מועד קטן טו ע"ב

דף טו - ב

נאמר בספר בראשית "בצלם אלהים עשה את האדם".

אמר הקב"ה: דמות דיוקני נתתי בהן, בבני האדם. ואולם, בעונותיהם - הפכתיה! כי במות האדם משתנית ומתהפכת דמות דיוקנו לדמות אחרת. וכדברי הכתוב "כי קללת אלהים תלוי", שדמות דיוקנו של האדם, שהיא כעין דמות דיוקנו [בלשון מושאלת] של הקב"ה, משתנית לרעה לאחר מותו.

ולכן, כפו מטותיהן עליה. על הפיכת דמות דיוקנו של הקב"ה.

מנודה ומצורע - מה הן בכפיית המטה?

ומסקינן: תיקו ^[61] .

אבל אסור בעשיית מלאכה.

ונלמד האיסור מדכתיב [עמוס ח] "והפכתי חגיכם לאבל" - הקיש הכתוב אבל לחג, ללמדך: מה חג אסור במלאכה, אף אבל אסור במלאכה.

ומסתפקת הגמרא: מנודה - מהו בעשיית מלאכה?

אמר רב יוסף, תא שמע מהברייתא, המונה את הנהגות יום התענית, שאסור ברחיצה ובמלאכה, וחייבים לנהוג בו בעוד דברים, כגון עטיפת הראש. ובסוף אומרת הברייתא: כשאמרו חכמים שאסור יום התענית בעשיית מלאכה - לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה מותר.

ומסיימת הברייתא: וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

ומדייק רב יוסף: מאי לאו, זה שמסיימת הברייתא ואומרת "וכן אתה מוצא במנודה ובאבל", מתייחס אכולהו, לכל ההנהגות האמורות בתחילת הברייתא ביום התענית, ובכללם איסור מלאכה למנודה.

ודחינן: לא. אין כונת הברייתא לומר שגם מנודה אסור בעשיית מלאכה, אלא הכונה היא אשארא, על עטיפת הראש, שהיא נוהגת גם במנודה  61* .  61*.  רש"י מפרש על עטיפת הראש, שבזה שוה למנודה ואבל. ואף על פי שלעיל נשאר דין זה בספק, האם מנודה חייב בעטיפת הראש, מכל מקום דחינו ראית רב יוסף, שאין לפשוט כלל, בין לעטיפת הראש ובין לעשית מלאכה. והקשה הגרע"ק איגר, שלפי זה, למסקנת הגמרא כאן, שהמנודה מותר בעשית מלאכה, אם כן בהכרח לפרש "וכן אתה מוצא במנודה", על עטיפת הראש, ומדוע נשאר דין זה לעיל בספק. ועיי"ש מה שהוסיף להקשות בזה. אבל התוס' פירשו "אשארא", על רחיצה ונעילת הסנדל.

ומביאה הגמרא ראיה להיפך, שמנודה מותר בעשיית מלאכה:

תא שמע מהברייתא, ששנינו בה: מנודה שונה דברי תורה, ושונין לו אנשים אחרים דברי תורה. וכמו כן, מנודה נשכר למלאכה לאחרים, וכן אחרים נשכרין לו לעשיית מלאכתו.

שמע מינה שמנודה מותר בעשיית מלאכה.

ומסתפקת הגמרא: מצורע - מהו בעשיית מלאכה?

ומסקינן: תיקו.

אבל אסור ברחיצה ^[62] .

ונלמד מדכתיב באשה החכמה מתקוע, שנשלחה לדוד המלך על ידי יואב, בדמות אשה מתאבלת [שמואל ב יד]: "ואל תסוכי שמן". והרי רחיצה היא בכלל "סיכה".

מנודה - מהו ברחיצה?

אמר רב יוסף, תא שמע מהברייתא במסכת תענית, השונה את דיני יום התענית, ואומרת בין השאר: כשאמרו אסור יום תענית ציבור ברחיצה - לא אמרו אלא ברחיצת כל גופו, אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו - מותר.

ומסיימת הבריתא: וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו, הסיום של הברייתא הוא אכולהו, על כל הלכות התענית, כולל איסור רחצה, שגם הוא נוהג במנודה, כמו ביום התענית.

ודוחה הגמרא: לא מתייחס סיום הברייתא לדין רחיצה, אלא רק אשארא, על שאר דיני תענית, שנוהגים גם במנודה. אבל לא על רחיצה.

מצורע - מהו ברחיצה?

ומסקינן: תיקו.

אבל - אסור בנעילת הסנדל.

מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל שלא ינהג אבלות במות אשתו, אלא, [יחזקאל כד] "ונעליך תשים ברגליך" - מכלל זה אתה למד, דכולי עלמא כשהם אבלים, אסור להם נעילת הנעל.

מנודה - מהו בנעילת הסנדל?

אמר רב יוסף, תא שמע מהבריתא בענין תענית: כשאמרו אסור יום התענית בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בנעילתו בעיר. אבל בדרך - מותר.

הא כיצד?

יצא לדרך - נועל סנדלו. נכנס לעיר - חולץ.

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו סיום הברייתא הוא אכולהו, ולמדנו שמנודה אסור בנעילת הסנדל.

ודוחה הגמרא: לא על דין מנודה מדברת הברייתא בסופה, אלא אשארא, על שאר הדינים האמורים ביום התענית ^[63].

מצורע - מהו בנעילת הסנדל?

ומסקינן: תיקו.

אבל אסור בתשמיש המטה.

מדכתיב [שמואל ב יב] בכלות השבעה, לאחר מות הילד שילדה בת שבע לדוד: "וינחם דוד את בת שבע אשתו. ויבא אליה!"

מכלל, דמעיקרא, בשבעת ימי האבל, אסור היה לו לדוד לבוא אליה, משום האבלות.

מנודה - מהו בתשמיש המטה? ^[64]

אמר רב יוסף, תא שמע מברייתא: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, מנודין היו למקום. ובכל זאת שימשו מטותיהן ^[65] .

אמר ליה אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני, דקיל ממנודה לבריות.

ותמהינן: וכי מי שהוא מנודה לשמים הוא קיל ממנודה לבריות!?

והא אמרת לעיל שמנודה לשמים חמיר!

ומשנינן: ספוקי מספקא ליה מי מהם חמור ממי. ולכן זיל הכא - קמדחי ליה, וזיל הכא - קמדחי ליה. שהגמרא פורכת לכל צד לפי הספק שלה ^[66].

מצורע - מהו בתשמיש המטה?

תא שמע, מהא דתניא: כתיב במצורע [ויקרא יד]: "וישב מחוץ לאהלו" - שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בתשמיש המטה.

ואין "אהלו" אלא אשתו, שנאמר [דברים ה] לאחר מתן תורה, שנאסרו אז בתשמיש המטה: "לך אמר להם: שובו לכם לאה ליכם ".

ומסקינן: שמע מינה!

והוינן בה: וניפשוט נמי מברייתא זו את ספקנו לעיל למנודה, שגם הוא אסור בתשמיש המטה.

אמר רב הונא בריה דרב פנחס משמיה דרב יוסף: מי קתני במצורע שיהא כמנודה שאסור בתשמיש המטה!?

אלא כך היא כונת הברייתא: שיהא המצורע כמנודה וכאבל - במילי אחרנייתא ^[67] . ואסור נמי המצורע בתשמיש המטה.

אבל - אינו משלח קרבנותיו. דתניא, רבי שמעון אומר: אמר הכתוב "שלמים", שיביאם בזמן שהוא "שלם", שדעתו מיושבת עליו ^[68], ולא בזמן שהוא אונן, החסר דעת מיושבת ^[69].

מנודה - מהו שישלח קרבנותיו? אמר רב יוסף, תא שמע מהברייתא: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין למקום היו. ובכל זאת שלחו קרבנותיהן ^[70] .

אמר ליה אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני, דקיל.

ותמהינן: וכי הוא קיל!? והאמרת לעיל שהוא חמיר!

ומשנינן: הגמרא ספוקי מספקא ליה, ומדחי ליה לכל הצדדים ^[71].

מצורע - מהו שישלח קרבנותיו?

תא שמע מהא דתניא: אמר הכתוב בספר יחזקאל [פרק מד] ביחס לכהן טמא, שצריך להטהר מטומאתו לפני שיכול להביא קרבנו:

"ואחרי טהרתו" - אחר פרישתו של הכהן מן טומאת המת, שהזו עליו פעמיים ממי האפר של הפרה האדומה במשך שבעת הימים מפרישתו מן המת [ביום השלישי וביום השביעי].

"שבעת ימים יספרו לו" - אלו שבעת ימי ספירו של מצורע כהן שנרפא.

מזה שנקט הכתוב לשון ספירה, ולא נקט לשון הזאה האמורה בטמא מת - בא הכתוב ללמד גם על טומאת מצורע, שכהן אשר נצטרע, וצריך לנהוג ספירה של שבעה ימים, כדין מצורע שנצטרע ונרפא מצרעתו, אינו יכול לשלח אז את קרבנו. אלא רק לאחר שבעת הימים:

"וביום באו של הכהן אל הקדש, אל החצר הפנימית לשרת בקדש, רק אז יקריב חטאתו" -

מנודים ומצורעים מהו תיקו אבל אסור בעשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור. מצורע תיקו אבל מנודה מותר במלאכה.

אבל אסור בנעילת הסנדל מדכתיב ביחזקאל ונעליך תשים ברגליך. מכלל דכ"ע אסירי.

כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר. יצא לדרך נועל. נכנס לעיר חולץ. וכן המנודה. מצורע תיקו.

אבל אסור בתשמיש המטה שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה. מכלל דמעיקרא אסיר. מנודה מהו ת"ש כל השנים שהיו ישראל במדבר היו כמנודים והיו משמשין מטותיהן.

ודלמא שאני מנודה לשמים דקיל והא אמרת מנודה לשמים חמור הוא ספוקי מספקא ליה אזיל הכא מדחי ליה אזיל הכא מדחי ליה.

מצורע מהו בתשמיש המטה ולא איפשיטא בהדיא.

אבל אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן מנודה מהו ולא איפשיטא מצורע מהו ת"ש ר"ש אומר כתיב כאן בבאו יקריב עצמו בזמן שראוי לבא בקדש יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה.

אבל אסור בנעילת הסנדל. מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך. מכלל דלכולי עלמא אסירי. דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך. האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך. הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל. האנק ודום דממת מתים. כלומר כדרך שעושין למתים. ואבל אחר לא תעשה. אלא פארך חבוש עליך ונעלך תשים [ברגליך]. אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי.
ובירושלמי (ג,ה) פרישו האנק דום מתים מכאן שהוא צריך לצווח על המתים. אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך אלו תפילין, ונעלך תשים ברגלך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם מכרן שצריך לכסות פניו, ויכסנה מלרע, אמרין פומיה הוא חייש, ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, מנין שהגדולים הולכין אצל הקטני' דכתיב אל תבא בית מרזח.
באבל [ה,י] תניא: אבל ומנוד' שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור, וכי אסור במנעל וסנדל. הני מילי בשל עור אבל אינפילא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח ע"ב) אמרי' אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה בתענית צבור מאי, אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור, דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה של עור אסור וכן פסקו כל הגאונים, וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות יי', והדברים עתיקים, ואם מחמת עקרב מותר, דגמרינן מיום הכפורים, והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים, וחיה שאמרו כל שלשים יום:

אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה. מכלל דמעיקרא הוה אסור בתשמיש המטה. פירוש משום אבלות הילד ולאחר שבעה [קאמר], והא דכתיב לעיל מיניה כאשר ראה דוד כי מת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר הילד עשה שעדיין לא חל אבלות עליו, ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא בית ה' ולהשתחוות כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול, אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה עוד יש לומר כי אותו הילד בספק היה לדוד אם היה בן קיימא אם לא וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה, ולא סך ולא כבס כאילו הוה אבל, וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו, לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מלתא שלא היה בן קיימ', ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש, שמעינן דאבל אסור בתשמיש, כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום, שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל תפלה זו על ספק נפל, ועוד מן קודם קבורה לא גמרינן מידי, דלא אבילות נהיג אלא צערא בעלמא מצער נפשיה כדכתיב ולא אכל עמם לחם, ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה, ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד, ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה, וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל, והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו, כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים, דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם, וכן אמרו שאינו חייב בכפיית המט' כשהוא אבל, ובר מן דין מאי קושי' רחץ וסך להעביר את הזוהמא מעציו, והעפר ששכב לארץ, וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע בשמת הילד, דתניא (מ"ק כ"ד ע"א) אם בא להחליף מחליף ואינו קורע:

מנודין ומצורעין מהו בכפיית המטה. פי' ואע"ג דלא שייך בהו טעמא דכפיית המטה דאבל מ"מ כיון שעונותיהם גרמו להם ראוי הוא להפוך מטתן כי נתרחקו מבני אדם ונהפך להם סדר בני אדם. וכל הני דלא איפשיט' דעת הגאונים ז"ל דלקולא ובעי' עלה למאי דאמרי' דעיקר נדוי דאוריית' היא ומי' לענין נעילת הסנדל אע"ג דהכא לא איפשיט' הא איפשיט' מדר' אלעזר שחלץ מנעליו ואת"ל דמחמיר על עצמו היה תפשוט מיהא לקמן וכן אתה מוצא במנודה ואבל דהכא דחי' לה דאשארא קאמר ובדוכתא מוכח דלא קאי ארחיצה שאין אבל ומנודה שוין בזה ואמלאכ' נמי לא קאי דמנודה מותר בעשיית מלאכה הילכך אנעילת סנדל קאי וטובא איכא בש"ס דלא מפשטי בדוכתייהו ומפשטי בדוכתי אחריני והכי נמי קיימ' הכא בתיקו לענין תפלין ואיפשי' לן בסנהדרין ממעש' דרבי אלעזר שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו: ודעת רש"י ז"ל נמי דמנודה חייב בקריעה דגריס בפ' הזהב על מעשה דרבי אלעזר גורס רבי' ז"ל אף הוא זלגו עיניו דמעות וקרע בגדיו וחלץ מנעליו: ומי איכ' נוסחי טובא דלא גרסי' ליה:

דכתיב וינחם דוד את בת שבע וגו' וק"ל דחזי' שרחץ אחר מת הילד דכתיב ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך וי"ל דההיא קוד' קבור' שלא חל עליו אבלות ועשה כן מפני שהוא רוצה לבא ולהשתחוות בבית י"י שלא יכנס שם כשהוא מנוול. והא דמייתי' ראיה מדוד ואנן אמרי' דאבלות יום שני לכ"ע לאו מדאוריית' ולס"ד ולדברי התוספות אפי' יום ראשון וי"ל דמ"מ נוהגין היו גם באותה שעה בדברי אבלות מתקנת נביאי'

מנודה מהו בתשמיש המטה ק"ל והא בעי להתרחק ממנו ד' אמות וי"ל דהני מילי אינשי דעלמא אבל אשתו ובני ביתו לא שאין דעת ב"ד לאסו' עליו חיותיה וכדאמרי' התם מן חיותיה לא אדריה. ויש דוחי' דדילמא שאני אשתו שהיא כגופו ומ"מ יש ראיה גמורה ממעשה ר' אליעזר שהיה הורקנוס בנו משמשו וסברא נמי כדכתב הראב"ד ז"ל: ונראה נמי דמותר לדבר עמו דהא אמרי' שונה ושונין לו דחזי' שהיו מדברין עם רבי אליעזר וא"ל רבי עקיבא חביריך בדילין ממך ואמרו לו חביריך בדילין ממך ואמרו לו תלמידיו ללמוד תורה באנו ועוד כאן לא איבעיא אלא אם הוא אסור בשאלת שלום ולקמן אמרי' דא"ל רב יהודה לאו בדילך בדיקנא כו' אלמא היה מדבר עמו פנים אל פנים וכן הלכ'

אבל אינו משלח קרבנותיו שמעתי מרבותי דהיינו קרבנו' שאין מחוסר כפרה בהם כגון שלמים אבל חטאות וקרבנות הבאים על חטא משלח שלא יהא עומד בחטאו ומחוסר כפרה ומאי דאתי' ראיה מדכתיב וביום בואו אל הקדש וגו' ההוא נמי במנחת חביתין של כ"ג מיירי ואחרי טהרתו וליכא למימר טהרתו ממש דהיינו אחר הזיה דתו ליכא ז' ימים אלא ודאי ר"ל שהוא שאינו מונה שלישי ושביעי להזיה אלא לאחר שפירש מן הטומאה דלא תימא שהוא כנדה שהיא שופעת דם ועלה למנינה וטהרתו' מלשון טהר יומא כדאמר אינשי וזהו מה שפי' לנו יחזקאל הנביא:

יספרו לו אלו ימי ספירו פי' של מצורע ואע"ג דהשתא לא משתעי קרא אלא בטומאת מת מ"מ מדנקט לישנא דספירה דלא אדכר בשום דוכתא בטמא מת שמעי' דבמצורע מיירי דאיתמר ביה בקר' ספירה והא ז' ימים לב' ענינים אתא לז' דטמא מת ולספירת מצורע ולהכי שדייה ביני וביני ומשום דברי רבי שמעון בא דאשמעי' באידך קרא שאין מצורע זה משלח קרבנותיו ואפי' בימי ספירו:

וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו. פי' זו עשירית האיפה שהוא מקריב ביום חנוכו וכן בכל יום ויום מכאן ואילך וחטאתו מלשון חיטוי והכשר הוא דאלו וחטאת אינו מקריב ביום חנוכו וליכא למימר דקאי לעיל מיניה שהיה טמא מדרס ונכנס בשוגג למקדש שהוא חייב חטאת וג' תשובות יש בדבר חדא דא"כ מאי אל החצר הפנימית דהיינו היכל אפי' נכנס לעזרה בלחוד ועוד מאי לשרת בקדש ועוד מאי וביום באו לא סגיא אלא שיביא חטאתו בו ביום אלא ודאי זו עשירית האיפה:

אבל אסור במלאכה מדכתי' והפכתי חגיכם לאבל מה חג וכו' אבל המנודה מותר וכמו שאמרו נשכר ונשכרין לו והמצורע נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא ומותר במלאכה:

אבל אסור בסיכה וברחיצה דכתו' ביואב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה היא שכך היה מנהגם לרחוץ ולסוך והמנודה ברחיצה לא הובררה שאם מפני שאמרו בתענית צבור שאסור ברחיצת כל גופו אף בצונן ובחמין אפי' פניו ידיו ורגליו ואמרו על זה וכן במנודה ובאבל ואלמא אף מנודה אסור ברחיצה שמא לא נאמר וכן במנודה על הרחיצה אלא על השאר ר"ל עטיפת הראש ומתוך כך יש שפסקוה לקולא ויש שפסקוה לחומרא שזה שאמרו וכן אתה מוצא במנודה ובאבל אע"פ שדחאוה נראה יותר דאכלהו קאי ואף במצורע נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא ורחיצה זו האסורה באבל דוקא לתענוג אבל לטבילת מצוה או לאיזה צורך מותר וכן סיכה לחולה או למי שיש לו חטטין בראשו מותר:

אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמ' רחמנא ליחזקאל ונעליך שים ברגליך ומ"מ דוקא בעיר אבל אם יצא לדרך נועל והמנודה אם אסור בנעילת הסנדל אם לאו נשאלה כאן ולא הובררה שאם ממה שאמרו בתענית צבור כשאמרו אסור במלאכה דוקא ביום אבל בלילה מותר וכן כשאמרו אסור בנעילת הסנדל דוקא בעיר אבל בדרך מותר כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ וכן אתה מוצא במנודה ובאבל שמא לא אמרו וכן במנודה אלא על עטיפת הראש שהוזכרה שם ומתוך כך פסקו קצת פוסקים לקולא מדין ספק סופרים ומ"מ נראה להחמיר חדא דטפי מסתבר דהאי וכן במנודה אכולהו קאי ועוד ראיה שבתלמוד המערב אמרו בהדיא מנודה ואבל שהיו הולכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיבאו לעיר יחלוצו ועוד שמצינו בר' אליעזר כשהודיעו ר' עקיבא שנדוהו שחלץ מנעליו אלא שענין ר' אליעזר שאמרו בו שנמנו עליו וברכוהו כביכול נראה שהוא כנוי לחרם שאלו היה נדוי לבד היה להם להביא ראיה בכאן שהמנודה חייב בחליצת סנדל ועוד שהרי אמרו עליו שנשמט וישב לו על גבי קרקע כענין כפיית המטה והרי אף זו נשאלה כאן לענין מנודה ונשארה בתיקו ולקולא והיה להם להביאה משם וכן שיש גורסין שם וקרע בגדיו ואף זו נשאלה כאן לענין מנודה ולא הובררה והיה להם לבררה משם ועוד שהרי נמנעו מללמוד תורה לפניו וכדאמ' בסוף ארבע מיתות שאמ' להם למה באתם ואמרו לו ללמוד תורה והשיבם ועד עכשיו למה לא באתם והשיבוהו דרך דחייה לא היה לנו פנאי שלא רצו לומר מפני שהוא מוחרם ואלו לא היה שם אלא נדוי הרי מנודה שונה ושונין לו ומ"מ נראה לי שאין בכל אלו ראיה להיותו מוחרם חס ושלום אלא שלרוב ענותו ושלמותו החמיר בעצמו וכל שכן במקום ספק שהרי כל אלו נשאלו במנודה ולא הובררו ושמא אף הוא היה סובר בהם לחומרא ואע"פ שללמוד תורה מנודה מותר להדיא אומר אני שאף הוא שונה היה לתלמידים אלא שאותם שבאו חכמי ישראל היו ולא היו צריכים לו כל כך וכן שהיו בושין לבא לפניו כשהוא מנודה ואלמלא כן לא היה משיב להם ועד עכשיו למה לא באתם אלא שלא היה שם אלא נדוי וכן הדין וממה שחלק עליהם וכבר אמרו שמנדין על כבוד הרב אבל חרם למה אלא שזו בעלי שטה ראשונה סוברין שזה שהיה בא להם במחלקתו בדבור קשות לומר כותלי בית המדרש יוכיחו ואמת המים תוכיח הוה ליה כאפקירותא לגביהו והחזקת מחלקת ביותר מדאי עד שאלו היה בזמן הבית היה נעשה עליה זקן ממרא ומ"מ הדברים נראין שמרוחק לבד היה ולא מוחרם חס ושלום אע"פ שמלת וברכוהו נוטה לדעת האחרת ונשוב לדברינו והוא שאף המצורע בנעילת הסנדל נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא:

אבל אסור בתשמיש המטה מדכתי' וינחם דוד בת שבע אשתו ויבא אליה וכו' אלמא בתר שבעה הוה שאין תנחומי' לאשה מבנה תוך שבעה ואע"פ שכשידע במיתתו נאמר עליו שרחץ וסך ולבש בגדים אחרים באלו משום מלך ביפיו תחזינה עיניך אבל המנודה לא נתברר ואע"פ שכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו מנודים לשמים ושמשו מטותיהם שמא מנודה לשמים הוא דקיל ואע"פ שלמעלה אמרו דחמיר זיל הכא מדחי ליה וזיל הכא מדחי ליה ומ"מ רוב פוסקים כתבו שהמנודה מותר בתשמיש המטה ולפי דרכך אתה למד שאין אשתו חייבת לנהוג נדויו ומשום דאשתו כגופו הא שאר בני ביתו נוהגין וי"מ שאף אשתו נוהגת וזו פירושה במנודה לעיר אחרת שצריך לנהוג נדוי בעצמו ואין בני עירו חייבין בכך כמו שכתבנוה בראשון של נדרים ועל זו אמרו שהמנודה מותר בתשמיש המטה אבל מצורע בימי ספירו אסור ובימי חלוטו מותר כמו שביארנו בפרק ראשון וכל הדברים שהזכרנו כאן במנודה ובמצורע הן לקולא הן לחומרא לענין אבל מיהא יתרחבו הדברים למטה כמו שיתבאר:

אבל שנתחייב בקרבן שאין שעתו עוברת כגון חטאות ואשמות אינו משלחן בימי אבלו להקריבם ואין צריך לומ' שאין מביאם הוא בעצמו שהרי באבל רבתי התבאר שיום ראשון ושני אינו נכנס להר הבית אע"פ שלא נטמא למתו ושלישי נכנס ומקיף דרך שמאל הילכך משהא את קרבנותיו עד שיעברו ימי אבלו ואם היתה שעתן עוברת כגון פסח ושלמי חגיגה משלחן ועל זו אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב דמשמע שכבר שלחם בארבעה עשר בעזרה אבל המנודה שאסור ליכנס לבית המקדש לא הוברר אם משהא קרבנותיו או אם משלחם ופסקו בה רוב פוסקים שאינו צריך לשהותם אלא משלחם בימי נדויו וכן המצורע נשאלה כאן והביאוהו לאיסור מדכתוב ביחזקאל בכהן שנטמא לקרוביו אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו ופירשו בה אחר פרישתו מן המת שאם אחרי טהרתו דוקא מה צריך לספירת שבעה אלא אחר פרישתו מן המת ומדקאמ' יספרו לו ואין לשון ספירה מורגל אלא בטהרת מצורע רמז למצורע בימי ספירו כלומר שאם נצטרע הכהן ונטהר מתוך החלט סופר שבעה ואמר עליו וביום באו אל הקדש יקריב חטאתו ופירשה ר' יהודה בעשירית האיפה שלו כלומר שיום רפואתו הוה ליה כתחלת חנוכו וצריך עשירית האיפה לחנוך ואע"ג דכתי' חטאתו כך פירושו יקריב חנוכו ואח"כ חטאתו או שקורא לה חטאתו על שם שהצרעת באה על ידי חטאת והיא באה בסבת הצרעת ור' שמעון אינו סובר שיהא צריך חנוך אלא שהמקרא בא ללמד שבזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה אלמא שהמצורע משהא קרבנותיו ואינו משלחן ומ"מ שאר טמאים חוץ מטמא מת משלחים קרבנותיהם כמו שיתבאר במסכת פסחים צ' א':

אבל אינו משלח קרבנותיו דתנאי ר"ש אומר שלמים בזמן שהוא שלם מביא שלמים בזמן שהוא אונן אינו מביא שלמים פי' לאו כל שבעת ימי אבלותו אסור להקריב קרבן אלא דוקא כשהוא אונן דהיינו יום המיתה אבל לא שאר הימים דמדאורייתא לא הוי אונן אלא ביום המיתה דכתיב ואחריתה כיום מר ובזבחים בפ' טבול יום אמרי' דיום קבורה הוי אונן מדרבנן ואינו מביא קרבן כגון אם מת לו מת ביום ראשון ולא נקבר אלא ביום שני יום קבורה הוי אונן מדרבנן לואניו מביא קרבן ודוקא ביום קבור האחמור רבנן ועבדוה כיום מיתה משום אדאז חייל עלי' אבלות כשיסתם הגולל אבל שאר ימי אבלו מביא ואפילו איסורא דרבנן לי' בי':

מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש אחרי טהרתו אחרי פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספרו כו' פי' המורה אלמא שלא הי' יכול להקריב קרבן עשירית האויפ' עד שנטהר מטומאת מת וה"ה מצרעת וקשיא לי טובא אמרי' בפ' תמיד נשחט טמא משלח קרבנותיו וערל משלח קרבנותיו ולא נאסר הטמא אלא מלשלח פסחו משום דבעי' לפי אכלו וטמא וערל לאו בני אכילה נינהו בל שאר קרבנות משלחין ואינן אוכלין והכא היכי אמרי' דאחר שיטהר מטומאת מת מביא קרבן ולא בזמן שהוא טמא ונ"ל דטעות יש בספרים אחר פרישתו מן המת לא אחר פרישתו מן הצרעת בעינן למיגרס. ואע"ג דלעיל מני' נקיט טומאת מת האי קרא מילתא באפ'י נפשי' הוא. ואינך יכול לפרש המקראות של יחזקאל מיושבים על פשטם. ובדוחק גדול יישבו אותם חכמים. ומה ששאל על המצורע לא מפני שהוא טמא שדבר ידוע הוא שהטמא אינו נכנס למחנה שכינה ואינו שואל אלא לשלח. ושלא יכנס ומפני שהוא דומה לאבל יש לומר שדינו כמו האונן שאסור לשלח קרבנותיו מפני שאינו בשלום וכגון שהי קרבן דלא בעי סמיכה כגון בכר ומעשר ועופות או אשה דלאו בר סמיכה היא והאי דכתיב אחרי טהרתו דריש ליה על המצורע דכתיב בי' ביום טהרתו וזהו יום פרישתו מן הצרעת שפירש הנגע ממנו ז' ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספרו של מצורע דכתיב ב' וספר לו שבעת ימים וכתיב וביום בואו אל הקודש ודריש מני' ר"ש בבואו יקריב בזמן שהיא ראוי לביאה ראוי להקרבה ובזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרב' דלא מבעיא מצורע מוחלט שאינו משלח קרבנותיו אלא אפי' מצורע בימי ספרו אינו משלח דכיון שהוא אסור בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים הרי הוא כאונן ואינו עומד בשלום שיהא ראוי להקריב קרבן:

בד"ה רחיצה כו' תימה אדבעי מהו ברחיצה אמאי לא בעי מהו בסיכה עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם כיון דרחיצה לא אתיא אלא מכלל סיכה בסיכה גופה ה"ל למבעי הכי וק"ל:

בד"ה אחרי טהרתו כו' חיטוי וקדושתו לעבודה כו' רש"א בבאו מקריב בזמן כו' מוקי לביום באו דקאי אדלעיל כו' קרבנותיו ובתוספות פירשו דערל כו' קשה למאי דפרישית ותירץ כו' כצ"ל:

דמות דיוקני נתתי בהם כו' פרש"י דמות דיוקני בצלם אלהים עשה את האדם עכ"ל והיינו דמות דיוקני צלם וצורה של שאר כל אדם אבל צורה וצלם של אדם הראשון דיוקני גופיה מקרי כדאמרינן בפרק ח"ה בדמות דיוקני תסתכל בדיוקני עצמה אל תסתכל כו' ושם מפורש. ואמר

ובעונותיהם הפכתיה כי בנטילת הנשמה נהפך דמותו וצלמו וע"ש זה אמר הכתוב כי קללת אלהים תלוי שנהפך דמות דיוקנו של מעלה ויש רשעים שגם נשמתם ורוחם נתהפך לבהמה ע"י גלגול כמ"ש בזה בעלי המקובלים:

גמרא אר"י ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן. וכתבו התוס' בד"ה ושמשו שמא יש להוכיח הכי מן הפסוקים. לכאורה ה"נ דר"י סמך א"ע על מתניתין דמנחות (מה ב) "כשהיו ישראל במדבר קרבו כבשים כו'. שכל האמור בחוה"פ קרב במדבר" אולם בחגיגה (ו ב) אר"ע שבטו של לוי כו' הן הקריבו וע"ש בפרש"י ובט"א גם לפרש"י ביבמות (עב) שנזופין היו ממעשה העגל. ובשמיני למלואים כתיב ואל בנ"י כו' קחו שעיר עזים כו' וכן בר"פ אחרי. וגם עשו פסח בשנה שניה. וזה יש לדחות דעשו ע"פ הדבור עי' קדושין (לז ב) בתד"ה הואיל:

רש"י ד"ה לא אשארא. אעטיפת הראש כו'. עי' בתענית (יג) דשם הובאה הברייתא בשלימות כאחת ולא תני בה אלא ג"ד מלאכה נעה"ס רחיצה. גם עטיפת הראש לא מצאנו בהי"ג תעניות אלא אחר שעברו כולן ולא נענו ע"ש:

רש"י ד"ה ורחיצה בכלל סיכה. דכתיב ותבא כמים כו'. עי' יומא (עו ב) דלא קאי לימוד זה ומסיק שם ר"א מרבויא דקרא וסוך לא סכתי וכמש"כ התוס' וזהו ג"כ כוונת הגמרא כאן כיון דאשכחן שם דאפיק רחיצה בלישנא דסיכה לכן בכ"מ דכתיב סיכה לא תפיק רחיצה מכללה ע"ד דאמרינן בזבחים (ד) לענין הולכה. וברש"י דאלפסי ובנ"י איתא סתמא כדאיתא ביומא. ונפלאתי על התוי"ט במ"ו שבנה במה לעצמו ע"ש ונסתרת מהא דיומא:

תד"ה לא. ובתוס' הרב פי' ק"ל כו'. נ"ל למחוק מכאן תיבת פי' ולהציגו להלן אחר ובשם רשב"ם:

תד"ה לא (הב'). פי' לא קאי כו'. עי' בגה"ש. וכבר קדמוהו הרא"ש בשם הראב"ד והריטב"א עשו"ש:

בסה"ד א"נ מספקא ליה כו'. אכתי צריכין אנו לתירוצא קמא דהא ספיקא דרבנן היא (עי' תוס' לעיל יד ב ד"ה מהו) וכדפסק הרי"ף בכל התיקות לקולא:

תד"ה אחרי (בסופו). וא"כ איך טמא מביא קרבנותיו. כ"נ דצ"ל:

גמ' הא כיצד יצא לדרך. עי' לקמן דף כז ע"א תוס' ד"ה אם יכול:

תוס' ד"ה לא אשארא דמיירי כו' משום בת מלך. ע' שבת דף קט ע"א:

תוס' ד"ה לא אשארא דמיירי כו' משום בת מלך. ע' שבת דף קט ע"א:

גמרא מנודה מהו ברחיצה אר"י תא שמע, [כשאמרו בתענית צבור אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה (ארחיצה נמי אלמא דמנודה אסור), לא אשארא, אנעילת הסנדל] מנודה מהו בנעילת הסנדל, אר"י ת"ש שכשאמרו אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר וכו' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה לא אשארא (ארחיצה):

וכתבו בתוס', זיל הכא קמדחה ליה וזיל הכא קמדחה ליה, וכ"כ כל הפוסקים.
וקשה לי, לפי הלכה דבתענית צבור מותר ברחיצת צונן, א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין, וממילא ע"כ האי וכן אתה מוצא וכו' לא קאי ארחיצה דהא קתני לא אמרו אלא כל גופו ואבל אפילו אצבעו בחמין אסור, וצ"ל דקאי אנעילת הסנדל, וכדאיתא להדיא תענית (דף יג ע"א), וא"כ נפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל, וברש"י ד"ה לא אשארא אעטיפת ראש ותמיהני הא עטיפת ראש לא קתני בהך ברייתא, וגם הא עטיפת ראש במנודה איבעי' דלא אפשיטא לעיל וכפי פירוש רש"י הא למה דפשיטא הכא דמותר במלאכה א"כ וכן במנודה קאי אשארא יהי' נפשט איבעי' דלעיל דצריך עטיפה, ומה ביקש רש"י מזה ואמאי לא בפשוטו דלא אשארא היינו ארחיצה אנעילת הסנדל דקתני בהך ברייתא וכמ"ש תוס' וצ"ע:

תוס' ד"ה לא אשארא, וא"ת אמאי לא פשט.
קשה לי, אמאי לא הקשו כן מקודם באבעי' דמנודה מהו בקריעה דלפשוט ממה דקרע ר"א וכמו שהקשו כן באמת בב"מ:

ודילמא מנודה לשמים שאני דקיל וכו' עמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' פנחס בס"ד:

דמות דיוקני. בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט): [כשאמרו. חכמים גבי עברו אלו ולא נענו (תענית דף יג.) אסור במלאכה וכו' וכן אתה מוצא במנודה]: מאי לאו אכולהו. קאמר דמנודה אסור: לא אשארא. דקתני אעטיפת הראש דאמרי' התם (דף יד:) בתענית צבור מתעטפין ויושבין כמנודין: ורחיצה בכלל סיכה. דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט): כשאמרו אסור ברחיצה. בתענית צבור: אכולהו. ארחיצה נמי דמנודה אסור: לא אשארא. קאמר דמנודה אית ליה דין דהני דתעניות צבור: כשאמרו אסור בנעילת הסנדל. בתענית צבור: ויבא אליה. לאחר אבילות: מנודין היו. למקום: ספיקא הוא. אי קיל אי חמיר: זיל הכא ומדחי. דלקולא אזלי בהדייהו: לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם. בדעתו שדעתו מיושבת עליו: יספרו לו. לעיל מיניה כתיב ואל מת אדם לא יבא לטמא ובכהן משתעי ואחרי טהרתו דהיינו מפרישתו מן המת משיפריש מן המת מונין שבעת ימי הזאתו שבעת ימים אחרים יספרו לו מדאפקיה רחמנא בלשון ספירה ולא נקט הזאה שמעינן שבעת ימי ספירו אם נצטרע: וביום באו ביום טהרתו. כתיב בכהן גדול:

ורחיצה בכלל סיכה. תימה אדבעי מהו ברחינה אמאי לא בעי מהו בסיכה: לא אשארא. דמיירי התם בסוף פ''ק דתענית (דף יג.) בנעילת הסנדל ועשיית מלאכה ואעשיית מלאכה לא קאי דהא מנודה שרי במלאכה אלא אנעילת סנדל סוף פ''ק דתענית (שם) מסיק הלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור ובתוס' הרב פי' קשיא ליה מאי שנא בט' באב ויוה''כ אסור לרחוץ אפילו אצבעות כדמשמע בפרק בתרא דיומא (דף עח.) ומביאין לו מטפחת כו' והא תרוייהו מסיכה נפקי אבילות מואל תסוכי שמן יום הכפורים מוסוך לא סכתי (דניאל י) ובשם רשב''ם דלפי המסקנא דמסיק בפ''ק דתענית דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הוא הדין ט' באב ויוה''כ ותימה אמאי לא מייתי בסוגיין דתענית ההיא דמטפחת כו' ובשם רבינו תם שמעתי שהיה אוסר לרחוץ כלל בט' באב ויוה''כ חוץ מידיו שחרית דחשיב להו כמו מלוכלכות בטיט וצואה הואיל ואינו יכול ליגע בפיו ועיניו משום בת מלך: לא אשארא. פי' לא קאי אנעילת סנדל אלא ארחיצה. וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה דאעשיית מלאכה לא קאי כדפרישית לעיל וא''ת ואמאי לא פשיט מר''א דסוף פרק הזהב (ב''מ דף נט: קרע את בגדיו וחלץ מנעליו וי''ל דשמא היה מחמיר על עצמו אי נמי מספקא ליה כי היכי דמספקא לן: ושמשו מטותיהן. בכל הני דלעיל לא מייתי מבני המדבר דלא ידעי היאך היו נוהגין אלא הא פשיטא לן שהיו משמשים מטותיהן שהרי הם היו פרים ורבים וכן גבי שלחו קרבנות דבסמוך שמא יש להוכיח הכי מן הפסוקים: וישב מחוץ לאהלו. פי' בימי ספרו ובימי חלוטו פליגי בה לעיל (דף ז:) כי האי גוונא אמרינן אבל אסור להניח תפילין ולא בכל ימי אבלו קאמרינן אלא יום ראשון בלבד ושני כדלקמן (דף כא.): ואחרי טהרתו. פי' בקונטרס דבטומאת מת איירי ז' ימים ימי הזאתו יספרו לו איירי בימי ספירו וכמו מילתא אחריתי קמ''ל וביום באו לעבודה יביא כהן הדיוט עשירית האיפה וחטאתו כמו חיטוי וקדושתו לעבודה מילי מילי קאמר וקשה אמאי לא מפרש ליה בכהן גדול ויש לומר משום דבכהן הדיוט איירי דכתיב כי אם לאב ולאם ואילו כ''ג לא יטמא לאביו ולאמו ולא ניחא ליה למימר כדאמרינן בקדושין (דף עח:) רישא בכהן גדול וסיפא בכהן הדיוט ועוד דלא הוה קמ''ל מידי אבל כהן הדיוט ביום חינוכו אינו כתיב בקרא בפירוש מיהו קשה לן כיון דמילי מילי כתיב אמאי ר''ש אומר בבאו מקריב בזמן שראוי לביאה וקשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) דקאמרינן כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ועוד דהכא נמי לא משמע דאיירי אלא במצורע דאהא דבעי מצורע מהו שישלח קרבנותיו מייתי ליה ונראה לי דר''ש לאפוקי מצורע אתי דרבי יהודה דריש ביום באו ביום שמתחנך לעבודה ור''ש מוקי לביום באו דקאי אדלעיל דאיירי במצורע ולא איירי מידי בעשירית האיפה אלא בא לומר דבמצורע דאיירי בקרא כשיטהר ויכנס לעזרה דהיינו לאחר ימי ספרו אז יקריב חטאתו או שאר קרבנותיו ובתוספות פי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו והקשה על זה מהא דאמרינן במגילה פ''ק (דף ח.) מזובו ולא מנגעו משמע דאם יטהר מזובו יביא קרבן אע''פ שהוא מצורע וכמו כן קשה למאי דפרישית ותירץ דלא איירי התם לענין קרבן אלא שיהא טהור מדין משכב ומושב דחמירא הוה טפי מבמצורע וצ''ע בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים עד: וטם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כח: ושם) מפורש קצת דיני סמיכה שצריך בעלים ואם כן אין טמא מביא קרבנותיו [ועי' תוס' יבמות קד: ד''ה דאמר]: