ואין ניאותין (מתקשטים) בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה כדי להיות בצל, ובגשמים מפני הגשמים. ואין מספידין בהן הספד של יחיד. אבל יש דברים שמותר לעשות בהם: קורין בהן בתורה, ושונין בהן במשנה, ומספידין בהן הספד של רבים, וכגון הספד לתלמיד חכם שמת ובאים רבים להספדו ולהלווייתו

. אמר ר' יהודה: אימתי אמרנו שהשימוש בבתי הכנסת מוגבל לדברים מסויימים — דווקא כשהם בישובן, אבל כשעומדים בחורבנן — מניחין אותן ועולין בהן עשבים, ולא יתלוש עשבים אלו מפני עגמת נפש, שיצטערו על חורבנם וישתדלו לבנותם מחדש.

ושואלים: עשבים מאן דכר שמייהו [מי הזכיר את שמם] שבא ר' יהודה לפרט את דינם? ומתרצים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: ומכבדין [מטאטאים] אותן את בתי הכנסת ומרביצין אותן במים כדי שלא יעלו בהן עשבים. אמר ר' יהודה: אימתי אמרו דבר זה — כשהם בישובן, אבל כשעומדים הם בחורבנן — מניחין אותן לעלות, ואם עלו בהן עשבים — לא יתלוש אותם, מפני עגמת נפש.

אמר רב אסי: בתי כנסיות שבבבל, על תנאי הן עשויין. כלומר, מראש מתנים עליהם שלא תהא בהם קדושה גמורה של בית כנסת, אלא יהא מותר להשתמש בהם לצרכי הרבים. ואף על פי כן אין נוהגין בהן דברים שיש בהם משום קלות ראש. ומסבירים: ומאי ניהו [ומה הם] דברים אלה — שאין מחשבים בהם חשבונות של יחיד.

אמר רב אסי: בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות — מלינים בו את המת. ותוהים: מלינים סלקא דעתך [עולה על דעתך]? לא סגי [די] דלאו הכי [בלא כך], האם חובה להלין בו מת? אלא הכוונה היא שיגרום זלזול זה שיבואו לידי פורענות, ואז לסוף שילינו בו מת מצוה שאין לו קוברים שנמצא בעיר זו.

א שנינו בברייתא: ואין נאותין בהם. אמר רבא: חכמים ותלמידיהם מותרים בשימוש זה בבית כנסת, שאמר ר' יהושע בן לוי: מאי [מה טעם] קוראים לבית המדרש בי רבנן [בית חכמים] — משום שהוא ביתא דרבנן [ביתם של חכמים], שכיון שהם חייבים להיות בו תמיד התירו להם להיות נוהגים בו כבבית.

ב שנינו: ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא [היו עומדים ושואלים שאלה] מרבא, אתא זילחא דמיטרא [בא שטף מטר] עליהם, עיילי לבי כנישתא [נכנסו לבית הכנסת] ואמרי [ואמרו]: האי דעיילינן לבי כנישתא לאו [זה שנכנסנו לבית הכנסת, לא] משום מיטרא [המטר] הוא, שרצו שלא להירטב, אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא [שההלכה זקוקה לצלילות הדעת כמו יום של רוח צפונית שכל השמים בהירים בו], ולכן לשם לימוד התורה נכנסו לבית הכנסת, שיוכלו לדון בענין במנוחה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי [אם צריך אדם לקרוא לאיש אחד מבית הכנסת מה יעשה]? שהרי אין נכנסים לשם שלא לצורך תפילה. אמר ליה [לו]: אי צורבא מרבנן [אם תלמיד חכם] הוא, לימא הלכתא [שיאמר דבר הלכה] כשיכנס לבית הכנסת, ואם תנא [ואם שונה משניות] הוא, לימא מתניתין [שיאמר דבר משנה] ואי קרא [בעל מקרא] הוא, לימא פסוקא [שיאמר פסוק], ואי לא ואם אף זאת אינו יודע, לימא ליה לינוקא [שיאמר לו לתינוק]: אימא לי פסוקיך [אמור לי פסוקך] שלמדת היום. אי נמי [או גם כן], נישהי פורתא וניקום [שישהה קצת במקום ויעמוד].

ג עוד שנינו בברייתא: ומספידין בהן בבתי הכנסת הספד של רבים. ושואלים: היכי דמי הספידא [איך הוא בדיוק הספד] של רבים? מחוי [היה מראה] רב חסדא בדרך נימוס: כגון הספידא דקאי ביה [הספד שעומד, שנמצא בו] רב ששת, שכיון שהוא נמצא במקום, בודאי רבים באים ונותנים כבוד לנפטר. וכיוצא בו מחוי [היה מראה] רב ששת: כגון הספידא דקאי ביה [הספד שעומד, שנמצא בו] רב חסדא.

מסופר כעין זה: רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא [הספיד את כלתו בבית הכנסת] ואמר: משום יקרא דידי ודמיתא [כבודי שלי ושל המת] אתו כוליה עלמא [באו הכל], שרצה לומר שהספד זה הספד של רבים הוא. כיוצא בזה, ר' זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא [הספיד חכם אחד בבית הכנסת] ואמר: אי משום יקרא דידי, אי משום יקרא דידיה דמיתא, אתו כולי עלמא [אם משום כבודי שלי, אם משום כבוד שלו, של המת, באו הכל] להספד.

אגב כך מספרים: ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא [ריש לקיש הספיד תלמיד חכם אחד שהיה מצוי בארץ] ישראל, דהוי תני הלכתא [שהיה שונה הלכות] בעשרים וארבע שורתא [שורות], כלומר, בשורה העשרים וארבע בבית המדרש, שלא היה מגדולי החכמים, ואמר: ווי חסרא ארעא [אוי שחסרה ארץ] ישראל גברא רבה [אדם גדול].

ומסופר לעומת זאת: ההוא דהוי תני הלכתא [אדם אחד שהיה שונה הלכות], סיפרא וספרי ותוספתא ושכיב [ומת], אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לרב נחמן: ליספדיה מר [יספידנו אדוני]! אמר: היכי נספדיה [איך ניספוד אותו]? האם נאמר הי צנא דמלי סיפרי [אוי לסל שמלא ספרים] שחסר? כלומר, גם לאחר המוות לא התייחס בכבוד גדול לאותו אדם שהיה בקי בתורה אבל הבנתו בה לא היתה עמוקה.

ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מה ההבדל בין תקיפי דארעא [ארץ] ישראל לחסידי בבל, שריש לקיש היה מפורסם כאיש תקיף, ובהתאם לכך היתה גם התייחסותו לאדם שהיתה בו מקצת תורה.

ועוד בענין חיבוב תלמידי חכמים, תנן התם [שנינו שם במשנה]: ודאשתמש בתגא [המשתמש בכתר] — חלף [עובר מן העולם]. תני [שנה] ריש לקיש והסביר: זה המשתמש (שנוהג בו כשמש שלו) במי ששונה הלכות שהוא כתרה של תורה.

ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני [שישתמש אדם במי ששונה] ארבעה סדרי משנה ושלא לשתמש במאן דמתני [ישתמש במי שמשנה, מלמד אחרים] ארבעה, שאם צריך הוא ליזקק שישמשנו תלמיד חכם, שלא יעשה זאת בתלמיד חכם גדול. ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שריש לקיש הוה אזיל באורחא [היה הולך בדרך] ומטא עורקמא דמיא [והגיע לשלולית של מים], אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה [בא אדם אחד הרכיבו על כתפיו והיה מעביר אותו]. אמר ליה [לו] ריש לקיש תוך כדי מעבר: האם קרית [קראת] בתורה? אמר ליה [לו]: קרינא [קראתי]. ושאל: האם תנית [שנית] משנה? ענה לו: תנינא [שניתי] ארבעה סדרי משנה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך [אתה חצבת לך ארבעה הרים אלה ואתה טוען את בן לקיש על כתפך]?! שדי בר לקישא במיא [זרוק את בן לקיש במים]! כלומר, אין זה מן הראוי שארכב על גבי אדם כמוך.

אמר ליה [לו]: ניחא לי דאשמעינן למר [נוח לי לשמש את אדוני] ושמח אני בזכות זו. אמר לו ריש לקיש: אי הכי גמור מיני הא מלתא [אם כך, למד ממני דבר זה] שאמר ר' זירא, ועל ידי כך תוכל להיחשב כתלמידי ותהיה כמשמש את רבך: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, שאף שמדין תורה רק אם רואה אשה דם במשך שלושה ימים רצופים שלא בזמן ווסתה נעשית היא זבה, וצריכה לבדוק עצמה עד למנין שבעה ימים נקיים, מכל מקום בנות ישראל החמירו על עצמן לנהוג דין זבה אפילו בטיפת דם אחת.

תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר: "הליכות עולם לו" (חבקוק ג, ו) אל תקרי [תקרא] "הליכות" אלא "הלכות", כלומר, כל השונה הלכות — עולם לו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: