מועד קטן יח ע"א

דף יח - א

שמואל אמר:  הלכה כרבי יוסי שמתיר ליטול צפרניו במועד, ומתיר ליטול צפרניו באבל.

ובאבל הלכה כמותו, משום דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל ^[136] .

פנחס, אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, שנפטר קרובו.

על נכנס שמואל אל אחיו פנחס כדי למישאל טעמא מיניה, לדבר על לבו לנחמו.

חזנהו ראה שמואל לטופרי לצפרניו של פנחס, דהוו נפישן, שהיו גדולות.

אמר ליה שמואל לפנחס: אמאי לא שקלת להו? מדוע לא נטלת צפרניך? ^[137]

אמר ליה פנחס לשמואל: אי בדידיה [אצלו, דהיינו, אצלך] הוה אבלות - מי מזלזלת ביה כולי האי ליטול צפרניך בזמן אבלות?

הואי היה דיבור זה של פנחס [קהלת י] כ"שגגה שיוצא מלפני השליט", ואיתרע ביה מילתא בשמואל, שנפטר קרובו.

על נכנס אל שמואל פנחס אחוה, למישאל טעמא מיניה. לנחמו.

שקלינהו לטופריה, נטל שמואל את צפרניו, חבטינהו לאפיה, וזרק אותן מרוב כעסו. [אך חזר וכנסן, כי הזורק צפרניו נקרא רשע. רש"י] ^[138].

אמר ליה שמואל לפנחס אחיו: מדוע פתחת את פיך לומר אילו היתה אצלי אבלות, וכי לית לך "ברית כרותה לשפתים"!? שדבריו של אדם מתקיימים. וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו.

דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים, שמתקיימים דבריו של אדם?

שנאמר [בראשית כב] "ויאמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחוה, ונשובה אליכם".

ואכן איסתייעא מלתא, דהדור תרוייהו, ולא נשחט יצחק ^[139].

סבור מיניה: צפורניים דיד - אין, אותן מותר ליטול בימי אבלו מחמת מאיסותן, אבל צפורניים דרגל - לא יטול בימי אבלו, כיון שאין בהן מיאוס.

אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל: לא שנא דיד, ולא שנא דרגל מותר ליטול בימי אבלו ^[140].

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא, במספריים, אסור ליטלן אלא רק בצפרניו ^[141].

אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה ונטל צפרניו בשיניה, וזרקינהו.

שמע מינה תלת: שמע מינה: מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד ^[142] .

ושמע מינה מכך שנטלן בשיניו, שאין בהן משום מיאוס.

ושמע מינה: מותר לזרקן.

ופרכינן: איני! והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן - צדיק, שורפן - חסיד ^[143] , זורקן - רשע.

וטעמא מאי נקרא הזורקן רשע? כי שמא תעבור עליהן אשה עוברה, ותפיל את עוברה, לפי שיש סגולה בצפרניים זרוקות, שגורמות להפלת עובר של אשה העוברת עליהן ^[144].

ואם כן תיקשי, כיצד אמרנו שמע מינה ממעשהו של רבי יוחנן שמותר לזרקן!?

ומשנין: אשה בבי מדרשא לא שכיחא. ולכן, שם מותר לזרקן ^[145].

וכי תימא, זימנין דמיכנשי להו שיאספו את הצפרניים מרצפת בית המדרש, ושדי להו אבראי, ויזרקו אותן לחוץ, אין לחשוש לכך, כי כיון דאשתני מהמקום שנזרקו אליו תחילה - אישתני, ושוב אין הן מזיקות במקום השני ^[146].

אמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מחמתן לפני רבי.

ומר זוטרא מתני דבר זה בברייתא: זוג בא מחמתן לפני רבי.

ובקשו ממנו להתיר בימי אבל נטילת צפרנים - והתיר להם ^[147] .

וידעתי את דעתו של רבי בדין גילוח השפם, שמותר לגלחו בימי האבל. [ובשפם אין איסור גילוח פאת הזקן, רש"י], ולכן אם בקשו ממנו נטילת שפה - התיר להם.

ושמואל אמר: אף בקשו ממנו היתר לגילוח השפה [השפם], והתיר להם.

אמר אביטול ספרא משמיה דרב: מותר לגלח בימי אבלו את השפה מזוית אחת של הפה עד לזוית שכנגדה, היות ושערות השפם מעכבות את האכילה והשתיה, ומביאות למיאוס.

אמר רבי אמי: ובשפה המעכבת את האכילה והשתיה בלבד התיר לגלח, ולא את כל השפה ^[148].

אמר רב נחמן בר יצחק: לדידי שאני אנין דעת - כל השפה, כ"שפה המעכבת" דמי לי.

ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה, הוא, גופו, היה באורך אמה. וזקנו באורך אמה. ופרמשתקו, אמתו היתה באורך אמה וזרת.

לקיים מה שנאמר [דניאל ד] "ושפל אנשים - יקים עליה".

ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה - אמגושי היה.

ובמסכת שבת [עה א] נחלקו רב ושמואל במשמעות "אמגושי", האם או מכשף, או שהוא מין האדוק בעבודה זרה, ומגדף תדיר.

שנאמר [שמות ז] "הנה יצא המימה". וגו'. והיתה מטרת צאתו אל היאור לצורך מכשפות, למאן דאמר מכשף היה. או כדי לחרף ולגדף, ולומר "לי יאורי ואני עשיתיני", למאן דאמר מין מגדף היה.

שנינו במשנה: ואלו מכבסין במועד ^[149] - הבא ממדינת הים.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לו לכבסו בחולו של מועד.

מתיב רבי ירמיה ממשנתנו: אלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים, וכו'.

ויש לדייק מכאן: רק הני - אין, מותר להם לכבס, אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד - לא הותר לו לכבס! ^[150]

אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אתרץ ואסברה ואסביר לך כך:

מתניתין ששנינו בה "אלו מכבסים" אינה באה לשלול כיבוס ממי שאין לו אלא בגד אחד.

אלא, כוונתה לומר כי מי שהתירו לו לכבס במועד, הרי אף על גב דאית ליה תרי בגדים, ומטנפי, מותר לו לכבסם.

וכמו כן מי שאין לו אלא רק חלוק אחד, מותר לו לכבסו במועד ^[151].

שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: כלי פשתן, שדרכן להטנף, מותר לכבסן בחולו של מועד ^[152] .

פיסקא דנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו. אוקימנא כדתניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד. בשלא היה להן פנאי. אבל היה להן פנאי לגלח ולא גילחו אסורין והנזיר והמצורע אע"פ שהיה להן פנאי לגלח ולא גילחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהם. תנא האבל והכהן מותרין לגלח במועד. אוקימנא באבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל. תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו. ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. וכיון דשבת הואי אנוס הוא לפיכך מגלח במועד. ותנא דידן סבר לה כרבנן כו'. כהן נמי כגון דשלים ליה משמרתו ברגל כו'. ופשוטה היא:
ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה. פי' קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא נוטל שערו בתער ולא במספריים. מכבס במים לבדם ולא בנתר ולא בחול. זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת:
ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים. ור' יוסי מתיר ליטול צפרנים במועד ובאבל. ואסיקנא כשמואל דאמר הלכתא כדברי המיקל באבל. דאמר שמואל הלכתא כר' יוסי במועד ובאבל ל"ש צפרנים דיד ל"ש צפרנים דרגל.

אמר רב ובנגוסטרא אסור. אמר רב שמן הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בבי מדרשא וחזיתיה דשקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו.

ש"מ תלת. ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ מדשקלינהו בשיניה אין בהם משום מיאוס. וש"מ מדזרקינהו מותר לזורקן. והתניא ג' דברים נאמרו בצפרנים קוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע.

מ"ט שמא תעבור אשה עוברה עליהן ותפיל.

ופרקינן אשה בי מדרשא לא שכיחא. וכי תימא זמנין דמכנשו ושדי להו לבראי כיון דאשתני אישתני.

אמר רב יהודה אמר רב זוג בא לפני רבי ובקשו ממנו מהו ליטול צפרנים והתיר להם. ושמואל אמר גם עשיית שפה בקשו ממנו והתיר להם. ואסיקנא עשיית שפה מזוית לזוית. כלומר אם צריכה כולה תקון שרי. אבל מקצתה לא. הנחה כל שהיא מעכבת. פי' אם עשה שפמו והניח מקצתו שאינו עשוי מותר ליטלו כי מעכבתו באכילתו. ובכיוצא בה אמר רב נחמן לדידי שפה כי הנחה מעכבת דמי לי. ואלו כולם שאמרו בתוך שלשים יום. אבל בשבעת ימי האבל אסור בכולן. שמואל נכנס לבקר פנחס אחיו בימי אבלו וראה צפרניו גדולים. אמר ליה אמאי [לא שקלית] להו. א"ל אילו בך היה מי הוית מזלזל כולי האי. הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואירע אבל לשמואל נכנס פנחס אחיו לבקרו שקלינהו לטופריה חבטינהו באפיה. א"ל לית לך ברית כרותה לשפתים שנאמר ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ואסתייעא מלתא והדרי תרווייהו ואתו.

פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת לקיים הכתוב ושפל אנשים יקים עליה:

מתני' ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים כו'. א"ר אסי א"ר יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד. איני והתנינן אלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים כו' וחשיב להו כל מי שהתירו לו חכמים לכבס במועד. ולא תני מי שאין לו אלא חלוק אחד בהדייהו.

ופרקינן [מתני' אע"ג דאית לי' תרי ומטנפי] שרי לכבסינהו לכלהו.

משמיה דר' יוחנן אמרו כלי פשתן מותר לכבסן במועד.

אמר רב יהודה אמר רב זוג בא מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים התיר להם ואם בקשו ממנו שפה התיר להם ושמואל אמר אף בקשו ממנו שפה והתיר להם אמר אביטול ספרא משמיה דרב שפה מזוית לזוית הגחה כל שמעכבת. פי' שפה נקרא מה שמזוי' לזוית והיינו מה שלמעל' מן הפה כנגד כל פתיחת הפה והכל מות' לגל' הנח' הוא שס א' והוא מה שמכאן ומכאן לפתיחת הפה וקורין אותו כך לפי שדרך המתגלתין להניחו עם הזקן ובל שמעכבת אכילה ממנה. (באבילות) רב אמר ובשפה נמי כל שמעכבת כלומר אף שפה אין מתירין לגלח הכל אלא כל שמעכב בלבד. אמר רב נחמן בר יצחק ולדידי כל שהוא כשפה המעכבת דמי (ולא אנינא) [דאנינא] דעתאי.
כתב הראב"ד ז"ל דברים הללו דוקא במועד אמרו אבל באבילו' אסור ותני' באבל רבתי פ"ז לתספור' כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד כל שער שבו ואחד זקנו. וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול יצא לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (ש"ב יט כה).
והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל התיר שפה כל שמעכבת בתוך שלשים ובתוך שבעה אסור וכן פסקו בפסוקות ובגדולות ומסתברא שאף בתוך שבעה נמי מותר וזה (ממחלקתו) של רבינו ז"ל כצפרנים שהכרענו לו בראיה דבתוך שבעה גמי מותר דאינו בדין שיתלכלך באכילה בשפה והנחה כל שמעכבין.
ובירושלמי (ג,א) מצינו כן: שפה ונטילת צפרנים אית חגיי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מאן דאמר ברגל מותר בשיש שם רגל באבל אסור בשאין שם רגל ומאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה ובאבל מיתר בשאין ,שם הערמ' חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן רבי יעקב בר אתא רבי שמעון בר רב משמיה דרב הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהוכות אבל רב אמר שפה כנטיל' צפרני' לכל דבר אמר ר"י ובלבד שנוטו' כלומר שנוטו' ויוצאות על הפה ומעכבות ר' סימון בשם ר' חנינא זוג בא לפני ר' כשפה ובנטילת צפרנים והתיר להם עד כאן גירסא ירושלמית, ולמדנו משם מפורש שהשפה כל שמעכבת מותרת לאבל להוציא מדברי הרב רבי אברהם וכן הדברים האלו מראין כדעתנו שהתרנו אפילו תוך שבעה כדין צפרנים. קצרו של דבר אבל כל שלשים אסור לספר אחד ראשו ואחד זקנו ואפילו של בית הסתרים אבל בל שמעכב באכילה נוטלו אפילו במספרים בתוך שבעה בין למעלה מן הפה בין מן הצדדין, ומותר ליטול צפרנים בשנים וביד בתוך שבעה אבל בגנוסטר אסור כל שלשים יום:

דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל. פי' ואפילו הכי איצטריכו תרווייהו הא דהכא משום מועד ואידך משום כללא דאבל ומי הוי אין לשון הש"ס מתייש' דה"ל למי' שמואל לטעמי' דאמר שמואל וכו' והיה נראה לומר דהאי ושמואל אמר הלכה כרבי יוסי בזו ובזו לישנא דמתני' הוא דמפיק ליה מאידך סברא כללא דשמואל דאמר כדברי המקל וכיון דבאבל הלכה כרבי יוסי קיים לן ודאי דכ"ש במועד דקיל בענין זה כנ"ל:

מדקאמר שקלינהו לטופריה משמע דהיינו כדרכו ואפילו באבל וכל שכן במועד וקסבר דאפילו בכדרכו פליגי ושרי ר' יוסי והלכה כמותו ורב דאמר בגזוזטרי אסור פליגי עליה דשמואל ואע"ג דהאי כללא דהלכת' כדברי המקל ביובל כלהו אמוראי מודו ביה כדמשמע בפרקי' קסבר רב שלא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה אלא בשנוי דרבי יהודה אוסר אפילו בשנוי ורבי יוסי מתיר אבל בכדרכו אפי' רבי יוסי אוסר וש"מ דרבי יוסי אפילו תוך ז' שרי דהאי עובדא תוך ז' הוה ואפשר נמי דרב לא פליג עליה דשמואל אלא שהוסיף עליו ולישנא דרב הכי משמע טפי ושמואל בשנוי הוא דשקלינהו דבזוזטרא אפי' רבי יוסי אומר כיון דסגי ליה בשנוי שלא יהא מנוול ברגל ולפי זה הלכה כרב אבל ללשון הראשון אין הלכה כמותו דקיימ' לן הלכה כדברי המקל באבל אבל דעת בטלי התוספות וכן כתב רבינו יצתק בן גיאת ז"ל דלא איתמרא ההוא כללא אלא בפלוגתא דתנאי אבל בפלוגתא דאמוראי הדרי' לכללין דכולי ש"ס וכיון שכן הלכה כרב באיסורי ונטילת צפרנים זו בזו שנוי הוא וכדאמרינן לענין שבת שהנוטל צפרניו זו בזו פטור:

והא דרבי יוחנן לגבי מועד דשקלינהו לטופריה בשיניה י"א דקסבר בגנוסטר אסויר אפי' במועד וכל שכן באבל דרבי' אלפסי ז"ל כתב דמשום דהוה בי' מדרשי' הוא והיינו דנקט ש"ס דהוה בי מדרשא לאשמועי' הא ואין זו ראיה דלהכי נקטיה ש"ס משום דורקינהו כדאמרי' בסמוך ועוד הביא ראיה דלא אמרי' נמי דש"מ בגונסטר אסור וזו ראיה טובא ויש מביאין ראיה דהא אשכחן לרבי יוחנן דאמר לקמן הלכה כדברי המקל באבלו כיון דאבל שרי בגנוסטר כרבי יוסי כל שכן דשרי במועד ואינה ראיה דאיהו אמר לך דמודה ר' יוסי בגנוסטר כדאמרן אליבא דרב אבל הריאי' השניה ראיה וכן נמי מסייעי ליה מיהא דאמרי' בסמוך שבקש רבי להטיל צפרנים במועד והתיר להם וכיון דנקטי לה סתם משמע אפילו בגנוסטר אבל במועד אפילו רב ושמואל מודו דמותר כדרכו שהקלו במועד יותר מאבל וק"ל דהא משמע דפריך הא באבל ובמועד וכיון דאמר בפלוגתא דידהו באבל היינו בשנוי מכלל דבמועד דיקא דהא חד לישנא איתמר בתרווייהו בברייתא וכיון דרבי יוסף אוסר במועד דגנוסטר אנן כמאן שרי' דאי כרבי יהודה אפילו בשנוי אוסר דהא אמרת דבהא פליגי וכי תימא דכדרכו הוא דפליגי היכי אוסר רב שמוש גנוסר רב באבל והלא הלכה כרבי יוסי המקל באבל לכך הוא נראה לרש"י ז"ל דלרבי יוחנן כי הדדי נינהו ובמועד גנוסר כדבעי גבי אבל לרב ושמואל דמודה רבי יוסי בגנוסר בשתיהן וההיא דשפה שהתיר רבי ע"י שנוי הוה וכן פי' רבי' יצחק ז"ל והא דלא דייקי' כרבי יוחנן דש"מ דבגנוסר אסור משום דהו' פשי' להו דליכ' מאן דשרי וראוי בז' להחמיר:

שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת לא גרסי' רש"י ז"ל הנחה והרמב"ן ז"ל פי' דה"ק כי השפה העליונ' מותר לגלחה במועד מזוית לזוית אבל מה שאדם מניח מן הצדדין שלפניו אין לו לגלח אלא מה שמעכבת האכילה בלבד ובא רבי אמי לחלק ואמר שאפי' השפה אין מגלחין ממנו אלא המעכבת בלבד ובתוספות פי' בשם רבי נתנאל ז"ל כי השפה התחתונה קרויה נחת עליה כמו שקורין לריחים התחתונה שכב ונכון הוא ופסקו רבנן ז"ל הלכתא כרבי אמי וקיימא לן נמי כרב נחמן דמאן דאנינא דעתיה כלה חשיבא דשפה המעכבת:

מתני'. ואלו מכבסין במועד. בש"ס מוכח להדיא דהני מתנייתא אין מידי אחריני לא מה שאין כן במשנת אלו מגלחין כדפרשי' בריש פרקי' וק"ל הא מנא לן לאפלוגי בינייהו ונ"ל משו' דקתני ספי לישנא יתירא הוי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין והקשו בתוספות כיון דמנינא דוקא אמאי לא קתני אבל שחל ז' שלו בשבת ערב הרגל שיהא מותר במועד דהא אניסא ואי משום אבל אין תכבוסת אסור אלא תוך ז' וכבר הפסיקו הרגל וי"ל דכיון דלא מצי למיתני אבל גבי גלות כדאמר לעיל לא תני ליה גבי כבוס ועוד נ"ל דהני דשרי במועד הוי אפי' בגיהוץ כל ל' יום כדלקמן ועדיין צ"ע:

ומטפחות הספרים. רש"י ז"ל פי' של בעלי תספור' שנתלכלכו לו במועד לתשמיש אותן שהתירו לגלח ואחרים פירשו מטפחות של כתבי הקודש וכן אמרו עליה בירושל' אין מכבסין אותן במימי רגלים אפי' בחול מפני הכבוד ועוד כי אותן שמגלחין במועד מיעוטא נינהו עד שיהא צריך הספר לכבס מטפחתו גרסי' בירוש' בגדים קטנים מותר לכבסן בחולו של מועד:

מי שאין לו אלא חלוק א'. פי' של שאר מינין האסורי' לכבס דאלו של פשתן הנהו שרו אפי' יש לו כמה כדאי' בסמוך:

מותר לכבסו במועד פי' כי כיון שלא היה לו להחליף כי מכבס ליה נמי לפני המועד היה צריך ללובשו קודם המועד והיה מתלכלך ומזה הטעם כלי פשתן מותר לכבסן במועד למי שמתלכלכן במהרה ואפילו כבסן קודם המועד צריך לחזור ולכבסן במועד ולפיכך היה יכול לכבסן ולא כבסן מותר לכבסן במועד:

מותר לגלח במועד את השפם והוא מה שבין החוטם לפה על פני כל אורך הפה ולא את כלו אלא אותו חוט הסמוך לפה שמעכב את האכילה בזקן מגודל והוא הנקרא בסוגיא זו שפה ומותר לגלחה אף בתער או במספרים וכל מה שלמעלה מן הפה והוא הנקרא בסוגיא זו הנחה אפי' היו ארוכים כל כך שמעכבים את האכילה אסור ויש מתירין במעכבים ובשפה ר"ל אותו החוט הסמוך לפה אע"פ שאינו מעכב:

וצפרנים מותר ליטלן במועד אפי' בכלי בין של יד בין של רגל וכבר ביארנו שהאשה מעברת שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי ובימי אבלו אין מגלחין את השפם כלל אבל צפרנים מותר ליטלם בין של יד בין של רגל אפי' תוך שבעה ודוקא בידו או בשניו אבל בכלי אסור כל שבעה ויש אוסרין כל ל' בכלי וסעד שלהם בבריתא של אבל רבתי שמנאוה עם איסור כבוס באבלות ל' אלמא כל שנאמ' בנטילת צפרנים לאבלות שלשים נאמר:

מי שאין לו אלא חלוק אחד אפי' של צמר אע"פ שכבסו מערב יום טוב מותר לכבסו במועד שכבר חזר ונתלכלך:

כלי פשתן מותר לכבס מהן במועד בכדי מה שצריך לו אפי' נתכבסו מערב יום טוב אפי' במים חמים ויש מי שאוסר בדרך גיהוץ או בנתר ובורית ומכאן נוטים לאיסור גיהוץ זה שנוהגין בו עכשו במי אפר וכן הדברים נראין:

בגדי קטנים אפי' של צמר פירשו בתלמוד המערב שמותר לכבסן ואפי' יש לו מהן הרבה מפני שהם מתלכלכין תמיד:

אף בקשו ממנו שפה והתיר להם פי' המורה דאין בהם משום לא תשחית את פאת זקניך ואינו נ"ל אלא לענין חולו של מועד:

בד"ה ובגנוסטרי כו' צפורניו מזו לחברתה כו' כצ"ל:

בא"ד דאפילו רבי יוסי היה אוסר בגנוסטרי תוך ז' דומיא דמועד כו' עכ"ל מלשונם נראה דבמועד פסיקא ליה הכי דרבי יוסי אוסר בגנוסטרי ולא ידענא מהיכא ודו"ק:

בד"ה אע"ג דאית כו' כך נ"ל ובתוספתא מסופק בזה ונ"ל דהכא משמע מדלא מפליג ונראה כו' דתנא כהן ואבל אפילו לתנא דידן כו' מיהו בשחל ז' שלו כו' לכבס ולרחוץ כל כו' עכ"ל כצ"ל פי' ואפי' לתנא דידן דאוסר גילוח ברגל כשחל ז' שלו בערב הרגל היינו משום דעדיין לא כלו שלשים דאיסור גילוח דלית ליה מקצת היום ככולו אבל בכיבוס מתיר בכה"ג ברגל דהא כלו ז' ימי איסור תכבוסת וק"ק לדבריהם למאי דמדמין כיבוס לרחיצה א"כ בחל נמי שלישי בערב הרגל יהיה מותר בכיבוס ברגל כדאמרינן גבי רחיצה ודו"ק:

ברית כרותה לשפתים שנאמר ויאמר אברהם וגו'. וכתבו התוס' תימה דלמא מדה טובה מרובה וה"ל לאתויי הא דאמרינן פ"ק דכתובות ופ"ג דברכות לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שנאמר וגו' עכ"ל והנראה ליישב את זה דההיא דאל יפתח פיו לשטן איירי כשהאומר כלל את עצמו באותו פורענות ורעה כדמוכחי הענינים דהתם והטעם בו כמ"ש בע"י שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא נשאר מקום למדת הרחמים להאריך אפים כו' ע"ש וליכא לדמויי לההיא דהכא איירי בשגגה היוצא מדברי האומר ברעת פורעניות או בטובת זולתו כדמוכח הענין פנחס לשמואל והטעם בו כאומרם ניבא ואינו יודע מה ניבא וכפרש"י בחומש ונשובה נתנבא שישובו שניהם עכ"ל והשתא אין סברא לחלק בין מידה טובה למדה רעה בנבואה היוצאת מדברי האומר בשגגה:

אמגושי הוה שנאמר הנה הוא יוצא המימה כו' כפרש"י והזכיר זה הכתוב במכת ערוב ולא קודם זה במכות דצ"ך להורות שאף במכה כנים הקודמת אמרו החרטומים כי אצבע אלהים הוא אעפ"כ חיזק והקשה הוא לבבו ולא נמנע פרעה לצאת המימה למר בשביל מכשפים ולמר לגדף לומר לי יאורי וגו':

רש"י ד"ה ולדידי. דאנינא דעתי. וכ"ה ביומא (ל א):

תד"ה ובגנוסטרי. ושמא ריו"ח סבר הל' כרי"ה. ר"ל במועד דוקא:

בא"ד בה"ג כו' והאשה מותרת בנטילת שער כו'. עי' יבמות (מג) בתד"ה במקום:

גמ' חזינהו לטופריה כצ"ל [וכ"ה בע"י]:

פִּנְחָס, אֲחוּהָ דְּמַר שְׁמוּאֵל, אִיתְּרַע בֵּיהּ מִלְּתָא, עֲיִּיל שְׁמוּאֵל לְמִשְׁאַל טַעְמָא מִינֵיהּ. פירוש עייל בתוך שלושים אחר שבעה דאבלותו כי בתוך שבעה לא הוה עייל למשאל מיניה בדברי תורה וראה שצפרניו ארוכין יותר כי קודם שנתאבל היו ארוכין מעט ובאו עליהם ימי אבלות ורצה להורות לקוץ כדין אדם שתכפוהו אבלות זו אחר זו ולא רצה להקל ואמר לו אִלּוּ בְּדִידֵיהּ הֲוָה מִי הֲוָה מְזַלְזֵל בֵּיהּ כּוּלֵי הַאי? וכד אתרע מילתא בשמואל ועייל פנחס אחיו אצלו זה היה ביום אחד ושלשים שהיה קוצץ אותה שעה צפרניו ולכן חבטנהו באפיה.
והא דלא הקשה על שמואל מן הברייתא כמו שהקשה לרבי יוחנן? כי שמואל חבטנהו ולא זרקם ופיזרם. או יתכן חבטנהו בתוך מדורה של אש שהיתה בוערת לפניו.
ולקושיית התוספות שהקשו אמאי לא הקשה מן אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט.)? יש לומר האי דברית כרותה לשפתים עדיפה דקאמר בְּרִית כְּרוּתָה! אך אל יפתח פיו לשטן הוא לשון אזהרה בעלמא לומר שצריך לחוש. ועוד בְּרִית כְּרוּתָה ילפי לה מפסוק תורה ד'נָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' (בראשית כב, ה) ואל יפתח נפקא מפסוק של נביאים (ישעיה א, ט). והא דיחס זה לשפתים מפני שהם ראשונים לתנועת הפה ועוד שפה גימטריא שכינה [385] ולכך הנבטא בשפתים יהיה לו קיום.
ומה שהקשו דילמא מדה טובה מרובה, נראה מאחר דהטעם הוא בזה משום דשני מלאכים יש עם האדם ומלאך רע עונה אמן על דבר טוב בעל כרחו ומלאך טוב עונה אמן על ההפך בעל כרחו להכי לא ניחא ליה לחלק בזה כיון דהקיום בא מכח אמן של המלאכים והן שוין דשניהם עונין אמן בהא ובהא.

שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר עֲלַיְהוּ אִשָּׁה עֻבָּרָה וְתַפִּיל. נראה לי בס"ד הטעם דכוחות החיצונים שדבקים באלו הצפרניים מזיקין לעוברין מפני שהצפרנים הם פרין ורבין דלכך רואין אותם במוצאי שבת לסימן טוב ולכן מזיקין לעוברה בפריה ורביה שיפילו מדה כנגד מדה.

פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, הוּא אַמָּה וּזְקָנוֹ אַמָּה וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ, אַמָּה וָזֶרֶת. אפשר על דרך ההפלגה נקטו הכי כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) דאמרו רבותינו ז"ל (חולין צ:) דברה תורה לשון גוזמא ודברו חכמים לשון גוזמא, רוצה לומר שהיה קצר מאד משונה מכל קצרים שבעולם ובודאי בשיעור אמה רמזו בזה איזה רמז.
ונראה לי בס"ד מה שהיה קצר כל כך משונה מאד דידוע דקצר קמה מלא ערמה וכל שהוא קצר יותר מלא ערמה יותר! מעשה באחד קצר שקבל לפני המלך על אדם אחד שרימהו, אמר לו המלך שקר אתה דובר כיון שאתה קצר הנך מלא ערמה ומי יוכל לרמות אותך? אמר לו אדוני המלך זה שרימה אותי הוא קצר ממני! נמצא כל מי שהוא קצר יותר רמאי הרבה יותר ואם כן זה פרעה כל כך היה מלא ערמה ועם כל זה לא יכול לעמוד בערמתו כנגד משה רבינו ע"ה.
ואומרם וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ אַמָּה וָזֶרֶת נראה לפרש כונתם על כח התאוה של המשגל הקשורה באמתו שהיתה חזקה וגדולה ביותר לכן נקטו שיעור זרת עם האמה לרמוז בזרת על זירוי הזרע שלו שהיה נחל שוטף ולכן היה מושל בארץ מצרים שהיא עֶרְוַת הָאָרֶץ (בראשית מב, ט) שקליפת הניאוף חזקה בה. וזהו שבח של ישראל שלא היה יכול לשלוט בהם לנאף בנשותיהם חס ושלום אף על פי ששלט הרבה בגופן לעבוד לו עבודה בחומר ובלבנים.

פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, אַמְגּוּשִׁי הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ז, טו) "הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה" וְגוֹ'. פירש רש"י למאן דאמר חרשי לכך יוצא ליאור בשביל כשוף, וקשה אדרבה כישוף בטל במים? ונראה לי דהוא היה עושה הכשוף בעפר היבשה אך היה עושהו בסוף הגבול ליבשה שהוא על שפת היאור כי ידוע דרך החיצונים להמצא ולהתאחז בסוף הגבול יותר דלכן הרגלים טמאים.

בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. קשה אם כן איך אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד המלך ע"ה מששת ימי בראשית? ודוחק לומר ראויה היתה אבל לא נגזר בדיבור על זה, ועוד דוחק לחלק בין דוד המלך ע"ה לשאר בני אדם.
ונראה לי בס"ד לומר דכל בני אדם שבאו לעולם הזה תחילת ביאתם נגזר נשואין שלהם מששת ימי בראשית אך אותם הבאים בגלגול שמעשיהם הסבו ביאתם נגזר קודם יצירת הולד בארבעים יום וטעמא דמסתבר הוא וכרוז זה הוא בעת ההזרעה שהוא ארבעים יום קודם ציור הולד.
ברם מקשים למה בזכר מזכרת שמו ובבת מזכרת שם אביה ולא שמה? ונראה לי לתרץ תירוץ פשוט שההכרזה היא בעת ההזרעה ועל הרוב הזכר נזרע קודם הזרעת הנקבה דעל הרוב החתן גדול מן הכלה בשנים והגם דימצא להפך מיעוטא הוא ותופסת ההכרזה בהשואה אחת כפי הרוב ולכן בעת ההכרזה שעדיין לא נזרעה הנקבה לא נגזר לה עדיין שם למעלה כי השם של האדם נגזר למעלה כפי מה שהוא בעת הזרעתו.
ועוד נראה לי בס"ד דרך הלצה כי האב שמוציא הוצאות רבות על ביתו בשביל פרנסתה ובשביל נדונייא שלה לכך תכבדנו בת קול בהכרזה זו לקרא הבת על שמו לייחסה אליו ולתלותה בו.
ועוד נראה לי בס"ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה (נידה לא.), נמצא האב היה סיבה ללידת הבת שהקדים להזריע ולכך תולה את הבת באביה אך הזכר הוא נעשה מחמת שהקדימה אמו להזריע ולכן בת קול לא תתלה הזכר באמו דלאו אורח ארעא שתעשה רמז להזרעת האשה ולכך מזכירתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הא דאין בת קול מזכרת שם הבת דלאו אורח ארעא שתזכיר שם של נקבה ולכן זוכרת הבת על שם אביה מה שאין כן הזכר זוכרתו בשמו עד כאן דבריו נר"ו.
אך מקשים העולם למה אינה אומרת פלוני לבת פלוני? ונראה לי בס"ד להורות שהיא צריכה לילך אצלו לדור עמו ולא להפך. ועוד נראה לי הזכר אחוז בימין שהוא חסד והנקבה בשמאל שהוא גבורה ולעולם ימינא לא אצטריך לשמאלא אבל שמאלא אצטריך לימינא שצריך לכלול השמאל בימין לכן תלה אותו בו. ועוד נראה לי קרוב לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בריש שער מאמרי רשב"י דעל מצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות הם נשלמים מן המצות שעושה הזכר דכל אשה נשלמת מבעלה ולכך אומרת בת פלוני לפלוני ולא להפך.

שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי. הגרסא כאן היא 'כך' וכנזכר בעין יעקב. ויש להקשות למה אין מיחסת הבת הקול השדה לבעלים שלה לומר שדה של פלוני לפלוני?
ונראה לי בס"ד כי בשדה יזדמן גם כן שהיא של עובדי כוכבים ומזלות ולכן לא תרצה בת קול להזכיר שם עובדי כוכבים ומזלות ואפילו בשדה ישראל אומרת שָׂדֶה פְּלוֹנִית שקוראה אותה בכינוי וסימן המיוחד לה לשמה כדי להשוות לשון ההכרזה בכולם.
ועוד נראה לי דיש שדה ממושכנת או חכורה לאחרים דנחשב זה כממכר והרי מצד אחד היא של בעליה ומצד אחד אין נחשבת שלו לכך לא תזכיר שם הבעלים.
ולדרכינו צריך לומר מה שאמר בַּיִת פְּלוֹנִי אינו רוצה לומר בית של פלוני אלא פלוני קאי על הבית כמו ענין שָׂדֶה פְּלוֹנִית וחד טעמא אית להו. ברם בסוטה (סוטה ב.) שם הגירסא שָׂדֶה פְּלוֹנִי ואנחנו באים לפרש כאן לגרסא דידן בהאי מסכתא.

אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמָּהּ. קשה יגרשנה ויתרפא? ויש לומר אולי היתה כתובתה מרובה. אי נמי קשה עליו הדבר לראות בעיניו שתנשא אשתו לאחר אף על פי שהוא אינו אוהב אותה.

מִן הַתּוֹרָה מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים. נראה לי בס"ד הוצרך לכל זה דודאי פסוק תורה חביב ליה אך אם זה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דחזו שנענה במענה פיו בנס שנזדמנה לו רבקה שלא היה דרכה לצאת ואמרה לו גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב (בראשית כד, יט) לכן אמר מֵהֳ' יָצָא הַדָּבָר (בראשית כד, נ), אבל שאר זווגים דעלמא מנא ליה? לכך הביא פסוק מנביאים.
ואי מזה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דתלו טעמא כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים שֶׁבָעֵת הַהִיא הָיוּ פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד, ד) ובשביל תואנה זו היה הזווג ההוא מאת ה' ומנא ליה לזווגים דעלמא? לכך הביא מן הכתובים דכתיב וּמֵהֳ' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (משלי יט, יד) דקאי על כל זווג דעלמא.

מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ. הכונה כמו שכתב הרי"ף ז"ל דחשדו שעבר על יחוד אשת איש באומרם שסמך על גודל צדקתו דגברא כוותיה אין לו לחוש לאיסור יחוד ועשה דין לעצמו ואלו החושדים כל אחד קנא לאשתו לעיני הרואין כדי להחזיק החשד.
ונראה לרמוז תוך מַּחֲנֶה (תהלים קו, טז) יש אותיות 'חן' שעולה מספרם 'ליחוד' [58] כלומר קנאו למשה בשביל היחוד הרמוז בתוך המחנה.

גמ' אשה עוברה ותפיל. עי' סנהדרין דף נט ע"א תד"ה ליכא:

תוס' ד"ה ובגנוסטרי וכו' ולא כרב שישא בריה דרב אידי. לעיל דף יא ע"ב:

ברית כרותה לשפתים ודברי התוספות עמ"ש דברים אחדים דף קכ"ז:

כיון דאשתני אשתני עמ"ש אני בעניי בס' הק' מחב"ר א"ח סי' ר"ס אות ז':

(יח א) ומר זוטרא מתני זוג בא מחמתן לפני רבי.—עי' בפי' המיוחס לרש"י, שכתב "מתני בברייתא", ואין זה מחוור, דבכל מקום שמצינו כעין זה באמוראים עניינו: דמתני בלשון אחר את המימרא של אמורא, כמו "אמימר מתני לה" (לעיל ד ב), "אמימר מתני הכי" (לקמן כב ב), "מר זוטרא מתני לה להא שמעתא דשמואל" (נזיר נז ב) והרבה כיוצא בזה (ועי' מ"ש במגלה כח ב). לכן נראה עיקר כנוסח [כתב יד מינכן], שהביא בד"ס "ומר זוטרא מתני זוג בא לפני רבי", פי' ולא הזכיר שם המקום, שמשם בא הזוג^*ועי' בפי' ר"ח דמשמע להיפך דבלשון ראשון לא היה גורס שם המקום "חמתן".. שוב בא לידי פי' מו"ק לר"ש בן היתום שנדפס מקרוב, ושם העתיק "ומר זוטרא מתני לפני ר' חייא", וזו גי' נכונה, וכ"ה בשבלי הלקט הל' שמחות סי' לג.

(שם) א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אסברא לך. עי' ד"ס שבכ"י מינכן הנוסח "א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך". ועי' בדברינו על סדר הדורות בע' ר' ירמיה בר תחליפא ובע' ר' יעקב סתם.