מועד קטן יז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

תלמיד שנידה לכבודו - נדויו נידוי, וכפי שיתבאר להלן:

דתניא: מי שמנודה לרב - הרי הוא מנודה גם לתלמיד.

אבל מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב, שאין הרב צריך להתרחק ממנו.

ומדייקת הגמרא: מנודה לתלמיד, רק לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא - מנודה.

והוינן בה: למאי? באיזה סיבת נידוי, המנודה לתלמיד הינו מנודה לכולי עלמא, חוץ מאשר לרב?

אי נידו אותו בסיבת מילי דשמיא, שעבר עבירה המחייבת נידוי, ולכן נידהו התלמיד, מדוע הוא אינו מנודה גם לרב? והרי כבר אמר הכתוב [משלי כא] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה"', וגם הרב חייב לנהוג בריחוק כלפי מי שנידה התלמיד.

אלא לאו, מדברת הברייתא בתלמיד שנידה לכבוד עצמו.

אמר רב יוסף: צורבא מרבנן, עביד דינא לנפשיה, עושה דין לעצמו בתביעות ממוניות שיש לו כלפי אחרים, במילתא דפסיקא ליה, שאין לו ספק בצדקתו ^[101].

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, שיצאו שמועות רעות אודות הנהגותיו.

אמר רב יהודה: היכי ליעביד?

לשמתיה - צריכי ליה רבנן במקומו, לפי שהוא היה רבם ^[102].

לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא, מתחלל שם שמים על ידי הנהגותיו.

אמר ליה לרבה בר בר חנה: האם מידי שמיע לך בהא?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב [מלאכי ב] "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא".

אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו.

ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו ^[103] . וכיון שהרב הזה שמועותיו רעות, מוטב שלא יבקשו תורה מפיהו, ובטל הטעם שצריכים ללמוד ממנו.

ואכן, שמתיה רב יהודה לאותו הרב.

לסוף איחלש נחלש ונחלה רב יהודה.

אתו רבנן לשיולי ביה, לבקרו ולדרוש בשלומו, ואתא איהו, אותו שנידהו רב יהודה, נמי בהדייהו.

כד חזייה רב יהודה, כשראהו רבי יהודה למנודה, חייך רבי יהודה.

והבין המנודה שרב יהודה מחייך אליו כדי ללעוג לו.

אמר ליה המנודה לרב יהודה: לא מסתייך לא מספיק לך דשמתיה לההוא גברא שנידת לאותו אדם [התכוון על עצמו, והתבטא בלשון סגי נהור], אלא אחוכי נמי חייך בי? שאתה גם לועג לי, בחיוכך כלפי.

אמר ליה רב יהודה: לאו בדידך מחייכנא, אין חיוכי מכוון כלפיך ללעוג לך.

אלא זה חיוך של שמחה שלי, דכי אזלינא לההוא עלמא, אלך כאשר אני בדיחא דעתאי, שמח ומבודח, ביודעי דאפילו לגברא כוותך, כמוך שאתה תלמיד חכם, בכל זאת לא חניפי ליה, אלא נידיתי אותו.

כאשר נח נפשיה דרב יהודה, אתא בא המנודה לבי מדרשא.

אמר להו המנודה: שרו לי! התירו את הנידוי שנידה אותי רב יהודה.

אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה - ליכא הכא דלישרי לך. ואין מתיר את הנידוי אלא מי שהוא חשוב כמו המנדה ^[104].

אלא, זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה, דלישרי לך.

אזל לקמיה.

אמר ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: פוק צא ועיין בדיניה. ואי מיבעי אם יש אפשרות למישרא ליה - שרי ליה, התר לו את הנידוי שהטיל עליו רב יהודה! עיין רבי אמי בדיניה, וסבר למישרא ליה.

הזדמן רבי שמואל בר נחמני לבית המדרש בשעה שרצה רבי אמי להתיר למנודה את נידויו, לאחר שכמה שנים הוא לא הזדמן לבית המדרש.

עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו, ואמר: ומה שפחה של בית רבי, לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שנדתה אדם שלא נהג כשורה, ולא התירוהו לאותו מנודה שהתנדה על ידה במשך שלש שנים ^[105] .

יהודה, שהוא חבירינו - על אחת כמה וכמה שלא ננהוג קלות ראש בנידוי שנידה, להתירו סמוך לפטירתו.

אמר רבי זירא: מאי דקמן מה מראה לפנינו העובדה דאתא האידנא, שדוקא עתה בא האי סבא, רבי שמואל בן נחמני, בבי מדרשא, בבית מדרשנו? דהא, והרי כמה שני לא אתא, לא בא לכאן.

שמע מינה מכך שעתה הוא הופיע ואמר את דברו, שלא מיבעי למישרא ליה.

ואכן, לא שרא ליה רבי אמי למנודה את נידויו שהטיל עליו רב יהודה.

נפק יצא המנודה מבית המדרש.

כי קא בכי ואזיל, כאשר הלך ובכה, אתא זיבורא באה צירעה, וטרקיה ועקצתו אאמתיה, על אמתו, ושכיב, ומת מעקיצה זו ^[106].

עיילוהו העלוהו לקוברו למערתא של קבורה דחסידי - ולא קיבלוהו, שבא נחש עכן, ועמד סביב הפתח, ומנע את הכנסתו לקבורה במערת החסידים ^[107].

עיילוהו למערתא דדייני, שבה קבורים ראשי בית דין, והם במעלה פחותה מהחסידים - וקיבלוהו ^[108] .

מאי טעמא קבלוהו הדיינים?

משום דעבד כרבי אילעאי, שחזר בתשובה על שמועותיו הרעות, ונהג כפי שהורה רבי עילאי בדרך התשובה.

דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא ^[109] .

ומבארת הגמרא את דברי רבי שמואל בר נחמני: שפחה של בית רבי - מאי היא?

דאמתא דבי רבי, חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי מכה לבנו הגדול. אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, משום דקעבר משום [ויקרא יט] "ולפני עור לא תתן מכשול". כי בנו הגדול מסוגל לבעט באביו, ונמצא האב מכשיל את בנו, כשמכהו ^[110].

דתניא: "ולפני עור לא תתן מכשל" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר ^[111] .

ריש לקיש הוה מנטר שומר פרדיסא.

אתא ההוא גברא, וקאכיל תאיני מהפרדס.

רמא ביה קלא, צעק עליו ריש לקיש, ולא אשגח ביה.

אמר ריש לקיש: להוי ההוא גברא בשמתא. אמר ליה אותו אדם ליש לקיש: אדרבה, להוי ההוא גברא [ריש לקיש] בשמתא!

כי אם ממון נתחייבתי לך כשאכלתי מהתאנים - נידוי מי נתחייבתי לך!? וכיון שנדית אותי שלא כדין, חייב אתה נידוי על שנידת אותי שלא כהלכה ^[112].

אתא ריש לקיש לבי מדרשא, ושאל מה דינו עתה.

אמרו ליה: הנידוי שלו, שנידה אותך - נידוי, כיון שנידה אותך כדין, על שנדית אותו שלא כהלכה, שלא היה חייב נידוי ^[113].

ואילו הנידוי שלך, שנידת אותו - אינו נידוי, כיון שלא היה כדין.

שאל ריש לקיש: ומאי תקנתיה?

אמרו לו: זיל לגביה, לך אליו, דלישרי לך, שהוא יתיר לך את הנידוי שלו.

אמר ריש לקיש: לא ידענא ליה. איני מכירו, ואיך יותר לי נידויו!?

אמרו ליה: זיל לגבי נשיאה, דבכוחו לישרי לך נידוי של אחרים ^[114].

דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא, ויתיר לו נדויו.

אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו [מלכים ב יד] "הכבד ושב בביתך".

אבל אם חזר וסרח לאחר מכן - מנדין אותו, מפני חילול השם.

ופליגא דריש לקיש, הסובר שאין מנדים אותו לעולם.

דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר [הושע ד] "וכשלת היום, וכשל גם נביא עמך לילה", מלמד הכתוב: כסהו כלילה, כמו שבאפילת הלילה אין רואים ^[115].

וטעמו של דבר, כדי שלא יתבזה ברבים.

וכל נידוי הוא ביזוי ברבים, שהרי צריך להכריז עליו שהוא מנודה, כדי שלא יתקרבו אליו.

מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא תחילה היה משמית נפשיה, עצמו, משום כבודו של המנודה שעומד לנדותו ^[116], והדר, ורק אחר כך, בהיותו מנודה, משמית לדידיה, לצורבא מדרבנן.

והיה זה נידוי לפרק זמן קצר, עד שחזר לביתו.

כי הוה עייל באושפיזיה, כאשר היה נכנס מר זוטרא חסידא לביתו, שרי ליה לנפשיה, היה מתיר את נידויו העצמי, והדר שרי ליה לדידיה, לצורבא מדרבנן שנידה אותו ^[117].

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו ^[118] .

אמר רב פפא: תיתי לי, יבוא לי טוב, משום דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם.

ומבארת הגמרא: אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא - היכי עביד רב פפא? כי הא, דבמערבא, בארץ ישראל, מימנו, היו נמנים חכמים להחליט אנגידא על מלקות דצורבא מרבנן, להלקות צורבא מרבנן על שסרח ולא נהג כשורה, ולא מימנו אשמתא, לא היו נמנים לנדותו, משום שהנידוי היה חמור בעיניהם ממלקות, והיו מעדיפים להלקותו.

ומבארת הגמרא: מאי, מהו לשון "שמתא"?

אמר רב: שם מיתה.

ושמואל אמר: שממה יהיה.

ומהניא ביה נכנסת בו מכת השמתא במנודה ועושה בו רושם לעולם, גם לאחר שהותר הנידוי, כי טיחיא בתנורא, כמו שמן שטחו אותו בתנור, שלעולם נשארת בו לחות השמנונית.

ופליגא דעה זו אודות מכת השמתא שאינה יוצאה לעולם, על דעתו דריש לקיש, שסבר שהיא יוצאת לגמרי.

דאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת השמתא במאתים וארבעים ושמונה איברים של האדם, כך כשהיא יוצאה - היא יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.

כשהיא נכנסת - דכתיב [יהושע ו] "והיתה העיר חרם".

"חרם" בגימטריא - מאתים וארבעים ושמונה הוו.

כשהיא יוצאה - דכתיב [חבקוק ג] "ברגז רחם תזכור".

"רחם" בגימטריא הכי הוו [ארבע מאות ארבעים ושמונה].

אמר רב יוסף: שדי השלך שמתא אפילו אגנובתא דכלבא על זנב הכלב - ואיהי השמתא, דידה עבדה, תעשה את שלה.

והיינו, שאפשר להטיל שמתא אפילו על זנב כלב שאינו מסוים, והיא תעשה את פעולתה.

דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני את המנעלים דרבנן, ולא הוו קא ידעי רבנן מנו, מי הוא אותו הכלב. ושמתו ליה לכלב ^[119].

איתלי ביה נורא נתלתה אש בגנובתיה, בזנבו של הכלב, ואכלתיה, ושרפתו לכלב.

ההוא איש אלמא אלים דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן 119* . 119*. הריב"ש [רכ] הוכיח מכאן, שיש לחכם לנדות מי שביזהו [אף על פי שלא הרים עליו יד], שלשון "מצער" משמעותו בדברים בלבד. וכמו כן הוכיח זאת ממה שלמדנו לעיל, באותה אשה שהיתה יושבת בשביל וכו', שרב נחמן שאלה האם שמעה שמתא מפיו, הרי שהיה יכול לנדותה על כך, אף על פי שחטאה היה במה שחיסרה מכבודו, שלא קמה מפניו. וע"ע בש"ך [לח].

אתא הצורבא מדרבנן לקמיה דרב יוסף, לשאול את עצתו.

אמר ליה: זיל שמתיה.

אמר ליה: מסתפינא מיניה. מפחד אני ממנו.

אמר ליה: לך לבית דין, ושקילי וקח מהם פתיחא כתב שמתא עליה.

אמר לו: כל שכן דמסתפינא מיניה, שיש לי יותר לחוש, כי נטילת כתב שמתא מבית דין היא יותר חמורה בעיניו.

אמר ליה: לך לבית דין, שקליה וקח מהם כתב שמתא, ולאחר מכן אחתיה בכדא, תקע את תקיעת השמתא בתוך כד, כדי שלא ישמעו אנשים.

הערות

^[101] הריטב"א מפרש, שאמנם אדם עושה דין לעצמו אף כשאינו תלמיד חכם, וכמו שלמדנו בבבא קמא [כז], אולם כאן השמיענו שאפילו תלמיד חכם מותר לו לעשות כן, ואינו צריך לחוש שיצא חילול השם מן הדבר. והגר"א [חו"מ ד ה] ביאר, שכל אדם אינו יכול לעשות דין לעצמו אלא אם כן יכול לברר צדקתו בבית דין, כמפורש בשו"ע שם, מה שאין כן בתלמיד חכם, שהוא עושה דין לעצמו בכל ענין. אבל הגר"א ביו"ד [סד] פירש דברי רב יוסף בענין אחר, שלנידוי אין צורך בעדות דוקא, כמו שצריכים בדיני ממונות, אלא די בזה שנראה לדיין שהדבר אמת, וכמו שפסק שם הרמ"א. וזהו ביאור הלשון "דפסיקא ליה מילתא, עביד דינא לנפשיה", כלומר, נידוי. וע"ע בתוספות הרא"ש פירוש אחר.

^[102] הקשה הריטב"א, הלא למדנו לעיל, שמותר למנודה לשנות לאחרים, ואם כן לא יפסידו כלום בנידויו. ותירץ, שמכל מקום אין זה מכבוד התלמידים ללמוד תורה ממנו, ובודאי שעל ידי הנידוי ימעטו מלבוא אצלו. ומלשון השיטה נראה, שלא הותר ללמוד מהמנודה, אלא כשאי אפשר ללמוד מאדם אחר.

^[103] הגמרא בחגיגה [טו] מקשה ממה שרבי מאיר למד תורה מפי אחר. ותירצה, שרבי מאיר היה כבר אדם גדול כשבא ללמוד ממנו, והיה יכול ליזהר שלא ילמוד ממעשיו. וע"ע בשיטה. והש"ך [יו"ד רמו ח] כתב, שבזמנינו אין לנו אנשים גדולים המותרים ללמוד תורה מרשע. ויעויין באור החיים [דברים יב כח] שהאריך בזה.

^[104] ביאר הריטב"א, שאמנם אחרים גם כן יכולים להתיר הנידוי, וכמו שלמדנו לעיל, אבל על כל פנים צריך שיהיה שוה לו בחכמה, והחכמים שבאתו המקום לא החשיבו עצמם כרב יהודה, ועל כן שלחוהו לרבי יהודה נשיאה ובית דינו, שישקלו עצמם כרב יהודה.

^[105] הראב"ד מבאר, שמעשה זה היה לאחר פטירתה ולאחר פטירת רבי, וחכמי אותו הדור לא רצו להתירו, מפני שהיתה שפחה זו יראת חטא, ולא החשיבו עצמם כמותה, עד שנזדקקו גדולי הדור לענינו. אולם, יעויין בבית יוסף, שמקור דברי הרמב"ם, שאפילו קטון שבישראל יכול לנדות על חטא, נובע ממעשה זה דשפחתו של רבי.

^[106] כתבו התוס', שהיה זה מדה כנגד מדה, על שהיה פרוץ בעניני קדושה.

^[107] הריטב"א הקשה ממה שלמדנו לעיל, שאם מת בנידויו, בית דין סוקלין את ארונו. [ובודאי שאין מתעסקים עמו כל כך להכניסו למערת החסידים]. ותירץ, שדוקא כשלא בא לפני בית דין שיתירו לו נידויו, שהראה זלזול בנידוי, בזה יש לסקול ארונו, מה שאין כן בחכם זה, שבא לבקש שיתירו לו נידויו. ובעיקר הדבר, יעויין בבית יוסף, שנחלקו הרמב"ן והרשב"א, האם מתעסקין עם המנודה שמת, בשאר צרכיו, מלבד קבורה ותכריכין.

^[108] החתם סופר [יו"ד שמא] הוכיח מכאן, שאין איסור לקבור מנודה אצל שאינו מנודה, ולא שייך בזה האיסור ד"אין קוברין צדיק אצל רשע". והגר"א [יו"ד שסב] הוסיף להוכיח מכאן כדברי הרמ"א שם, שקוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור, שהרי צורבא מרבנן זה הלך למקום שאין מכירין אותו כדי לשוב בתשובה על ידי עצה זו. ועיי"ש בש"ך, שמכל מקום אין לקברו אצל חסידים. ודין זה גם כן נלמד מכאן, וכמו שרמז שם הגר"א.

^[109] הראשונים פירשו בשם רבינו האי, שאין הכונה לעשית עבירות ח"ו, אלא שבהיותו לבוש ומעוטף בשחורים וכו', מובטח לו שלא יחטא. וע"ע בחגיגה טז וברי"ף.

^[110] הפרי יצחק [ב מט] לומד מכאן, שאדם שנתן מכשול לפני עור, אף על פי שבסופו של דבר לא הועילו מעשיו, והעור לא נכשל בו, מכל מקום עבר באיסור ד"לפני עור", הואיל ומצדו היה המכשול מזומן להכשילו. שאם לא כן לא היתה מנדתו עד שתראה אם הועילו מעשיו לבעוט באביו. ויש דוחים הראיה, שאף אדם שהכניס עצמו לספק איסור, יש לנדותו.

^[111] הריטב"א כתב, שדין זה אינו דוקא בבנו גדול, אלא אפילו בקטן שייך ענין זה, שאף הקטן אין לנו להכשילו בעבירה. והכל לפי הענין. אבל השיטה כתב על פי סוגיא דקדושין, שזהו דוקא מ22 - או מ24-. וכן פסק הרמ"א [יו"ד רמ כ]. והרמב"ם [ת"ת ו יד] מנה כ"ד דברים שמנדים את העובר עליהם. ומקורו מברכות [יט] ומירושלמי כאן. ובאות יז כתב, "המכשיל את העיור". וכתב על זה הראב"ד, "כגון המכה לבנו גדול". וביאר הפרי חדש [ס' הליקוטים] כונת הראב"ד, שלדעתו אין ללמוד ממעשה זה לשאר מכשיל עור, הואיל ובהכאת בנו גדול יש צד מצוה, שרוצה לחנכו שילך בדרך ישרה, ועל כן יש יותר לחשוש שיעשה כן אף בעתיד, מה שאין כן בשאר לאו ד"לפני עור", שדינו כשאר הלאוין שאין מנדין עליהם. אולם בעיקר הדבר, מדברי הר"ן [נדרים ז] עולה, שבשאר כל האיסורים גם כן מנדים. והרמב"ם [שבועות יב י] כתב, שאין לנדות מי שהוציא שם שמים לבטלה, אלא אם כן עשה במזיד. וכתב הגר"א [נו], שהוא הדין לשאר עבירות. והש"ך [ב] דן, האם צריך גם כן התראה, שיתרו בו קודם הנידוי, שאם יעשה כן, ינדוהו.

^[112] הקשו התוס', הרי למדנו לעיל שיש לנדות גם על עניני ממון, ואם כן עשה כדין שנדהו. ותירצו, שהיה לו לתובעו לפני בית דין, ולא לנדותו בעצמו. והנמוקי יוסף הוסיף להקשות, שהרי מנדין על כל לאוין שבתורה [עיין הערה הקומת], ולאו דלא תגזול אינה גרועה מהם. ותירץ, שאם אמנם היה מנדהו קודם שנטל הפירות, אז היה הנידוי כדין, אבל כיון שכבר אכל הפירות, לא היה לו לנדותו, שהרי יתכן שלא היה בדעתו לעכב דמי הפירות לעצמו, אלא היה משלם לו בנפש חפיצה. וכונתו, שעיקר מטרת הנידוי הוא כדי להפרישו מאיסור לעתיד. וכן מפורש בדבריו בנדרים ז. והראב"ד כתב, שפירות שדה זו היו עומדות לכך, שכל הרוצה ליטול ולשלם דמיהם, יבוא ויטול, ולכן, הגם שדעת ריש לקיש היתה שלא יטול מהם, מכל מקום אינו מזיד בכך, והיה לו להתרותו קודם לכן, ואז לנדותו. ויעויין במחנה אפרים [גזילה ה].

^[113] הרמב"ם שם [אות כד] מנה "המנדה מי שאינו חייב נידוי". והראב"ד שם כתב, שאופן זה חלוק הוא מכל האיסורים שמנאם הרמב"ם תחילה, שבכל האיסורים, יש חיוב על הבית דין לנדות את העובר עליהם, מה שאין כן באופן זה, שלולא שהיה אדם זה מקפיד על כבודו ומנדהו, לא היו הבית דין נזקקין לנדות את ריש לקיש. ובעיקר הדין כתב הבית יוסף בשם ר"י, שזהו דוקא כשהמנודה שלא כדין הוא תלמיד חכם, וכמו במעשה זה, שלא היו יודעים מי הוא זה ואיזה הוא, ויש לחוש שמא תלמיד חכם היה, אבל כשתלמיד חכם נידה שלא כדין לעם הארץ, אינו יכול לנדותו בעבור זאת. אולם המהרי"ק [סט] חידש, שכל זה נכון רק לשיטת הראב"ד הנ"ל, שהנידוי הוא מפני הקפדתו, ועל כן פשוט, שזהו דוקא בתלמיד חכם, אבל לדעת הרמב"ם, שבכל ענין היו מנדין אותו, אין לחלק בין תלמיד חכם לעם הארץ. וע"ע בש"ך [נט]. עוד כתב הט"ז [כא], שדוקא כשהמנדה היה יודע שהוא מנדהו שלא כדין, אבל כשהיה טועה בדבר הלכה, והיה סבור שעושה כדין שמנדהו, אין לחייבו נידוי על כך.

^[114] הטעם, שהיו חוששין שאלמוני זה, חכם גדול הוא, ואין אפשרות להתיר למי שפחות ממנו בחכמה, ולכן הוזקקו לילך לנשיא, שבכוחו להתיר גם בענין זה. נימוקי יוסף. והרי"ף כתב להוכיח מכאן, שאין הלכה כאביי לעיל, אלא אפילו לאפקירותא יש להתיר מיד.

^[115] הרמב"ם [ז א] כתב, שזהו דוקא בחכם שזקן [מופלג] בחכמה, או נשיא, או אב בית דין, אבל שאר תלמידי חכמים מותר לנדותם כשסרחו, אלא שאין לקפוץ ולמהר בדבר. וכתב הכסף משנה שמקורו, ממה שלמדנו לעיל, שרב יהודה נידה לצורבא מרבנן, וכמו כן מבואר לקמן בגמרא, שמר זוטרא היה מנדה לפעמים צורבא מרבנן, ובכדי שלא לומר שהם חולקים על ריש לקיש, הוצרך לומר חילוק זה. עוד כתב הרמב"ם, שאפילו זקן בחכמה, אם הוא כירבעם בן נבט וחביריו, מנדין אותו.

^[116] התוס' נתנו שני טעמים בדבר. א. שהיה מצער עצמו על שהוצרך לנדות תלמיד חכם. ב. כדי שיזכור להתירו מנידויו, על ידי שיצטרך להתיר לעצמו.

^[117] הר"ן [נדרים] ביאר הטעם שתלה היתר הנידוי בכניסתו לביתו, שהוא כדי שלא יכשלו בני ביתו ויקרבו אליו בעודו בנידויו. וע"ע בהערה 64. והשיטה הוסיף בשם רבינו יחיאל, שמכל מקום התיר הנידוי בפני המנודה, שהרי למדנו בנדרים, שאם נידהו בפניו, צריך גם כן להתירו בפניו. ומה שהתיר בתחילה לעצמו ואח"כ לצורבא מרבנן, ביארו התוס', כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב.

^[118] הגמרא בנדרים ביארה החידוש בדין זה, שלא נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". והר"ן שם הביא שנחלקו הראשונים בעיקר דין זה. שלדעת הרשב"א, דוקא באופן זה, שאינו מחוייב נידוי מצד הדין, אלא שהיה מנדה עצמו במידת חסידות, בזה יכול להתיר לעצמו, אבל כשהוא מחוייב נידוי מצד הדין, אף על פי שנידה לעצמו, אינו יכול להתיר לעצמו. אבל הרמב"ם לא חילק, והתיר בכל ענין.

^[119] הריא"ז מחדש, שאין נידוי חל אלא אם כן פירשו את שם המנודה, אבל כשהבית דין אמרו בסתם, שכל העושה כן יהיה בנידוי, אינו נעשה מנודה בכך. והקשה הקהלות יעקב, שממעשה זה יש להוכיח להיפך, שהרי נידו בסתם את הכלב העושה כן. ותירץ, שבנידוי יש שני דינים: א. הריחוק מבני אדם ודיני אבל הנוהגים בו. ב. הקללה שבדבר. ודברי הריא"ז נאמרו רק לענין הריחוק ודיני אבילות שבנידוי, אבל קללת הנידוי ישנה גם כשנידו בסתם. וכמו כן חל איסור השבועה שבחרם [יעויין הערה 79], אף על פי שהחרימו בסתם.

תלמיד שנידה לכבודו לא משום שהמנודה עבר עבירה, אלא שפגע בכבודו — נדויו נידוי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנודה לרב — מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד — אינו מנודה לרב. ונדייק: לרב הוא שאינו מנודה, הא לכולי עלמא [הרי לכל העולם, לכול] — הוא מנודה, ונברר:

למאי [למה] נידה אותו? אי במילי דשמיא [אם בדברים בענייני שמים] משום שאותו אדם עבר עבירה — מדוע לא יהיה מנודה גם לרב? הלא כבר נאמר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' "(משלי כא, ל), שנגד ה', ובמקום שיש חילול שמו, אין להחשיב שום דבר, גם לא את גדלותו של הרב וחכמתו, שגם הוא צריך לנהוג נידוי באדם זה! אלא לאו [האם לא] מדובר כשנידה לכבוד עצמו, ואם כן משמע מכאן שנידויו נידוי לכל אדם (פרט לרב).

אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה [תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר הברור לו] ואינו צריך ללכת לבית דין שיפסקו דינו תחילה, וכן הוא נוהג כשנהגו בו זלזול.

א מסופר: ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה [תלמיד חכם אחד שהיו עליו שמועות רעות] שהיה חשוד בדבר עבירה, אמר רב יהודה: היכי ליעביד [כיצד נעשה]? לשמתיה [אם ננדה אותו] — צריכי ליה רבנן [צריכים אותו חכמים], שהיה גדול בתורה, ואם לא לשמתיה [ננדה אותו] — קא מיתחיל שמא דשמיא [יתחלל שם שמים].

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), ללמדנו: אם דומה הרב למלאך ה' — יבקשו תורה מפיו, ואם לאו שאיננו טהור וכשר — אל יבקשו תורה מפיו, ואפילו הוא גדול בתורה אין ללמוד ממנו.

וכיון שכן שמתיה [נידה אותו] רב יהודה לאותו תלמיד. לסוף איחלש [בסוף לאחר זמן נחלש] רב יהודה ועמד למות. אתו רבנן לשיולי ביה [באו חכמים לשאול בו לשלומו] ואתא איהו נמי בהדייהו [ובא הוא המנודה גם כן איתם], כד חזייה [כאשר ראה אותו] רב יהודה חייך,

אמר ליה [לו] המנודה: לא מסתייך [דייך] דשמתיה לההוא גברא [שנידיתי את האיש ההוא], אותי, אלא אחוכי נמי חייך בי [אתה גם צוחק עלי]?! אמר ליה [לו] רב יהודה: לאו בדידך מחייכנא [לא בשלך, עליך אני צוחק] אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי [שכאשר אני הולך לעולם ההוא שמח אני], שאפילו לגברא כוותך [לאדם גדול כמוך] לא חניפי ליה [החנפתי לו] ונהגתי בו כדין.

כאשר נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב יהודה, אתא לבי מדרשא [בא המנודה לבית המדרש], אמר להו [להם] לחכמים: שרו [התירו] לי את הנידוי! אמרו ליה רבנן [לו החכמים]: גברא דחשיב [אדם חשוב] כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך [אין כאן שיוכל להתיר לך], אלא זיל לגביה [לך אל] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] בארץ ישראל דלישרי לך [שיתיר לך], אזל לקמיה [הלך לפניו], אמר ליה [לו] ר' יהודה הנשיא לר' אמי: פוק [צא] עיין בדיניה [בדינו], אי מיבעי למשרא ליה [אם צריך להתיר לו] — שרי ליה [התר לו בשליחותי].

עיין ר' אמי בדיניה [בדינו], סבר למישרא ליה [וחשב להתיר לו], עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי שנידתה אדם פעם לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה להתירו עד שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה, שצריך להתחשב בדבריו ואל לנו להתיר את הנידוי.

אמר ר' זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא [מה קרה זה לפנינו שבא עכשיו זקן זה ר' שמואל בר נחמני לבית המדרש] דהא [שהרי] כמה שני [שנים] לא אתא [בא] ובדיוק היום נזדמן בשעת דיון זה, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה [למד מכאן שאין צריך להתיר לו] שצירוף מאורעות זה — לא מקרה הוא, אלא יש לראותו כהוראת דברים משמים. שנזדמן שבדיוק ביום זה יבא אותו חכם ויביע דעתו זו, לא שרא ליה [התיר לו]. נפק כי קא בכי ואזיל [יצא המנודה כשהוא בוכה והולך],

אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב [באה צירעה ועקצה אותו באמתו, באבר, ומת]. כיון שהיה תלמיד חכם גדול עיילוהו למערתא דחסידי [הכניסוהו, לקוברו, למערה שבה קוברים את החסידים] ולא קיבלוהו, שעמד נחש בפתח המערה ולא נתן להכניסו, עיילוהו למערתא דדייני [הכניסו אותו למערה של דיינים] ושם קיבלוהו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] קיבלו אותו במקום זה? ומשיבים: שאף שחטא, מכל מקום דעבד [שעשה] כדעת ר' אילעאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול להשתלט עליו — ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, כמנהגם של אבלים שמא ישפיע עליו הדבר ולא יעבור, ואם לא הועיל — יעשה מה שלבו חפץ, ולפחות אל יחלל שם שמים בפרהסיא. וכיון שאותו אדם אף שעבר עבירה עשה זאת בצינעה באופן שלא יהיה חילול השם בגלוי, ראוי היה לקבורה מכובדת.

ושואלים: אותו סיפור שהזכיר רבי שמואל בר נחמני בענין שפחה של בית רבי מאי היא [מה הוא]? ומסופר, דאמתא דבי [שהמשרתת, השפחה, של בית] רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי [ראתה אדם אחד שהיה מכה] לבנו הגדול אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אדם זה המכה בנידוי], דקעבר [שהרי הוא עובר] משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). וכעין מה דתניא [ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשל" — במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, שכן אם מכה בן גדול עלול הבן להתרגז ולהכות את אביו ויעבור עבירה חמורה, ולכן אסור לאדם להכות בן גדול.

בענין דומה מסופר: ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא [היה שומר פרדס בשכר], אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני [בא אדם אחד ואכל תאנים מאותו פרדס], רמא ביה קלא [הרים בו קולו, צעק עליו] ולא אשגח ביה [השגיח בו] אותו האיש והמשיך לאכול. אמר ריש לקיש: להוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אותו איש בנידוי]. אמר ליה [לו] אותו אדם: אדרבה, להוי ההוא גברא בשמתא [להיפך, יהא אותו איש, ריש לקיש בנידוי], שכן, אם ממון נתחייבתי לך שנטלתי תאנים שלא ברשות, נידוי מי [האם] נתחייבתי לך? והלך אותו אדם משם.

אתא לבי מדרשא [בא ריש לקיש לבית המדרש] לשאול מה דינו. אמרו ליה [לו]: הנידוי שלו, של אותו אדם — נידוי, והרי אתה מנודה, ואילו הנידוי שלך — אינו נידוי, שכן צדק אותו אדם, שלא היתה לך זכות לנדותו על מה שעשה.

ושאל אם כן ומאי תקנתיה [ומה תקנתו] של נידוי זה? ענו לו חכמים: זיל לגביה דלישרי לך [לך אליו שיתיר לך]. אמר להם: לא ידענא ליה [אינני מכיר אותו], אמרו ליה [לו]: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך [לך אל הנשיא שיתיר לך], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נידוהו ואינו יודע מי נידהו — ילך אצל הנשיא, ויתיר לו נדויו.

ועוד בענין נידוי אמר רב הונא, באושא התקינו: אב בית דין שסרח בעבירה — אין מנדין אותו, אף על פי שראוי לכך כדי לא להביא לחילול השם, אלא אומר לו כלשון הכתוב: "הכבד ושב בביתך" (מלכים ב' יד, י), כלומר, יהיה זה לכבודך אם תשאר בביתך ולא תשמש בתפקידך ולא תבוא בציבור. חזר וסרח — מנדין אותו אפילו בפרהסיה, מפני חילול השם, שלא יאמרו שכיוון שאדם גדול הוא אין חכמים מענישים אותו כראוי, ומעירים:

ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא כלל, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" (הושע ד, ה), ופירושו: שאם הנביא, כלומר, אדם גדול, כושל בעבירה — כסהו כלילה, ואין מענישים אותו בפומבי.

באותו ענין מסופר: מר זוטרא חסידא [החסיד], כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא [כאשר היה מתחייב לפניו תלמיד חכם בנידוי], ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה [בתחילה היה מנדה את עצמו משום כבודו של התלמיד החכם, ואחר כך היה מנדה את אותו תלמיד חכם]. והיות ונידוי עצמו היה רק משום כבודו של התלמיד חכם שנידה, לכן כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה, והדר שרי ליה לדידיה [כאשר היה נכנס למלונו היה מתיר לעצמו את הנידוי, ואחר כך היה מתיר לו לאותו אדם].

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, כלומר, את עצמו, וכן מיפר לעצמו את הנידוי הזה. אמר רב פפא: תיתי [תבוא] לי טובה, כלומר, משתבח אני בכך שלא שמיתי צורבא מרבנן [נדיתי תלמיד חכם] מעולם. ושואלים: אם כן, אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא, היכי עביד [כאשר מתחייב תלמיד חכם נידוי, מה היה עושה]? ומשיבים: כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא [כמו זה, שבארץ ישראל היו נמנים ומחליטים בבית דין על הלקאת תלמיד חכם ולא היו נמנים על נידוי], שהעדיפו עונש מלקות על נידוי.

ב וכעין הסבר לחומרת העונש שבנידוי, מאי [מה לשון] "שמתא"? אמר רב: הוא נוטריקון שם מיתה, שהוא רמז שיש בנידוי ענין של מיתה. ושמואל אמר: "שמתא" פירושו — שממה יהיה, ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא [ומועילה, נכנסת בו כמו שומן שטחים בתנור], שכשם שנשאר שומן בלוע בתנור, כך נשאר תמיד משהו מן הקללה שבנידוי גם לאחר שמתירים אותו.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת השמתא במאתים וארבעים ושמונה איברים כשמטילים אותה, כך כשהיא יוצאה — יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.

ורמז לדבר: כשהיא נכנסת — דכתיב [שנאמר]: "והיתה העיר חרם" (יהושע ו, יז), ו"חרם" בגימטריא לפי חשבון האותיות מאתים וארבעים ושמונה הוו [הם], לרמז שהחרם נכנס במאתים ארבעים ושמונה איברים. כשהיא יוצאה — דכתיב [שנאמר]: "ברגז רחם תזכור" (חבקוק ג, ב), ו"רחם" בגימטריא הכי הוו [כך הם גם כן] מאתים ארבעים ושמונה, ללמד שכאשר מתירים הכל מתבטל.

ועוד בענין כח הנידוי. אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה [הטל נידוי על זנבו של כלב והוא הנידוי יעשה את שלו, יזיק]. ומסופר: דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו [היה כלב אחד שהיה אוכל את נעליהם של החכמים ולא היו יודעים מי הוא] המזיק, וחשבו שאדם הוא ושמתו ליה [ונידו אותו] איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה [נתפסה אש בזנבו ושרפתו], הרי שהנידוי פועל אפילו על כלב.

מסופר: ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן [היה איש אלים אחד שהיה מצער תלמיד חכם אחד], אתא לקמיה [בא אותו תלמיד חכם לפני] רב יוסף לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שמתיה [לך נדהו] אמר ליה [לו]: מסתפינא מיניה [מתיירא אני ממנו] שירדוף אותי יותר.

אמר ליה [לו]: שקילי פתיחא עליה [קח וכתוב עליו כתב נידוי], אמר לו: כל שכן דמסתפינא מיניה [שאני מתיירא ממנו], שאם אפרסם את הדבר בכתב בוודאי ירדפני. אמר ליה [לו] כך תעשה: שקליה, אחתיה בכדא [קח אותו, את כתב הנדוי, והנח אותו בכד],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If a student ostracized someone else due to an insult to his dignity, and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid, as it is taught in a baraita: One who is ostracized by the teacher is considered ostracized with regard to the student. However, one who is ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher. The Gemara attempts to draw an inference from a careful reading of this baraita: He is not considered ostracized with regard to the teacher, which implies that he is considered ostracized with regard to everyone else.

The Gemara clarifies the case: For what reason was he ostracized? If it was for a matter relating to Heaven, i.e., because he sinned, then why, if he was ostracized by the student, should he not be considered ostracized with regard to the teacher? Doesn’t the verse state: “There is no wisdom or understanding or counsel against the Lord” (Proverbs 21:30)? This means that when a sin is committed and God’s name is desecrated, all other considerations are ignored, even the eminence and knowledge of the teacher, and therefore he too must treat the offender as ostracized. Rather, is it not that the Gemara is referring to a case where the student ostracized the other person due to an insult to his own dignity? Therefore, it is apparent that his decree of ostracism is valid and binding upon all, with the exception of his teacher.

Rav Yosef said: A Torah scholar may execute judgment for himself with regard to a matter about which he is certain, and he is not required to first go to court and have the case decided for him. The same applies when another person behaves in a disrespectful manner toward him; he is permitted to go ahead on his own and ostracize him.

There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated.

Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [malakh] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [malakh] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him.

Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed.

The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha.

Rav Yehuda died. The ostracized scholar came to the study hall and said to the Sages: Release me from the decree of ostracism. The Sages said to him: There is no man here as eminent as Rav Yehuda who can release you from the ostracism. Rather, go to Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael, as only he can release you. That scholar came before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Ami: Go and examine his case. If it is necessary to release him from his decree of ostracism, release him on my behalf.

Rabbi Ami examined his case and thought at first to release him from his ostracism. But Rabbi Shmuel bar Naḥmani rose up on his feet and said: If the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi once ostracized another person, and the Sages did not relate frivolously to her decree of ostracism and did not revoke it until three years had passed, all the more so, with regard to a decree of ostracism placed by Yehuda our colleague, we must take it seriously and not release this scholar.

Rabbi Zeira said: What caused this Elder, Rabbi Shmuel bar Naḥmani, to come before us in the study hall today though for many years he did not come, and now he comes precisely during this discussion. Learn from this that it is not necessary to release him from his decree of ostracism, as this combination of events is certainly not a coincidence. Rather, it should be viewed as an instructive sign from Heaven. Consequently, Rabbi Ami did not release him from the ostracism, and the ostracized scholar left in tears.

A wasp came and stung the ostracized scholar on his penis and he died. Because he was a great Torah scholar, they took him into the caves in which the pious are interred in order to bury him there, but the caves did not accept him. A snake stood at the entrance of the caves and did not let them pass. They then took him into the caves of the judges, and they accepted him.

The Gemara asks: What is the reason that he was accepted there? The Gemara answers: Even though he sinned, he still acted in accordance with the opinion of Rabbi Ilai, as it is taught in a baraita: Rabbi Ilai says: If a person sees that his evil inclination is gaining control over him and he cannot overcome it, then he should go to a place where he is not known. He should wear black, and he should wrap his head in black, as if he were a mourner. Perhaps these changes will influence him, so that he not sin. Even if these actions do not help, he should at least do as his heart desires in private and not desecrate the name of Heaven in public. Although this person had sinned, he did so in private and in a manner that did not publicly desecrate God’s name, and therefore it was fitting that he be given an honorable burial.

The Gemara asks: What is the story mentioned by Rabbi Shmuel bar Naḥmani involving the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi? It was related that the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saw a certain man who was striking his adult son. She said: Let that man be excommunicated, due to the fact that he has transgressed the injunction: “You shall not place a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), as it is taught in a baraita that the verse states: “You shall not place a stumbling block before the blind,” and the verse speaks here of one who strikes his adult son, as the son is likely to become angry and strike his father back, thereby transgressing the severe prohibition against hitting one’s parent.

Similarly, it was related that Reish Lakish was guarding an orchard for payment when a certain man came and ate some figs that were growing there. Reish Lakish raised his voice and yelled at him, but this man paid no attention to him and kept eating. Reish Lakish said: Let that man be in a state of excommunication. The man eating the figs said to him: On the contrary, let that man, i.e., Reish Lakish, be in a state of excommunication, for even if I have become liable to you for payment, as I have eaten of the figs without permission, have I become liable to you for excommunication? With that statement, the man left.

Reish Lakish went to the study hall to inquire about the halakha with regard to this man. The other Sages said to him: His decree of ostracism is valid, but your decree of ostracism is not. In other words, that man was correct and Reish Lakish should not have ostracized him in response to his actions.

Reish Lakish then asked: If so, what is the remedy for this decree of ostracism? The Sages answered him: Go to him so that he may release you from it. Reish Lakish replied: I do not know him. They said to him: Go then to the Nasi, so that he may release you from the ban, as it is taught in a baraita: If one was ostracized, but he does not know who ostracized him, he should go to the Nasi, and the Nasi may release him from his decree of ostracism.

The Gemara continues: Rav Huna said that in Usha it was enacted: If the president of the court sinned, he is not ostracized. Although this would be the appropriate punishment, he is not ostracized, so as not to cause a desecration of God’s name. Rather, they say to him the words of the verse: “Keep your honor and stay at home” (II Kings 14:10). That is to say, to preserve your dignity, it would be best if you were to stay at home, resign your position, and refrain from further public appearances. If he sins again, he is ostracized, due to the desecration of God’s name that would ensue were people to think that he was spared his rightful punishment due to his high position.

The Gemara comments: This opinion disagrees with that of Reish Lakish, for Reish Lakish said: If a Torah scholar sins, he is not ostracized at all in public, as it is stated: “Therefore, shall you fall in the day, and the prophet also shall fall with you in the night” (Hosea 4:5). This is explained to mean: If a prophet or any other important person sins, his offense should be concealed like the night and not punished in public.

With regard to this issue, it was related that when a Torah scholar would become liable to be punished with excommunication before Mar Zutra the Pious, Mar Zutra would first excommunicate himself as a mark of respect for the Torah scholar, and afterward he would ostracize the Torah scholar. This self-imposed excommunication was meant only as a show of honor to the other Torah scholar, and therefore when Mar Zutra would enter his house of lodging, he would release his own excommunication, and afterward he would release the other’s excommunication.

Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar may ostracize himself, and he may similarly release himself from self-imposed ostracism. Rav Pappa said: I have good coming to me, for I am praiseworthy, as I have never ostracized a Torah scholar. The Gemara asks about this: If so, when a Torah scholar was liable to be ostracized, what would he do? The Gemara answers: He did as they do in the West, Eretz Yisrael, where they appoint a court to give a Torah scholar lashes, but they do not appoint a court to ostracize him. That is to say, lashes were preferred over ostracism.

The Gemara proceeds with a discussion that explains the severity of the punishment of excommunication: What is the meaning of the word excommunication [shamta]? Rav said: This word is a contraction of the expression there is death [sham mita], alluding to the deathly aspect of excommunication. And Shmuel said: Shamta means that he will be a desolation [shemama yiheyeh], and it is effective upon him like fat smeared on an oven. Just as some of the fat will always remain absorbed in the walls of the oven, so too some aspect of the curse contained in the excommunication will continue to adhere to him even after the excommunication has been nullified.

The Gemara comments: And this opinion disagrees with the opinion of Reish Lakish, for Reish Lakish said: Just as ostracism enters the two hundred and forty-eight organs of one’s body when it is first pronounced, so too when it leaves, it leaves from his two hundred and forty-eight organs.

The following allusion is offered in support of the opinion of Reish Lakish: When it enters, it enters all the organs, as it is written: “And the city shall be a curse [ḥerem]” (Joshua 6:17), and the numerical value [gimatriyya] of the word ḥerem, a concept similar to ostracism, is two hundred and forty-eight. Therefore, the verse alludes to the fact that a decree of ostracism penetrates one’s two hundred and forty-eight organs. When it leaves, it leaves all the organs, as it is written: “In wrath remember mercy [raḥem]” (Habakkuk 3:2), and the numerical value of the word raḥem is also two hundred and forty-eight, thereby teaching that when the decree of ostracism is revoked, it disappears entirely.

The Gemara continues discussing the power of a ban. Rav Yosef said: Cast an excommunication on the tail of a dog and it, the excommunication, will do its work and harm the dog. It was related that there was a certain dog that would eat the shoes of the Sages, and they did not know who it was causing this damage. They thought that it was a person, and so they excommunicated whoever was doing it. Soon thereafter, the dog’s tail caught fire and got burnt. This shows that excommunication can have a harmful effect even on a dog.

It was further related that there was a violent person who caused suffering to a certain Torah scholar. This Torah scholar came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: Go and ostracize him. This Torah scholar said to him: I am afraid of him, that he will harass me even more.

Rav Yosef said to him: Take out, i.e., publish a written ostracism against him. The Torah scholar said to him: All the more so I am fearful of him, for if I publicize the matter he will certainly come after me. Rav Yosef said to him to do as follows: Take the written ostracism and place it in a jug,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יושב בשבת תחכמוני כו' עדינו העצני כו' עד רק בדבר אוריה החתי כולן פשוטין הן. עדינו שהיה מעדן עצמו להיות מיושב דעת בדברי תורה וכשיוצא למלחמה קשה כעץ.

אמר רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידויו נידוי דדייק מדתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לבדו הא לכ"ע מנודה והני מילי לכבוד עצמו אבל במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. במלתא דפסיקא ליה. כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכיוצא בו.

ההוא צורבא מרבנן דהוה סגי שומעניה שהיה שם שמים מתחלל על ידו. כגון הא דגרסינן בסוף יוה"כ מי שיש בידו חילול השם.

יצחק דבי ר' אמי אמר כל שחביריו מתביישין משמועתו היכי דמי דאמרי שרי ליה מריה לפלוני. אבל הא דאמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא כו'. ודאמר ר' יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין על עצמן בלבד אמרו ולא על זולתם שהיו מחמירין הרבה על עצמם. הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא אבל כ"ע כדאמרן וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר דגרסינן זמר יוני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרין לו מחיקו וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו' וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקריה סנו שומעניה. ואמר רב יהודה בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן היכי נעביד ביה נשמתיה צריכי ליה רבנן לא נשמתיה קא מתחלל שם שמים. א"ל רבה בר בר חנה הכי אמר ר' יוחנן מ"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. שמתיה רב יהודה ולא שרייא לשמתיה לא הוא ולא ר' יהודה נשיאה ואמר רב יהודה בעידנא דשכיב בדיחנא דאפילו לגברא רבא כי האי לא חניפי ליה ולא אשכח חד דשרי ליה עד דטרקיה זיבורא אאמתיה ושכיב עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה עיילוה למערתא דדייני וקיבלוה. מאי סני שומעניה דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן עשה כר' אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה [אלישע] ולפיכך שמתיה רב יהודה תנא דבי ר' ישמעאל ולפני עור לא תתן מכשול זה המכה בנו הגדול שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו:

ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכיל תאיני רמא ביה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא. אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא שאיל לבי מדרשא [א"ל] שלו נידוי שלך אינו נידוי זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.

דתנא נידוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו. ירושלמי הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו נידוי השני נידוי.

אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ריש לקיש אמר תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו רב זוטרא חסידא כי הוה מתחייב ת"ח נידוי הוה משמית נפשיה ברישא והדר משמית ליה.

צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. פירש אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה"ה איניש בעלמ' וכ"ש הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פ"ב דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא:

דהוו שנו שומעניה פירש שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו' והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן:

אמר רב יהודה היכי נעביד נשמתיה צריכי ליה רבנן פירש ואע"ג דקיימא לן שונה ושונין לו ה"מ ברחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידים וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר"א כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפו' על עצמן:

לא משמתיה קא מתחיל שמא דשמיא פירש לכסו' על עוברי עבירה: ועוד דאמרינן קא מחכי רבנן אהדדי:

א"ל הכי א"ר יוחנן כי שפתי כהן וגו' כלומר הילכך משמתי' ליה ואע"ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו:

ואתא איהו נמי בהדייהו פירש בתוס' בריחוק ד' אמות:

לאו בדרך בדחנא פירש ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתבי' לעיל ואם פרשו ב"ד שלא לדבר עמו הכל כפי שפרשו כדכתיב' לעיל:

גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך פירש ואנן בעי' שקיל כמותו:

זיל לגבי נשיאה דלשרי לך פירש כי הוא ובית דינו יכולין לשקול עצמן כנגדו ומכאן נלמד כי רב יהודה ורבי יהודה נשיאה בזמן אח' היו ויש לפרש דהיינו דאמרי' (לעיל) על רחב' דדייק וגמר שמעתתא משמיה דרבי' דאמר רב יהודה משום דמספקא ליה אי מרב יהודה אי מר' יהודה נשיאה ואע"פ שכבר פירשנו בה במקומה פירושי' אחרים:

שפחה של בית ר' לא נהגו קלות בנדוייה ג' שנים שלא היה א' שירצה לשקול עצמו כמותה ואלו ר' לא היה קיים ונשיא שהוא מתיר את הספקות אבל הוראות שהוא מכיר אינו מתיר:

טרקיא אאמתיה יש שפירשו על דרעיה ויש שפי' אמתיה ממש כשהיה נפנה מדה כנגד מדה:

למערתא דדייני פרש"י ז"ל ראשי ב"ד כלו' שעושין דבריהם בדין ובתוס' יש שפיר' מערת הנדונים שכבר קבלו דינם ונתמרקו עונם כך הגירסא דעבד כרבי אלעאי פי' לכך קבלוהו במערתא דדיני מפני שהתלמיד הזה כבר עושה כדברי רבי אלעאי אלא דלא הוה מצי כיף ליצריה וכיון שכן ונתנדה והוא אומר שמתנחם מחטאיו ראוי היה לקבלו וזה שנתעסקו בקבורתו ואלו לעיל אמרי' דמי שמת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו י"א דצורבא מרבנן שאני והנכון דהתם טלטול שזלזלו בנדויו ולא חשש לחזור בתשובה ולא לפייס שיתירוהו מה שאין כן בזה:

ויעשה מה שלבו חפץ כבר פירשתיה במקומות אחרים:

כאלו דוחק רגלי השכינה. פרש"י ז"ל דכתיב לא יגורך רע והנכון שאומר אין יי' רואה:

במכה בנו הגדול הכתוב פי' אף בזה הכתוב מדבר אע"פ שמתכוין ליסרו. ונראי' דברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבור או במעשיו כי אפי' לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו שלא ישתדלנו בדברים ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הוא נקט גדול:

שלא נדוי שלך אינו נדוי גרסי' בירוש' הדא אמר' המנדה את מי שאינו צריך נדוי ונדהו נדויו נדוי פי' של שני וגרסי' נמי התם הא דאמר העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי ואיכא למידק והלא ריש לקיש כדין נדהו כיון שהיה אוכל פירותיו שלא כדין ואפי' בעי למיתן ליה דמי מ"מ חמסן הוא ופסול לעדות תירץ הראב"ד ז"ל כי הפירות הללו דרכן היה לעמוד למכירה בכל שנה ושנה א"נ כי בשנה זו לא היו עומדות למכיר' וריש לקיש הוה סבור שנוטל בתורת גזל ומ"מ לא היה לו לנדותו עד שיתרה בו שאינו רוצה שיטול מהם הא אלו התרה בו ולא נמנע חייב נדוי:

הכבד ושב בביתך. פי' חוס על כבודך ושב בביתך ויש שפירשו לשון כבדות יהי ראשך כבד עליך ושב בביתך:

מנדה לעצמו מפר לעצמו כבר פירשתיו בפ"ק דנדרים:

ומהניא בזה דטחיא דתנורא. פי' עושה בו רושם אע"פ שיתירוהו לסוף:

שקול פתיתא עליה כלו' ויירא ממך פי' קורין שטר השמת' קורין פתיתה לפי שעושין אותו בפתיחת הדין למאן דלא אתי לדינא וי"מ מלשון והמה פתיחות דמאי שמתא שם מיתה ונכון הוא:

כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא:

המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה מ"ט לא קבלו דעבד כר' אלעאי כו' עכ"ל כ"ה בפרש"י שלפנינו ואין להולמו לשני פירושים של התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה נידוי מי כו' לאיסורא דמכין לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי כו' כצ"ל:

אם דומה הרב למלאך כו' מפורש פרק אין דורשין:

אם רואה אדם שיצרו מתגבר כו' מפורש ספ"ק דקידושין:

שנאמר וכשלת וגו' גם נביא עמך וגו'. נביא היינו ת"ח שסרח דנקט:

מאי שמתא כו' שממה יהיה כו'. בערוך גרס שם תהא ופי' שם מיתה מיתה בה שם תהא שם תיתי דכתיב ובאה אל בית הגנב עכ"ל:

כשהיא נכנסת דכתיב והיתה העיר חרם כו'. כמה לשון חרם דכתיבי בתורה ולא מייתי להו ומייתי האי קרא דיהושע ויש לכוין בזה משום דלא שייך חרם בגוף העיר אלא באדם שהיו בתוכה וכתיב העיר לרמוז על אברי גוף האדם כמ"ש בקרא דכתיב עיר קטנה ואנשים בה מעט עיר זה הגוף ואנשים בה מעט הם אבריו של אדם דהיינו העיר שהיא כלל האברים הם חרם. ואמר

כשהיא יוצאה דכתיב ברוגז רחם תזכור כמה רחם כתיבי ומייתי האי קרא לפי ענינו כי כשחל ונכנס החרם על רמ"ח אברים הוא במדת הדין וההיפך כשהיא יוצאה מן רמ"ח אברים במדת הרחמים וזהו ברוגז דהיינו כשגובר מדת הדין בחרם על רמ"ח אבריו רחם תזכור דהיינו תזכור מדת הרחמים על רמ"ח אברים:

שמתא אגנובתיה דכלבא ואיהי דידה כו'. ר"ל דגם הגנובתא שאינו נראה מכלל האברים. מ"מ החרם דידה עבדא כו' דאתלי ביה נורא ואכלתיה:

שקלוה אחתיה בכדא כו'. כי האדם דומה לכלי חרס שאין לו תקנה כי שבירתו זו היא מיתתו וע"כ אמר אחתיה לפתיחא בכדא כאילו נחתו לאלמא ואחתיה בי קברי לרמוז כי שם יהיה שבירתו וקבורתו וקרי ביה אלפא שפורי כי האלף הוא כלל וסוף המספרים וטעם השופר לגבי שמתא כדמסיק ע"ש שנפרעין ממנו וטעם במ' יומין שהוא מספר יצירת האדם וקאמר מאי תברא מה טעם השברים לגבי השמתא וקאמר ע"ש תברי בתי כו' וכ"מ שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני דעוני כמיתה כמפורש במס' נדרים:

גמרא אלא אחוכי נמי קמחייכת בי. כ"ה הגי' ברא"ש:

גמ' שם נח נפשיה דר"י אתא לב"מ כו'. כ"ה שם ובע"י:

גמ' שם אלא א"ל הכבד ושב בביתך. לישנא דקרא הוא (מלכים ב י״ד:י׳):

רש"י ד"ה ומהני כי טיחיא בתנורא. שאינו יוצא לעולם. קשה מסוגיא דפסחים (ל ב) דמסקינן דע"י היסק יוצא וע"ש בתד"ה התורה:

עיילוהו למערתא דחסידי כו'. נ"ב חשבוהו לב"ת. דאמרינן [ברכות ל"ד ב'] במקום שב"ת עומדים צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד [ועי' ש"ך יו"ד ס"ס שס"ב ובהגר"א שם]:

שם למקום שאין מכירין. נ"ב שאם יעבור ואינם מחפין עליו כמו במקומו שבני משפחתו מצוים לחפות עליו לפיכך אף הוא נמנע מעברה:

תד"ה נדוי כו' שהיו רגילות באותו מקום כו'. נ"ב דאל"ה חמסן הוי בכל גוונא:

וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. הא ודאי פירוש האמיתי הוא מה שאמר רבינו האי גאון ז"ל דתוכיות לבו של איש ישראלי אינו חפץ לעשות עבירה אלא לברוח ממנה ורק יצר הרע אונסו להתאוות אליה ולעשותה ולכן יש תקוה שיגלה למקום אחר ואולי שם יתגבר על יצרו ואז יעשה טוב מה שלבו חפץ מצד עצמו.
ואני אוסיף נופך בזה שדקדק רבי אלעאי לומר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חָפֵץ' ולא אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חוֹשֵׁק' והוא דידוע חשק יאמר על דבר רע אך חפץ יאמר על דבר טוב וכאשר הכריחו המפרשים ז"ל דבר זה ולכן אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ שהוא דבר טוב ששם יתבטל החשק שהיה על תאוה רעה! ואם תאמר לפי פירוש זה מאי מקשי מברייתא (קידושין מ.) דְּעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה?
נראה לי דהכי קאמר איך מייעצו שילך שם למקום שאין מכירין אותו ודילמא שם לא יוכל להתגבר על יצרו ויעבור עבירה אך יעבור בסתר ונמצא מוסיף על חטאתו פשע דנראה מתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא? ומשני אי מצי לכוף יצרו ועובר עבירה בסתר ואינו כופה יצרו זה ענשו חמור דמתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא, אך אם אינו יכול לכוף יצרו אז אם יעשה בסתר עדיף מלעשות בגלוי מפני כי בגלוי יש חילול השם וקשה מעון זה שנראה שחושש מבני אדם ואינו חושש מן מורא שמים.
ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון.
וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו!
והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.

אָמַר רַב יוֹסֵף: שָׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְּכַלְבָּא, וְאִיהִי, דִּידָהּ עָבְדָא. קשא אמאי נקיט כלב והמעשה שהביא אחרי זה לא היתה השמתא על זנב הכלב אלא על כל גופו של כלב ורק הפרענות התחילה מן הזנב? ועוד למה לא נקיט עכבר דהוא מזיק יותר מן הכלב?
ונראה לי בס"ד דרב יוסף קאמר דבר זה על עובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו אותו זמן גולין אצלם וידוע גמל כינוי לגלות בבל וכמו שאמרו במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבא יג, ה) בפסוק בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (תהלים קלז, ח), נמצא שגמל כינוי לבבל ואותיות שאחר כלב הם אותיות גמל לכן בדרך רמז קורא לבבל בשם זנב הכלב כי הזנב עומד אחורי הגוף והוא היתה כונתו על אותם העובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו מציקים ומצירים לישראל לומר עליהם שמתא והיא מכלה אותם ובשביל הפחד דבר ברמז ולא פירש מאחר שהם היו גולין בבבל באותו זמן.

דְּהַהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכִיל מְסָאנֵי דְּרַבָּנָן. נראה דאין הטבע של הכלב לאכול מנעלים אלא דאותו הכלב נתלבש בו רוח רעה של שד ומזיק כדי לאכול המנעלים דהמזיקין וכל רוח רעה קצים מן המנעלים מפני שהמנעלים דוחין אותם מלהדבק בכפות רגלי בני אדם דלכך אסור לאדם לילך יחף כדי שלא תדבק בו רוחות רעות ולכך מתקנאים הם מן המנעלים ונתלבשה רוח רעה באותו הכלב כדי לאכול מנעלים דרבנן הדוחים אותם ולכן אחר ששמתו אותו התחיל האש בזנבו כי הסטרא אחרא נאחזת בזנב יותר ושם עיקר מקומה והיינו ענשו באש כי היה אוכל מסאני דרבנן העוסקים בתורה שנדמית לאש הלא כה דברי כאש.

בְּרֵישָׁא מִשֶּׁמֵּת נַפְשֵׁיהּ וכו'.. הדבר יפלא איך משמת עצמו על מגן בלי חטא ועון? ועוד כיון דמשמת בהצנע מה כבוד יש לתלמיד חכם בכך?
ונראה לי בס"ד דכך היה אומר אם הוא חייב שמתא יהיה בשמתא ופלוני כמוני ונמצא בעיקר הדין לא חלה השמתא עליו דהוא אמר על תנאי אם הוא חייב ובאמת אינו חייב! אך בשביל דקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי עושה רושם לכך אחר כך מתיר לעצמו וממילא הותר גם לאותו תלמיד חכם יען דבעת שאמר תנאי השמתא תלה התלמיד חכם בעצמו שהזכיר שם עצמו קודם וכיון דהתיר לעצמו הותר גם לתלמיד חכם ועביד הכי ואינו משמת לתלמיד חכם להדיה בפיו בלי שום תנאי ובלתי שיכניס עצמו גם כן היינו דאם היה עושה כן לא היה יכול להתיר לתלמיד חכם אלא עד שיבא הוא ויבקש התרה לעצמו ובדרך זה לא יעלה בידו, וגם יתפרסם הדבר ויתבזה התלמיד חכם לכך עושה אופן הנזכר שיקשור אותו עמו ויתלהו בו ויאמר השמתא על תנאי כדי שיתיר מאיליו לעצמו ויהיה ניתר גם לתלמיד חכם.

כִּי קָא בָּכִי וְאָזִיל, אֲתָאִי זִבּוּרָא, טַרְקֵיהּ אַאַמָתֵּיהּ וְשָׁכִיב. נראה לי בס"ד הטעם שנענש על ידי זיבורא דאמרו רז"ל בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה כח:) חמימי לעקרבא וקרירי לזבורא וחלופא סכנתא, נמצא ארס הזבורא חם ורפואתו שיניחו לו דבר לקררו ולכן זה שהבעיר אש התאוה באבר שלו ולא כפה יצרי לקרר אש תאותו טַרְקֵיהּ זִבּוּרָא שהוא ארס חם ומתרפא בדבר קר.

אִם מָמוֹן נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ, נִדּוּי מִי נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ. קשא וכי נעלם מן ריש לקיש טענה זו שטען זה, ואיך נדהו?
ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון.
וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו!
והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.

גמ' אי במילי דשמיא. עיין תוס' סנהדרין דף ח ע"א ד"ה מפיקנא:

שם למערתא דדייני וקיבלוהו. עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכו' ק"ק אמאי לא קאמר שיתעסק בתורה דמבטלת יצה"ר ואפשר שגבר עליו היצה"ר שאינו מניחו ללמוד א"נ שחטא מאד בלימוד לקנטר וכיוצא. ובדרוש הארכתי אני בעניי בס"ד:

דהוה מחי לבנו גדול. פירש רבינו פרץ עד כ"ב שנה כמ"ש פ"ק דקדושין לקוטי רב בצלאל כ"י ועמ"ש מרן בב"י י"ד סימן של"ד משם הקונטריסין:

תלמיד חכם שנידה לכבודו. כבר פירשתי למעלה: עביד (איניש) דינא לנפשיה. דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי: דפסיקא ליה. שודאי הוא לו ולא ספק: סנו שומעניה. שיוצאין עליו שמועות רעות: צריכי ליה רבנן. דאתריה דהוה רבהון: ואם לאו אל יבקשו תורה. הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה: אתא איהו. האי מנודה נמי בהדייהו: מאי דקמן. כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש: שמע מינה. דלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו מזליה הוא דלישרי ליה: וטרקיה אאמתיה. נשכו למנודה באמתו: ולא קבלוהו. דהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה: דייני. ראשי ב''ד וחסידים עדיפי מינייהו: מאי טעמא. קבלוהו: דעבד כרבי אילעאי וכו'. בהני שמועות רעות: מה שלבו חפץ. עבירה והואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חלול השם ואמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה: דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו: שלך אינו נידוי. דלאו בדינא שמתיה: הכבד. בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך בלשון כבוד אומר לו לישנא אחרינא הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך: כסהו. אל תבזה אותו בפרהסיא: כלילה. שחשיכה ואין אדם רואה: משמית נפשיה. משום יקרא דההוא צורבא מדרבנן: מימנו אנגידא. מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוו מלקי להו: ומהניא כי טיחיא בתנורא. כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם כלומר מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא נפקא מיניה לעולם: ופליגא דר''ש ב''ל. דאמר יוצאה: גנובתיה. זנב: דידה עבדא. ומלקי ליה: מסתפינא מיניה. דגברא אלמא הוא: שקיל פתיחא עלויה. כתוב עליו שמתא: שקליה. לכתב שמתא:

וטרקיה נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות: ולא קיבלוהו. דהדרא ליה עכנא: דעבר אדרבי אילעאי. ולכך לא קיבלוהו אע''פ שהיה תלמיד חכם וי''ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו. וכתב ר''ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע''י כך יכנע לבו בפ''ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי: נידוי מי נתחייבתי לך. אע''פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (דף טז.) הני מילי לממונא י''ל שהיה לו לקרותו לב''ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב''ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב''ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (. דמכין) לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל: משמית נפשיה. משום צער שצריך לנדות ת''ח א''נ כדי שיהא זכור להתיר והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (דף יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם:

דף יז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד