בהסגר שני. מר [חכם זה ר' מאיר] סבר כי בכהן תליא מילתא [תלוי הדבר]; אי [אם] הוא טהור — אמר ליה [לו] הכהן "טהור", ואי [ואם] טמא הוא — שתיק [שותק] הכהן וכל עוד שאין הכהן אומר שטמא הוא, אינו נטמא. ומר [וחכם זה, ר' יוסי] סבר: "זאת תורת נגע צרעת... לטהרו או לטמאו" (ויקרא יג, נט) כתיב [נאמר], וכפי שהכהן חייב לטהר, כך הוא חייב לטמא ואיננו רשאי לשתוק.

א אמר מר [החכם], אמר רבי: נראין דברי ר' יוסי במוחלט ודברי ר' מאיר במוסגר. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא האומרת להיפך], שנראים דברי רבי יוסי במוסגר ודברי רבי מאיר במוחלט!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא אליבא [על פי שיטתו] של רבי, ובכך נחלקו: מר [חכם זה] סבר: צוותא דעלמא עדיף ליה [חברת העולם, חברת הכלל עדיפה לו לאדם] ואם יטמאו הכהן וייעשה מצורע מוחלט, הריהו צריך לצאת מחוץ לשלוש מחנות, ואם מטהרו הרי משמחו, ולכן, יכול הכהן לראות במועד.

ומר סבר: צוותא [חברת] אשתו עדיפא ליה [עדיפה לו] שאם הוא מצורע מוחלט — מותר לו להיות עם אשתו, אולם אם יטהרנו הכהן יצטרך לספור שבעה ימים שבהם אסור הוא באשתו, ומפני שצער הוא לו עדיף שלא יבוא לכהן במועד כלל.

ושואלים: למימרא [האם לומר, וללמוד, מכאן] שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המטה? ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], נאמר במצורע הסופר שבעה ימים לטהרתו: "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד, ח), ללמד שיהא אסור בתשמיש המטה, כי אין "אהלו" אלא רמז עבור אשתו, שנאמר: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז). ר' יהודה אומר: נאמר "ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו" (יחזקאל מד, כו), ומדייקים: דווקא ימי ספירו אסורים בתשמיש המיטה ולא ימי חלוטו.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: כיון שגילה הכתוב שבשבעה ימי ספירו אסור בתשמיש, קל וחומר לימי חלוטו שבהם טומאתו חמורה.

ואמר ר' חייא: דנתי לפני רבי ואמרתי: הלא לימדתנו רבינו, שיותם המלך לא היה לו (לא נולד לו) לעוזיהו מלך יהודה אלא בימי חלוטו (כשהיה מצורע מוחלט), הרי שמצורע מוחלט מותר בתשמיש, אמר לו: אף אני כך אמרתי וגם אני סבור שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, ולא כרבי יוסי ברבי יהודה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם חלוקים]? ומסבירים, ר' יוסי בר' יהודה סבר: גלי רחמנא [גילתה התורה] בימי ספירו שאסור באשתו וכל שכן שאסור בימי חלוטו כאשר הוא טמא בטומאה חמורה. ומר [וחכם זה] סבר: מאי דגלי [מה שגילה] הכתוב — גלי [גילה], ומאי דלא גלי [ומה שלא גילה] — לא גלי [גילה] שאין להוסיף חומרה שאינה מפורשת.

ב ושואלים: לגופה של המחלוקת הראשונה ביחס לראיית הנגע למימרא [האם לומר] שבכהן תליא מילתא [תלוי הדבר], אם לטמא או לטהר, אם לראות את הנגע או לא לראות? ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], נאמר: "וביום הראות בו" (ויקרא יג, יד), ומלשון הכתוב נלמד: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

מכאן אמרו: חתן שנולד בו נגע — נותנין לו שבעה ימי המשתה ואין הולכים לכהן לבדוק אם טמא הוא. ואם נולד הנגע לו, כלומר, בו עצמו, ולביתו אם נראה הנגע בביתו ולכסותו אם נראה הנגע בבגדו, וכן אם נראה באדם נגע ברגל — נותנין לו שבעת ימי הרגל ואין מצערים אותו במועד, אלו דברי ר' יהודה, ומכאן שהכל תלוי בכהן.

רבי אומר: הדין נכון הוא, אבל אינו צריך למדרש זה, שיש ראיה פשוטה מכתוב אחר, הרי הוא אומר: "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית" (ויקרא יד, לו), אם ממתינים לו לבית ואין הכהן מטמא אותו מיד, שהוא לדבר הרשות, כדי למנוע שיטמאו הכלים שבבית — כל שכן שממתינים לו לדבר מצוה כדי שלא לפגוע בשמחת חתן או בשמחת הרגל.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם מקור ההלכה הוא בפסוק זה או אחר? אמר אביי: משמעות דורשין ההבדל הוא במקור הדרשה מאיזה כתוב דורשים, איכא בינייהו [יש ביניהם], שכל אחד יש לו דרשה אחרת מן הכתוב שחבירו דורש. ורבא אמר: לענין של דבר הרשות סיבה שאינה של מצוה, אם דוחים בגללה את ראיית הנגע איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת רבי יהודה רק בדבר מצוה ממתינים ולא בדבר אחר, ולדעת רבי הרי מוכח שאף לדבר הרשות אפשר להמתין לו.

ושואלים: ור' יהודה מה טעמו שאין ממתינים לדבר הרשות, למרות דברי הכתוב בטומאת הבתים? ומשיבים: לדעתו מהתם לא גמרינן [משם אין אנו למדים] הלכה כללית, משום שענין זה של טומאת בתים כולו חידוש הוא, והוא דין מיוחד ומבודד בתורה ואין ללמוד ממנו לדברים אחרים,