מועד קטן יב ע"א

דף יב - א

אמר שמואל: מקבלי קבולת, נכרי המקבל מלאכה לעשותה בקבלנות, אם מקבלה בתוך התחום אסור ליתן לו, שאם יעשנה בשבת ידעו הבריות, ויחשדוהו, ויאמרו: בשבת נתנו לו לעשות מלאכתו. אבל אם עושה הגוי מלאכתו חוץ לתחום, מותר ליתן לו, כיון שלא יראוהו עושה את מלאכת הישראל בשבת.

אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום, לא אמרן שמותר לתת מלאכה בקבלנות לנכרי, אלא דליכא מתא עיר אחרת דמקרבא להתם, בתוך התחום של מקום העבודה.

אבל אם איכא מתא דמקרבא להתם - אסור ליתן לנכרי מלאכה בקבלנות, כי יוודע לרבים שהנכרי עושה לו מלאכה, ויאמרו: בשבת נתן לו לעשותה.

אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם, נמי, לא אמרן שמותר לתת לנכרי עבודה בקבלנות אלא בעושין מלאכתו בשבתות ובימים טובים, שאז לא חיישינן כל כך שיחשדוהו, היות דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, שהרי אין יוצאין חוץ לתחום [ר"ח].

אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם, יש לחוש שיראו את הגוי שעושה מלאכתו של הישראל, ויחשדוהו ששכרו או שנתן לו לעשות בחול המועד. ולפיכך אסור להניח לנכרי לעשות לו מלאכתו בקבלנות בחול המועד, אף חוץ לתחום ^[24].

מר זוטרא בריה דרב נחמן, בנו ליה נכרים בחול המועד אפדנא, בית נאה, והיו הבנאים נכרים שהיו "מקבלי קיבולת", קבלנים, ובנאוהו חוץ לתחום בחול המועד.

איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא למקום מגוריו, ולא עלו לגביה, לאותו אפדנא, מפני שנבנה באיסור.

ואיכא דאמרי: הוא, מר זוטרא עצמו, נמי לא על בגוויה באפדנא הזה.

ומקשינן: למה לא נכנסו לאפדנא? והאמר שמואל: מקבלי קבולת - בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. והאפדנא הרי נבנתה מחוץ לתחום!? ומתרצינן: אדם חשוב שאני, שמרחיק עצמו גם מדבר היתר אם הוא דומה לעבירה. ובניית האפדנא במועד, אף שהיתה בהיתר, דומה היא לאיסור.

ואיכא דאמרי, מה שנהגו איסור בכניסה לאפדנא היה, מפני שמר זוטרא [ור"ח פירש: עבד מר זוטרא] סיועי סייע לבנייתו בנתינת תבנא תבן בהדייהו של הבונים. וכיון דסייע, אסור, כי רק כשבנו בקבלנות הותר היות ועבודתם שלהם היא ^[25].

רב חמא שרא להו לאבונגרי מסדרי השולחנות דבי ריש גלותא, למעבד עבודתייהו בחולא דמועדא, ולתקן שולחן שנשבר.

אמר רב חמא: טעם ההיתר הוא, כיון דאגר לא קא שקלו, אין הם משתכרים בעבודה זו, אלא כדי סעודתם שאוכלים בבית ריש גלותא, שרשויי הוא דקא משרשו ליה, רק רווח של הנאה יש להם, וכעין מתנה הוא, ולית לן בה לאסור, ומותר לצורך המועד [משנ"ב] ^[26].

תנו רבנן: מקבלין נכרים קבולת מישראל במועד, ונותן לו הישראל על מנת לעשותה לאחר המועד ^[27] .

ובמועד אסור שיעשה לו הנכרי אף בקבלנות ^[28].

כללו של דבר: כל מלאכה שהוא הישראל עושה במועד בהיתר, דינו, שגם אומר לנכרי ועושה הנכרי בשביל הישראל במועד.

וכל מלאכה שאינו עושה הישראל במועד, גם אינו אומר לנכרי ועושה ^[29] .

תניא אידך: מקבלין הנכרים מישראל קבולת במועד על מנת לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול הישראל את הצמר או האריג שנותן לנכרי לעשות ממנו בגד, ושלא ימנה, כגון אם נותן לו כמה בגדים לכבס ^[30], שלא יהיה כדרך שעושה בחול. תנו רבנן: אין אוחזין בהמה ומרביעין עליה בהמה, בחולו של מועד, כיון דמלאכה היא, ואין בזה לא צורך המועד ולא דבר האבד ^[31].

כיוצא בו נאסר משום מלאכה: אין מרביעין בבהמה שהיא בכור, דכתיב "לא תעבוד בבכור שורך", ולא בפסולי המוקדשין, קרבנות שנפל בהם מום, ונפדו מקדושתן, על אף שהם חולין ומותר לאכלם ^[32].

היות דכתיב בפסולי המוקדשים לאחר שנפדו "תזבח ואכלת בשר", מלמד הכתוב שנועדו רק לאכילה, ואסורין בגיזה ובעבודה. תניא אידך, אין מרביעין בהמה בחולו של מועד.

רבי יהודה אומר: חמורה שתבעה שהתייחמה ודרשה שירביעו עליה זכר, מרביעין עליה זכר, בשביל שלא תצטנן. כי אם לא ירביעו עליה כשהיא מתאוה לזכר תצטנן מחמימות תאותה ושוב קשה יהיה אחר המועד לזווגן, והוי דבר האבד.

ושאר כל הבהמות, אף שאסרו לעשות מלאכה ולהרביען, מכניסין אותן לבקרות, לדיר אחד שבו זכרים ונקבות ורובעין בעצמן.

תנו רבנן: אין מדיירין, אסור להכניס בהמות לשדה כדי שיזבלוהו בגלליהן, לא בשבתות, ולא בימים טובים, ולא בחולו של מועד. כי "מזבל" הוא תולדת מלאכת זורע או חורש, שמיפה בכך את הקרקע לזרוע בה. ואף על פי שאינו מזבל בידים אסור, היות שנראה כאילו הוא מזבל בעצמו ^[33].

ואם באו גויים עם הבהמות מאיליהן לשדה, מותר, ואינו צריך למנען, ואפילו באו בשבת, אם אינו נותן לגוי שכר ^[34].

ואין מסייעין אותן אין עוזרים לבהמה להכנס לשדה, או לגוי המוליכן להעבירן ממקום למקום בשדה כדי שתזבל כולה.

ואין מוסרין בעלי השדה להם לגויים המוליכין, שומר גוי נוסף לנער את צאנם, להעירם ולהעמידם שיעברו ממקום מנוחתם למקום אחר, כדי שתזדבל השדה.

היה הנכרי המוליכן שכיר, ששכרו לזבל השדה במשך שבת שבוע, או שכיר חדש או שכיר שנה או שכיר שבוע שבע שנים - מסייעין אותן ^[35], ומוסרין להם שומר לנער את צאנם, כי הוי קבלנות כיון שלא שכרו לזבל יום יום, ונחשב הדבר כאילו השדה היא של הנכרי לזיבול.

רבי אומר: בשבת מותר רק לסייע בטובה, בחנם בלי נטילת שכר. ביום טוב מותר אף בעד מזונות ^[36]. ובחול המועד מותר אף בשכר.

אמר רב יוסף: הלכתא כרבי.

מתניתין:

וכשם שהתירו במי שהפך זיתיו, כן התירו למי שהיה יינו בתוך הבור שלפני הגת, וממנו צריך להעבירו לגת כדי שלא יחמיץ ואירעו אבל, או אונס, או שהטעוהו פועלים, שיהיה זולף מהבור לגת, וגומר מלאכתו, ומריק את היין לחבית, וגף אותה במגופה גמורה כדרכו, דברי רבי יוסי ^[37].

רבי יהודה חולק ואומר: אינו מגיפו, אלא רק עושה לו ליין "לימודים", שמחפהו בנסרים בשביל שלא יחמיץ. כי אף מלאכת דבר האבד עושין בשינוי.

גמרא:

וצריכא, לאשמועינן בשתי המשניות של שמן ושל יין, את מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי.

דאי אשמועינן דעת רבי יוסי רק בקמייתא, שבזיתים התיר לעשותן שמן ולגוף את החבית, הוה אמינא שדוקא בההיא קאמר רבי יוסי מותר, משום דמשחא, שמן הוא דבר יקר, ונפיש והרבה הוא פסידיה אם לא יגיף את חבית השמן.

אבל חמרא, יין, דלא נפיש פסידיה ^[38] - אימא מודי ליה רבי יוסי לרבי יהודה שרק יעשה לו לימודים, ולא יגוף את החבית.

ומאידך, אי אשמועינן רק מתניתין בתרייתא, בהיתר מלאכה ביין, הוה אמינא, רק בההיא קאמר רבי יהודה שעושה לו לימודים ואסור לגוף את החבית, כיון שאין ההפסד גדול.

אבל בהך קמייתא בזיתים לעשותן שמן, אימא מודה רבי יהודה לרבי יוסי שמותר גם לגוף את החבית משום ההפסד הרב.

לכך צריכא לאשמועינן את מחלוקתם בשתי המשניות גם ביין וגם בשמן.

אמר רב יצחק בר אבא, מאן מיהו התנא האומר כי שינוי במועד צריך לעשותו אף במלאכת דבר האבד, שהותרה - בהכרח הוא התנא שסובר דלא כרבי יוסי. כי טעמו של רבי יוסי שגף כדרכו בלא שינוי, הוא מפני שהתירו מלאכת דבר האבד לגמרי.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי יוסי! ^[39]

בעו מיניה בני הישיבה מרב נחמן בר יצחק: מהו למישע לגוף חביתא דשיכרא של שיכר בחולא דמועדא?

אמר להו: סיני [הוא רב יוסף, שהיה בקי בתורה, והיא שגורה בפיו כנתינתה מסיני] אמר: הלכה כרבי יוסי, שגף כדרכו!

ועדיין מיבעי לן: אימור דאמר רבי יוסי שגף כדרכו בחמרא, ביין, אך בשיכרא - מי אמר רבי יוסי שמותר לגוף, ומה הראיה מההיתר ביין לשיכר!?

ומבארינן: חמרא, טעמא מאי התירו לגוף אותו? הלא משום דנפיש פסידיה, שיש בו הפסר גדול ^[40]. אם כן, שיכרא נמי מאותו הטעם מותר לגוף אותו, דהא אית ביה פסי דא. ומצינו ששיכר שלא הגיפו חביתו, נפסד, כהא דאמר אביי: אמרה לי אם: טובה חבית שיכר שיש בה רק "בר שית סאוי" שש סאים שיכר, ושייע, אבל מוחלק כסוייה, דהיינו, שהיא מוגפת היטב, יותר מאשר חבית "בר תמני סאין" ולא שייע! היות ואם החבית אינה מגופה על ידי מריחה חלקה, נפחת טיבו של השיכר.

אמר רב חמא בר גורייא, אמר רב: הלכות חול המועד הן כהלכות כותים.

כמו שבכותיים נאמר הכלל: היכא דאחזיק [שהוחזקו הכותיים לנהוג כדין] - אחזיק, היכא דלא אחזיק - לא אחזיק!

והיינו, שיש הלכות שהכותיים שומרים לקיימן ויש הלכות שהם נמנעים מלקיימם, וכשראינו אותם לנהוג בהלכה מסויימת אין זה ראיה שהם מקיימים גם הלכה אחרת, על אף שהיא דומה להלכה שהם מקיימיים, ושתי ההלכות הן מאותה הכלל.

וכן הוא הכלל בהלכות המועד.

ומבארינן: למאי הילכתא? מאי נפקא מינה לן בהאי כללא?

אמר רב דניאל בר קטינא לומר שהן הלכות "עקורות", שאין מוציאין מהן הלכות דומות נוספות, אלא כל אחת קיימת רק לגופה, כמו עקרה שאינה מולידה, ואין למידות זו מזו.

וכמו שבכותים לא אמרינן כשם שמחזיקים במנהג זה, כך מחזיקים גם במנהג אחר, כן בהלכות חול המועד לא אמרינן כשם שמלאכה זו הותרה גם מלאכה זו הותרה.

ודוגמא למחלוקת בהלכות חול המועד, שסיבת המחלוקת היא הואיל וטעם ההיתר שונה ממלאכה למלאכה, היא מהא דאמר שמואל: זופתין במועד כוזתא, מזפתים בזפת כלי קטן, כמו כד, ואין זופתין בו חביתא שהיא גדולה יותר.

ואילו רב דימי מנהרדעא אמר, איפכא: זופתין חביתא, ואין זופתין כוזתא.

וטעם מחלוקתן: מר, רב דימי, דאמר זופתין חביתא, חייש לפסידא ששייך רק בחבית גדולה, שאם לא יזפתנה יצא יינה ויפסיד הרבה. ואילו בכוזתא יש רק מעט יין, ולא התירו לזפתו בשביל מניעת הפסד קל.

ומר, שמואל, שהתיר רק לזפת כוזתא ולא חביתא, טעמו כי חייש לטירחא במועד, ולכן לא התיר לזפת חבית ^[41].

ורואים ממחלוקת זו, שעל אף שמסברא אין חילוק ביניהם, שהרי דבר האבד הותר במועד, בכל זאת נחלקו בזה מסברות שונות, ואי אפשר ללמוד הלכה מהלכה בהלכות חול המועד.

אמר אביי: נקטינן להלכה: הלכות מועד הן כהלכות שבת.

אמר שמואל מקבלי קיבולת. פי' אם קיבלו קיבולת בתוך התחום אסור. חוץ לתחום מותר. ואסיקנא הני מילי בשבתות ובי"ט דלא שכיחי אינשי דנפקי חוץ לתחום אבל בחולו של מועד דאיכא דנפקי חוץ לתחום אסור מר זוטרא בנו ליה נכרים בקיבולת אפדנא חוץ לתחום ולא עיילי רבנן בההוא אפדנא איכא דאמרי הוא נמי לא על בההוא אפדנא. ואע"ג דאמר שמואל כי האי גוונא שרי אדם חשוב שאני איכא דאמרי עבדיה סייע בהדייהו בתיבנא רב חמא שרא לאכוונרי דבי ריש גלותא למיעבד להון עבידתא בחולי דמועדא מ"ט דכיון דלא אגרא שקלי שרשויי הוא דמשרשי להו כגון דורון הוא ושרי:

ת"ר מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ושלא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול וכן אינו נותן בקיבולת לנכרי במועד. כללו של דבר כל דבר שמותר לו לעשותו אומר לנכרי ועושה וכל שאינו מותר לעשותו אינו אומר לנכרי ועושה:

ת"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד. כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין.

ר' יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה בשביל שלא תצטנן ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות:

אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, אמר רב פפא חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבה להתם, ולא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחוה"מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור. פי' מקבלי קבולת (של) ארמים שקבלו עליהם לבנות ביתו של ישראל, וקצץ להם דמים, ותוך התחום אסור דקאמר בכל יום האסור למלאכה דישראל קאמר כדמפרש ואזיל שבתות ויו"ט וחוה"מ, ואיסורא משום חשד שלא יאמרו שכירי יום נינהו, ומלאכה דישראל היא, חוץ לתחום מותר כענין ששנינו בעורות לעבדן וכלים לכובס ובלן בית הלל מתירין עם השמש, דכל קבולת כיון שקיצץ לו דמים מלאכה דארמי הוא ומותר במטלטלי בכל מקום, ובא שמואל ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא היא ואסור, ובחוש"מ אפילו חוץ לתחום משום דאיכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא.
ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות וי"ט וחוש"מ כפשוטן של דברים, מיהו גמרינן מינה דינא דאבל, דכל ימי אבלו כיון דהא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קבולת שלו אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר, ואע"פ שנוהג דברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן.
ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים ול"ש קבולת של חרישה שבשדות אסור, ואע"ג דאמרי' בפ"ק דע"ז [כ"א ע"ב] רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לארמי מפני שנקראת על שמו וארמי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט. אבל שדהו לארמי שרי מאי טעמא אמרי אריסותיה קעביד מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד. אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אלמא כיון דשדה לאריסי קיימא כל מלאכה דעביד בה ארמי לא אתי לידי חשד דאמרי אריסותיה קעביד, התם בשדה השכורה לארמי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דהאי שתא, וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הארמי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה.
ויש להקל ולומר דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה אלא ארמי זה חורש וזורע כבשל אריסותיה, ודאי הרואין אותה תולין בהיתר אין חוששין לחשד שלאחר זמן שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם, לומר חרש זה בכאן שהיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלין אוכלין פירות ולחשוד עליו למפרע ויש לזה פנים.
באבל (פרק י"א) תניא: כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטה אין בהם משום מלאכה לאבל, ות"ר (מ"ק כ"ז ע"א) אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן, פירש רב חננאל ז"ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנה ושלא ימכור ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן. כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש:

אמר שמואל מקבלי קבולת כו'. כבר פירשתי דמיירי בקבולת של בנין ורש"י ז"ל וגם ר"י ז"ל פירשוה בשבת או במועד וע"י עובדי כוכבי' אבל ר"ת ז"ל פירשה באבל והאי דנקט אבל בחולו של מועד לא דק והוא הדין דמצי למנקט אבל בחול ואומר ז"ל כי באבל החמירו אבל באינשי דעלמא משום איסור שבת ואיסור מועד אפי' בתוך התחום מותר כיון שהיא קבולת ולא נהיר:

איכא דאמר סיועי סייעוהו בתבואה בהדייהו פי' ובעבור שנעש' בו עבוד' החמיר על עצמו שלא יכנס שם האי עובדא דאבונגרי דבי ריש גלותא קשה מאד אי מלאכות המותרות במועד הן כי נקטי אגרא מאי הוי ואי במלאכות האסורות אפי' עבדי בחנם גמור אסור וראיתי מה שפירש' באבונגרי עובדי כוכבי' שהי' מוטל עליהם לתת לו מעות ידועים או לעשות לו מלאכה כנגדם וכן כל יומא ויומא מנכין מחובן כדי פעולתן הוא משמ' כדי שכיר יום ואסור ולהכי אמרי' דכיון דאינו אלא נכוי חוב המוטל עליהם מקודם לכן והרשות בידם לעשות מלאכה בנכוי קבלנות הוא ומותר כדי קבולת אבל ק"ל על זה הפי' דה"ל למימר בד"א שרא להו לדבי ריש גלותא למעבד להו אבונגרי עיבידתי' והכי אמרי דשריא לאונגרי וכי עובדי כוכבים ומזלות אלו להוראה באו לפנינו ובתוספות רבי' ידידיה ז"ל פירשוה באבונגרי ישראל ובמלאכות המותרות במועד היו ואעפ"כ אסור לעשותן בשכר ממש כדי להרויח השכר ועושה מלאכתו בחול אבל מפני שבזה לא היה אלא נכוי בלבד התיר להם דלא מחזי כשכר מועד ומיהו אלו אי אפשר לבטל המלאכה לעשות אלא לא היה אלא בשכר מותר לאלו לעשות אפי' בשכר ממש הן מפני צורך המועד הן מפני דבר האבד אבל הב"ע בשהיה אפשר לעשות מלאכת ריש גלותא ע"י אחרים וזהו הנכון:

ת"ר מקבלין קבולת במועד פי' מקבלין עובדי כוכבים ומזלות מישראל קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ולא גזרי' שמא יתחיל בה במועד:

ובמועד לא יעשה פי' כלל ולא אמרי' הכא מתנה עמו ע"מ שלא לעשו' ועוש' כדההיא דאמרי' התם פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דהתם שורת הדין מלאכ' דעובדי כוכבים ומזלות הוא לגמרי ובשעת ההיתר פוסק עמו בחול אבל הכא שאני נותנין לו מלאכתנו בשעת איסור דהיינו במועד לא סגי בהכי והא רבי' ידידיה ז"ל מדמי לה לההיא ולא נהיר:

מאן תנא שינוי בדבר האבד. פי' מאן דתנא דבעי' ביה שינוי דלא כרבי יוסי:

ואמר רב יוסף הלכה כרבי יוסי וזה תימא גדול דהא בריש מכילתי' משמע דמשום דבר האבד לא שרי' טרח' רבה ואלו הכא קיימא לן כרבי יוסי לימא תיהוי כולי פרקא קמא דלא כהלכתא וי"ל דהתם הוא במחובר שלא הגיעו לכתפים ומי יימר דאתי כדי שנטרח בו הרבה אבל בתלוש שהוא ברשותו א"נ לקצור או לבצור כגרוד דמי ופסידתו ברישא בריא ממש הילכך מותר תדע דאמרי' לקמן דאיכא תנא דמפליג בין תלוש למחובר ואע"ג דיחידאי היא ולית הלכתא כותיה במחובר העומד לגרוד מ"מ הלכה כמותו במחובר שלא הגיע לכתפים שאף מודים חכמים לו:

מי שמסר שדהו לגוי באריסות וכדומה לו הרי הגוי עושה בשבת אף בתוך התחום שהרי בשלו הוא עוסק כמו שיתבאר בראשון של עבודה זרה כ"א ב' אבל מסר לו שדהו בקיבולת והוא שאין לגוי כלום בפירות אלא שמקבל עליו עבודת כל השדה להוצאתו ובעלים נותנין לו סך ידוע בדמים בסוף המלאכה ואין נשכר בה לימים אלא אימתי שירצה יעשה וכן ביתו לבנות וכל כיוצא בזה אסור לו להניחו לבנות או לעבוד בשבת ויום טוב בתוך התחום שלא יאמרו בשל ישראל הוא עוסק וחוץ לתחום מותר ובלבד שלא יהא תוך התחום של עיר אחרת שלא יחשדוהו בני עיר אחרת ובחולו של מועד אף חוץ לתחום אסור שיאמרו במועד שכרו הואיל ודרכם לצאת חוץ לתחום בחולו של מועד ויבאו להתיר מה שאין הפסד באיחורו על ידי גוים וכל שאסור לעשותו במועד אסור לומר לגוי לעשותו:

וקיבולת של מטלטלין כגון עורות לעבדן וכלים לכובס מותר אף בשבת ויום טוב כל זמן שיהא מוסרם מבעוד יום ר"ל עם השמש שאין להם קול:

יש מי שאומר שאף האבל שמסר קרקעו בקיבולת אסור לו להניחו לעשות בו בימי אבלו והדברים נראין לענין פסק ומ"מ הם באים בה מצד שהם מפרשים שמועת הקיבולת באבל שגוי המקבל שדה שלו בקיבולת בתוך התחום אסור לו להניחה לעבוד בקרקע שלו ואע"פ שאריסות וחכירות בקרקע שלו מותר אין קיבולת דומה לאריסות וחכירות שנוטלין חלק בפירות הקרקע וכן אע"פ שהתרנו קיבולת מטלטלין שלו בבית אחר קרקע אין לו דין בית אחר והרי שמו מתפרסם עליו ומה שאמרו במועד הוא הדין בחול אלא מאחר שתפש בראש השמועה שבת ויום טוב הן לקיבולת שלו הן לשל כל אדם הוא תופש בסופה חולו של מועד ולענין אבל ושמא תאמר וא"כ במועד מפני מה נאסרה והרי אין אבלות במועד שאם באבלות קודם הרי נפסק ואם באבלות של תוך המועד הרי לא התחיל שהשבת אתה יכול לפרש בה כן מצד שעולה ואינה מפסקת ויום טוב אפשר ביום טוב שני ושמת בו ביום אבל מועד היאך אתה מפרשה באבל לבד אין זו שאלה שהרי דברים שבצנעה נוהג והטעם שלא מנעו אבלות ברגל אלא לכבוד הרגל ודברים שבצנעה אין בהם כבוד הרגל וכן הדין בעשיית מלאכה שראויה ליאסר שאין בעשייתה כבוד הרגל אלא זלזול:

אחרוני הרבנים שבצרפת התירו קיבולת בשבת ויום טוב אף בתוך התחום ולא ראו להפריש בין קיבולת לאריסות וחכירות וכשהוקשה על שמועה זו שאסרו את הקיבולת בתוך התחום ממה שהתרנו באריסות במסכת ע"ז שם וכמו שאמרו שם מימר אמרי אריסותיה קא עביד הם פירשו שמועה זו באבל הא בשבת ויום טוב דין הקיבולת כדין האריסות והחכירות להתירו אף תוך התחום ואף הם הביאו ראיה ממה שאנו מפליגין בספינה אפי' ערב שבת ואין חוששין כשרואין אותו בשבת שיאמרו עכשו שכרה ויש לחלוק בראיה זו שלא הותרה הפלגה לדבר הרשות בפחות משלשה קודם השבת וכיון שהפליג שלשה אינה יכולה לנוח וכבר אמרו היכא דלא אפשר שאני שאם כן לא יפליג לעולם הא ערב שבת שנראה כרוצה לילך בשבת אסור אא"כ לדבר מצוה ואע"פ שבמקומו יתבארו צדדין להתיר בזמן הזה כל הפלגה אף בערב שבת אין אנו מכוונים עכשו אלא לפי שיטת הסוגיא האמורה בה בראשון של שבת ועוד קשה לפרש לדבריהם שאחר שאין מפרישין בין קיבולת לקבלנות ואריסות הרי התרנו למעלה באבל קבלנות ואריסות עד שאנו צריכים לדבריהם ליכנס בפירוש שמועה זו בפירצה דחוקה לומר שלא התרנו למעלה אלא באריסים גוים ושבת או יום טוב וחוץ לתחום והדברים זרים ואין לסמוך עליהם כלל:

ומ"מ יש מכריעין שזו שאסרו כאן בקיבולת דוקא בקיבולת בנין של בתים שאין הדבר מוכיח שיהא הגוי יורד בה באריסות או בשכירות או בקיבולת אבל בשדה שהדבר נראה שבאריסות ירד מותר אף בקיבולת:

אע"פ שהקיבולת מותר מיהא חוץ לתחום אדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו וקיבולת עצמו המותר דוקא בשעושהו הגוי בשלו כגון שהיה בונה את הבית בעציו ואבניו ואין ישראל נתבע בדבר הצריך לבנין כלל אבל אם היה בתנאי שיהא אחד מן הדברים הצריכים בבנין של ישראל אפי' התבן אסור ומ"מ אם נעשה מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו וכל שכן לאחרים כדין מי שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת שאע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו אחר שימתין בכדי שיעשו ואין צריך לומר באחרים בסוגיא זו שנמנעו בכאן אחרים מליהנות בכיוצא בזה ואמרו הטעם סיועי סייע בתיבנא בהדיהו כלומר מן הדין באו באיסורה אין זה אלא שהקפידו עליו על שלא דקדק בדבר וקצת חכמי צרפת חדשו בהוראה זו דרך אחרת לאסרה מן הדין והוא שכל מלאכה שעושה אותה הגוי משלו אפי' עשאה בשליחותו של ישראל כגון אריגת בגד ועשיית כבש ובונה בית בעציו ואבניו מותר לערב שהרי המטלטלין יכול הוא לעכבם ובקרקעו יכול הוא ליטול עציו ואבניו אבל אם היה אפי' התבן של ישראל אסור לעולם ואע"פ שהמבשל לישראל בשבת של ישראל הוא ומותר לערב כמו שיתבאר במקומו לא נאמרו הדברים אלא בשהישראל מבשל ואין לחוש שמא ירגיל עצמו בכך אבל גוי המבשל לצורך ישראל בשל ישראל אסור לעולם ולישראל אחר מיהא מותר והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה וכן יראה לי לומר שהמבשל בשבת אף לדעת המכשיר בה אין הדבר מתפרסם ואינו דבר המתקיים אבל קרקע שהוא דבר העומד ודבר המתפרסם ראוי לאסור לעולם בדמיון מה שאמרו בתלמוד שבת בגוים שעשו ארון וחפרו קבר בשבת שלא יקבר בו אותו ישראל עולמית ופירשוהו כשהקבר עומד באיסרטיא שהוא דבר המפורסם אבל במקום אחר יקבור בו למוצאי שבת והדברים נראין:

אדם גדול שמסר קיבולת שלו לפועלים ומנעם מלעשות שם בשבת ויום טוב על הדרך שפסקנו ובאו גוים מאליהם לעשות שם שלא בשכר אם היתה מעלתו של זה מפורסמת עד שהכל יודעין שאין אלו נוטלין שכרן אלא שעושין כן מאליהם ובלא שכר מותר להניחם ומ"מ אין לסמוך בה כל כך שמא לא נאמרה בכאן אלא בבי ריש גלותא שהיה ענינם כעין מלכות הא בשאר בני אדם לא וי"מ את הסוגיא בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:

אע"פ שהתרנו את הרצועה בכל מה שנאסר בענינים אלו להיות אחרים נהנין בה תלמידי חכמים ראוי להם להתרחק מהנאת כל דבר שנעשה בעבירה ואין כאן יוהרא אלא סלסול ונקיות הדעת:

מתנין עם הגוי במועד ומוסרין לו קיבולת לעשות בו אחר המועד הן בקרקע הן במטלטלין אבל לא לעשותה במועד כמו שביארנו ואף בזו דוקא שלא ישקול במועד אם הוא דבר הראוי למשקל כגון שימסור מטוה לגרדי או כסף לצורף במשקל וכן שלא ימדוד אם הוא דבר הראוי למדידה כגון בית לבנאי לשעור קנים או בגד לצבע וכן שלא ימנה אם הוא דבר הראוי למנין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אין מרביעין בהמה בחולו של מועד מפני שיש בהבאת הזכר עליה טורח יתר ואפי' חמורה שנתחממה אע"פ שהיא מלאכת האבד מפני שעשויה להצטנן ושוב קשה לזווגה אין מרביעין אותה ומ"מ מכניסין אותם לבית הבקרות ואם יזדוגו יזדוגו וכן בכל הבהמות ולעולם אין מרביעין בבכור שהרי אסור הוא בגיזה ועבודה וזו מעין עבודה הוא וכן פסולי המוקדשין והם קדשים שהוממו ונפדו שהרי אסורים הם בעבודה כמו שיתבאר במקומו:

אין מכניסין צאן לדיר שבשדה כדי לזבל את השדה מפני שהוא כמכוין לזבל ואם באו גוים מאליהם לדייר שדהו של זה מותר אבל אין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר להסיע את הצאן ממקום למקום כדי שידיירו כל השדה:

היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה והתחיל זמן שכירותו קודם המועד מסייעין אותו השכיר ומוסרין לו שומר אף בשכיר להסיע את הצאן ממקום למקום שאין זה ניכר שלשם חול המועד בפרט יהא עושה כן אחר שהוא שכיר לזמן ושהגיע זמן שכירותו קודם המועד ובשבת אין נותן לו שכר אלא שרשאי להחזיק לו טובה וביום טוב נותן לו מזונות ויראה דוקא למוצאי יום טוב שהרי אין מזמנין את הגוי ביום טוב ואע"פ שהתירו לומר אי ניחא לך במאי דטריח לן וכו' זו אינה אלא בגוי שבא לביתו אבל להזמינו מתחלה אף בדרך זה לא:

במסכת פסח ראשון התבאר על הזבל שבחצר שמסלקין אותו לצדדין ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה:

חבית של יין או של שכר שלא היתה מגופה מותר לגופה ולטוח מגופתה ולחברה אע"פ שאין הפסידא מרובה כשעומדת בלא מגופה מ"מ פסידא יש בה שהיין או השכר שבתוכה מתחזק הרבה מצד סתימתה והוא שאמרו בר שית סאוי ושיע כבר תמני ולא שיע כלומר קנקן שאינו מחזיק אלא שש סאין והוא סתום במגופה וטוח בה עולה לבעל הבית כקנקן מחזיק שמנה ואינו סתום:

ולמדת מזה שזה שאמרו מהו למישעא חביתא פירושו לגופה ולטוחה וגדולי הרבנים פירשו בה זפיתה מבפנים וכגון שלא קנה היין עד המועד ולא היה סבור לקנות שאין כאן כיוון מלאכה במועד ואין נראה כן שהרי זו היא שסמכו לה זופתין חביתא ר"ל חבית גדולה ואין זופתין כוזתא ר"ל חבית קטנה כלומר שהגדולה יש בה פסידא גדולה וקטנה אין לה פסידא ראויה לחוש ולישנא אחרינא זופתין כוזתא כלומר הואיל ויש בה פסידא מועטת אחר שהטורח מועט ואין זופתין חביתא מפני שטירחה יתר:

ולענין פסק זופתין את החבית בין גדולה בין קטנה שלא יתקלקל היין או השכר שבתוכה:

אמר כיון דאגרא לא קא שקלי שרשוי הוא דקא משתרשי אלא מיחזי כשכירות ווית לן בה פ'י אע"פ שהשלחנות היו צריכין לו לריש גלותא בחולו של מועד לא הותרו הפועלים לקבל שכר אך אם לא הי' לו לפועל מה לאכול והילכך כיון שלא היו מקבלין ממנו שכר אלא לבד שהיו אוכלין עמו סעודתו אינה חשובה שכר ומותר:

רש"י ד"ה מקבלי קיבולת. ואמרי היום בשבת יהיב להו. לכאורה לפי טעם זה אמאי שרינן להשכיר שדות לנכרים משום דאריס אריסותיה קעביד בספ"ק דע"ז. ודוחק לומר דשמואל אתיא כרשב"א דשם נגד סתם מתניתין דהתם (עי' בתוס' כאן) ועמש"כ לקמן (בע"ב). והתוס' שם בד"ה אריסא כתבו בשם ר"י טעם אחר ע"ש:

רש"י ד"ה אבל אי איכא כו'. לאותן פועלים כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר. דקא אסר התם מרחץ במשנה משמע הא שדהו שרי. במשנה שם מפורש דמשכירין שדות. אלא דל"ת דהיינו משום דאמרינן ליה וציית וכדאיתא התם לרשב"א. לכן הוצרכו לדיוק דמרחץ:

בא"ד וכדר"ש דאמר כו' אסורין בימי אבלו אבל במועד דהוי דאורייתא או כעין דאורייתא הקילו וכ"ש שיש להן להקל בשבת כו'. כ"נ דצ"ל:

גמרא משום דמישחא נפיש פסידא. פרש"י דמישחא יקיר. ועי' בנזיר (לא ב) דבגליל חמרא עדיף ממישחא וע"ש ויש לפרש כאן דמישחא מתקלקל יותר:

גמ' שם הלכות מועד כהלכות כותים למאי הלכתא כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף וכצ"ל ברש"י:

רש"י ד"ה ואין למידין. כמו בכותים דלא אמרינן כו'. כצ"ל:

גמ' וכל שאינו עושה אינו אומר. עיין בב"מ דף צ ע"א תוס' ד"ה אבל הכא:

אמר רב יוסף הלכה כר' יוסי תימה אמאי איצטריך לפסוק הלכה כר' יוסי דהא בעירובין פסיק ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וי"ל דאצטריך לאפוקי ממתני' דסוטה דעד ימיו של יוחנן היה פטיש מכה וכן הלכה דלא בעינן שינוי אף במלאכה גמורה ובדבר האבד. לקוטי רב בצלאל משם ריב"ם. ועיין לעיל דף י"א. ועיין פ' זה בורר דף ז"ך. ומיהו לעיל דף י"א איכא סתם כר' יוסי וצ"י ודו"ק כי קצרתי:

(יב א) לנער את צאנם.—בירושלמי שביעית פ"ג ה"ג [לד סע"ג] ביארו, דניעור היינו להוליך את הצאן ממקום למקום כדי לפזר את הזבל בכמה מקומות וידייר את כל השדה. ומה שפירשו בזה הפי' המיוחס לרש"י כאן ופירש"י שברי"ף אינו מחוור. ועי' בר"נ שהעתיק את הירושלמי.

מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור. ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב ליה והא דשרי בית הלל בפ''ק דשבת (ד' יז:) ליתן כלים לכובס בע''ש עם חשיכה ואפי' בתוך התחום משום דכביסה בנכרי מידי דלא מינכר וליכא חשדא אבל מידי דמינכר בתוך התחום אסור משום חשדא: אבל אי איכא מתא דמקרבא להתם. אותן פועלים נכרים אסורים דאינהו ידעי דהני נכרים עבדי ליה מלאכה ואמרי בשבתא יהב להו: אסור. דאמרי היום יהבו ליה: סיועי הוה מסייע בתיבנא. שהיה נותן להם תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור: אבוגנגרי. מסדרי שולחנות: למיעבד עבידיתייהו. אם נשבר השלחן שרי לתקנו: שרשויי. ריוח בעלמא כדי סעודתם דקא אכלי בהדייהו ולא קא חשיב מלאכה: מקבלין קיבולת. נותנה לנכרי לעשותה אחר המועד: אין מרביעין בהמה. משום דעביד מלאכה בחולו של מועד: אין מרביעין. אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר: בבכור. דקעביד ביה מלאכה וכתיב (דברים טו) לא תעבוד בבכור שורך: לבקרות. מקום שיש שם בהמות והיא רובעת מעצמה: מדיירין. מכניסין בהמה לשדה כדי שיוציאו זבל ומזבלין השדה: אין מסייעין אותן. לבהמה לבא בשדה או אם נכרים הם אין מסייעין להם להסיען ממקום למקום כדי שתזבל כל השדה אפילו בבאין מעצמם: לנער. לשמור כגון אם נכרים הם: שכיר שבת. ששכרו כל השבוע לדייר שדהו: שבוע. שמיטה: מסייעין. כאילו של נכרים הוא: ה''ג ועושה נכרי בשבת וי''ט ומסייעין במועד. דלא טרח מלאכה כלומר יכולין לסייע לאותו שכיר לדייר: ומוסרין לו רועה אחד לנער צאנו. שמדיירין אותה הואיל ואינו שכיר לשבת ממש: רבי אומר בשבת בטובה. אם רוצה שום אדם לסייע לאותו שכיר בטובתו עושה כלומר בחנם ולא בשכר: מתני' בתוך הבור. שלפני הגת אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרוי בור: זולף וגומר כדרכו. כלומר מריק אותו בחבית וגף החבית במגופה גמורה: עושה לו למודים. אינו יכול לגוף כדרכו אלא שיתפס היינו לימודין בשביל שלא יחמיץ שאם אינו סותמו מחמיץ: גמ' וצריכא. למימר בתרוייהו בשני בבי דמתני' דמשחא ודחמרא ר' יוסי אומר זולף כו': בההיא רישא דמתניתין: קאמר רבי יוסי. זולף כדרכו: דמשחא. יקיר ואיכא פסידא יתירא: מודה ליה לר' יהודה. דאינו זולף וגף ממש אלא עושה לימודים עראי: דלא כר' יוסי. דאמר גומר כדרכו ואינו צריך שינוי: למישע. לגוף החבית: סיני: רב יוסף: הלכה כר' יוסי. דגף כדרכו: בר שית סאוי ושייע מבר תמני ולא שייע. כלומר יפה שכר מוגף שמחזיק ששה סאין משכר שהוא בכלי גדול שמחזיק שמונה סאין: כהלכות כותים. דאמרינן (חולין דף ד.) היכא דאחזיק אחזיק היכא דלא אחזיק לא אחזיק: עקורות כאשה עקרה שאין לאדם ממנה פרי אלא גופה: ואין למידין זו מזו. דאימא כשם שזו מותרת כך זו מותרת כמו בכותים ולא אמרינן כי היכי דמחזיק בהאי מחזיק בהאי אלא לא ילפי הני מהני: מר. דאמר זופתין חביתא חייש לפסידא ובחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא ובכוזתא ליכא פסידא יתירא כוזא כלי קטן: מר. דאמר זופתין לכוזא דחייש לטירחא יתירא ובכוזא ליכא טירחא יתירא ובחביתא איכא טירחא יתירא:

אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום. הא דשרינן כלים לכובס נכרי פירש בקונט' דלא מינכר שהוא של ישראל ור' יעקב לא היה מחלק ואומר דשרי במועד וגם בשבת דהא ריחים של מים איכא השמעת קול ושרינן בפ''ק דשבת (דף יח. ושם) ובפ''ק דע''ז (דף כא: ושם) שרינן להשכיר שדה לנכרי משום דאריסותיה קעביד וכ''ש קבלנות שאין הבית מתעלה בכך אלא ממהר לעשות ואע''ג דר' שמעון בן אלעזר פליג מסתמא הלכה כר' שמעון בן גמליאל דקא אסר התם מרחץ במשנה משמע הא שדה שרי כדדייק התם ותניא בפ''ק דשבת (דף יט.) גבי ספינה פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת אלמא אין הנכרי מניח לעשות קבלנותו בשביל ישראל ואיכא מאן דאמר אפי' לפסוק אין צריך ובשמעתין דאסר שמואל מפרש רבינו יעקב כאותו פירוש שמעמידין כולהו שמעתתא באבל וכדרב שישא דאמר (לעיל יא:) דברים המותרי' בחש''מ אסורין בימי אבלו דהוי דאורייתא או כעין דאורייתא אבל במועד הקילו וכ''ש שיש להן להקל בשבת דלא חיישינן כל כך דלא ליזלזל ביה וא''ת כיון דבאבילות איירי שמואל היכי קאמר וכי ליכא מתא דמיקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי דאזלי מדוכתא אבל בחולו של מועד אסור וצריך עיון: דברי רבי יוסי. בשמן תניא מילתא דר' יהודה ברישא וכיון דאתחיל מילתא דרבי יוסי מסיים לה וגף ביין לא ידענא אי אבור אי אחבית קאי מיהו לכאורה אחבית קאי דשייך בה מגופה ומדקתני בה זולף וגומר משמע דאבור קאי דאחבית לא שייך משמע דגף אחרי כן וגם עושין לו לימודין משמע דקאי אבור ולית ליה זולף וגומר דאחבית לא שייך לימודין דסגי בכיסוי קטן: