הלכה כר' יוסי במועד וגם באבל. שאמר שמואל כלל: הלכה כדברי המיקל באבל.

מסופר: פנחס אחוה [אחיו] של מר שמואל איתרע ביה מילתא [אירע בו דבר של אבילות], על [נכנס] שמואל למישאל טעמא מיניה [לשאול טעם ממנו], כלומר, לדבר על לבו ולנחמו. חזנהו לטופרי דהוו נפישן [ראה את צפרניו של פנחס שהיו גדולות], אמר ליה [לו]: אמאי לא שקלת להו [מדוע אינך נוטל אותן]? אמר ליה [לו] פנחס: אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי [אם בשלו היה האבל, האם היה מזלזל בו כל כך]? כלומר, אילו היית אתה אבל, האם גם אז היית מזלזל בכך?

ומעירים: הואי [היה] הדבר שאמר פנחס "כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת י, ה), שכיון שהוציא דבר זה מפיו, אף שלא התכוון לכך, נתקיים, ואיתרע ביה מילתא [ואירע בו דבר אבילות] בשמואל. על [נכנס] פנחס אחוה [אחיו] למישאל טעמא מיניה [לשאול טעם ממנו, לדבר על לבו]. שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה [לקח שמואל את צפרניו שחתך אותן וזרק אותן בפניו]. אמר ליה [לו] שמואל: האם לית [אין] לך, האם אינך יודע את הכלל שברית כרותה לשפתים? כלומר, שדבר שאדם מוציא מפיו, גורם שדבר זה יבוא.

שאמר ר' יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים, שמאמר פיו של אדם משפיע ומתקיים — שנאמר: "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" (בראשית כב, ה), אף שחשב שהוא מוליך את בנו לעקידה ולא יחזור עמו, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו [והסתייע הדבר שחזרו שניהם].

ובהלכה זו מעירים: סבור מיניה [חשבו מכאן] שלהסיר את הצפרנים של היד באבילות — אין [כן] מותר, ואולם של הרגל — לא, כיון שאינו מאוס כל כך. אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר מאת] שמואל: לא שנא [אינו שונה] צפרני היד ולא שנא [ואינו שונה] צפרני הרגל, והכל מותר.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא [מספריים מיוחדים לצפרנים] — אסור ליטול, שראוי שיעשה בשינוי. אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' יוחנן בי מדרשא [בבית המדרש] בחולו של מועד ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו [ונטל את צפרניו בשיניו וזרק אותן שם].

ומעירים: ממעשהו של ר' יוחנן שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] כי מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי אין בהן משום מיאוס, שאסור לאדם לשים דבר מאוס בפיו, ולמדנו שאין צפרנים נחשבות לדבר מאוס, ושמע מינה [ולמד מכאן] גם שמותר לזרקן את הצפרנים.

ושואלים: איני [האם כן הוא]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן באדמה — צדיק, אם שורפן — הרי הוא יותר מכן, שהוא חסיד, אם זורקן סתם — רשע. ומסבירים: טעמא מאי [הטעם מהו] שאסור להשליך צפרנים — שמא תעבור עליהן אשה עוברה (מעוברת) ותפיל, שכך קיבלו שמסוכן לאשה הרה לדרוך על צפרנים,

ומשיבים: אשה בי מדרשא [בבית המדרש] לא שכיחא [איננה מצויה] ולכן לא חשש רבי יוחנן לזרוק צפרניו שם. וכי תימא: זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי [ואם תאמר פעמים שאוספים אותן כשמטאטאים את המקום, וזורקים אותן החוצה] ושם יכולה לעבור אשה — כיון דאשתני אישתני [שהשתנו ממקום הנחתן הראשון השתנו] ושוב אינן מזיקות.

אמר רב יהודה אמר רב: זוג של חכמים בא מהמקום חמתן לפני רבי, ומר זוטרא מתני [היה שונה] זאת כברייתא בלי הזכרת שמותיהם של רב יהודה ושל רב: זוג בא מחמתן לפני רבי, ובקשו ממנו (שאלוהו) בענין צפרנים האם מותר לנוטלן באבילות — והתיר להם. ואם בקשו (היו מבקשים) ממנו להתיר להם לגזוז את השפה (שפם), גם כן התיר (היה מתיר) להם, שאין בכך משום "ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז). ושמואל אמר: אף בקשו ממנו היתר לגזיזת השפה ואכן התיר להם.

אמר אביטול ספרא [הסופר] משמיה [משמו] של רב פפא: שפה מותר לתקנה מזוית לזוית של הפה. אמר ר' אמי: ובשפה המעכבת מותר רק בחלק של השפם שמעכב מלאכול ולא לשם נוי. אמר רב נחמן בר יצחק: לדידי [לי] כל השפם כשפה המעכבת דמי [נחשב] לי, ויכול אני לגלח את כולו.

כיון שהוזכר שמו של אביטול ספרא מביאים דברים נוספים בשמו, שאמר אביטול ספרא משמיה [משמו] של רב פפא: פרעה שהיה בימי משה, הוא היה גבוה אמה, וזקנו היה ארוך אמה, ופרמשתקו (אברו) היה אמה וזרת, לקיים מה שנאמר: "ושפל אנשים יקים עלה" (דניאל ד, יד), מלמד שהיה ננס ובזוי (שפל = קטן).

ועוד אמר אביטול ספרא משמיה [משמו] של רב פפא: פרעה שהיה בימי משה אמגושי (מכשף) היה, שנאמר: "הנה יצא המימה" (שמות ז, טו), ויציאה זו המימה היתה לצורך כישוף שעשה בכל פעם.

א שנינו במשנה: ואלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים. אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד — מותר לכבסו בחולו של מועד.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה ממה ששנינו: אלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים כו'. ונדייק: הני אין [אלה] שנמנו במשנה — [כן], אולם מי שאין לו אלא חלוק אחד — לא!

אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה: אסברה [אסביר] לך, מתניתין אף על גב דאית ליה תרי ומטנפי [במשנתנו מדובר אפילו כשיש לו שניים והם מלוכלכים], ורבי יוחנן מדבר במי שיש לו בגד אחד שמותר לכבס בכל אופן.

שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה [משמו] של ר' יוחנן: כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד משום שמזדהמים ביותר. מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו: מטפחות הידים שמנגבים בהם את הידים, מטפחות