מועד קטן ח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

דהא עצים בפשוטי כלי עץ, וכמו כן אבנים בעלמא, לא מטמאו. ואילו הכא, בנגעי בתים, מטמאו ^[138] .

וכיון שחידוש הוא, נתחדש בו גם שממתין ואפילו לדבר הרשות. אך מאידך, אין לך בו אלא חידושו, ולא ילפינן מינה כלל לנגעי גופו, דאדם מטמא בשאר טומאות.

ורבי אומר, איצטריך קרא "ביום הראות בו", למילף שממתינין לו בנגעי גופו.

ואף שמנגעי בתים ידעינן שממתינין לו לדבר מצוה ולדבר הרשות. האי קרא לא מיותר.

דאי כתב רחמנא רק "וביום הראות בו", הוה אמינא לדבר מצוה, אין. אך לדבר הרשות לא ממתינין לו.

לכן כתב רחמנא בנגעי בתים "וצוה הכהן ופנו את הבית". דהוא דבר הרשות וממתינין לו.

ועדיין אי כתב רחמנא "וצוה הכהן", הוה אמינא הני נגעי בתים. אין, דלאו טומאה דגופיה היא, ולכן הקילה תורה להמתין לדבר הרשות.

אבל טומאה דגופיה - אימא מיחזא חזיא ליה, ואין ממתין לו כלל ^[139], וצריכא קרא ד"ביום הראות בו", למילף להמתין לצורך דבר מצוה.

וכיון דאשכחן שממתין אף בנגעי הגוף, לענין דבר מצוה, אפשר ללמוד מנגעי בתים דממתין אף לדבר הרשות בנגעי הגוף ^[140]. אמר מר: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

והוינן בה: מאי משמע? היכן נרמז דרש זה בפסוק?

אמר אביי: אם כן, דסתמא לגופיה הוא, לכתוב רחמנא "ביום".

מאי האי שהוסיף וכתב "וביום"?

שמע מינה, ללמד: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

רבא אמר: דרשינן מכל תיבת "וביום", דכולה קרא יתירא הוא.

דאם כן לכתוב רחמנא "ובהראות", שתיכף כשרואה ילך לכהן.

מאי קמשמע לן תיבת "וביום"?

שמע מינה, למילף: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

והוינן בה: ואביי, שדייק מאות ו' יתירא, מאי עביד בתיבת "ביום"?

ומשנינן: ההוא "ביום" מיבעי ליה למילף ממנה, כי רק ביום רואין נגעים ולא בלילה.

ועוד הוינן בה: ורבא, דיליף מכל תיבת "וביום" לימים שאי אתה רואה, הא דקיימא לן רואין נגעים רק ביום ולא בלילה - מנא ליה? ^[141]

ומתרצינן: נפקא ליה מ"לכל מראה עיני הכהן". רק ביום יכול לראות.

ואביי, למה לא למד מההוא קרא?

ההוא קרא ד"מראה עיני" - מיבעי ליה למעוטי כהן שהוא סומא באחת מעיניו, שאינו ראוי לראות נגעים.

ומקשינן: ורבא נמי, היכי יליף מינה לראיה ביום ולא בלילה, הא מיבעי ליה להכי, לכהן שהוא סומא באחת מעיניו?

ומתרצינן: אין הכי נמי, דיליף מ"עיני הכהן" לפסול סומא לראית נגעים.

ואם יחזור ויקשה לך: ואלא זה שרואים נגעים ביום ולא בלילה - מנא ליה לרבא?

נפקא ליה מאמירת בעל הבית המנוגע "כנגע נראה לי בבית".

ודריש כך: "לי" נראה הנגע, ולא שנראה הנגע "לאורי". והיינו, שמטמא הנגע את הבית רק אם הוא נראה לאור היום, שאינו צריך נר, ובאותה שעה הולך בעל הבית לקרא לכהן ^[142]. ולמדים מכאן שאין הכהן רואהו אלא ביום ^[143].

ומקשינן: ואביי, למה לא יליף מקרא ד"נראה לי"?

ומתרצינן: אי מהתם, הוה אמינא הני מילי שרואים נגע רק ביום, בטומאה דלאו דגופיה, שכתיבא רק בנגעי בתים.

אבל טומאה דגופיה, אפילו לאורו של נר, ובלילה נמי רואים ^[144].

לכן קא משמע לן רחמנא בהדיא בתיבת "ביום", שרק ביום רואין נגעים, ולא בלילה.

מתניתין:

ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד ^[145].

בזמנים קדומים נהגו לקבור את המת, ולאחר שעבר פרק זמן שבו מתעכל הבשר, היו פותחים את הקבר ומלקטים ממנו את העצמות בתוך ארון קטן, ומוליכים את הארון עם העצמות לקבורה בקברות אבותם.

ומותר לעשות זאת במועד מפני ששמחה היא לו שמעביר את עצמות אביו ואמו לקברות אבותם.

רבי יוסי אומר: לא יעשה זאת במועד היות ויום ליקוט העצמות - יום אבל הוא לו ^[146] .

לא יעורר אדם על מתו, שמת חודש או חודשיים לפני המועד.

והיינו, לא ישכור ספדן שיחזור על כל הקרובים של המת לעוררן לבכות עמו.

וכן לא יספידנו, לא ישכור ספדן שיספיד מתו שמת בתוך שלשים יום לפני הרגל.

וכל זאת אמרו, שלא יעורר על מתו ולא יספיד - קודם לרגל שלשים יום, מהטעם שיתבאר בגמרא ^[147].

גמרא:

שנינו במשנה רבי מאיר אומר מותר לאדם ללקט עצמות אביו ואמו ברגל.

ורמינהו סתירה לדבריו, ממה ששנינו אחרת במסכת שמחות [פרק יב] ^[148]:

המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן ^[149] .

ואמר הוסיף רב חסדא על דברי הברייתא: אפילו לא ליקט בעצמו את העצמות אלא רק ראה אותם לאחר הליקוט כשהם צרורין לו בסדינו, הרי הוא מתאבל עליהם באותו היום ^[150].

ואיך אמר רבי מאיר שמותר לו ללקט עצמות במועד מפני ששמחה היא לו!?

אמר אביי: אימא, אמור בדברי רבי מאיר כך: מותר לו ללקט עצמות ברגל מפני ששמחת הרגל עליו, וכיון שהוא שמח ברגל אין הוא מצטער בשעת ליקוט העצמות, ואינו מתאבל עליהם ^[151].

שנינו במשנה: ולא יערער על מתו.

והוינן בה: מאי, מהו "לא יערער על מתו"?

אמר רב: כד הדר כשהיה מחזר ספדנא במערבא אחרי כל הקרובים למת, אמרי, היו אומרים: יבכון עמיה כל מרירי ליבא! יבכו עמו כל אלו שיש להם מרירות בלבם על מות המת.

ולא יעשה זאת קודם הרגל שלשים יום.

והוינן בה: מאי שנא שלשים יום שבהם לא יערער על המת ולא יספידנו?

אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: משום מעשה שהיה -

מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, וביקש מעות כדי להספיד את המת שמת להם.

ונטלתן אשתו למעות שהיו מזומנות בבית כדי לעלות לרגל ונתנתן לו. ונמנע אותו אדם ולא עלה לרגל, כיון שניתנו המעות של הוצאות הדרך לספדן.

באותה שעה אמרו: לא יעורר אדם על מתו, שלא ישכור ספדן שיחזר על קרובי המת, ולא יספידנו, קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא ישתמש במעות המיועדות לעליה לרגל לצורך ההספד. ובשלשים היום שלפני הרגל מצויות בידי האדם המעות לצורך העליה לרגל ^[152].

הערות

^[138] ביאור דברי התוס' בענין זה הוא על פי החזון איש [מועד קלה]. התוס' כתבו בזה שני פירושים. א. החידוש בנגעי בתים הוא מה שעצי הבית ואבניו מקבלים טומאה, אף על פי שבמקום אחר אין כלי אבנים ופשוטי כלי עץ מקבלים טומאה. והוא הדין שיש חידוש בזה שהם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לקרקע. עיין משנה למלך [טו"צ יד ד]. ולפי פירוש זה נמצא, שעל כל פנים בנגעי בתים עצמו, ממתינים אפילו לדבר הרשות, שהרי יש ללמוד דין זה ממה שהתירה התורה להמתין על פינוי הבית, ודוקא בנגעי אדם החמיר רבי יהודה, שאין ללמדם מנגעי בתים, מאחר ועיקר ענינם חידוש הוא. ב. החידוש הוא מה שעצים ואבנים [תלושים] הנמצאים באויר הבית נטמאים, והוא הדין שחבילי קש וחבילי עצים נטמאים בבית המנוגע, לדעת רבי יהודה, וכמו שלמדנו בנגעים [יב ה]. וביאר החזון איש בכונתם, שדין זה שדברים אלו נטמאים באויר הבית, אינו אלא בשעת ראיה ראשונה, אבל לאחר מיכן, כל זמן שהבית עומד בטומאתו, אין נטמאים בו אלא כלים המקבלים שאר טומאות, ועל כן אפילו בנגעי בתים אין ללמוד שאפשר להמתין, ממה שהתירה תורה להמתין על פינוי הבית, שהרי דין הפינוי חידוש הוא, שבשעה זו נטמא כל אשר בבית, וכל שכן בנגעי אדם. ועיין במשנה למלך שם. ועיין עוד חזון איש [נגעים ט י], ובחברותא למסכת נגעים. ובעיקר דין זה שנטמאים בו חבילי קש וחבילי עצים הקשה המשנה למלך, שהרי בסוכה [יא-יב] למדנו, שכל דבר שמקבל טומאה, אין מסככין בו, ואם כן, אין לסכך בחבילי קש ועצים לרבי יהודה, שהרי מקבלים טומאת נגעים באויר בית המנוגע, וזה לא שמענו.

^[139] הקרן אורה כתב לבאר נקודת המחלוקת שבין רבי יהודה לרבי, שלרבי יהודה, טומאת בית המנוגע חידוש הוא, ועל כן אי אפשר ללמוד ממנו כלל לנגעי אדם, אף על פי שמצאנו גם בנגעי אדם עיקר דין המתנה, כלומר, לדבר מצוה. ואילו רבי סבור, שאמנם אין ללמוד נגעי אדם מבתים, אבל אין זה משום שחידוש הוא, אלא מפני שיש צד חומרא בנגעי אדם, שהם בגופו, ולכן, לאחר שמצאנו בנגעי אדם דין המתנה לדבר מצוה, שוב איננו מחלקים ביניהם, ולומדים מנגעי בתים המתנה לדבר הרשות אף בנגעי אדם.

^[140] הקשה בהגהות מהר"ב רנשבורג, הלא לשון הברייתא הוא, "רבי אומר אינו צריך וכו"', ואם כן מפורש בה שרבי אינו נצרך לדרוש מ"וביום" כרבי יהודה, ואיך ניישב דבר זה עם דברי רבא.

^[141] הקשה החזון איש [נגעים ד ה], הלא בפרשת מצורע נאמר כמה פעמים "ביום השביעי", ודרשו בתורת כהנים מכך, שאין רואין נגעים בלילה, ואיך הקשינו על רבא "מנא ליה".

^[142] הקשה החזון איש [שם], הלא בתורת כהנים דרשו מפסוק זה עצמו, שאין פותחין חלונות לבית המנוגע כדי לראות הנגע, ואיך דרשו מכאן דין נוסף. ותירץ, שבאמת עיקר הלימוד הוא, שאין פותחין לו חלונות, אלא שאילו היה אפשר לראות הנגע לאור הנר, שוב לא היה כל צורך בפתיחת החלון, שהרי אפשר לראות לאור הנר, ועל כרחך, שאין רואין כלל לאור הנר, אלא לאור היום. ועל כל פנים נמצאנו למדים מסוגיתנו, שאין הלילה מופקע בעצמותו מראית נגעים, ורק כיון שאין אפשרות לראות בלילה אלא לאור הנר, ונתחדש בתורה שאין לראות הנגע לאור הנר, ממילא אי אפשר לראותו בלילה. ולפי זה יש לדון שתהיה האשה כשירה לראית נגעים, שאין זה נחשב כמצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אין זה מיעוט מעצם הזמן של לילה. אלא שיתכן למעטה מ"אחד מבניו הכהנים". וכן נקט המנחת חינוך [קסט יג] בפשיטות. ולכאורה לילה אינו ממועט אלא מראית הנגע, ולא מאמירת הכהן, כן כתב המנחת חינוך [שם]. ועיין חזון איש [שם ד ה].

^[143] הקשו התוס', הלא רבא אמר לעיל בדעת רבי יהודה, שאין ללמוד מנגעי בתים לנגעי אדם, מאחר שנגעי בתים חידוש הוא, ואם כן איך אפשר ללמוד דין זה שאין רואין לאור הנר, הנאמר בנגעי בתים, לנגעי אדם. וכתבו, שקושיא זו יש להקשותה רק לפי הפירוש א' הנ"ל, שעצם טומאת הבית בנגעים, חידוש הוא, ואם כן אין ללמוד שום דין מבתים לאדם, אבל לפי פירוש הב', אין מקום לקושיא זו, שדוקא לענין פינוי למדנו שהוא חידוש [שלא מצינו טומאה בחבילי קש ועצים בשאר טומאות], ואין ללמוד ממנו לשאר מקומות, שאפשר להמתין בהם לדבר הרשות, אבל לענין דין זה שאין רואין בלילה, אפשר ללמוד מבתים לנגעי אדם.

^[144] מדברי התוס' מבואר, שזהו דוקא לרבי יהודה, אבל לרבי, כשם שאפשר ללמוד דין המתנה מבתים לאדם, כל שכן שיש ללמוד דין לילה מבתים לאדם. [ויש לעיין ממה שכתבו התוס' לעיל [ד"ה משמעות], שרבי דורש מ"וביום" למעט לילה]. והרמב"ם [יו"ט ז טז] פסק בסתם, שאין רואין נגעים במועד, שמא ימצא טמא, ונמצא נהפך חגו לאבל. ודקדק המגיד משנה מלשונו, שאפילו לאחר הסגר ראשון אין לראותו, וביאר, שהרמב"ם מפרש בדעת חכמים שבמשנתנו, שלעולם אין רואין נגעים ברגל, ואין דעתם כדעת רבי יוסי שבברייתא. אבל המשנה למלך כתב לבאר על פי דברי הרמב"ם [טו"צ ט ח], שהרמב"ם מפרש בדעת חכמים שבמשנתנו, שדוקא בתחילה אין לראות הנגע, שאז נהפך דינו מטהור לטמא [על כל פנים כדין מוסגר], וזהו צער עבורו, אבל לאחר ראיה זו, מותר בכל ענין לראותו, שכבר ירדו לו דיני טומאת מצורע. ולפי זה פירש לשון המשנה "רואין את הנגעים בתחילה", שבזה השמיענו רבי מאיר את עיקר המחלוקת שבינו לחכמים. ועיין חזון איש [נגעים ד יז]. ובעיקר הסוגיא יש לציין לדברי הריטב"א [לקמן יד], שמן התורה רואין נגעים במועד, אלא שחכמים החמירו.

^[145] יש לעיין, הלא למדנו במסכת ראש השנה [טז], שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל [ר"ה טז], ומדברי הרא"ש [סוף יומא] מוכח, שדין זה נוהג אף בזמן הזה, שבעוונותינו הרבים איננו עולים לרגל, וכמו שכתב השאגת אריה [סז], ויעויין שם, ואם כן מטעם זה היה עלינו לאסור ללקט עצמות ברגל. וצריך לומר בפשיטות, שכל הנידון בזמנינו הוא רק לענין שאר טומאות, שיש לנו אפשרות ליטהר מהם [ובזה נחלק הרא"ש עם רבינו סעדיה גאון שם], מה שאין כן לענין טומאת מת, שאין לנו אפר פרה, וכולנו נחשבים כטמאי מתים, בזה לדעת הכל אין איסור להטמאות ברגל. ועדיין צריך עיון בזה, שהרי המשנה נשנית בזמן שעדיין היה אפר פרה אדומה, כמבואר בנדה [ו ב]. אלא אם כן נעמיד משנתנו כשהמלקט הוא טמא וכדומה.

^[146] הרמב"ם [אבל יא ג] פסק כרבי יוסי, והוסיף, שכל שכן בשאר קרובים, שאינו מלקט עצמותיהם. והפרישה [יו"ד תג ח] ביאר כונתו, שהרי אינו חייב בכבודם. וע"ע בהערה 149, שלדעת הריטב"א, אין אבילות בליקוט עצמות אלא על אביו ואמו, ולפי זה יש לפרש הדברים כפשוטם, שבשאר קרובים מותר לו ללקט אף לרבי יוסי.

^[147] רש"י מפרש, שהמשנה אסרה להספיד בין במת ישן ובין בחדש. אבל בירושלמי מבואר, שעל מת חדש, שמת בתוך שלשים יום שקודם הרגל, מותר להספיד, ובזה השמיענו התנא, שאף על פי שהותר לו להספידו, מכל מקום אסור לו לכלול ולהספיד בהספד זה גם על מת ישן. ובהערה 154 יבואר עוד מענין זה. וכתב המשנה ברורה [תקמז ח], שהזכרת נשמות [שמזכירין ב"קל מלא רחמים"], איננה בכלל איסור זה שלמדנו כאן, ואפילו ברגל עצמו מותר, שאין זה הספד, אלא תפילה על נשמת המת. עוד כתב שם בשער הציון [ו], שנוהגין העולם לילך ולהשתטח על הקברות אף בשלשים יום שקודם הרגל.

^[148] הצעת הסוגיא כך היא: מפשטות לשון המשנה היה נראה שליקוט עצמות אביו הוא סיבה לשמחה אצל הבן. וביאר רש"י, ששמחה היא לו בזה שבאו עצמותיו למקום קברות אבותיו. ואולי יש להוסיף ולבאר על פי מה שאמרו בירושלמי כאן, שבאותו היום של ליקוט עצמות, הרי הוא מתאבל עליו, וכפי מסקנת הגמרא כאן [שהוא רואה אביו שנעשה עפר ואפר. נימוקי יוסף], ולמחרת שמח, לפי שנחו אבותיו מן הדין [שאז נשלמה כפרת הקבורה. יעויין סנהדרין [מז ב]. ובסלקא דעתך סברנו, שאף ביום הליקוט עצמו יש לו שמחה מטעם זה. ולכן הבאנו הברייתא, שהוא נוהג בו ביום מנהג אבילות, ובהכרח, שאין זה יום שמחה עבורו. וע"ע בהערה 151.

^[149] הרמב"ן הביא ממסכת שמחות, שדין זה נוהג אפילו בשאר קרובים. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שהובא בהערה 146. אבל מלשון הריטב"א מבואר, שדין זה נאמר דוקא באביו ואמו שהוא חייב בכבודם, יעויי"ש ובלשונו לקמן [כה סוף א]. ועיין מאירי.

^[150] רש"י פירש, שכל זמן שהם צרורין בסדינו הרי הוא חייב באבילות, אף על פי שכבר עבר יום הליקוט. וכתב הריטב"א, שלפי זה קושית הגמרא בנויה היא על דברי רב חסדא, שלולא דבריו היה ניתן ליישב הקושיא ולומר, שדין האבלות נאמר רק על יום ליקוט וקבורת העצמות, שאין האבלות מחמת הליקוט, אלא מחמת הקבורה, אבל מדברי רב חסדא למדנו, שהליקוט הוא הוא הסיבה לאבלות, שהרי אפילו צרורים בסדינו הרי הוא מתאבל עליהם, וכל שכן שביום הליקוט יש לו להתאבל. אך מדברי הרמב"ם [אבל יב ח] מדוקדק כפירוש התוס', שרב חסדא בא להשמיענו קולא, שאפילו צרורים בסדינו אינו מתאבל עליו לערב. ולפי פירוש זה, הביאה הגמרא כאן דברי רב חסדא, בדרך אגב. כן כתבו התוס'. עוד כתבו התוס' בעיקר קושית הגמרא, שהיה אפשר להעמיד הברייתא [דמסכת שמחות] כרבי יוסי, אבל לרבי מאיר, אכן אין נוהגים כלל דיני אבילות בליקוט עצמות, אלא שמחה היא לו. ועיין ריטב"א. אולם הנחלת דוד כתב ליישב, שהיה פשוט לבעלי הגמרא, שרבי מאיר מודה בדין אבילות שבליקוט עצמות, שהרי מחלוקתם נשנית במועד דוקא, ולא מצאנו שנחלקו בענין זה בשאר ימות השנה.

^[151] לפי מסקנת הגמרא נמצא לכאורה, שליקוט עצמות אין בו שמחה, על כל פנים בו ביום, ואפילו לרבי מאיר, ואף על פי כן לא אסרנו עליו לעשות כן במועד, לפי ששמחת הרגל מבטלת ממנו צער זה. ודעת רבי יוסי היא, שאף ברגל הוא מצטער ביום הליקוט. כן ביאר ביד אליהו [ב א טו]. והוסיף, שאין לפרש טעמו של רבי יוסי, מפני מנהגי האבילות שיש לו לנהוג ביום הליקוט [ואינו ראוי להביא עצמו לידי כך במועד], שהרי אפילו אבילות של תורה נדחית מפני הרגל, כמבואר לקמן יד, קל וחומר לאבילות זו הקלה, שאינה אלא מדרבנן, שהיא נדחית מפני הרגל, ועל כרחך שכל הנידון מתחילה היה רק על הרגשת הצער שיש לו ביום הליקוט. אבל החתם סופר [יו"ד שכג] מפרש להיפך, שמצד הרגשת הצער אין לאסור כלל, לפי ששמחת הרגל מבטלת ממנו צער זה, וכל הנידון לאסור הוא משום חובת הקריעה שיש עליו ביום הליקוט, שאף על פי שהרגל דוחה האבילות, מצות קריעה אינו דוחה [יעויין בפרק ג' הערה 351], וסברת המקשן היתה, שאין לו להכניס עצמו למצב שעליו לקרוע במועד. וע"ע בתוספות הרא"ש ובמאירי שדנו האם המלקט עצמות במועד, קורע. והר"ע מברטנורה פירש במשנתנו, שלרבי מאיר מותר ללקט עצמות במועד, מפני שליקוט עצמות הוא שמחה בעבורו. והקשה עליו הגרע"ק איגר שלפי מסקנת הגמרא אין שמחה בעצם הליקוט, אלא ששמחת המועד גוברת על הצער. ויישב השפת אמת, שאמנם בעצם הליקוט יש סיבה לשמחה, לדעת רבי מאיר, מכל מקום תקנו חכמים חיוב אבילות [לכבוד אביו ואמו, כלשון הריטב"א]. והקשה הגמרא, שאף על פי שפעולת הליקוט אינה סיבה לצער עבור הבן, מכל מקום מצד חיוב האבילות שתקנו חכמים, היה עלינו לאוסרה במועד, שהרי אסור להתאבל בו. ועל זה תירצה הגמרא, ששמחת הרגל שעליו, פוטרתו באמת מחיוב אבילות, ואינו נוהג אבילות במועד. [וכן פסק הטור יו"ד תג]. אולם על כרחנו צריך עדיין להוסיף, שאין הליקוט צער עבורו, אלא שמחה, וכדברי הרע"ב, שאם לא כן היה אסור ללקטם במועד, כדי למנוע ממנו צער. ושני הדברים נכללים בלשון המשנה, "ששמחה היא לו". וכפירוש זה נראה שפירש בתוספות הרא"ש. ועיין פרישה [שם ז].

^[152] הריטב"א מבאר, שמשום ששואלין ודורשין בהלכות הרגל בשלשים יום שלפניו, ומזמן זה אדם עשוי לקבץ מעות לצורך עליתו לרגל, לכן תיקנו לאסור בהספד משעה זו. ולפי זה יש לדון לענין עצרת, שאין שואלין ודורשין לפניו אלא מראש חודש סיון, יעויין ביאור הגר"א או"ח תכט, ואם כן אין לאסור ההספד אלא מראש חודש. אולם כל זה לדעת רב, אבל לשמואל שאוסר מפני שיהיה מצטער ועצב ברגל, וכמו שיבואר לקמן, ודאי אין לחלק בכך, ואף בעצרת יש לאסור בשלשים יום שלפניו.

דהא [שהרי] עצים ואבנים בעלמא [בכלל] בשאר דיני התורה לא מטמאו [אינם נטמאים], והכא מטמאו [וכאן בצרעת הבית נטמאים].

ורבי אמר: אצטריך [נצרך] להיאמר בכתוב גם "וביום הראות בו" (ויקרא יג, יד), וגם "וצוה הכהן" (ויקרא יד, לו), דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק "וביום הראות בו", הוה אמינא [הייתי אומר] כרבי יהודה שלדבר מצוה — אין [כן] ממתינים עד שייראה לכהן אבל לדבר הרשות — לא, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "וצוה הכהן" לומר שממתינים גם לדבר הרשות.

ולהיפך, ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] "וצוה הכהן" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני [בדברים אלה] הנמצאים בבית — אין [כן] אנחנו דוחים את הטומאה עד שיבא הכהן כיון דלאו [שזאת לא] טומאה דגופיה [של גופו] של האדם ואינה מתוכו אלא בדברים אחרים, אבל טומאה דגופיה [שבגופו] אימא מיחזא חזיא ליה [אמור שמיד צריך לראות אותו] על כן צריכא [נצרך] הדבר להיאמר שאף בזה ממתינים.

א אמר מר [החכם, רבי יהודה] בדרשת הכתוב "וביום הראות בו" (ויקרא יג, יד): יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי (שאין) אתה רואה בו.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות]? כלומר, כיצד נובע רעיון זה מלשון הכתוב? אמר אביי: אם לא היתה כוונה זו, אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ביום הראות", מאי [מה] הדיוק בלשון "וביום" — שמע מינה [למד מכאן] מ־ו' נוספת זו שאין זה דין מוחלט אלא יש תנאי בדבר: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

רבא אמר באופן אחר: כולה קרא יתירא [כל מקרא זה, מלה זו, יתר] הוא, שאם כן, בלא כוונה זו לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ובהראות", מאי [מה משמעות ההוספה] "וביום" — שמע מינה שהדבר תלוי בזמן, יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

ומסבירים: ואביי שאינו רואה במלה "וביום" ייתור, לדעתו "וביום" ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר — שהכהן רואה את הנגע רק ביום ולא בלילה.

ושואלים: ורבא דין זה שהכהן רואה ביום ולא בלילה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נובע לו] הדבר ממה שנאמר "לכל מראה עיני הכהן" (ויקרא יג, יב), לומר שהכהן צריך לראות את הנגע ראייה שלימה וטובה, ולא בזמן שאי אפשר לראות כראוי. ואביי יאמר שהכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך לו] למעוטי [למעט] כהן סומא (עיור) באחת מעיניו, שאינו רשאי לראות נגעים, שהרי נאמר "עיני הכהן" בלשון רבים.

ושואלים: והלא רבא נמי מיבעי ליה להכי [גם כן צריך לו הפסוק לענין זה]? ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך גם כן הוא סבור] שבאמת פסוק זה הוא מקור לאותה הלכה,

ואם כן שאין הכהן רואה אלא ביום ולא בלילה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נובע לו] הדבר ממה שנאמר "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד, לה), שיש כאן הדגשה: "לי" — ולא לאורי, שאינו נזקק לנר ושאר אמצעי עזר כדי לראות.

ואביי, מדוע נזקק הוא לראיה שהביא, כאשר לכאורה מפסוק זה יש הוכחה ברורה לכך? ומסבירים: לדעתו, אי מהתם [אם משם] מפסוק זה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] כך: הני מילי [דברים אלה] שיש להמתין עד אור היום אמורים בטומאת הבית שהיא טומאה דלאו דגופיה [שאינה בגופו], אבל טומאה דגופיה [שבגופו] שהיא טומאה חמורה אפילו לאורו נמי [גם כן] יבדקנו הכהן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כתוב אחר "וביום" שצריך לראות ביום, לאור יום דווקא ולא באור מלאכותי.

ב משנה ועוד אמר ר' מאיר קולא אחרת בדיני חול המועד: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מן הקבר בחול המועד. שמנהג היה לפנים, שהיו קוברים את המתים בתחילה בקבר זמני ומשבלה בשר המת היו מלקטים את העצמות וחוזרים וקוברים אותן בקברי אבותיו. ומותר לעשות זאת במועד מפני ששמחה היא לו שזוכה להביאן לקברי אבותיו.

ר' יוסי אומר: לא ילקט כי אבל הוא לו, שמכל מקום נזכר ומצטער במיתת הוריו.

ולדעת הכל — לא יעורר אדם (יקרא להספד) על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

ג גמרא שנינו במשנה שרבי מאיר אומר שליקוט עצמות נחשב כשמחה, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המלקט עצמות אביו ואמו — הרי זה מתאבל עליהם כל היום, אבל ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא: ואפילו אינו מלקטן מן הקבר אלא היו צרורין לו העצמות בסדינו במקום אחר, כאשר קוברן מתאבל כל אותו היום. ואם כן, נראה שליקוט עצמות דבר של עצב ואבל הוא!

אמר אביי: אימא [אמור] לא מפני ששמחה היא לו הקבורה, אלא מפני ששמחת הרגל עליו, שמתוך שעוסק רבות בענייני שמחת הרגל, הרי הצער שבליקוט עצמות אביו ואמו אינו ניכר כל כך, ששמחת הרגל מבטלתו, ואינו מצטער כל כך.

ד שנינו במשנה: ולא יערער על מתו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "לא יערער על מתו"? אמר רב: כד הדר ספדנא במערבא [כאשר מחזר וסובב הספדן בארץ ישראל] ומספיד בעיר, אמרי [אומרים] הספדנים: יבכון עמיה כל מרירי ליבא [יבכו עמו כל מרי הלב], וכשאומרים דברים אלה נזכרים גם אנשים שיש להם צער אחר, ומתאבלים גם הם עמו.

ה שנינו במשנה שאין מספידים קודם הרגל שלשים יום. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מה עניינם של שלשים יום אלה? שהרי אין מדובר כאן בביטול שמחת המועד!

אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: איסור זה נובע ממעשה שהיה; מעשה באדם אחד שכינס (אסף) מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, ונטלתן אשתו של אותו אדם ונתנתן לו כשכר עבור ההספד ונמנע אותו האיש ולא עלה לרגל מחוסר כסף, ובאותה שעה אמרו: לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

ושמואל אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains that the halakha of leprous symptoms on a house constitutes a novelty, as by Torah law, wood and stones are generally not susceptible to ritual impurity, yet here in the case of house leprosy they are susceptible to ritual impurity.

And Rabbi Yehuda HaNasi said: It was necessary for the Torah to state both verses: “But on the day it appears in him” (Leviticus 13:14), as well as: “Then the priest shall command that they empty the house” (Leviticus 14:36). As, if the Merciful One had written only: “But on the day it appears in him,” I would have said that for a matter of mitzva, yes, one may delay the priest’s examination of the leprous symptoms, but for an optional matter, no, one may not, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Therefore the Merciful One wrote: “Then the priest shall command,” in order to teach that one may delay his examination even for an optional matter.

And conversely, if the Merciful One had written only: “Then the priest shall command,” I would have said that for these utensils that are found in the house, yes, one may delay the priest’s examination, as this is not a case of impurity of the individual’s body but only that of his possessions; but in a case of impurity of the individual’s body, I would say that the priest must examine it immediately. Therefore, it is necessary for the Torah to state that even in this case, one may delay his examination.

§ The Gemara proceeds to analyze the aforementioned baraita. The Master said that as the verse states: “But on the day it appears in him,” it may be inferred that there is a day when you examine the symptoms found in him and there is a day when you do not examine those symptoms.

The Gemara asks: From where in this verse may it be inferred? Abaye said: If it were so that the priest must always examine the symptoms immediately, the Merciful One should have written simply: On the day it appears in him. What is implied by the actual formulation of the verse: “But on the day”? Learn from here, i.e., from the seemingly superfluous word “but” at the beginning of the phrase, that this is not an absolute halakha, but a conditional one, depending upon other factors: There is a day when you examine the leprous symptoms found in him and there is a day when you do not examine those symptoms.

Rava offered a different explanation and said: The entire phrase “but on the day,” is superfluous. As, if it were so that the priest must always examine the symptoms immediately, the Merciful One should have written simply: And when it appears. What is the meaning of the additional words “but on the day”? Learn from here that the issue is dependent upon other factors, as there is a day when you examine the symptoms of leprosy in him and there is a day when you do not examine them.

The Gemara explains: And according to Abaye, who derives the halakha from the word “but,” why does the verse include the phrase “on the day”? That phrase is necessary in order to teach that the priest examines the symptoms of leprosy only during the day, but not at night.

The Gemara asks: And from where does Rava derive the halakha that the examination is performed during the day but not at night? The Gemara answers: He derives it from the verse: “As far as the priest’s eyes can see” (Leviticus 13:12), which indicates that the priest must be able to carry out a careful examination of the leprous symptoms; this cannot be done at night, when his vision is limited. And Abaye could say that this verse is necessary to exclude a priest who is blind in one eye from inspecting symptoms of leprosy, as it says “eyes,” in the plural.

The Gemara asks: But Rava also requires this verse to teach this halakha, i.e., that a priest who is blind in one eye is unfit to examine symptoms of leprosy. The Gemara answers: Yes, it is indeed so; he agrees that this verse is the source of the halakha concerning a priest who is blind in one eye, and it is not the source of the halakha that the priest may only view leprous symptoms by day.

If so, from where does Rava derive the halakha that a priest examines leprous symptoms during the day but not at night? The Gemara answers: He derives it from the verse that quotes a homeowner saying to a priest: “There seems to me as it were a plague in the house” (Leviticus 14:35), which emphasizes that the leprous symptom is seen by me, and not by way of my light, i.e., that this takes place during the day. When the next verse states that the priest comes to view the leprous symptom, it means that this also takes place by day.

And why does Abaye require the proof that he adduces when it would seem that the verse that Rava brings offers sufficient proof? The Gemara explains: According to Abaye, if the source was derived from there, I would have said that this halakha, that one must wait until the light of day to examine the symptom, applies only to leprous symptoms on a house, which is an impurity that is not related to the individual’s body. However, in a case of impurity of the individual’s body, perhaps the priest may conduct his examination even by artificial light, as it is a more severe impurity. Therefore the verse teaches us: “But on the day,” to indicate that even in the case of impurity of the body the priest may perform the examination only during the day by natural sunlight, and not by any artificial light.

MISHNA: Rabbi Meir also stated another leniency concerning the halakhot of the intermediate days of a Festival: A person may gather the bones of his father and mother from their temporary graves on the intermediate days of a Festival. In ancient times, it was customary to first bury a corpse in a temporary grave. After the flesh had decomposed, the bones would be collected, placed in a coffin, and buried in a vault together with the bones of the deceased individual’s ancestors. This is permitted on the intermediate days of a Festival because the fact that one merited to bring the bones of his deceased parents to the graves of their ancestors is a source of joy for him.

Rabbi Yosei says: One does not gather these bones on the intermediate days of a Festival, because it is a source of mourning for him. Even though he is happy to be able to bury his parents’ bones in their ancestral graves, he is still pained by the memory of their death.

And all agree that a person may not arouse [ye’orer] lamentation for his deceased relative, and he may not eulogize him during the thirty days before a pilgrimage Festival.

GEMARA: The Gemara raises a contradiction to Rabbi Meir’s opinion that gathering the bones of one’s parents is considered an occasion of joy, based on what is taught in a baraita: One who gathers the bones of his father or his mother mourns for them the entire day, but he does not mourn for them in the evening. And Rav Ḥisda said: And even in a case where he does not gather the bones from a temporary grave, but where he had them bundled up in his sheet, when he buries them he mourns for them all day. This indicates that gathering one’s parents’ bones is an occasion of mourning rather than joy.

Abaye said: Say that Rabbi Meir means that collecting and reinterring the bones of one’s parents is permitted on the intermediate days of a Festival, not because it causes one joy, but rather because the joy of the pilgrimage Festival is upon him. The pain of gathering the bones of his parents is overpowered by the joy of the Festival.

§ It is taught in the mishna: One may not arouse lamentation for his deceased relative during the thirty days before a Festival. The Gemara asks: What is meant by: One may not arouse lamentation for his deceased relative? Rav said: In the West, Eretz Yisrael, whenever a professional eulogizer would circulate and ply his trade, they would say: Let all those of bitter heart weep with him. When they would say this, all those who had recently suffered losses would recall their pain and lament their losses.

It is taught in the mishna that one may not arouse lamentation or eulogize his relative for thirty days before a pilgrimage Festival. The Gemara asks: What is different about thirty days, that it is prohibited for one to lament the dead for specifically that amount of time before the Festival?

Rav Kahana said that Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving a certain man who saved up money to ascend to Jerusalem for the pilgrimage Festival. A professional eulogizer came and stood at the opening to his house and the man’s wife took the money that he had saved and gave it to the eulogizer for his services. As a result, the man did not have enough money and he refrained and did not ascend to Jerusalem for the Festival. At that time, they said: One may not arouse lamentation for his deceased relative, nor may he eulogize him during the thirty days before a pilgrimage Festival.

And Shmuel said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ועוד אמר ר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד:

אוקמא מפני ששמחת הרגל עליו ואינו מתאבל עליהן אבל בשאר הימים זולתי המועד המלקט עצמו' אביו ואמו מתאבל עליהן כל היום ולערב אינו מתאבל עליהן אמר רב חסדא ואפילו צרורין בסדינין:
ירושלמי תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות ר' יוסי אומר לעולם אין בהן משום ליקוט אלא אם (חסר בכ"י) כר אחא דאמר יש ליקוט עצמות בארון של עץ והורה לו שלא להטמאות כר' יוסי דאמר אין ליקוט עצמות בארון ואפי' של עץ תני ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינין ונהי. ואין אומרין עליהן ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ואלו הן ברכת אבלים שאומרים בבהכ"נ. ותנחומי אבלים שאומרים בשורה. תני' אבל אומרים עליהן דברי' רבנן דקיסרי אמרי (רבנן) קילוסין.

ולא יעורר על מתו. איזהו עירעור מזכירו בין המתים. הספד מספידו בפני עצמו.

מתניתין: לא יעורר אדם על מתו. ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. מאי לא יעורר אדם על מתו. אמר רב יהודה כד הוה ספדינ' במערב' ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא. ומאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב. מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל. בא ספדן על פתח הבית ונטלתן אשתו ונתנם לו. ונמנע אותו אדם ולא עלה. באותו שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו. ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום. מאי בינייהו איכא בינייהו דקא עבדי בחנם לרב שרי ולשמואל אסור וקי"ל כרב.
וכתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית רגל הוא האידנא שרי. וקשה לי א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה. אלא משנה חתוכה שנינו בכל מקום. אי משום שכל דבר שבמנין. אף על פי שבטלה דבר לא בטלה גזרה עד שיהא שם מנין אחר להתירו. אי משום דלאו דווקא משום עליית רגל. אלא נמי משום שביתת הרגל שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל. ואתי לאיבטולי ממצוה הילכך גזירה לכל זמן ובכל מקום היתה.
ירושלמי (א,ה). איזהו עירור מזכירתו בין המתים. אי זהו הכבוד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו. הדא דתניא בישן אבל בחדש מותר. איזהו ישן ואיזהו חדש תוך ל' יום חדש. ישן לאחר ל' יום. תני לא תעורר אשה לוית' כמה דתימר העתידי' עורר לויתן.
וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל והילכך הלכתא כותי'. וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב הזה ז"ל. שנפסוק במחלוקת הגמרא שלנו מפני הירושלמי שנשנית שטתו כאחד מן האמורים. ואם ינהוג הרב כשיטתו הזו בכל מקום. כמה וכמה שיפסוק בהם. שלא כפסק הגאונים. ולא כדרכי הכללים המסורים לנו אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא. והיכא דקעביד בחנם שרי. וכן דעת רבינו. וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל.
אבל כמדומה בעיני. שמת חדש בתוך שלשים לדברי הכל מותר. לפי שאין אדם מתיאש מהספדו. ואם בא ליכנס מעות לרגל. או לענין אחר. שכר הספדם הוא מקנת מהן. ועוד כל שלשים בכלל הספד של שעת מיתה הוא. ובאותו שכר הוא נספד. ומי שמת לו מת. ודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל לדברי הכל. ואם כינס מעות ואירע בו דבר. יכנס אחרים ויעלה למצותו. משא"כ במת ישן שנתיאשו מהספדו. והאשה שדעתה קלה. הספידתו והוציאה בה ממון שלא מדעת. ואעפ"י שאמרו שבעה להספד. כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים כדאמרינן. אל תספדוני יותר משלשים הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר.
תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעררותו. הרי שמת ארבעים יום קודם הרגל. למה (לא)יספידנו לאחר עשרה ימים אלא כל שלשים יום למיתתו. אינו בכלל גזירה. וכהספד דשעת מיתה דמי. וכן נראה מאותה גמרא בירוש' שיש להם המעשה הזה של רב. דגרסינן עלה. תני לא ישא אדם אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר, משום שהיה והוא המעשה הזה. שנטלה ממון גדול שכינס לעלות לרגל ונתנתן לספדן להספיד בן שהיה לה מבעל אחר. ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה לגרושין ויש בו הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר. ומפני שסמכו בעלי גמרא זו האזהרה לגזירה של משנתינו. נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחת היה:

תנו רבנן המלק' עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן. אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו ובמועד מותר ללקטן ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא אלא על הכל נמי מתאבל ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגין באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש וקורע. ושאר דברים האסורין באבל.
[באבל פי"ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות. ליקוט עצמות אינן אלא יום אחד לפיכך מלקטין אותן עם חשיכה רבי שמעון בן אלעזר אומר היה עומד ומלקטן כל היום מותרין ביום שלאחריו. אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים אבל אומרים עליהן תנחומין לעצמן. ואין עולין עליהן בחצר עיר אבל מברין עליהן בתוך ביתו:

וכי אצטריך כו' פי' לרוחא דמלתא עבד צריכותא לכל חד מינייהו דאנן לא הוה בעי צריכותא אלא ליום הוראות בו דאידך ודאי מצטריך לדבר הרשות:

אבל טומאה דגופיה אומר לא צריכא וא"ת השתא נמי היכי שמעינן מיניה דבר הרשות לטומאה דגופיה ונ"ל דכיון דכתב אידך קרא סתם אינו אלא גלויי מילתא וכעין ילמד סתום מן המפורש:

ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה ודלא ליה נפקא ליה מכנגע נראה לי בבית ולא לאורי ואע"ג דבסנהדרין פ' א' דיני ממונות מפקי' ליה מביום הראות בו אמר לך רבא דלא דק בין התם ודכותה בש"ס טובא:

ואביי אימ' התם הוה אמינא אלאו טומאה דגופיה וכו' וא"ת ולרבא היכי שמעי' מההי' לטומאה דגופיה וי"ל דכיון דהא כתיב לכל מראה עיני הכהן דמשמע דבעי' ראיה גמורה ולאפוקי סומא בא' מעיניו בגלוי מילתא סגי ליה לביום ולא בלילה:

המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כלו. פי' מדרבנן לכבוד אביו ואמו ובירוש' אמרו שקורע ואינו מאחה עליו כמו שקורע בשעת מיתה ועוד אמרו שם היו קוברין אותם במזמורות נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם אותו היום מתאבל ולמתר שמח שנפטרו עצמות אבותיו מן הדין:

והא מתני' דהמלקט כו' כתב רש"י ז"ל לא ידענא היכא ואיכא במס' שמחות:

ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' שלא קברם בו ביום דהא ליתא דהא פירשה רב חסדא דמיירי בשלא קברם כתב רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמה למתניתא כרבי יוסי אלא דהא לא ניחא ליה למימ' דלימא שום תנא דלקוט עצמות אביו שמחה ובעי לפרושי דהא שמחה היינו שמחת הרגל:

כדהדר ספדנא במערבא לבכון עמיה כל מרירי לבא פי' כשהא' עושה הספד הולך הכרוז להתקבץ שם כל מרירי לבא לספוד ולהזכיר מתיהם:

מאי שנא למד יום וכו' מעשה באדם א' וכו' באותה שעה אמרו וכו' ופסקו למד יום שדרך לכנס מעות לצורך הרגל שמתחילין לדרוש בעניני החג:

לעולם אין רואין את הנגעים אלא ביום ולאורו של יום לא להסגיר ולא להחליט ולא לפטור לא בנגעי אדם והם הנקראים כאן טומאה דגופו ולא בנגעי בתים וסומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים לא בנגעי אדם ולא בנגעי בתים ובגדים וכן מי שכהו עיניו אע"פ שלא נסתמא:

במקום אחר התבאר שאין רואין לא שחרית ולא בין הערבים ולא בצהרים ולא ביום המעונן וזמן הראיה בשעה רביעית וחמשית ושמינית ותשיעית וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין ל"ד ב':

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ככונת מה שלפניה ועוד אמר ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני שהוא שמחה לו ר' יוסי אומר אבל הוא לו לא יערער על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום אמר הר"ם אין סופדין את המת ל' יום קודם המועד כדי שלא יבא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבלותו ואין הלכה כר' מאיר בשתי ההלכות:

אמר המאירי ועוד אמר ר' מאיר כלומר כשם שהיה מיקל בראיית נגעים כך היה מיקל ללקט עצמות אביו ואמו במועד כדי לקברם במקום אחר הגון מפני ששמחה הוא לו לקברו במקום הגון ושאלו בה בגמ' והרי המלקט עצמות צריך להתאבל אותו היום והיאך הוא לו שמחה ותירץ בה ששמחת הרגל עליו כלומר אין לחוש לזו שהרי אין אבלות חלה במועד ואע"פ שחייב בקריעה כמו שהתבאר באבל רבתי יקרע ואין בכך כלום כדין מת לו מת במועד שקורע ואינו מתאבל או שמא הואיל ואין קריעה שבשעת ליקוט מן הכתו' רגל דוחה אותה וכן כתבוה גדולי המפרשים:

ר' יוסי אומר אבל הוא לו ולבו דואג עליו והילכך כל ליקוט עצמות במועד אסור וכן הלכה:

ולא יעורר על מתו כלומר מי שמת לו מת במועד שהוא רשאי לספדו בקצת מתים כמו שיתבאר לא יעורר אחרים שהם מרי נפש לבכות עמו את מתיהם הישנים שלא להרבות את ההספד:

ולא יספידנו קודם הרגל שלשים יום הגירסא הנכונה לא יספידנו מבנין הפעיל ופירושו שלא ישתדל בהספדו כלומר לא יחזר אחר ספדן לספוד לו במת שמת לו זה כמה משלשים יום סמוך לחג ואילך ופי' בה בגמ' שני טעמים אחד שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום כלומר שהספד זה מחדש עליו את היגון כאלו היום מת לו ואינו משתכח ונמצא חגו בא לו תוך שלשים לאבלו ולטעם זה אפי' מצא ספדן בסתם אסור ובתלמוד המערב נראה שנמשכו לטעם זה שאמרו שם שבמת חדש מותר ואיזהו מת חדש כל שלשים יום כלומר שכל זמן שימות לו המת שלשים סמוך לחג מספידו כל זמן שירצה אף בשבוע שהחג חל בתוכה שהמרירות דבק בו ואינו מתחדש מפני ההספד וכן הלכה וי"מ אף ענין לא יעורר וכו' במת שמת לו זה כמה כדין חברו אלא שמפרשים בעוררות זה הזכרה בין המתים ר"ל שהולך לו לבית שמת שם המת ומעורר הספדו עמהם והדברים דברים של טעם לענין פסק ומ"מ לענין לא יספידנו נאמר בגמרא טעם אחר משום מעות הרגל כלומר ששלשים יום קודם הרגל אדם מזמין מעות לצורך הרגל ושמא מתוך המרירות הוא נותנם לספדן ונמצא מועד בטל ולדעת זה אם מצא ספדן בחנם מותר אלא שנראה בטעם האחר:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא ליקוט עצמות כבר ביארנו במשנתנו שמתאבל עליהם כל היום ומ"מ לערב אין מתאבל עליהם ולשון הגמרא בזה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל ואפי' צרורים לו בסדינו ונחלקו מפרשים בענין צרורים לו בסדינו אם הוא מוסב על אבלות היום ולחומרא או על הפקעת אבלות של מחר ולקולא יש מי שאומר מתאבל עליהם כל היום אפי' לא ראה העצמות כגון שהיו צרורים בתכריכיו הואיל ומ"מ הוציאם מקברו ויש מי שאומר לחומרא גם כן אפי' לקטם והתאבל עליהם אותו היום ולא קברם עדין אלא שצררם בסדין הרי צרירת הסדין חשובה לו קבורה ואם חוזר ורואה אותם ביום אחר חוזר ומתאבל ויש מי שמפרשה לקולא כלומר שלא תאמר שאם לקטם ולא נקברו שיהא מתאבל עד שיקברו אלא משעבר יום לקיטתו אפי' צררם בחלוקו ורואה אותם תמיד אינו מתאבל עוד עליהם אא"כ קבר וחזר וליקט ולזה הדעת נוטה:

לרוב מפרשים ראיתי שלא נאמר אבלות יום אחד וקריעה לליקוט עצמות אלא לאב ואם ומ"מ באבל רבתי אמרו כל שקורעין עליו בשעת מיתה קורע בשעת ליקוט וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט:

פירשו בתלמוד המערב שליקוט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהם דברי שבח וקלוסים פי' שבח של הקב"ה וכן פירשו שם שאם היה מעביר ארון ממקום למקום יש בו צדדין שיש בו משום ליקוט והוא שאמרו שם אמר ר' אחא הדא דתימא בארון של אבן אבל של עץ יש בו משום ליקוט עצמות ר' יוסה אומר לעולם אין בהם משום ליקוט עצמות עד שיעבירנו באפיקריסין ממקום למקום ר"ל בפרהסיא הא בארון אפי' של עץ אין בו משום ליקוט עצמות ר' מונא הורי לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר' אחא דאמר יש לקוט עצמות בארון של עץ ושלא להטמא כר' יוסה ר"ל שהיה כהן ומיטמא אף בשעת ליקוט עצמות והורה לענין זה שלא נקרא ליקוט עצמות בארון אפי' של עץ ומאחר שהורה כן ראוי להחמיר בשתיהן ולמדת מ"מ שכהן מיטמא בשעת ליקוט עצמות וגדולי הפוסקים כתבו אפי' לעצם כשעורה וגדולי המחברים אוסרין אפי' בשדרו קיימת ובפרק נושאין על האנוסה יראה שמיטמא הוא על ליקוט עצמות אלא שאפשר לפרשה בשלם וכן ירושלמי שהזכרנו ולשיטה זו מיטמא הוא על ליקוט עצמות אחר שיודע שכלו לשם ולדעת זה צריך להזהיר שלא יגע בעצם אחד בזולת האחר אלא אם רוצה לפנותה ילקטוהו ישראל ויתנוהו בדסיקיא ויפנוהו הם למקום שירצו:

ליקוט עצמות זה בשל אב ואם אין ראוי שיעשה על ידי הבן עצמו כדי שלא יהיו עצמות אביו בזויים עליו והוא שאמרו באבל רבתי כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו וכן אמרו שם אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחלה קברני בבקעה ולבסוף לקט את עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהא בזוי בעיניך וכך עשיתי לו נכנס יוחנן וליקטם ופירש עליהם את האפרסקל נכנסתי וקרעתי עליהם ופרשתי עליהם את הסדין וכשם שעשה לאבא כך עשיתי לו וכן אמרו שם ליקט עצמות אינו אלא עד שיכלה הבשר וכן אמרו שם מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד ונותן בארזים ובתלמוד המערב אמרו אין שמועה לליקוט עצמות א"ר חגי והוא ששמע למחר כלומר הא אם שמע ביום לקוט עצמות מתאבל עליו אף מן השמועה עד הערב אע"פ שלא היה שם וכתבו הגאונים שאותו יום כל דיני אבלות עליו:

בפרש"י בד"ה דהא עצים כו' מקבלי טומאה הס"ד ואח"כ מ"ה ור' אמר כו' ביום הראות בו הס"ד ואח"כ מ"ה אבל טומאה כו' ובד"ה לא יערער כו' בגמרא כד הדר ספדנא במערבא כלומר כצ"ל:

תוס' בד"ה נפקא ליה כו' דהא לעיל אמר כו' שפיר דר' יהודה לטעמיה כו' כיון דחזינן דבעלמא כו' עכ"ל כצ"ל בעלמא ר"ל הכא בדברים אחרים במילי דראייה דבעינן ב' עינים כו' עכ"ל:

בא"ד התם למגמר גמר דין כו' וקיימא פירכא דלעיל דמגופיה ואיצטריך וביום הראות והא אית לי' לאביי משמעות כו' לא דריש ומופינו הוה דריש ליה נמי שפיר ע"כ נ"ל דה"פ כו' כי היכא דאית ליה לרבי כו' קמ"ל וביום ומביום לא שמעינן כו' כצ"ל ופי' כי היכא דאית ליה לרבי כו' היינו לרבא אבל לאביי ודאי רבי דריש ביום הראות לדרשה אחרינא כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד ולפי זה דלכ"ע כו' ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא איצטריך ביום הראות משום דאי מופינו ה"א דלאו מגופיה כמ"ש התוס' בסמוך ודו"ק:

בא"ד אסירי כדמסיק בפרק אלו עוברין משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא כו' עכ"ל כצ"ל [ב] ולא ידענא מאי קולא בעי למילף התם דהא טעם כעיקר דאורייתא בעי למילף התם בשאר איסורין מבשר וחלב דהיינו חומרא ואהא קאמר חידוש הוא ואפשר לומר דהא גופה נילף בשאר איסורין דאי תרי להו כולא יומא דשרי ודו"ק:

גמרא ואביי ההוא מ"ל למעוטי סומא בא' מעיניו. ק"ל הא זה למוד מעיני ולילה נמעט מן לכל מראה כמו דממעטינן מיני' בפ"ב דנגעים מ"ג כהו מאור עיניו כמש"כ שם הא"ר. וכן שחרית ובה"ע כמש"כ שם הר"ש במ"ב מתו"כ. ואולי אור הנר יפה לבדיקה יותר מאור היום דשחרית ובה"ע ועי' תד"ה נפקא:

תד"ה מאי. ה"ל להזכירה. נראה דר"ל דאי מיבעיא ליה לדרשא אחריתא ה"ל להזכירה:

תוס' ד"ה נפקא ליה וכו' וספר כריתות איצטריך לדרשה אחרינא. וע"ע תוס' זבחים דף קיז ע"א ד"ה והתורה ובכריתות דף טו ע"א תוס' ד"ה ערות:

לי ולא לאורי וכו' עמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ה' דף י"ב בס"ד:

(ח א) ורמינהי וכו' אימא מפני ששמחת הרגל עליו.—עי' ירושלמי, שתפסו דברים כפשוטם, דשמח בליקוט עצמות לומר, שנינוחו אבותיו מן הדין.

דהא עצים. פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה: ורבי אמר אצטריך. כלומר אע''ג דיליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן איצטריך ביום הראות בו: אבל טומאה דגופיה אימא לא. דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן דהוה אמינא חידוש הוא קמ''ל וביום הראות דהיינו טומאה דגופיה דממתינין לו לדבר מצוה והואיל ואשכחן דממתינין לו לטומאה דגופיה מיהא לדבר מצוה אית ליה נמי כח למילף מוצוה הכהן דממתינין לטומאה דגופיה לדבר הרשות נמי אף על גב דחידוש הוא: כולה קרא יתירא. כלומר כולה תיבה דביום הראות קרא יתירא: מראה עיני הכהן. משמע ביום שיכול לראות: לי ולא לאורי. שאין צריך לאור הנר דהיינו ביום ובההוא שעתא נמי ובא הכהן אלמא דאין רואין אלא ביום: קמ''ל. וביום הראות בו דבו היינו טומאה דגופיה: מתני' מלקט אדם עצמות אביו ואמו. ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותם: מפני ששמחה היא לו. שקוברן בקברי אבותיו ולא מצטער במועד: ר' יוסי אומר. לא ילקט מפני שאבל הוא לו: לא יערער על מתו. אם מת לו מת חדש או חדשים קודם המועד לא יערער מפרש בגמ' כד הדר ספדנא במערבא כלומר שלא ישכור ספדן לחזור על קרוביו לומר בכו עמי כל מרי נפש: לא יספידנו. שאם מת לו מת בתוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן להספידו ושלשים יום אתרוייהו קאי וטעמא דשלשים יום מפרש בגמ': גמ' הרי הוא מתאבל עליהן. וקשיא לרבי מאיר דאמר מפני ששמחה היא לו: אפילו צרורין בסדינו. שאינו מלקטן ואינו רואה אותן הרי זה מתאבל כל זמן שלא נקברו: מפני ששמחת הרגל עליו. כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות אביו ואמו: יבכון עמיה. (אפילו) הכי אסור למימר במועד היינו לא יעורר על מתו: אמר רב (נחמן) מעשה כו'. כלומר שהיו לו מעות מזומנין לצורך לעלות לרגל ונתנתן אשתו להספדנים ונמנע מלעלות לרגל:

דהא עצים ואבנים לא מטמאו. ואפ''ה מטמאו כאן עצים ואבנים לאו דוקא דהא תנן במסכת נגעים (פי''ב מ''ה) לרבי יהודה אפילו חבילי קש וחבילי תבן וא''כ צריך לומר דרבי נמי מודה לר' יהודה וכן משמע מדלא מסיק דרבי סבר לה כר' שמעון דפליג התם: מאי וביום יש יום שאתה רואה. משמע לאביי דר' יהודה דריש וי''ו וכן פ''ק דסנהדרין (דף יד. ושם) גבי ושופטיך ופ' אלו מציאות (ב''מ דף כז.) גבי ומצאת וקשה איהו גופיה לא דריש וי''ו דואם המר ימיר בפ''ק דתמורה (דף ב:) ובסוף פרק טרף בקלפי (יומא ד' מה.) גבי והאש ושמא דריש ליה לדרשה אחרינא מיהו הכא קשה טפי כיון דר' יהודה דריש וי''ו מאי טעמא לא אמר רבא דהכא נמי דריש וי''ו למה חולק על אביי .. היה לו להזכירה ושמא רבא קאמר אפילו לא דריש ר' יהודה וי''ו הכא להאי דרשה יש ליישבה.: נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא .. ' לאורי. תימה דהא לעיל אמר רבא לר' יהודה חידוש הוא ולא גמרינן מיניה ולפירוש שפירש דרבי יהודה לטעמיה דמצריך ופינו בעצים ובאבנים ניחא דלענין פינו דוקא חידוש ועי''ל כיון דלאורו אינו יכול לראות בלא נר א''כ פוסל מטעם ראיה יש לנו ללמוד הימנו כיון דחזינן דבעלמא נמי אשכחנא קפידא בראיה טפי מעולי רגלים דבעינן שתי עינים ובעינן נמי שלא יהא יום המעונן ותימה דהכא משמע דרבא ממעט לילה מהאי קרא ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד: ושם) מייתי קרא וביום הראות בו והיינו כאביי וי''ל דאורחיה דהש''ס לאתויי דרשות הפשוטים יותר ושמא אי לא כתב כנגע נראה לי הוה מוקמינן וביום הראות למעוטי לילה וכן בפ''ב דמגילה (דף כ.) ולא מוהלין אלא ביום דריש התם מביום השמיני ביום ולא בלילה ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב. ושם) דריש מיניה ביום אפילו בשבת ומבן שמונת ימים דרשינן ימים ולא לילות ובפ' החובל (ב''ק דף פז.) מייתי שבח נעורים לאביה מבנעוריה בית אביה ובריש פ''ק דקדושין (דף ג:) מוקי לה בהפרת נדרים דוקא ושבח נעורים נפקי מוכי ימכור וגו' וכן בפ' קמא דקדושין (ג: יד.) מייתי ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה מספר כריתות ובפרק [המביא גט] (גיטין דף כא:) מפקי לה רבנן מוכתב לה וספר כריתות אצטריך לדרשה אחרינא ומיהו תימה היאך נוכל ליישב הסוגיא דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) אליבא דרבא דמייתי לה התם למיגמר דין ביום מנגעים ובשלמא אי מייתי מוביום הראות בו מצינו לאוקמי בגמר דין אלא כנגע נראה לי היינו תחילת דין ואביי דאמר אי מהתם הני מילי דטומאה לאו דגופיה. וקיימא פירכא דלעיל דמגופיה דאית ליה לאביי משמעות דורשין איכא בינייהו דמשמע דרבי יהודה לא דריש מופינו הוה דריש ליה נמי שפיר ואצטריך וביום הראות ע''כ נראה לי דה''פ לעיל משמעות דורשין איכא בינייהו רבי סבר דביום הראות אצטריך לדרשה אחרינא דביום ולא בלילה כדפרישית נמי לעיל ורבי יהודה סבר דתרוייהו דרשינן ואיצטריך לתרי קראי כי היכי דאית ליה לרבי דמופינו ה''א טומאה דלאו גופיה קמ''ל וביום ומביום לא שמעינן אלא לדבר מצוה קמ''ל ופינו ולפי זה לכ''ע ממתינין לדבר הרשות דהא תרוייהו דרשי ופינו כדפרישית ומלתא דאתיא מק''ו טרח וכתב לה קרא דהיינו דבר מצוה וקשה קצת אליבא דרבי יהודה שמה שיש בחומרא חידוש אין ללמוד הימנו קולא דקאמר משום דחידוש הוא דהא עצים ואבנים לא מטמאו אין ללמוד ממנה אלא דכוותיה אמרינן פרק כל הבשר (חולין ד' קח. ושם) בשר בחלב חידוש הוא ופירש רבינו יעקב דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשל ליה אסור והחידוש אינו מן האיסור דבהדי הדדי אסור והאי לחודיה והאי לחודיה שרי דהא כלאים נמי כל חדא שרי ובהצטרפות אסירי כדמסיק בפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא מהאי טעמא היה מיישב רבינו יצחק בר אברהם ההיא דעדים זוממין דחידוש הוא: ורמינהו המלקט כו'. במס' שמחות (פרק יב ע''ש) והוה מצי לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו: ולערב. אינו מתאבל ואמר רב חסדא. בלא דרב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות הש''ס אגב גררא להביא פירוש הברייתא דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ויש מפרשים דארישא קאי אפילו צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותן ופי' קמא ניחא טפי אבל לא שייך הכא כל כך לפירוש ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא אגב גררא לגררא:

דף ח - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד