ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? היכן אורך ימיו של זה? ולא היה אדם שיהא מחזירה על תמיהתה דבר. ואמר אליהו: פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע על בעלה שמת. ואמרתי לה: בתי בימי נדותך מה הוא אצלך? כיצד היה נוהג? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. ושאלתי אותה: בימי לבוניך, באותם הימים שפסקת מלראות דם נידה, ורק ספרת ימים נקיים, מהו אצלך מה היה אז יחסו אליך? אמרה לי: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ואולם לא עלתה על דעתו על דבר אחר (זיווג). ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו על חטא זה, שכן בעלך לא נשא פנים (התחשב) לתורה. שהרי אמרה התורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט), הרי שאסורה אפילו קירבה בלבד. ומסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אותו תלמיד חכם לא בקירוב בשר ממש ישן עמה, אלא רק מטה חדא הואי [מיטה אחת היתה] שישנו בה, ולא בקירוב. במערבא אמרי [במערב, בארץ ישראל היו אומרים] שאמר רב יצחק בר יוסף שאותו תלמיד חכם סינר היה מפסיק בינו לבינה, שהיתה לבושה בו, ובכל זאת, כיון שאסור הדבר נענש אותו תלמיד חכם.

א משנה ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. ויבואר בגמרא מה הן בדיוק הלכות אלו, ואותן הלכות נחשבות לחטיבה אחת משום שיש בהן צד יחוד, שעלו חכמים לעלייתו של חנניה בן חזקיה בן גרון לבקרו, ומאחר שהיו שם חכמים מרובים, שכללו את רוב חכמי התורה בארץ ישראל, עסקו בהלכות שונות שבתורה, והתברר כי כאשר נמנו בעלי הדעות, אז אירע שרבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום כדעת בית שמאי.

ב גמרא אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: האם לשון "אלו " תנן [שנינו במשנתנו], או לשון "ואלו " תנן [שנינו במשנתנו]? וההסבר לחשיבות ההבדל: אם נאמר כי לשון "ואלו " תנן [שנינו], והרי תהיה הכוונה הני דאמרן [אותן שאמרנו] קודם, שאותן הלכות נכללות בתוך הגזירות. או לשון "אלו " תנן [שנינו במשנתנו], והכוונה היא על אלה דבעינן למימר קמן [שאנו רוצים לומר הלאה]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא את הדברים יחד: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. שמע מינה [למד ממנה] כי לשון "ואלו " תנן [שנינו], וכוונתה לדברים שנאמרו קודם, שמע מינה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא ביחס למגילת תענית שהיא רשימת ימי אבל שנקבעו כזכרון של צרות שאירעו בהם לישראל, או של ימי גאולה שנקבעו שמחה לדורות: מי כתב את מגילת תענית? — מגילה זו נכתבה על ידי חנניה בן חזקיה (בן גרון) וסיעתו שהיו מחבבין את זכרון הצרות והצלת ישראל מהן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את זכרון הצרות שנצלו מהם, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב את כל הימים מסוג זה אין אנו מספיקין, שהרי מרובות הן הצרות שהיו לישראל בכל דור ותקופה, ובכל יום יש מאורע הראוי לזכרון.

דבר (טעם) אחר: מפני מה אין כותבים? — לפי שכמו שאין שוטה נפגע, שאינו מכיר בפגעים הבאים עליו, אף אנו איננו יכולים להבין את גודל הצרה העוברת עלינו.

דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל החותך בו, וכמו כן אנו במצב קשה כל כך ששוב איננו חשים בכאבים ובצרות. על הדימוי האחרון שואלים: איני [וכן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב יצחק: קשה הרימה האוכלת את המת ומכאיבה לו כדקירת מחט בבשר האדם החי, וכפי שנאמר על המת: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כט)! אלא אימא [אמור] ופרש את הדבר: אין בשר המת, כלומר, אותו בשר שנמצא במקומות שאינם רגישים לכאב, שבחי מרגיש באיזמל החותך אותו.

ועוד סיפרו על חנניה בן חזקיה, שאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל. שכן היו דבריו של ספר יחזקאל בפרטים רבים סותרין את דברי התורה ולפיכך רצו לגנוז את הספר ולא לכלול אותו בכתבי הקודש. מה עשה חנניה בן חזקיה? — העלו לו שלש מאות גרבי (כדי) שמן למאור ולאכילה לעליית הגג שלו, וישב בעלייה ודרשן לאותם כתובים בספר יחזקאל עד שנתיישבו הסתירות.

ג שנינו במשנה שכאשר עלו החכמים לעליית בית חנניה בן חזקיה בן גרון, נמנו ושמונה עשר דבר גזרו כשיטת בית שמאי. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] אותם שמנה עשר דבר? ומשיבים: דתנן [שכן שנינו במשנה] רשימת גזירות שגזרו חכמים על דברים שיהיו פוסלים את התרומה, כלומר, שהם טמאים בדרגה כזו שאם יגעו בתרומה — יפסלו אותה, ומשמעות הדבר שהיא עצמה תהיה טמאה, אך לא תטמא עוד אחרים. ואלו הם: אדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה (שנגע אותו אוכל בדבר המטמא מן התורה, כגון שרץ), וכן האוכל אוכל שני (שנטמא האוכל מדבר שהוא ראשון לטומאה), וכן השותה משקין טמאין בכל דרגה של טומאה, וכן הבא (הנכנס) ראשו ורובו במים שאובין לאחר שטבל במקוה לטהרתו, וכן אדם טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין של מים שאובין, וכן פוסלים את התרומה ספר תורה, והידים של כל אדם שלא נטהר לשם טהרת תרומה, ונגע בה, והטבול יום, שהוא מי שנטמא וטבל, ועדיין לא הגיע הערב, ואיננו נחשב כטהור לחלוטין, וכן האוכלים והכלים שנטמאו במשקין טמאים. את הדברים הללו מבררים לגופם.

ושואלים תחילה: מאן [מיהו] התנא הסבור כי האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני, מפסל פסלי טמויי [לפסול הם פוסלים את התרומה, אבל לטמא]