הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר איכא נצויי [יש קטטה] של אביו ונצויי [וקטטה] של רבו.

א שנינו במשנה: פוחח (מי שאינו לבוש כהלכה ובשרו מגולה) — פורס על שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה. בעא מיניה [שאל אותו] עולא בר רב מאביי: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה? האם יש מקום לומר שכיון שקטן אינו מוזהר על "ולא ייראה בך ערוות דבר" (דברים כג, טו), אין למונעו בשל כך מלקרוא בתורה.

אמר ליה [לו] אביי: לפי דרך מחשבה זו ותבעי לך [ותישאל תסתפק לך] אם כן על קטן ערום, שמכיון שהוא קטן אין בו משום "ערות דבר", אלא ערום מאי טעמא [מה טעם] לא יקרא — משום כבוד הצבור, הכא נמי [כאן גם כן] לא יקרא פוחח משום כבוד הצבור.

ב שנינו במשנה שסומא פורס על שמע ור' יהודה חולק, ולדעתו כל שלא ראה מאורות מימיו (עיוור מלידה) אינו יכול לברך. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' יהודה: אין צורך שאדם יראה דבר בעיניו על מנת שיוכל לברך עליו ברכה, וכיוצא בזה הרבה צפו לדרוש במעשה המרכבה של ה' בעולמות העליונים, ואף על פי שלא ראו אותה מימיהם, משמע שהראיה אינה מעכבת.

ור' יהודה משיב על כך: יש לחלק, כי התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע [שם במעשה המרכבה, בהבנת הלב תלוי הדבר, והרי הוא מכוון ויודע] אף על פי שאינו רואה בעצמו, אולם הכא [כאן] בברכת המאורות משום הנאה הוא, והא לית ליה [הרי אין לו] לעיוור הנאה מן המאורות, ולכן אינו יכול לברך עליהם.

ורבנן [וחכמים] מה טעמם — לדעתם אית ליה [יש לו] לעיוור הנאה מן המאורות, וכדברי ר' יוסי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה שלא הבנתי את פירושו, שנאמר: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" (דברים כח, כט), והייתי תוהה: וכי מה אכפת ליה [לו] לעור בין אפילה לאורה, אם אינו מרגיש בהבדל שביניהם? ואם כן מדוע מדבר הכתוב על העיוור באפילה דווקא?

עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון (בחשכת) לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה (לפיד) בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? הלא עיוור אתה! אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילים אותי מן הפחתין (בורות) ומן הקוצין ומן הברקנין. הרי שאף שהעיוור איננו נהנה במישרין מראיית האור, מכל מקום מציאות האור מועילה לו. ומשום כך יכול גם הוא לברך על המאורות.

ג משנה כהן שיש בידיו מומין — לא ישא את כפיו לברך, שכיון שיש בהן מומים הרי זה גורם לאנשים להסתכל בו, ואסור להסתכל בידי הכהנים כשמברכים את העם לפי שהשכינה שורה עליהם באותה שעה. ר' יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות בסטיס (צבע כחול) — לא ישא את כפיו מאותו טעם, מפני שהעם מסתכלים בו.

ד גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: מומים שאמרו שפוסלים את הכהן מלברך, הכוונה למומים שבפניו, ידיו ורגליו, ולא מומים שבסתר. אמר ר' יהושע בן לוי: כהן שהיו ידיו בוהקניות (מלאות כתמים לבנים) — לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ידיו בוהקניות — לא ישא את כפיו. היו כפיו עקומות או עקושות (מעוותות) — לא ישא את כפיו.

בדומה לכך אמר רב אסי: חיפני (אדם מהעיר חיפה) ובשיני (בית שאני, אדם מהעיר בית שאן) — לא ישא את כפיו, שלא ידעו בני אותם המקומות לבטא את האותיות הגרוניות כראוי. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין מורידים לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין — מפני שהם קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ועל ידי כך משבשים את משמעות הדברים בתפילה.

אמר ליה [לו] ר' חייא לר' שמעון בר רבי תוך כדי שיחתם: אלמלי אתה (אילו היית) לוי — פסול אתה מן הדוכן לשיר משום דעבי קלך [שקולך עבה] ואינך ראוי לשירה. נפגע ר' שמעון, אתא [בא] ואמר ליה לאבוה [לו לרבי אביו] את תוכן דברי רבי חייא. אמר ליה [לו] רבי: זיל אימא ליה [לך אמור לו] דבר כיוצא בכך: כשאתה מגיע אצל הפסוק "וחכיתי לה'" (ישעיהו ח, יז) לא נמצאת מחרף ומגדף?! שכן ר' חייא שהיה מבבל לא היה יכול להבדיל בין חי"ת לה"א.

אמר רב הונא, זבלגן מי שעיניו זולפות דמעה תמיד לא ישא את כפיו מפני שמסתכלין בו. והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן בעל מום שהיה בשכנותו] של רב הונא והוה פריס ידיה [והיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: ההוא דש בעירו הוה [היה], כלומר, היה מצוי במקום והתרגלו אליו בני עירו, וכיון שהם רגילים בו, שוב אין מסתכלים במומו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זבלגן — לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו — מותר.

אמר ר' יוחנן: סומא באחת מעיניו — לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלים במומו. ושואלים: והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן שהיה עיוור באחת מעיניו שהיה בשכנותו] של ר' יוחנן דהוה פריס ידיה [שהיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: הכהן ההוא דש בעירו הוה [היה]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו — מותר.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות — לא ישא את כפיו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: מכל מקום, אם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך בצביעה — מותר, שבודאי אין שמים לב לכך.

ה משנה האומר: "איני עובר לפני התיבה בבגדים צבועין" אלא בלבנים בלבד — אף בלבנים לא יעבור, שכן יש חשש מינות במי שמקפיד על צבע הבגד בתפילה ולכן ראוי לפוסלו מכל תפילה. וכן מי שאומר: "בסנדל איני עובר" — אף יחף לא יעבור, שאף הוא נוהג שלא על דעת חכמים.

העושה תפלתו (התפילין שלו) עגולה — הרי זו סכנה, בכל מקום וזמן שגוזרים על הנחת תפילין, ואף ששינו ועשו תפילין עגולות, הסכנה עדיין קיימת, ואין בה מצוה, שהרי המצוה היא לעשותה מרובעת דווקא. נתנה את התפילה של ראש על מצחו ולא במקומה על קצה שערותיו, או תפילה של יד על פס ידו (כף ידו) — הרי זו דרך המינות, כפירה במסורת חכמים ביחס למקום הנחת תפילין. ציפן (את התפילין) זהב, או שנתנה את התפילין של יד על בית אונקלי (השרוול) שלו מבחוץ — הרי זו דרך החיצונים, כלומר, דרך היוצאים אל מחוץ למנהגי ישראל.

ו גמרא ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שפוסלים את הרוצה להתפלל בבגדים לבנים או כשהוא יחף — חיישינן [חוששים אנו] שמא מינות נזרקה בו, שכן דרך לבושם של עובדי עבודה זרה, ולכן אין אנו מניחים לו להתפלל כלל.

שנינו במשנה: העושה תפלתו עגולה — סכנה ואין בה מצוה. ומעירים: לימא תנינא להא דתנו רבנן [האם נאמר ששנינו כבר במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא], שתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: "מרובעות" פירושו בתפרן ובאלכסונן, כלומר, שצריכות להיות מרובעות מכל צד, ולכאורה כבר נאמר הדבר במשנתנו כשפסלה תפילה עגולה!

אמר רב פפא: אין מכאן הוכחה, שאפשר לפרש שמתניתין [משנתנו] מדברת באופן דעבידא כי אמגוזא [שעשויה כמו אגוז], כלומר, עגולה כולה ככדור, אבל אין הוכחה מן המשנה שבתי התפילין צריכים להיות מרובעים, שהרי אפשר לפרש שאף צורה מעוגלת, כל שאינה כצורת כדור — כשרה.

ו משנה האומר