מועד קטן ט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

כאן, דכתיב "אל תפלס" - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, שאז אל תשתדל לעשות דוקא את המצוה הגדולה, אלא מצוה הבאה לידך תחילה תעשנה ^[176].

הדר יתבי רבי יונתן בן עמסי ורבי יהודה בן גרים וקא מיבעי להו: כתיב "יקרה היא התורה מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה". שראוי לבטל כל חפציך האישיים כדי ללמוד תורה.

הא חפצי שמים, שהם העיסוק במצוות - כן ישוו בה, ויש לבטל תלמוד תורה כדי לקיים מצוות.

ומאידך כתיב קרא שמשמע ממנו איפכא: "כל חפצים לא ישוו בה". ומדלא כתיב "חפציך", משמע דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, ולא יבטל אדם מתורה כדי לעסוק במצוה.

ושוב תירצו: כאן, כל חפצים לא ישוו בה, במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, ולכן יניחנה למצוה להתקיים בידיהם, ולא יבטל מתלמודו לעסוק במצווה זו ^[177].

וכאן דכתיב "חפציך לא ישוו בה", שמשמע שחפצי שמים כן ישוו בה, ומבטל מלימודו עבור חפצי שמים - במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. שחייב להפסיק מתלמודו כדי לקיים מצוה המוטלת עליו ^[178].

אמרו לו לבנו של רבי שמעון בר יוחי שבא לקבל ברכתם: מאי בעית הכא?

אמר להו, באתי לכאן משום דאמר לי אבא: זיל גבייהו, דליברכוך!

אמרו ליה, ברכוהו שבע ברכות, בלשון משל וחידה:

א. יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, והוא הבין שלא יצמח זרעו, או שלא יזכה לקצרו.

ב. תעייל ולא תיפוק. והוא הבין שיביא סחורה ולא יצליח למוכרה,

ג. תיפוק ולא תעייל והבין שיוציא סחורה במקום אחר ולא יצליח להביאנה.

ד. ליחרוב ביתך, והבין שזה כפשוטו.

ה. וליתוב אושפיזך ואורחך ישבו ויגורו במקומך.

ו. לבלבל פתורך - יהיה מבולבל שולחנך.

ז. ולא תחזי שתא חדתא. לא תראה את השנה החדשה.

והבין שקללוהו שלא יזכה לראות שנה הבאה.

ולכן, כי אתא, בשובו לגבי אבוה, אמר ליה לאביו: לא מיבעי דברוכי לא בירכן, אבל אלא ציעורי ציערן.

אמר ליה אביו: מאי אמרו לך?

אמר לו: הכי והכי אמרו לי, וציטט לו כל דבריהם דלעיל.

אמר לו הנך כולהו - ברכתא נינהו! ^[179]

ומשל הם, וזה פתרונו:

"תזרע ולא תחצד" - תוליד בנים ולא ימותו בימיך.

"תעייל ולא תיפוק" - תעייל כלתא, שדרכה לילך אל הבעל, והוא במקום אביו, ולא לימותו בנך, דליפקון, שבמיתת הבן יוצאת הכלה לשוב לבית אביה.

"תיפוק ולא תעייל" - תוליד בנתא היוצאות מביתך בנשואיהם ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותך, אליך.

לפי שבמיתת הבעל חוזרות הנשים לאביהן, וברכוהו שינשאו ולא ישובו אליו באלמנותם.

"ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך" - דהאי עלמא אושפיזך, וההיא עלמא - העולם הבא הוא ביתא.

דכתיב "קרבם בתימו לעולם". ודרשינן: אל תקרי קרבם אלא קברם. וברכוהו שלא ימות וישב בביתו הוא קברו, אלא יאריך ימים וישב כאורח בעולם הזה.

"לבלבל פתורך" בריבוי בני ובנתא המבלבלים את השולחן.

"ולא תחזי שתא חדתא" - דלא תמות אינתך שלא תמות אשתך, ולא תנסב אינתא אחריתי, ולא תצטרך לקחת אשה חדשה, ולקיים בה את המצוה לשמח את האשה החדשה בשנה הראשונה, הכתובה אצל הנושא אשה חדשה.

רבי שמעון בן חלפתא אפטר מיניה דרב.

אמר ליה רב לבריה, לבנו: זיל גביה דליברכך.

אמר ליה רבי שמעון בן חלפתא לבנו של רב: יהא רעוא יהי רצון דלא תבייש ולא תתבייש.

אתא בנו של רב גבי אבוה.

אמר ליה: מאי אמר לך בברכתו?

אמר ליה: מילין בעלמא הוא דאמר לי. וציטט לו את הברכה.

אמר לו רב: ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא לישראל, ותנא ושנה ביה. שברכם בה פעמיים:

דכתיב "ואכלתם אכול ושבוע, והללתם את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד, ולא יבושו עמי לעולם" ^[180] .

וביאור הברכה הוא, שלא יבייש אחרים כדי שלא יתבייש. [ועיין במהרש"א] . שנינו במתניתין: ועושה אשה תכשיטיה במועד.

תנו רבנן. אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת צובעת כחול סביב עיניה לנאותן, ופוקסת מסרקת שערה ^[181], ומעבירה סם הנקרא סרק, על פניה, כדי שיאדימו, ונוי הוא לה.

ואיכא דאמרי, מעברת סרק [וי"ג סכין] על פניה של מטה להעביר את השער שם ^[182].

דביתהו אשתו דרב חסדא מקשטא בחול המועד באנפי כלתא, לפני אשת בנה ^[183].

יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: לא שנו שמותר לאשה להתקשט במועד אלא ילדה, צעירה, שיש לה שמחה בקישוט היות שדרכה בכך, ומותר במועד.

אבל זקינה, לא התירו לה!

והקשה לרב חסדא על שהתיר לאשתו להתקשט על אף שיש לה כבר בן נשוי, וחשיבא זקינה, ואסורה בקישוט.

אמר ליה רב חסדא: האלוהים [לשון שבועה]!

אפילו אמך ואפילו אימא דאמך ואפילו ישישה העומדת כביכול על קברה, מותרות להתקשט במועד, לפי שצריכות לכך ^[184].

וכדאמרי אינשי: בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא, שרצות לקול מיני זמר שבשמחות. וכמו כן שוות הן לקישוט ^[185].

שנינו במתניתין: רבי יהודה אומר לא תסוד.

תניא, רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד במועד, מפני שניוול הוא לה, שגנאי הוא לה ומצטערת בו.

ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו מפניה ולהסירו במועד, ותגיע לה ממנו הנאה במועד - שטופלתו מושחתו במועד על גופה.

וטעם ההיתר, שאף על פי שמצירה היא עכשיו בעת שהסיד עליה, שמחה היא לאחר זמן. לפי שהסיד מעדן הבשר ומשיר השער. וכיון דשמחה זו היא במועד, הרי היא מותרת בצער הסיד.

ומקשינן: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא שמותר להצטער במועד עכשיו בשביל שמחה שלאחר כך?

והתנן: רבי יהודה אומר: בימי אידיהם של גוים נפרעין גובים מהם את חובותיהם, מפני שמצר. שאדם המשלם חוב צר לו, ואין פורעין להם חוב היות ששמחים בזה ביום אידיהם ומודין לעבודה זרה על שזימנה להם את גביית החוב.

וחלקו עליו חכמים ואמרו לו: למה מותר לגבות ממנו ביום אידו? והרי אף על פי שמיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן על כך שכבר אין לו חוב.

ורבי יהודה לא סבירא ליה האי סברא, ואם כן, היכי מתיר משום האי סברא לטפול סיד במועד.

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד, דכולהו הלכות המועד טעם היתרן הוא מפני שמצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו ^[186] .

שהרי גם האפיה והבישול מצטער בטרחן, ומותר בהן כי שמח לאחר זמן שאוכלן במועד.

רבינא אמר תירוץ אחר לסתירה בדעת רבי יהודה: כותי לענין פרעון לעולם מיצר על שנאלץ לפרוע, ולעולם אית ליה לרבי יהודה סברת דשמח הוא לאחר זמן, בכל ענין, ולא רק בחול המועד, ורק לענין גבית חוב מכותי ביום אידו, לא מהני סברא זו.

אמר רב יהודה: בנות ישראל שהגיעו לפרקן שגדל שערן ולא הגיעו לשנים, שעדין אינן בנות י"ב שנה, ובושות בגידול שערן בטרם זמנו:

אם הן עניות, הן טופלות אותן בסיד שהוא התכשיר הזול ביותר להשיר שערן ^[187].

עשירות, טופלות אותן בסולת.

בנות מלכים טופלין אותן בשמן המור.

שנאמר בתמרוקי הנשים שניתנו לנשי המלך אחשורוש, "ששה חדשים בשמן המור".

ומבארינן: מאי שמן המור?

רב הונא בר חייא אמר: סטכת.

רב ירמיה בר אמי אמר: שמן זית שלא הביא בגדולו שליש.

תניא רבי יהודה אומר: "אנפיקנון" הוא שמן זית שלא הביא בישולו שליש.

ולמה סכין אותו את הסיד, הסולת והשמן?

לפי שמשיר את השער, ומעדן מצהיב ומצהיל את הבשר.

רב ביבי הוי ליה ברתא, טפלה כל אבר ואבר בפני עצמו, ונתייפתה כל כך עד דשקל מבעלה עבור המוהר בשבילה ארבע מאה זוזי.

הוה ההוא כותי בשיבבותיה בשכנותו דהוה ליה ברתא, ורצה לעשות בה כרב ביבי.

טפלה כולה בחד זימנא, ומתה.

אמר הכותי: קטלא הרג ביבי לברתי, לבתי.

אמר רב נחמן, רק רב ביבי, כיון דשתי שיכרא הגורם לשער לגדול ולהתעבות, בעיין בנתיה זקוקות בנותיו טפלא, כדי להשיר השער, ולייפותן.

אבל אנן, דלא שתינן שיכרא - לא בעיין בנתין בנותינו טפלא.

הערות

^[176] מדברי רש"י נראה שפירש, שכאשר מזדמנת לפניו מצוה שאינה יכולה ליעשות על ידי אחרים, אזי אינו יכול להניחה כדי לעשות מצוה אחרת הגדולה מזו, הואיל והיא לבדה נזדמנה עתה לפניו, אבל כשיכולה הראשונה ליעשות על ידי אחרים, יכול הוא להניחה כדי לעשות השניה. וכן מפורש בחידושי הר"ן. וכתב החכם צבי [קו] שיש להוכיח מכאן כדעת הרדב"ז, שדן לענין אדם החבוש בבית האסורים, ונתנו לו רשות לצאת פעם אחת כדי לקיים מצוה, ועומדת לפניו עתה מצוה קלה, אולם יכול הוא לדחות יציאתו לאחר זמן כדי לקיים אז מצוה חמורה, וכתב הרדב"ז, שאין לו להחמיץ המצוה, אלא יעשה אותה המצוה שישנה עתה לפניו, אף על פי שהיא קלה יותר. ועיין עוד משנה ברורה [רעא ב ובשעה"צ ג]. ועל עיקר פירוש רש"י הקשה המהרש"א, ממה שלמדנו בברכות [כ], שההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו, ופגע בדרך במת מצוה, הרי הוא מחוייב ליטפל בו, אף על פי שעל ידי כן לא יוכל לעשות הפסח ביום ההוא. הרי שאף במצות פסח, שאינה נעשית על ידי אחרים, נאמר שצריך לשקול בין המצוות, ולעשות את הגדולה שביניהם. וליישב דעת רש"י צריך לומר, שזה שהוא נטמא למת מצוה, אין הטעם מפני שמצוה זו חשובה היא ממצות עשית הפסח, אלא מדין כבוד הבריות הוא, שהתורה חסה על כבודו של מת זה, ומכח זה נדחית מצות הפסח. וכן מבואר באמת בסוגיא דברכות שם, יעוייש"ה. אבל בתוספות הרא"ש פירש, שהנידון בגמרא הוא לענין תלמוד תורה ושאר מצוות, ובזה חילקה הגמרא בין מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, שאז מניח הלימוד ועושה המצוה, למצוה שאפשר ליעשות על ידי אחרים, שיכול להניח המצוה לאחרים שיעשוה, וכמו שנלמד לקמן בגמרא. ולקמן יבואר גם כן הטעם שנכפל דבר זה בגמרא. והקשה הרא"ש, הרי אף בשאר מצוות הדין כן, שאם ישנם לפניו שתי מצוות, ואחת מהם יכולה ליעשות על ידי אחרים, מניח אותה, ועושה המצווה שיכולה ליעשות רק על ידו, וכמו שלמדנו בקידושין [לב א] [ומצות תלמוד תורה אינה יכולה להתקיים על ידי אחרים, שהרי כל אדם מצווה לעסוק בעצמו בתורת ה']. ותירץ, שבתלמוד תורה יש בזה חידוש נוסף, מאחר שעיקר מצות הלימוד היא כדי לקיים המצוות, ואם כן, היה מקום לומר, שלעולם קיום המצוות קודם לתלמוד, אף על פי שיכולים הם ליעשות על ידי אחרים. אבל בשיטה כתב בשם הראב"ד, שהחידוש הוא, שאף על פי שמצות תלמוד תורה יכולה היא להתקיים לאחר זמן, מכל מקום, מאחר שהמצוה יכולה היא ליעשות על ידי אחרים, אינו מבטל מלימודו, אלא מניח המצוה לאחרים. [ולכאורה כונתו, שאף על פי שיש עליו חובה לעסוק בתורה בכל עת, מכל מקום כשמבטל שעה אחת מתלמודו, אינו מבטל מצוה שלימה, אלא חלק מן המצוה, ועל כן אין קיים בזה הכלל שלמדנו בקידושין שם. ולפי תירוץ הרא"ש הנ"ל, לפי האמת אין צורך לחפש טעם לדין זה, שאין התלמוד נדחה מפני מצוה שיכולה ליעשות על ידי אחרים, שהרי תלמוד תורה אינה יכולה להתקיים על ידי אחרים, וכנ"ל. אבל לתירוץ הראב"ד, יתכן לומר, שמצד הכללים של שאר המצוות, הרי הם שוים, שהתלמוד יכול להתקים לאחר זמן, והמצוה יכולה להתקיים על ידי אחרים, ולכן יש לנו לחפש טעמים לדין זה, וכפי שיבואר בהערה הבאה].

^[177] הרמב"ם [ת"ת ג ג-ד] נתן בזה טעם, מפני שמצות תלמוד תורה שקולה היא כנגד כל שאר המצוות, ועל כן הוא קודם לכולם. ובשנות אליהו [פירוש הארוך פאה א א] כתב טעם נוסף לדין זה, כיון שכל תיבה ותיבה שלומד בתורה, יש בזה קיום מצוה בפני עצמה, אם כן בודאי השכל מחייב שיניח המצוה ליעשות על ידי אחרים, והוא ילמד תורה.

^[178] תלמיד רבינו יונה [ברכות סוף פ' ב] הביא טעם דין זה מהירושלמי, כיון שהלימוד צריך להיות על מנת לקיים, והלומד ואינו מקיים, נוח לו שלא בא לעולם, על כן כשנפגשים שניהם יחד, ואין אחד מהם יכול להתקיים על ידי אחרים, אזי קיום המצוה קודם לתלמוד תורה. ועיקר דין זה, שמצוה שאינה יכולה ליעשות על ידי אחרים, מפסיקים הלימוד לצורך עשיתה, נפסק כן ברמב"ם [שם]. וכתב הכסף משנה, שמקורו הוא בירושלמי. ותמהו עליו האחרונים, שהרי מפורש הוא בסוגיתנו, ומדוע הוצרך להביא ממרחק לחמו. ובספר ארבעה טורי אבן [ס' הליקוטים] כתב ליישב, שבאמת מסוגיתנו אין ללמוד כלל דין זה, ולא למדנו אלא שמצוה שאי אפשר על ידי אחרים, הרי היא שוה לתלמוד תורה, וכלשון הגמרא, "הא חפצי שמים ישוו בה", ואם כן שקולים הם ומה שירצה יעשה, ולכן הביא הכסף משנה מהירושלמי, שמפורש שם, שמבטל מלימודו כדי לקיים המצוה. עוד דקדקו האחרונים מלשון הרמב"ם, שאפילו כשהיה עוסק בלימודו קודם שבאה המצוה [שאי אפשר על ידי אחרים] לידו, הרי הוא מפסיק מלימודו לקיימה. אלא שנתקשו בזה, הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואפילו כשהתחיל לעסוק במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, ושוב נזדמן לו מצוה שאי אפשר על ידי אחרים, אינו מניח המצוה הראשונה מפני השניה, וכמו שכתב הר"ן בקדושין [לב]. ובספר קול בן לוי [ס' הליקוטים] כתב ליישב, שמצות תלמוד תורה שונה היא משאר המצוות, שבשאר המצוות כשהוא עוסק בהם, אנו דנים עליו שהוא עומד באמצע קיום המצוה, ועל כן אין לו לפסוק באמצעה, מה שאין כן בתלמוד תורה, שכל דיבור ודיבור הוא קיום מצוה בפני עצמה, על כן לעולם הוא נידון כעומד לפני עשית המצוה. ויש שרוצים לחדש לפי זה, שבדרך הלוכו ללמוד תורה, אם יהיה נזדמן לפניו מצוה עוברת, יהיה נאמר בזה הדין דהעוסק במצוה, ולא יפסיק מהלוכו ללמוד, כדי לעשות המצוה, שהרי כאן אין לומר שכל פסיעה ופסיעה היא מצוה בפני עצמה, הואיל ואינו עסוק בלימוד עצמו, אלא בהכשר ובהכנה למצוה. ועיין סוכה [כו א רש"י ד"ה שלוחי מצוה אנן]. והקובץ שיעורים [ב יט] יישב, שבאמת עיקר הדין שמבטלים תלמוד תורה לקיים מצוה, אין זה מגדרי דחיה, שקיום מצוה דוחה תלמוד תורה, שהרי מצות התלמוד גדולה מכולם, אלא הביאור הוא, שכשם שמותר לאדם לבטל מלימודו לצורך פרנסתו ושאר צרכי גופו [וכמו שדרשו בברכות [לה] מהפסוק "ואספת דגנך", הנהג בהם מנהג דרך ארץ], ובהכרח הגדר בזה הוא, שהתורה לא נתנה שיעור זמן מוגבל לתלמוד תורה, אלא החיוב הוא לעסוק בתורה בכל זמנו הפנוי מעשית חפציו וצרכיו, ובזמן זה שהוא עוסק בצרכיו, אינו מצווה כלל על הלימוד, וכמו כן קיום מצוה נחשב אף הוא מצרכי האדם, שהוא צורך נשמתו, ובזמן זה שיש לו לעשות מצוה מהמצוות, אינו מצווה כלל על תלמוד תורה, וממילא לא שייך להקשות מדין העוסק במצוה. ויעויין שם מה שביאר על פי זה דברי הרמב"ם [אישות טו ב] בענין זה. ועל דרך זה ביאר גם כן הקהלות יעקב [שבת יא]. והמחזיק ברכה [או"ח לח ד] כתב בזה שתי סברות: א. על פי מה שנתבאר לעיל, שעיקר הלימוד הוא על מנת לעשות המצוות, ועל כן לא נאמר בזה הדין דהעוסק במצוה. ב. מאחר שמצות תלמוד תורה נוהגת היא תמיד, כנאמר "והגית בו יומם ולילה", אם כן נמצא, שיהיה פטור לעולם מקיום המצוות, שהרי לומד הוא יומם ולילה, ומשום כך לא נתחדש בזה הדין דהעוסק במצוה, מה שאין כן בשאר מצוות, שפעמים יקיים מצוה זו ופעמים את חבירתה. עוד כתב המחזיק ברכה, שדין זה שחידש הרמב"ם, שאפילו באמצע לימודו צריך לפסוק כדי לקיים מצוה עוברת, הוציא הרמב"ם מסוגיתנו, שהרי הובא בהערה 176 פירוש הרא"ש והראב"ד בסתירת הפסוקים ד"פלס" ו"פן תפלס", שהוא לענין תלמוד תורה וקיום מצוות, וכנראה שאף הרמב"ם פירש כן, והוקשה לו כפל הסוגיות בענין זה, ויישב הרמב"ם על כך, שדברי הגמרא לעיל נאמרו לענין תלמוד תורה וקיום מצוה שנזדמנו יחד לפניו, ואילו דברי הגמרא כאן הם באופן שהיה כבר עוסק בלימודו קודם שהגיעה המצוה לידו, ובזה נאמר לנו כאן חידוש נוסף, שצריך הוא לפסוק מלימודו כדי לקיים המצוה, מאחר שאי אפשר על ידי אחרים. והתוס' הביאו מהירושלמי, שרבי שמעון בר יוחאי [שתורתו אומנותו, ולא היה פוסק מלימודו לשום דבר], לא היה מפסיק מלימודו לקריאת שמע, אף על פי שלשאר מצוות היה מפסיק, כסוכה ולולב, ומפרש בירושלמי הטעם, שמצות קריאת שמע ענינו הוא תלמוד תורה [שנצטוינו ללמוד פרשיות אלו בזמנים מיוחדים], ואין מפסיקין לימוד מפני לימוד אחר. אולם הגרע"ק איגר העיר, שבבבלי מפורש להיפך, שהרי במשנה בשבת [ט] למדנו, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, ומבארת הגמרא [יא], כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו, שהיו מפסיקין מלימודם לקיים מצות קריאת שמע, שהיא מן התורה, אבל לתפילה, שהיא מדרבנן, לא היו מפסיקין. ותלמיד רבינו יונה שם הביא מהמכילתא, שמי שתורתו אומנותו, כרשב"י וחביריו, פטור הוא מתפילין. וביאר האור שמח [ת"ת א ב] בדעת המכילתא, שענין מצות תפילין הוא לימוד פרשיותיה, וכמו שנאמר בהם, "למען תהיה תורת ה' בפיך", והרי היא כקריאת שמע לדעת הירושלמי, ועל כן גם בה שייך הכלל שאין מבטלין לימוד מפני לימוד אחר. עוד חידש האור שמח שם, שדוקא לימוד תורה נדחית מפני מצווה שאינה עוברת, אבל שימוש תלמידי חכמים, כלומר, לימוד טעמי המשנה וסברתו, אינו נדחה מפני מצוה. ויעויין בשו"ע הגר"ז [ת"ת קו"א א], שביאר בלשון הרמב"ם, שדוקא כשיכול לחזור ללימודו אחר עשית המצוה, אבל כשיהיה נגרם לו מהמצוה ביטול תמידיי לעולם, אינו מחוייב להפסיק.

^[179] כתב המהרש"א, שיש מפרשים הטעם שבירכו אותו באופן זה, כדי שיהיה הדבר תמוה בעיניו, וילך אצל אביו, ויפרש לו דבריהם, ונמצא שנתברך אף מפי רבי שמעון. ובעץ יוסף פירש, שאילו היו מברכים אותו בפירוש ובגלוי, היה מקום לחוש לקיטרוג המקטרגים שתהיה עינם צרה בברכה, ולכן הסתירו והעלימו ענין הברכה בצורה זו.

^[180] הקרן אורה האריך לבאר ענין ברכה זו, על פי מה שידוע, שעיקר ביאת הנשמה לעולם הזה הוא כדי למנוע "נהמא דכיסופא" [לחם בושה], שקודם ביאת הנשמה לעולם, אין לה זכות כלל מעצמה, וכל מה שהיא מקבלת, הרי הוא מתנת חנם מהקב"ה, וזו היתה כונתם שלא יתבייש, כלומר, שיהיה מגיע לנשמתו שכר בדין, בלא בושה.

^[181] רש"י מפרש שהוא תיקון השיער. והתוס' הקשו עליו, ופירשו על פי הירושלמי, שהיא נוטלת בצק ועושה מהן חוטין, ונותנת אותם על פניה, ואחר כך כשנוטלת אותם, מאדימים פניה, ועל כן אמרו בירושלמי שיש לדון בזה מצד שלש מלאכות: א. טווה. ב. צובע, ג. בונה, וכמו שלמדנו בשבת [צה], שכל תיקון הנעשה בגוף האדם, יש לדון לחייבו משום בונה. ויעויין שם בשבת, שלדעת חכמים אין בזה איסור תורה, אלא שרבנן אסרו מכח מלאכות אלו.

^[182] הגר"א [תקמו ה] הוכיח מכאן, שמותר לה ליטול אפילו בכלי, וכלשון הרמב"ם [יו"ט ח כ] "בין ביד בין בכלי". עוד מבואר ברמב"ם שם, שהוא הדין שמותר לה ליטול שיער בית השחי. והגר"א שם כתב, שדוקא ממקומות אלו, אבל לגלח שער ראשה, אסור לה כמו לאיש. וכן הביא המשנ"ב [שם טז]. וכתב הריטב"א לבאר טעם ההיתר, שדברים אלו הם מצרכי גופה של האשה, ועל כן נידון זה כמלאכות הנעשות לצורך אכילה, שמותר לעשותם בלא שינוי ובטורח מרובה. ואף על פי שחכמים אסרו התגלחת ברגל, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול [שאם יתירו לו לגלח במועד, יבוא להשהות התגלחת לחול המועד], וכמו שנלמד לקמן [יד], מכל מקום לענין גילוח זה אין לאסור, הואיל והיא צריכה לגלח יום יום, וכן אין לחוש שתיכנס לרגל כשהיא מנוולת בהם, הואיל והיא מקפדת הרבה בדבר. ומדברי הריטב"א לקמן [יד] עולה, שהוא הדין לענין גילוח של איש, שהוא גם כן נחשב כצרכי הגוף, ולכן, מעיקר הדין היה מותר לגלח אפילו במעשה אומן, לולא הטעם הנ"ל, שלא יכנס כשהוא מנוול. ויעויין עוד ביאור הלכה תקלא ד. [ועיין עוד בשער הציון [תקלא טו] שדקדק מדברי המגן אברהם [שם יב], שאיסור תגלחת במועד אינו אלא על שער הראש, ולא על שאר הגוף. והניח דבריו בצע"ק].

^[183] האחרונים העירו, שלכאורה אין דבר זה מורה כלל על זקנותה, ובפרט בימיהם שהיו נושאים נשים בגיל מוקדם יותר. ועיין רש"ש.

^[184] כתב הפרי מגדים [שם], שהיתר זה נאמר אפילו לזקנה פנויה. וכן כתב בשיטה, והוסיף, שאפילו אם אין בדעתה לינשא עוד.

^[185] הבעל הטורים [במדבר ל יד] כתב להוכיח מכאן, שאשה שנדרה שלא לשמוע כלי שיר, נחשב נדר זה כדברים שיש בהם עינוי נפש, ויכול בעלה להפר לה נדרה. וכן נפסק בשו"ע יו"ד [רלד סב], ויעויי"ש בב"י.

^[186] ונמצא לפי זה, לדעת החולקים על רבי יהודה, מותר לה לסוד בסיד, אפילו כשמקפלתו לאחר המועד. וביאר הקרן אורה, שלדעת חכמים, מאחר שיהיה לו שמחה מכך לאחר זמן, הרי כבר מעתה נחשב דבר זה אצלו כשמחה, ואף על פי שיש לו עתה גם צער, מכל מקום גם שמחה יש לו, ונחשב לצורך המועד. וכמו כן לענין יום אידם, אסור ליפרע ממנו, לחכמים, אפילו אם השמחה בפועל תהיה אצלו רק לאחר עבור יום האיד. ועיין בריטב"א. אבל בירושלמי מובא דעת רבי יוחנן, שאם מקפלתו לאחר המועד, לדעת הכל אסור, ולא נחלקו אלא כשמקפלתו במועד, שרבי יהודה האוסר, הולך לפי שיטתו בע"ז, שאנו מתייחסים למצב כמו שהוא עתה, ואיננו מתחשבים בעתיד. והרמב"ם [שם] פסק לאסור כשמקפלתו אחר המועד, וביאר הגר"א, שהרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי, ופסק כחכמים.

^[187] הביאור הלכה [שם] מדקדק מכאן, שההיתר לסוד במועד נאמר רק לענין ילדה, שהיא בושה בשערותיה, אבל זקנה שאינה בושה, אסור לה לעשות כן במועד.

כאן בפסוק השני שמשמע שאין לו לבחור בין המצוות, הרי זה במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים וכיון שכן, עליו לעשותה בעצמו אף אם היא חשובה פחות.

הדר יתבי וקא מבעי להו [חזרו וישבו ונסתפק להם] בשאלה זו: כתיב [נאמר] במקום אחד בשבח התורה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו), ומכאן נדייק: אמנם חפציך שלך לא ישוו בה, הא [הרי] חפצי שמים — ישוו בה, משמע שמצוות ("חפצי שמים") חשובות כמו התורה, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח, יא), ומפסוק זה משמע שנאמר הדבר בהכללה שאפילו חפצי שמים לא ישוו בה!

ותירצו: כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים אז כל חפצים, ואפילו חפצי שמים, לא ישוו לתורה, ואדם הלומד תורה יעדיף אותה, והמצוה תיעשה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים אז התורה חשובה רק מחפציו, ולא מחפצי שמים.

בינתיים הבחינו בבנו של רבי שמעון אמרו ליה [לו]: מאי בעית הכא [מה רצונך כאן]? אמר להו [להם]: שאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך [לך אליהם שיברכוך]. אמרו ליה [לו] ברכה זו: יהא רעוא [יהי רצון] שתזרע ולא תחצד [תקצור], תעייל [תכניס] ולא תיפוק [תוציא], תיפוק [תוציא] ולא תעייל [תכניס], ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, [שיחרב ביתך ויתיישב מלונך], לבלבל פתורך [שיתבלבל שולחנך], ולא תחזי שתא חדתא [תראה שנה חדשה].

כי אתא לגבי אבוה [כאשר בא אל אביו] אמר ליה [לו]: לא מבעיא דברוכי [די שלברך] לא בירכן [בירכו אותי] אבל צעורי צעורן [אלא אף ציערו אותי] בדברים רעים. אמר ליה [לו] אביו: מאי [מה] אמרו לך? ענה לו: הכי והכי [כך וכך] אמרו לי, אמר ליה [לו] אביו: הנך כולהו ברכתא נינהו [אלה כולן ברכות הן] ואמרו בלשון חכמה, וכך פירושן: תזרע ולא תחצד [תקצור] כוונתם: תוליד בנים ולא ימותו. תעייל [תכניס] ולא תיפוק [תוציא] כוונתם: תעייל כלתא [תכניס כלות] לבניך ולא לימותו בנך דליפקון [ימותו בניך שייצאו הכלות בגלל זה ממך]. תיפוק [תוציא] ולא תעייל [תכניס] כוונתם: תוליד בנתא [בנות] ולא ימותו גוברייהו [בעליהן] וליהדרו לותיך [וכתוצאה מכך יחזרו הבנות אליך].

ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך [שייחרב ביתך ויתיישב מלונך] — דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתך [שעולם זה הוא בית המלון שלך, והעולם הבא הוא ביתך], דכתיב [שנאמר]: "קרבם בתימו לעולם" (תהלים מט, יב), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] "קרבם" אלא "קברם", כלומר, הקבר הוא בית קבוע לעולם, ובירכו אותו שלא ישב בביתו הקבוע, אלא דווקא במלונו, כלומר: יאריך ימים.

לבלבל פתורך [שיתבלבל שולחנך], כוונתם: בבני ובנתא [בבנים ובנות] מרובים, ויהיה רעש ובלבול בשולחן. ולא תיחזי שתא חדתא [תראה שנה חדשה], כוונתם שלא תמות אנתך [אשתך] ולא תנסב אינתתא אחריתי [תישא אשה אחרת], שעליה נאמר: "כי יקח איש אשה חדשה לא ייצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת" (דברים כד, ה).

אגב מעשה זה מספרים עוד מעשה בברכה סתומה: ר' שמעון בן חלפתא אפטר מיניה [נפרד ממנו] מרב, אמר ליה אבוה [לו אביו]: זיל לגביה דליברכך [לך אליו שיברך אותך]. הלך אליו להתברך, וברכו, אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שלא תבייש ולא תתבייש. אתא גבי אבוה [בא אל אביו]. אמר ליה [לו] האב: מאי [מה] אמר לך? אמר ליה [לו]: מילין בעלמא [דברים סתם] הוא שאמר לי, כלומר, דברים בלתי חשובים.

משפירט לו את הדברים אמר ליה [לו]: ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא [בירך אותך ברכה שבירך הקדוש ברוך הוא] לישראל וחזר ותנא [ושנה] בה, שנאמר: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם. וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד ולא יבשו עמי לעולם" (יואל ב, כו-כז), משמע שברכה זו גדולה היא מאוד.

א שנינו במשנה שעושה אשה תכשיטיה במועד. תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן תכשיטי נשים שדובר בהם: כוחלת (שמה כחול על עיניה) ופוקסת (מסירה שיער מיותר) ומעבירה שרק (צבע אדום) על פניה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מעברת סרק על פניה של מטה (לשון נקיה, וכוונתו שמסירה שערות הערוה).

מסופר: דביתהו [אשתו] של רב חסדא מקשטא באנפי [היתה מתקשטת בחול המועד בפני] כלתה, שאף שכבר היו לה בנים גדולים נשואים היתה מתקשטת בחול המועד. יתיב [ישב] רב הונא בר חיננא באותו זמן קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: לא שנו שמותר לאשה לעשות תכשיטים אלה בחול המועד אלא בילדה (צעירה) שאצלה זה שמחה במועד אבל זקנה — לא, שאינה צריכה לכך.

אמר ליה [לו] רב חסדא: האלהים! (לשון קריאה והדגשה) אפילו אמך מותר לה להתקשט ואפילו האימא של אימך, ואפילו אשה זקנה הנראית כזו העומדת על קברה, כולן מותרות. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] פתגם ידוע: בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא [בת שישים כבת שש, לקול התוף היא רצה], כלומר, נשים נשארות צעירות ברוחן בכל גיל, וכיון שיש להן הנאה בקישוט אין הדבר תלוי בגיל.

ב שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: לא תסוד אשה במועד, תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: אשה לא תסוד במועד מפני שניוול הוא לה לפי שעה, כל עוד הסיד שעל גופה. ומודה ר' יהודה אם מורחת סיד שיכולה לקפלו (להסירו) במועד, שטופלתו (מורחתו) במועד, שאף על פי שמצירה (מצטערת) היא עכשיו בסיד הזה המכער אותה לפי שעה, מכל מקום שמחה היא לאחר זמן על התוצאה כשמסירה את הסיד.

ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו, מקבל] ר' יהודה האי סברא [סברה זו] שמתחשבים בשמחה שלאחר זמן? והתנן [והרי שנינו במשנה] שאין עושים מסחר עם גויים בימי חגיהם, כדי שלא לגרום להם להודות לעבודה זרה על הצלחתם, ואין פורעים להם חוב, ואף אין נפרעים מהם לקבל חובותיהם.

ר' יהודה אומר: נפרעין מהן בחגיהם מפני שמצר הגוי כשהוא משלם ואין זו שמחה לו בחגו. אמרו לו: אף על פי שמצר עכשיו — שמח הוא לאחר זמן, שנפטר מעול החוב, ולכן אף אין נפרעין ממנו. הרי שרבי יהודה איננו מתחשב בשמחה שלאחר זמן!

אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד שאין להשוותן להלכות אחרות דכולהו [שכולן] כל העבודות המותרות הטעם בהן שהוא מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו [הם], וכגון בישול ואפיה, שאף על פי שהכנת האוכל כרוכה בטירחה ובצער, מכל מקום יש שמחה מאוחר יותר בשעת האכילה.

רבינא אמר תירוץ אחר: יש לחלק בין הנושאים, שלדעת רבי יהודה גוי לענין פרעון לעולם מצר וגם לאחר מעשה הוא מצטער על כך. אבל בכלל מקבל רבי יהודה את העיקרון של שמח לאחר זמן.

בהסברת ענין זה של מריחת הגוף בסיד אמר ר' יהודה: בנות ישראל שהגיעו לפירקן, כלומר, שהן מתבגרות ושערן צומח הרבה, ולא הגיעו עדיין לשנים הראויות לשיער, ומתביישות בכך, עניות שבהן טופלות (מורחות) אותן את שערותיהן בסיד כדי שישיר את השיער, עשירות טופלות אותן בסולת לשם מטרה זו, ובנות מלכים טופלות בשמן המור, והוא שנאמר בנשים שבאו אל המלך אחשורוש: "ששה חדשים בשמן המר" (אסתר ב, יב).

ושאלו: מאי [מה הוא] "שמן המור"? רב הונא בר חייא אמר: הוא שמן הבושם הקרוי סטכת, רב ירמיה בר אמי אמר: שמן זית שלא הביא שליש, שעוצרים מזיתים שלא הבשילו, שהוא חריף, ויפה למטרה זו.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אנפיקינון שנזכר במשנה הוא שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו — שמשיר את השער ומעדן את הבשר.

בענין זה של טפילה בסיד מסופר: רב ביבי הוה ליה ברתא [היתה לו בת], טפלה (מרחה) על עצמה סיד אבר אחר אבר בהדרגה, ונשרו שערותיה והלבין עורה, והתייפתה כל כך עד אשר שקל [נטל] בה, בכתובתה ארבע מאה זוזי [מאות זוז], שכל כך התייפתה. הוה ההוא גוי בשבבותיה דהוה ליה ברתא [היה גוי אחד בשכנותו שהיתה גם לו בת] ורצה גם הוא לעשות כן טפלה (מרח אותה) בסיד בכל גופה בחד זמנא [בפעם אחת] ומתה, אמר אותו גוי: קטלא [הרג] ביבי לברתי [את בתי], שהרי בגללו עשה מה שעשה. אמר רב נחמן באותו ענין: רב ביבי דשתי שיכרא [שנוהג היה לשתות שיכר] — בעיין בנתיה טפלא [צריכות בנותיו טפילה], משום שהשיכר גורם לגידול שיער, אבל אנן דלא שתינן שיכרא [אנחנו שאין אנו שותים שיכר] — לא בעיין בנתין טפלא [אין בנותינו צריכות טפילה זו], ששערן מועט גם בלא טיפול זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There, in the other verse, it is referring to a mitzva that cannot be done by others, and therefore, one must not consider its relative importance, but rather do it immediately.

The two scholars, Rabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, once again sat and raised the following dilemma: In one place it is written in praise of the Torah: “She is more precious than rubies; and all of your desires are not to be compared to her” (Proverbs 3:15). One can infer from here that all human desires cannot be compared to the Torah, but the desires of Heaven, i.e., mitzvot, can indeed be compared to her. And elsewhere it is written: “For wisdom is better than rubies; and all the things that may be desired are not to be compared to it” (Proverbs 8:11), which indicates that even mitzvot cannot be compared to the Torah.

They resolved this contradiction by stating that here, in the second verse, it is discussing a mitzva that can be done by others. In that case, even mitzvot cannot be compared to the Torah, and accordingly, one who is engaged in Torah study should not interrupt his studies in order to perform another mitzva. However, there, in the first verse, it is discussing a mitzva that cannot be done by others. In that case Torah study is not more important than the mitzva, and one should interrupt his studies in order to perform the mitzva.

When Rabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, noticed Rabbi Shimon ben Yoḥai’s son, they said to him: What do you want here? He said to them: Father told me: Go to them so that they should bless you. They said to him as follows: May it be God’s will that you should sow and not reap, that you should bring in and not take out, that you should take out and not bring in, that your house should be destroyed and your lodging place should be inhabited, that your table should become confused, and that you should not see a new year.

When he came back to his father, he said to him: Not only did they not bless me, but they even caused me pain with their negative words. His father said to him: What exactly did they say to you? He answered: They said to me such and such. Rabbi Shimon ben Yoḥai said to his son: These are all blessings, uttered in a cryptic manner, and this is what they meant: When they said that you should sow and not reap they meant that you should bear sons and they should not die. Their statement that you should bring in and not take out means that you should bring in brides for your sons and your sons should not die, which would cause their wives to leave. When they said you should take out and not bring in they meant that you should have daughters and their husbands should not die, which would cause your daughters to return to you.

When they said that your house should be destroyed and your lodging place should be inhabited, this should be interpreted allegorically. As this world is compared to your lodging place, and the World-to-Come is compared to your house, as it is written: “Their inward thought [kirbam], is that their houses shall continue forever” (Psalms 49:12), and the Sages said: Do not read it as “their inward thought [kirbam]”; rather read it as their graves [kivram]. According to this reading, one’s grave is considered his permanent house. The Sages gave Rabbi Shimon ben Yoḥai’s son a blessing that he should dwell in his temporary home rather than his permanent home, i.e., he should live a long life.

When they said that your table should become confused, they meant that you should be blessed with many sons and daughters, so that there will be noise and confusion at your table. When they said that you should not see a new year, they meant your wife should not die and as a result you should not have to marry another woman, about which it says: “When a man has taken a new wife, he shall not go out to war, neither shall he be charged with any business; he shall be free at home for one year” (Deuteronomy 24:5).

Apropos a blessing with an obscure meaning, the Gemara relates: Rabbi Shimon ben Ḥalafta took leave of Rav. His father said to him: Go to him so that he should bless you. When Rabbi Shimon ben Ḥalafta returned to him for a blessing, Rav said to him: May it be God’s will that you should not shame others and that you should not feel ashamed. He came home to his father, who said to him: What did he say to you? He said to him: Mere words he said to me, i.e., he did not say anything of significance.

After Rabbi Shimon ben Ḥalafta repeated what Rav had said, his father said to him: He blessed you with the blessing with which the Holy One, Blessed be He, blessed Israel and then repeated the blessing, indicating that is a very great blessing, as it is written: “And you shall eat in plenty, and be satisfied, and praise the Name of the Lord your God, who has dealt wondrously with you; and My people shall never be ashamed. And you shall know that I am in the midst of Israel, and that I am the Lord your God, and there is none else; and My people shall never be ashamed” (Joel 2:26–27).

§ It was taught in the mishna: And a woman may engage in all of her usual cosmetic treatments on the intermediate days of a Festival. The Sages taught in a baraita: These are the cosmetic treatments of women that are permitted: She may paint her eyelids, she may remove unwanted hair [pokeset], and she may put rouge on her face. And some say: She may pass a comb over her lower face, i.e., she may remove the hair from her pubic area.

The Gemara relates that Rav Ḥisda’s wife would adorn herself on the intermediate days of a Festival in the presence of her daughter-in-law, i.e., when she already had a married son. Rav Huna bar Ḥinnana sat before Rav Ḥisda, and he sat and said: They taught only that a woman is permitted to engage in cosmetic treatments on the intermediate days of a Festival only with regard to a young woman, as such treatments bring her joy, but in the case of an old woman, no, the treatments are not permitted, as she does not need them.

Rav Ḥisda said to him: By God! Even your mother, and even your mother’s mother, and even a woman so old that she is standing at the edge of her grave are all permitted to adorn themselves. As people say in the popular adage: A woman of sixty years, like one of six, runs at the sound of the timbrel [tavla], implying that women of all ages are young in spirit; since they all take pleasure in their adornments, they are allowed to adorn themselves, regardless of age.

§ It was taught in the mishna that Rabbi Yehuda says: She may not apply lime to her skin because it renders her temporarily unattractive and she will be distressed during the Festival. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: A woman may not apply lime to her skin on the intermediate days of a Festival because it is temporarily a disgrace to her, as she appears unattractive until it is peeled off. But Rabbi Yehuda concedes that with regard to lime that she can peel off during the Festival, she may apply it on the intermediate days of the Festival, as even though she is distressed now, as the lime renders her appearance unattractive, she will be happy afterward, when the lime is removed and she sees the results.

The Gemara asks: But does Rabbi Yehuda accept this reasoning that it is permitted, despite the fact that it causes distress, because it will cause joy later? Didn’t we learn elsewhere in a mishna (Avoda Zara 2a): On the three days before the holidays of idolaters, it is prohibited to do business with them, so as not to cause them to thank their idols for their success. Similarly, it is prohibited on these days to lend to them, to borrow from them, to repay a debt to them, or even to collect a debt from them.

Rabbi Yehuda says: One may collect a debt from them during this period, due to the fact that the gentile is distressed when he makes the payment. The Rabbis said to him: Even though he is distressed now, he will be happy afterward, as he is relieved of the debt, and therefore, it is prohibited to collect a debt from him during the three days before his holiday. In this mishna, Rabbi Yehuda considers only the immediate distress and does not consider the joy that will be experienced after some time.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Leave aside the halakhot governing a Festival, which cannot be compared to other areas, as all of the labors that are permitted on a Festival are permitted because even though one is distressed by them now, he will be happy about them afterward. For example, cooking and baking are permitted even though preparing food involves effort and trouble, because eating the food after it is prepared provides pleasure and enjoyment.

Ravina said a different explanation: According to Rabbi Yehuda, with regard to repaying a debt, a gentile is always distressed, even after he repays a debt. However, in general, even Rabbi Yehuda accepts the principle of taking into account the joy that will be experienced at a later time.

With regard to applying lime to one’s body, Rav Yehuda said: The daughters of Israel who reached physical maturity, but had not yet reached the age of majority, i.e., girls that were less than twelve years of age, and therefore embarrassed by their precocious physical development, would seek to remove the excess hair from their bodies. The poor among them would smear their skin with lime in order to remove the hair. The wealthy ones would smear themselves with fine flour for this purpose, and the daughters of kings would smear themselves with shemen hamor. As it is stated with regard to the women who were brought to King Ahasuerus: “Six months with shemen hamor” (Esther 2:12).

The Gemara asks: What is shemen hamor? Rav Huna bar Ḥiyya said: This is the perfume called setaket. Rav Yirmeya bar Ami said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached one-third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Wherever the Mishna mentions anpikinon, it is referring to olive oil from an olive that has not yet reached one-third of its growth. And why do women spread it on the body? It is due to the fact that it removes the hair and pampers the skin.

It was related that Rav Beivai had a daughter, and he spread lime on her limb by limb, which caused her hair to fall out and her skin to whiten. She became so beautiful that when marrying her off, he took four hundred dinars for her. There was a certain gentile in his neighborhood who also had a daughter and wanted to do this as well. He spread her entire body with lime all at once, and she died. That gentile said: Beivai killed my daughter. Rav Naḥman said: Rav Beivai, who regularly drinks beer, his daughters require that they be smeared with lime, as beer causes hair growth, but we who do not drink beer, our daughters do not require that they be smeared with lime, as they have little hair even without this treatment.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תוב כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה במצוה (שאפשר) [שאי אפשר] לעשותה ע"י אחרים. כל חפצים לא ישוו בה במצוה (שאי אפשר) [שאפשר] לעשות' ע"י אחרים אמר להו אבא שדרני לגביכו דתתברכון יתי אמרו ליה תהא רעוא דתזרע ולא תחצר פי' דתוליד בנים ולא תקברם תעייל ולא תיפוק תעייל כלתך לביתך ולא תוציאם תיפוק ולא תעייל תוציא בנות לבית בעליהן ולא ימותו בעליהן וישובו אליך ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך. פי' יהיה ביתך חרבה והוא מקום קברך שאתה עתיד להקבר בו כי הוא מקום של אדם. כלומר תאריך ימים בעולם הזה הנקרא אושפיזא. וישאר מקום קברך חרב הנקרא ביתך שנאמר קרבם בתימו לעולם.

ליבלבל פתורך. כלומר יהיו לך בנים הרבה ויבלבלו שלחנך ולא תיחזי שתא חדתא דלא תימות אתתך ותיתב אחריתי א"ל ר' לבריה זיל לגביה ר"ש בן חלפתא דליברכך אזל לגביה א"ל תהא רעוא דלא תיבוש ולא תתבייש.

א"ל אבוה ברי ברכך ברכתא דברכינהו הקדוש ב"ה לישראל ותנא ביה שנא' ואכלתם אכול ושבוע וגו':
ועושה תכשיטיה במועד:

ת"ר אלו הן תכשיטי נשים גודלת כוחלת פוקסת נוטלת שערה וציפרניה ומעברת שרק על פניה איכא דאמרי מעברת סכין על פניה של מטה.

דביתהו דרב חסדא הוה מתקשטא באנפי כלותיה כו'.

ואפי' עומדת על פתח קברה דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא.

ר"י אומר לא תסוד כו'. תניא ר' יהודה אומר אשה לא תסוד במועד מפני שניול הוא לה אם היא תשאר בסיד. ומודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד ואע"פ שמצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן.

ומי אית ליה לר' יהודה האי סברא והתנן במס' ע"ז ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר כו'.

ופירק רב נחמן בר יצחק הנח להלכות מועד דכולהו אע"פ שמצירות עכשיו שמחות לאחר זמן.

אמר רב יהודה אמר רב בנות ישראל שהגיעו לפירקן ולא הגיעו לשנים עניות טופלות אותן בסיד עשירות בסולת בנות מלכים בשמן המור והוא סטכת איכא דאמרי שמן זית שלא הביא שליש.

תניא אפיקינון שמן זית שלא הביא שליש סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר:

ש"ס פוקסת פירשתיו במס' שבת ורש"י ז"ל כאן תקון שערה ואינו נכון:

רבי יהודה או' נפרעין מהן במקומן פירשתיה והא דלימרי' לאחר זמן. פי' בתוך הרגל והחם בתוך האור כדאמרי' התם:

רבי' אמר עובדי כוכבים לענין פרעון לעולם מצרפי' אליבא דר' יהודה שלא קבל טעמן של חכמים:

אע"פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אין תלמוד תורה בכלל זה אלא מי שהיה עוסק בתורה ואירעה מצוה לידו אם אפשר לאותה מצוה על ידי אחרים אין לו לבטל עליה ואל תשיבני בטול תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה שאף הם אי אפשר באחרים בראוי לה שהכל צריכין להם להרבות בכבוד ואם אי אפשר לו על ידי אחרים כגון שאין שם ראוי לה אלא הוא או שהיא מצוה המוטלת על גופו כגון לולב ושופר וכבוד אב ואם וקבורת מת מצוה במקום שאין לו קוברים ודומיהם המצוה קודמת ומבטל תלמוד תורה כדי לקיימה ואינו מפקיע חיובה מעליו בקיום מצות תלמוד תורה אפי' מצוה קלה ואע"פ שהעוסק במצוה פטור מן המצוה לא נאמר כן בתלמוד תורה הואיל ועקרה לידיעת קיום שאר מצות מבטלין אותה בשביל כל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים כך היא שטת גדולי המפרשים ויש שואלין והרי אף בשאר מצות כן שהרי אמרו במסכת קדושין ל"ב א' אמר לו אביו השקני מים ויש לו מצוה לעשות אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים כבוד אביו קודם תירצו גדולי המפרשים שתלמוד תורה הוצרך להשמיעני שלא תבטל הואיל ואפשר למצוה להתקיים שהייתי סובר הואיל ועקרו לקיום מצות יבטל מפני כל מצוה אף באפשר לעשותה באחרים וגדולי הדורות מתרצים שכבוד אביו שעה עוברת היא ואם לא היתה שעה עוברת היה יכול לבטלו לקיום המצוה אע"פ שהיה אפשר לעשותה באחרים אבל תלמוד תורה אע"פ שאינה שעה עוברת אינו מניחו לקיים מצוה שאפשר ליעשות באחרים הואיל וכלל תלמוד תורה כל שעה שעה עוברת היא ואם אי אפשר לעשותו באחרים תיבטל תלמוד תורה אע"פ ששעתה עוברת:

לא סוף דבר במה שביארנו שהאשה עושה תכשיטיה בילדה אלא אפי' בשאינה ילדה ואפי' בזקנה ואפי' הזקינה ביותר כמשל הדיוט נאמר בת שתין כבת שית לקל טבלא ריהטא:

שלשה ימים לפני אידיהן של גוים אסור לשאת ולתת עמהם ואפי' להפרע מהם ואע"פ שהגוי מיצר בפרעון מ"מ שמח הוא לאחר זמן בתוך ימי אידו ויודה לע"ז ודבר זה יתבאר במסכת ע"ז:

אמרו אמרו לו אע"פ שהאי מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן אין לפרש זה לאחר זמן לאחר יום האיד דא"כ מאי מקשה לי' והא הכא נמי בכה"ג לית לי' לא מודה אלא בסיד שטופלתו במועד אבל בסדי הטופלתו לאחר המועד פליג ואסר אע"פ שהיא שמחה לאחר המודע א"ו הוא לאחר זמן ה"פ אע"פ שבשעת הפרעון מיצר לאחר שעה כשילך לביתו הוא שמח בתוך יום אדו ואזיל ומודה ור' יהודא סובר כיון דבשעת המעשה שפורעי מיצר לא אזלינן בתר שמחה דלאחר שעשה וה"נ אע"פ שיכולה לקפלו בחולו של מועד ולשמוח מ"מ בשעת המעשה כשטופלתו מצירה האי ותדע דהכ היא דמאי לאיבעת לן בשמחה דלאחר האיד א"כ לעולם יהא אסור לשאת ולתת עמו א"ו ביום אדו הוא:

בד"ה לא תבוש ולא תתבייש לא תבוש אחריני כדי שלא כו' ובד"ה שמחה הוא כו' שרי והכא אית ליה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאן במצוה כו' זה שננו וזה שננו כו' נ"ל שהוא מלשון ושננתם וגו' וק"ל:

בד"ה פוקסת פי' בקונ' כו' של בצק דקין על כו' כצ"ל נ"ל:

ע"ב כאן במצוה שא"א לעשותה כו' פרש"י במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים כו' מצוה שבא לידך בין גדולה ובין קטנה עשה עכ"ל אבל בכמה מקומות מצינו דמצוה גדולה דוחה הקטנה כההיא דרפ"ק דמגילה דמת מצוה דוחה אפי' פסח ומילה שהם בכרת וכה"ג מצינו בפסח ומילה שדוחין שאר מצות עשה ולולא פירושו נראה לפרש בהיפך באפשר לעשותה ע"י אחרים כגון מת מצוה וכיוצא בה שהם מצות גדולות ואפשר שיקיימוהו אחרים אין לו להניח הקטנה לגבה כגון פסח ומילה אבל במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים שאין שם אחר לקבור המת מצוה אז תפלס ותעשה הגדולה שהיא מת מצוה ותניח הקטנה לגבה שהם פסח ומילה וכיוצא בזה והשתא הוי דומיא ממש למאי דקאמר כה"ג בסמוך לגבי ת"ת כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אין לו להניח ת"ת אבל במצוה שא"א ע"י אחרים יניח ת"ת ויעשה המצוה אבל לפרש"י לא הוי דומיא ודו"ק:

א"ל יהא רעוא דתזרע ולא תחצד כו'. מהאי לישנא שא"ל לאבוה לא מבעיא דברוכי לא בירכן אבל צעורי צעורן כו' ולא קאמר לא בירכן אבל קללוני כמ"ש בלק גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו נראה שגם הוא לא חשדן שהיו מקללים אותו ובודאי יש להם כוונה אחרת בזה אבל כיון שלא הבין כוונת דבריהם קאמר דצעורי צעורן בזה שלפי דבריהם לא הבנתי מהם שום ברכה ואע"פ שהם בלשון קללה כוונתם לטובה ולברכה כעין שאחז"ל בפרק חלק טובה קללה שקלל אחיה השלוני מברכה שבירך בלעם הרשע את ישראל כו' דהכל הולך אחר הכוונה והם עשו כן לחדודי לידע אם יבין כוונת דבריהם שכוונו לברכה דלכך ציער עצמו שלא הבין כוונת דבריהם וכה"ג צ"ל לעיל שא"ל ולא אפטריתו מיני באורתא שאמר להן כן לחדודי שהרי הוא למדם דצריך ליפטר ממנו פעם אחרת ושמעתי עוד בזה שעשו כן כדי שיבא לאביו ויפרשו לו כוונתם לברכה ותחול הברכה עליו גם מאביו והוא דחוק קצת דא"כ מהיכא הוה פסקי להו דהוא לא יבין כוונת דבריהם ואביו יבין ודו"ק:

תעייל ולא תיפוק תעייל כלתה ולא לימות בנך כו'. דלא לימות בנך הוה בכלל תזרע ולא תחצד וי"ל דהוסיף בכלל זה תעייל כלתא ולא ליפקון בגט:

דהאי עלמא אושפיזא וההוא עלמא ביתא כו'. דהאי עלמא דירת עראי כעין אושפיזא וההוא עלמא דירת קבע כעין בית ודומיא דהכי שנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ומייתי מקרא קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם מתיבות מהופכות כמו כבש כשב שמלה שלמה וברשעים כתיב האי קרא דהוי קברם בתימו לעולם שלא יחיו ויעמדו בתחיית המתים משא"כ בצדיקים שגם שקברם בתימו מ"מ אינו לעולם שבזמן התחיה יעמדו מקברם ויחיו לעולם:

לא תבייש ודלא תתבייש כו' פרש"י לא תבוש אחריני כדי שלא תתבייש כו' ע"כ. נראה מפירושו שאינו מכלל הברכה שברכו בכך אלא שמלמדו מוסר שלא תבייש אחריני ואז תזכה לברכה זו שלא תתבייש דהוה מדה כנגד מדה ובקרא דמייתי דבהא ברכן הקב"ה לישראל שנאמר ולא יבושו עמי לעולם היינו נמי משמע שלא תתביישו ורש"י שפי' לבסוף לא יבושו עמי לעולם והיינו לא תבייש ולא תתבייש עכ"ל לאו ממשמעות דלא יבושו הוא דלא יבושו לא משמע אלא דלא תתבייש אלא מדתנא בה ושינה הכתוב לכתוב לא יבושו דרשו ליה באם אינו ענין ללא תתבייש תנהו ענין ללא תבייש והני תרי פסוקים דסמיכי להדדי עד"ז מפורשים שאמר ואכלתם אכול מה שהז' אומות אכלו מכם כמ"ש ואכלו אתכם אויביכם כשתזכו ואכלתם מהם מה שאכלו מכם וכמ"ש לעתיד יחזרו הז' אומות לישראל כל מה שגזלו מהם בעוה"ז. ואמר גם שבוע והללתם כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת גו' את שם ה' גו' הוא השם הרחמים אשר עשה עמכם להפליא בגאולה ולא יבושו עמי אז את מי שאין לו כי לכלכם תהיה מדה זה שלא לבייש. ואמר שבזכות זה וידעתם כי בקרב ישראל אני וגו' ולא יבושו עמי לעולם שלא תתביישו עוד בגלות מן העכו"ם ועי"ל בדרך זה לפי שזכר לעיל ואת הצפוני ארחיק מכם דהיינו מדת יצה"ר לאכול במותרות כמ"ש ואכל ושבע ודשן גו' וכתיב ורם לבבך ושכחת גו' אמר לעתיד ואכלתם אכול כדי אכילה שלא לבקש במותרות ואחרי ששבעתם והללתם גו' כמ"ש ושבעת וברכת את ה' גו'. ואמר את ה' אלהיכם אשר עשה עמכם גו' ע"פ מ"ש טוב ילד מסכן שהוא יצ"ט שנולד לי"ג שנים ממלך זקן גו' שהוא יצה"ר וז"ש אחרי אשר תרחיקו יצה"ר מכם תהללו את שם ה' אשר עשה וברא את היצה"ר עמכם בלידתכם דכשתנצחו אותו יהיה הדבר הזה להפליא שינצח הילד מסכן את המלך זקן ולא יבושו עמי אז לעולם כמו שיבושו העובדי כוכבים שהלכו בעצת יצה"ר ועי"ל ע"פ מ"ש בסוכה שיצה"ר ידמה לצדיקים להר וגם בעיניו של הקב"ה יפלא היאך נצחו הצדיקים ליצה"ר וז"ש כאן בהרחקת יצה"ר לעתיד זה היצה"ר אשר עשה עמכם בלידתכם יהיה לכם גם בעיניו ית' ב"ה להפליא היאך כבשו אותו וע"כ לא יבושו עמי אז לעולם:

גמרא ר"ש בן חלפתא איפטר מיניה דרבי. כ"ה בע"י ונכון עי' שבת (קנב):

רש"י ד"ה תעייל ול"ת כו'. שתוציא סחורה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה באנפי כלתה. שהיתה כ"כ זקנה שהיתה לה כלה. ק"ל מאי פסקא דהא איתא בקדושין (ס"ד כט) דר"ח נסיב בשיתסר כו' ויכול להיות דלשנה נולד בן ואינסב ג"כ בשיתסר וא"כ הוה ר"ח בר ל"ג כשהיה לו כלה וסתמא דמילתא דאשתו היתה ג"כ בערך שניו וא"כ מאי זו זקנה. ונ"ל דבזה יתיישב פי' רשב"ם בב"ב (קמא) על הא דאר"ח שם לדידי בנתן עדיפי ופי' שלא נתקימו לו בנים. והתוס' הקשו עליו דמצינו לו הרבה בנים. די"ל דכוונת הרשב"ם דלא נתקיימו לו בילדותו כשאמר זאת וכדמוכח הכא והוא חיה צ"ב שנה כדלקמן (כח) ולא נולדו לו זכרים אלא בזקנותו. ומר ינוקא ברי' לא יפרש כפי' התוס' שם (ז ב) שנולד לו בינקותי' אלא כפרש"י בכתובות (פט ב):

רש"י ד"ה אנפיקינון וד"ה שלא הביאו שליש. צ"ל בד"א:

תד"ה כאן. כדאיתא בירושלמי. הגרי"פ ציינו לשבת. וכבר איתא כן בברכו' פ"א על משנת הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו':

בא"ד אבל בהפסקה כו' וק"ש אין מפסיקין לרשב"י. הגה"ש הניח בצ"ע מגמרא דילן (שבת יא) ע"ש. אולם גם בירושלמי שם בסופו איתא דרבנן פליגי עליה דר"ש וס"ל דק"ש בעונתה עדיפא מת"ת ור"י לא קאמר בשבת אלא כגון רשב"י כו' ול"ק אלא רשב"י משום דהוא גופיה ס"ל דאף לק"ש אין מפסיקין. וגם מצינו דהוא עצמו לא עביד כשמעתי' בשבת (לג ב) ועי' תוס' שם (יא) ד"ה כגון. ועמש"כ בפסחים (נא ב):

תד"ה סטכת. נראה דלפניהם לא היה הגירסא כאן מאי שמן המור:

גמ' ר"ש בן חלפתא אפטר מניה דרבי [כצ"ל וכ"ה בדפו"י] א"ל כו'. נ"ב רבי לר"ש בנו:

שם ע"פ של מטה. נ"ב והא דאמרינן [סנהדרין כ"א א'] עה"פ ויצא לך שם בגוים ביפיך שא"ל שער כו' זהו קודם שגבהו בנות ציון:

רש"י ד"ה ומעברת כו' אחד. צ"ל אדום:

תד"ה כאן. שננו וזה שננו. נ"ב ושננתם דכתיב בק"ש וגם בד"ת:

תוס' ד"ה כאן במצוה וכו' וק"ש אין מפסיקין. להדיא איתא בשבת דף יא ע"א דלק"ש מפסיקין וצ"ע:

יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכו'. ראשונים שאלו אשר היו תמהי"ם מה זה היה לרבנן קדישי לפתוח בסדר ברכות כי האי גוונא דהפשט קללה הוא ופירש הגאון מהר"ם מפאדובה ז"ל כי הם מרוב הענוה סברי דהם אינם ראוים לברכו דיש לו אב ר"ם הוא הקדוש וברכתו ברכה. והם אינם ראוים לברכו ומ"מ להשיבו ריקם אינו משורת דרך ארץ ומה גם דאמרו רז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך לזה נתחכמו וא"ל הברכה בלשון קללה כדי שאביו יפרש הדברים בלשון ברכה ואז יחולו הברכות בכפלים אם מצדם שכונתם לטובה ואם מצד אביו שיברך הברכות בפירוש זהו תורף דבריו ז"ל. ואפשר לומר דרך דרש ורמז דמ"ש רשב"י אנשים של צורה הם כונתו שהם קדושים ובכח תורתם עשו החומר צורה כי כן צורה בגימטריא אש דעל ידי אש דת שלטו ביצר גימטריא ש' דהתורה אש מבטלת יצר גימטריא ש' בכח אש התורה יתר א' על יצר לבטלו וז"ש אנשים של צורה הם. והם עשו בחכמה לומר לשון סתום שכולל ברכות גופניות ונפשיות. ורשב"י לבנו קטן פירש לו בדרך יבחר באותה שעה ברכות גופניות. ואולם כולל הלשון גם ברכות נפשיות. תזרע ולא תחצד שה' ברחמיו זורע התורה והמצות כמשז"ל והפירות לבעליהן וז"ש תזרע ולא תחצד שלא יהיה כונתך לאכול פירות כי אם שלא ע"מ לקבל פרס בשום צד. תעול ולא תפוק שהתורה והמצות יכנסו באוצר טוב ולא תפוק שלא תחטא ויצאו לסט"א. תפוק תוציא בירורים על ידי התורה והמצות ולא תעול שלא תגרום בחטא שיכנסו ניצוצות הקדושה בסט"א. לחרב ביתך ולתיב אושפיזך שתגלה לכבוד השכינה כמו רשב"י וחביריו כאשר כתב הרמ"ק בספר גרושין. לבלבל פתורך בחידושי תורה ושקלא וטריא ולא תחזי שתא חדתא דלא תחטא ובר"ה תחזור בתשובה ותהיה שתא חדתא אלא תמיד תהיה בקדושה:

כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וכו' ודברי רש"י והתוס' עמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ל"ח ובס' הקטן דברים אחדים דף צ':

יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכו'. פירשו המפרשים דעשו כן לכבוד רשב"י שהוא יפרש הברכות ויתברך מפיו פה קדוש לומר שהם אינם כדאים לברכו וזה פירש מהר"ם מפאדובה הביאו בילקוט יהושע דפוס פפ"ד א"נ שראו בחכמתם שלפי המזל היה לו להיות איזה צער וסתמו הברכות ויצטער ואביו יפרשם לברכות ותתבטל הגזרה שמורה המזל עכ"ד וזה אפשר טעם רבן גמליאל בב"ר פכ"ו שבירך לבתו בלשון שנוטה לקללה ואח"ך פירשו ע"ש. וכפי פשט המאמר שמעתי מהרב כמהר"ר מאיר מזרחי כונת הפ' יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא ואני בעניי מוסיף למתקו כפי פירוש השני הנז' יש בוטה כמדקרות חרב שמורה המזל גזרות. ולשון חכמים מרפא דייקא כי נרפאו הגזרות ודוק:

ובמצוה שא''א לעשותה ע''י אחרים. אל תפלס אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה עשה: וכל חפציך לא ישוו בה. שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה: חפצי שמים ישוו בה. כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה: דאפילו חפצי שמים לא. דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה: תעייל ולא תיפוק תיפוק ולא תעייל. משמע ליה בסחורה תעייל ולא תיפוק שתביא סחורה ולא תמכרנה תיפוק ולא תעייל שתוציא בסחורה במקום אחר ולא תביאנה: תעייל כלתא. שדרך כלתא הולכת אצל הבעל: ולא תיפוק. דלא לימות בנך דהדרי נפקי מינך והדרי לבי נשייהו: שתא חדתא. זו שנה ראשונה של נישואין דכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא וגו' (דברים כד): ליחרב ביתך. בית קברתך דלא תמות אלא תחיה לאורך ימים: לא תבוש ולא תתבייש. לא תיבוש אחריני כדי שלא תתבייש שלא תבא לידי כך פן תתבייש: ותנא בה. ושנה בה לא יבושו עמי לעולם והיינו לא תבייש ולא תתבייש: כוחלת. נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים: פוקסת. מחלקת שערה לכאן ולכאן: ומעברת סרק על פניה. סם אחד כדי שתראה אדומה: סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה: היתה מיקשטא. כי הני קשוטין כדאמר הכא: באנפי כלתה. שהיתה כל כך זקינה שהיתה לה כלה שהיא אשת בנה: לא שנו. הא דאמר עושה אשה תכשיטיה: אלא ילדה. בחורה שדרכה בכך ולהכי הוי לה שמחה במועד: אבל זקינה לא. והיכי עבדא אשתך הכי דמיקשטא הא הויא זקינה: ואפילו עומדת על פתח קברה. שריא להתקשט: לקל טבלא רהטא. פירוש קשקוש הזוג ר''ל מיני זמר בהילולא וכי היכי דרהטא ילדה בת שית לקל הילולא הכי עבדא בת שיתין והכי נמי מיקשטא: שניוול הוא לה. שגנאי הוא לה וניוול בסיד ומצטערת בסיד: שיכולה לקפלו במועד. אע''פ שהיא מנוולת בסיד: שמחה היא לאחר זמן. במועד לסוף המועד לאחר שקפלתו את הסיד שטפלה לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר והואיל דהאי סיד משמחתה לאחר זמן להכי שרי לה לטופלו במועד אע''פ שהיא מצירה עכשיו: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא. אע''ג שהיא מצירה עכשיו שמחה וכו': נפרעים מהם. מהכותים ביום חגם מפני שהוא מצער דכל אדם שפורע מיצר אבל לא משלמים להם ממון ביום חגם לפי שמשמחם ביום חגם ומודה לע''ז כדפי' במס' ע''ז: שמח הוא לאחר זמן. שפרע לו ואמאי נפרע מהן אבל לרבי יהודה לא אית ליה האי סברא דמשום שמיצר עכשיו שרי והיכי אית ליה האי סברא גבי טפול אע''ג שהיא מצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן: הנח להלכות מועד. להכי א''ר יהודה הכא דשרי אע''פ שהיא מצירה כו': דכולהו הלכות מועד. דשרי משום האי טעמא נמי שרו כגון אפיה ובישול דמצער השתא כשהוא אופה ומבשל ולהכי שרי דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובישולו ביו''ט: כותי לעולם מיצר. שפורע ולהכי לא אית ליה לר' יהודה התם אע''פ שמיצר שמח וכו' אבל לעיל גבי טפול אית ליה לר' יהודה אע''פ שמצירה עכשיו שמחה לאחר זמן: שהגיעו לפירקן. לשיער: ולא הגיעו לשנים. שאינן בנות י''ב שנה ויום אחד שעדיין אינו דין שיהא להן שער ובושות על כך: עניות טופלות. השיער בסיד ומשירות אותן: אנפיקינון. היינו אנפיקינון דקתני התם במנחות (דף פה:) אנפיקינון לא יביא היינו אותו שמן שעושין מזיתים: שלא הביאו שליש. שלא בישלו שליש: ולמה סכין אותו. אכל הני קא מהדר דקאמר טופלין כו': ושקל בה ארבע מאה זוזי. שנתייפת ונטל מבעלה כך: טפלה כולה בחד זימנא. דסבר למיעבד כרב ביבי ומתה: בעיין בנתין טפלא. דשכר מגדל השער ומעבה את הבשר:

כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע''י אחרים. עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפילו לר''ש בן יוחי לעושה סוכה ולולב כדאי' בירושלמי. אבל בהפסקה דתפלה וק''ש אין מפסיקין לר''ש בן יוחי ובירושלמי זה שננו וזה שננו ואין מפסיקין שננו מפני שננו: פוקסת. פי' בקונטרס מתקנת שער שלא יתפזר וקשה דבפרק המצניע (שבת דף צד: ושם) אמר דמתחייב בשבת משום טוה ועוד דסורקת ה''ל למיתני כמו גבי נזיר (נזיר מב.) ובפ' קמא דכתובות (דף ד: ושם) פירש בקונטרס קליעת שער וקשיא דבפרק המצניע שונה גודלת ופוקסת ואין לפרש מעברת סרק על פניה דהכא תני תרוייהו וגם בפ'. קמא דכתובות ויש לפרש דמתקנת שערה בידיה חוץ לצעיף וריב''א מפרש שנותנת חוטין של בצק [דקין] על פניה להאדים הבשר והיינו טוייה והאי דקורא ליה בירושלמי צובע שהוא מאדים הבשר ובנין נמי שייך בתיקון האשה למאי דמפורש סוף המצניע (שבת דף צה.) משום בונה ומייתי קרא דויבן את הצלע: סטכת. בפרק כל הקרבנות (מנחות דף פו.) מפרש דשמן המור הוא סטכת ובפ' קמא. דמגילה (דף יג.) מאי שמן המור רב הונא אמר רבי חייא סטכת:

דף ט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד