— כנגדו נמי לא בעי [גם כן אינו צריך] להוסיף בפסוקי ההפטרה.

מתקיף לה [מקשה עליה] על ברייתא זו רבא: והרי ההפטרה המתחילה "עלותיכם ספו" (ירמיהו ז, כא-כח) דלא הויין עשרין וחד, וקרינן [שאין הם עשרים ואחד פסוקים, ואנו קוראים אותה]! ומשיבים: שאני התם דסליק עניינא [שונה שם שנגמר הענין] אחרי כן, ואין מוסיפים מנושא אחר רק כדי להשלים את מספר הפסוקים.

ושואלים: והיכא [והיכן] שלא סליק עניינא [נגמר הענין] לא מפסיקים? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] ר' יוחנן כמתורגמן, וכי הוה קרינן [וכאשר היינו קוראים] עשרה פסוקי [פסוקים] אמר לן [לנו]: אפסיקו [הפסיקו], הרי שמפסיקים אף בפחות! ומשיבים: במקום שיש תורגמן [מתורגמן] שאני [שונה], שכיון שהמתרגם מאריך ומוסיף בדברים, מקצרים לעיתים מפני טורח הציבור. דתני [ששנה] רב תחליפא בר שמואל: לא שנו שיש לקרוא בהפטרה עשרים ואחד פסוקים אלא במקום שאין תורגמן, אבל מקום שיש תורגמן — פוסק אפילו בפחות.

א משנה אין פורסים על שמע, שהמאחרים לבוא לבית הכנסת אחר שסיימו הציבור לומר קריאת שמע — הותר להם לדלג על חלק מברכותיה כדי שיוכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה עם הציבור, ועומד אחד מהם ואומר קדיש ו"ברכו" וברכה ראשונה מברכות קריאת שמע, וכיון שאינם אומרים את כל הברכות נחשב הדבר כפרס (מחצית), ואין עוברים לפני התיבה בתפילת שמונה עשרה, ואין כהנים נושאים את כפיהם, ואין קוראין בתורה, ואין מפטירין בנביא,

ואין עושים מעמד ומושב כאשר חוזרים מקבורת המת, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים לאבלים, וכן אין אומרים ברכת חתנים, ואין מזמנים בברכת המזון בהזכרת שם שמים — אם היה בכל אחד מאלה פחות מעשרה אנשים. ובפדיון קרקעות מן ההקדש צריך שיהיו שם תשעה אנשים (אפילו שאינם כהנים) ועוד כהן אחד בנוסף להם (והרי הם עשרה יחד), וכן באדם כיוצא בהן בפדיונו, שכשיש לפדותו מן ההקדש, צריכים שיהיו תשעה וכהן.

ב גמרא שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שצריכים עשרה למנין? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), ללמדנו שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אנשים.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מפסוק זה שיש צורך במנין של עשרה? ומסבירים, דתני [ששנה] ר' חייא: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המילים 'תוך' 'תוך', כתיב הכא [נאמר כאן]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם [ונאמר שם] בענין מות קורח וכל עדתו: "הבדלו מתוך העדה" (במדבר טז, כא),

ואתיא [ובאה, נלמדת] גזירה שווה 'עדה' 'עדה', דכתיב התם [שנאמר שם] במרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד, כז), מה להלן במרגלים היו באותה עדה עשרה אנשים (שהרי שנים עשר היו, ויהושע וכלב אינם בכלל העדה הרעה) אף כאן "העדה" היא עשרה, ואנחנו למדים ש"בתוך בני ישראל" הוא כמו "מתוך העדה", משמע שפחות מעשרה אינו קרוי קהל, ואין אומרים בו דבר שבקדושה ("ונקדשתי").

ג על ידי הסבר זה מובנים דברים רבים שנאמרו במשנה שיש בהם משום דברים שבקדושה הנאמרים בקהל. שנינו בה: ואין עושים מעמד ומושב פחות מעשרה, והרי דבר זה אינו דבר שבקדושה, אלא טעמו כיון דבעי למימר [שהוא צריך לומר] כפי הנוסח הרגיל של מעמד ומושב: "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו", בציר [בפחות] מעשרה לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא לומר בסגנון מכובד רק למספר מועט של אנשים.

עוד שנינו: ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים, ומסבירים: מאי [מה היא] ברכת אבלים — ברכת רחבה, שהיו המלווים באים לרחבה מיוחדת ומברכים את האבלים שהמקום ינחם אותם. וכפי שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: ברכת אבלים נאמרת בעשרה, ואין האבלים עצמם נחשבים מן המנין, שצריך עשרה מלבדם. וברכת חתנים אף היא נאמרת בעשרה, ואולם החתנים עצמם נחשבים מן המנין.

עוד שנינו: ואין מזמנים על המזון בהזכרת שם שמים בפחות מעשרה. וטעמו: כיון דבעי למימר [שהוא צריך לומר] את הנוסח "נברך לאלהינו", בציר [בפחות] מעשרה לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא להזכיר שם שמים למספר מועט של אנשים.

ד עוד שנינו במשנה: ולפדיון הקרקעות מן ההקדש צריך שיהיו תשעה אנשים וכהן, ופדיון אדם כיוצא בהן. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלו] שצריך עשרה בפדיון קרקעות ואחד מהם כהן?

אמר שמואל: עשרה כהנים כתובים בפרשה, כלומר, עשר פעמים נאמר בפרשה זו שהכהן מעריך את ההקדשות, ופירוט הדברים: חד לגופיה [פעם אחת נלמד לגופו] שצריך שיהיה כהן אחד בפדיון זה, וחד למעוטי [ואחד כדי למעט] שיהא זה רק כהן, ואידך [ויתר האחרים] הוי [הרי] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. שכיון שמזכיר כמה וכמה פעמים "כהן", שמשמעו לכאורה להוציא ולמעט את הישראלים, אנו מפרשים שמיעוט אחר מיעוט בא לרבות כל אדם, ולכן אנו מרבים שיהיו תשעה ישראלים וחד [ואחד] כהן.

ושואלים: אם נלמד בדרך של מיעוט אחר מיעוט, אם כן ואימא [ואמור] באופן אחר שיש כאן מיעוט ואחריו שוב מיעוט, ושוב מוזכר כהן ושוב מיעוט, ואם כן יצטרכו שיהיו לפי חשבון זה חמשה כהנים וחמשה ישראלים! ואומרים: אכן, קשיא [קשה], שאין ההסבר ברור דיו בנקודה זו.

שנינו: ואדם כיוצא בהן. ושואלים: אדם מי [האם] הוא נעשה קדוש שצריך לדון בפדיונו?

אמר ר' אבהו: מדובר באדם שאומר "דמי עלי", כלומר, אני נודר למקדש את הכסף שאני שווה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "דמי עלי" שמין (מעריכים) אותו כעבד, ולפי ערכו כעבד כך נותן למקדש. ועבד איתקש [הוקש, הושווה] במקרא לקרקעות, דכתיב [שנאמר]: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו), ולכן, כשם שפדיון קרקעות בעשרה — אף פדיון האדם בעשרה.

ה משנה הקורא בתורה — לא יפחות משלשה פסוקים, וכשמתרגם — לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, כדי שלא יתבלבל.