דף טז - ב
אף דברי תורה בסתר, והוקשו דברי תורה בפסוק זה לירך, בסיומו של הפסוק, שנכתב בו "מעשה ידי אומן", והכונה היא לתורה, שהיא "מעשה אומנתו של הקב"ה" [לשון רש"י].
יצא רבי חייא, ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב [שהיה בן אחיו של רבי חייא ובן אחותו של רבי חייא], ולרבה בר בר חנה [שהיה בן אחיו ולא היה בן אחותו].
שמע רבי על כך שרבי חייא שנה להם בשוק, ואיקפד על רבי חייא, על ששנה דברי תורה בחוץ [93].
אתא בא רבי חייא לאיתחזויי ליה, להראות לפני רבי.
אמר ליה רבי: עייא! [כינוי גנאי] ראה מי קורא לך בחוץ!? דהיינו, צא החוצה!
ידע הבין רבי חייא מדברי רבי דנקט מילתא בדעתיה, שהוא כועס עליו, ובדעתו לנזוף בו.
נהג רבי חיייא נזיפותא בנפשיה תלתין יומין, שלשים יום.
ביום תלתין ביום השלשים עצמו, בטרם נשלמו שלשים יום מלאים של נזיפה, שלח ליה רבי לרבי חייא: תא, בוא אלי!
הדר שלח ליה, שלח להודיעו דלא ליתי, שימנע מלבוא אליו.
ומבארת הגמרא: מעיקרא, בתחילה, כשקרא רבי לרבי חייא ביום השלשים לבוא אליו - מאי סבר?, למה סבר רבי שמותר לו לרבי חייא לבוא אליו, למרות שלא הסתיימו שלושים הימים של נזיפות, ולבסוף שאמר לו שלא לבוא, מאי סבר? מה היתה סברתו לשינוי דעתו?
מעיקרא, בתחילה, סבר רבי שמקצת היום נחשבת ככולו, וכאילו הסתיימו כבר שלשים הימים.
ולבסוף סבר רבי, שלא אמרינן מקצת היום ככולו. לסוף, אכן אתא בא רבי חייא ביום השלושים אל רבי.
אמר ליה רבי חייא אמאי אתית, מדוע באת עתה?
אמר ליה רבי חייא: באתי כיון דשלח לי מר דליתי, שאבוא.
אמר ליה רבי: והא שלחי לך לאחר מכן שליח להודיעך דלא תיתי!
אמר ליה רבי חייא: זה, את השליח הראשון, ראיתי, וזה, השליח השני, לא ראיתי.
קרי עליה רבי, על רבי חייא, את הפסוק מספר משלי [פרק טז] "ברצות ה' דרכי איש - גם אויביו ישלים אתו". שהרי על כרחו הוא בא, בהוראתו של רבי, למרות שרבי עצמו שלח לו שליח שני שלא יבוא.
ושאל רבי את רבי חייא: מאי טעמא עבד מר הכי, לשנות דברי תורה בחוץ!?
אמר ליה רבי חייא: דכתיב [משלי א] "חכמות - בחוץ תרונה" [94].
אמר ליה רבי: אם קרית - לא שנית, שלא חזרת על למודך. שאילו היית חוזר ושונה לימודך, לא היית בא לכלל טעות.
ואם שנית - לא חזרת ושילשת.
ואם שילשת ובכל זאת טעית, אות הוא כי לא פירשו לך פסוק זה כראוי.
היות וכך הוא ענינו של הפסוק "חכמות בחוץ תרנה" - כדברי רבא:
דאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים, בצנעא - תורתו מכרזת עליו מבחוץ.
ופרכינן: מדוע אין לשנות דברי תורה בחוץ, והא כתיב [ישעיהו מח] "לא מראש בסתר דברתי"!? ומוכח שאין לשנות את דברי התורה בסתר, אלא אדרבא, יש לשנותם בגלוי, בחוץ.
ומשנינן ההוא קרא, מדבר ביומי דכלה, בדרשה שהכל מתאספים לשומעה, שהיא בגלוי, ברוב עם, אך אינה בחוץ.
והוינן בה: ורבי חייא ששנה בחוץ, האי "חמוקי ירכיך", שמוכח ממנו שיש לשנות בפנים - מאי עביד לה, כיצד הוא דורש פסוק זה?
ומשנינן: מוקי לה, הוא מעמיד אותו, בצדקה ובגמילות חסדים, שיש לעשותם בסתר, בצנעא.
ועתה, לאחר שביארה הגמרא את המחלוקת בין רבי לרבי חייא, היא מקשה: אלמא, נזיפה דידהו תלת יומין!
ומשנינן: נזיפת נשיא שאני [95] .
ומבארת הגמרא: ונזיפה דידן - כמה הוי? חד יומא! וכמו שמצינו נזיפה של יום אחד:
כי הא דשמואל ומר עוקבא:
שמואל היה גדול בתורה, ומר עוקבא היה כתלמיד בפני הרב לעומתו, ואילו מר עוקבא היה נשיא בית דין. ולכן:
כי הוו יתבי שמואל ומר עוקבא וגרסי שמעתא, למדו סוגיות - הוה יתיב היה יושב מר עוקבא קמיה דשמואל כתלמיד בפני רבו, ברחוק ארבע אמות.
וכי הוו יתבי בדינא - הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא, שהיה נשיא בית הדין, ברחוק ארבע אמות, לכבודו של מר עוקבא נשיא בית הדין.
והוו חייקי ליה היו חוקקים ומנמיכים דוכתא מקום למר עוקבא כשהיה יושב לדין, בציפתא מחצלת, ויתיב עילויה, כי היכי דלישתמען מיליה, כדי שישמע את דברי שמואל, שהיה רבו בתורה.
כל יומא הוה מלוי ליה, היה מלוה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה, [ודרכו של המלוה אדם לכבודו, שהוא הולך אחר האדם שהוא מלוה אותו], עד מקום מגוריו של שמואל, מפני כבודו של שמואל.
יומא חד איטריד מר עוקבא בדיניה, היה טרוד במחשבותיו בנידון הענין שדן בו, ולא זכר ללכת אחר שמואל ללותו, אלא הלך בדרך כשהוא צועד ראשון, והוה אזיל שמואל בתריה, אחרי מר עוקבא.
כי מטא כשהגיע שמואל לביתיה של מר עוקבא, אמר ליה שמואל למר עוקבא: וכי לא נגה לך!? לא די לך שהלכתי אחריך עד ביתך!? עתה לישרי לי מר בתיגריה! הרשיני לחזור חזרה, ואלך למקומי!
ידע הבין מר עוקבא דנקט שמואל מילתא בדעתיה, שהתכוין לנזוף בו על כך שהלך אחריו, ולא הלך מר זוטרא אחריו.
נהג מר עוקבא נזיפותא בנפשיה חד יומא.
ומביאה הגמרא מעשה נוסף, שהורה בו רב נחמן לנהוג נזיפה של יום אחד.
ההיא איתתא דהוות יתבה בשבילא. היתה אשה אשר ישבה באמצע שביל שעוברים בו בני אדם, הוות פשטה כרעה היתה פושטת רגלה, וקא מניפה חושלאי מין ירק.
והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן, ולא איכנעה מקמיה לפנות לו את המעבר.
אמר: כמה חציפא ההיא איתתא!
אתאי האשה לקמיה דרב נחמן, לברר משמעות דבריו כלפיה, ואם היא צריכה לנהוג בנידוי.
אמר לה: מי שמעת שהוציא אותו צורבא מרבנן שמתא מפומיה?
אמרה ליה: לא.
אמר לה רב נחמן: זילי, נהוגי נזיפותא חד יומא בנפשיך.
זוטרא בר טוביה הוה קפסיק סידרא, מלמד פרשיות מהמקרא קמיה דרב יהודה.
כי מטא להאי פסוקא [שמואל ב כג] "ואלה דברי דוד האחרנים", ולשון "דברי" משמע דברי נבואה.
אמר ליה, שאל זוטרא את רב יהודה: "דברי דוד אחרונים" - מכלל דאיכא "דברי דוד ראשונים ".
"דברי דוד הראשונים" - מאי נינהו? היכן מצינו שאמר דוד דברי נבואה מלבד הדברים האחרונים?
שתיק רב יהודה על שאלתו, ולא אמר ליה ולא מידי.
הדר אמר ליה, ושוב חזר זוטרא ושאלו: "אחרונים" - מכלל דאיכא ראשונים.
"ראשונים" - מאי היא!?
הקפיד רב יהודה על שחזר לשאלו לאחר ששתק ולא ענה לו:
אמר ליה רב יהודה לזוטרא: מאי דעתך, האם חושב אתה דמי שלא ידע פירושא דהאי קרא - לאו גברא רבה הוא!?
ידע זוטרא דנקט רב יהודה מילתא בדעתיה.
נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא.
ואומרת הגמרא: ודאתן עלה, כיון שהבאנו שאלה זו של מר זוטרא, מיהא, בכל אופן, הבה נדון בה:
זה שאמר הכתוב שאלו הם "דברי דוד האחרונים ".
אחרונים - מכלל דאיכא ראשונים! ואם כן, דברי דוד הראשונים - מאי היא?
ומבארת הגמרא: אלו הם דברי דוד שנכתבו בספר שמואל ב [פרק כב]:
"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, ביום הציל ה' אתו מכף כל אויביו ומכף שאול".
ועל דברים אלו אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד:
דוד, וכי שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? [96] והרי הוא צדיק ממך. ואלמלי אילו אתה היית שאול, והוא היה דוד - איבדתי כמה דוד מפניו [97] .
והיינו דכתיב בספר תהלים [פרק ז], שאמר דוד על שגגתו אודות שאול:
"שגיון [דברים על שגגה] לדוד, אשר שר לה', על דברי כוש בן ימיני".
וכי כוש שמו? והלא שאול שמו!
אלא, מה כושי משונה בעורו - אף שאול משונה לטובה משאר הבריות במעשיו, שהיה צדיק גמור.
כיוצא בדבר אתה אומר על דברי הכתוב במעשה אהרן ומרים, כשדברו על משה, על שפירש מאשתו צפורה [במדבר יב]: "על אדות האשה הכשית אשר לקח":
וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה!
אלא, מה כושית משונה בעורה - אף ציפורה משונה במעשיה.
כיוצא בדבר אתה אומר [ירמיהו לח] "וישמע עבד מלך הכושי".
וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו!
אלא, מה כושי משונה בעורו - אף צדקיה משונה במעשיו.
כיוצא בדבר אתה אומר [עמוס ט] "הלוא כבני כשיים אתם לי, בני ישראל".
וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא, מה כושי משונה בעורו - אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב בתחילת דברי דוד האחרונים "נאם דוד בן ישי, ונאם הגבר הקם על". כך פירושו:
"נאם דוד בן ישי" - שהקים עולה של תשובה [98] .
והמשיך דוד בכפל לשון:
"אמר לי אלהי ישראל, לי [אלי] דיבר צור ישראל:
מושל באדם צדיק, מושל יראת אלהים".
ומבארת הגמרא: מאי קאמר דוד?
אמר רבי אבהו, הכי קאמר דוד:
אמר לי אלהי ישראל, לי אלי דיבר צור ישראל: אני מושל באדם.
ומי מושל בי - צדיק!
לפי שאני גוזר גזרה, והצדיק מבטלה!
"אלה שמות הגברים אשר לדוד, ישב בשבת" וגו', מאי קאמר?
אמר רבי אבהו, הכי קאמר:
ואלה שמות גבורותיו של דוד:
"יושב בשבת" - בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות, אלא על גבי קרקע [99] .
דכל כמה דהוה רביה של דוד, עירא היאירי, קיים - הוה מתני היה שונה עירא היאירי להו לרבנן את דבריו כשהוא יושב על גבי כרים וכסתות.
כי נח נפשיה, ואחר שנפטר עירא היאירי, הוה מתני דוד במקומו לרבנן, והוה יתיב על גבי קרקע, ולא ישב על כרים וכסתות כמו רבו.
אמרו ליה רבנן לדוד: ליתיב יישב מר אכרים וכסתות!
לא קביל עליה, לא הסכים לכך.
"תחכמני" - אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא, הואיל והשפלת עצמך - תהא כמוני! שאני גוזר גזרה - ואתה מבטלה!
"ראש השלישים" - תהא ראש לשלשת אבות, בכך שתלך לפניהם לעולם הבא.
"הוא עדינו העצני" - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו, מכופף את עצמו עד שהיו ידיו ורגליו ביחד, כמו תולעת.
ואילו בשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו בגבורה כעץ קשה [וזהו ביאור "העצני"].
"על שמנה מאות חלל בפעם אחת" - שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת. והיה מתאנח על מאתים.
דכתיב [דברים לב] "איכה ירדף אחד אלף".
יצתה בת קול ואמרה: [מלכים א טו] "רק בדבר אוריה החתי". שבגלל המעשה עם בת שבע, אלמנתו של אוריה החתי, נמנע ממנו להרוג אלף בבת אחת [100].
אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי.
ואמרי לה, אמר רבי תנחום אמר רב הונא.
ואמרי לה, אמר רב הונא לחודיה:
הערות
[93] מבאר הח"ח [ז ח], שרבי לא סמך על השמועה ששמע בלבד, אלא שלאחר מכן נתברר לו הדבר לאמיתו. עוד כתב, שבדבר העתיד להתגלות לבסוף, וכמו במעשה זה, מותר לו לסמוך, שבזה אין אדם עשוי לשקר.
[94] הגריעב"ץ מבאר, שרבי חייא לא ציית לדברי רבי, הואיל ואין לשמוע לרב כשהוא מנגד לדין תורה, ולפי דעת רבי חייא, היה הוראת רבי בענין זה שלא על פי דין.
[95] הקשה המהרש"א, הלא מצאנו אצל מרים, שננזפה מהשכינה, ואעפ"כ נתפרש שם, שדיה בשבעה ימים. ותירץ, הואיל והעם לא נסע עד שנאספה מצרעתה, על כן לא רצה הקב"ה להחמיר עליה יותר מז' ימים. ובעיקר הדין, הב"ח דקדק מלשון הטור, שאפילו נזיפת נשיא דידן, זמנה ל' יום.
[96] החזו"א [סוף או"ח] מבאר שסברת דוד היתה, על פי מה שלמדנו בברכות [נט], שאדם שמת קרובו, והגיע לו ממנו ירושה, הרי הוא מברך ברכת דיין האמת על השמועה הרעה, וברכת הטוב והמטיב על השמועה הטובה, ואף כאן, אמנם נצטער דוד צער רב על מות שאול בחיר ה', כמפורש בתחילת ספר שמואל ב, מכל מקום היתה דעתו שהוא צריך לומר גם כן שירה על הטובה שהיתה לו מכך, שמעתה תכון המלכות בידו. ואמר לו הקב"ה ששגגה בידו, והחילוק הוא, שבמיתת קרובו הנ"ל ישנם באמת שני ענינים נפרדים וחלוקים לגמרי זה מזה, עצם המיתה והגעת הירושה, והרי יתכן שימות קרובו ולא יבוא לו שום ירושה ממנו, ועל כן יש מקום לברכת הטוב והמטיב, מה שאין כן בנידוננו, שעצם מיתת שאול היתה סיבה לטובת דוד, שעל ידי זה לא היה מעכב את מלכותו, ובזה אין ראוי לומר שירה מפני הצער שבאבדן הצדיק. עוד כתב לבאר, שמפני גודל צדקתו של שאול, והצער שבמיתתו, אין נחשב הריוח שיש לו ממיתתו.
[97] הראשונים מבארים, שאמנם שאול היה צדיק מדוד, מכל מקום איבד הקב"ה אותו מפני דוד, הואיל ודוד היה ראוי למלכות יותר ממנו. ונמצא שמזלו של דוד גרם לו זאת.
[98] רש"י מפרש על פי דברי הגמרא [ע"ז ד], שבאמת לא היה דוד ראוי לחטא בת שבע, ומיד ה' היתה זאת, כדי שישוב בתשובה על כך, ולהורות דרך תשובה לאחרים.
[99] במגילה [כא] למדנו, שאין לרב לשנות לתלמידיו כשהוא יושב ע"ג מטה והם יושבים על הקרקע. והקשה הר"ן, הרי כאן למדנו להיפך. ותירץ, שכאשר צריך הרב ללמדם ענין קשה, יש לו לישב במקום גבוה ותלמידיו במקום נמוך, כדי שישמעו דבריו היטב, ויתיישב הדבר על לבם. והמצפה איתן העיר, שלולא קושיא זו גם כן יש להכריח כדברי הר"ן, שהרי מפורש בגמרא שם, שעד ימות רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה דוקא. ועל כרחך צריך להעמיד סוגייתנו כשלמדו דבר קשה, שבזה הותר לישב, כמפורש שם במגילה. עוד כתב הר"ן, שדברי הגמרא במגילה נאמרו דוקא כאשר התלמידים ראויים כבר ליסמך, שהם חכמים גדולים בתורה.
[100] החיד"א בחומת אנך [תהלים יח] דקדק דברי חכמים אלו מלשון הפסוקים. שהלא שירת דוד נכתבה שתי פעמים, בשמואל [כב] ובתהלים [יח], וישנם כמה שינויי לשון ביניהם. ואחד השינויים הוא, שבשמואל נאמר "תשמרני לראש גויים", ובתהלים נאמר "תשמני לראש גויים". ומבאר החיד"א, שהגימטריא של "תשמרני" היא 0100, והגימטריא של "תשמני" היא 800, וחילוק זה הוא בין מה שהיה קודם החטא למה שהיה לאחר החטא, כמו שלמדנו בגמרא. וכעין זה מביאים בשם הגר"א.
אָמַר לֵיהּ: "עִיָּיא, רְאֵה מִי קוֹרֵא לְךָ מִבַּחוּץ"!. פירש רש"י כך כינה שמו של רבי חייא לשון גנאי. וקשא איך יקראהו בשם גנאי ודי לו הנזיפה וכינוי שם האדם לגנאי חמור מאד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נח:) המכנה חבירו לגנאי אין לו חלק לעולם הבא משום דאזיל סומקא ואתי חוורא.
ונראה לי דאין קריאתו בשם עִיָּיא חשיבה לגנאי מפני כי רבי חייא בעצמו בעת שמזכיר שמו בפיו אינו יכול לאומרו כמו שהוא אלא משנהו דהוא אומר ה"א במקום ח' וכמו שכתב מהרש"א שהוא מגמגם באותיות אחה"ע דלכך אמר לו רבי כשאתה מגיע לפסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' (ישעיהו ח, יז) לא נמצא אתה מחרף עיין שם (מגילה כד:). ולפי זה רבי חייא כשיזכור את שמו בפיו מוכרח לקרא את שמו הייא באות ה"א במקום חי"ת ולכן אם החליף לו רבי אות חי"ת באות עי"ן שגם היא מכלל אותיות אחה"ע אין נחשב שקורהו לגנאי.
אך עדיין יש להקשות למה לא קראו בשם הייא בה"א כאשר קורא רבי חייא את עצמו? ואמרתי טעם הגון בעזרת השם כי מלת הייא משמעותה מהרה כמו שאמרו בשבת (שבת קיט.) ואמר להו אשור הייא אשור הייא וכן אמרינן שם כי היכי דליקומו הייא וכן בחולין סליק בשרא הייא וכתב הערוך פירוש הייא: מהרה, ולכן אם היה אומר לו 'הייא ראה מי קורא לך' לא היה חושב שקורא אותו בשם הייא במקום חייא אלא היה חושב שאומר לו 'מהרה ראה מי קורא לך' כלומר תראה במהרה ולכך קראו בשם עייא כדי שיבין שקורא את שמו כך.
ומה שרצה לקרא שמו בחילוף אות מן אחה"ע רמז לו בזה אפילו בלא גזרה דידן שגזרנו שלא ישנה אדם לתלמידיו בשוק הנה אתה מצד עצמך אין ראוי לך דבר זה לעשותו מאחר כי מוכרח שתחליף את אות חי"ת באות אחרת אם תשנה בשוק ששם עוברים ושבים שאין יודעים טבעך ומדתך יבואו לידי טעות בדברים ששומעין ממך כי מלבד שיש פסוקים כמו פסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' וכן נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַהֳ' (תהלים לג, כ) שיוצאים מפיך בחילוף המובן דרך חירוף כי ישמע באזניהם אות ה"א במקום חי"ת וכן עוד כמה מקראות איכא בזה הנה גם בשומעם דבר הלכה ומשנה יבואו בהם לידי טעות דרך משל אם תרצה לומר 'חייב' ישמע השומע 'הייב' ולא ידע מאי קאמר! ואם באת לומר חשבון בחי"ת ישמע השומע 'השבון' וכן כיוצא בזה.
ומצאתי בירושלמי רבי חייא עאל לדוך פלן אתו ואמרו ליה דקא מזלזלי בשמיני עצרת נטל פתקא וכתב עליה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה), אל תקרי 'תהיה' אלא 'תחיה' יהיה לכם אריכות ימים! עד כאן. ופרשו המפרשים ז"ל הטעם שהוצרך לכתוב ולא אמר בפיו מפני שהוא היה קורא ה"א במקום חי"ת ואם היה אומר בפיו לא היו דבריו מתיישבין כי היה מוכרח לומר אל תקרי תהיה אלא תהיה דאינו יכול לומר תחיה בחי"ת לכך הוצרך לכתוב בפתקא עד כאן דבריו.
והשתא אתי שפיר ערעור של רבי עליו איך תשנה בשוק לפני עוברים ושבים שאינם מכירים בטבע לשונך ובזה יבואו הדברים שלך לידי קלקול באזניהם כי בשלמא תלמידים שלך יודעים טבעך ולא אתו למטעי אך אחרים דלא ידעי טועין הם ולכן החליף לו האות שדרכו להחליף הוא בעצמו כדי לרמוז לו על דבר זה. ומה שהחליפו בעין ולא החליפו בה"א כבר ישבנו לנכון בעזרת השם יתברך.
קָרִי עֲלֵיהּ: (משלי טז, ז) "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ". צריך להבין למי קרי אוֹיְבָיו כאן? ונראה לי בס"ד דקאי על השטן דודאי מה ששגג רבי חייא מעיקרא לשנות בשוק הפך גזרת רבינו הקדוש כל זה היה מעשה שטן שהטעהו כדי שיסבב לו צער זה של נזיפה מחמת קנאתו בו ואותו היום השלים השטן אתו שאם היה השטן רוצה היה עושה עכבה מעט לרבי חייא אחר שליח ראשון עד שיגיע שליח השני ואז היה נסגר גם באותו היום אך אותו היום השלים אתו ואדרבה עשה עכבה לשליח השני שלא יגיע אצל רבי חייא עד שילך רבי חייא אצל רבי.
אִם קָרִיתָ, לֹא שָׁנִיתָ. וְאִם שָׁנִיתָ, לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ, לֹא פֵּרְשׁוּ לְךָ חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו בעירובין (עירובין נד:) חייב אדם ללמד לתלמידיו ארבעה פעמים וילפי לה מן הכתוב ולזה אמר אם קרית בפעם ראשונה לא שנית פעם שנית ואם שנית לא שלשת בפעם שלישית ואם שלשת לא פירשו לך חכמים בפעם רביעית.
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ. נראה לי בס"ד הכונה אם לומד תורה לשמה שהוא בפנים כי הכונה לשמה היא רק בלב, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שעל ידי כך זוכה לכוין אליבא דאמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שיהיה הלכה כמותו בכל מקום.
או יובן בס"ד הכונה אם ילמוד בחלק הסוד שהוא פנימי יזכה שיאירו עיניו להשיג בלימוד הנגלה שהוא בחוץ שיתחכם בו בזכות הלימוד של הסוד שיראה סימן יפה בלימודו.
או יובן בס"ד המלוי של אותיות 'לב' [למ"ד בי"ת] הם אותיות 'תמיד' וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר פנימיות הלב כי המלוי היא פנימיות הפשוט דהיינו שילמוד בתמידות אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיתרבו אצלו התלמידים ויהיה ראש ישיבה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בס"ד ברמז הכתוב (ויקרא ב, ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, שילמוד בכל חלקיה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ולא יוצא ידי חובתו בלימוד חלק אחד בלבד וּפִּתִּים רוצה לומר חלקים שונים. והנה מלוי אותיות חכם כזה חי"ת כ"ף מ"ם המלוי לבדו הוא אותיות פִּתִּים והעוסק בתורה נקרא חכם ואותיות של תואר אדם זה אשר מבחוץ הם אותיות חכם שהם מכריזין על חכמתו ואותיות שהם בפנים של תואר זה הם פִּתִּים שמורים על שלימות תורתו שהיא בכל חלקים של התורה דהיינו פִּתִּים.
וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר במה שרמוז בפנים שבתואר שלו שהם פתים תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ של תואר שלו שהוא חכם שתורתו מתפשטת בכל העולם והכל ידעו שהוא חכם ויבואו ללמוד ממנו תורה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מבפנים רוצה לומר בצניעות כדכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיאירו פנים שלו כדכתיב (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וכמו שאמרו בגמרא (נדרים מט:) דאמרה מטרוניתא לרב יהודה פניך צהובין דומין למלוים ברבית או למגדלי חזירים או לשותין יין! ואמר כל הני תלתא לית בי אלא חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, עד כאן דבריו נר"ו.
אָמַר לָהּ: מִי שָׁמַעְתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵיהּ?. מקשים משמע דאותה האשה היתה חייבת שמתא על זאת וכיון דאמרה לא שמעה אמאי לא שמתא רב נחמן? ונראה לי בס"ד דעל פי הגדה שלה אין לשמתא דהא קיימא לן 'אין אדם משים עצמו רשע' דאין אדם נאמן על עצמו ואיך ישמת אותה על פי דבריה?
אָמַר לֵיהּ: אַחֲרֹנִים מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים! וְרִאשׁוֹנִים מַאי נִיהוּ?. פירש רש"י דברי לשון נבואה ולא מצינו שאמר דוד דברי אלא בזה הפסוק. הנה כאן הקושיא ידועה דהא קודם זה כתיב (שמואל ב' כב, א) 'וַיְדַבֵּר דָּוִד לַהֳ' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת' ואיך נעלם מן מר זוטרא חס ושלום פסוק זה? ובשלמא על רב יהודה אין קושיא דהוא לא אמר לו מפני שנתכון לנסותו בדרך ארץ שצריך לנהוג התלמיד עם הרב, אך מר זוטרא איך קשיא ליה בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע כי דברי השירה ההיא לא אמרם דוד המלך ע"ה בבת אחת אלא פסקי פסקי דאמרם כנגד עשרה אויבים שהיו לו חמשה מישראל וחמשה מן אומות העולם ועל כל הצלה שעשה לו השם יתברך מאחד מהם אמר פסוקי שירה והן הן הפסוקים האמורים בשירה זו שנזכר בה עשרה קילוסין וכמו שכתב מהרש"ל [רבי שמואל לאנייאדו] ז"ל בכלי יקר יעוין שם. ולפי זה מר זוטרא הכי קאמר כיון דאמר דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים שהם דברים שנאמרו קודם זה והמה שייכים לדברים האחרונים אלו ולזה שואל 'מַאי נִיהוּ?' כי השירה האמורה למעלה יש בה קילוס השייך להצלתו משאול ויש בה קילוס השייך להצלתו מן דואג ויש להצלתו מאחיתופל וכן שאר אויביו ואלו האחרונים על איזה מאותם הראשונים קאי.
וזהו שאמר ראשונים דשייכי לדברים האחרונים מַאי נִיהוּ? ומסיק תלמודא דקאי על המפורש שבשירה דהיינו על הצלתו מן שאול המלך ע"ה אשר פרט אותו בראשונה דכתיב (תהלים יח, א) מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל, והיינו כי הקדוש ברוך הוא הוכיח את דוד המלך ע"ה על השירה שאמר במפלת שאול ואז אחרי זה פתח בדברים אלו ולכן כתיב בהו אחרונים.
אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד, אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו. הנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים פירש שדוד המלך ע"ה נפשו היתה קדושה וגדולה מאד אך היתה קודם בואה לעולם הזה בעמקי הקליפות וזו היתה תחילת ביאתה לעולם הזה ולכן היה יצרו מתגבר עליו מאד ואינו נחשב עליו עון כל כך כמו שאר בני אדם כי יודע אלקים תגבורת היצר מחמת הסיגים האחוזים בה מצד הקליפה וטרחו גדול מאד במעשיו הטובים מה שאין כן נשמת שאול המלך ע"ה לא היה בה סיגים ואחיזה מצד הקליפות וזה סוד מה שאמרו חז"ל 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' והבן זה מאד! עד כאן דבריו עיין שם.
ולפי טעמו של רבינו יובנו היטב דבריו של דוד בפסוקי אֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים (שמואל ב' כג, א) דקאו על אותו ענין אחר ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר לו 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' אז הבין שהוא מלאכתו גדולה ומלחמה גדולה יש לו עם הקליפות שמחמת כן זכה למלוכה מה שלא זכה שאול המלך ע"ה ולכך אמר 'מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל' שזכיתי להיות משיח אלקי יעקב בשביל מלאכתי שאני צריך להיות נעים זמירות ישראל להלחם בקליפות ולזמר עריצים ועוד יש לי התנצלות אשר אמרתי שירה על מפלת שאול כי לא מלבי אמרתי אלא רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי (שמואל ב' כג, ב), כי כל אותם דברים אמרתים ברוח הקודש.
ובזה מובן מה שאמר אביגיל לדוד המלך ע"ה כִּי מִלְחֲמוֹת הֳ' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ (שמואל א' כה, כח), כלומר כיון דמלחמות ה' אדוני נלחם בעבור הנפש שלך לכך רעה לא תמצא בך שלא יחשוב ה' לך עון כי יודע אלקים תוקף המלחמה אשר לך.
מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו. נראה לי הדמיון הוא לענין זה דשינוי עור הכושי מחמת רוב שחרותו הוא נרגש לכל אדם תכף בהשקפה הראשונה אפילו מרחוק כן שאול המלך ע"ה לרוב תוקף צדקתו נרגש ונראה לכל אדם שהוא צדיק גמור ובעל מעשים טובים תכף ומיד בהשקפה הראשנה.
ועוד נראה לי לפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר לעיל דנשמת שאול היתה נקיה מן הסיגים אם כן כשרון המעשים אצלו בטבע כמו שחרות עור הכושי שהיא בטבע מיצירתו ולא נשחרו על ידי סיבה שקרה לו.
הֲוָה מַתְנִי דָּוִד לְהוּ לְרַבָּנָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת (שמואל ב' כג, ח), רוצה לומר מושב הידוע שהוא קבוע תמיד ואינו זז והיינו הקרקע שמושבה קבוע לכל בריה וגם בכל מקום הן בבית הך בחוץ הן ברשות היחיד הן ברשות הרבים הן לעניים הן לעשירים הן לאדם הן לבעלי חיים, מה שאין כן כרים אין יושבים עליהם אלא עשירים וגם בהיותם פרוסים ולא אחר שנקפלים וגם דוקא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים וגם דוקא לבני אדם ולא לבעלי חיים.
ועוד נראה לי דריש בשבת לשון 'שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן' בהושע (הושע ח, ו) וכן דרשו רבותינו ז"ל (שבת פז.) וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה (שמות יח, יג), דברים שמשבבין לבו של אדם וכן ישיבת קרקע אינה מנוחה.
תְּהֵא רֹאשׁ לִשְׁלֹשֶׁת אָבוֹת. נראה לי בס"ד כי שבעה כורתי ברית שהם אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד הם כנגד שבעה ימי השבוע ודוד המלך ע"ה הוא כנגד יום שבת קודש שהוא נחשב ראש לששה ימי החול אשר ראשיתם הם כנגד ג' אבות שיום אב"ג הם כנגד אברהם יצחק יעקב וגם האבות ודוד המלך ע"ה הם כארבעה רגלי הכסא ושם יהיה ראש כנגד אדם כידוע. ולכן כששאל ירבעם להקדוש ברוך הוא מי בראש? השיב בן ישי בראש! (סנהדרין קב.). גם נודע כי דוד המלך ע"ה הוא במלכות דנאמר עליו לעתיד אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב, ד) ודוק.
ונראה לי בס"ד דידוע הגאוה היא בראש והעניו משפיל ראשו בתוכו שאין לו גובה ראש וכאשר פרשנו בפסוק וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ (שמות כח, לב) ותרגם אנקלוס ויהא פומיה כפול לגויה, שהוא משפיל ראשו ואינו מגביהו למעלה כאלו ראשו קשור בין כתיפיו ואצילי ידיו. ודוגמה לזה יש בתולע שקורין בלשון ערבי זרנטא"ח שדרכו לפי טבעו להכניס ראשו בקרבו ואינו נראה שיש לו ראש כלל אלא נראה כמטבע עגול וזה התולע ימצא פה עירינו בחזרת שנקרא חסא ובערבי כ"ס.
ומצינו שדוד המלך ע"ה דימה עצמו לתולעת דכתיב וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ (תהלים כב, ז) והיינו שדימה עצמו לתולעת זו שמכנסת ראשה בקרבה ונראית כאלו אין לה ראש כלל כי הוא היה עניו ואין לו הרמת ראש כדכתיב (תהלים קלא, א) הֳ' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי, ולכן כאן קראו עדינו שמעדן עצמו כתולעת זו שנקראת זרנטא"ח שמקשרת ראשה בקרבה ואין לה הרמת ראש והיא קשור ראשה בתוכה אצלה הוא דבר טבעי, כן הענוה היתה אצל דוד המלך ע"ה טבעית.
ונראה לי לכן עמידת הולד ברחם אמו ראשו שפל ומונח בין ירכותיו והוא כמו תיבה מרובעת (נידה ל:), והיינו דוגמת זו התולע שקורין זרנטא"ח כשמכניס ראשו בקרבו ללמד שהאדם צריך להזהר בזה שלא יהיה לו גאוה שהיא בהרמת ראש.
ונראה לי בס"ד שיש רמז לתולע באותיות עֲדִינוֹ במלואם עי־ן דל־ת יו־ד נו־ן וא־ו סוף המלוי עולה תק"י [510] כמנין תולע [506] עם הכולל ד' אותיות, והכי קאמר כשהוא יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי (שמואל ב' כג, ח) כלומר בעת שעוסק בתורה היה עדינו שמעדן עצמו כתולע ומתי היה העצני שמקשה עצמו כעץ הוא בעת שמעורר חניתו רוצה לומר כשיוצא למלחמה.
שֶׁהָיָה זוֹרֵק חֵץ וּמַפִּיל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אַחַת, וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ עַל מָאתַיִם. נראה לי ודאי דאין זה בטבע אלא בדרך נס פלילי עצום ונורא שהיה החץ שהוא מן הדומם מתלבש בו רוח חיים והיה כמו שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח (בראשית מט, יז) נכנס בזה ויוצא ונכנס באחר עד שמונה מאות. ודוגמת זה הנס עשה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ע"ה במלחמה שהיה זורק עפר והוה חצים ואבנים לחרבות דכתיב יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ (ישעיהו מא, ב), וכן היה נס לעפר שהביא נחום איש גם זו כדאיתא בתענית (תענית כא.).
ואשר היה מִתְאַנֵּחַ עַל מָאתַיִם כי ידע שהצלחתו בנס זה באה לו בזכות תורה שבעל פה שהוא בחינתה ורמוזה באות אל"ף שהוא לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) ולכן רצה שיהיה נשלם אתו מספר האלף שעדיין חסר לו מאתים הרמוזה באות רי"ש וכיון שאמרה לו בת קול רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי (מלכים א' טו, ה), אז אמר כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי (תהלים לח, ה), רוצה לומר העונות סבבו להעביר ממני הצלחה של מאתים שהם אות רי"ש.
ונראה לי לרמוז בס"ד לכך אמרה בת קול 'רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה' והיינו רַק ראשי תיבות ר' קטיע שנקטע ממך מספר ר' מן האלף 'בִּדְבַר אוּרִיָּה' רוצה לומר בשביל דבר אוריה.
ונראה לי עוד מה שאמר 'בִּדְבַר אוּרִיָּה' רוצה לומר בדיבור שאמרת ליואב על אוריה שיהרגהו בחרב בני עמון שהיה עליו עבודה זרה שבזה סלקת אות ר' מן אוּרִיָּה ונשאר בו אויה על אשר נהרג בחרב בני עמון ולכך נחסר אות ר' מן האלף הראויים אליו! ודוק היטב.
218ימים לסיום הש״ס