דף יג - ב
והתניא בברייתא סיוע לחילוק זה: [82]
מביאין כלים מבית האומן אם נצרכים למועד, כגון כד מבית הכדד [עושה הכדים], וכוס מבית הזגג.
אבל לא מביאין צמר מבית הצבע, שאין בו צורך המועד.
וגם לא מביאין כלים מבית האומן, כשאינם לצורך המועד.
ואם אין לו לאומן מה יאכל - נותן לו שכרו [83] , ומניחו את הכלי אצלו בביתו של האומן.
ואם אינו מאמינו לאומן - מניחו בבית הסמוך לו.
ואם חושש להם שמא יגנבו מהמקום הסמוך לאומן - מביאן בצנעא בתוך ביתו [84].
ומבואר בברייתא זו, שהחילוק אם מותר להביאן או לא תלוי בנאמנותו של האומן.
ועדיין מקשינן: אמנם תרצת את השאלה למה במשנה בפסחים אמרו שמביאין כלים מבית האומן, בעוד ששנינו במשנתנו שאין מביאים.
אך עדיין תחילת המשנה שם, ששנינו: מוליכין כלים לבית האומן - קשיא!
דהרי במשנתינו קתני שאין מביאין מבית האומן, וכל שכן שאין מוליכין אל האומן, שודאי יחשדוהו שיעשה מלאכה, ואין ההולכה אליו צורך המועד!
ולכן חוזרת הגמרא מהחילוק התלוי בנאמנות האומן.
אלא, מחוורתא שהחילוק הוא כדשניין מעיקרא, שבמועד אסור, ובערב פסח מותר, אפילו להוליך.
מתניתין:
א. מחפין את הקציעות בקש. תאנים ששטחו אותן בשדה ליבוש, מותר לכסותן בקש מפני הגשמים [85].
רבי יהודה אומר: אף מעבין אותן, על ידי שמחפים אותן בהרבה קש, חיפוי עב.
ב. מוכרי פירות, כסות וכלים, מוכרים בצנעא לצורך המועד [86] .
ג. הציידין של חיות ועופות, והדשושות, אנשים הדשים חיטים לדייסה, והגרוסות, אנשים הטוחנים פולים לגריסים - עושין מלאכתן בצנעא, אפילו שעושין רק לצורך המועד [87] .
וטעמו של החיוב לעשות בצנעא, כיון שעושין בכמות גדולה לרבים, יאמרו שעוסק במלאכתו שלא לצורך המועד.
אך מי שאינו אומן מותר לו לעשות גם בפרהסיא, היות שניכר שעושה לצורך המועד.
רבי יוסי אומר: הם האומנים החמירו על עצמן, ואינם עושין מלאכתם במועד אפילו בצינעא.
גמרא:
שנינו במשנה מחפין קציעות.
פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי אסי.
ותרווייהו אמרו כל אחד שיטתו משמיה דחזקיה ורבי יוחנן.
חד אמר: מחפין היינו אקלושי, שמכסהו בגבעולי קש רחוקים זה מזה, והכסוי קלוש ואינו גמור.
ואילו מה שאמר רבי יהודה מעבין היינו אסמוכי כיסוי סמיך, בגבעולים צפופים.
וחד אמר: מחפין היינו בין אקלושי בין אסמוכי. ואילו מעבין היינו שמכנסים את כל הקציעות למקום אחד ועושה אותו כמין כרי.
ומביאה הגמרא ראיה לביאור השני:
תניא נמי הכי: מעבין, עושה אותו כמין כרי, דברי רבי יהודה.
שנינו במשנה: מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעא. רבי יוסי אומר הם החמירו על עצמן.
איבעיא להו: במה הן החמירו על עצמן?
האם החמירו יותר ממה שאמרו חכמים, והיינו, דלא הוו עבדי כלל.
או דילמא, שרבי יוסי חולק על תנא קמא, ואומר שכל זה דהוו עבדי בצינעא, הוא חומרא של בעלי אומניות, ואם רוצים יעשו אף בפרהסיא. ובא רבי יוסי להקל.
תא שמע, שרבי יוסי אמר שהחמירו יותר מחובתן, מהא דתנן:
א. מוכרי פרות כסות וכלים במועד, מוכרין בצינעא לצורך המועד.
רבי יוסי אומר: תגרי טבריא - הן החמירו על עצמן שלא יהיו מוכרין כל עיקר [88] .
ב. צדי חיות ועופות ודגים [89] , צדין בצנעא לצורך המועד [90] .
רבי יוסי אומר: צדי עכו, הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר.
ג. דשושי חילקא טרגיס וטיסני - שיבוארו להלן - דוששין בצינעא לצורך המועד.
רבי יוסי אומר: דשושי צפורי, הן החמירו על עצמן שלא יהיו דוששין כל עיקר.
ומבואר בברייתא שרבי יוסי לא בא להקל, אלא לומר שהאומנים החמירו על עצמם יותר ממה שהתירו חכמים לעשות בצנעא, ולא עבדו כלל במועד.
אמר אביי, מה הם סוגי הדשושות המוזכרים בברייתא:
חילקא - שוברין גרעין חיטה חדא לתרתי.
טרגיס - חדא גרעין שוברים לתלת.
טיסני - חדא לארבעה.
כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: חילקא היא כונתא, כוסמת.
מיתיבי לרב דימי מהמשנה במסכת מכשירין [פרק ו משנה ב]:
אין אוכלים נטמאים ב"טומאת אוכלים" אלא אם כן "הוכשרו" [נהיו ראויים] לקבל טומאה על ידי ביאת משקים עליהם.
וקיימא לן שהסולת, כשלא בללו אותה במים, מקבלת טומאה רק אם היא של בני כרכים, היות ובני כרכים שורין אותה במים כדי לנקותה, וקיבלה אז "הכשר" לקבל טומאה.
אך בני כפרים לא מקפידין על הסולת שתהיה נקיה, ואצלם היא אינה מקבלת טומאה, כיון שלא הוכשרה לקבלת טומאה על ידי ביאת משקים עליה.
אבל חילקא, טרגיס וטיסני - טמאין בכל מקום.
כי חילקא וטרגיס וטיסני אי אפשר לעשותם ללא שריה מוקדמת במים, ולכן הם מקבלים טומאה גם בכפרים,
ועתה מסבירה הגמרא את קושייתה לרב דימי:
בשלמא למאן דאמר, אביי לעיל, שחילקא וטרגיס וטסני הם חלוקה של גרעין חדא לתרתי, לתלת, ולארבעה חלקים - מובן שמשום הכי טמאין בכל מקום, היות דאתכשור, שהרי הם נישרו במים לצורך חילוקם לחלקים.
אלא למאן דאמר, רב דימי, שחילקא היא כונתא [כוסמת], תיקשי: אמאי טמאין גרגירי הכוסמת הטחונים בכל מקום? הא לא איתכשור!
שהרי כוסמת נדושית גם בלי שרייה במים!
ומתרצינן: לעולם חילקא היא כוסמת.
וזה שצריכין לשרותה במים ומקבלת טומאה, הוא בכגון דמיקלפן, בכוסמת שקילפו מהגרעינים את קליפתן, שאז ודאי הוכשרו גרעיני הכוסמת בביאת מים עליהם, דאי לאו דשרא להו לגרעיני הכוסמת במיא - לא הוה מיקלפא.
ואמאי קרי ליה לכוסמת "חילקא"? הרי אין הכוסמת נשברת ומתחלקת, אלא נדושת!
דשקל חילקייהו, שנוטל את הקליפות ונהיים הגרעינים חלקים.
מיתיבי לרב דימי, דאמר חילקא היא כוסמת, מהא דתנן במסכת נדרים [נה ב]:
הנודר מן הדגן - אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בפול המצרי לח, ומותר באורז בחילקא וטרגיס וטיסני.
בשלמא למאן דאמר, אביי, דאמר לעיל חילקא טרגיס וטיסני הם חלוקת גרעין חדא לתרתי, חדא לתלת, וחדא לארבעה - שפיר הותרו לנודר מן הדגן. דכיון שנחלקו ונשתנו, נפקו להו מתורת דגן שנדר ממנו, ומותר בהם.
אלא למאן דאמר רב דימי, שחילקא היא כונתא - למה מותר בהן אחר דישה? הרי דגן מעליא הוא, שהרי הכוסמת מחמשת מיני דגן היא!?
ומסקינן: קשיא.
רב הונא שרא להו להנהו כרופייתא, מוכרי בשמים, למיזל לזבוני במועד, כי אורחייהו, בשוקא.
איתיביה רב כהנא לרב הונא: איך מותר למכור בפרהסיא? והרי שנינו ברייתא בבתוספתא: חנות שהיא פתוחה לסטיו, לזוית הרחוב, בצידי רשות הרבים - פותח ונועל חנותו במועד כדרכו, לפי שאינה ככל החנויות הפתוחות לרשות הרבים.
אבל חנות הפתוחה לרשות הרבים - פותח דלת אחת ונועל אחת, שלא תהיה פתיחת החנות כדרכו בימות החול.
וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות [91] - מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות, בשביל כבוד יום טוב האחרון.
ומדייק רב כהנא: רק מפני כבוד יום טוב האחרון, אין, התירו להוציא ולעטר ולמכור בפרהסיא. אבל שלא מפני כבוד יום טוב, לא התירו! [92] וקשיא לרב הונא, שהרשה למכור במועד בפרהסיא [93].
ומתרצינן: לא קשיא.
הא דאסרו למכור כדרכו הוא בפירי, שיש לחשוד שקונה לצורך ימות השנה.
ואילו הא דהתירו היינו בתבלין, שהכל יודעים שלצורך המועד הם, שאינם ראוים להתקים זמן רב, ולכן יכול למוכרם בפרהסיא.
וזה טעם ההיתר של רב הונא גם בבשמים, שניכר שהם לצורך החג.
הדרן עלך פרק מי שהפך
הערות
[82] הקשה הריטב"א, למה הוצרך להביא ראיה מברייתא לחילוק זה, והלא שנינו בפירוש במשנתנו, שאם חושש לכליו, מותר להביאם. ותירץ, שאמנם התרנו במשנתנו להביאם, כשחושש לכליו מפני הגנבים, אבל אין ללמוד מזה להתיר כשאינו מאמינו, מפני שחשש זה שיקחם האומן לעצמו, רחוק הוא, ועוד, שהרי יכול להעמיד עליו עדים, שיראו שנתן לו שכרו, אבל בברייתא התרנו בפירוש גם באופן זה. ומה שהתירה הברייתא ברישא להביאם לצורך המועד, פירש בשו"ע הרב [רנב יג], שבמועד שהוא איסור קל משבת, לא חששו למראית העין, על כל פנים כשיש בזה משום צורך המועד. ויש דנים להתיר לפי דבריו לשטוח כבסים במועד, אף על פי שבשבת אסרוהו מפני מראית העין, שיחשדו בו שכיבסם באיסור.
[83] כתב המגן אברהם [תקלד ז], שבעצם נתינת השכר, אין כל איסור, שאין זה נחשב למשא ומתן, ולכן אפילו כשיש לו מה יאכל, יש להתיר לו לשלם שכרו. ומה שנקט "ואם אין לו מה יאכל" הוא משום הסיפא, שאם אינו מאמינו, מותר לו להביא את כליו, והיתר זה נאמר דוקא כשאין לו מה יאכל, אבל אם יש לו לאכול, לא נתיר לו בחינם לטרוח בהבאת הכלים, וממילא לא יתן את שכרו. [ואיסור "בל תלין שכרו" לא יתכן בקבלנות, כל זמן שלא נטל מהאומן את מלאכתו. עיין חו"מ שלט ו].
[84] המגן אברהם ביאר הטעם, שאין הכל יודעים שאין לאומן זה מה לאכול, ועל כן יש לאסור בזה מפני מראית העין.
[85] בירושלמי מבואר, שאין טעם האיסור מפני הטורח שבדבר, והוכיחו כן, ממה שלמדנו לענין שבת, שמותר לכסות אבנים במחצלת [עיין שבת מג], ולכן פירשו בירושלמי, שהוא צריך לקצוץ ענפים מן המחובר לצורך זה, והנידון הוא משום איסור קוצר. אולם בשיטה פירש הטעם משום טירחא יתירה. והוסיף לבאר, שאף על פי שרבי יהודה החמיר לעיל בטעינת הזיתים, ולא התיר אלא קורה ראשונה, זהו דוקא לענין מלאכה גמורה, שאמנם התרנו לעשותה בדבר האבד, מכל מקום יש להצריך לעשותה בשינוי, אבל דבר שאינו אסור אלא משום טורח, כחיפוי הקציעות בקש, אין צורך לעשותו בשינוי. והסברא לחלק בזה, שענין שינוי מועיל שלא יהיה שם מלאכה על פעולה זו, אבל לענין הטירחא אין חילוק אם הוא כדרכו או בשינוי. ויעויין בירושלמי הדן בקושיא זו.
[86] רש"י מפרש, מפני החשד, שיסברו אחרים שהוא לוקח שלא לצורך המועד. וכן הוכיח הקרן אורה ממה שמבואר בהמשך הסוגיא, שהתירו למוכרי תבלין למכור לצורך המועד, ואפילו בפרהסיא, ומשום שדברים אלו אין רגילות לקנותם אלא לצורך אותו היום, ולכן לא יתכן לאסור מפני החשד. אבל אם גדר האיסור בפרהסיא הוא מפני זלזול המועד שיש במכירה, אין סברא לחלק בכך. אולם הרמב"ן כתב ששני הטעמים נכונים. ועיין בתשו' חתם סופר [אהע"ז ב קעג] שביאר הענין יפה. ולפי זה נצטרך לומר, שכל דבר הנמכר לצורך יומו, אין בזה גם כן משום זלזול המועד, שהדבר ניכר מצד עצמו, שהם עסוקים בהכנת צרכי המועד. ויעויין בבית מאיר [סוף תקלא] מה שביאר בדעת המרדכי. וכתב המגיד משנה [יו"ט ז כג], שדין זה שהצריכו צינעא במכירתם, אינו אלא באותם אנשים הרגילים למכור בכל השנה, וכמו שמדוקדק מלשון המשנה "מוכרי פירות", שאם ימכרו בפרהסיא, יהיה נראה שהם עסוקים במלאכתם כדבר יום ביומו, אבל אדם שאין אומנותו בכך, מוכר אפילו בפרהסיא. שמכל מקום ניכר שהוא מוכר לצורך המועד. כן ביאר הפמ "ג.
[87] כתב המגיד משנה [שם ט], שגם דין זה אינו אלא באומנים של אותה מלאכה, שהם צריכים לעשות מלאכה רבה, כדי להספיק לכל, ועל כן הצריכו שיעשו בצינעא, אבל שאר כל אדם יכולים לעשות אפילו בפרהסיא.
[88] הרמב"ם כתב בפירוש המשנה שאין הלכה כרבי יוסי. ובירושלמי נראה הטעם, כיון שמנהג זה יש בו עקירת שמחת יום טוב, על כן אינו חשוב מנהג לאסור.
[89] הרמ"א [תקלג ד-ה] כתב, שציידי דגים מותרים לצוד בפרהסיא, ואין דינם שוה לציידי חיות ועופות. וטעמו, שאין דרך לצוד דגים אלא לצורך אותו היום, שלמחר יתקלקלו, ואם כן יש לדמותם למוכרי תבלין, שנלמד לקמן בגמרא, שהם מותרים למכור בפרהסיא. ומקור דינו הוא מדברי המרדכי, שהוכיח כן ממה שלמדנו לעיל [יא], שרבא התיר לבני פומבדיתא לצוד דגים מהנהר שיצאו ממנו מימיו, לצורך המועד, אף על פי שהיה הדבר בפרהסיא. וכתב בביאור הגר"א, שהם לא היו גורסים בברייתא זו, "ודגים", אבל לפי גירסתנו, מפורש הדבר לאיסור. והמגן אברהם השיג על פסק זה מטעם אחר. שלפי מה שנתבאר בשם המגיד משנה, שכל האיסור בפרהסיא אינו נאמר אלא לאומניהם, אם כן אין להוכיח כלל מהגמרא לעיל הנ"ל. ולפי דברי המג"א והגר"א נצטרך לחלק לכאורה בין מלאכה גמורה, כצידת דגים, שאסרוה בפרהסיא, אף על פי שאינה אלא לאותו היום, למקח וממכר, שהתירו באופן זה, כמוכרי תבלין. ויעויין בביאור הלכה, שאין למחות ביד הנוהגין למכור דגים בפרהסיא לצורך המועד.
[90] הנה הברייתא דנה במלאכת הצידה שבזה. ורש"י במשנתנו פירש שהנידון הוא לענין המכירה, אולם שניהם אמת. כן כתב המשנ"ב [שם כד].
[91] הרמב"ם [שם ז כג] כתב "ערב יום טוב האחרון של חג הסוכות". וביאר המגיד משנה, ששמיני עצרת חשוב כרגל בפני עצמו, ועל כן הקילו בענין זה. והוסיף הכסף משנה, שזהו דוקא לענין עיטור השוקים בפירות [כלומר, שטיחתם מחוץ לחנות לעין כל], אבל לענין מכירה בפרהסיא, אף בערב שביעי של פסח, מותר, לצורך החג. והקשה הדרישה, אם כן, מה הקשינו "שלא מפני כבוד יום טוב לא", הרי יש ליישב כמו כן ולומר, שזהו דוקא לענין עיטור השוקים, אבל מכירה בפרהסיא יש להתיר אף בכל ימי המועד. ובשיטה כתב, שאף המכירה בפרהסיא לא הותרה אלא בערב שמיני עצרת.
[92] הקשו התוס', מדוע לא הקשינו מן הרישא, שכאשר פתוחה החנות לרשות הרבים, אינו פותח כדרכו. ותירצו, שהיה אפשר להעמיד הרישא ביום טוב עצמו [עיין ביצה יא], אבל במועד היינו מתירים בכל ענין, ולכן הוכיח מהסיפא, שאפילו במועד יש לאסור, כשאינו לצורך יום טוב האחרון. והקשה הקרן אורה, שעדיין היה יכול להוכיח ממשנתנו, שמוכרי פירות אינם מוכרים אלא בצינעא. ותירץ, שרב הונא היה יכול לפרש דברי רבי יוסי שבמשנתנו, שבא להקל, ולומר, שאין איסור במכירה בפרהסיא, אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמם בדבר זה, ואם כן במקום שלא נהגו, מותרים למכור אף בפרהסיא [כמו שנסתפקה בזה הגמרא לעיל], ולכן הוצרך להוכיח מהברייתא.
[93] פירשו הראשונים שיסוד ההיתר הוא, שהם דברים שאינם מתקיימים זמן רב, ועל כן ניכר שהמכירה נעשית לצורך הרגל. והביא המשנ"ב [תקלט לג], שהוא הדין לענין דברים שניכר מלקיחתם שהיא לצורך אותו היום, כבשמים, אף על פי שהם מתקיימים זמן רב. והמשנ"ב [לו ושעה"צ לה] דן לענין מכירת שאר דברים, האיך נדון בהם.
פרק שלישי - ואלו מגלחין
אסור להתגלח במועד אפילו אם הגילוח הוא ליפות עצמו במועד.
ודבר זה גזירת חכמים הוא, שלא יכנס אדם למועד כשהוא "מנוול", שאינו מגולח. כי חששו חכמים, שישהה אדם את הגילוח לימי חול המועד, שבהם הוא פנוי ממלאכה, ונמצא שנכנס למועד כשהוא אינו מגולח.
ולכן גזרו חכמים שלא יתגלחו במועד.
אלא שהוציאו מכלל גזירתם את האנשים שנאנסו ולא יכלו לגלח בערב הרגל.
מתניתין:
ואלו מגלחין במועד:
הבא מן הדרך, ממדינת הים [1] , ולא היה יכול להתגלח בהיותו בדרך [2].
והבא מבית השביה, והיוצא מבית האסורין, שלא יכלו לגלח שם [3].
והמנודה שהתירו לו חכמים את נידויו במועד, והמנודה אסור בגילוח [4].
וכן מי שנשאל לחכם במועד על נדרו שנדר שלא להתגלח, והותר לו נדרו במועד [5].
והנזיר שנטמא, וכן המצורע שנרפא, ועתה הוא עולה מטומאתו לטהרתו, וצריך להתגלח, מותר להתגלח ברגל, היות ולא היה לו פנאי לכך לפני הרגל [6].
גם על כיבוס גזרו חכמים, ואפילו לצורך המועד, ולא התירו אלא למי שלא היה יכול לכבס לפני המועד:
ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין
הערות
[1] פירשו הראשונים, שאדם זה בא ממדינת הים בתוך המועד, או שבא בערב יום טוב סמוך לחשיכה, בזמן שכבר לא היה יכול לגלח.
[2] כתב הריטב"א, שהכונה היא לכל מקום שהוא חוץ לארץ ישראל. אבל המגן אברהם [תקלא ו] כתב, שדוקא כשבא ממקום רחוק, אז התירו לו לגלח, שבאופן זה מפורסם הדבר, אבל כשבא ממקום קרוב, אף על פי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח קודם הרגל, הואיל ואין יציאתו ידועה כל כך לבני אדם, אין להתיר לו לגלח, מפני מראית העין. ולכן נקט התנא "מדינת הים", שמשמעותו מקום רחוק, וכמו שכתבו התוספות בגיטין [ב א]. עוד כתב המגן אברהם, שדוקא כשלא בא במקום ישוב בערב יום טוב עד סמוך לחשיכה, אבל אם בא למקום ישוב בעוד היום גדול, אף על פי שלא בא לעירו אלא סמוך לחשיכה או בתוך המועד, אינו מגלח, שהרי יכול היה לגלח במקום חניתו, אף על פי שאינו עירו. ומבואר מדבריו, שהכל תלוי בערב הרגל, ואפילו היה ביום שלפניו במקום ישוב, ובערב הרגל עצמו היה בדרך, הרי הוא מגלח במועד. ומשום שחובת הגילוח לכבוד המועד חל עליו בערב הרגל, ולא קודם לכן. ויש לעיין לענין הלילה של ערב הרגל. והעיר הרש"ש [לקמן יז], שהרי הדבר פשוט, שכאשר חל ערב יום טוב בשבת, ודאי מי שלא גילח ביום ו' שלפניו אף על פי שהיה בידו לגלח, אינו מגלח במועד, ואיננו מחשיבים אותו לאנוס כיון שבערב הרגל היה אסור לגלח משום איסור שבת. וצריך לומר, שבאופן זה הקדימו חכמים את חיוב הגילוח לכבוד הרגל, ליום ו', מה שאין כן בשאר שנים, וכנ"ל.
[3] בירושלמי מפרש, שאפילו כשהיה בבית האסורין של ישראל, שהם מניחין לו לגלח, אף על פי כן אנו דנים אותו כאילו היה אנוס על הגילוח, ומשום שבבית האסורין הוא שרוי בצער ואין לבו פנוי לגלח שם.
[4] נחלקו הראשונים בזה. שלדעת הרמב"ם [יו"ט ז יח], בכל אופן הרי הוא מותר לגלח, ואף על פי שהיה יכול לבוא קודם הרגל לפני בית דין שיתירו לו את נידויו, ולא בא. והמשנה למלך [שם יט בסוף דבריו] מבאר טעמו, שדי לנו בזה שהוא אנוס על עצם הגילוח, אף על פי שהיה בכוחו להפקיע את הסיבה המעכבתו מלגלח. ועיי"ש נפקא מינה נוספת ממחלוקת זו, ויתבאר בהערה 121. אבל לדעת הרא"ש, דוקא כשלא היה באפשרותו קודם הרגל לפייס את בעל דינו וכדומה, אז נחשב הוא לאנוס, ומגלח. ולמד כן מדברי הירושלמי. ועיין בבית יוסף.
[5] גם בענין זה נחלקו הרמב"ם והרא"ש, האם בכל אופן יש להחשיבו כאנוס, או דוקא כשלא היה אפשר להתיר הנדר קודם הרגל, וכגון שלא בא החכם לעיר, או שלא נמצא לו פתח להתיר על ידו את הנדר. אלא שבענין זה יש יותר סברא להקל ולהחשיבו כאנוס, אף על פי שהיה יכול להתירו קודם, שהרי היה אז בדעתו לקיים את הנדר כדינו. כן כתב המגן אברהם. וכל זה לענין נדר שבא לישאל עליו במועד, שבזה יש מקום לומר שאינו נחשב לאנוס, הואיל ויכול היה לישאל גם קודם לכן, אבל לענין נזיר שהשלים ימי נזירותו ובא לגלח במועד [שנלמד לקמן במשנה], בזה הדבר פשוט שהוא נחשב כאנוס, שהרי רצונו היה לקיים את נדרו כדין בלא לישאל עליו, וכפי שאכן כך עשה באמת. ועיין עוד בקרן אורה.
[6] רש"י מפרש תיבות אלו, בין לענין נזיר ובין לענין מצורע. שנזיר טמא, מגלח שער ראשו ביום השביעי לטומאתו, ואח"כ מתחיל למנות כל ימי הנזירות מתחילה. אבל הנמוקי יוסף ועוד ראשונים מפרשים, ש"נזיר" הנזכר במשנתנו הוא בנזיר טהור, שנשלמו ימי נזירותו ומצווה אז לגלח ראשו, ו"העולה מטומאתו לטהרתו" מתפרש על מצורע בלבד. וכן דקדק הרש"ש ממה שנאמר "מטומאתו לטהרתו" בלשון יחיד, ולא בלשון רבים. והר"ע מברטנורה הוסיף, שהנה בנגעי ראש או זקן [נתקים] נאמר, שהוא צריך לגלח לאחר הסגר ראשון, ומכל מקום לא הוצרך התנא להשמיענו בו שהוא מותר לגלח במועד [לדעת המתיר לראות הנגע בין הסגר להסגר, עיין לעיל ז-ח], הואיל ואינו מגלח אלא סביבות הנגע, שהוא דבר מועט, ואינו בכלל גזירת תגלחת שאסרו חכמים. והפמ"ג [א"א יב] הוציא חידוש דין מדבריו, שאדם הנצרך להקיז דם במועד, מותר לו לגלח סביבות מקום ההקזה, שהרי אינו אלא דבר מועט. ועיי"ש במג"א ובביה"ל. ויש שרוצים ללמוד מדברי הרע"ב, לענין איסור כיבוס במועד, שאינו אלא בבגד שלם, אבל מותר לכבס כתם הנמצא בבגד במקום אחד. ומסקנת הגמרא לקמן היא, שנזיר ומצורע מותר להם לגלח אף על פי שהיה להם אפשרות לגלח קודם הרגל, כלומר, שהגיע יום תגלחתם, ושם יתבאר. אבל הרמב"ם [ז יט] היה גורס במשנה "והעולה מטומאתו לטהרתו", ומפרש, שכל אדם שהיה טמא בערב הרגל ולא גילח, הרי הוא מגלח ברגל. וביאר המגיד משנה, כיון שהוא טמא, אין לו להתקשט ולהתיפות קודם הרגל. וכעין מה שהבאנו בהערה 3 לענין יוצא מבית אסורין.
218ימים לסיום הש״ס