יכשל בו הוא עצמו? וכפי שאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: בשביל משקל שני סלעים של מילת שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו שעשה לו כתונת פסים נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וכיצד עשה יוסף מעשה־העדפה כזה לגבי בנימין? אמר ר' בנימין בר יפת: רמז רמז לו על ידי כך, שעתיד בן לצאת ממנו, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת, וחור, ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן" (אסתר ח, טו).

ועוד מפרשים במעשה יוסף ואחיו, נאמר ביוסף: "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך" (בראשית מה, יד), ותוהים על הלשון: כמה צוארין הוו ליה [היו לו] לבנימין? מדוע לא נאמר "על צוארו"? אמר ר' אלעזר רמז הוא; כי בכה על שני מקדשים (מקדש ראשון ומקדש שני) שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, "ובנימן בכה על צואריו" (בראשית מה, יד) — בכה על משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.

נאמר שם: "והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין" (בראשית מה, יב), אמר ר' אלעזר: פירושו, שכך אמר להם: כשם שודאי שאין בלבי על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי — כך אין בלבי עליכם. נאמר: "כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב), כלומר: כפי — כן לבי.

נאמר: "ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים" (בראשית מה, כג), ושואלים: מאי [מה הוא] "מטוב מצרים" שלא נתפרש? אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: שלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו.

לאחר מות יעקב נאמר: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו" (בראשית נ, יח), אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: היינו דאמרי אינשי [הוא שאומרים אנשים] בפיתגם עממי: תעלא בעידניה סגיד ליה [שועל, בזמנו, השתחווה לו], שאם מגיע זמן שהשועל נעשה מלך, צריך להשתחוות בפניו ולהיכנע לו.

ותוהים על הקשר בין המשל והנמשל: תעלא [שועל] אתה קורא לו ליוסף? מאי בצירותיה מאחווה [מה פחיתותו מאחיו] שאתה קורא אותו שועל לגביהם? אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], לא על פסוק זה אלא על פסוק אחר, שנאמר: "וישתחו ישראל על ראש המטה" (בראשית מז, לא), ועל כך אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: תעלא בעידניה סגיד ליה [שועל, בזמנו השתחווה לו]. שהוצרך האב להשתחוות לבנו שעלה לגדולה.

נאמר ביוסף "וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא), אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלים על הלב, וכך אמר: ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד שאתם כולכם לא יכולתם לעשות לי דבר, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?

א ושוב לפירוש המגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר" (אסתר ח, טז), אמר רב יהודה: "אורה" — זו תורה, שחזרו לעסוק בתורה. וכן הוא אומר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). "שמחה" — זה יום טוב, שחזרו לקיים ימים טובים. וכן הוא אומר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). "ששן" — זו מילה, שחזרו למול את בניהם. וכן הוא אומר: "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קיט, קסב), שדרשו חכמים ששמח דוד על מצות מילה.

"ויקר" (=כבוד) — אלו תפלין, וכן הוא אומר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י) ותניא, ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, שעל מצוות אלה גזר המן שלא יקיימום וחזרו לקיימם לאחר נס פורים.

נאמר: "ואת פרשנדתא... עשרת בני המן" (אסתר ט, ז-י) אמר רב אדא דמן יפו (מיפו): את שמות עשרת בני המן, וגם את המלה "עשרת" צריך למימרינהו [צריך לומר אותם] בזמן שקוראים את המגילה בנשימה אחת, מאי טעמא [מה טעם]? — כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו [שכולם בבת אחת יצאה נשמתם]. אמר ר' יוחנן: הוי"ו של "ויזתא" היא וי"ו ארוכה וצריך למימתחא בזקיפא כמורדיא דלברות [למתוח אותה בעמידה כמו תורן של ספינה]. מאי טעמא [מה טעם] — כולהו בחד זקיפא אזדקיפו [כולם בעמוד אחד ניתלו].

אמר ר' חנינא בר פפא, דרש רב שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן שבמקרא נכתבות בצורת אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח כלומר שתי שורות קצרות וביניהן רווח, ומתחת לרווח — שורה ארוכה,

חוץ משירה זו של רשימת בני המן וכן רשימת מלכי כנען שנפלו בידי יהושע, שכותבים אותה אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, שורה קצרה תחת שורה קצרה וארוכה תחת ארוכה. מאי טעמא [מה הטעם] — שלא תהא תקומה למפלתן שכשם שקיר שבונים אותו בצורה כזאת לא יעמוד — כך אלה לא תהיה להם עוד תקומה.

"ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך" (אסתר ט, יב), אמר ר' אבהו: מלמד שבא מלאך וסטרו על פיו ולא גמר את תחילת דבריו, שנראה שרצה להתלונן על מעשה היהודים, וסיים בדברים אחרים.

נאמר: "ובבאה לפני המלך אמר עם הספר" (אסתר ט, כה), ותוהים: מדוע נאמר לשון "אמר"? הלא "אמרה" מבעי ליה [צריך היה לו לומר] שאסתר היא ששינתה את הגזירה! אמר ר' יוחנן: אמרה לו לאחשורוש: יאמר בפה גם בפקודה שבעל פה מה שכתוב בספר.

על מה שנאמר: "דברי שלום ואמת" (אסתר ט, ל), אמר ר' תנחום, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אסי: מלמד שצריכה המגילה שרטוט שישרטטו שורות על הקלף כאמיתה של תורה, כפי שעושים בספרי תורה.

נאמר: "...דברי הצומות וזעקתם. ומאמר אסתר קים" (אסתר ט, לא-לב), ותוהים: וכי "מאמר אסתר" — אין [כן], "דברי הצומות" — לא?! האם הצומות לא סייעו בנס? אמר ר' יוחנן: "דברי הצומות... ומאמר אסתר קים את ימי הפרים האלה". וצריך להבין את שני הפסוקים כענין אחד.

נאמר "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו" (אסתר י, ג) ומעירים: "לרוב אחיו" — ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, מפני שהתעסק בעיקר בצרכי ציבור ולא יכול לעסוק כל כך בתורה, וחשבו שטעות עשה בדבר, שהיה צריך להישאר בסנהדרין.

אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, דמעיקרא [שמתחילה] חשיב ליה [מנה אותו] את מרדכי בתר [אחר] ארבעה, ולבסוף בתר [אחר] חמשה. מעיקרא כתיב [בתחילה נאמר] כך: "אשר באו עם זרבבל, ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, מרדכי, בלשן" (עזרא ב, ב) ולבסוף ברשימה מאוחרת יותר כתיב [נאמר]: "הבאים עם זרבבל, ישוע, נחמיה, עזריה, רעמיה, נחמני, מרדכי, בלשן" (נחמיה ז, ז) שכתבוהו מאוחר יותר ברשימה מפני שלא עסק בתורה אלא בעיקר בענייני השלטון.

אמר רב ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה וחשוב יותר מבנין בית המקדש, וראיה לדבר: שכל זמן שברוך בן נריה היה קיים ויושב בבבל לא הניחו עזרא שהיה תלמידו ועלה מבבל.

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, וראיה לדבר: שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר ולמד שם תורה לא נענש על שביטל מכיבוד אב ואם, שאמר מר [החכם]: