למישתא ביה שיכרא [לשתות בו, במחירו שיכר] — שפיר דמי [ראוי הדבר ומותר], שכיון שכולם הסכימו בדבר, יכולים הם לחלל את הקדושה על כל מה שירצו.

מסופר: רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא [היה לו ברשותו תל אחד, חורבה, של בית הכנסת], אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי, אמר ליה [לו]: מהו הדין, האם מותר למיזרעה [לזרוע אותו]? אמר ליה [לו]: זיל זבניה [לך קנה אותו] משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה [וזרע אותה].

ומסופר עוד: רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא [היה בונה בית הכנסת], הוה ההיא כנישתא עתיקא, הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה ועיולי להתם [היה בית כנסת ישן שרצה להרוס אותו ולהביא לבנים וקורות ממנו ולהכניס לשם לבנין החדש]. יתיב וקא מיבעיא ליה [ישב ונסתפק לו] הא [בדבר הלכה זה] שאמר רב חסדא, שאמר רב חסדא: לא ליסתור [יסתור] אדם בי כנישתא [בית כנסת] עד דבני בי כנישתא אחריתי [שבונה בית כנסת אחר], ונסתפק לרמי בר אבא האם התם [שם] החשש הוא משום פשיעותא [רשלנות], שמא יסתרו את הראשון ולא יבנו את השני, ואם כן, כי האי גוונא מאי [באופן זה שסתירתו של הראשון לצורך בניית השני מהו]? אתא לקמיה [בא לפני] רב פפא לשאול אותו — ואסר ליה [לו]. לאחר מכן בא לקמיה [לפני] רב הונא ואף הוא אסר ליה.

ועוד אמר רבא: האי בי כנישתא [בית כנסת זה] חלופה וזבונה [להחליף אותו בבנין אחר ולמכור אותו] — שרי [מותר], אבל אוגורה ומשכונה — [להשכיר אותו או למשכן אותו] אסור. מאי טעמא [מה טעם] — בקדושתה קאי [בקדושתו הוא עומד], שהרי אם הוא מוכרו או מחליף אותו בבנין אחר, הקדושה חלה על בית הכנסת החדש או על הכסף ונפקעת מן הראשון. מה שאין כן כשמשכירים אותו לא נעקרה ממנו קדושתו הקודמת.

ליבני נמי [לבנים של בית הכנסת גם כן] חלופינהו וזבונינהו [להחליף אותן או למכור אותן] — שרי [מותר], אבל אוזופינהו [להשאיל אותן] — אסור. ומעירים: הני מילי בעתיקתא [דברים אלו אמורים דווקא בלבנים עתיקות] שהיו כבר בבית הכנסת, אבל בחדתא, לית לן בה [בלבנים חדשות, אין לנו בה איסור].

ואפילו לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] את הכלל: הזמנה הכנה מילתא [דבר] היא, כלומר, אם מכינים דבר־מה לצורך מסויים, הריהו נחשב כאילו כבר השתמשו בו, הן לענין קדושה והן לענין איסור, אולם הני מילי [דברים אלו] אמורים כגון האורג בגד למת, שבשעת האריגה ראוי כבר לשימוש עבור המת ונאסר בהנאה כמו כל תכריכי המת. אבל הכא [כאן] בלבנים, כטווי לאריג דמי [נחשב], ואם רק טווה חוטים לצורך אריג שממנו יתפרו בגד למת, כל עוד לא ארג אותם עדיין עשויים הם לשמש לכל מטרה ואינם אסורים, וכמו כן גם בלבנים, שכל עוד לא בנאן בכותל אינן נחשבות כדבר הראוי לשימוש מיידי, ובדבר כגון זה ליכא למאן דאמר [אין מי שאומר] שההזמנה בעצמה מועילה, אלא אם כן השתמשו בפועל בחפץ.

בשאלה אם נותנים בית כנסת או דבר שבקדושה במתנה, פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אסר, וחד שרי [ואחד מהם התיר]. ומבארים את השיטות: מאן דאסר [מי שאוסר] סבור: בהאי [בזה] תפקע קדושתה?! הרי לא היה דבר שיחול עליו הפדיון שתעבור עליו קדושת בית הכנסת. ומאן דשרי [ומי שמתיר] סבור כי גם במתנה אי לאו דהוה ליה [אם לא שהיתה לו למקבל המתנה] הנאה מיניה [ממנו] לא הוה יהיב ליה [היה נותן לו מתנה], ואם כן הדר הוה ליה [חזרה, הפכה להיות] המתנה כזביני [כמכר], שמתנה היא כעין מכר, ואף שאין שויון גמור בין ההנאה והנתינה, הרי זה מעין חליפין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תשמישי מצוה, כלומר, דברים ששימשו לצורך מצוה, לאחר שעשו בהם מצותם — נזרקין ואין צורך לגנוז אותם. תשמישי קדושה, דברים שהשתמשו בהם לצורך קדושה (בעיקר — כתבי הקודש), גם לאחר שאינם משמשים עוד — נגנזין בכבוד. ומפרטים, ואלו הן תשמישי מצוה: כגון, סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הם תשמישי קדושה: כגון, דלוסקמי (ארגזים) של ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק (נרתיק) של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן של תפילין.

בהקשר לאותו ענין אמר רבא: מריש הוה אמינא [בראשונה הייתי אומר]: האי כורסיא [כיסא, במה זו שבבית הכנסת] הוא רק תשמיש של תשמיש הוא, ומשבלה ושוב אינו ראוי לשימוש שרי [מותר] בזריקה, מפני שאת ספר התורה אין מניחים במישרין על הבמה, אלא על גבי מפה הפרוסה עליה. כיון דחזינא דמותבי עלויה [כיון שראיתי שלפעמים מניחים עליה] ספר תורה עצמו, אמינא [אמרתי]: תשמיש קדושה הוא — ואסור.

וכיוצא בו אמר רבא: מריש הוה אמינא, האי פריסא [בראשונה הייתי אומר, שאותה היריעה שפורסים בתוך ארון הקודש לקישוט] רק תשמיש של תשמיש קדושה הוא. כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי סיפרא עלויה [שראיתי שלפעמים מקפלים אותה ומניחים ספר תורה עליה], אמינא [אמרתי]: תשמיש קדושה הוא ואסור.

ואמר רבא: האי תיבותא דאירפט [ארון קודש זה שהתבלה], מיעבדה תיבה זוטרתי [לעשות ממנו ארון קטן] — שרי [מותר], אבל לעשות ממנו כורסייא [כיסא, במה] — אסיר [אסור], משום שזו ירידה בקדושתה. ואמר רבא: האי פריסא דבלה [יריעה זו שמקשטת את הארון שבלתה], למיעבדיה פריסא [לעשות אותה מפה] לספרי התורה — שרי [מותר], ואולם לעשות ממנה מפה לחומשין — אסור.

ואמר רבא: הני זבילי דחומשי [ארגזים שמניחים בהם חומשים], וקמטרי [ותיקים] של ספרי תורה — תשמישי קדושה נינהו [הם] ונגנזין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן שכן הוא]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הני לאו [ארגזים אלה לא] לכבוד הספרים עבידן [הם עשויים] אלא לנטורי בעלמא עבידי [לשמירה בלבד הם עשויים] ולכן אינם נחשבים כתשמישו של ספר התורה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף שהם משמשים גם לשמירה, מכל מקום נחשבים כתשמיש של כבוד.

מסופר: ההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתיח לההוא אידרונא דהוה מחית ביה [בית כנסת אחד של יהודי רומא שהיה פתוח לחדר אחד שהיה מונח בו] מת, והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם [ורצו הכהנים להכנס להתפלל שם] ולא יכלו משום טומאת המת, שכיון שהיה חדר המת פתוח לבית הכנסת, הרי הטומאה בכל החלל. אתו [באו], אמרו ליה [לו] לרבא ושאלו מה יעשו. אמר להו [להם]: דלו תיבותא אותבוה [הרימו את ארון הקודש שהיה מיטלטל בקושי והניחו אותו בפתח], דהוה ליה [שהרי הוא] כלי עץ עשוי לנחת (כלי עץ העשוי להיות מונח במקום קבוע אחד), וכלל הוא, שכלי עץ העשוי לנחת, אינו מקבל טומאה בעצמו ולכן הוא חוצץ בפני הטומאה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: והא זמנין דמטלטלי ליה כי מנח [הרי לפעמים מטלטלים אותו, את הארון, גם כאשר מונח] ספר תורה עלויה [עליו] והוה ליה מיטלטלא [והרי הוא איפוא מיטלטל] מלא וריקם, וכלי שהוא מיטלטל גם בהיותו ריק וגם בהיותו מלא אינו נחשב כעשוי לנחת אלא ככלי מיטלטל והריהו מקבל טומאה ואינו חוצץ בפניה. אמר להם: אי הכי [אם כך] לא אפשר, אי אפשר לעשות תיקון בכך.

אמר מר זוטרא: מטפחות שעוטפים בהן ספרים (ספרי תורה) שבלו — עושים אותם תכריכים למת מצוה, כלומר, מת שאין מי שיטפל בקבורתו והמצוה מוטלת על הכל, וזו היא גניזתן, כלומר, כך גונזים אותם בצורה הראויה ביותר.

ואמר רבא: ספר תורה שבלה — גונזים (קוברים) אותו אצל קברו של תלמיד חכם, ולאו דווקא גדול בתורה, אלא אפילו שונה הלכות בלבד, שהיה בקי במשניות ובברייתא די בכך. אמר רב אחא בר יעקב: וגונזים את הספר בכלי חרס, שנאמר: "ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים" (ירמיה לב, יד).

אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: להפוך ולעשות מבי כנישתא לבי רבנן [מבית כנסת לבית חכמים, בית מדרש] — שרי [מותר], ואולם לעשות מבי רבנן לבי כנישתא [מבית חכמים לבית כנסת] — אסיר [אסור] לשנות. ורב פפא משמיה [משמו] של רבא מתני איפכא [היה שונה להיפך], שלדבריו בית הכנסת מקודש מבית מדרש. אמר רב אחא: