דף יב - ב
והדמיון הוא בכך: שיש מהן פטור אבל אסור [42] , ויש מהן מותר לכתחילה.
וכגון בהא דפליגי שמואל ורב דימי, שהאומר אין זופתין, היינו לכתחילה, וזהו "פטור אבל אסור", שאף אם זופת, אינו מתחייב על כך דבר. והאומר זופתין, מתיר לכתחילה.
רב הונא, חצדו ליה חצדא, קצרו לו את קציר שדהו במועדא, שלא היתה התבואה ראויה לקצור לפני המועד, וכעת חשיבא כדבר האבד, היות ושעורים שאינן נקצרות נפסדות.
איתיביה [בנו], רבה בר רב הונא, לרב הונא: האיך מותר לקצור במועד? והרי שנינו בברייתא בתוספתא: טוחנין קמח במועד, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור לטחון [43].
דבר שאבוד במועד - מותר לעשותו במועד.
דבר שאינו אבוד במועד - אסור לעשותו במועד.
במה דברים אמורים שדבר האבוד במועד מותר לעשותו במועד, בחטין, שהם כבר תלושין מן הקרקע.
אבל דבר שהוא מחובר לקרקע, אפילו כולו אבוד אם לא יקצרנו - אסור לקצרו [44].
ורק אם אין לו מה יאכל - קוצר [45] , ומעמר, ודש [46] , וזורה, ובורר, וטוחן, לפי שהתירו אפילו טורח מרובה כדי לאכול.
ובלבד שלא ידוש את התבואה שקצר באמצעות פרות!
ומבואר בברייתא, כי גם במקום שהתבואה תפסד, אסור לקצור אפילו בדבר האבד. וקשה לרב הונא שהתיר לקצור.
ותירץ רב הונא שאלת רבה, בנו:
אמר ליה: ברייתא זו שאסרה לקצור אף בדבר שכולו אבוד - לפי שיטה של תנא יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה, אלא מותר אף לקצור, בדבר האבד [47].
והראיה שאיסור קצירה בדבר האבוד, הוא דעת תנא יחיד:
מהא דתניא: כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי: דבר התלוש מן הקרקע, אפילו רק מקצתו אבוד, מותר לעשות בכולו מלאכה כדי שלא יאבד מקצתו [48].
ואילו המחובר לקרקע, אפילו כולו אבוד - אסור! ומוכח שרק אליבא דרבי יוסי, שהוא יחיד, אמר רבן שמעון בן גמליאל שאסור לקצור בכולו אבוד. ולכן לא חייש רב הונא לאיסורו, כי במשנה בתחילת המסכת מפורש שאף במחובר לקרקע מותר לעשות מלאכת דבר האבד, שהרי שנינו בה משקין את קרקע בית השלחין.
ומקשינן: ואי האי ברייתא יש להעמידה רק אליבא דרבי יוסי, שאסר עבודה במחובר לקרקע אפילו בדבר האבוד - ידוש נמי את התבואה באמצעות פרות!
כי בשלמא אם הברייתא לאו יחידאה היא, אפשר לבאר שסבר התנא הזה כרבי יהודה להתיר רק בשינוי, בדבר האבד.
אך אם סבר התנא הזה רק כרבי יוסי - למה לא ידוש את החיטים שאינם מחוברים אפילו בפרות? והרי רבי יוסי אינו מצריך שינוי בתלוש! שהרי הא אמר רב יצחק בר אבא: מאן תנא דאמר צריך לעשות שינוי במועד אף במלאכת דבר האבד, על כרחך, דשיטתו היא דלא כרבי יוסי!
כי מדברי רבי יוסי במשנה מבואר שבתלוש מותר מלאכת דבר האבד, ואין צריך לעשות שינוי. ואם כן, למה לא ידוש בפרות!? [49]
ומתרצינן: אמר לך תנא דברייתא: הכי נמי, שלפי רבי יוסי אין צורך לעשות שינוי, ולדבריו אכן היה צריך להיות מותר לדוש בפרות.
והסיבה שאסר התנא לדוש בפרות אינה מחמת שינוי, שאין במניעה מלדוש בפרות משום שינוי, כיון דבכל יומא לאו דוקא בפרות דיישי, כי יש אנשים שדשים גם בלא פרות, הרי האידנא, בחול המועד, נמי, לאו שינוי הוא אם ידושו בלא פרות.
ולכן מוכח שלא מחמת הצורך בשינוי אסר התנא לדוש בפרות.
אלא האיסור הוא משום שעושות הפרות רעש מרובה של מלאכה בשעת דישתן, ואסרו חכמים "אוושא מילתא" של מלאכה [גם כשהיא מותרת מצד עצמה] במועד.
ולעולם, אכן הברייתא יחידאה היא, וכרבי יוסי, ורק הוא סבר שאסור לעבוד במחובר האבד [50].
תנו רבנן. טוחנין במועד לצורך המועד.
ולטחון שלא לצורך המועד, אסור.
ואם טחן בחול המועד לצורך המועד והותיר לאחר המועד, הרי זה מותר לאכלו אחר המועד [51].
וכן קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד, אסור.
ואם קצץ במועד לצורך והותיר עצים לאחר המועד, הרי זה מותר בשימוש בעצים אחר המועד.
וכן מטילין שכר לעשותו במועד מתמרים או משעורין אפילו בטרחה גדולה, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור.
ואם הטיל והותיר הרי זה מותר לשתותו אחר המועד.
וכל אלו שהותיר, מותרין לאחר המועד ובלבד שלא יערים לעשות הרבה במועד, ויאמר שעושה לצורך המועד, בעוד שכוונתו לאחר המועד, דאסור.
ומקשינן: ורמינהי, מברייתא ששנינו בה איפכא:
דתניא: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים.
ואף על פי שיש לו שכר ישן מלפני המועד, מערים ואומר שרוצה לשתות שכר חדש, ומטיל שכר במועד, ושותה מן החדש, ואומר שלצורך המועד מטילו [52].
וקשה, הא אמרינן בברייתא לעיל שאסור להערים אפילו רק כדי להוסיף!
ומתרצינן, תנאי היא, וברייתות אלו נחלקו במחלוקת בדין הערמה, המבוארת בברייתא שלישית:
דתניא: אין מערימין בכך.
רבי יוסי בר יהודה אומר מערימין [53] .
רב, חצדו ליה חצדא קצרו לו קציר בחולא דמועדא.
שמע שמואל, איקפד, הקפיד על שקצרו לרב את שדהו במועד.
ומקשינן: לפי מה דאמרינן לעיל, שרק לרבי יוסי אסור לעשות מלאכה במחובר, לימא האם נאמר דשמואל, דאיקפד על רב - כיחידאה סבירא ליה!?
ומתרצינן: לא. חצדא דחיטי קציר חיטים הוה, דאפילו אם לא היו קוצרין אותו במועד גם לא הוה פסיד, ולכן איקפד שמואל, כי לא היה זה דבר האבד. אבל בקציר שעורים, היה מתיר שמואל, היות דלא סבר כרבי יוסי, שהוא יחידאה.
ומקשינן: אם לא היה זה דבר האבד תיקשי איפכא: אם כן, רב, מאי טעמא עביד הכי!? הא לא הוי דבר האבד! ומתרצינן: אין לו "מה יאכל" הוה, וסיבה זו מתרת מלאכה בחול המועד.
והא דאיקפד שמואל, משום דלא סיימוה קמיה, לא הבהירו לו את העובדה שלא היה לרב מה לאכול, וסבור שקצרו עבורו דבר שאינו אבד, ללא היתר.
אי נמי, ידע שמואל שלא היה לו לרב מה לאכול, ואיקפד על שקצרו עבור רב, ולא קנו לו אוכל בשוק, משום דאדם חשוב שאני. שאין לו להשתמש בהיתרים, כשאר בני אדם [54].
רבי יהודה נשיאה, נפק יצא לחצר מעורבת בשבת בחומרתא דמדושא, טבעת של מתכת עם חותם אלמוג.
וכמו כן, אשתי שתה מיא דאחים קפילא ארמאה, מים שחוממו על ידי טבח נכרי, ולא חשש בכך לאיסור שתיית בשולי נכרים.
שמע רב אמי על מעשיו של רבי יהודה נשיאה, ואיקפד עליו! אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד רב אמי?
אי משום הדבר הראשון ששמע, שיצא רבי יהודה נשיאה עם חומרתא דמדושא בשבת לחצר מעורבת - הא תניא במסכת שבת שמותר לצאת בה לחצר מעורבת:
דתניא: השירין אצבעות, צמידים שתולים על היד, הנזמים שתולין באף, והטבעות - הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר המעורבת.
אבל לרשות הרבים לא תצא האשה עמהן, כי חיישינן שתשלוף אותן האשה מעליה, ותראה לחברתה, וכך תעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
אך בחצר התירו לטלטלם, מדין כלי המיטלטל בחצר מעורבת, ולא בתורת היתר של מלבוש.
ואם כן, מצד זה אין מקום לקפידת רב אמי [55].
ואי איקפד רב אמי משום ששמע על רבי יהודה נשיאה דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה - הא גם זה מותר!
דהא אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: כל דבר שנאכל כמות שהוא חי ואין צריך בישול, הרי אף אם בשלו נכרי אין בו איסור משום בישולי נכרים.
והרי מים שותים גם ללא חימום, ולמה איקפד רב אמי על כך ששתה מים שחיממם נכרי.
ומבארינן: אף שיש היתר, אדם חשוב שאני, ולא היה לו לצאת בחומרתא דמדושא ולא לשתות מיא דאחים נכרי, כי יש לו להחמיר על עצמו יותר [56].
אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו, שנושרת בעת הקציצה. כי אם לא יקצצנו כולו לא יוכל ליטול את הנסורת הנצרכת לו [57].
לייט עלה אביי [לשון קללה]! כי אף שמותר לעשותו אם אינו מערים, מכוער הוא הדבר לעשות מלאכה גדולה כזאת לצורך קל כל כך.
רב אשי הוה ליה אבא יער באיזור העיר שילנייא.
אזל למיקצייה בחולא דמועדא.
אמר ליה רב שילא משילנייא לרב אשי: מאי דעתיך שמותר לקצוץ יער בחול המועד?
אם משום דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו - הא לייט עלה אביי, וסבר שאסור!
אמר ליה רב אשי לרב שילא: לא שמיע לי דברי אביי. כלומר, לא סבירא לי את מה שאסר!
אישתמיט נרגא, נשמט הגרזן מידו של רב אשי. בעי, "רצה" הגרזן למיפסקיה לשקיה, לחתוך את שוקו של רב אשי, משום שעבר על דברי אביי.
שבקיה, עזב רב אשי את היער ולא קצצו במועד, והדר אתא, וחזר ובא אחר המועד לקוצצו.
רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, התיר לקטוף צמחי פשתן בחול המועד, ולמקטל כשותא, לחתוך כשות, ולמיעקר שומשמי.
אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא למיעקר כיתנא מותר, משום דחזי שראוי הוא לחפיפה, לחפות בו מאכל לצורך המועד [58].
וכן לחתוך כשותא מותר, כי חזי ראוי הוא לעשות ממנו שיכרא למועד.
אלא שומשמי - למאי חזי!? הרי אין הם ראויין לאכילה עד שיכמושו אחר זמן לקיטתם, וזה יהיה רק אחר המועד, ואיך מותר לעקרן במועד שלא לצורך המועד?
ומתרצינן: חזי ראויים הם צמחי השומשמים לשימוש בנזיי, בגרעינים דאית בהו, שיש בהם, שעושין מהן שמן.
רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא דמטא זמניה להבשיל בחולא דמועדא.
קטפיה, בחול המועד.
לשנה הבאה, למדו כולם ממעשיו, ושהיוה והשהו כולי עלמא לפרדיסיהו לקטפם בחולא דמועדא על אף שהגיע זמן הלקיטה קודם המועד.
אפקריה רבי ינאי לפרדיסיה בההוא שתא, משום שעל ידו באה תקלה לציבור, שהשהו פרדסיהם מלקטוף עד חול המועד [59].
מתניתין:
מכניס אדם פירותיו למקום המשתמר בחול המועד מפני הגנבים [60] .
ושולה מעלה אדם פשתנו מן המשרה, ששורין אותו במים לנקותו, בשביל שלא תאבד הפשתן, היות ששהיית הפשתן במי המשרה במשך זמן רב מקלקלת אותו.
ובלבד שלא יכוון את מלאכתו להשהותה ולעשותה במועד [61], שבו אסור במלאכה אחרת, ופנוי יותר משאר ימות השנה. והיינו באדם שיוכל לטרוח במלאכות אלו קודם המועד, או אחריו [62].
וכולן, אם כוונו מלאכתן [שיכלו לעשותה בימות השנה], והניחוה לעשותה במועד, אפילו שכעת הוא דבר האבד, עליהם להניח שיתקלקלו ויאבדו, ולא יהנו מהם [63].
ואם עשאוה במועד בית דין מפקירין אותה ממנו.
גמרא:
תנא, המכניס את פירותיו ששנינו במשנה, הוא בתנאי:
ובלבד שיכניסם בצינעא לתוך ביתו, שלא תהא מלאכתו פירצה בחומרת איסור מלאכת המועד [ע"פ נימוק"י] [64].
רב יוסף הוה ליה כשורי, קורות עץ, עיילינהו למקום שמור ביממא בחול המועד.
אמר ליה אביי היכי עשית כן? והתניא, ובלבד שיכניסם בצינעא בתוך ביתו!
אמר ליה רב יוסף: צינעא דהני ביממא הוא. לפי שמלאכת הכנסתם גדולה ומפורסמת בלילה מאשר ביום, ולכן הכנסתן ביום קלה יותר, כיון דבלילה בעו גברא יתירי כדי להכניסם, וגם בעו צריכים עבורם מדוכרי דנורא להבעיר אבוקות, ולכן אוושא מילתא בלילה יותר מהכנסתם ביום, ואין אפשרות שלא להכניסן מפני חשש הפסד, ומותר בדבר האבד [65].
שנינו במתניתין: ושולה פשתנו מן המשרה.
בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו לעשותה במועד, ומת המכוון מלאכתו לעשותה במועד - מהו שיקנסו בניו אחריו שיהיו אסורין לעשות אותה מלאכה, אפילו בדבר העומד להאבד אם לא יעשוה, שהרי אביהם היה נאסר, ויהיו בניו אסורין להנות ממנה.
הערות
[42] עיקר כונת אביי להשמיענו שאין לוקין על מלאכת חול המועד. והרמב"ן [ע"ז כב] כתב לבאר, שאף על פי שמלאכת חול המועד מן התורה היא, מכל מקום אין בה מלקות, שאינה אלא מצות עשה, שעיקר הלימוד הוא כרבי עקיבא [חגיגה יח], הדורש מ"מקראי קודש". ועיין עוד בנימוקי יוסף.
[43] כתב הריטב"א, שבזה השמיענו התנא, שאינו צריך לעשות המלאכה בצמצום לצורך המועד, אלא עושה בריוח, ואם נותר ממנו לאחר המועד, מותר. אולם זהו דוקא בנידון זה, שעושה מלאכה אחת בלבד, אבל בסיפא שהוא עושה כמה מלאכות, קוצר ומעמר וכו', בזה לא התירו לו לעשות בריוח, אלא יש לו לצמצם ולעשות רק כפי הנצרך למועד. [ולכן הזכיר התנא בסיפא "אין לו מה יאכל"]. והוסיף הריטב"א, שכאשר אינו מוצא פועלים שיאותו לקצור לו כמות מועטת זו, ובאותה הוצאה יכול הוא לקצור את כל שדהו, מותר לו לקצרה כולה. [שהוא כדבר האבד. פרי מגדים תקלז א"א טז]. ולכאורה ביאור כונתו, שהשער האמיתי נקבע כפי מה שנוטלים על קצירת שדה שלימה, ומאחר שנדרש ממנו להוציא סכום זה על כמות מועטת, שאין זה השער האמיתי שלה, נחשב כדבר האבד. ועיין משנ"ב [תקמג ב].
[44] כתב בשיטת ריב"ב, שהחילוק בין מחובר לתלוש הוא, שעבודת מחובר הוא דבר שבפרהסיא, מה שאין כן בתלוש, ולא הותרה מלאכת דבר האבד בפרהסיא, לדיעה זו. אבל מדברי הריטב"א עולה טעם אחר, שמחובר אינו נחשב כדבר האבד, הואיל ואינו ביד האדם כל כך, מה שאין כן בתלוש, שהוא כבר ביד האדם, על כן הפסדו חשוב יותר כדי להתיר מלאכה עבורו.
[45] מבואר כאן, שבדבר האבד לא התירו מלאכת מחובר, אבל במי שאין לו מה לאכול הותר אפילו במחובר. ולפי סברת הריטב"א הנ"ל, מובן היטב החילוק שביניהם, שבאין לו מה לאכול, יסוד ההיתר הוא לצורך מחיתו, ואם כן אין מקום כלל לחלק בין מחובר לתלוש, מה שאין כן לענין דבר האבד, בזה יש סברא לאסור במחובר, הואיל ואין הדבר מסור בידו כל כך, כדי להחשיבו כדבר האבד, וכנ"ל. ולפי מה שכתב בשיטת ריב"ב, שמחובר נחשב כמלאכת פרהסיא, צריך לומר, שבאין לו מה לאכול ישנה סברא חזקה יותר להתיר עשית מלאכה, ועל כן לא החמירו לעשותה בפרהסיא. ואמנם מבואר לקמן, אף לענין מי שאין לו לאכול, שהוא צריך לעשות המלאכה בצינעא, זהו דוקא כשיש לו אפשרות בענין אחר, אבל כשאי אפשר לו אלא בפרהסיא, כמו מלאכת מחובר, התירו בכל ענין, אבל בדבר האבד החמיר תנא דברייתא זו, שלא לעשות בפרהסיא, אף על פי שאי אפשר לו בענין אחר.
[46] כתב השפת אמת, שלפי האמת נחשבת הדישה כעבודת תלוש, ואם כן יש להתירה אפילו בדבר האבד. ומה שנקט התנא "דישה" הוא כדי להשמיענו בסיפא, שלא ידוש בפרות.
[47] כתבו הראשונים, שכונת הגמרא למה שהתרנו לעיל [ב] להשקות בית השלחין, אף על פי שהוא מלאכת מחובר. והקשה הקרן אורה, אם כן מה היתה סברת רבה בר רב הונא להקשות מן הברייתא, שהרי ודאי הלכה כדברי המשנה נגד הברייתא.
[48] ומכאן יש ללמוד גם כן לענין מחובר [לרבנן דרבי יוסי], שאפילו מקצתו אבוד, מותר. שעה"צ תקלז מו. ובפרק א' הערה 190 הובא בשם הרא"ש, שאין נחשב דבר האבד אלא כשהוא אבוד לגמרי, אבל כשיתקלקל מעט יותר ממה שהוא עתה, אינו נחשב כדבר האבד, ואין להקשות עליו מברייתא זו, שהתירה אפילו מקצתו אבוד, שכאן הנידון הוא, כשמקצת מן הזיתים או מן היין יהיו אבודים לגמרי על ידי מניעת המלאכה.
[49] הקשה החזו"א [או"ח קלה], שלכאורה יש לחלק בין המלאכות שהתירו חכמים במועד, ואמנם רבי יוסי התיר דבר האבד בלא שינוי, אבל לענין מי שאין לו לאכול יתכן שהצריך שינוי, וכמו שהצריכו [לעיל ח, י] שינוי בתפירה לצורך המועד, ולא מצאנו שרבי יוסי נחלק בזה. והניח בצ"ע. והרא"ש [לעיל יא] הביא בשם הראב"ד, שעני שאין לו לאכול נחשב גם כן כדבר האבד, משום שאין לך אבידה גדולה מאבידת גופו, ועיי"ש שהרא"ש נחלק עליו בזה. ולדעת הראב"ד, מתבארת קושית הגמרא כמין חומר, שבאין לו לאכול ודאי אין צריך שינוי לרבי יוסי, כדין דבר האבד. ובדעת הרא"ש יש ליישב, שבאמת הלא מבואר בברייתא לעיל, לענין מחובר, שמי שאין לו מה לאכול יש להקל בו יותר מבדבר האבד, ואם כן, קל וחומר שלא נחמיר בדינו יותר מבדבר האבד, לענין הצרכת שינוי. ועוד יש ליישב, על פי מה שהובא בהערה 46 מהשפת אמת, שדישה ושאר המלאכות שאחריה הנזכרות בברייתא, מותרות גם בדבר האבד, ואם כן יש להוסיף ולומר, שאיסור הדישה בפרות נאמר גם על דבר האבד, ועל זה סובבת קושית הגמרא, שרבי יוסי אינו מצריך שינוי דבר האבד.
[50] כבר נתבאר בהערה 45, שאף על פי שרבי יוסי התיר מלאכת מחובר באין לו לאכול, הגם שמחובר נחשב כפרהסיא, זהו דוקא מפני שאי אפשר לו בענין אחר, מה שאין כן בדישה, שיכול לדוש שלא בפרות. ולעיל [יא] למדנו, שלרבי יוסי הותר לנגר להכות בפטיש במועד, אף על פי שיש בזה השמעת קול גדול, ולפי המבואר כאן נצטרך להעמיד דין זה דוקא כשאין לו לאכול, אבל בדבר האבד אסור, כדין מחובר שאסר בו רבי יוסי, אף על פי שאי אפשר לו אלא בפרהסיא. וכבר כתב כן בחידושי הר"ן שם. [ולפירוש הריטב"א הנ"ל, שרבי יוסי החמיר במחובר מטעם אחר, יש לומר, שבדבר האבד גם כן יש להתיר כשאי אפשר אלא בפרהסיא, ולפי זה, אין צריך להעמיד היתר הכאת הפטיש באין לו לאכול. ועיין עוד בריטב"א לקמן ד"ה תאנא ובלבד]. וכל זה לדעת רבי יוסי, ועדיין יש לעיין איך הדין לרבנן. ומצאנו שרבנן התירו כשאי אפשר בענין אחר אפילו בדבר האבד, וכמו מלאכת מחובר, אבל מכל מקום יתכן שהם מודים לרבי יוסי, שאפילו באין לו לאכול, יש לו להחמיר לעשות בצינעא, על כל פנים כשאפשר לו. וכן נפסק בשו"ע [תקלז טו] לענין איסור דישה בפרות. [אולם יש להדגיש, שהדישה בפרות נעשה בקול רעש גדול, ועל כן החמירו בו אפילו כשעושה לאכילתו, מה שאין כן כשעושה בפרהסיא בלא רעש גדול, לא החמירו, וכמו שנלמד לקמן יג לענין ציידים. ויותר מזה כתב הרמב"ן להוכיח ממה שנלמד לקמן יח ב, שאפילו לשאר צורך המועד, יש להתיר לעשות בפרהסיא]. והראשונים הביאו מהירושלמי, שכאשר דשים לצורך הרבים, מותר לדוש בפרות. אולם הרמב"ם [יו"ט ז ו] מפרש הסוגיא בענין אחר, ולדבריו כונת הגמרא ליישב, שרבי יוסי אינו מצריך שינוי בדבר האבד, דוקא כשעל ידי השינוי יהיה נגרע מעבודתו דבר, אבל כשאין חילוק כלל אם עושה המלאכה כדרכה או שלא כדרכה, אזי מודה רבי יוסי שצריך שינוי, וכונת הגמרא "לאו שינוי הוא", שאין זה שינוי שעליו אמר רבי יוסי שאינו צריך לעשותו. כן פירש הכסף משנה בדעתו. ומכח זה פסק הרמב"ם שם לענין אדם שאין לו מה לאכול, שצריך לשנות, כשאין חילוק באיכות המלאכה. ובחידושי הגרע"ק איגר [תקלז א] הביא בשם הבית יוסף, שהוא הדין לענין דבר האבד. ועיין עוד בלחם משנה שם.
[51] פירש רש"י, שאם עשה מלאכה לצורך המועד, ונותר ממנו לאחר המועד, הרי זה מותר ליהנות בו לאחר המועד. ולכאורה יש לדקדק מדבריו, שאילו היה עושה מתחילה לצורך אחר המועד, היה אסור לו אז בהנאה, כדין מעשה שבת, שאם עשה במזיד, אסור לו בהנאה לעולם [או"ח שיח א]. ואכן, דעת המגן אברהם [תקלח ב], שלהסוברים מלאכת חול המועד אסורה מן התורה, אזי אסור לו בהנאה לעולם. ועיי"ש בבית מאיר שנחלק עליו. ועיין עוד בריטב"א [י ב]. אבל מדברי המרדכי נראה שמפרש, שבזה השמיענו הברייתא, שמותר לו לעשות מלאכתו בריוח, ואינו מחוייב לעשות בצמצום. וכן נפסק בשו"ע [תקלג א]. והר"ן [עמ' א] התיר לתקן הספסלים כדי שיהיה לו בריוח במועד, ולא יצטרך להצטמצם.
[52] כתב הראב"ד [יו"ט ז ח], שדוקא כשאין לו תוספת הנאה מן החדש, אז נקרא הערמה, אבל כשהוא רוצה באמת בחדש יותר מן הישן [אף על פי שהישן עדיף ממנו, וכמו שלמדנו בעמ' א], אין זה הערמה, ולדעת הכל מותר. וכן נראה מפירוש רש"י. ואכן באופן זה מותר אפילו ביום טוב עצמו. עיין [תקו משנ"ב לז] לענין פת חמה. ומבואר בראשונים, שיש כאן שני עניני הערמה, א] כשעושה יותר מכפי הנצרך לו למועד, בכדי שיהיה נותר ממנו לאחר המועד, ב] כשיש לו מן הישן, ועושה חדש, כדי שיאכל ממנו עתה, ויהיה נותר הישן לאחר המועד. ואף על פי שאופן זה קל יותר, שהרי סוף סוף עושה המלאכה לצורך אכילתו במועד, מכל מקום, גם זה נחשב להערמה, הואיל ועיקר כונת המלאכה היא להותיר את הישן לאחר המועד. והקשה השפת אמת, אם כן, היה אפשר ליישב את סתירת שתי הבריתות באופן זה, שהברייתא האוסרת הערמה, מדברת על הערמה באופן הראשון, שמרבה במלאכה לצורך אחר המועד, והברייתא השניה התירה הערמה דוקא באופן השני, שנהנה במועד עצמו מן המלאכה.
[53] הרמב"ם [שם] פסק שמותר להערים, מאחר שאין ההערמה ניכרת. וביאר האור שמח, כיון שהרואה יכול לסבור שיש לו באמת עדיפות בחדש מן הישן, אינה הערמה הניכרת. וכן הביא המשנ"ב [תקלג ט] בשם כמה אחרונים. ומפני זה אסרו להרבות במלאכה לצורך אחר המועד [אף להרמב"ם], שהרי בזה שעושה הרבה מכפי צרכו למועד, ניכרת ההערמה. אבל הראב"ד פסק כרבנן לאסור הערמה בכל ענין. וכן פסק בשו"ע [שם א]. וכתב המשנ"ב, שמכל מקום אין למחות ביד המקילין כהרמב"ם.
[54] הרמב"ם [יו"ט ז ו] כתב, שאפילו יש לו מעות לקנות בהם מאכל, מכל מקום מותר לו לעשות מלאכות בשדהו לצורך אכילתו, ששמחה היא לו לאכול משל עצמו. וכתב הבית יוסף [תקלז], שיש להוכיח כן מדברי הגמרא אלו, שודאי מפני שאדם חשוב הוא, אינו צריך לגווע ברעב, ועל כרחך שהיו לו מעות לצורך מאכלו, ומכל מקום התיר לעצמו לקצור שדהו, כדי לאכול משל עצמו. ואכן הריטב"א הקשה קושיא זו. ותירץ, שמכל מקום היה יכול ללוות מעות לצורך מחיתו. ועיין ביאור הלכה [תקמב ב ד"ה על ידי] שדן, האם מותר לו לעשות מלאכה במועד להשתכר בה, בכדי שלא יצטרך ללות מעות מאחרים, שהרי באופן זה אין שייכת סברת הרמב"ם שהוא רוצה לאכול מתבואתו דוקא. עוד יש ללמוד מסוגייתנו, שמותר לעשות מלאכה במועד כדי שיאכלו אחרים ממנו, וכלשון הגמרא "חצדו ליה חצדא". אולם לצורך נכרי, אסור, כמו שאסור לבשל ביום טוב לצורך אכילת נכרים וכלבים. כן כתב החיי אדם [קו יא]. וכן מבואר במגן אברהם [תקלא ח]. אולם בעיקר הדבר כתב הרש"ש, שלפי תירוץ זה, יתכן לחזור ולפרש, שקצרו הקוצרים את שדה רב, משום דבר האבד, וסברת שמואל להחמיר בזה, מפני שאדם חשוב הוא. ועיין עוד הערה 59.
[55] התוס' בעירובין [מו] פירשו בשם ר"ח, שרבי יהודה נשיאה יצא בו לחצר, אבל לרשות הרבים אסור לצאת בו. ואף על פי שדרך מלבוש הוא, מכל מקום גזרו חכמים שמא יסירנו מאצבעו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן כתב שם בתוס' הרא"ש ומטעם אחר, שבאמת חומרתא דמדושא איננה נחשבת מלבוש ותכשיט, והיוצא בה לרשות הרבים חייב חטאת, ועל כרחך שיצא בה לחצר [המעורבת]. ועיין רש"י כאן. אבל רבינו תם כתב, שאפילו לרשות הרבים מותר, והגזירה הנ"ל נאמרה דוקא באשה, שדרכה להראות לחברותיה, אבל לא באיש.
[56] רש"י מפרש, שבשניהם יש לו להחמיר, בחומרתא דמדושא ובמים שחיממם הנכרי. והש"ך [יו"ד קנב ב] נקט כן להלכה לענין בישולי נכרים. ועיין עוד בדגול מרבבה [שם קיג א].
[57] המאירי מבאר, שדין זה נאמר גם לדעת חכמים האוסרים הערמה, כיון שיש לו צורך בנסורת, ולמטרה זו מוכרח הוא לקצוץ את כל הדקל, אין זה הערמה, ומותר. וכן כתב השיטה, שיש לדמות דבר זה, לאדם השוחט בהמה כדי לאכול ממנה אבר אחד בלבד, שהוא מותר. והוסיף המאירי, שאף אביי מתיר בזה מצד עיקר הדין, אלא שהדבר מכוער לעשות כן. ולצורך גדול, מותר.
[58] רש"י מפרש, כדי לכסות בו את המאכל. והריטב"א פירש, שהוא ענין רחיצה. ומכל מקום, אין היתר בזה אלא כשעושה כן למטרות אלו, אבל אין די בזה שהוא ראוי לדברים אלו. כן כתב המשנ"ב [תקלג יא]. והוסיף, שאף על פי שאינו נצרך אלא לראש הגבעול [לפירוש הריטב"א], לא הטריחוהו חכמים לשנות מכפי דרכו שהוא עושה בחול. ולכאורה נראה מדבריו, שריבוי בשיעורים הותר במועד. ועיין עוד מזה בפרק א' הערה 209.
[59] כתב הבית יוסף [תקלז] בשם רבינו ירוחם, שמכאן יש ללמוד, שאדם חשוב יש לו להחמיר שלא לעשות בדבר האבד, שהרי רבי ינאי החמיר על עצמו להפקיר פרדסו, אף על פי שמצד הדין היה מותר לו לקוטפו. והבית יוסף נחלק עליו, וכתב, שממעשה זה יש ללמוד להיפך, שהרי רבי ינאי ודאי מתחילה עשה כדין במה שקטף את פרדסו [אף על פי שהיה אדם חשוב], ואף לאחר מכן שהפקיר את פרדסו, לא עשה כן אלא משום מעשה שהיה, שטעו רבים ללמוד ממנו ולכוון מלאכתם במועד, אבל מכל מקום לא חזר בו מהוראתו הראשונה.
[60] לפי פשוטו, הנידון במשנתנו הוא מצד הטורח שבהכנסת הפירות, ועל כן כשאין חשש של הפסד, אסור. וכן כתב המשנ"ב [תקלח יא]. אולם התוס' כתבו להסתפק, האם נאסר בחול המועד טירחא שאין עמה מלאכה, וסיימו על כך בקושיא, שאם כן, מדוע נאסר הכנסת הפירות, הלא אין בזה שום מלאכה. והרש"ש העיר, שלכאורה יש בזה משום מעמר, שהאוסף פירות וכל גידולי קרקע ממקום גידולם, אף על פי שנוטלם למקום אחר, יש בזה איסור תורה דמעמר.
[61] מבואר במשנתנו, שאם כיוון לעשות מלאכתו במועד, אסור לו אח"כ לעשות המלאכה במועד. ודין זה נאמר דוקא בדבר האבד. והוא הדין לענין שאר צרכי המועד, כמבואר בשו"ע [תקלו א] ובשעה"צ [תקמה לא]. ואפילו במכשירי אוכל נפש [תקמ ח]. אבל לענין מלאכות הנעשות באוכל נפש עצמו, לא אסרו חכמים אפילו אם כיון לעשותם במועד. כן כתבו הראשונים. וכן נפסק בשו"ע [תקלג]. וכתב החיי אדם [קו ב], שכמו כן הותר בהם לכתחילה, לכוון מלאכתו למועד. וכמו כן התירו לעשות מלאכה לצורך מצוה אפילו כשכיוונה לרגל. ביאור הלכה [תקמה ג]. ובעיקר איסור מכוון מלאכתו, נראה מלשון הרמב"ם [יו"ט ז ד], שזהו דוקא כשהניח המלאכה מתוך כונה תחילה שיעשנה במועד, שאז הוא פנוי משאר עבודות ויוכל להתעסק בה, אבל כשנתעצל או שכח ולא עשאה קודם הרגל, אף על פי שהיה יכול לעשותה אז, לא אסרוהו לעשות במועד. וכן נפסק בשו"ע [תקלח א]. ועיין שעה"צ [תקמ כג]. אולם החתם סופר [חו"מ מב] החמיר בדבר, ולדבריו, דוקא כשהיה סבור מתחילה שיכול להניח המלאכה עד אחר המועד, ולבסוף נתברר שטעות היתה בידו, ואם לא יעשנה במועד, יהיה לו הפסד, אז התירו לו לעשות במועד, אבל כשהיה יודע מתחילה שאינו יכול להניחה עד אחר המועד, וידע שהוא מחוייב לעשותה קודם המועד, ומחמת עצלותו הניח המלאכה לזמן מאוחר יותר, ולבסוף כשנתקרב הרגל שכח ולא עשאה כלל, הרי זה כמכוון מלאכתו, ואסור. וכתב החזו"א [או"ח סוף קלה], שאדם הרגיל לקצור בעצמו תבואת שדהו, ויודע שאם לא יקצור קודם המועד, יהיה מוכרח לקצרה במועד, שאם לא כן תהיה נפסדת, אזי אף על פי שאירע לו מקרה שאינו יכול לקצור בעצמו, מאחר שיש בידו לשכור פועלים שיקצרוה, אין זה חשוב כאונס, אלא הרי הוא כמכוון מלאכתו, ואסור.
[62] כתב המגן אברהם [תקלט ב], שהאיסור לכוון מלאכתו במועד נאמר בין במלאכה גמורה ובין במקח וממכר. והוכיח כן ממה שלמדנו כאן לענין שולה פשתנו מן המשרה, שאף בו אסור לו לכוון מלאכתו, ואף על פי שאיננו אסור משום מלאכה [אלא משום טירחא].
[63] רש"י בבכורות [לד] מפרש, שקנסוהו חכמים שלא יעשה המלאכה במועד. ולפי זה מתפרש "יאבדו", מאליה, על ידי שלא יעשה המלאכה במועד. אבל אם לא נאבדה המלאכה, יכול לעשותה אחר המועד. והרמ"ך [יו"ט ז ד] כתב בשם הגאונים, שבית דין מונעים ממנו מלעשות המלאכה לעולם, והרי היא אובדת מאליה. ולפי שני פירושים אלו, הנידון במשנה הוא כשעדיין לא עשה המלאכה. אבל הרמב"ם העמיד המשנה כשעבר ועשה המלאכה במועד באיסור, ומפרש שקנסוהו חכמים, שיהיו הבית דין מפקירין את המלאכה לכל אדם. והאחרונים נקטו שגם לדעתו, כל זמן שעדיין לא עשה את המלאכה, קונסים אותו שלא יעשנה, על כל פנים במועד, וכנ"ל. וכתב התוס' יו"ט, שמקור דברי הרמב"ם הוא, ממה שלמדנו לעיל, שרבי ינאי הפקיר פרדסו, מאחר שבני אדם נכשלו וכיונו את מלאכתם למועד, הרי לנו, שאם באמת כיוון מלאכתו, קנסוהו להפקיר המלאכה, ומפני זה החמיר רבי ינאי על עצמו לדון כאילו היה מכוון מלאכתו. והשפת אמת כתב, שמדקדוק לשון המשנה יש ללמוד, שחכמים לא הסתפקו בזה שאסרוהו לעשות המלאכה במועד, אלא הוסיפו לקנסו שלא יעשנה אחר המועד, כדעת הגאונים, או להפקירה לכל, כדעת הרמב"ם, שהרי בתחילה כבר אמר התנא "ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד", ומשמעותו, שאילו כיוון מלאכתו לא יעשנה, ולשם מה הוצרך אח"כ לומר, "וכולן וכו' יאבדו", ועל כרחך שבא להחמיר עליו בקנס נוסף. עוד כתב השפת אמת לחדש בכונת הרמב"ם, שאין ההפקר אלא על מה שנוסף לו על ידי המלאכה שעשה במועד, וכדי שלא יהנה ממנה, אבל אין מפקירין את כל השדה מפני כן. וכתב המשנ"ב [תקלח יז], שאם לא זכה בה אדם עד לאחר המועד, מותר לו לבעל המלאכה לזכות ולהתעסק בה.
[64] כתב הרמב"ן, שדין זה, שהצריכוהו לעשות המלאכה בצינעא, לא מצאנוהו אלא בהכנסת פירות מפני הגנבים, וכן בהבאת כלים מבית האומן [לקמן יג], שבשתי דוגמאות אלו אין ההפסד ברור וודאי, והוא רק חשש בלבד, ולכן החמירו בדבר, מה שאין כן בשאר דבר האבד, שההפסד הוא ודאי, אין צורך לעשותו בצינעא. וכן הביא המגיד משנה [יו"ט ז ג] בשמו. אבל הריטב"א כתב בשם הרמב"ן באופן שונה קצת, שבשני אופנים הנ"ל, אין ההפסד ניכר בגוף המלאכה, אלא הוא הפסד הבא לו ממקום אחר, ולכן הצרכנו שיעשנו בצינעא, אבל בשאר דבר האבד, שהנזק וההפסד בא לו מגופו, התירו אפילו בפרהסיא. ועיי"ש שביארו לפי זה מה שלמדנו לעיל [יא], שהפטיש היה מכה בירושלים במועד. וצ"ב. ועיין עוד בדרכי משה [תקלח א] שהוכיח בדעת המרדכי, להצריך צינעא בכל דבר האבד.
[65] רש"י מפרש, שמפני טעם זה אין חילוק בין יום ללילה, ומתי שירצה יעשה. אבל בשו"ע [תקלח ב] מבואר, שבאופן זה, עליו לעשות ביום דוקא. וכתב הרמב"ן, שמכאן יש ללמוד, שלא הצריכוהו לעשות בצינעא, אלא כשאפשר לו בענין אחר, אבל כשאי אפשר לעשות בענין אחר, לא אסרו עליו לעשות המלאכה. ועיין עוד בהערה 50.
217ימים לסיום הש״ס