאה? הלא גזירה זו שמאי והלל עצמם גזור [גזרו] עליהם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים, שאדמת חוץ לארץ מטמאה, וכן גזרו טומאה על כלי זכוכית אף שאינם כלולים בתורה בין הדברים המקבלים טומאה. שמעון בן שטח תיקן את סגנון הכתובה לאשה, וכן גזר טומאה מיוחדת על כלי מתכות. שמאי והלל גזרו טומאה על הידים!

וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה בברייתא זו הינה שמאי וסיעתו והלל וסיעתו, והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: על שמנה עשר דבר גזרו בו ביום, ובשמנה עשר דבר נחלקו קודם, ושמונה עשרה מחלוקות היו רק בין תלמידי הלל ושמאי, ואילו הלל ושמאי עצמם לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. שאמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ותו לא [ולא עוד]. וכי תימא [ואם תאמר] כי אתו אינהו גזור [באו הם, הלל ושמאי, וגזרו] על הידיים לתלות, שהדברים שנטמאו בידיים יהיו טמאים, אבל לא לענין שיצטרכו לשרוף אותם כאלה שנטמאו בטומאה ודאית, אלא להשאירם תלויים ועומדים עד שייטמאו או יתקלקלו מעצמם. ואתו תלמידייהו [ובאו תלמידיהם] וגזרו לשרוף. והאמר [והרי אמר] החכם אילפא: ידים תחלת גזירתן היתה לשריפה בלא פקפוק! אלא יש להסביר כי אתו אינהו גזור [באו הם וגזרו] ולא קבלו מינייהו [מהם] העם גזירה זו, ואתו תלמידייהו [ובאו תלמידיהם] וגזרו וקבלו מינייהו [מהם].

ועוד שואלים: ואכתי [ועדיין] לא ברור הדבר, שהרי גזירת ידיים שלמה המלך גזר! שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה תקנת העירובין ותקנת נטילת ידים לטהר את הידיים מטומאתן, יצתה בת קול ואמרה בשבחו: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו), וכן: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (משלי כז, יא)! ומתרצים: אתא [בא]