מועד קטן י ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

שנינו במתניתין: ההדיוט - תופר כדרכו.

והוינן בה: היכי דמי הדיוט, שאינו נחשב אומן, ויכול לתפור כדרכו?

אמרי דבי רבי ינאי: כל מי שאינו יכול לתחוב את המחט באריג פעמים רבות ואחר כך למשוך אותה ולהוציא כמלא מחט, שימצאו תפירות רבות בבת אחת כדרך האומנים.

מי שאינו בקי בזה לא חשיב אומן.

רבי יוסי בר חנינא אמר: הדיוט נחשב כל מי שאינו יכול לכוון את האימרא, עובי הבגד אשר בחפת בשפת חלוקו, בצווארון ובשרוול, וצריך מומחיות לעשותו, שלא יהא רחב מכאן וצר מכאן. ורק הבקי בזה חשוב אומן ^[188].

שנינו במתניתין: והאומן מכליב.

והוינן בה: מאי מכליב [שהוא לשון "כלב"]?

רבי יוחנן אמר: מפסיע. שאינו תופר ישר אלא מפזר את התפרים, ודומות תחיבות המחט כשיני כלב, הרחוקות אחת מחברתה.

רבה בר שמואל אמר שיני כלבתא. שאינו תופר כרגיל, שתוחב בסמוך אחת לשניה, אלא תוחב פעם למעלה ופעם למטה, ודומה לשיני הכלב בכך ששן אחת גבוהה מחברתה ^[189].

שנינו במתניתין: ומסרגין את המטות. רבי יוסי אומר ממתחין.

והוינן בה: מאי "מסרגין", ומאי "ממתחין"?

כי אתא רב דימי, אמר: פליגי בה רב חייא בר אבא ורב אסי. ותרוויהו אמרו זאת משמיה דחזקיה ורבי יוחנן.

חד אמר, "מסרגין" היינו אורגין מטה של חבלים שתי וערב ^[190] . ו"ממתחין" היינו שמותחין בה אך ורק חבלי שתי לאורך, בלא לארוג בה חוטי ערב, לרוחב.

וחד אמר, "מסרגין" היינו שמותחין בה רק את חוטי שתי בלא אריגת חוטי הערב ביניהם [והיינו כמו שביאר החולק עליו בממתחין]. ואילו "ממתחין" היינו שאם היה רפוי אריג המטה שנארג מזמן רב, והחבלים רפויים, ממתחו שיהא חזק ונוח לישיבה.

ומקשינן: איני! והא תני רב תחליפא בר שאול: ושוין תנא קמא [רבי מאיר] ורבי יוסי, שאין מפשילין, שלא גודלים חבלים לכתחילה! ^[191]

והרי כל חדושו של רב תחליפא תלוי במחלוקתם.

בשלמא למאן דאמר "מסרגין" הוא סריגת חוטי שתי וערב, ו"ממתחין" הוא מתיחת חוט השתי בלא אריגת חוטי הערב, היינו דקתני, שפיר יש חידוש בדברי רב תחליפא בר שאול, שרק במסרגין נחלקו, אם מותר לארוג את חוטי הערב בין חוטי השתי או אסור. ושוין רבי מאיר ורבי יוסי שאין מפשילין חבלים לכתחילה.

אלא למאן דאמר ש"מסרגין" הוא מתיחת חוטי השתי בלבד, בלא אריגת חוטי הערב, ו"ממתחין" הוא שאם היה רפוי, ממתחו. ולדברי הכל אריגת שתי וערב אסור, תיקשי:

למה הוצרך רב תחליפא לחידושו שלא נחלקו בגדילת חבלים, ולדברי הכל אסור?

והרי השתא, אפילו אריגת שתי וערב אמרת שלדברי הכל לא הותר במועד, ולא נחלקו אלא במתיחת חוטי השתי בלא ערב.

גדילת חבלים לכתחילה - מיבעיא!?

וכי יש צורך לומר שהיא אסורה לדברי הכל!?

ומסקינן: קשיא! ^[192]

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: וכי מי איכא למאן דאמר ש"מסרגין" הוא מתיחת חוטי שתי, בלא העברת חוטי ערב ביניהם?

והתנן להדיא שצריך לסרוג במטה סרוגה גם שתי וגם ערב!

שכך שנינו במסכת כלים, בענין קבלת טומאת כלים של מיטה:

רבי מאיר אומר: המטה מקבלת טומאה רק משיסרוג בה שלשה בתים, בתי נירים, דהיינו שחוטי השתי מתוחים כבר לאורך, ואורג ביניהם שלשה חוטי ערב.

ומוכח, שסרוג נחשב רק אחר אריגת שתי וערב.

ומפני שתי קושיות אלו דחינן את דברי האומר שמסרגין הוא שתי בלא ערב וממתחין היינו רק מתיחת הרפוי.

אלא כי אתא רבין מארץ ישראל אמר: ב"מסרגין" - כולי עלמא לא פליגי, ובין רב חייא ובין רב אסי מודים דהיינו אריגת שתי וערב.

אלא כי פליגי ב"ממתחין".

מר סבר ממתחין היינו שתי בלא ערב.

ומר סבר שאם היה רפוי ממתחו [ואין מאן דאמר זה חולק גם במסרגין כדלעיל].

מיתיבי מהא דתנן לגבי פלוגתא דמתניתין בענין אריגת המטה בחול המועד: מסרגין את המטה ואין צריך לומר שממתחין, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ממתחין אבל לא מסרגין ^[193] .

ויש אומרים: אין ממתחין כל עיקר.

בשלמא למאן דאמר [רב דימי לחד שיטתא] ממתחין היינו שתי בלא ערב, היינו דאתו שבאו "יש אומרים" לאיפלוגי, ואמרו שאין ממתחין כל עיקר אפילו שתי בלא ערב, שבזה התיר רבי יוסי, לשיטת האי מאן דאמר.

אלא למאן דאמר ממתחין שהתיר רבי יוסי היינו רק שאם היה רפוי ממתחו, תקשי: וכי ליש אומרים, ממתחו נמי לא הותר בחול המועד!? והרי אין כאן כל מלאכה, ובלי מתיחת האריג אי אפשר לישב על המטה.

ומתרצינן: אין, סברי היש אומרים כיון דאפשר לממליה במאני, בבגדים בלויים עד שיתמלא השקע שברפיון האריג, ויוכל להציע עליו כרים וכסתות ולשבת עליהם, לא טרחינן אפילו למתוח האריג, שהוא טורח שאינו צריך ^[194].

מתניתין:

מעמידין עושין תנור, שיש בו חלל, ומניחים בו קדירות, וחומו נקלט בתוכו היות שפיו צר.

וכן מעמידים כירים, ופיה רחב יותר, שעשויה כקדירה ^[195].

וכן מעמידים ריחים.

ויכולין לעשותם לכתחילה במועד, כמבואר בגמרא.

רבי יהודה אומר, אין מכבשין את הריחים בתחילה. ובגמרא יבואר מהו "מכבשין" ^[196].

גמרא:

מאי "מכבשין"?

רב יהודה אמר: מנקר ריחיא. שאם נשחקה מרוב שימוש והיא חלקה ואין החיטין נפרכים, עושה בה חריצים כדי שתהיה מחוספסת, ויפרכו החיטין בריחיים. ואסור לכתחילה במועד.

רב יחיאל אמר: בת עינא. שרוצה לעשות את הנקב, שעושין באמצע הריחים להניח בו את התבואה לטחינה.

מיתיבי, מעמידין תנור וכירים ^[197] במועד, ובלבד שלא יגמור מלאכתן, שיכול לעשות את גוף התנור אך לא מחברו לקרקע, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים אף יגמור, היות שמכשירי אוכל נפש הם.

רבי יהודה אומר משמו של רבי אליעזר: מעמידין את הריחים החדשה, ומכבשין את הישנה.

ויש אומרים שלרבי אליעזר אין מכבשין את הריחיים כל עיקר.

על כל פנים, מבואר בברייתא שמכבשין שייך בריחים ישנה, ותקשי לרבי יחיאל.

בשלמא למאן דאמר מכבשין הוא מנקר ריחייא, היינו דמשכחת לה בישנה, שנשחקה ואינה טוחנת בלא חריצים.

אלא למאן דאמר מכבשין היינו לעשות בת עינא ריחיים ישנה - בת עינא נוספת למה לה!? הרי כבר היה לה בתחילה, כי בלי בת עינא אי אפשר לטחון בה.

ומתרצינן: כגון דקא בעי לארווחי את הבת עינא, ולעשותה רחבה טפי פורתא.

רב הונא שמעיה לההוא גברא דקא מנקר ריחיא ישנה בחולא דמועדא. אמר: מאן האי, מי הוא זה המנקר בחול המועד [היות ובכל ריחיים אסור אף בישנה]!? איתחיל יתחלל גופיה, כיון דקא מחיל חולא דמועדא!

ומוכח שרב הונא סבר לה כיש אומרים בברייתא, שאין מנקרין כל עיקר.

דרש רב חמא: נוקרין ריחיים במועד ^[198] . משום רבי מאיר אמרו: אפילו סוס שרוכב עליו, וחמור שרוכב עליו, מותר ליטול את הצפרנים שלהם בחולו של מועד כדי שלא יצערום ולא יוכלו ללכת ^[199].

הערות

^[188] בתוספות הרא"ש ביאר, שאמנם לענין שבת, הרי הוא חייב על תפירתו, אף על פי שהוא הדיוט, יעויין שבת יא, מכל מקום לענין מועד התירו כשאינו אומן. והרא"ש פסק להחמיר כשניהם, וכל אדם היודע להוציא מלא מחט, או שיודע לכוון האימרא בשפת חלוקו, אסור לו לתפור במועד כדרכו. וכתב הרמ"א [תקמא ה], שכל אדם יחמיר על עצמו לתפור בשינוי, והביא שם המשנה ברורה הטעם, שרוב בני אדם יודעים להוציא מלא מחט, ודינם כאומן, וכמו שכתב הרא "ש. ובביאור הגר"א כתב לבאר דעת הרא"ש, שאין להקל בנידון זה כשאר ספק דרבנן, שהרי להקל בשני הדינים [כלומר, להתיר לאדם היודע להוציא מלא מחט, ולאדם היודע לכוון אימרא בשפת חלוקו] אי אפשר, שהרי ממה נפשך אחד מהם עושה איסור, ולהחמיר בדין אחד משניהם ולהקל במשנהו, גם כן אי אפשר, שאיננו יכולים לתפוס מעצמנו אחד מהם ולהקל בו, ועל כן החמרנו בשניהם. וכמו שכתב הר"ן פסחים [קח]. אבל הב"י דקדק מלשון הרמב"ם, שדוקא כשיודע שניהם, להוציא מלא מחט ולכוון האימרא, אז נחשב הוא כאומן. אבל להלכה נוקטים להחמיר בזה.

^[189] אף בזה פסק הרא"ש להחמיר, ולהצריך שני השינויים יחד, וכן פסק בשו"ע [תקמא ה]. והוסיף הרמ"א, שאחיזת המחט בידו בשינוי, אינו נחשב שינוי כדי להתיר התפירה לאומן, משום שצריך שינוי הניכר באיכות התפירה, ולא במעשה התפירה. עוד מבואר שם, שאפילו לתפור בגד חדש התירו להדיוט, ולא רק תיקון. והיתר זה שעושה בשינוי הוא דוקא כשמתקן לצורך המועד, וכשאר צרכי המועד [שאינם לאוכל נפש או מכשירין הקרובים לאכילה], שהתירו לעשותם שלא כדרכם, אבל כשאינו צורך המועד אסור. וכתבו התוס', שאפילו במקום שיתקלקלו הבגדים אילו יניחם כן עד אחר המועד, מכל מקום אין להתיר בלא שינוי, כדין דבר האבד. וביאר הרא"ש, שדין דבר האבד נאמר רק כשיתקלקל לגמרי גוף הדבר, מה שאין כן כאן, אף על פי שיתקלקלו יותר ממה שהיו עד עתה, אין זה נחשב הפסד גמור להתיר. ולפי זה, כשיתקלקלו לגמרי אם לא יתקנם, וצריך להם ללובשם במועד, מותר בלא שינוי, כן כתב המשנה ברורה [תקמא י], אלא שהתוס' [פסחים נה ב] כתבו שאף על פי כן אין זה נחשב כדבר האבד, הואיל ויכול לקנות בגדים ומנעלים אחרים, וכן הביא השער הציון שם בשם הסמ"ג, ופסק כמותם, שבמקום שיוכל לקנות מנעלים חדשים במועד, אסור לו לתקנם במעשה אומן. ודבריהם צריכים ביאור, שאם כן, בכל דבר האבד נאמר שיכול לקנות אחרים תחתיהם, וכמו עשית כותל לשמירת ביתו שלא יגנבו כליו, שלמדנו לעיל [ז] שהוא דבר האבד, למה לא נאמר שהוא יכול לקנות כלים אחרים תחתיהם. ויעויין שם במהר"ם. ויש מיישבים, שדברי התוס' נאמרו דוקא לענין מנעלים, שאדם נצרך לקנות חדשים מזמן לזמן, ובזה ישנה סברא לומר, שיוכל לקנות חדשים וללובשם במועד, ולאחר עבור המועד [שיוכל לתקן את מנעליו הישנים] יצניע את החדשים ללובשם לאחר זמן. יעויין חוה"מ כהלכתו עמ' שא. עוד הביא הביאור הלכה שם להוכיח מהגמרא בפסחים שם, שתיקון מנעלים חמור הוא מתיקון בגדים, ואסור אפילו להדיוט. וביאר הטעם, שלענין תפירה, חלוק בו ההדיוט מהאומן בעצם אופן התפירה, וכמו שלמדנו כאן, שהאומן מוציא מלא מחט, מה שאין ההדיוט יכול לעשות, ועל ידי חילוק זה נחשבת תפירתו כמעשה הדיוט, אבל בתיקון מנעלים, שאף האומן אינו יכול לתפור כמה תפירות יחד [כנראה משום שהמנעלים קשים], אם כן, אין בזה חילוק מהותי הנראה לעין, ולכן אסור. וכן כתב הקרן אורה.

^[190] הקשו התוס', איך התירו מלאכה גמורה בלא שינוי. והרא"ש כתב, שהוא דבר האבד, שאם לא יסרגנו עתה, יהיה מתקלקל לגמרי. אבל הב"י [תקמא] כתב בשם ר"י, שמלאכה זו, מעשה הדיוט היא, והותרה משום צורך המועד. וכן סתם הטור. והעיר הקרן אורה על דברי הרא"ש הנ"ל, שהרי לקמן [יב] למדנו, שרבי יוסי הוא המקיל בדין דבר האבד שאינו צריך שינוי בעשיתו, ואילו כאן, רבי יוסי הוא המחמיר ומצריך שינוי. וכתב, שנצטרך לומר לדעת הרא"ש, שרבי יוסי אינו מחשיב ענין זה כדבר האבד, ולכן החמיר בו.

^[191] דעת רש"י שהוא גדילת חבלים. אבל הטור מפרש, שהוא חיבור החבלים למטה. וביאר הב"י, שלדעתו, כל היתר הסירוג הוא דוקא כשמחבר למטה חבלים שכבר היו בה ויצאו, ומחזירם עתה שנית, אבל חבלים חדשים שמעולם לא היו בה, אסור. אולם המאמר מרדכי נחלק עליו ופירש בדעת הטור, שדוקא כאשר החבלים לא ניתקו מן המטה לגמרי, וכגון שהם מחוברים עדיין מצד אחד, אז מותר לחברם אליה מצד השני, אבל כשיצאו ממנה לגמרי, הרי זה נחשב כהפשלת חבלים, ואסור לדעת הטור. [ויעויין בסי' שמ ח, שיש חילוק בין נתינת מוכין חדשים לכר, שאסור מן התורה משום מכה בפטיש, להחזרתם אליה לאחר שיצאו, שמותר]. ובטעם איסור ההפשלה, ביאר הנשמת אדם [קי א], שיש בזה טורח רב.

^[192] הריטב"א מבאר, שאין זה "תיובתא" משום שיש ליישב ולומר, שיש חידוש בהפשלת חבלים שאין בסירוג שתי וערב, ולולא ברייתא זו היינו סבורים להתיר הפשלת חבלים, הואיל ואי אפשר למטה בלא החבלים, אבל שתי וערב אסור לו לסרוג, שהרי בשעת הדחק יכולה המטה להתקיים בשתי לבד או בערב לבד, ואין זה כל כך צורך המועד.

^[193] הקשו התוס', לפי דיעה זו, שרבי יוסי אוסר סירוג אפילו בשתי לבד, למה לא השמיענו, שאפילו דבר זה אסור, ומדוע נקט "אין מסרגין", שנשמע מכך, שדוקא שתי וערב יחד אסור לו, והניחו בקושיא. ומיישב הקרן אורה, שלשון "סירוג" כולל שני הדברים, כלומר, שתי וערב יחד, ושתי לבד או ערב לבד, וכל הוכחת הגמרא לעיל מהמשנה בכלים היה רק ש"סירוג" כולל גם כן שתי וערב יחדיו, ואם כן, בדברי רבי יוסי שאמר "אין מסרגין" כלול שאין לסרוג שתי לבד או ערב לבד.

^[194] רש"י פירש בקושית הגמרא, שמתיחת חבלי המטה אינו נחשב כלל למלאכה. ויש לעיין לפי זה בתירוץ הגמרא, האם נתחדש שטירחא לבדה גם כן אסורה במועד, אפילו בלא מלאכה כלל, או שנתחדש שגם דבר זה נחשב למלאכה. ובעיקר הנידון, יעויין בתוס' לקמן [יב ב] שנסתפקו בדבר זה ולא הכריעו. אולם לקמן [יט א] נקטו בפשיטות לאסור. ונראה מדבריהם שם שבאו להוכיח דין זה ממה שלמדנו לעיל [ד], שאסרו במועד להשקות בית השלחין ממי הקילון, משום הטירחא שיש במילוי הדליים, הרי שאף על פי שעצם ההשקאה מותרת היא שם, משום דבר האבד, מכל מקום יש לאסור מפני הטורח. ולהלכה נוקטים להחמיר בנידון זה, יעויין בחיי אדם [קיד א]. ונחלקו הראב"ד והרמב"ן, האם יש איסור טירחא יתירה כשעושה מלאכה לשאר צרכי המועד, וכמו שהבאנו בהערה 155, שהראב"ד אוסר, והרמב"ן כתב על כך, שעיין בכל דיני המועד, ולא מצא שאסרו דבר זה. ולפי דעתו נצטרך לומר, שהנידון בסוגיתנו הוא לענין דבר האבד, וכדעת הרא"ש הנ"ל.

^[195] הטור [תקמ] מפרש, שהוא עשית המעמד שלהם, וכן נראה שפירשו התוס'. אבל הרמב"ם [יו"ט ח יג] פירש, שלאחר שעושים את התנור, טחים אותו מבחוץ, כדי לשמור את חומו בתוכו. וכתבו התוס' לדקדק מלשון משנתנו, שדוקא להעמידם מותר, אבל עשייתן לגמרי אסור. והטעם, שעשייתן לכתחילה נחשבת למעשה אומן, ולא התירו מעשה אומן במועד, אלא לצורך אוכל נפש, ולא לצורך מכשיריה. ועיין חזון איש [קלה]. אבל הרמב"ם שם התיר עשית התנור לכתחילה. וביאר הרמב"ן שיטה זו, שכל מלאכה הנעשית לצורך מכשירי אוכל נפש הנצרכים לו במועד, כהעמדת תנור ועשית קדירות וחידוד הסכין, הותרו לעשותם כדרכם. וכן נפסק בשו"ע [תקמ ז]. ויעויין בהערה 54 שהובא בשם הריטב"א, שזהו דוקא לענין מכשירין הקרובים לאוכל נפש, אבל הרחוקים ממנה, כבנין אמת המים לצורך השקאת הירקות לאוכלן במועד, אינו בכלל זה. וכתב בשער הציון [טז] בשם שולחן עצי שיטים, שהוא הדין לענין תנור חימום הבית, שמותר לתקנו אפילו במעשה אומן. והשעה"צ הקשה עליו ממה שמצאנו לענין בית המרחץ, שאינו נחשב כאוכל נפש להתיר מעשה אומן [על כל פנים במרחץ של יחיד], וסיים שמכל מקום יתכן להתיר מפני שהכל נחשבים כחולים לענין צינה. ולפי זה, אם נתקלקל המזגן במועד, שלא שייך טעם זה, יהיה אסור לתקנו במעשה אומן, אף על פי שהוא שעת החום. [אבל לכאורה יש לדון בראיתו ממרחץ, שהרי מבואר בסי' [תקיא ב] שרחיצה נחשבת כדבר שאינו שוה לכל נפש, ויש לומר, שמפני זה אינו נידון כצרכי הגוף, מה שאין כן לענין צינה וחום שהם שוים לכל נפש, יתכן שהם כצרכי הגוף, ומותרים כדרכם, וכמו שלמדנו לענין תכשיטי האשה]. ועיין ספר זכרון שלמה בתשובות הגר"מ פיינשטיין [טו] שהתיר בנידון זה.

^[196] אבל בישנה מתיר רבי יהודה, כמבואר לקמן בברייתא, כן כתבו התוס'. והוסיפו, שתנא קמא מקיל יותר מרבי יהודה, ולדעתו, מותר לכבש אפילו בחדשה. וכן כתב הרא"ש בשם הראב"ד. ועיין עוד הגהות הרמ"ך [יו"ט ח יג].

^[197] הגרע"ק איגר כתב, שהגירסא הנכונה בברייתא היא, "תנור וכירים וריחיים". [וכן מבואר מהמשך הברייתא, שנאמרו בה חילוקים לענין כיבוש הריחים]. ויעויין בחידושי הריטב"א שכן היתה גירסתו גם כן.

^[198] הרא"ש מדקדק מסתימת הדברים, שאפילו בחדשה התיר לכבש, ומשום שפסק רב חמא כתנא קמא, וכנ"ל בהערה הקודמת. והוסיף הרא"ש לדקדק מדבריו, שדוקא ניקור הריחים הותר, אבל עשית בת עינא אסור אפילו לדעת תנא קמא, מפני שהוא מעשה אומן. אבל הרמב"ם התיר אפילו עשית בת עינא, וכמו שנתבאר בהערה 195, שכל מכשירי אוכל נפש הותרו לעשותן כדרכן. וכן נפסק בשו"ע [שם ח]. ויעויין שם בביאור הלכה. ומדברי הגר"א נראה, שלדעת הרמב"ם, מחלוקת רב חמא ורב יחיאל היא דוקא בדעת רבי יהודה, אבל לדעת תנא קמא, ודאי הותר עשית בת עינא, ומן הטעם הנ"ל.

^[199] כתב הרא"ש, שדבר זה הותר רק כשהוא צריך לרכב עליו לאיזה צורך מצורכי המועד [ואינו רגיל לילך ברגליו מרחק גדול כזה. שו"ע תקלו א], אבל שלא לצורך המועד, אף על פי שעצם הרכיבה מותרת היא בכל ענין, מכל מקום אסור לו לעשות מלאכה עבור זה. וכתב בביאור הלכה שם, שזהו דוקא כשהוא רוכב על הסוס לבדו, אבל כשיש על הסוס איזה משא, יש לדון אם מותר לרכוב שלא לצורך המועד, שהרי דבר זה אסור בשבת מן התורה משום מחמר: ובעיקר ההיתר של קציצת צפרניו, מהגהות מיימוניות [יו"ט ח נ] נראה, שהוא מפני דבר האבד, שהסוס יתקלקל על ידי הליכה זו, ולפי זה מותרת הקציצה אפילו במעשה אומן. אולם מלשון רש"י נראה, שבלא הקציצה אינו יכול לילך כלל, ואם כן נמצא, שההיתר הוא משום צורך המועד, ולפי זה אינו מותר אלא במעשה הדיוט.

א שנינו במשנה כי ההדיוט תופר כדרכו בחול המועד. ושואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] הדיוט לענין זה? אמרי [אומרים] החכמים דבי [מבית מדרשו] של ר' ינאי: כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, שמי שיכול לתפור כמה תפירות במלוא אורך המחט ולהוציא את החוט במשיכה אחת בלא תקלה — אומן הוא לענין זה. ר' יוסי בר חנינא אמר: כל שאינו יכול לכוין אימרא (לתפור את כפל הבד) בחפת (בקצה) חלוקו, ותופרה שלא בקו ישר הוא הקרוי הדיוט.

ב שנינו שם עוד: והאומן מכליב. ושואלים: מאי [מה פירוש] מכליב? ר' יוחנן אמר: מפסיע שאינו תופר את כל התפרים בקו ישר, והריהן כשיני הכלב שרחוקות זו מזו. רבה בר שמואל אמר: שיני כלבתא [כשיני כלבה] ולכן קרוי מכליב, שאין התפירות סמוכות זו לזו כמעשה אומן, אלא תופר תפירה אחת ומדלג ותופר עוד אחת ומדלג, והרי זה כשיני כלב שאינן רצופות.

ג במשנה שנינו שמסרגין את המטות ור' יוסי אמר שממתחים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מסרגין" ומאי [ומה הפירוש] "ממתחין"? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פליגי בה [חלקו בכך] ר' חייא בר אבא ורב אסי, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמם] של חזקיה ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: "מסרגין" פירושו — שמניחים וקושרים את חבלי המיטה שתי וערב, ואילו "ממתחין" פירושו שמותחים רק שתי בלא ערב. וחד [ואחד מהם] אמר: "מסרגין" פירושו שמניחים רק שתי בלא ערב, ו"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי — ממתחו ומחזקו. אבל לא עושה סירוג חדש.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רב תחליפא בר שאול ברייתא זו: ושוין ר' מאיר ור' יוסי שאין מפשילין (גודלים, מייצרים) חבלים לכתחלה בחול המועד. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי "מסרגין" פירושו שתי וערב, "ממתחין" — שתי בלא ערב, היינו דקתני [זהו ששנה] רב תחליפא בר שאול: ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה, שאף שהתירו לשים את חבלי המיטה, לא התירו לייצרם.

אלא למאן דאמר נל שיטת מי שאומר] כי "מסרגין" הוא שתי בלא ערב, ו"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי היה ממתחו. השתא [עכשיו, הרי] שתי וערב אמרת לא, שאסור לעשות, אף אם יש בידו חבלים מוכנים — לעשות חבלים לכתחלה מיבעיא [נצרכה לומר] שאסור?! ומעירים, אכן, קשיא [קשה הדבר].

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] ש"מסרגין" פירושו שתי בלא ערב? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: המטה מקבלת טומאה (שנחשבת כבר ככלי ראוי לשימוש) משיסרוג בה שלשה בתים, כלומר, שלוש פעמים ערב על השתי. ומכאן ברור שסירוג המיטה הוא עשיית שתי וערב!

אלא עלינו לחזור מן הנוסח הקודם, ומסופר, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר מסורת אחרת: ב"מסרגין" כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שזה שתי וערב, אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בפירוש הביטוי "ממתחין". מר סבר [חכם זה] סבר ש"ממתחין" פירושו עשיית שתי בלא ערב, ומר [וחכם זה] סבר: שאם היה רפוי — ממתחו.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא ששנינו בה: מסרגין את המטה ואין צריך לומר שממתחין, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ממתחין אבל לא מסרגין. ויש אומרים: אין ממתחין כל עיקר.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי "ממתחין" הוא שתי בלא ערב, היינו דאתו [זהו שבאו] יש אומרים לאיפלוגי [לחלוק] ולומר שאין ממתחים כל עיקר, שאסור לעשות אפילו שתי, אבל מתיחת חבלים רפויים מותרת לדעת הכל. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ש"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי ממתחו, אם כן ליש אומרים ממתחו נמי לא [גם כן לא] וכיצד יישן על מיטה כזו?

ומשיבים: אין [כן] אכן כך סבור הוא שאף אסור למתח, והטעם — כיון שאפשר לממלייה במאני [למלא את המיטה בבגדים] ויתמלא השקע שבה ואפשר יהיה לישון עליה — לא טרחינן [אין אנו טורחים] בתיקון כלי.

ד משנה מעמידין כלומר בונים תנור וכירים וריחים במועד, ר' יהודה אומר: אין מכבשין את הריחים בתחילה במועד.

ה גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] מכבשין ריחיים? רב יהודה אמר: מנקר ריחיא [ניקור הריחיים] לפי שאבן הריחיים נשחקת במשך הזמן, ונעשית חלקה מאד, וכדי לתקנה שתוכל לטחון היטב צריך לעשות בה שוב נקבים וחריצים. רב יחיאל אמר: בת עינא [בת עין], נקב שעושים מתחילה באבן הרכב של הריחיים, שתוכל התבואה להכנס דרכו בין אבני הריחיים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מעמידין תנור וכירים במועד ובלבד שלא יגמור מלאכתן עד סופה. אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אף יגמור. ר' יהודה אומר משמו של ר' אליעזר: מעמידין את אבן הריחיים החדשה, ומכבשין את הישנה. ויש אומרים: אין מכבשין כל עיקר, ומעתה:

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שמכבשין פירושו מנקר ריחיא [ניקור הריחיים], היינו דמשכחת לה [זהו שאתה מוצא אותה את הדבר] בישנה, שהרי אף אבן ריחיים ישנה צריכה ניקור מחודש, אלא למאן דאמר בת עינא [אלא לשיטת מי שאומר שהכוונה לבת עין] של ריחיים — אבן ריחיים ישנה, בת עינא [בת עין] למה לה? הלא אבן ישנה ודאי יש לה בת עין זה מכבר! ומשיבים: אפשר לפרש כגון דקא בעי לארווחי טפי פורתא [שהוא רוצה לרווח, להגדיל את החור, קצת יותר].

מסופר: רב הונא שמעיה לההוא גברא דקא מנקר ריחיא בחולא דמועדא [שמע אדם אחד שהיה מנקר ריחיים בחול המועד], אמר: מאן האי [מי זה]? איתחיל גופיה דקא מחיל חולא דמועדא [שיתחלל גופו על שהוא מחלל את חול המועד] ומעירים: סבר לה [סבור הוא] רב הונא שהלכה כדעת יש אומרים שאסור לכבש כל עיקר.

דרש רב חמא: נוקרין ריחים במועד. משום ר' מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים שלהם (לחתוך קצת את פרסותיהם) בחולו של מועד כדי שלא יצטערו בהליכתם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ It was taught in the mishna: A layman, who is not a skilled tailor, may sew in his usual manner on the intermediate days of a Festival. The Gemara asks: What are the circumstances in which an individual is considered a layman? The Sages of the school of Rabbi Yannai said: Anyone who cannot deftly pull a full needle of stiches through the fabric at the same time is considered a layman. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Anyone who cannot form a straight seam on the hem [ḥefet] of his shirt is considered a layman.

§ It was further taught in the mishna: A craftsman, however, may form only temporary stitches [makhliv]. The Gemara asks: What is meant by forming temporary stitches? Rabbi Yoḥanan said: He does not sew all the stitches that are necessary, but rather he skips certain stitches in the middle (Rabbeinu Hananel). Rabba bar Shmuel said: He sews stitches that are like the teeth of a dog. He does not sew all the stitches in a straight line, so that they resemble the teeth of a dog, which also are not straight.

§ It was also taught in the mishna: One may interweave the cords attached to the frame of a bed. Rabbi Yosei says: One may only tighten the cords. The Gemara asks: What is meant by interweaving, and what is meant by tightening? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Ḥiyya bar Abba and Rabbi Asi disagree about the matter, and both of them reported their opinions in the name of Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan. One Sage said: Interweaving involves placing and tying the cords of the bed both lengthwise and widthwise, whereas tightening means arranging the cords only lengthwise and not widthwise. And one Sage said: Interweaving involves arranging the cords only lengthwise and not widthwise, while tightening means that if a cord became loose, he may tighten it but he may not tie any new cords.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Taḥlifa bar Shaul teach the following baraita: And both Rabbi Meir and Rabbi Yosei agree that one may not braid cords anew on the intermediate days of a Festival? Granted, according to the one who said that interweaving means tying the cords lengthwise and widthwise, and tightening means tying them only lengthwise and not widthwise, this explanation is consistent with that which Rav Taḥlifa taught: And they both agree that one may not braid cords anew, as even though one is permitted to arrange the cords of the bed, he is not permitted to produce new cords.

However, according to the one who said that interweaving means tying the cords only lengthwise and not widthwise, while tightening means that if a cord became loose, he may tighten it, there is a difficulty. Now that you said that tying the cords lengthwise and widthwise, no, it is not permitted even though the cords are readily available, is it necessary to say that braiding cords anew is prohibited? The Gemara comments: Indeed it is difficult.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rabbi Ḥiyya bar Avin: Is there one who says that interweaving means tying the cords lengthwise, but not widthwise? Didn’t we learn in a mishna (Kelim 16:1) that Rabbi Meir says: A bed is considered a utensil and becomes susceptible to ritual impurity from when one interweaves three rows of meshes in it, i.e., three rows lengthwise and widthwise? It is clear from here that interweaving a bed involves tying its cords lengthwise and widthwise.

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he stated a different version of the tradition: With regard to interweaving, everyone agrees that it is referring to tying the cords of a bed lengthwise and widthwise. When they disagree it is only about the meaning of tightening. One Sage holds that tightening means arranging the cords only lengthwise and not widthwise. And one Sage holds that it means that if a cord became loose, he may tighten it.

The Gemara raises an objection from the following baraita: One may interweave the cords attached to the frame of a bed on the intermediate days of a Festival, and needless to say one may tighten those cords; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One may only tighten the ropes but not interweave them. And some say: One may not tighten them at all.

Granted, according to the one who said that tightening means tying the cords only lengthwise and not widthwise, this is why the opinion presented as: Some say, comes to disagree and says that one may not tie the cords at all, even only lengthwise. However, if the cords became loose, all agree that they may be tightened. But according to the one who said that tightening means that if a cord became loose he may tighten it, then according to the opinion presented here as: Some say, may he not even tighten the cords of his bed? How, then, would he be able to sleep on it?

The Gemara answers: Yes, indeed, according to this opinion, it is prohibited even to tighten the cords of one’s bed. Since it is possible for him to fill the depression in his bed with clothing, so that he can sleep there, he may not exert himself during the week of the Festival and fix the bed in a more permanent manner.

MISHNA: One may set up an oven, a stove, and a mill on the intermediate days of a Festival. Rabbi Yehuda says: One may not chisel millstones for the first time on the intermediate days of a Festival.

GEMARA: The Gemara asks: What is meant by chiseling millstones? Rav Yehuda said: Cutting grooves into the millstones. As the millstones wear down over time and become smooth, one must occasionally cut grooves into the stones so that they can grind properly. Rav Yeḥiel said: Cutting out an eyehole in the upper millstone, through which the grain can pass, so that it can be ground between the two millstones.

The Gemara raises an objection from a baraita: One may set up an oven and a stove on the intermediate days of a Festival, provided that he does not fully complete the labor; this is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis say: He may even complete the labor. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Eliezer: One may set up a new millstone and one may chisel an old millstone. And some say: One may not chisel a millstone at all.

Granted, according to the one who said that chiseling a millstone means cutting grooves into the millstones, this is how you can find this activity relevant to an old mill. But according to the one who said it means cutting out an eyehole, why does an old millstone need an eyehole to be cut out? It must have one already. The Gemara answers: This is referring to a case where he wants to widen the hole a little more.

The Gemara relates that Rav Huna once heard a certain man cutting grooves into his millstone on the intermediate days of a Festival. He said: Who is this? May his body be desecrated, for he desecrates the intermediate days of a Festival. The Gemara comments: Rav Huna holds in accordance with the statement cited as: Some say, that one is not permitted to roughen his millstones at all.

Rav Ḥama taught as follows: One may cut grooves into millstones on the intermediate days of a Festival. In the name of Rabbi Meir he said: Even with regard to the horse that one rides upon and the donkey that he rides upon, he is permitted to trim their hooves on the intermediate days of a Festival so that they do not suffer when they walk.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ההדיוט תופר כדרכו בתלמו"ד א"י מפור"ש לפיכ"ך כתבנ"ו והנחנ"ו ז"ה. דבי ר' ינאי אמרי כדרכו ממלא את המחט. מכליב אחת אחת ר' יוחנן א' כדרכו (אפי') אחת אחת. מכליב. מפסיע. כלומר מדלג. מתני' מסייע לר' יוחנן הרצענין מכלבין במועד אין תימר חדא חדא היינו אורחייהו כך היא אומנותן של מפסע. ר' יוסי ב"ר חנינא אומר המזווג את האמריות זהו אומן וכל מי שאינו מזווג אינו אומן א"ר סימון הדיוט תופר כיסין כיסין.

מסרגין את המטות. ר' יוסי אומר ממתחין. ר' חייא בר אבא ור' אמי פליגי תרוייהו משום דחזקיה ור' יוחנן (אמרו) חד אמר מסרגין כגון אריגה שתי וערב ממתחין שתי בלא ערב. וחד אמר מסרגין שתי בלא ערב.

ממתחין שאם היה רפוי ממתחו. איני והתני ר' חלפתא בן שאול ושוין פי' ת"ק ור' יוסי שאין מפשילין חבלים לכתחלה.

ומתמה רב נחמן בר יצחק מי איכא מ"ד מסרגין שתי בלא ערב. והתנן ר"מ אומר המטה משיסרוג בה שלשה בתים מי אפשר לעשות בית בלא שתי וערב אלא כ"ע מסרגין שתי וערב כי פליגי בממתחין. ולא איפשיט לן בהדיא האי מיתוח מה הוא אי שתי בלא ערב. או אם היה רפוי ממתחו. אפשר למימליא במני. אפשר למלאות רפיון חבלי המטה בכסתות הרבה:

[מתני'] מעמידין תנור וכירים במועד ר"י אומר אין מכבשין את הריחים במועד בתחלה.

מאי מכבשין. רב יהודה אמר מנקר ריחיא פי' כיון שיעמדו הריחים מלטחון מנקרין בהן נקרין קטנים כמין חידודין כדי לטחון במהרה רב יחיאל אמר בת עינא. ומקשינן עליה דרב יחיאל ומפרק כגון דנקרה ובעי לארווחי בי טפי רב הונא שמע לההוא גברא דהוה מנקר ריחיא בחולו של מועד אמר מאן האי דמחיל י"ט ליתחיל גופיה.

ורב הונא סבר לה כי"א דאמרו אין מכבשין כל עיקר.

דרש רב חמא נוקרין ריחים בחולו של מועד משום רבינו אמרו אפי' סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו.

ושוין שאין מפשילין לכתחלה. פי' שאין עושה במועד חבלים לכתחלה אפי' לצורך המועד:

קשיא פי' ולא תיובתא דאיכא למי' דסד"א דסירוג לא משום דסגיא בלאו הכי אבל כשאין לו חבלים דלא סגיא בלאו דידיה אלא א"כ ישן על הקרקע הכל מודים שהוא מותר קמ"ל אדרבה:

המטה משיסרג ג' בתים י"מ דמההיא שעתא ראויה למיושב ומטמא מדרס ורבי' שמשון ז"ל פי' כי החבל הנשאר אפי' הוא גדול נופל למטה ומטמא עמה ובנסחאות מדוייקות גרסי' התם החבל שבמטה וכן גורס רבי' ז"ל:

כיון דאפשר לממלייה במאני דלא טריחי'. פי' ואי לית ליה מאניה דטרחי':

ולענין פסק אנן כסתם משנה קיימא לן דמסרגין והא אמרי' דמסרגין לכולי עלמא שתי וערב:

סבר לה כיש אומר פי' דאי כר' יהודה ס"ל היכי לטייה להדיא משום שמיעת קול דילמא ישנה הות ודוחק הוא לומר שהוא מכין בקול שהיא חדש'

דרש רב חמא נוקרין ריחים במועד היה נרא' דהיינו בישנה דהא לא אשכחן מאן דשרי בחדש' אבל קשה היאך דריש לה הכי סתמא וי"א דלעולם אפי' בחדשה וסבר לה כמ"ד מכבשין בת עינא ובההיא אוסר רבי יהודה בחדשה לפי שהוא מעשה אומן אבל בנקור שהוא מעשה הדיוט אפי' בחדשה א"ר יהודה ונכון הוא ומ"מ קשה עלינו על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק שנוקרין ופותחין בת עין ולא חילוק בין חדשה לישנה ונר' שהוא גורס כמשנתינו מעמידן ריחים ופוסק כסתם מתני' ונר' עוד שאין משנתינו אלא ביחיד ובאפשר לו להסתפק בשל רבים הא בשאי אפשר לו אי נמי לצורך הרבים עושין לדברי הכל ואפי' לכתחלה והכי אמרי' לקמן דשרי' למבני רחים והיינו כדאמרן:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה מה שהותר מכלל מלאכה מצד שאינו נקרא מלאכה אצל עושהו או מצד שהוא צורך המועד ואמר על זה ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב מסרגין את המטות ר' יוסי אומר אף ממתחין אמר הר"ם הדיוט הוא מי שאינו בקי וגדרו בכאן במלאכת התפירה הוא שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו בשעת חתוך הבגדים ומכליב הוא שתופר תפירה שאינה שוה אלא כשיני הכלב ומסרגין את המטות הוא שמותחין חבלים באורך וברוחב בארבעה כרעי המטה ומה שאמר ר' יוסי אף ממתחין ר"ל ממתחין אבל לא מסרגין וממתחין הוא שמותחין אותן כשהן רפות עד שיתמתחו בחוזק ויתקשו כמו היתדים המתוחים ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי ההדיוט תופר כדרכו פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה והילכך תופר כדרכו ופי' בגמ' הדיוט לענין זה ר"ל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת והוא שכשהאומן תופר תוחב את המחט תחיבות הרבה כמלא ארך המחט ומושכה ממקום התפר ונמצאו תכיפות הרבה במשיכה אחת וכל שאינו יודע לתפור על דרך זה נקרא הדיוט אצל תפירה וכן כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו ר"ל שאין יכול לעשות שפה בשולי החלוק שלא תתעקם השפה בקצת מקומות:

והאומן מכליב והכלבה זו פי' בגמ' מפסיע ר"ל שהוא תפירה דרך דלוג ותפירת עראי ונקראת בלעז באשטאר ופירשו עוד בהי כלבתא ר"ל תפירה שאין האומן מכוין בה לעשותה כהוגן ונעשית התפירה כעין שיני הכלב אחת למעלה ואחת למטה ואינן שוות זו כנגד זו ואע"פ שהוא אומן הואיל ומ"מ המלאכה אינה מלאכת אומן מותר וכן הלכה:

ומסרגין את המטות לצורך המועד והוא אריגת החבלים בשתי וערב עשויות כעין חלונות ור' יוסי חולק לומר שאין מסרגין אלא שממתחין והוא אריגת החבלים שתי בלא ערב וכל שכן שאם היה רפוי ממתחו אע"פ שהיה יכול למלאתו בכרים וכסתות עד שאין רפיון המתוח מעלה ומוריד בו והלכה כחכמים ולקולא וסירוג גמור מותר ומ"מ פי' בגמ' שגדילת החבלים מן המטוה אסור והוא שאמרו ושוין שאין מפשילין את החבלים לכתחלה וכל שכן טויית הצמר או הפשתן לעשות חבלים:

זהו ביאור המשנה ובגמרא התבאר על ידי גלגול שהמטה מקבלת טומאה משיסריג בו שלשה בתים ואין הלכה כן אלא משישופנה בעור הדג או שיגמור בדעתו שלא לשוף ובמקומה יתבאר בעזר הצור:

המשנה השמינית והכונה מה ככונת מה שלפניה מעמידין תנור וכירים במועד ר' יהודה אומר אין מכבשין את הרחים בתחלה אמר הר"ם מכבשין מנקר הריחים ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מעמידין תנור וכירים ורחים במועד גדולי הרבנים פי' בתנור וכירים שבונין אותן מתחלה והוא שגודלין את הטיט ועושין אותן מתחלה ומושיבין אותן מפני שהן צורך המועד לאפות ולבשל ואפי' היה מוצא מקום לאפות על ידי טורח או שאלה מ"מ צורך המועד הוא ומותר אף כשיגמור מלאכתו לגמרי בלא שום שיור וכן הלכה וכבר הביאו ראיה לפירושם ממה שאמרו בגמ' רבא שרא למיגבל תנורי ובלבד בכדי שייבש במועד וישתמש בו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין לומר שאין עושין אותן לכתחלה אפי' לצורך המועד אלא שאם נעשו מושיבין אותם ומעמידין אותם במקומם על ידי טיחה לצורך המועד ואפי' היו חליות מתקנין אותם ומחברין אותם על ידי טיחה והם מפרשים במיגדל תנורי תכונה אחרת שהיא מלאכת הדיוט כמו שיתבאר למטה ומ"מ אם אינו מוצא לאפות מותר:

ורחים העמדתן מותרת לכתחלה וכדקאמ' במתניתי' מעמידין תנור וכירים ורחים:

ור' יהודה אומר שאין מכבשין אותן לכתחלה וענין כבוש פי' בגמ' נקור הרחים כשהם חלקות יותר מדאי ואמר על זה שאין עושין כן מתחלה כלומר אם היא חדשה אבל ישנה מכבשין שהרי די לה בנקור מועט ומלאכת הדיוט היא ויש שפירשו בענין כבוש בגמרא בת עינא והוא לנקוב נקב הרחים הן בתחתונה שתוחב בה הברזל הן בעליונה שהחטים נכנסין בו ואמר שאין עושין כן מתחלה ר"ל בחדשה שאין מנקבין בה אבל בישנה כגון שניקבה ורוצה להרחיב את הנקבים מותר ויראה לי שהלכה כר' יהודה ובין נקור הרחים ובין בת עינא הכל מותר בישנה ואסור בחדשה שהרי חכמים לא הזכירו בדבריהם את הכבוש עד שתאמר הלכה כחכמים ולא דברו אלא על ההעמדה ומגדולי המחברים פסקו שהכל מותר אף בחדשה מפני שדעתם שחכמים נחלקו בזו על ר' יהודה להתיר והכל היה בכלל העמדה שהתירוה חכמים ומגדולי המפרשים מכריעים להתיר נקור אף בחדשה ובת עינא דוקא בישנה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין הבאים תחתיה בגמרא אלו הן:

הסוס והחמור ודומיהם בין שעומדים לרכיבה בין שעומדי' לסבב את הרחים מותר ליטול צפרניו במועד ובכלל זה דבוק הברזלים ברגליו:

בפרש"י בד"ה ממתח נמי לא כו' לא מצי למזגא עלה ובד"ה מנקר רחייא בישנה הס"ד ואח"כ מ"ה איתחיל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ההדיוט כו' אבל בחנם למה יתירו כו' ובד"ה ר' יהודה אומר כו' ת"ק אמר מעמידין כו' ור' יהודה אוסר בכבוש כו' כצ"ל:

בא"ד וה"ה דאסר כבוש כו' פי' כמו דאסר בנין גמור ה"ה דאסר כבוש וק"ל:

בא"ד וגירסא ראשונה נראה לרבי ומעמידין נראה כו' ואין טשין אותו כו' כצ"ל:

גמרא שיני כלבתא. ברי"ף ליתא תיבת שיני ורש"י שסביבו מחקו בפירוש וכ"נ מלשון רש"י דכאן ועי' לקמן (כז ב) תד"ה בכליבה:

רש"י ד"ה מפסיע ובד"ה כלבתא. נ"ל דנסתרסו התיבות. ומלות שאינו תופר ביושר שבדבור הראשון שייכים לדבור הב'. ומלות שאינו תופר כדרכו תוחב זה בסמוך זה שבדבור הב' שייכים לדבור הא' ועי' בתוס' שציינתי לעיל בסמוך:

רש"י ד"ה מימתח נמי לא. למיסר נמי מתוח. כ"נ דצ"ל וכן בדבור הסמוך:

ד"ה מעמידין. כירה מקום שפיתת קדירה אחת. תמוה דבשבת (לח ב) מבואר דהיא מקום שפיתת שתי קדירות וכבר הושג בזה בתוס' נדה (כו ב):

תד"ה ההדיוט. ושמא לא היו חושבים כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ממתוחי. בלא"ה כו' דמצי לאקשויי כו'. תמוה דלזה לא מתרץ הש"ס מידי. ובמש"כ הרא"ש בפ"ק דסוכה סי' ט"ו ואנכי ציינתי עוד כיוצא בו בפסחים (קב ב) בתד"ה מיתיבי ע"ש יתיישב הכא:

גמ' בחפת חלוקו. נ"ב פי' בערוך בית יד של חלוק:

שם מאן האי "איתחיל". צ"ל לתחיל [וכ"ה בעירובין] וכצ"ל ברש"י:

תוס' ד"ה כאן במצוה וכו' וק"ש אין מפסיקין. להדיא איתא בשבת דף יא ע"א דלק"ש מפסיקין וצ"ע:

תופר כדרכו. בחולו של מועד: היכי דמי הדיוט. שאינו אומן שתופר כדרכו: מלא מחט בבת אחת. שאינו יכול ללקוט נימי התפירה של חלוק כדי לתפור כשהוא תופר תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח''כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת והיודע לעשות כן אומן הוא: שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. שאינו יודע לתחוב אותו בגד עב שעושין ממנו אימרא בחפת חלוקו אלא שבמקום אחד מקצרו ובמקום אחד מרחיבו: האומן. החייט מכליב: מפסיע. שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שדומין תחובי המחט לשיני הכלב רחוקות זו מזו כשיני הכלב: כלבתא. שאינו תופר כדרכו תוחב זה בסמוך זה אלא שתוחב המחט פעם אחת למעלה ופעם אחת למטה ולהכי קרי ליה כלבתא דהכי קיימי שיני הכלב שן אחד גבוה מחבירו: מסרגין שתי וערב. שאורגין מטה של חבלים בשתי וערב: שתי בלא ערב. שמותח השתי ואינו אורג בה הערב: שאם היה רפוי. זה שנארג ימים רבים והיו החבלים רפויין ותלוין למטה שאינן מתוחין ממתחן: ושוין. רבי מאיר ור' יוסי: שאין מפשילין חבלים לכתחלה. שאין גודלים חבלים לכתחלה: המטה. לעולם אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה ג' בתי נירין שהשתי כבר מתוח ואורג בה שלשה בתי נירין דערב אלמא דמסרגין קרי שתי וערב: היינו דאתו יש אומרים לאפלוגי. דאפילו שתי בלא ערב לא מצי: ממתח נמי לא. בתמיה אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי ואמאי הא לא קעביד מלאכה ואי לא עביד הכי לא מצי למיזגא עלה: אין. ודאי אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי משום דהואיל ואפשר למלייה למטה במאני עד לעיל והדר מצי למירמא עלייהו כרים וכסתות למיזגא עלייהו: לא טרחינן. דהוי טורח דלא צריך: מתני' מעמידין תנור וכירים. שעושין אותם לכתחלה כדאמרינן לקמן תנור תוכו חלול מקום שפיתת שתי קדירות כירה מקום שפיתת קדירה אחת: מכבשין. בגמ' מפרש: גמ' מנקר ריחיא. שכשהיא ישנה וחלקה ואין החטין יכולין לפרך מנקרין אותה חותכין אותה כדי שלא יהא שוה כדי שיפרכו החטין תחתיה: בת עינא. נקב שעושין באמצע הריחים שהתבואה נופלת לתוכה: היינו דמשכחת לה בישנה. לפי שהישנה צריכה לכך שכבר היא חלקה לפי שתדיר היא טוחנת: אלא למאן דאמר. דמכבשין היינו בת עינא ישנה בת עינא למה והלא כבר אית לה בת עינא שכבר היא ישנה מלטחון ואי לא הוי לה בת עינא לא מצי למיטחן: כגון דבעי לארווחי. האי בת עינא טפי וכי האי גוונא משכחת לה בישנה: מנקר ריחיא. בישנה: איתחיל גופיה. יתחלל גופו: מותר ליטול. להן צפרנים כדרך העושין עכשיו לסוסים שלנו דאי לא עביד ליה הכי הוה ליה צערא ולא מצי אזיל:

ההדיוט תופר כדרכו. נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קיימא לן כר' יוסי דאין מצריך שינוי בדבר האבד והיכא דבגדיו או מנעליו מקורעין ואם יניח אותן עד לאחר מועד יתקלקלו ראיתי רבותי שאין מקילין כלל להתיר אפילו על ידי נכרי כדאמרינן לקמן (דף יב.) כל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה ושמא לא היו חושבים אותו דבר האבד או שמא אין כל דבר האבד מותר בלא שינוי דבפ' מקום שנהגו (פסחים דף נה:) משמע דוקא עולי רגלים מתקנין מנעלים במועד: במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב. תימה היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי: ממתוחי נמי לא. בלאו הכי נמי נראה דמצי לאקשויי היכי קאמר ר' יוסי שאם היה רפוי ממתחו אבל לא מסרגין שתי וערב הא אפילו בשתי בלא ערב אסור: כיון דאפשר למלויי במאני. משמע דאין מותר אלא לצורך המועד: ה''ג רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה. ובחדשה קאמר דהא בגמרא מתיר ישנה ואין נראה לומר דבגמ' דמתיר ישנה משום ר' אליעזר קאמר והא משמיה דידיה כי למה נדחוק לעשות מחלוקת חנם ועוד דלכתחילה משמע חדשה ואם תאמר כבוש מאן דכר שמיה י''ל תנא קמא אמר מעמידין ובחדשה קאמר ומשמע אפילו כבוש ור' יהודה אוסר בכבוש ואית דגריס ר' יהודה אומר מכבשין את הריחים ולא גרס לכתחילה והיא היא אבל עתה קשיא יותר כבוש מאן דכר שמיה תנא קמא נמי שרי יש לומר דת''ק שרי העמדה בעלמא שאין זה בנין גמור וה''ה דאסר כבוש בין בחדשה בין בישנה ור' יהודה שרי כבוש בישנה וגירסא ראשונה נראה לרבי ומעמידין נראה דוקא העמדה דתנור אין זה בנין בתחילה אלא הוא עשוי כבר אבל אינו מחובר בקרקע וצריך לחברו ולטפלו בארץ כדמפרש בפרק כל הכלים (שבת דף קכה.) אי נמי כי ההוא דפ' המביא כדי יין (ביצה לד.) גבי תנור דבי''ט אין סכין אותו ואין טשין אותו במטלית וכו' הכא במועד שרי ולקמן בשמעתין נמי קאמר ושוין שאין גודלים תנור בתחילה ובירושלמי תני ר' חלפתא ובלבד שלא יגלחנו בתחילה ופירש בתוספ' דלא ידע מאי גילוח ול''נ דגרסינן שלא יגדלנו: סוס שרוכב עליו. פי' בתוספת לצורך המועד משמע שאסור לרכוב בחנם:

דף י - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד